זוגיות ומשפחה

  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 4 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השלישי: בעירום]

     

    אני קוראת ושומעת את כל אותם טקסטים של יום האישה.

    "אהבה עצמית-חופשית, את אנושית!
    את עוצמתית עצומה חזקה מדהימה.
    אין כמוך.
    ליופי אין צורה וצבע, אין לו גודל.
    זה בכלל לא היופי זה האופי,
    אז עופי על החיים שלך.
    את מיכל מכיל הכל,
    נפש רגישה חכמה
    בגוף שיודע לברוא
    ולהיות אלוהים".

    אני קוראת וחושבת:

    איפה אני??
    אישה-אמא-עצמאית-רגילה
    כמו כולן.
    עובדת-מגדלת-מחנכת-רצה-שורדת.

    רוצה לאהוב את עצמי אהבה חופשית
    לזכור שאני אנושית,
    רוצה לרקוד בביקיני על החוף
    רוצה שיהיה לי טוב.
    ככה. עם עצמי.

    אבל בפועל
    מוחקת כל תמונה שקצת לא מחמיאה,
    לא נהנית להסתכל במראה.
    מסתכלת על עוד שומן, עוד שערה.
    רואה את העיגולים השחורים מתחת לעיניים
    ולא את הלילות בהם אני מניקה ערה.
    רואה את המשקל שמכעיס אותי כל פעם
    ולא את זה שאני גיבורה.

    רוצה לשחרר את עצמי מציפיות לא ריאליות,
    לשחרר שליטה,
    לשחרר אחיזה,
    לשחרר אל תוך הכאן ועכשיו,
    להתמסר וליהנות בפשטות.
    להיות יותר קלה,
    פחות כבולה.

    בפועל
    מרגישה שכל העולם על הכתפיים שלי.
    אזוקה בציפיות מעצמי
    להיות הכל במקביל.
    הבנות, הגמילות, ההרדמות, החינוך, העסק, ההתפתחות, הטיפול, התמיכה, הבית, הניקיון, הכביסה, הכלים.
    ג'אגלינג של החיים.

    הכל נחוץ, תמיד במרוץ,
    לא מקשיבה לשום תירוץ.

    הכל מורכב, כבד, מסורבל.
    חבל!

    רוצה להתעורר לעולם החדש.
    רוצה לעורר השראה,
    לאהוב אותי, לחגוג אותי.
    להיות בטוחה ביופיי
    כמו שאני בטוחה באופיי.

    אבל בפועל
    אני מחלקת הביקורת הכי מחמירה של עצמי.
    שופטת ומבקרת, מחמירה וחוקרת.
    רצה מיד לאשמה ובושה,
    רק אני לעצמי ככה קשה.

    וזה משפיע על הכל. גם עלינו.
    משפיע על יחסי הכוחות,
    על ציפיות ואכזבות,
    על הנחות מוקדמות,
    זה משפיע על חלוקת המטלות,
    משפיע אפילו על חדר המיטות.

    כשאני רחוקה מעצמי אני מתרחקת גם ממנו.

    רוצה להיות המודל הכי משחרר ומעצים לבנותיי
    רוצה להיות המורה הכי טובה לאהבה עצמית.

    אבל בפועל יודעת.
    כמו שאני רואה אותי, כך אראה אותן.
    וכך גם יראו את עצמן!
    זה לא המילים שאני לוחשת להן לפני שהן נרדמות
    ובעיקר לא אלה שאני אומרת בגאון.
    זה המעשים שלי, המחשבות שלי,
    זה בתוכי. מאיר החוצה.

    *

    אז למה יש יום האישה – אתם שואלים?…

    כי כנראה יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות.
    לי עם עצמי.
    לנו הנשים.
    לנו הא.נשים.

    הלוואי שהייתי פחות מלקה את עצמי
    ופשוט יותר מלכה!

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 2 – הטור של שחר בסטקר

     

    [לטור הראשון: כאות שאהבתיכם]

     

    איך אני אוהבת לראות אותה נרדמת.

    לתפוס בדיוק את הרגע בו היא עוצמת עיניים.
    שוקעת בין עננים של חלום מתהווה.

