זוגיות ומשפחה

  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (2): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור הראשון]

     

    הבת שלך נכנסת הביתה – "אבאאאאאאא". ואתה, במבט קצת עייף, קצת אין לי כוח, קצת לא מבין מה הסיפור. כל כך הרבה אהבה יש לה אליך. היא מתרגשת כל כך. אבל איכשהוא זה לא חודר. אתה לא מצליח ליהנות מזה. לא עד הסוף.
    והנה גם אשתך פה. הגיעה הביתה. לבה יוצא אליך למרות שהיא לא צועקת מהתרגשות כמו הבת שלך. אבל אתה לא מתרגש. "היא פה בגלל שהתחתנו. היא חייבת. קבענו".
    אבל יום אחד אתה שואל עצמך – למה הטעם של האהבה לא מצליח להיכנס לי ללב? מה זו הקליפה הזו שעל הלב שגורמת שהמנגינה של האהבה נשמעת כמו קולות עמומים?
    זו לא הפעם הראשונה ששאלת את עצמך את השאלה הזו, אבל הפעם אתה מחליט למצוא תשובה במקום לדחוף אותה משתחת לשטיח.

    אולי יש לי תשובה.
    ובתשובה הזו יש גם תקווה לשינוי.

    בוא ננסה רגע להסתכל על המציאות מחדש.
    הבת שלך לא חייבת לרוץ לקראתך.
    גם אשתך לא.
    מה היה קורה אם היית מבין שאשתך פה כי היא בוחרת בך. לא "פעם", כשהתחתנתם. אלא היום. מה היה קורה אם היית מרגיש לרגע שרגע לפני שהיא פתחה את הדלת היא בחרה בעומק ליבה להכנס לכאן עכשיו איתך?
    אני אישית הייתי מאד מתרגש.
    מישהו רוצה רק אותך. דווקא אותך. ממש עכשיו.
    נניח שכשהיית פותח את מתנת יום ההולדת מהבת שלך היית ממש קולט שהיא בחרה את המתנה הזו במיוחד בשבילך?

    נכון שכמה חסימות עומדות בינך לבין ההסתכלות המרגשת הזו – למשל, "היא הייתה עושה את זה בשביל כל אחד אחר". "כל ילד אוהב את אבא שלו". "היא בוחרת בי כי אין לה משהו יותר טוב". "הילדה לא מכירה משהו אחר". לכל אחד יש משפטים כאלו.

    אבל שווה לבדוק. יכול להיות שמשהו בלב שלך לא מסוגל להאמין שאתה כל כך מיוחד עד שמישהו יבחר דווקא בך מכל האנשים שבעולם. משהו בלב לא תופס שמישהו אוהב אותך כל כך. לא ממש מסוגל להכיל כמה אתה חשוב. כמה אתה נפלא.

    אז איפה התקווה לשינוי?
    בהסתכלות. בשחרור מהאשלייה שהעולם פה איתי כי הוא היה פה אתמול. איפה המפתח? בזה שבעצם גם אתה לא בוחר בחיים שלך. רוב הזמן אתה פה כי אתמול החלטת. אתה פה כי התחייבת. אתה פה כי זה מה שעושים. ככה זה. ואז נדמה לך שכל העולם סביבך גם ככה.
    נראה לך שגם הבורא ככה. גם הוא לא בוחר בעולם כל בוקר. גם הוא פה בגלל המשכנתא. הוא העיר אותך הבוקר בגלל שהוא מוכרח. לא בגלל שהוא רוצה. זה טבע העולם. לא?
    כדי להזכיר לעצמנו שלא, אנחנו משתדלים לומר כל יום בתפילה "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". מנסים להסתכל על העולם ולהיזכר שאלוהים בחר בו מחדש ממש הבוקר, מתוך לבו הטוב.

    אם אפילו לרגע אחד תחליט לבחור מחדש בחיים שלך, לא לחיות באיזה מין המשך לאתמול, אלא להחליט. להיות בנוכחות. מה יקרה? כל הערפל העמום הזה סביב החיים יתפוגג. יחד איתך, כל העולם ייראה פתאום בוחר.

    פתאום תקלוט את המנגינה שהבת שלך מנגנת עבורך. פתאום תראה את הלב של אשתך יוצא אליך. פתאום תרגיש את העולם מספר לך סיפור. משהו יקרה אפילו לאוכל שלך.
    הוא יקבל פתאום טעם חדש.
    כי קודם הרגשת שהאוכל הגיע מהסופרמרקט ומהספקים. הרגשת שאתה קנית אותו. ואם כבר הרגשת שאתה מקבל אותו מלמעלה, זה לא בטח היה מבחירה. אז לאוכל שלך היה טעם עייף. זה היה אוכל בלי טעם של אהבה. למעשה, הייתה בו אהבה אבל הלב היה חסום, זקן ועייף.

    אבל לפתע, אתה קולט. אלוהים חופשי. הוא לא חייב. בדיוק כמוך…
    הוא סידר את האוכל הזה במיוחד בשבילך. הוא בחר את התותים האלו, עם כל הריחות והטעמים, שיגיעו לדוכן במיוחד היום. בגלל שאתה מיוחד. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי העץ. בורא. עכשיו. כי הוא אוהב אותך.

    אם לרגע אחד אתה קולט שאף אחד לא חייב כלום, אלא חי את חייו כי הוא רוצה, אז מה קורה?…. תבדוק.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai


    להגיב
  • כיצד מתמודדים עם הפחד הגדול ביותר- פגיעה מינית בילדים

    אלימות מינית כלפי ילדינו היא אחד הפחדים הגדולים ביותר שחווה כל הורה.

    והיא כל כך מפחידה שבמרבית המקרים אנו נוקטים באחד משתי ההתנהגויות:
    1. התעלמות והדחקה. אצלנו זה לא קורה ולכן אין צורך לדבר על "דברים כאלה"
    2. אזהרות שונות שבמרבית המקרים לא ממש רלוונטיות ו/או מבלבלות ו/או שולחות מסרים סותרים.

    רוצים כמה דוגמאות?

    * "לא לדבר עם מי שלא מכירים". אבל במרבית המקרים הפוגעים הינם אנשים שכן מכירים. ובנוסף – איך יהיו ילדינו חברותיים אם לא ילמדו לפתח שיחה עם אנשים שלא מכירים? הרי כל אחד, לפני שמכירים אותו, הוא לא-מוכר. ומבחינת ילדים, אחרי היכרות ראשונית של ידיעת השם למשל, הופך אדם מ'לא- מוכר' ל'כן-מוכר'.

    * ה"אזהרה" מפני מקומות מבודדים, בעיקר בחושך. אבל הנתונים מראים כי האור לא "מחסן" מפני אלימות מינית ובמרבית המקרים אירועים כאלה קורים דווקא בסביבה מוכרת הנתפשת כ"מוכרת ובטוחה".

    * "יש אנשים טובים ויש אנשים רעים/לא-טובים שמהם צריך להיזהר". אבל לפעמים הפוגעים הם מהמשפחה שלי; אח, אבא, סבא וכד'. הם הרי לא אנשים רעים. ואם קורה משהו רע, והם לא ה"רעים" אז כניראה שאני זו הרעה…

    * "הגוף שלך שייך לך ולאף אחד אסור לגעת בו ללא רשותך, חוץ מ…" חוץ ממי? כל אחד מאלה שהוצאנו מחוץ לכלל הזה יכול בהחלט לפגוע, והאם נזדקק לרשות מהילד/ה לכל טיפול המחייב מגע?

    הבנו את הרעיון? אז למה כך אנו מזהירים?

    מפני שזה "נוח" לנו, מפני שלא יודעים מה לומר, מפני שחוששים להפחיד את הילד/ה ומפני שאנו מחפשים את הדרך בה לא יקרה לילד/ה שלנו כלום מאלה, מחפשים מניעה כוללת ומוחלטת, מתנהלים בגישה המפוחדת של "מה נעשה אם יקרה לילד/ה שלנו משהו".

    ההצעה המוגשת כאן היא לשינוי גישה והתנהלות. הצעד הראשון בגישה זו הוא הקשה ביותר – להבין כי את הפעם הראשונה של הפגיעה לא נוכל למנוע. כלומר להתנהל בגישה של "מה נעשה )או יעשה הילד שלנו( כש…". חלק משינוי הגישה מצריך הבנה ש:

    – הפוגעים אינם "מסומנים", בוודאי אם לא ניתפסו עדיין.
    – מרבית הפוגעים אינם הפדופילים האלה שאנו כל כך מפחדים מהם.
    – אם הצליח הילד שלנו לומר "לא", לברוח, לצעוק וכד', הרי שהפעם הראשונה כבר התקיימה.
    – החשש והפחד של ילדינו מהנושא מקורו, בדרך כלל, בפחד ובחששות שלנו. כלומר איך אנו מתייחסים לנושא, הרבה פעמים, חשוב יותר ממה שנאמר.

    ולכן –

    הדרך "להכין" ילדים לנושא הינה פיתוח תשומת לב פנימה (לתחושות, הרגשות וכד') ולא החוצה (אנשים כאלה ואחרים) יחד עם פתיחת ערוצי תקשורת לחשיפה, בירור תחושה מבלבלת (לאו דווקא עם ההורים).
    תקשורת היא המפתח, כחלק מחיי היומיום.
    תחילת תהליך זה כדאי לה שתעשה כבר מגיל הגן, דרך משחקי חושים שונים המפתחים תחושות מעבר ל "נעים/לא-נעים".

    תהליך זה אני מלמדת, בימים אלו, בסדנה להורים של שלושה מפגשים בני כשעתיים כ"א.
    בשלושת ימי א' של חודש יולי אני אקיים סדרת הרצאות בנוגע לחינוך מיניות בריאה אצל ילדים.

    מועדים: ימי ראשון 2-9-16 ביולי בין השעות: 20:30-22:30.
    הסדנה תיערך בפרדס חנה. מיקום מדוייק ישלח לנרשמים.

    להרשמה יש לשלוח הודעה בהודעה פרטית או לשלוח מייל ואני אצור עמכם קשר בהקדם.

    liorgalcohen@gmail.com    |     אתר: ליאור גל – כהן: תרבות למניעת אלימות מינית   |   פייסבוק

    לאוונט בפייסבוק

    ליאור גל כהן

    מנחת קבוצות ויועצת ארגונית (M.A.) המתמחה בייזום, פיתוח והקניית 'תרבות למניעת אלימות מינית'. מתנדבת ופעילה במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב. מעבירה בדרכים שונות את נושא 'הטרדה ותקיפה מינית' לקהלים שונים. הרצאות וסדנאות חווייתיות, עם קטעי סרטים, עם הצגה או לומדה, להבנת ומניעת התופעה של הטרדה ותקיפה מינית.


    להגיב
  • ילדודאנס ברימון! מסיבת ריקודים להורים וילדים! שישי, 7.4 בפרדס חנה

    ילדודאנס ברימון! מסיבת ריקודים להורים וילדים!

    יום שישי, ה-7 לאפריל, 15:00-19:00   –    ביה"ס רימון במתחם החקלאי    –      15 ש"ח בכניסה                                   

    *                        *                      *                                                                                                

    אחרי חודשיים הפסקה עקב לידת בננו… ממשיכים את המסורת!

    רוקדים יחד כל המשפחה, הורים וילדים                                                                                    

    יום שישי בצהריים, שעת בין הערביים… מקבלים את השבת ואת השקיעה בריקודים!

    חלל ענק ומקום לכולם להשתולל

    מוזיקה שמבוגרים אוהבים וילדים שמחים (סבנטיז, אייטיז, ניינטיז, רגאיי, ישראלי)

    הזדמנות להיות שוב ילדים – ולהעביר לדור הבא את המוזיקה שגדלנו עליה

    (או סתם לצפות בהם רוקדים ולנוח עם בירה קרה ביד…)                                                                  

    15 ש"ח לכל אחד מגיל שנתיים (ילד שלישי במשפחה חינם)

    במקום יימכרו שיתה קרה וחמה לגדולים ולקטנים
    וכיבוד שמתאים (בריא ומשביע) במחירים נוחים                                                                             

    ספרו להורים 😉                                                                                                                                              

     איך מגיעים? שתי אפשרויות:

    או לחנות ב"היוגב 23, פרדס חנה" (ב-Waze או גוגל מפס) ולעקוב אחרי השילוט לתוך מתחם רימון עד בית הספר.
    או לנסוע מזרחה בכיכר דרך פיק"א, לתוך החקלאי – ישר עד הסוף. לחנות משמאל ולהיכנס בשער הקטן למתחם רימון ישר אל המסיבה (בטח תשמעו את המוזיקה).

    ככה זה נראה בילדודאנס הקודם…

    לדף האירוע בפייסבוק >


    להגיב
  • מחשבות על מיניות

    [ארני שומר]

    כמה נכתב על מין, ועל מיניות?
    מה כבר יש לחדש?
    טנטרה וקונדליני, ליבידו וחרמניני, הכל כבר נכתב ונאמר (ומי שלא חקר, הגיע הזמן),
    ועדיין קיים בי תסכול מיני.
    אני כותב כאן עם חשש וגם שמחה, שאני יכול לשתף כאן בתחושות ובמחשבות שלי ושקיבלתי אישור מהאישה.

    מצחיק אה? שאנחנו צריכים לקבל אישור מהאישה?
    אבל האישור לא נובע מתוך הצורך שלי באישור, אלא מתוך רצון לכבד אותה ואת פרטיותה. ולכן אוסיף ואומר שמה שאני כותב על התסכול המיני שלי, אמנם יתכן וקשור לזוגתי טליה, אבל גם ובעיקר משהו שקיים בתוכי, ומשהו שקיים אצל גברים רבים, וגם נשים, וזוגות.

    ולכן חשוב לי לשתף.

    כי הגיע הזמן להפסיק לשתוק. ונכון שאולי לא לכולם מתאים לחשוף את המחשבות המיניות למול כל העולם, אבל אני מרגיש שהיום כמעט ואין לי עם מי לשתף את התסכול המיני שלי.
    לא עם אבא שלי, לא עם אחי, לא עם חברים (למרות שלאט לאט אנחנו נפתחים לזה), לא עם אף דמות גבר שקרובה אלי.

    ואיפה בכלל מתחילים?

    מה כל-כך מתסכל?

    אתם יודעים מה, אני אפילו לא יודע להגיד…. מה מתסכל אותי?

    אולי שאני נמשך להרבה נשים אבל לא יכול להביע את זה כלפיהן מכל מיני סיבות – כי בדמיון שלי זה יצער את טליה, כי לא נעים לי, כי אני צריך להסתיר את זה, כי יש כל-כך הרבה הטרדות מיניות שלהחמיא לאשה היום זה סכנת תביעה, כי מה אם היא תענה בחיוב לכך ואז הדמיון שלי יתחיל להתל בי? כל-כך הרבה סיבות למה אני לא יכול להביע את מה שאני באמת רוצה, ואולי זה בכלל לא מה שאני רוצה?