    לפני כן היא ממצמצת באיטיות, בוהה בחלל.
    היא נכנעת לשקט.
    הגוף שלה נרגע, נרפה. הידיים נשמטות, הנשימה מאטה, מתפרסת.

    ואז מגיע הרגע הזה שהיא מתמסרת.
    מאבדת שליטה.
    מאבדת אחיזה במציאות החיצונית.

    נרדמת. נכנסת לעולם שהוא רק שלה.

    ברגע הזה אני מרגישה ברת מזל.
    לא בגלל כל הסיבות שהיו פה לפני רגע (שאיזה כיף, סוף סוף אפשר להתפנות לענייניי-לשטוף כלים/ לארגן את הבלגן/ להתקלח/ לרבוץ/ לשבת כמה דקות יחד לפני שאני יוצאת לפגישה).
    פתאום כל אלה נהיים לא רלוונטיים לרגע אחד.

    באותו רגע מה שחשוב לי הוא להיות פה בשבילה.
    שהיא תדע שהיא יכולה ליפול, לצנוח לעולם שלה ולדעת בביטחון שנהיה פה כשהיא תצא ממנו חזרה אלינו.
    שהכל יישאר אותו דבר.

    באותו רגע אני מרגישה ברת מזל.
    כי היא סומכת עלי, עלינו. אני מרגישה גאווה שיצרתי לה מקום של בטחון ושלווה, מקום של שקט חם, עוטף ונעים.
    מקום שיש בו את כל מה שמאפשר לה לעצום עיניים ולהירדם.

    באותו רגע אני מרגישה ברת מזל כי היא יודעת שאני שומרת עליה, אז היא מרשה לעצמה לאבד שליטה ולהיפרד ממני לרגע.
    כבר לא איכפת לה איך היא נראית או מה היא אומרת, היא יודעת שהיא בסדר.
    כי היא יודעת שאני מקבלת אותה. בלי תנאים.

    כמובן, זה לא תמיד ככה.
    יש רגעים שקשה יותר להיפרד, או לסמוך, שמשהו מטריד, שהלב לא שקט.
    ויש גם טיפוסים אחרים (אצלי בבית יש גם אחת כזו)
    שמתקשים יותר לסמוך, שנאחזים (פיזית ורגשית),
    שלא לוקחים כמובן מאליו שהכל יישאר אותו הדבר.
    הם אנשים של ספק, לא מתמסרים לאמונה בקלות.

    ואז אני חושבת שזה בדיוק מה שאנחנו גם רוצים זה מזו.
    מהזוגיות שלנו. ממערכות היחסים האינטימיות שלנו.
    להיות אחד בשביל השני מקום בטוח ושלו.
    מישהו לסמוך עליו. ושיסמוך עלי.
    מישהו שאדע לשחרר בלב פתוח ומישהו שישחרר אותי.
    מישהו שיהיה פה בשבילי ויקבל אותי.
    לדעת שלא משנה איך אני נראית או מה אני עושה, יאהב אותי ויראה בי יופי.
    שיראה בי אחת ויחידה בעולם.
    מישהו שאני אוכל לשחרר אחיזה בזרועותיו, לשחרר שליטה במציאות חיצונית, לצנוח לעולמות משלי.
    ולדעת שהכל יישאר אותו הדבר.

    לדעת ש…
    יקבלו אותי
    יעטפו אותי
    יחכו לי
    ישמרו עלי.

    לדעת שאני יכולה להירדם בשמירה.

    אז ברגע הזה,
    כשהיא עוצמת עיניים
    אני מאחלת לה פשוט להיות מסוגלת להרגיש ככה כל ימי חייה.
    עם כל מי שתאהב בדרך.

    _________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות. 


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 2 – הטור של מאיר ושירז אריאל

     

    [הטור הראשון: שיגעונות ומשוגעים]

     

    על שיחה לא שגרתית עם נעמי בן אמוץ על המכתב המוזר שאבא שולח לאביה, דן בן אמוץ ז"ל

    וגם,  האם זה נכון לחשוף את הדעות וההצעות הפוליטיות של מאיר אריאל המשורר. כי בשביל מה זה טוב.