    אולי התסכול שלי נובע מהסיפור שאני מספר לעצמי על כך שהתשוקה ביני ובין טליה היא לא הדבר הכי חזק בעולם, ושזה בסדר כי יש בינינו כל-כך הרבה חיבור ברמות אחרות, ברמה החברית, ברמה האינטלקטואלית, ברמה הנשמתית, ברמת הלב. אז מה אם הצ'אקרה השנייה שלנו לא הכי מסונכרנת. אפשר לעבוד על זה לא?

    אז זהו שכן, ועדיין זה כל-כך קשה לפעמים, ומתסכל. כי איך עושים את זה? ואיך יודעים שזו אכן הדרך הנכונה? והאם המסורת צודקת בכלל ורק נישואין והתכווננות להקדיש את חיינו זה לזו יכול להביא אותנו לחיבור מקודש גם ברמה המינית? ואולי דווקא לפתוח את היחסים  זה מה שיביא אותנו להיות יותר קרובים? ואולי אם החיבור המיני לא כזה חזק אז בכלל זה אומר שאנחנו לא אמורים להיות ביחד? ומה זה בכלל חיבור מיני חזק. ולמה אנחנו משווים? לתשוקה שלנו למה שלא שלנו? לפורנו? לסיפורים שאנחנו שומעים? לסרטים רומנטיים? ואולי מין זה לא כזה דבר חשוב ואפשר להתעסק בדברים אחרים?

    מלא מחשבות ומלא בלבול, וזה מפחיד. כן אני מודה, זה מפחיד. זה מפחיד לחשוב שצריכה להיות תשוקה ברמה מסוימת, ושהמין יכול להיות מדהים ואם הוא לא אז אולי אנחנו לא אמורים להיות ביחד, וזה מפחיד לחשוב שלהישאר ביחד זה כולל ויתור על חלק כל-כך קסום ומענג בחיים. וזה מפחיד לכתוב את זה בידיעה שאנשים קרובים אלינו, כמו משפחה וחברים קוראים את זה, וגם כי זה כאילו מכניס אנשים אלינו לחדר המיטות. אבל אני לא באמת מכניס אתכם אלינו למיטה, כי מה שקורה שם הוא באמת פרטי ומקודש, אני מכניס אתכם לתוך הראש שלי בעיקר, ואני עושה זאת כי אני מאמין שיש כאן אתגר והוא לא רק שלי. חוסר הידיעה והבלבול שלי קיימים לדעתי עוד אצל מלא גברים ונשים. וכמו שאמר לי חבר, עצם זה שיש לי מחשבות ותסכול מיני זה כבר אומר שמצבי טוב, כי להרבה אנשים אין בכלל עם מי לחוות תסכול מיני.

    איפה הכל התחיל?

    התחלתי לכתוב את הפוסט אתמול, אחרי שאני וטליה היינו בבוקר הזוגי שלנו (מומלץ מאוד להקדיש זמן לזוגיות), ואני קיוויתי שנבלה אותו רק שנינו, ואולי גם יהיה סקס איפשהו באמצע, ואילו טליה העדיפה שנבלה עם הנזיר הבודהיסטי הגרמני שהתארח אצלנו (כן גם זה קורה לנו לפעמים). וזה תיסכל אותי שהיא מעדיפה לארח נזיר, על פני לבלות איתי, יותר נכון שתיסכלו אותי המחשבות על כך שאנחנו לא נהנים מזמן ביחד, ושאיבדנו את הספונטניות והתשוקה שלנו, ושאולי זה כבר לעולם לא יחזור, כל מיני מחשבות כבדות שכאלה, שלעיתים נראות מאוד אמיתיות. אבל לפחות יצא מהם הפוסט הזה…

    אגב נזיר, שאלתי אותו איך זה לחיות בלי מין, והוא הסביר שעבורו זה לא היה ויתור כל-כך גדול כי הוא הרגיש שזה אף פעם לא היה חלק חיובי בחיים שלו. אז אולי פשוט עדיף לוותר על כל עניין המין? אם זה רק יוצר פגיעות, והתמכרות? אולי פשוט נעשה זאת כמו החרדים ונשמור את זה למצוות פרו ורבו והולדת ילדים?

    אבל כבר סיפרו לנו מורים שונים, כמו אושו ואחרים, שהמין הוא לא משהו להתעלות מעליו, אלא לעבור דרכו. שזה שער לעולמות ומצבי תודעה נשגבים, שהדת מספרת לנו שאנחנו אמורים לעשות זאת רק במסגרת הנישואין, והחברה המסורתית רואה בזה בעיקר כלי להולדת ילדים (וגם לעינוג הגבר אם רוצים להיות כנים). ואילו בעולם החילוני המין הפך לכלי כדי למכור לנו דברים, ועל אף הפתיחות שיש כלפי מין, עדיין רוב הגברים מפנטזים על בר רפאלי בביקיני, ולא על האישה שאיתה הם שוכבים, ונשים רבות מנסות לתמרן (במודע או שלא) ולהשתמש במיניות כדי להשיג מהגברים מה שהן רוצות. וטינדר וגריינדר הפכו את המין למשהו שמשיגים בהזזת אצבע על מסך.

    אני קורא עכשיו את הספר "קדשה" של אוהד אזרחי, ואולי משם אני מוצף בתסכול. הספר מתאר את כוהנות המין שעבדו במקדש עשתורת בימי ממלכת יהודה ואת היחסים שלהן עם כוהני מקדש יהוה, ובו זמנית מתאר את הקשיים שחווים וחוות נשים וזוגות בעולם המודרני החילוני וגם החרדי סביב המיניות והתשוקה. בסיפור מתואר מטפל מיני בשם יוני, שיש לו אהובה, וגם מאהבות, ויחדיו הם מגיעים דרך המין למחוזות מופלאים.

    אוהד אזרחי הוא שמאן מיני בעצמו, ואפילו שאני לא מכיר אותו, ובטוח שיש לאנשים רבים מה להגיד בעדו ונגדו, אני מאוד נהנה מהכתיבה שלו, ומאוד מעריך את האומץ שלו לצאת למול הממסד הדתי והחילוני כאחד, ולעסוק בנושא שהוא כל-כך רגיש ונתון לביקורת, ולחשוף את עצמו להתקפות. ואולי מכך אני מקבל גם את ההשראה לשתף במה שאני חווה, אז תודה אוהד על העבודה המקודשת שלך. ותודה טליה שאת איתי במסע הזה ומעיזה גם להחשף דרכי ובדרכך.

    והנה איך שהכל התחיל לפי התורה:

    בראשית פרק ג
    א וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. ג וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן–אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן. ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן. ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע. ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. ז וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן–לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן. ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה. י וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא. יא וַיֹּאמֶר–מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ–אָכָלְתָּ. יב וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל. יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה-זֹּאת עָשִׂית; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל. יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ. טו וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. {ס} טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ–בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ. {ס} יז וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ–אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה: כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי. כא וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹת עוֹר–וַיַּלְבִּשֵׁם.

    החטא הקדמון  – הנחש שפיתה את חוה, שפיתתה את אדם, ומאז אנחנו מגורשים מגן העדן, מתביישים בערום שלנו, בצער יולדות בנים, בזעת אפינו אוכלים לחם? האם זה כל הסיפור? או שזה רק הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו? נזכרתי בהקלטת נסיון שעשיתי בזמן שאחות של טליה ביקרה אצלנו וסיפרה על ההצגה שהיתה בבית הספר של הבן שלה, ובה הילדים צועקים על הקהל את המשפטים הנוראים האלו – "על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך!! בצער תלדי בנים!! בזיעת אפך תאכל לחם!! " ואז, תוך כדי שהיא חצי בוכה חצי צוחקת, היא אומרת – איזה אלוהים מניאק!! מה זה? מה עם קצת חמלה? כולה אכלו איזה תפוח…

    ואם לא חטאנו והכל בסדר, אז למה אנחנו עדיין כל-כך מתביישים במיניות שלנו? בעירום שלנו? למה הורים מסתירים את אהבתם מילדים? למה כל-כך מביך אותנו לדבר על מין? למה זו כזו בושה להגיד שלא עומד או שלא גמרת או שאתה בתול או שאת נימפומנית? ואולי זה רק אני, ובכלל כל שאר האנשים מרוצים מהמיניות שלהם, ויש להם עם מי לחלוק וטיפלו בזה כבר מזמן?

    יש היום סדנאות למיניות, ויש מטפלים ומטפלות (ויש גם שרלטנים), ויש קבוצות תמיכה, ויש המון מידע, ואני מייחל שנמשיך ונחקור, ולא ניבהל מזה שלפעמים כואב וקשה, ושיש לנו הרבה מה לרפא, בעצמנו ואצל אחרים, ואני מאחל לעצמי להגיע עם טליה למחוזות מופלאים, ולהוקיר גם את המקומות העדינים, הכואבים, המבלבלים, הילדותיים, המביכים, ולזכור שזה חלק מהיופי בחיים.

    אשמח לשמוע מכן ומכם, בתגובות, במייל, בעל-פה,
    ובכלל לעודד אותנו לדבר על כך יותר, וגם לעשות,
    כי זה הרבה יותר מפחיד אבל גם הרבה יותר מספק.

    המשך יבוא…

    אם נרצה…

    ארני שומר


    • * נכתב במקור בבלוג "אם נרצה" של ארני שומר


    להגיב
  • ילדודאנס ברימון! מסיבת ריקודים להורים וילדים! 20.1 – שישי בצהריים, בפרדס חנה

    ילדודאנס ברימון! מסיבת ריקודים להורים וילדים!

    יום שישי, ה-20 לינואר, 15:00-19:00   –    ביה"ס רימון במתחם החקלאי    –      15 ש"ח בכניסה                                   

    *                        *                      *                                                                                                

    כיף של מסורת! כבר פעם שלישית… והפעם גם השמש תחייך אלינו…

    רוקדים יחד, עם הילדים                                                                                    

    יום שישי בצהריים, שעת בין הערביים… חלל ענק ומקום לכולם להשתולל

    מוזיקה שמבוגרים אוהבים וילדים שמחים (סבנטיז, אייטיז, ניינטיז, רגאיי, ישראלי)

    והוספנו! ב מ ה   פ ת ו ח ה   ל י ל ד י ם!   משיכת חבל, לימבו ועוד הפתעות…

    הזדמנות להיות שוב ילדים – ולהעביר לדור הבא את המוזיקה שגדלנו עליה

    (או סתם לצפות בהם רוקדים ולנוח עם בירה קרה ביד…)                                                                  

    15 ש"ח לכל אחד מגיל שנתיים (ילד שלישי במשפחה חינם)

    במקום יימכרו שיתה קרה וחמה לגדולים ולקטנים
    וכיבוד שמתאים (בריא ומשביע) במחירים נוחים                                                                             

    ספרו להורים 😉                                                                                                                                              

     איך מגיעים? שתי אפשרויות:

    או לחנות ב"היוגב 23, פרדס חנה" (ב-Waze או גוגל מפס) ולעקוב אחרי השילוט לתוך מתחם רימון עד בית הספר.
    או לנסוע מזרחה בכיכר דרך פיק"א, לתוך החקלאי – ישר עד הסוף. לחנות משמאל ולהיכנס בשער הקטן למתחם רימון ישר אל המסיבה (בטח תשמעו את המוזיקה).

    ככה זה נראה בילדודאנס הקודם…

    לדף האירוע בפייסבוק >


    להגיב
  • הסוד לחיים בריאים ומאושרים

    עושר? פרסום? עבודה קשה? כוסית קטנה של וודקה?…

    האם אלו הדברים שעושים אותנו מאושרים?

    או שדווקא משהו אחר?

    במחקר הגדול והמקיך שנעשה אי פעם (מעל 78 שנה ועדיין ממשיך) התקבלה תשובה ברורה.


    להגיב
  • למה תינוקות אפריקאים לא בוכים?

    [ג'י קלייר קיי ניאלה]

    נולדתי וגדלתי בקניה וקוט דלאוור.
    מגיל 15 התגוררתי באנגליה.
    למרות זאת, תמיד ידעתי שארצה לגדל את ילדי (היכן שלא יוולדו) בביתי שבקניה.
    וכן, הנחתי שיהיו לי ילדים.
    אני אישה אפריקאית מודרנית, עם שני תארים אקדמאים ודור רביעי לנשים עובדות-אך כשזה הגיע לילדים, אני אפריקאית טיפוסית. ההנחה הכללית נשארה כזו, שאתה לא שלם בלעדיהם. ילדים הם ברכה שיהיה פשוט טירוף להתעלם ממנה. למעשה, השאלה כלל לא עלתה.
    התחלתי את ההריון באנגליה. הדחף ללדת בבית (בקניה) היה כה חזק עד שמכרתי את המרפאה שלי, הקמתי עסק חדש ועברתי בית ומדינה תוך חמישה חודשים מהרגע בו גיליתי שאני בהריון.
    עשיתי מה שרוב הנשים המצפות לתינוק באנגליה יעשו, קראתי ללא הפסקה: התינוקות שלנו ואנחנו, הורות ללא תנאים, כל ספר שנכתב ע"י ד"ר סירס- הרשימה נמשכת. (סבתי העירה מאוחר יותר שתינוקות לא קוראים ספרים ובאמת כל מה שהייתי צריכה לעשות היה לקרוא את התינוק שלי).
    כל מה שקראתי סיפר שתינוקות אפריקאים בכו פחות מתינוקות אירופאים.
    אתגר אותי לגלות מדוע.כאשר חזרתי לקניה התבוננתי. חיפשתי אימהות ותינוקות והם היו בכל מקום, למרות שתינוקות מאוד צעירים ממוצא אפריקאי לרוב לא יוצאים מן הבית.
    הדבר הראשון שהבחנתי בו, הוא שלמרות שכיחותם זה למעשה די קשה "לראות" תינוק קנייתי. לרוב הם עטופים לחלוטין לפני שיוצאים עימם או קושרים אותם לגוף אימותיהם (לעיתים לאבא). אפילו תינוקות גדולים יותר הנישאים על הגב מוגנים בנוסף באמצעות שמיכה גדולה.
    יהיה לך מזל גדול אם תצליחי לראות גפה, שלא לדבר על עיניים או אף.
    העיטוף הוא בסגנון שמדמה רחם.
    התינוקות ממש מגולמים (כמו גולם) מהלחצים של העולם החיצון שאליו הם נכנסים.
    ההבחנה הנוספת שלי הייתה תרבותית.
    בבריטניה, זה היה מובן שתינוקות בוכים.
    בקניה, ההפך הוא הנכון. ההבנה היא שתינוקות לא בוכים.
    אם הם בוכים – משהו מאוד לא בסדר עבורם ומשהו חייב להיעשות על מנת לתקן זאת במידית. גיסתי האנגליה סיכמה זאת היטב: "אנשים כאן, היא אמרה, ממש לא אוהבים תינוקות בוכים, נכון?"