    כבר מהשלב בו התחלתי לארגן את החומרים לקראת פרויקט ההדסטארט על הספר החדש, התחילו לקרות כל מיני מצבים מפתיעים. משימה ראשונה בהפקה היא לקבל את אישורם של כל הדמויות המוכרות שאבי כתב להן. מכתבים בעיקר. אחד המכתבים היותר מורכבים לפיענוח הוא המכתב שאבא שולח לדן בן אמוץ. למה מורכב? כי הוא מתחיל כמין סוג של בדיחה על פוליטיקה משם ממשיך עם נקודות רציניות לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני, ואז מסיים שוב כבדיחה בה כאילו הוא יוציא את התכנית לפועל, כאילו שהוא בנאדם שעוסק בפוליטיקה. גם מאוד מסקרן אותי מה עשה או אמר דן בן אמוץ בהקשר פוליטי בין השנים  1980-89 שגרם לאבא לשלוח לו כזה מכתב. כמובן שאין תאריך על המכתב…

    וזה מביא את השאלה המתבקשת, למה? למה לעורר ולחשוף את דעותיו הפוליטיות של אבא, שהיו קצת, אם להתבטא בעדינות – הזויות.

    כדי ליצור קצת תהודה לפרויקט, בחרתי לתת לאתר וואלה לפרסם את המכתב. קצת רעדה לי הבטן אך וואלה, לא נפל העולם. איש לא התרגש למעט טוקבקיסטים מצחיקים. הרי כולם יודעים שמאיר אריאל זה שמאל. תאמינו או לא אך יש לא מעט אנשי ימין שאוהבים אותו מאוד ונחשבים למעריצים שרופים. לא אשכח את המברק שהגיע מלילי ואריאל שרון ז"ל בשבוע השבעה של אבא. איש לא פנה אלי והטיח בי שאני מבזה את כבודו של אבי. זה פשוט עובר ככה בלי לעורר עניין.

    אבל לפני הפרסום רציתי את אישור המשפחה של דן בן אמוץ וכך הגעתי לנעמי בן אמוץ, בתו. פתאום מאוד התרגשתי. על אף כל מה שקרה עם אביה, הוא בסופו של דבר אייקון תרבות ותרומתו להומור ולהשחזת השפה לא מקבלת את הכבוד הראוי לה. בדיוק כפי שניתן אות כבוד לאייל גולן על תרומתו לזמר המזרחי, אפילו שהיה מעורב בפרשיה של קטינות. לתשומת לב משרד התרבות המתחדש.

    ומה אני אגיד לה? איך אסביר לה שאני לקראת הוצאת ספר והמכתב הזה הוא חלק מהספר ושאני צריכה בבקשה את אישורה? לא יודעת עליה כלום…ועדיין אני חשה מאין הזדהות איתה, יודעת שזה בטוח לא פשוט לה.

    אני מתקשרת ורק אחרי כמה צלצולי נצח, היא עונה. אני מציגה את עצמי ומספרת לה על המכתב ותוך כדי אני מרגישה שאני מדברת עם חברה טובה שלי. היא מתרגשת איתי שהגענו לשנת ה- 20 ומספרת שהם כבר בשנת ה- 29. אבל בניגוד אלי, היא פיתחה עולם מלא ועשיר משלה. היא משוררת. ביקשה לראות את המכתב ושלחתי לה תוך תקווה גדולה שהיא תאשר לי לפרסמו. אחרי חצי שעה היא שלחה לי אישור והמשכנו להתכתב עוד זמן ארוך על חיינו כבנות של. היא לא ידעה להגיד אם אביה עסק מתישהו בחומרים פוליטיים וההנחה של שתינו היא שאבא שלח לו את זה כרעיון לבדיחה למשהו וזה לא באמת חשוב מה.

    נכון זה קצת מוזר לתת חשיפה לנושאים פוליטיים ומדיניים שאבא פרסם גם בעיתונות וגם שלח כמכתבים לגורמים שונים עם הצעות לפתרון הסכסוך. מה לו ולזה? וגם אם כתב, למה לחשוף? למה לערבב אותו בזה עם המצב הנפיץ והפילוג העכשווי? קודם כל, כי זה חלק ממי שהיה מאיר אריאל. אחד הנמענים היה אהוד ברק שאך נבחר לרשות הממשלה, מאי 1999 וגם לו הוא מציע נקודות לפתרון הסכסוך. כלומר זה בער בו. חודשיים לאחר מכן אבא נפטר פתאום. גם המברק הזה זכור בחום, אם כי אין בו אזכור למכתב ההוא.

    לקריאת הכתבה בוואלה עם המכתבים >

    אני מפרסמת זאת כי לאחר קריאה מעמיקה בחומרים, אני מבינה משהו מעניין. נכון שהוא כתב על בסיס מה שהתרחש בשנות ה 90 והדברים היום שונים מאוד מהתקופה ההיא. אך יש בהם את המצע לפיתוח רעיונות שכן רלוונטים להיום וטרם נוסו עדיין. כלומר זה מוגש כחומר גלם עבור מנהיגי המדינה. לא משנה אם זה מנהיג משמאל או ימין. גם ביבי נתניהו יכול לקבל השראה מהחומרים הללו אפילו שבמכתב אחר שכבר פורסם בעבר, אבא מפטר את ביבי וממשלתו בכהונתו הראשונה על תפקוד לקוי. שזה ההומור הקלאסי של אבא שלי.

    טוב מה נהייתם כבדים, הספר הזה לא פוליטי וזהו רק חלק אחד מיני רבים בספר הזה! שנעבור לרומנטיקה ? קדימה:

    1991, ההורים שלי, שידעו סערות, דרמות, עליות ומורדות וגם לא מעט דמעות, מתקרבים לשנת ה 25 לנישואיהם. אבא חושב שצריך מסיבה טובה ואם כבר אז מתחתנים מחדש. עם כתובה והכל…אמא מסכימה מיד ורצה לארגן שמלה ראויה. אבא מתיישב לכתוב כתובה עדכנית שתתאים להם. אחד המסמכים היותר מרגשים שקראתי. הנוסח המלא שמור לספר וכאן מפורסמת הגרסה המקוצרת שנותנת השראה לכל מי שלקראת נישואין או במערכת ארוכת טווח.

    בטור הבא: על מילים ומשמעותן ומהו אוצר היהודים האמיתי בעיני מאיר אריאל

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • באושר ועושר – הסיפור האמיתי – הספר!

    לתמיכה בהדסטארט >

     

    [מיכל ליבדינסקי ושי אביבי]

     

    המופע הראשון של ׳באושר ועושר׳ – קרה לפני 6 שנים. בחנוכה 2012.
    הקראנו את המערכונים מהדפים, מול קהל שיושב בצפיפות בסלון ביתנו, וחשבנו שזה אירוע חד פעמי. להפתעתנו הרבה מצאנו את עצמנו ממשיכים להופיע בכל רחבי הארץ עד עצם היום הזה.

    בימים אלו הבשלנו לשלב הבא, ואנחנו משגרים לאוויר העולם את פרויקט ההדסטארט של הספר: ׳באושר ועושר – הסיפור האמיתי׳ .
    בספר נמצא המסע הזוגי שלנו, ובו התגליות וההבנות על המסלול הזוגי שחשבנו שהוא אישי, וגילינו שהוא (כמעט) של כולם.

    יש נקודת מבט בוגרת על מה זאת אהבה, אחרי שקסם ההתאהבות פג, ואנו מוצאים עצמנו חיים יחד צמודים ומרוטים, בתוך שגרה עם משכנתא ושני ילדים ?

    הבשורות הטובות: זוגיות יכולה להיות כלי להתפתחות אישית, ויש מקום כזה ׳באושר ועושר׳!

    כל זאת ועוד דרך טקסטים מצחיקים ומרגשים בספר החדש שלנו.
    מוזמנים ומוזמנות להיכנס לפרויקט ההדסטארט, לרכוש את הספר מראש, או לבחור לכם תשורה יצירתית אחרת – יש תשורות מיוחדות רק לזמן ההדסטארט הזה.

    כל השתתפות שלכם היא תמיכה משמחת בהוצאה לאור של הספר החדש.

    בהתרגשות ובתודה

    שי ומיכל
    ????❤️?

    לתמיכה בהדסטארט >


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 1 – הטור של שחר בסטקר

     

    כשסבא דן חיזר אחרי סבתא אלישבע,
    שנת 46, לפני שהם היו סבא וסבתא ואפילו לפני שהיו הורים של מישהו.
    עוד לפני שהייתה כאן מדינה.
    רק ניצנים של חיים והגשמת חזון.