    הנקההכל הפך להרבה יותר הגיוני כאשר ילדתי וסבתי הגיעה מן הכפר לבקרנו.
    כפי שקרה, התינוק שלי בכה די הרבה. עצבנית ועייפה, שכחתי כל מה שאי פעם קראתי ולעיתים אפילו הייתי מצטרפת לבכי. עבור סבתי זה היה פשוט: "ניוניו"! (הניקי אותה!) זו הייתה תשובתה לכל פיפס שהתינוקת צייצה.
    היו פעמים שהיה זה חיתול רטוב, או שהנחתי אותה לשכב, או שהיה לה גרעפס. אך בעיקר היא רק רצתה להיות על השד – זה לא ממש שינה אם היא רצתה לאכול או רק הייתה נרגעת בשלווה. ממילא נשאתי אותה רוב הזמן על הגוף ובלילה היא ישנה איתנו במיטה כך שזו הייתה הרחבה טבעית של הטיפול בה.
    לפתע גיליתי את הסוד הלא-כל-כך-קשה של השקט המענג של תינוקות אפריקאים.
    זו הייתה בסה"כ מערכת סימביוטית של סיפוק צרכים שדרשה השהייה מוחלטת של רעיונות אודות מה אמור לקרות וקבלה מוחלטת של מה בפועל קורה באותו הרגע.השורה התחתונה הייתה שהתינוקת שלי ינקה הרבה, הרבה יותר מאשר קראתי עליו אי פעם ולפחות פי 5 (!) מטבלאות ההאכלה הקשוחות יותר שהכרתי וקראתי עליהן.
    בערך בגיל ארבעה חודשים, הגיל שבו רוב האימהות המערביות מתחילות להציע לתינוקות שלהן מזון מוצק על פי המלצות של ארגוני בריאות, התינוקת שלי חזרה לדפוס הנקה שעתי כאילו היא נולדה הרגע, מה שהיה שוק מוחלט עבורי.
    במהלך ארבעת החודשים האחרונים, משך הזמן בין ההנקות הלך וגדל לאט לאט. אפילו יכולתי לקבל מטופלים שלי בלי ששדי ינטפו חלב או שהמטפלת של ביתי תפריע לפגישה על מנת להודיע שביתי זקוקה להאכלה.
    רוב האימהות בקבוצת האימהות-תינוקות אליה השתייכתי התחילו להציג לתינוקותיהן אורז (במטרה להגדיל את ההפסקות בין ההנקות) וכל המומחים המעורבים בחיי ילדינו-רופאי ילדים, אפילו דולות אמרו שזה בסדר ותקין. גם אימהות היו זקוקות למנוחה, עשינו עבודה מדהימה בעצם כך שהגענו עם התינוקות לגיל ארבעה חודשים על הנקה בלעדית והמומחים הבטיחו לנו שהתינוקות שלנו יהיו בסדר גמור. משהו לא צלצל לי נכון ואפילו שניסיתי, בחצי לב, לשלב פאופאו (מזון גמילה מסורתי מקניה) עם תוספות חלב אם והצעתי זאת לביתי, היא לא הייתה מוכנה לאכול מזה.

    אז התקשרתי שוב לסבתי.

    היא צחקה ושאלה אם שוב חזרתי לקרוא ספרים. בעדינות היא הסבירה כיצד הנקה היא כל דבר מלבד קבועה וצפויה. "היא תאמר לך מתי היא מוכנה לאכול מוצקים, וכך יעשה גם הגוף שלה".
    ומה אעשה עד אז? הייתי להוטה לדעת.
    "תמשיכי לעשות מה שעשית עד כה, ניוניו רגיל" (הנקה). וכך חיי האטו שוב והייתה לי תחושה כאילו אנו עומדות במקום.
    בעת שרבות מבנות גילי התפעלו כיצד תינוקותיהן ישנים פרקי זמן ארוכים יותר, כעת כשהציגו להם אורז לתינוקות ואפילו התחילו להתעניין במזונות נוספים, אני המשכתי להתעורר כל שעה או שעתיים עם התינוקת שלי, והסברתי למטופלי שהחזרה לעבודה כנראה לא תתרחש כפי שתכננתי בהתחלה.
    במהרה הבחנתי שללא משים הפכתי לתומכת בלתי רשמית לאימהות עירוניות אחרות.
    הטלפון שלי צלצל לעתים קרובות, ופעמים רבות בזמן שהאכלתי את התינוקת שלי שמעתי את עצמי הוגה את המילים "כן רק המשיכי להניק אותו/אותה. כן, גם אם הרגע האכלת אותו/ה. כן, יתכן ולא ממש תצליחי לצאת מהפיג'מה שלך היום. כן, את עדיין צריכה לשתות ולאכול כמו סוס. לא, עכשיו אולי זה לא בדיוק הזמן לשקול חזרה לעבודה אם את יכולה להרשות לעצמך שלא לעשות כך". ולבסוף, הבטחתי לאימהות "זה ילך ויהיה יותר קל". הייתי חייבת פשוט לסמוך על המשפט האחרון מכיוון שזה לא הפך לקל יותר עבורי. עדיין.

    בערך שבוע לפני שלביתי מלאו חמישה חודשים, נסענו לאנגליה לחתונה, לפגוש משפחה וחברים.
    בגלל שהיו לי מעט מאוד מחויבויות אחרות, שמרתי בקלות על תדירות ההאכלות שלה.
    למרות המבטים המוטרדים של אורחים זרים רבים בעת שהאכלתי את ביתי במגוון של מקומות ציבוריים, (רוב חדרי ההנקה הייעודיים היו בתוך חדרי שירותים שפשוט לא יכולתי להביא את עצמי להשתמש בהם) פשוט המשכנו בשלנו.
    בחתונה, האנשים שהסבו איתנו לשולחן ציינו בקול: " היא תינוקת כל כך קלה- למרות שהיא יונקת די הרבה". אני שמרתי על שתיקה. עוד אישה העירה: " למרות שקראתי במקום כלשהו שתינוקות אפריקאים לא בוכים הרבה". לא יכולתי שלא לצחוק.

    החכמה העדינה של סבתי:
    1. הציעי את השד בכל פעם שהתינוק שלך מוטרד ממשהו- אפילו אם ממש ברגע זה סיימת להאכיל אותו.
    2. שינה משותפת. פעמים רבות את יכולה להאכיל את התינוק שלך לפני שהוא ער לחלוטין, מה שיאפשר לו לחזור ולהירדם בקלות ויאפשר לך יותר שעות מנוחה.
    3. תמיד קחי עימך בקבוק של מים חמימים למיטה בלילה בכדי שלא תתייבשי וגם תסייעי לחלב להמשיך ולזרום בקלות.
    4. הפכי את ההנקה להעדפה שלך, (במיוחד במהלך קפיצות גדילה), וריתמי את כל הסובבים אותך לעשות ככל שהם יכולים עבורך. יש מעט מאוד דברים שלא יכולים להמתין.

    קראי את התינוק שלך, לא ספרים. הנקה היא לא צפויה ויציבה – היא עולה ויורדת ומסתובבת אפילו במעגלים. את היא המומחית אודות הצרכים של התינוק שלך.

    —————————————————–

    ד"ר ג'י קלייר קי ניאלה היא אמא, סופרת ואוסטאופתית הנהנית לחקור את ההבדלים שלמרבה המזל עדיין קיימים בין תרבויות שונות סביב העולם. היא נולדה וגדלה בקניה, קוט דלוויאר ואנגליה. היא עבדה וגרה בשלושת המדינות וביקרה לפחות במדינה חדשה אחת בכל שנה מאז שהיתה בת 12. המלוות המועדפות עליה שטיוליה הן אימה וביתהשסיפוריהן והתעניינותן באחרים מביאים אותה לעסוק בנושאים בעולם בדרך שלעולם לא היתה מדמיינת.

    קישור למאמר המקורי באנגלית >


    להגיב
  • אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 9

    [אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 8]

    אז הגענו למקום נפלא. אלנטג'ו בפורטוגל (רבע שעה מתמרה).

    אבל רגע.

    איך משלימים 9 חודשים במסע המטורף שלנו? אומר בקצרה שמהפוסט האחרון מצבו של אבי היקר התדרדר והתחלתי להיות על הקו של גואה-ישראל (פעם עם כל המשפחה ופעם לבד). וכשהבנו שזה הסוף החלטנו לחזור ולהיות לידו. אבי האהוב נפטר ביום הראשון של השנה ואין לי יכולת לכתוב על זה יותר, גם חצי שנה אחרי.

    אחרי 3 חודשים של שבלול בדירת 25 מ"מ מתחת לאימי, מעניקים תמיכה וממלאים בית שהתרוקן, חמשתנו + כלבה, ארזנו את מה שנשאר ועברנו לברלין. על ברלין חשבנו עוד לפני הודו. רצינו מקום שפוי, מקום אוניברסלי, מקום לקדם את פרויקט הגעגוע ומקום שלא ידרוש מאיתנו לחזור למירוץ העכברים (אני והילדים עם אזרחות גרמנית והתמיכה הממשלתית שם היתה מאוד נדיבה). חשבנו על שנה-שנתיים, להתבסס קצת, לקדם את הפרויקט, ואז לחפש שטח אדמה בדרום אירופה להקים בו את מרכז הגעגוע ולהגשים את החלום שלנו. הגענו בסוף מרץ, ביום הולדתי ה-42 לדירה קסומה במרכז ברלין (סאבלט), וחשבנו שאנו מתחילים חיים חדשים.

    חיינו בדיוק 100 ימים בגרמניה. 100 ימים של חסר. היה לנו כסף וחברים ונוחות, החנות הטבעונית היתה משגעת וכך גם הפארקים העירוניים. אבל משהו היה חסר (ואני עדיין לא מדבר על מעיל טוב לפני החורף הקפוא שעמד להגיע). אני רציתי טבע. אמיתי. עם מרחבים. וגיל התגעגעה לקהילתיות, לתחושת ביחד ועזרה הדדית.

    ואז, אחרי שהצלחנו בעמל רב ובמסע שכנועים לרשום את ביתנו לירי לבית הספר הכי טוב בברלין (דו לשוני), בלב מסע חיפושים למעון קבוע ובדיוק שקבענו מספר תאריכים לסדנאות של גיל, וכשבחשבון הבנק יש לנו 2 גרוש וחצי, הגיע מכתב מאוד מפתיע. התמיכה הממשלתית שכ"כ חיכינו לה אולי לא תאושר (למרות האזרחות הגרמנית וחודשיים של ביורוקרטיות אינסופיות). הבנו שאחרי הכול, השיטה שואבת אותנו חזרה ונצטרך לחזור לחיים שלא רצינו – בחזרה אל מרוץ העכברים. אופס.

    "במקרה" לגמרי, ממש באותו ערב, חברים מן העבר הודיעו לנו שמצאו שטח בפורטוגל ושהם עוברים אליו ביולי.

    נשמנו.

    חשבנו.

    הרגשנו.

    התרגשנו.

    והחלטנו!

    עוברים לפורטוגל! לא עוד שנה-שנתיים כמו התוכנית המקורית. לא אחרי שנתבסס או נתקדם עם הפרויקט. אלא עכשיו. כי זה מה שהלב קורא אליו.
    אחרי לילה שבו כמעט לא ישנו מהתרגשות ואושר על מעבר לחיים שתמיד חלמנו עליהם, שלחנו מכתב ויתור לבית הספר והודענו לחברים שאנחנו עוזבים.
    אחרי כמה ימים קיבלנו מכתב אישור על התמיכה הממשלתית… (ועל זה החברים אומרים "היקום גומל לאמיצים").
    אבל כבר לא הייתה דרחזרה… לא ללב (ידענו שאנו מוותרים על חיי נוחות בברלין ויוצאים להרפתקאה ולקפיצה של אמונה). קנינו רכב, אוהל וגזיה, העמסנו את כל החיים שלנו על האוטו, ויצאנו למסע של 3,000 ק"מ מברלין עד (דרום) פורטוגל.

    IMG_20150702_081955נסענו כ-4 שעות ביום (וכל הכבוד לילדים ובמיוחד לליאו שביום הראשון למסע חטף אבעבועות…), דרך היער השחור וחברים טובים מהטיולים שעשיתי כל השנים. כל לילה עוצרים בקמפינג אחר, מבשלים על גזיה לכל המשפחה, תזכורת לטיולי הרווקות שלי בדרום אמריקה וניו-זילנד, רק הפעם עם משפחה – ולא בטרק אל הר, אלא בדרך אל המקום שעוד מעט נקרא לו בית.
    כשעברנו בברצלונה בה גרתי לפני יותר מעשור – יכולתי לסגור 2 מעגלים דרך מפגש עם שותף שהיתה לי איתו מרקיה ולילה אצל עוד חברה מקסימה.
    סיימנו 10 ימים בדרכים והגענו אל נ"צ שקיבלנו מהחברים, אל עיירונת מנומנמת בשם Cabacos (בעברית "דלעת") שנמצאת בעמק הברזל שבאלנטז'ו, בדרום מערב פורטוגל.

    הגענו הביתה.

    אל המקום שתמיד חלמתי עליו.

    אנחנו גרים בשכירות זולה יותר מהודו, במתחם סופר אקולוגי אצל בחור מקסים שקוראים לנו עמנואל ("מנו") שבנה את כל המקום בשתי ידיו.
    יש לנו בית פורטוגזי מדהים עם אח עצים, סלון ענק וגם חדר ללירי (סופסוף).
    יש לנו בריכה טבעית ולידה סאונה לחורף. מסביב מגוון עצי פרי ושתילי עגבניות טעימות. כמעט כל יום הילדים רצים אל חדר המוזיקה והיום גם גיליתי ספריה קסומה. יש לי את הנגריה שתמיד חלמתי עליה עם גישה לכל כלי עבודה שאני אוהב.
    הכול כאן בנוי מחומרים משהשטח, מאדמה וחימר ועץ. לידנו גרים החברים (ועוד זוג מגיע עם קראוון ממש מחר) ושכרנו עוד מבנה קסום שכבר התחיל לפעול כגן (גיל הגננת הראשית).
    בקרוב אתחיל ללמוד איך לבנות בית בעצמי, המורה המושלם הוא המארח שלי כאן.
    אנחנו חיים פשוט, חיים בזול. חיים מחוץ לשיטה. נפשי מוצאת כאן מנוח ואני חש ששבתי אל המקור, אל הפשטות אליה כ"כ התגעגעתי. ומכאן, כשטוב לנו אבל באמת ומבפנים, נוכל ליצור קהלה אקולוגית טבעונית בה נוכל להגשים את כל חלומותנו.
    הילדים מאושרים, וגם אנחנו.

    יצאנו למסע לפני שנה וקצת מתוך רצון להגשים ייעוד. עברנו חצי עולם וגרנו בארבע מדינות בחיפוש אחר המקום הנכון. אמרו לי שאני בורח, שאפשר גם בארץ, ושבסוף נחזור.
    אבל התעקשנו להמשיך ולנוע עד שהלב יגיד לעצור.

    והגענו.

    הביתה.

    ואת הבלוג הזה אפשר לסיים כי אין לנו כוונה להמשיך ולנוע פיזית אלא רק פנימה אל תוך עצמנו. נחפש לנו יחד עם החברים שטח אדמה באזור ושם נבנה לנו את ביתנו.

    אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים!

    IMG_20150723_133651


    להגיב
  • למה באמת אבא הלך לעבודה?

    [שי אור]

    שוב זה קורה לי… אני יושב בפגישה עם אמא.
    יש לה ילדה בת ארבע. היא מותשת מחוסר שינה של ארבע שנים. היא מיואשת מעצמה וחסרת אונים בהתמודדות עם התנגדויות וקשיים של ילדתה. אני רואה שאין שום טעם להתחיל לחקור לעומק, לשאול שאלות קשות, אין עם מי. העומס כל כך גדול שהדבר האחרון שחסר כאן זה אותי עם כל הרעיונות שלי…
    ואז אני מציע לה: "אולי תקחי שבוע חופש לעצמך, קצת להתחזק, שנוכל להתחיל משהו?" ואז המבט ההמום בעיניה: "אבל מה עם הילדה?" ואז אני "התמים והמנותק": "יש לילדה אבא (כאילו דא)" והיא (במבטה תערובת של רצינות אחראית, עם ייאוש שנובע מעובדות החיים, עם רחמים עליי שפשוט לא מבין): "לא, אין סיכוי, לילה אחד בסופשבוע נסעתי פעם, הוא נסע איתה לאמא שלו והסתדר ממש נפלא, אבל שבוע? אין סיכוי…"

    בוקר טוב גבירותי ורבותיי!

    עורו והתעוררו לאבסורד הגדול ביותר של תקופתנו!

    אישה מנהלת את בנק ישראל, נשים לוחמות בצבא, מנצחות על תזמורות וקובעות מדיניות בכלכלה ובפוליטיקה. גברים ונשים יכולים לעצב את חיי המשפחה שלהם כעולה על רוחם, ונערה אחת אמיצה יכולה לעמוד מול מפקד בצבא שהטריד אותה מינית ולנצח ועדיין…
    עדיין נדיר כל כך שאבא לוקח אחריות מלאה על ילדיו.
    עדיין המשפט המנצח אצל אמהות הוא: "שלא תחשוב הוא (בעלי) ממש עוזר לי" (במה הוא עוזר לך? בלמרוט גבות? בלהתכונן לתזה בפילוסופיה? איך זה שהוא עוזר לך בלגדל את הילד של עצמו?! שמעתם פעם אבא שאומר "היא ממש עוזרת לי?" בהקשר כזה?)
    עדיין נדיר כל כך למצוא אבא (שאינו גרוש) שיכול להישאר לבד עם ילדים מתחת לגיל ארבע למשך יותר מכמה שעות.
    איך אנשים כל כך חכמים, יצירתיים ורבי תושייה בנוגע לעריכת הסכמים, המצאת אפליקציות, בניית חללים מגבס או עריכת סאונד – הופכים לחסרי אונים ומאותגרים שכלית כשצריך לחשוב לבד איך להרדים תינוק בלי ציצי או איך לייצר ארוחה לילדון החלטי בן שנתיים כשחסרים כמה מרכיבים במקרר?

    ואם גרמתי לך לחשוב שמה שמעסיק אותי זה שוויון בין המינים או פמיניזם אז סליחה. זה ממש לא העניין. אני כאן לא מצד הכלה. אני מצד הילד או הילדה.
    כי למרבה הצער אף ילדה או ילד לא מגיעים לעולם מצוידים בצ'יפ קטן שמאפשר להם להבחין בין אהבת אם לאהבת אב. ויש בעייה קטנה עם החיה הזאת שקוראים לה בן אנוש שגורמת לו או לה לכאוב כשמישהו אומר לה במשך כמה שבועות רצוף – במבטו- בחיבוקו- במלותיו : אוהב אותך, רוצה אותך בחיי, את כל כך חשובה לי – ואז הולך… (לעבודה). לחיה הקטנה זה כואב באותה מידה כשמי שהולך (ובמקרה הטוב, אחרי כמה שנים כשהיא היא כבר הולכת ומדברת ואפשר להסביר לה – חוזר להיות מרכזי בחייה) הוא זכר או נקבה.
    ולמרבה הצער גם עכשיו בעולם שלך ושלי שבו יש מספיק חופש בחירה לעזוב עבודה ולעבור לארץ אחרת ולהיפרד מבני זוג כשנמאס – מי שנשאר זה כמעט כמעט תמיד זאת אמא. ואבא… נשאר כשזה מסתדר.

    אז אחרי שהסתערתי על נושא הגבולות, והצלחתי לאבד כל כך הרבה אוהדים, החלטתי להרחיק ממני את המעט שנשארו.

    אני עושה הרצאה חד פעמית ששמה: למה באמת אבא הלך לעבודה?

    זאת לא הרצאה לאבות בלבד. "שובו של האב האבוד" קשור הרבה להתיחסות של הגבר לאבהותו אבל לא יכול להתחולל ללא שינוי במה שאמא חושבת על עצמה ועל מקומה בבית.

    נושאי ההרצאה:

    11180336_359299137593919_3184981833387982714_n– איך משפיעה על על תחושת הבית של ילדינו העובדה שבינקותם יכולים להישען רק על אמא?
    – האם באמת אבא לא כל כך חיוני בשנים הראשונות?
    – האם באמת כשאבא מחליט להיות אחראי לחלוטין זה אומר שאמא תיתן לו? (רמז – בד"כ לא)
    – האם מקומו השולי של אבא כמקור לתמיכה רגשית נובע ממגבלה של אבא או ממגבלה של אמא או בכלל נובע מהרגלי מחשבה שעליהם תובנתנו?
    – איך משפיעה על אבא הבחירה להיות המקור לכל הצרכים מגיל אפס?
    – כמה זה טוב ולמה זה כל כך טוב לעולמנו שגברים מתמסרים לחלוטין למי שחלש מהם ותלוי בהם ואוהב אותם?
    – האם האופן שבו מתנהלים העניינים האלה בבית שלך תואם את הרצון הכי עמוק שלך?

    ועוד דבר קטן וטוב:

    את ההרצאה הזאת אני נותן כחלק מקמפיין בהדסטארט להצלת "הבית העגול".
    בית ספר מופלא שהוקם בפרדס חנה ושרוב המשפחות בו מכאן.
    מקום שבו פוגשים ילדים מבוגרים (מורות ומורים) שמקשיבים להם הקשבה עמוקה, רוצים אך ורק לאפשר להם לגלות את נתיב הפריחה שלהם (מומלץ לבוא ולראות כדי להאמין שיכול להתקיים "מוסד " כזה").
    ברוך השם יש כיום הרבה בתי ספר באזורנו שמעיזים לנוע בכיוון הזה אבל יש רק מקום אחד שבו ההקשבה לעומק נפשו של הילד חשובה יותר מכל עיקרון או ערך או גוף ידע.

    ההרצאה תתקיים בתל אביב, ביום שישי בבוקר, ב – 3.7.15

    כאן הקישור לקמפיין של הבית העגול – "חינוך אחר הוא אפשרי" שבו אפשר לקנות כרטיסים.

    וזה הקישור לאירוע בפייסבוק של ההרצאה >

    וכאן סרטון הקמפיין:

    תודה ולהתראות

    שי


    להגיב
  • מועדון גיל הזהב המחודש והמפתיע

    *

    כבר זמן מה אני שמה לב לתנועה ערה סביב מרכז פייס לקשיש ברחוב אחוזה. כלומר מרכז פייס לגיל הזהב. קשיש זו מילה קשישה. יש בה משהו קלוש ושביר כמעט, אולי אפילו מעליב בימנו, בהם גיל הפנסיה תופס תבנאדם חי וחיוני. לעתים פנוי ולרוב סקרן, ומגלה שאחרי שמיומנויות החיים נלמדו – איך להתבגר,  ללמוד, לשרת, איך להיות נשוי איך לגדל ילדים איך לג'נגל עם העבודה איך לשחרר את הילדים איך לצאת לפנסיה – פתאום יש משהו חדש ללמוד: איך להזדקן.
    כמו קלנועית אני מאיטה יום אחד להתבונן בשיפוצים שנעשו לא מזמן ומחליטה להיכנס לראות מה שם הולך. קובעת פגישה עם ענת פרסמן, שאחראית מטעם המועצה על תחום הגמלאים ומנהלת המדור לגמלאים בקהילה, ועם בָּת עובדיה, רכזת החוגים, שגם מתקתקת בנמרצות את ענייני הדיגיטל של המקום, כולל משלוח אימייל שבועי ידידותי להפליא.

    לפני שאנחנו מתיישבות לפגישה אני יוצאת לסיבוב בבניין החדש ומחדר לחדר התדהמה גוברת – באנה! זה חתיכת מועדון מה שבנו שם! עם אולם הרצאות וסרטים מושקע (סאונד מעולה), חדר אמנות מרווח, חדר התעמלות מתוקתק, מבואה מפנקת עם שולחנות ופינה לקפה ועוגה, מרפסת גדולה בקומה העליונה, ובקומה התחתונה יציאה הישר אל גינה ציבורית יפהפה ונחבאת. אתם חייבים לראות את זה!

    מרכז פייס קולאז

    השיחה בחדר שוצפת רעיונות וגילויים על תחום הגמלאים השוקק. מסתבר שבפרדס חנה כרכור חיים נכון לעכשיו כ 4500 גמלאים, שזה אומר אנשים בשלהי שנות השישים ומעלה. חלקם הורים וילדים שמזדקנים ביחד. בשנת 2025 צפויים להיות כאן כ-10,000 גמלאים. המכנה המשותף לכולם הוא הגיל, אבל חוץ מהעניין הזה מדובר במגוון אדיר של אנשים ושל גישות לחיים, מצבים כלכליים, תחומי עניין, תרבויות. ענת, שכבר בגיל חמש נמשכה לסיפורי סבַתהּ, מדברת בעיניים נוצצות על הרעיונות שרצים לה בראש. יש בה פתיחות גדולה לשיתופי פעולה ורצון להנגיש את המקום לכלל הקהילה, לטובת טיפוח האוכלוסיה הבוגרת. זה אומר גם להשכיר את המקום מחוץ לשעות הפעילות, בתשלום למרכז או תמורת הקצאת חוגים / פעילויות תרבות. גם נושא ההתנדבות קרוב לליבה ויש לה תוכניות איך לפתח אותו עוד.
    כשיצאתי משם ראיתי בעיני רוחי את האולמות מתמלאים בכל הכישרון והיוזמה שיש כאן, וגשרים נבנים בין צעיר למזהיב. והנה זה קורה! ב 17/2 הוצאת פראג מקרינה כאן את הסרט "חלומות על דמנהור", ואחריו הרצאה עם נציגים מהקהילה בדמנהור. פרטים כאן >

     

     

    הנה חוברת הפעילות לשנת 2014-2015 של מרכז פייס לגיל הזהב.
    חוברת שנת תשע"ה 
    הנה הפייסבוק, והנה המייל, דרכו אפשר להירשם ולקבל מייל שבועי עם תזכורת לפעילויות השונות והמשתנות.

    השבוע למשל, ביום שלישי אחה"צ, יש הרצאה בנושא סודות רצפת האגן. "תבואי, זה עניין חשוב" ענת מזמינה אותי. "גם בגיל שלנו!".
    ובת גם שלחה רשימה ארוכה ומעודכנת של דברים שקורים במרכז בכרכור ובמרכזים הנוספים ביישוב. קבלו:

     מרכזים קהילתיים לגמלאים:

    1. מרכז פיס לגיל הזהב
    משרת את אוכלוסיית הגמלאים העצמאית ביישוב.
    מטרתו להעמיד לרשות התושבים הותיקים מרכז שירותים הכולל סל פעילויות רחב המנסה לתת מענה לצרכים המגוונים של אוכלוסיה עצמאית זו.

    הפעילות במרכז כוללת:
    * מרכז חוגים וקורסים בתחומים שונים (אומנות, ידע, פעילות גופנית) – 43 חוגים
    * טיולים, נופשונים, נופש חו"ל.
    * פרויקטים התנדבותיים (פרוט בהמשך)
    * ימי עיון.

    סך הנהנים משרות זה: 600 גמלאים באופן שבועי בחוגים, כמו כן כ- 500 גמלאים נהנים משרותיו לא על בסיס קבוע.
    פועל 5 ימים בשבוע בשעות הבוקר, אחה"צ והערב.
    סה"כ נהנים משרות זה כ- 970 גמלאים.

    2. מרכז קהילתי אור
    משרת את אוכלוסיית הגמלאים העצמאית ביישוב, ממוצע גילאים 75 ומעלה.
    המרכז מציע מגוון חוגי התעמלות, חוג ציור, חוג יצירה, חוג ריקודי עם, הרצאות בתחומים שונים, מסיבות, טיולים ועוד.
    מספק הסעות לבאי המקום + ארוחת בוקר.
    פועל 3 פעמים בשבוע בשעות הבוקר.
    סך הנהנים משרות זה: כ- 150 גמלאים.

    3. מועדון למרחב
    משרת את אוכלוסיית הגמלאים המתגוררים במערב המושבה. מתקיימים בו מספר פרויקטים לגמלאים:
    א. מועדון חברתי בשעות הבוקר לאוכלוסיית הגמלאים המתגוררת במערב המושבה.
    פועל פעמיים בשבוע במתכונת דומה למרכז קהילתי אור.
    מספק הסעה + ארוחת בוקר + חוגים ופעילות מותאמת לקהל.

    ב. מועדון חברתי לחברי קהילה תומכת – נפגשים פעם בשבוע אחה"צ.

    ג. מועדון לניצולי שואה – מהווה מקום מפגש אהוד במיוחד לניצולי שואה פועל פעמיים בשבוע

    יום שני בבוקר- לדוברי השפה העברית. מספק הסעים, הרצאות, טיולים מסיבות ועוד.
    יום ראשון אחר הצהרים – לדברי השפה הרוסית. מספק התעמלות, שיעורים בידיעת הארץ בשפה הרוסית.

    ד. פעמיים בשבוע בשעות הבוקר משמש כמועדון לאוכלוסיית הוטרנים ביישוב.
    סך הנהנים משרות זה: כ- 250 אנשים.

    4. מועדון חברתי לבני העדה האתיופית
    מועדון הפועל בשיתוף פעולה עם סניף ויצ"ו כרכור.
    משרת כ- 30 גמלאים בני העדה האתיופית, פועל פעמיים בשבוע בשעות הבוקר, מספק הסעה + ארוחת בוקר.
    הפעילות כוללת: אולפן ללימוד עברית, שיעורי התעמלות, שיעורי העשרה, מלאכת יד ועוד.

    פרויקטים קהילתיים והתנדבותיים בשיתוף העמותה למען הקשיש:

    1.קהילה תומכת
    פרויקט שמטרתו להבטיח את שלומה ובטחונה של האוכלוסיה המבוגרת ביישוב, לספק תחזוקה שוטפת , להעניק עזרה יום יומית, ולשמור על קשר ותמיכה מוראלית.חלק מהגמלאים מסובסדים כגון: ניצולי שואה דרך הקרן לרווחת ניצולי שואה.במסגרת הפרויקט זכאים החברים למגוון שירותים:

    * לחצן מצוקה
    * שרותי רפואת חרום
    * שיחת יעוץ רפואי
    * סיור בטחון
    * אם קהילה תומכת המסייעת בפתרון בעיות שונות.
    * אב קהילה המסייע בנושאים טכניים.
    * פעילות חברתית מתקיימת פעם בשבועיים במועדון למרחב.
    כיום נהנים משירות זה כ- 180 בתי אב.