    "ממש ברגעים הראשונים של ההתאהבות, עוד לפני שאפילו נפגשנו ביחידות" כך סיפרה לי.

    דן הצעיר מילא מקום של עוזר נהג בקיבוץ, נסע עם המשאית הקטנה לעיר הגדולה חיפה להביא אספקה.
    בחיפה, בכסף הכיס שקיבל לארוחת הצהריים קנה חפיסת שוקולד אחת "מייד אין פלסטיין" ועליה חתם בכתב ידו:

    "כאות שזכרתיך,
    דן".

    "לא בטוח אם הביא לי את זה ממש מיד ליד, אולי שם את זה בחדר שבו התגוררתי עם הבנות.
    אבל אני ממש זוכרת אותו, באותו היום. שם ליד הרמפה מאחורי חדר האוכל, איפה שהיום חנות החיות, פורק את המשאית.
    את היום הזה אני לא שוכחת."

    החודש סבתא אלישבע בת 90.
    סבא דן עזב אותה ואותנו לפני שנתיים וקצת כשמלאו לו 95.
    הוא עזב מאוהב.
    אותנו לא זיהה, אבל ממנה ביקש נשיקות כמעט עד הרגע האחרון.

    "כאות
    שזכרתיך"

    עבורי, המילים האלה עמוסות אהבה.
    אהבה בעלת עוצמה בלתי נדלית.
    אהבה שרוצה לתקוע יתד של זיכרון ברגעים הקטנים והפשוטים.

    להגיד למישהי –
    "אני זוכר אותך, אני חושב עליך, את בלבי והנה אות לכך".
    להפוך חפץ יומיומי למתנה בעלת ערך עמוק בלי תוקף של זמן ומקום.
    להכניס לתוך השגרה הארוכה והמטשטשת גם מחוות קטנות של אני ואתה.

    "היו גם משברים" היא חשה חובה לציין  ולהרגיע "לא הכל היה חלק".

    "ואיך מתגברים?" אני מיד שואלת.

    "אווו, זו תשובה ארוכה. לא לעכשיו" הספיק לה.

    למה אני תמיד מסבכת הכל?
    למה אי אפשר להבין דבר אחד פשוט: זה אפשרי!
    אפשר לחיות חיים שלמים יחד, למרות האתגרים.

    היום
    בתוך טירוף החיים, השגרה וההורות.
    בתוך עידן האינסטנט והגירושין נראה לפעמים שאהבה זה דבר שאם לא אוחזים בו בכל כוחנו הוא חולף ומופר בן רגע.

    אבל
    זה אפשרי, זה אנושי, זה קיים.

    _________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות. 


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (12): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור האחד עשר: לא תבגוד]

     

    יש שבר בברית. לא בברית המילה. לא בברית הנישואין היהודית. יש שבר בברית בכל העולם כולו – איך מנהלים מערכות יחסים מחויבות?

    באופן קצת גס אפשר לומר שהברית של הדור הקודם הוגדרה בשאלה "מה צריך לעשות"? התחתנת? אתה צריך להביא פרנסה. אתה שכיר? צריך לוותר על העקרונות שלך. אתה קשור אל התורה? עליך להיאבק ברצון שלך לחופש, ולהתמסר לחובותיך הדתיים[1]. במובנים רבים המשמעות של הברית היתה "וויתור למען הקשר".

    אבל הברית שעבדה עד כה כבר לא יכולה לעבוד. העולם אינו מסכים להנחות היסוד הללו. הוא אינו מוכן לבחירה הכואבת שבין שמחה למחויבות, שבין קשר עמוק וארוך טווח לבין הלב.

    מצד שני, העולם גם אינו מעוניין לוותר לגמרי על הברית, הוא מבקש עדיין נתיב אל המחויבות והנאמנות. נוצר סכסוך פנימי שנראה בלתי פתיר.

    כדי לפתור את הקונפליקט הגיע הזמן לחדש את הברית ולהגדיר מחדש למה התחייבנו כשחתמנו על הברית, ומה היא הפרת ברית. זהו רגע עדין, משום שלפחות ברגע הראשון, החידוש הזה נראה כמו בגידה.