    2. קו קשר לקשיש
    פרויקט קהילתי בו מתנדבות שומרות על קשר טלפוני עם גמלאים בודדים, מקשיבות להם, משוחחות עימם בטלפון ומסייעות להם בנושאים שונים.
    המתנדבות מקבלות ייעוץ מקצועי קבוע על ידי עובדת סוציאלית.
    הפעילות מתקיימת 5 ימים בשבוע בבוקר ואחה"צ.
    המטרה העיקרית היא שבירת מעגל הבדידות, וכמו כן מאפשר מעקב שבועי נוסף אחר הגמלאים .

    2. פרויקט תיעוד סיפורי חיים
    הכשרת קבוצת מתנדבים לתיעוד סיפורי חיים של גמלאים במושבה.
    פרויקט זה מחבר בין שתי קבוצות האחת קבוצת גמלאים המספרת את סיפור חייהם למתנדבים שמתעדים את הסיפורים ויוצרים תוצר מוגמר של חוברת סיפור חיים לכל אחד מהגמלאים.

    3. פרייקט חייל – קידום בריאות בקהילה.
    הקמת תחנות מידע בנושא הגיל השלישי בקופות החולים באמצעות מתנדבים שהוכשרו לתפקיד.

    4. ביקור המלאך
    פרויקט בו מכשירים מתנדבים לקיים ביקורי בית ידידותיים ליצירת קשר אישי, חברתי ותומך, כאשר המטרה העיקרית היא להוציא את הגמלאי מביתו ולשבת באחד מבתי הקפה באזור. למתנדבים ניתנים מפגשי הדרכה קבועים על ידי עובדת סוציאלית.

    5. גימלאון
    עיתון לגמלאים שיוצא אחת לרבעון, בעיתון ישנן כתבות בענייני גמלאים , הסטוריית היישוב ועוד. עיתון זה מופק כולו בהתנדבות (כולל עריכה).

    6. תאטרון קהילתי לגמלאים – "תיאטרון המטבח".
    תיאטרון זה שם דגש על שלושה מעגלים חברתיים: התקשורת הבין אישית, הדיאלוג הקבוצתי והקשרים הקהילתיים.

    7. חבורת הזמר "הקול הזהב" – מוכנים להופיע בהתנדבות בקהילה.

    8. גינון קהילתי
    פרויקט זה מיועד לגמלאים בני העדה האתיופית כאשר יש שיתופי פעולה עם בתי ספר.
    הגמלאים נפגשים מידי יום א' בבוקר בגינה, לאחר מכן יש טקס "בונה" (קפה) מביאים ומשפחות הגמלאים כיבוד ואוכלים ארוחה משותפת.
    נהנים משירות זה 25 גמלאים.

    10. בתים חמים
    מיועד לאוכלוסייה הרוסית מחבר העמים. ביישוב קיימים 3 בתים חמים בכל בית 15 אנשים הנפגשים פעמיים בשבוע .

    9. קבוצת תמיכה
    קבוצת תמיכה לבני משפחה המטפלים באנשים דמנטיים.
    קבוצה זו פועלת כבר 3 שנים המפגשים הם אחת לחודש.

    10. פטאנק
    בפרדס חנה כרכור 7 מגרשים. לוקחים חלק כ-60 גמלאים . הקבוצה מתחרה במשחקי ליגה ארציים.

    11. חונכות לניצולי שואה
    33 תלמידים מביה"ס שחונכים כ- 17 ניצולי שואה . הפגישות מתקיימות בבתי הניצולים אחת לשבוע. הפרויקט מלווה ע"י איש מקצוע מטעם הרווחה.

    12. זה"ב בגן
    גמלאים מתנדבים בגני ילדים ברחבי המועצה, בשיתוף מחלקת גנים במועצה המקומית.

    13. פרויקט "פוש" להצלחה
    פוש היא עמותה ארצית התנדבותית, המעניקה שיעורי עזר ללא תשלום לתלמידים מרקע סוציו- אקונומי מוחלש, הזקוקים לעזרה בלימודים ופועלת לקידום ושיפור סיכוייהם לסיים את בית הספר. דרושים מתנדבים שיעזרו לתלמידים בבית ספר, מיסודי ועד תיכון, בהכנת שיעורי בית וצמצום פערים בהבנת חומר הלימוד. התנדבות קבועה של אחת לשבוע למשך כשעה וחצי. אין צורך בידע קודם בהוראה.

    14. סיירת תיקונים 
    האגף לשירותי רווחה וקהילה מפעיל מתנדבים לביצוע תיקונים קלים בבתים של פונים ונזקקים ברחבי המושבה. דרושים לנו בעלי ידיים טובות ובעלי מקצוע לסיוע בעבודות של תחזוקה ואחזקה למי שאינו יכול לדאוג לכך בעצמו.

    15. חנויות יד 2 ביגוד/ לבית ולטף
    – חנויות המנוהלות ע"י העמותה למען הקשיש ואגף לשירותי רווחה וקהילה. מתנדבים בחנות דואגים למיון וסידור התרומות, מכירה או מסירה לנזקקים. רווחי החנויות מופנים חזרה לנזקקים בקהילה, דרך פרויקטים קהילתיים כגון "קמחא דפסחא" ושיווק החנויות בקרב הקהילה.החנויות פתוחות בימים ב' וד' בין השעות 9:00-12:00.

    16. משק לשעת חירום (מל"ח) 
    אנו קוראים לכם, נשים וגברים כאחד, הרואים עצמם מתאימים, לקחת חלק במערך ולהתנדב למען הצלת חיים בשעת חירום.

     

     


    להגיב
  • התפתחות מודעותית פנימית בנושא הורות

    שמי ורה לוי
    שנים של ניסיון בעבודה עם ילדים כגננת בגן וולדורף בקיבוץ הרדוף,
    שנים של הוראה בסמינר לחינוך וולדורף, ושנים של ליווי הורים הובילו אותי לרצון ליצור סדנאות עבור כל מי שההורות מהווה עבורו דרך להתבוננות עצמית ולהתפתחות אישית מודעת.
    במפגשים יינתן מקום להתבוננות בדילמות שהורים יביאו איתם לפגישה ולדרכי התמודדות עם דילמות אלה. עצם התהליך הזה מהווה שחרור מתפיסות ומאפשר התרחבות של התודעה.
    לצד פתיחת מודעות ותודעה יפתח צוהר להכיר מקרוב את התכנים הקשורים לחינוך האנתרופוסופי על מנת לאפשר שינוי אמיתי, ואיתו התרחבות של הגישה החינוכית והתמודדות שונה ואחרת עם סוגיות שמתעוררות בחינוך ילדים בין אם בהורות ובין אם בעבודה עם ילדים.

    הסדנא מתאימה לקבוצות מבוגרים, הורים, מחנכים, מורים וכל מי שקשור ורוצה להעמיק את ההיכרות עם המהות הילדית המתקיימת בתוכו ועם המהויות הילדיות אותן הוא פוגש במסגרת עבודתו ובמסגרת הורותו. כל מי שהתכנים האלה מהדהדים בתוכו מוזמן בחום.

    הפרק הראשון -12 מפגשים בימי ד' בשעות 20.30 – 22.30.
    מפגש היכרות יתקיים ביום רביעי 19/11/14 בשעה 20:30 בבית "הקול קורא" בעין שמר. 
    ההשתתפות במפגש ההיכרות היא ללא תשלום, בהרשמה מראש בלבד בטלפון או במייל.

    להרשמה לפנות לורה – טל: 04-9059253; נייד – 0523460384

    קבוצה 2 –

    נפתחת סדנה תהליכית בנושא הורות.
    בסדנה נתייחס לדילמות שמעוררת ההורות וכיצד הן מתפרשות אצל כל אחד מההורים כשער לברר תפיסות, עמדות ורגשות, ומתוך כך ליצור גיבוש אנרגיה הורית אל מול הילדים. נעבוד על העמקת האינטימיות ושיפור היכולת ההורית תוך התבוננות על ההיבטים הפנימיים העמוקים שמהדהדים בעולמו הפנימי ביחס למה שילדיו מביאים. תהייה התבוננות על התקשורת הבינאישית בתוך המשפחה ונראה כיצד אפשר לשנות את החוויה ההורית כתוצאה משינוי בתקשורת.

    כחלק מתהליך העבודה תתאפשר קביעת מפגשים פרטיים לצרכי תהליך בירור אישי.

    הפרק הראשון – 12 מפגשים
    בימי ה' בשעות 20.30 – 22.30
    מקום המפגש ייקבע בהמשך.
    להרשמה לפנות לורה – טל: 04-9059253; נייד – 0523460384

    התפתחות מודעותית


    להגיב
  • אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 8

    (התמונה מקולה ביץ' בדרום גואה. משמאל מים מתוקים. מימין הים…)

    [אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 7]

    מחר אנחנו טסים לארץ. הביתה. אפילו שאין לנו בארץ בית. ובכל זאת הביתה. לביקור של שלושה שבועות. ליהנות מכל המנעמים של ארץ שיכולה להיות זבת חלב ודבש, אם לא צריך לשלם בה חשבונות ולהתעסק בבירוקרטיות ואיומים.

    האמת שאני מתגעגע.

    קודם כל לאנג'י. הכלבה שלנו המקסימה הזאת שנמצאת איתי עוד לפני כולם. היא נמצאת בברקאי אצל משפחה אוהבת – ואני שנקרע לי הלב (וגם הילדים שואלים המון) ולא ראיתי אותה יותר מ-4 חודשים כנראה אוותר על ביקור, כדי לא להקשות עליה (אלא אם יש וטרינר בקהל שיאמר לי אחרת), כששוב ניסע ב-7 לנובמבר.

    להורים שלי. כמה רציתי שיבואו לבקר אותנו בהודו. נגיע לתמוך ולחבק אותם לקראת הניתוח שאבי עובר.

    לחברים. אפילו שחצי מהם מטיילים עכשיו בעולם… למפגש האנושי וכל מה שמעלה בי. להרגשה של הבית כשאני איתם, פשוט כי הם מקבלים אותי כמו שאני (כי הם יודעים כבר שזה מה יש…).

    לחומוס. לשבת ב"מסעדת הורדים" בגליל אל מול שקיעה ולנגב את החומוס עם טחינה שאני אוכל אצלם כבר עשור.

    להתקלח חצי שעה במים רכים ונעימים בזרם חזק. ואז להתנגב במגבת נקייה עם ריח. ולשכב על מצעים ריחניים ורכים…

    סלט חסה ענק עם נבטים וגרעינים משלל ירקות אורגנים.

    ישיבה במרפסת לשיחה עם רונית ותומר.

    קפה הפוך על סויה.

    קוארסון או בגט טרי.

    פוסט1

    קצת מפחד מהביקור גם. שהילדים וגיל לא ירצו לחזור לגואה. ירצו להישאר בארץ.

    אבל אני יודע שנחזור (לגואה).

    וכ"כ הרבה להספיק לעשות בארץ – ללמוד רשתות חברתיות ולעשות סדנאות ולוגו ואתר וויזות חדשות ובדיקות דם ולפגוש את כולם…

    עוצר רגע אחד. נשימה עמוקה. ונזכר שהביקור הוא גם כדי לטעון אותנו באנרגיה וכוחות. לפגוש ולממש געגועים ולחזור אל הים והחברים החדשים והגן המדהים של הילדים. ישראל תמיד תהיה שם. גם המשפחה והחברים. עכשיו זה הזמן שלנו וההזדמנות שלנו לבחור איפה להיות.

    ראיתי את מחאת המילקי – זה בעצם שם שהדביקה לה התקשורת כדי שאחרי שיוזילו את המילקי בחצי שקל יוכלו לומר שניצחנו… מתפלל שהפעם העם יקום.  כשהייתי בדרמסלה הצעתי מפגשי "רדיקלים חופשיים" ופגשתי כמה צעירים שמטילים ספק, וזה גרם לי לתקווה. חשבתי לרגע להעלות פוסט ולהציע לעבור גם לגואה – המחיה כאן עולה חצי מברלין (אפשר לאכול ארוחת 20 מנות ב-60 ש"ח ומחירי השכירות רבע). אבל כנראה שברור לכולם שלא היעד הוא העיקר. אלא ישראל שנעשתה בלתי אפשרית. מדהים כמה משפחות אני מכיר ש"מטיילות" עכשיו. מה ההיפך ממגפה? כי זה מה שזה. איזה כיף לראות כ"כ הרבה אנשים בוחרים לחיות אחרת, לראות אחרת, לחוות אחרת.

    אנחנו בחרנו בפרוייקט הגעגוע.

    אנחנו ALL IN. לפני שבועיים פתחנו דף פייסבוק >

    ויוצרים לאט לאט תנופה. וזרם. וזוכרים שהכול זה עניין של זמן. וסבלנות.

    יותר מלייק נשמח אם תשתפו געגועים בדף.

    ובקרוב נספר על מועדי הסדנאות של גיל בארץ.

    הכינו את הגעגועים…

    [אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 9]

    ETTShoGen


    להגיב
  • האוסף למכירה

    חברים, לקוחות וחובבי וינטאג' יקרים

    האוסף – העסק והמותג למכירה

    כי זמן לכל ועת לכל חפץ

    אחרי שש שנים של יצירה וביסוס "האוסף" אנו מוכנים לצאת לשנת שמיטה ולצעד הבא שלנו –
    מסע משפחתי בארצות שונות בעולם עם שלושת בנינו

    לצערנו בלתי אפשרי לקחת את האוסף איתנו
    לכן יחד איתכם אנחנו מקווים למצוא המשך לאוסף

    כדי שזה יקרה על הצד הטוב ביותר יש כמה אפשרויות:
    למכור את "האוסף" בכללותו – העסק והמותג
    למצוא שותף פעיל
    לחסל את החנות הפיזית ולהצטרף לעולם הוירטואלי
    כל אפשרות אחרת שתציג את עצמה ותהיה לשביעות רצון כל הצדדים
    תכל'ס, הכי נשמח למכור את "הבייבי" כמו שהוא.
    ואנחנו מזמנים ומזמינים את האדם הנכון!

     

    אז הנה עוד פרטים למי שלא מכיר את "האוסף" עדיין:

    האוסף קיים 6 שנים במתכונתו הנוכחית והוא אחת מחנויות הוינטאג' ויד שניה הגדולות בארץ, עם קונספט ייחודי והיצע בלתי רגיל, פרי שנים של ליקוט.
    האנגר עצום (+200 מ"ר), שמלא באוסף של אלפי פריטי וינטאג' אספנות ויד שניה במגוון רחב מאד.
    מעוצב כמו שוק פשפשים מקסים ומיוחד ומחולק  למחלקות שונות:  רהיטים, כלים, ספרים, בוטיק בגדי וינטאג' בחדר ממוזג בפני עצמו,
    סדנת עבודה ושיפוצים וחדר צבע לצביעה מקצועית
    מטבח/מחסן

    המלאי (האדיר!) כולל:
    רהיטים, מנורות, שטיחים, תקליטים, ספרים, בגדים, קרמיקה, פורצלן, כלי בית, כלי נוי, כלי עבודה, פריטי אספנות, אומנות, חומרי גלם לבניה בקונספט השימשוב (שימוש חוזר) והמיחזור.
    פירוט רחב יותר ינתן בהמשך למעוניינים.

    עוד פרטים:
    האוסף הוא עסק מוכר, עובד, פעיל וריווחי עם הרבה לקוחות קבועים וזרם אחיד של לקוחות חדשים.
    בעל מוניטין בקרב לקוחות שונים – אספנים, אוהבי וינטג' ולקוחות שדוגלים ביד שניה כדרך חיים אקולוגית.

    מיקום בקיבוץ משמרות. הרבה חופש פעולה בחוץ ובפנים.
    יתרון: השכירות נמוכה יחסית לאזור.
    חיסרון: מיקום: כן, הוא גם יתרון אבל גם חיסרון. מעט לקוחות מזדמנים. מי שמגיע, מגיע במיוחד לאוסף.

    האוסף לוגו

    נכסים דיגיטליים:
    לאוסף אתר אינטרנט פעיל, קל להפעלה, על תוכנת וורדפרס תפורה אישית.
    לוגו וגרפיקה ייחודיים לאוסף
    6,700+ עוקבים בדף הפייסבוק: האוסף אספנות וינטג
    מאות לקוחות ברשימת התפוצה
    ניוזלטר עם לוגו וגרפיקה קיימים, שיוצא דרך פלטפורמת mailchimp
    חנות פעילה במרמלדה מאמצע יוני השנה (2014), דמי המנוי משולמים עד יוני 2015

    ערך מוסף ולא מובן מאליו:
    הלקוחות בדרך כלל הם מתנה מקסימה בהאנגר הזה. לא רק בגלל יכולת ורצון הרכישה אלא ובעיקר כי המפגשים נעימים, מעשירים ומעוררים את שני הצדדים באופן קבוע.

    יש לנו תובנות ורעיונות לשדרוג וייעול "האוסף" לשלב הבא נשמח לחלוק אותם אתכם אם וכאשר.
    המכירה יכולה להיות בשילוב תוכנית תשלומים שתתאים לכל הצדדים.

    סיכום ביניים והנעה להמשך:

    האוסף הינו מקום קסום ומלא עניין
    יצרנו אותו והלכנו איתו כברת דרך משמעותית
    אנו מאמינים באוסף כעסק וכמקום
    שיכול עוד להתפתח ולאפשר גדילה
    למי שיבחר בו.

    העסקנו עובדים לתקופות ומשימות שונות.
    כרגע אין עובדים בנוסף אלינו – אנחנו שניים. זה בהחלט אפשרי.
    את העבודה הקשה כבר עשינו, יש להמשיכה ויש לנו רעיונות לתרום למי שיהיו מעוניינים.
    מובטח! מערך חפיפה מסודר למי שיזכה באוסף.

    חלון ההזדמנויות למכירה נסגר בסוף אוקטובר!

    כי כאמור: זמן לכל ועת לכל חפץ

    מעוניינים?
    כיתבו לנו haosef.mishmarot@gmail.com
    או בטלפון: 052-4657366/7

    רענן ואביב.

    והנה סרטון מפעם..


    להגיב
  • חיבור מחדש למסורת היהודית, בדרכי נועם

    בחגים השנה
    תעשו לעצמכם מקום

    בחגים הקרובים אתם מוזמנים לייצר לעצמכם תפילה משפחתית, מסורתית, הלכתית ושוויונית ובעיקר – סביבה שתרגישו בה בנוח.
    נתכנס כולנו לתפילה קהילתית וחוויה משפחתית בקהילת "דרכי נועם" בפרדס חנה-כרכור.
    קהילת "דרכי נועם", הקהילה המסורתית (קונסרבטיבית) בפרדס חנה-כרכור, היא קהילה צעירה וצומחת שקבעה את מושבה ב"בית הראשונים" שבמרכז המושבה. בית הקהילה הוא מקום מפגש לציבור חילוני המחפש קשר משמעותי, אותנטי ואינטימי עם המסורת היהודית. בקהילת "דרכי נועם" אנו חוגגים את קבלות השבת ואת חגי היהדות בישיבה של כל המשפחה ביחד, באווירה של פתיחות, שוויון בין המינים וכבוד לכל אדם, ביחד עם מחויבות להלכה מתפתחת ברוח התנועה המסורתית.

    קהילת "דרכי נועם" מציעה לחבריה מגוון רחב של פעילויות כגון חוג לימוד מקורות היהדות, אירועים חברתיים, ליווי רוחני לאנשים בצמתים שונים של מעגל החיים וכמובן תפילה רוחנית ומשמעותית בקבלות שבת ובחגים, המלווים בדרך כלל בסעודות קהילתיות . כן אתם מוזמנים להשתתף בתכנית הבר/בת מצווה החדשה שלנו, המעניקה למשתתפיה חוויה חיובית ומהנה של לימוד מושגי יסוד מהמסורת היהודית וכלים מעשיים להתמצאות בבית הכנסת, בעלייה לתורה ובכתיבת הדרשה.
    נשמח לראותכם עמנו בתפילות חגי תשרי ב"בית הראשונים". מועדי תפילות אנא ראו בלוח האירועים.
    לפרטים נוספים וליצירת קשר אנא פנו לבלהה, רכזת הקהילה, בטל. 050-6875986
    לאתר הקהילה >

    דרכי נועם תפילות


    להגיב
  • יום רביעי בגינה הקהילתית

    **

    כולם נשאה הרוח. מי לירושלים ומי לתל אביב.
    נשארנו אני והתינוק. מה תינוק, פעוט. בהליכה מתנדנדת וסקרנות עילאית.

    הדיפולט היה ללכת להורים שלי. לשם המחשבות שלי הולכות בכל שעה פנויה וגם עסוקה האמת.
    אבל פתאום השתלט עלי מרווח. ונזכרתי שעמליה כתבה שבימי רביעי בגינה הקהילתית מתכנסים עם הילדים,
    והתחשק לי ללכת לשם.

    כבולה
    בהתאמצה למעלה מכוחותיה, היא
    מתנתקת מהקשרים שלה. בהיותה עסוקה
    מדי, לא נותר לה זמן. כאשר היא טורחת
    למען הזולת, היא מזניחה את עצמה.
    בהגדירה עצמה רק באמצעות אחרים,
    היא מאבדת את זהותה האישית.
    האישה החכמה משקה קודם כל את
    גינתה שלה.
    (מתוך הטאו של הנשים*)

    לפני שהלכנו השקנו ביחד את ערוגות התבלין בבית.
    פעוט במשפך אדום קטן ובגדים מתבצבצים.
    זה לבוש הולם לגינה.
    וגם התירסים בינתיים גמרו להתבשל ולהתקרר.
    ונגיע לא בעגלה, באוטו.
    ובאמת, בחוץ הרבה מכוניות ונראה ששמח.
    אני אוהבת את הכניסה לגינה. ג'יפה בלדי בלי שום ציבוע או ייפיוף. ורק כשעושים צעד פנימה הריח מתחיל לדגדג את האף. והשפע, העושר, צמחים ותיקים, מסתלסלים יפים ביד אמן וכל כך כל כך עמליה.

    ואנחנו פוסעים בשבילון ועוד לא רואים את האנשים. רק שומעים, והם נשמעים כמו פיטפוט ציפורים.

    דלעת גדולה על השביל.

    אני שואפת עמוק את הבּוּקה הזה הפרוע, הגינה. יש בה אויר ירוק ורענן. איכות אחרת של אויר. קריר ומבושם. לבנדר ומרווה, לואיזה ובזיליקום ולימונית. והנה גם האקליפטוסים הכחולים עם הפרחים הנחמדולים האלה.
    אוח עמליה עמליה, מה-שאת-עשית.
    יצירת אמנות בוטנית לתפארת עם טאץ' עמלמולי.

    האנשים, בעיקר אמהות וילדים קטנים, יושבים בפינת הספסל החדשה שנוצרה בקבוצה עם הנס:

    ספסל גינה קהילתית

    חלק מהפרצופים מוכרים, אבל רובם הגדול חדשים לי לגמרי.
    אין ספק. עברו 11 שנה מאז שהסתובבתי עם בן שנה וחצי והנוף האנושי השתנה.
    הם מארחים אותי יפה.
    מגד התביית על הארגז חול והוא נכנס לרחבת הספסל לעתים. מתכבד בפסטה.

    בשש מתחילים להתקפל,
    אחרי שנאוה חילקה בינינו דלעת גדולה ויפה, לימונים, עגבניות.
    מגד אוחז עגבניית שרי אדומה אדומה,
    כמו דובדבן בראש המגלשה, רוצה להישאר.

    אני חושבת על אנשים שיוצאים לטייל בעולם או להגר. זה לא איזו תופעה בעיתון, זה פה קרוב.
    רואי וגיל, משפחת לב, ועוד חברים טובים וקרובים, ועוד, ועוד ועוד בלוגים של משפחות נודדות.
    אפשר להבין את זה. במיוחד כרגע, שתיים ורבע לפנות בוקר, בלילה שבין רביעי וחמישי, כשתנועת הליקופטרים חגה מעל בטירטור מטריד.

    ואני –
    לא יכולה לחשוב כרגע על מסעות מחוץ לישראל.
    אין בי כרגע תשוקה למסע.
    בתוך האדמה הזאת בתוך המשפחה הזו עלי עכשיו להתמודד.

    הכי רחוק, היום, זה הגינה הקהילתית.

    * ביום שלישי הקרוב 16/9/14 מ- 16:00 עבודות בגינה.
    * בימי רביעי בין 16:00-18:00 הגינה פתוחה לבילוי אחה"צ משפחתי וארוחת ערב. כל אחד מביא משהו. נאוה ליכטנר מתפעלת את המשבצת הזו בהכנסת אורחים נעימה.
    * בקשר לאיכות האויר – אסיפת תושבים לדיון בנזקי עשן המפחמות תתכנס ביום שלישי 16/9 בקיבוץ משמרות, לקראת ה פ ג נ ה – ביום שישי, 19/9, בשעה 10:00 בצומת כרכור. כל הפרטים באיוונט.

    …ותודה לטלי גילן, שציטטה את ורד שמור רבינוביץ' והביאה את הבית מהטאו של הנשים, שהתיישב לי טוב בפאזל המתמשך שבו הפוסט הזה נכתב, על פני כמה ימים…


    להגיב
  • אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 7

    [אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 6]

    מאז שהגעתי להודו, לא הצלחתי לשבת וממש לכתוב. מעבר להתכתבויות נקודתיות במסנג'ר ושיחות סקייפ עם משפחה.
    רק כעת, ברגע זה, בגואה, אני מתמסרת.
    זו הייתה חוויה חשובה עבורי להתנתק לפרקי זמן ארוכים מהפייסבוק ומהנייד.

    אז איך היה לי בדרמסלה ומדוע לא כ"כ אתגעגע אליה? תיקון – לא אתגעגע למי שהייתי בדרמסלה

    נהניתי מהנופים המדהימים. עצי ארז גבוהים. ערפילים על צלע הר. גוונים של ירוק שוטפים את העיניים מכל פינה.
    אך לא היה לי – תיקון – לא אפשרתי לעצמי שקט נפשי ופנאי אמיתי לספוג בהנאה מלאה את הנוף.
    אולי זה שלב כזה, עם 3 ילדים קטנים, שמה שבעיקר מהנה זה כמה יפים הם בתמונה על רקע הנוף, כמה טוב להם, איזה אוכל יותר מזין אני אשיג עבורם במסעדה או בחנות הבאה והאם לאנשים החדשים שפגשנו כעת, יש ילדים בגילם…

    כל הזמן כתבו לי בפייסבוק שאנחנו נראים מקסימים בתמונות, והכול חלומי וקסום. אז אמנם יש המון קסם ורגעי חסד (ריקוד משותף לצלילי "הכבש השישה עשר", פטפוטים לפני השינה, לשמוע על הגעגועים של ליעם לבית הקודם) אבל הנה פירוט קטן מסדר יום די רגיל:

    מתארגנים לצאת. שעה.
    רגע לפני שמוכנים שואלים את לירי אם יש לה פיפי.
    אין לה.
    "בטוח"?
    "בטוח"
    יורדים למטה.
    נזכרים ששכחנו את המטריות.
    חוזרים.
    באים לצאת שוב.
    ליאו עשה קקי.
    מחליפים לו. טוב שעשה קקי לפני.
    יאללה זזים.
    רגע ליעם עושה פיפי (לפחות על השיח בצד).
    יצאנו!
    ליאו עלי על מנשא וליעם על הכתפיים של רואי.
    לירי נמרה, היא הולכת כ"כ יפה.
    מגיעים לאמצע שומקום ובדיוק התחיל לרדת גשם.
    ללירי יש פיפי.
    דחוף!

    במקביל  הגענו לשיא העונה והייתי חייבת לתת פול גז כדי לנצל את המומנטום לסדנאות שלי. אחת מהמטרות ליציאה למסע הזה, היי­­תה להסיר אבק מגלגלי ההנחיה שנזנחו בשש שנות הורות אינטנסיבית. כך יצא שבמקום לקחת לעצמי זמן פשוט להיות, הייתי עסוקה בלשווק את הסדנה. הדרך לשווק הנהוגה בדרמסלה היא מעט פוסטרים תלויים במקומות ראשיים והרבה חלוקה של פליירים לאנשים. ביישנית אני לא ועדיין היה לי קשה לפלוש למרחב של אנשים ולתת הזמנה לסדנה שלי.

    ראשון הגיע תייר מהונגריה.  ביקש שאספר לו עוד על הסדנה. אז במקום לספר שאלתי אותו מה גרם לו לבוא. הוא השתתק, עיניו התמלאו דמעות והוא שיתף ישירות מליבו. המפגש בינינו היה מרגש ומעצים ונמשך כמעט חודש, במפגשים פרטניים המבוססים בעיקר על הגעגועים שלו – ואיך הם יכולים לשמש לו כמצפן פנימי שיאפשר סגירת מעגלים. הקשר איתו חיזק בי את האמונה בכוחו של הגעגוע.

    העברתי 4 סדנאות שהיו מרגשות ומוצלחות אך הקהל היה רק ישראלים. בכל סדנה התחדדה תובנה חדשה וכך, באיטיות ובזהירות – רקמתי לי מחדש את הזהות החדשה שלי כמנחה כאן בהודו.

    ולאורך כל התקופה, נמנעתי מלקחת פסק זמן לעצמי ופשוט להיות עבור עצמי. אמרתי לעצמי שאיהנה יותר מזמן לעצמי כשאדע שאני על המסלול. כמה צובט לפרגן לעצמי עם תנאים. אז כן, אני, גברת געגוע, התגעגעתי לזמן עבור עצמי. זמן נטול משימות, נטול דאגות, זמן פשוט להיות.

    Beachזו הייתה עוד אחת מהסיבות שעברנו לגואה.