    מחויבות – למה בדיוק?

    למה אתה מחויב?

    המילה "מחוייבות" משולבת באופן שנראה בלתי ניתן להפרדה באובדן החופש. ה"גיבור" של הברית הוא זה אשר וויתר על החיות, על התענוג, על החופש ועל המרחבים למען הברית. הוא התייצב והתקבע, אבל הוא לא לגמרי פה. הוא עושה את "מה שצריך" אבל בפנים הוא וויתר. בחוויית הוויתור והאובדן הזו יש מימד של עבדות שמולידה כעס ותסכול.

    ומה אם הסתירה הזו לא הכרחית? מה אם יימצא עבורך מודל של ברית שמעצים את החירות, ומגדיל את המרחבים? היית רוצה דבר כזה? הוא יזמן עבורך מחויבות מסוג שונה.

    "האם אני מחויב לדבר הנכון?" שאל את עצמך אם כך.

    בשפה דתית, להיות מחויב פירושו להיות עבד. אך האם אתה עבד ה'? או עבד של משהו או מישהו אחר? אולי פרעה? אולי אליל? אולי אדם? אולי תפיסות חברתיות? אפשר שמידה נפלאה כמו מחויבות עברה עיוות שגרם לנו למסור את כוחות חיינו באופן לא מדוייק?

     

    נציע כאן מחויבות מסוג קצת שונה. מחויבות עמוקה למצוא חופש ולהיות בנוכחות. החופש העמוק שנוכל למצוא בתוך הברית מצריך עמל אבל הוא עשוי לפתור את הקונפליקט המדומה שבין מחויבות לחופש ותענוג. מעתה, "הגיבור" של הברית יהיה זה אשר התחייב למצוא את הדרך להגיע לעומק הקשר ולפתור את הסתירה שבין מחויבות לחופש. לפני הכל ראוי שנצייר את זה בתור אידיאל, ונתחיל להאמין שזו אפשרות קיימת. ולאחר מכן, ראוי שנגדיר זאת כבקשה סבירה ואפשרית לביצוע עבור כל אדם ולא עבור אליטה מורמת מעם. האם זו חומרה או קולה? ישפוט כל אדם לעצמו. כך או כך, העולם כבר שם. הוא אינו מחכה שנסכים.

    הייאוש שמתחזה לברית

    האם זה אפשרי בתוך הברית? מה אתה אומר?

    זו אחת השאלות שאדם צריך לעמוד מולן בכנות. ייתכן שכאשר תעשה זאת תמצא בקרבך ייאוש סמוי. חלק בתוכך שלא מאמין שזה אפשרי. אולי תגלה שהמצאת תיאוריה של "גבורה" על עמדה של לב שבור ומיואש. זו אחת הסיבות שעומק הברית נותר לא פעם בתור תיאוריה. "האם אוכל להצליח בזה? האם שווה לי לצאת לדרך? האם יש סיכוי?" אתה שואל את עצמך. ואולי הייאוש ענה מקרבך שאי אפשר. אתה לא לבד. אנשים רבים נוקטים בוויתור המיואש – "תתבגר, אתה לא בן שמונה עשרה, צריך להתפשר". לפעמים ההתבגרות המדומה הזו היא בסך הכל צורה מחוכמת של ייאוש. ייאוש במערכות היחסים שלנו עם החיים הוא סוג של כפירה, כפירה בטוב האפשרי כאן בעולם הזה,  כפירה באפשרות לקיים ברית חיה.

    המחויבות להתחדש

    אז התחייב.

    התחייב לא לבחור אף פעם בחירות ישנות.

    התחייבי לבחור כל פעם מחדש להיות פה.

    נכון, שטוף כלים, הנח תפילין, טיילי עם הכלב.

    אבל התחייבי לבחור בחייך מחדש.

    אם לא תעשה את זה, אתה מפר ברית.

    אתה כאן כי חתמת על החוזה לפני עשר שנים? אתה מפר ברית. בחוזה שחמת עליו היה כתוב שאתה מחויב להיות כאן כאדם חופשי[2]. נכון שאף אחד מאתנו לא מסוגל להיות בעמדה הזו בכל רגע נתון אבל בל נשכח לנוע לכיוון, ולשים לב כאשר איבדנו את הדרך. בל נהפוך את ההתיישנות לאידיאולוגיה ונצייר אותה כמעשה גבורה. "אייכה?"