    רצינו גם ים. ובעיקר שמענו על גן מדהים לילדים. הזהירו אותנו שהמונסון עוד לא נגמר והלחות והיתושות…

    כעת אנו גרים 4 דקות מהים. ו-14 שניות מהגן… אחד מאיתנו כל יום עם שלושתם בגן (לֵיאו פורח). הים מדהים, היתושות עוקצות רק את רואי ולא לח כאן יותר מבת"א. ובערבים, כמו שני אומנים, אנו יושבים לסיעור מוחות ויצירה פורה ומרגשת. מגלים כל יום שותפים מרחבי העולם לחקר הגעגועים.

    יש לנו שם חדש ועוד מעט דף פייסבוק ואתר. נהיה מוכנים בדיוק בזמן לעונה שמתחילה כאן עוד מעט. מתמקדים הפעם בדוברי אנגלית.

    והזמן לעצמי? גדל. לאט אמנם. אבל גדל. נהנית לצאת לשיטוטים ולפגוש אנשים ובעיקר את עצמי.

    מצפה בהתרגשות לסדנאות הקרובות וסקרנית לגלות אילו געגועים הפעם – יגעו בגעגועים שחבויים בתוכי…

    רואי קורא לי אוצרת געגועים…

    [אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 8]


    להגיב
  • שלישי-קהילתי בבית ספר רימון

    לוגו רימון

    שלישי-קהילתי
    אחר צהריים של בילוי משפחתי בחוגים משותפים להורים ולילדים, ימי שלישי בבי"ס רימון.
    בית ספר רימון (במתחם "החקלאי" בפרדס חנה) פותח מרחב בילוי משותף לילדים ולהורים, כל יום שלישי מ-16:30 עד 19:00:

    משחקי ילדוּת להורים וילדים
    בילוי משותף בחוגים: נגרות, גינון או ג'אגלינג
    ארוחת ערב משותפת כל אחד מביא משהו
    בואו לחוויה מיוחדת של יצירה, הנאה, ומפגש אנושי משמח.
    עלות: 210 ש"ח לחודש לילד והורים,  380 ש"ח לחודש לשני ילדים והורים.
    התנסות ראשונה חינם.
    פרטים באתר האינטרנט של רימון.

    מתחילים ב- 2/9/14, עם יום פתוח ללא תשלום!

     

    ואם ביום שלישי לא בא לי?

    יש עוד הרבה חוגים לילדים ולמבוגרים, בשאר ימי השבוע.
    לפרטים ולהרשמה מוזמנים לפנות לרומם סרנגה בטלפון 054-8300357
    או במייל: romemsaranga@gmail.com

    על החוגים והמורים:

    ג'אגלינג עם ערן צנטנר, מגיל 6-106
    הזדמנות ללמידה הן לילד והן להורה. הנוכחות ההורית תומכת בילד (ולהיפך…) וזו הזדמנות לכולנו לנסות לאתגר את עצמנו בלמידת מיומנויות ובחזרה אל אווירת המשחק של הילדות.
    ערן צנטנר עושה להטוטים ומלמד ג'אגלינג במספר מסגרות, זאת השנה השנייה שהוא מלמד אצלנו ב"רימון". התוצאות של השנה הראשונה והמוצלחת ניכרות בהפסקות: הרבה מאד ילדים עושים אצלנו ג'אגלינג בהפסקות, במיומנות מרשימה!
    בנוסף לחוג המשותף ימשיך גם חוג הילדים שהחל לפני שנה.

    גינון עם מעין אגמון, גיל 4-104
    נבנה ביחד ערוגת שכבות עשירה מחומרים מזינים, נזרע זרעים ונכין שתילים שמתאימים לעונה, נעקוב בהתרגשות אחרי ההתפתחות של הצמח – מזרע לפרי, נתבונן, נצייר, נתפלא, נלמד לעבוד ביחד מתוך הקשבה, שיתוף, התמסרות ואחריות. נכין גינות קטנות משפחתיות, וערוגות גדולות משותפות. תוך כדי העשייה נחווה מקרוב את היצירתיות שלנו ושל ילדינו, ונתבונן מחדש על מקומנו כהורים.
    מעין אגמון מטפלת בעזרת כוח הריפוי של מחזור הצמיחה. מורה בהכשרתה, ובעלת תעודה של גינון מרפא עם נסיון של 10 שנים בתחום זה.

    נגרות עם מעין יצחקי ועידו אגמון, גיל 6-96
    מעין הוא נגר מוכשר, וגם מורה. עידו עובד עם ברזל ועץ, והוא גם אמן. שניהם יחד יעבירו חוג נגרות ועבודה בעץ להורים וילדים, שיבנו יחד רהיטים קטנים ופשוטים או יעשו יחד עבודות אמנות בעץ. לא נדרש כל ידע מוקדם או ניסיון באחיזת מסור .
    מועד התחלה: 2.9.14. עלות: 210 ₪ לילד והורים לחודש, 380 ₪ לשני ילדים והורים לחודש.

    ריקוד הודי קלאסי – קאטק, ימי שני, גיל 6-12
    לריקוד ההודי יש שפה עשירה מרובת רבדים ודקויות, ומשתתפים בו איברים שכמעט לא נוכחים בריקוד המערבי כמו אצבעות הרגליים, העיניים וכפות הידיים. הידיים למעשה מספרות את הסיפור כמו בשפת הסימנים: הן מתארות את זריחת השמש, את העננים המרחפים בשמים, גלי הים, הזרע שנובט ומעוף הציפורים. לכפות הרגליים ענודות פעמוני קרסול יש חלק מאוד חשוב בריקוד הודי: התלמידות לומדות לתופף עם כפות הרגליים שלהן מקצבים מורכבים כשהפעמונים ענודים בפעמונים בהרמוניה מקצבית. מלבד תיפוף המקצבים, גם שפת המקצבים נרכשת בחוג זה. לכל תיפוף רגל יש מילה/קול משלו והרקדניות הצעירות לומדות שפה ייחודית זו הנשמעת כמו שירה ערבה לאוזן.

    מאילה היא רקדנית, מורה וכוריאוגרפית לריקוד הודי קלאסי. מאילה, ילידת הארץ, למדה את הריקוד ההודי במכון לאומנות ותרבות הודו בלונדון. במקביל, הופיעה מאילה כרקדנית וכסולנית במספר להקות ריקוד מחול הודי בלונדון. מוזמנים לראות קליפ קצר ממופע הסיום בשנה שעברה (וגם לנסות לזהות בו כמה ילדות מ"רימון" שכבר לומדות עם מאילה).
    מועד התחלה: נובמבר. עלות החוג תימסר בהמשך. ניתן לפנות למאילה בכל שאלה, בטלפון: 054-6262931

    לרקוד עם דבי, ימי רביעי, גיל 4 עד כיתה ג'.
    חוג המחול היצירתי של דבי גידל כבר מחזורים רבים של רקדניות מכל האזור. דבי מלמדת כבר שנים רבות בפרדס חנה, בבנימינה ולאחרונה גם באולפן למחול בעין שמר. אצל דבי רוקדים לצלילי סגנונות מוזיקה שונים, הריקודים עדינים וסיפוריים, התנועה חופשית ומשוחררת, והגישה שלה לילדות הצעירות מעוררת השראה!
    מועד התחלה: 3.9.14. כל הפרטים לגבי עלות והרשמה ישירות אצל דבי: 052-5670792

    יוקלילי, ימי ראשון, כיתות ד'-ו'
    ה- ukulele הוא כלי נגינה שהומצא בהוואי בסוף המאה ה-19, והוא בעצם גיטרה קטנה בעלת 4 מיתרים. הוא קטן, נוח לנגינה ומתאים מאד לילדים. ארנון אולנדר-רוזן הוא מורה למוזיקה, בעל ניסיון עשיר בלימוד ילדים, והוא פותח גם אצלנו קבוצה קטנה של לימוד יוקלילי. לפרטים נוספים על החוג היכנסו לקישור הזה.
    מועד התחלה: 7.9.14. עלות: 200 ₪ לחודש. להרשמה ולפרטים נוספים ניתן להיכנס לקישור או לפנות לארנון בטלפון: 052-3063620

    יוגה לילדים, ימי חמישי, גיל 5-8
    שיעור יוגה לילדים נלמד בדרך חווייתית ומרתקת, בה הילדים פוגשים את תנוחות היוגה, הנשימה, וההרפיה בדרך של סיפור, משחק ושיר, דרך עולם החי והצומח. הילדים מקבלים כלים המאפשרים להם לפגוש עולם קסום של רוגע ושלווה, שקט פנימי, יציבה נכונה, קשב וריכוז, חיוניות ושמחה, והרבה הנאה.
    טליה, אמא לארבעה, מורה ליוגה לקבוצות מבוגרים וילדים. בוגרת קורס מורים באוניברסיטת ת"א בהדרכת יעל זיו, תלמידתו של עידו לוי, בוגרת קורס מורי יוגה לילדים במרכז שיבננדה ת"א בהדרכתו של גיא דקל.
    מועד התחלה: 4.9.14. עלות: 170 ₪ לחודש.

    ג'אגלינג לילדים, ימי חמישי, גיל 6-14
    ג'אגלינג הוא הזדמנות לפעילות חוויתית, מעשירה, מגבשת, מעצימה, ובעיקר כייפית. התלמידים יתנסו במגוון רחב של אביזרים מתחום הג'אגלינג ועולם הקרקס, ביניהם: כדורים, דיאבולו, מוטות, מקל פרח, מטפחות, טבעות, קביים, רולה-בולה, צלחת סינית, חבל ועוד… נתאמן ונרכוש מיומנויות של קואורדינציה, שליטה, ריכוז, שיווי-משקל ואיזון, פיצול קשב, זריזות, שיתוף פעולה ועוד. לימוד התרגילים ודרך המשחק נעשים בצורה הדרגתית ומותאמת אישית, מדרגת הפשטות הבסיסית ביותר לעבר מורכבות עולה. סגנון לימוד זה מאפשר יצירת רצף של הצלחות, התרגול יכלול עבודה אישית, בזוגות ובמסגרת קבוצתית, וייערך שילוב בין הקניית הטכניקות השונות לבין שימוש במשחקים.
    ערן צנטנר עושה להטוטים ומלמד ג'אגלינג במספר מסגרות, זאת השנה השניה שהוא מלמד אצלנו ב"רימון". התוצאות של השנה הראשונה והמוצלחת ניכרות בהפסקות: הרבה מאד ילדים עושים אצלנו ג'אגלינג בהפסקות, במיומנות מרשימה!
    מועד התחלה: 4.9.14. עלות: 180 ₪ לחודש (140 ₪ לילדים שיירשמו גם לחוג ביום שלישי). פרטים נוספים אצל ערן: 054-4735828.

    מספר המקומות מוגבל, הבטיחו את מקומכם והירשמו עכשיו, ובואו לשיעור ניסיון ללא התחייבות.
    לשאלות נוספות והרשמה ניתן לפנות במייל או בטלפון 054-8300357, לרומם.

    חוגים למבוגרים

    יוגה למבוגרים, ימי ראשון
    שלום זוהר מלמד יוגה כבר שנים רבות. הוא מלמד אשטנגה יוגה מסורתית ע"פ המסורת של שרי ק. פטבהי ג'ויס, המבוססת על הביומכניקה של הגוף. שלום הוא מורה ומטפל מוסמך ליוגה ואיור-ודה, בארץ ובחו"ל, מאז 1996, והוא פותח חוג יוגה אצלנו בנוסף לחוגים שהוא כבר מעביר באזור עמק חפר ובמקומות נוספים.
    מועד התחלה: 7.9.14. עלות: 200 ₪ לחודש. פרטים נוספים אצל שלום בטלפון: 054-3254212.

    קפוארה למבוגרים, ימי שלישי
    קפוארה היא אמנות לחימה ברזילאית. הקפוארה היא בן חורג במשפחת אמנויות הלחימה, וטוב שכך: היא משלבת בנוסף למיומנויות גופניות גם מוזיקה דרום אמריקאית, קשר בין קצב לתנועה, הרבה עדינות, אסתטיקה וכישורים חברתיים.
    הרפה היא מורת קפוארה מנוסה, מומלצת ומבוקשת מאד, הרבה מילדי פרדס חנה כבר מכירים אותה, וזאת ההזדמנות שלכם. מומלץ לנסות, גם (ובייחוד) למי שלא עשה קפוארה מימיו.
    פרטים לגבי מועד תחילה, עלות והרשמה – ישירות אצל הרפה בטלפון: 054-5712757

    פלדנקרייז למבוגרים, ימי שלישי
    פלדנקרייז היא שיטה לפיתוח מודעות דרך תנועה, שכלול היכולת התנועתית ושיפור היציבה. סיגל אביטל בוגרת קורס הסמכה למורים בשיטת פלדנקרייז של ג'רמי קראוס, מלמדת מזה 8 שנים שיעורים פרטיים וקבוצתיים. למידע נוסף מוזמנים להיכנס לדף הפייסבוק של סיגל.
    מועד התחלה: מיידי, החוג כבר רץ ואפשר להצטרף. עלות: 150 ₪ לחודש. פרטים נוספים אצל סיגל: 052-3312694.

    רישום מודל, ימי חמישי
    רעות לביא, המורה לציור ורישום של כיתות ו'-ז'-ח' בבי"ס רימון, תחזור בקרוב מחופשת לידה ותפתח סדנת רישום מודל בת 10 מפגשים.
    הסדנא תיפתח לאחר החגים ופרטים נוספים יימסרו לקראת הפתיחה.

    לפרטים ולהרשמה מוזמנים לפנות לרומם סרנגה בטלפון 054-8300357
    או במייל: romemsaranga@gmail.com


    להגיב
  • אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 6

    ״מי האיש חפץ חיים אוהב ימים לראותו, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע עשה טוב, בקש שלום ורדפהו״ (תהילים, ל"ד)

     [אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 5]

    אז אנחנו כאן בדרמסלה. ובארץ משתוללת לה מלחמה ארורה. ואחים של חברים שנמצאים עכשיו בעזה משאירים אותך גם כאן על ההרים הירוקים של הודו, עם חצי אוזן בארץ כנען.

    3 סיפורים קטנים מהשבוע האחרון כאן:

    לפני שבוע עברתי בבית חב"ד בסבב שיווק סדנת הגעגוע של גיל. בחוץ ישב עלם צעיר עם תלתלים מוזהבים, מבט נוגה וסיגריה בפה. לפניו על השולחן מלכות וסוסים ורצים וחיילים ניסו לנצח במלחמה היחידה שאני אוהב, שח. התקרבתי אליו, חייכתי והזמנתי אותו לסדנה. "הלוואי שיכולתי" אמר לי אריאל, "אבל אני נוסע היום". מבלי שאמר ידעתי. הוא חוזר לארץ כדי להתגייס. ניסיתי להניא אותו בהתחלה מלחזור, אמרתי שמגיע לו להמשיך בטיול ושהיה בטח מפרגן לחבר אחר בטיול שאחרי הצבא. בעיקר דאגתי לו… אמר שרוצה להיות ליד החברים (מפלס"ר הצנחנים). ששניים מהם כבר איבד ושעם שלישי סיים הרגע לדבר לאחר ניתוח שבו קטעו לו רגל. שתקתי. רציתי לחבק אותו אבל הרגשתי שהוא זה שנותן לי את הכוחות. הוא סיפר שהשתחרר לפני 3 חודשים וחוזר לארץ בלב שלם. נתתי לו כמה שקלים שהיו עלי לקנות מתנות לחיילים והשבעתי אותו שישמור על עצמו ושלא אראה תמונה שלו בעיתון. הוא חייך והבטיח. כשעזבתי את המקום, חשבתי שאיזה תזמון טוב היה לנו למסע הזה. שיצאנו לפני שהכול החל. במיוחד שמחתי עבור הילדים שמשום מה בכל סיפור או סרט ששמים להם הם ישר שואלים "יש רעים בסיפור?" ואנחנו מנסים להשתמש במכשפות ודרקונים שיש רק באגדות.

    חזרתי למלון וגיליתי שיש הפסקת מים. עם כל הגשם שיורד והנהר שזורם לנו מתחת למלון, קצת קשה לקרוא לזה הפסקת מים… אבל כשזה נמשך כבר לתוך היום השלישי, זה נהיה ממש מטריד. בעיקר אותנו המבוגרים, הילדים נהנו מאוד להתרחץ בנהר והם ממילא לא שוטפים את הכלים… חשבתי שאם הייתי בקמפינג ליד נהר הייתי מסתדר מצוין "בלי מים". אבל כשנדמה לך שמים הם דבר מובן מאליו שמגיע לך, אתה מתחיל לכעוס… חבר אמר לי שזו תזכורת להודו האמתית (אומרים שהאיש שאחראי על כל הקטע שלנו של ההר היה בבית חולים ורק הוא מכיר את הצינורות).
    ואז חזרו המים. איזה אושר! המבוגרים (יש איתנו עוד 2 משפחות מקסימות של ישראלים עם ילדים) כמעט רבו מי ישטוף את הכלים (כולם רצו) והאמבטיה של הילדים מעולם לא ידעה צרחות שכאלה. מים! איזה כיף שרק יש מים.

    יומיים אח"כ החל לי כאב ראש מהגיהינום. לא היו לי אף פעם מגרנות אבל עברתי 3 ימים של סיוט, כאילו מירי רגב צורחת לך בראש כל היום וכל אפצ'י גורם לכהות חושים. במקביל 5 ילדים צווחנים בגסט האוס וגשם שמרביץ בלי הפסקה על הגג. אחרי שנתיים בלי כדורים לקחתי אדוויל שעזר חלקית. אחרי 3 שנים שלא ראיתי בית חולים או רופא הלכתי לבדיקות. אבל אז, באחה"צ אחד – כאב הראש נגמר. ואני, סתם ככה עם עצמי, הייתי שוב מאושר. חייכתי וקרנתי. איזה כיף להיות בריא. שמתי לילדים את הכבש השישה עשר האלמותי ורקדתי איתם לצלילי רעמים וברקים.

    אולי זו הודו ואולי זו השכינה. אבל שמח על התזכורת להיות אסיר תודה בכל בוקר על הדברים הכי פשוטים שיש לנו. על מים ובריאות טובה. על חמצן לנשום ואוכל לאכול. זה לא מובן מאליו. ליותר ממחצית מתושבי העולם אין את התנאים הבסיסיים האלה…

    מקווה שזה הפוסט האחרון שאני כותב כשהתותחים רועמים בארץ. ושכולם יעמדו על הרגליים אחרי שכל זה ייגמר. ונשוב להביט האחד בשני כיחידים. כאחד.

     [אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 7]


    להגיב
  • הורים וילדים – משחקי מראות

    [אילת מלמד]

    ביום בו הייתי אמורה ללמוד ולהטמיע "אהבה עצמית" ב"מרחב מודעות" בו למדתי, כל ארבעת הילדים שלי לא שחררו אותי מהבית. שניים היו צריכים שאקח אותם למיון (אחד עם חשש והשני עם שבר), השלישי העלה חום, והבכורה, אני כבר לא ממש זוכרת מה, אבל היתה צריכה אותי ממש ממש. בשיעור שלפניו, כשפריידי, המורה שלי, אמרה, שמי שלא תגיע לשיעור, כנראה, שיש לה התנגדות ל"אהבה עצמית", חייכתי לעצמי, אגו מניאקית כמוני בטוח תגיע.

    "זה לא אני, אלה הילדים", התעקשתי בשיעור אחר כך והיא חייכה וענתה: "אלה לא הילדים, זו התפישה שלך, שההתפתחות והאהבה העצמית שלך באה על חשבון הילדים". צליל האסימון הנופל הדהד בחדר כמו גונג (או שזה רק הרגיש ככה בתוך הראש שלי). באמת הייתי אכולת אשמה שכל ההתפתחות הזו שלי פרקה לילדיי את ביתם, את האם שהיתה מוכרת להם, ואת החיים הטובים שחיו. "מה שאת לא מבינה, זה שהשינוי הזה הוא בשבילם" פריידי התעקשה ואני נזכרתי איך התבוננתי על אורי שלי כשהיה קטן ולא הבנתי איך ילד קסום כזה הצליח לפרק לי את הגוף והנפש כמו שאף אחד משלושת אחיו הגדולים לא עשה. פתאום הבנתי איך דווקא הוא, ילד הקשת המופלא הזה, היה השליח שהגיע לחבר אותי לעצמי. כזה הוא אורי שלי, אנחנו מודטים ביחד ,מגדלים ומרפאים אחד את השני, כבר כשהיה בן חצי שנה וסבלתי ממיגרנות הוא היה זוחל ונשכב לי על הראש, ההילר הקטן. בזכותו העזתי להתחיל לאמן תודעתית גם את שלושת אחיו, ואפילו אבא שלו משמיע לו מוסיקת מדיטציה לפני בית הספר ועושה לו מסאג' כדי שיצליח להתרכז בבית הספר. (למרות שאורי התעקש שאבא לא יכול לעשות לו אם הוא לא מאמין בזה.. אבל עם הצלחות אי אפשר להתווכח).

    הכל התחיל לפני מבחן חשוב בבית הספר. הגעתי לבית הספר ונסגרתי עם אורי לחצי שעה בחדר של אב הבית, הפעלתי את כל התותחים התודעתיים שהיו בתיק ה"מרי פופינס" שלי, ואחר כך המורה לא זיהתה אותו. "אני לא יודעת מה עשית לו", היא אמרה בהשתאות, " אבל אם תעשי לו את זה כל יום הוא יוכל להיות תלמיד". משם התחלנו. עשר דקות בכל בוקר של מסאז' מקרקע ומדיטציה פשוטה והילד התחזק, התרכז, התמקד, והבין שהוא מסוגל לעמוד בקצב ובדרישות המערכת, וחשוב מזה, שיש לו את הכוח לשלוט בחייו.

    הילדים שלנו מעמתים אותנו עם כל השדים שלנו. הם יודעים לרגש ולערער אותנו כמו שאף אחד אחר לא יכול. הערבוב של אהבה ואשמה, של דמיון מטורף ובמקביל רצון בלתי מתפשר להיות עצמאי וייחודי, כל זה מהלך עלינו קסם ובלבול. לראות את המקומות הקשים לנו בעצמינו קורמים עור וגידים והופכים לייצורים קטנים שאומרים לנו את כל האמת בפרצוף זה, להבנתי, שיא ההתמודדות ההורית.

    צדקה מורתי שתחיה, הההתפתחות האישית שלי הטיסה למעלה וקדימה את כל ארבעת הילדים שלי. להתפרקות ההיא היה תפקיד עצום, היא חייבה אותי להפוך ולהיות האמא שמגיעה לילדים שלי. כי אמא שלמה ומודעת יותר, יכולה להיות פנויה לראות את ילדיה ואת צרכיהם בלי להתערבב איתם. וזה הפך להיות הדגל שלי, להכניס את הילדים לתהליך המודעות שלי, אבל באופן הנכון לכל אחד מהם(לא שלא עשיתי שטויות בדרך), לנקות אשמה, ולתת להם מה שמתאים לגילם מארגז הכלים המופלא הזה.

    התפיסה שלי היא שכולנו מרפאים, כולנו המרפאים של כולנו, וראשונים הילדים שלנו, שמרפאים אותנו ואנחנו אותם. זה הריפוי הכי מיידי ופשוט כי הוא בא מאהבה. הילדים הם שיקופים שלנו, וגם אנחנו שיקופים שלהם ולכל אחד יש את השביל שלו וכולנו סטטיסטים של כולנו בדרך אל חיים טובים ומחוברים יותר. כמה מדיטציות ריפוי אנחנו כמבוגרים עושים, שכל מהותן היא לחזור לילד ההוא שהיינו, להכיל אותו ולומר לו שהוא שמור מוגן ואהוב. איזו זכות זו לחיות חיים מודעים וכמה זה פשוט לגשת אל הילד שלנו ולעשות לו את זה און ליין, פשוט לחבק אותו, לאהוב, ולומר את המילים הפשוטות שהעדרן השפיע על חיינו באופן כל כך קריטי.

    עכשיו אני פותחת קורס קיץ להורים וילדים. מאמינה בכל ליבי שמהלך משפחתי חגיגי ומגוייס יכול לעשות עבודה מדהימה ולהביא שינוי מיידי ומבורך. מטרת הקורס היא ללמד את הילדים איך לטפל בעצמם קודם כל. ולא לצעוד לבד בנתיב הזה, אלא, יד ביד עם ההורה. העבודה העצמית שלנו כבוגרים,היא עוצמתית ותהליכית. לילדים יש עבודה משל עצמם. אני מציעה לתת להם למצוא את הדרך שלהם, לקבל כלים לחיות טוב. זה כל כך יותר פשוט אצל ילדים, כי הם רכים וטריים וכל הדפוסים עדיין לא קיבלו הטבעה עמוקה, אפשר לנער אותם כמו שיירי פירורים ממפת שולחן.

    ילד שלומד למדוט, לזמן מציאות, למגנט שפע, להחליף ערוצים במוח, להרגיע את עצמו בזמן אמת ולראות ראייה גבוהה, מקבל כלים שמשנים חיים!
    לא תמיד נהיה שם להגן עליו או למנוע ממנו לטעות, אבל את היכולת לתפוס מושכות בחיים, יש לנו את הזכות להעניק. גם אם אנחנו לא הגענו למנוחה ולשלמות הפנימית, אנחנו בדרך, ואנחנו עושים מודלינג לילדים שלנו, מהי דרך של אמת, דרך שיש בה אחדות, מהות ותשוקה.

    אני פותחת קורס צפוני, ביקנעם המושבה, בביתי. אם תהיה הרשמה באיזור פרדס חנה אשמח להדרים מעט לכיוונכם.

    טוב לחזור ל"מושבה חופשית"

    אהבת אמת

    אילת.

    פלאייר מרחב להקשבה 750

     


    להגיב
  • אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 5

     [אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 4]

    אז יצאנו. והגענו. הודו לה' כי טובה… פעם רביעית שלי. פעם ראשונה לגיל והילדים…

     התחלנו את המסע בלילה בנצרת, בגסט האוס המדהים פאוזי עזאר אין. כל מי שרוצה להרגיש חו"ל כאן בארץ, מוזמן לבית קסום מהמאה ה-18, שהיזם הבנימיני מעוז יינון החייה יחד עם בעל המקום. כמה חברים וההורים שלי באו להיפרד ובשבת לקחנו אוטובוס לעמאן. גיל, אני ו-3 אינדיאנים קטנים יוצאים למסע אל הלא נודע. כבר במעבר הגבול התחלתי להבין את ההבדל של לטייל לבד ועם משפחה. 3 טיסות (עמאן-דוחא, דוחא-דלהי ודלהי-דרמסלה) והגענו לדרמסללה. כמה דומה. וכמה שונה. הגוף זוכר את השבילים והראש נרגע לאט לאט.

    roomאחרי 3 לילות ראשונים ב"הוסטל היחיד שהיה בו מקום לישון" הגענו אל ה-Sunrise, גסט האוס בסטנדרטים אירופאים. ו-60 מטר משם, מצאנו ללירי וליעם גן ילדים רב גילאי, רב-לשוני, רב-טבע פראי, רב אי-סדר ורב-שמחה. 350ש"ח לחודש (9 עד 15 כולל ארוחת צהריים) ו-2 חברות חדשות ללירי ואחת לליעם, השאירו חיוך ראשון על פניה של גיל, ששוהה יחד איתם בגן (חוץ מהיום שירדה לדרמסללה ובדיוק לליעם היה שלשול משולש מארץ השלשולים, או כמו שאמר חבר "זכור שאתה לוקח איתך את החרא לכל מקום"…).

    עכשיו 10 ימים אחרי הנחיתה על ירח הודו. מרגישים מאוד את ההקלה מבישולים, כביסות וסידורים. עם הילדים מאוד מאתגר אבל יש גם המון זמן יחד (הלכתי היום עם לירי לאכול לבד טאלי 2 מלונות ליד ובדרך חזרה תפס אותנו גשמון מונסוני שאילץ אותנו לברוח למרפסת של מישהו. מייד לירי הציעה משחקי דמיון במרפסת עד ההפוגה הבאה).

    האינטרנט כאן שלו ואיטי ממש כמו ההודים. 2014 פור גד סייק! ואין אפשרות לאיזה קו מהיר ורציף. וממילא באמצע (העיקר שלא באמצע משחק במונדיאל) פתאום יש הפסקת חשמל, ואף אחד פרט לנרות לא יודע מתי היא תיגמר.

    סוחבואין כמו המפגשים האנושיים. צ'רלי, גרמני בן 59 שכאן מ-1978, בדיוק סיפר שזה אזור דרגה 5 בסכנת רעידת אדמה (ובדיוק היתה אחת אתמול…), בן בן ה-24 שכבר טייל במעל 50 ארצות (וחשבתי שאני ציפור נודדת), לורנס השוויצרית בעלת הגן של לירי וליעם, שגרה עם בעלה שעה במעלה ההר, בלי חשמל או מים זורמים ואופטימיות טבעית – ומממשת את הגעגוע העמוק ביותר שלה לחיים באופן טבעי וגם בטבע פראי. חסן מבחריין שנוסע 3 שעות לאיראן ומביא תמרים מצוינים או מביא שוקולד מבחריין… והכי חמודים, נועה ודור השכנים שלנו, בני ה-21 הכי בוגרים ומקסימים שהכרתי (וגם ביחד יותר שנים מגיל וממני…) שמשחקים עם הילדים ואוהבים אותם באמת (וזה הדדי), אורלי שפגשתי בדיוק כאן לפני 10 שנים או עופרה שהזמינה אותנו היום לקהילה בסרי-לנקה…

    גיל מגבשת לה עוד את הסדנה, מצאנו מרכז געגוע זמני (בגן של הילדים אחרי הצהריים) ואני ממש לא מאמין שעדיין לא עשיתי כאן מסאז' או יוגה… מחר! ובקרוב גם יוגה…

    שמח שיצאנו. מתרגש לקראת העתיד. סאב קוץ' מילגה.

     [אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 6]

     


    להגיב
Close