    הנה, לפניך תוספת לנוסח הכתובה, כדי לוודא שאתה חותם על הדבר הנכון:

    הריני מתחייב לעולם לא להתעייף. לא להגיע הביתה כי גם הגעתי אתמול. אני מתחייב אף פעם לא לצמצם את עצמי, לא בבית ולא בחוץ. אני מתחייב לגדול תמיד. אני מתחייב לפתוח את הלב, יותר ויותר כל יום. אני מתחייב להפתיע. להיות מופתע ממך. אני מתחייב שלא לדמיין שאני כבר מכיר אותך ויודע מי את. אני מתחייב לעזור לנו להשתגע. אני מתחייב לעמוד מול החסרונות שלי באומץ. אני מתחייב להאמין בך תמיד. מתחייב לעזור לך לגדול. לא לוותר לך. אני מתחייב שלא לפחד לריב. אני מתחייב לא להתחבא מאחורי הפרנסה. אני מתחייב לבוא הביתה כנותן ולא כמקבל. אני מתחייב אלינו. אני מתחייב לא לפחד ממך. אני מתחייב להפסיק לפחד מהרגשות שלך. אני מתחייב לשדר לך שבלי האור שלך הבית שלנו מת.

    הכי חשוב. אני מתחייב אף פעם אף פעם אף פעם לא לשדר לך שאני איתך כי אני "חייב".

    האם זה לא מעייף לחיות כך? ייתכן, אבל בדוק ותמצא שלחיות חיים ישנים הוא לא פחות מעייף. וחוץ מזה, התחייבת…

    זהו בתמצית סוג מערכת היחסים שמבוקשת בינינו לבין החיים, בינינו לבין ה'[3].

    יראה – האפשרות שהקשר יסתיים

    האפשרות שהקשר יגיע לסיומו מייצרת רגש בריא בתוך הקשר. הרגש הזה נקרא "יראה". כדי לעורר יראה בריאה חייבת לעלות מחדש אפשרות הבחירה ובאופן הדדי לשני הצדדים – האם אתה רוצה להיות כאן?

    חותמים מחדש על הברית. רגע. איך אפשר לבחור מחדש, והרי התחייבנו להיות פה לתמיד? שים לב. התחייבת להיות פה לתמיד כבוחר מחדש ולא רק להיות פה לתמיד בגופך. איך עושים את זה? זו באמת שאלה. זו עמדת נפש שמצריכה נשיאת הפכים. היא מצריכה מחויבות לתיקון ולתנועה.

    התחייבת להשתנות. להיות בתנועה. וגם בן הזוג שלך התחייב להשתנות ולהיות בתנועה. אם אתה לא מרוצה מהמצב הקיים בקשר, אז השאלה "האם אתה רוצה להיות כאן?" תניע אתכם לשנות משהו ולנוע קדימה, להעמיק את הברית. שים לב, שכאשר באמת מציבים לפניך את אפשרות הבחירה, מתחדש הרצון והחופש.

    והרי חופש זה מה שרצית, לא?

    ילדת ילדים. בהתחלה רצית בזה. חלמת על זה. אבל עם הזמן, מתחילה להזדנב בך החוויה שעכשיו אתה "צריך", ו"מוכרח". שעכשיו כבר עלית על רכבת ואין ממנה חזרה. נסה לחדש את הברית. נסה לבחור בילד הזה מחדש ברגע זה ממש ותראה שהשכינה חוזרת מייד להתגלות. האהבה חוזרת לתוך הקשר. היכולת של האור האלוהי להתגלות בחייך תלויה בבחירה הפנימית שלך עכשיו להיות פה. לפני שאתה יושב עם הילד שלך לארוחת הערב, בחר מחדש להוליד אותו, בחר להיות איתו. אל תהיה כאן כי אתה "צריך", וכי "זה מה שעושים פה". בכל רגע שתעשה זאת לגבי החיים, תקבל אור במקום. יותר מזה, לזה בדיוק התחייבת.

    המחויבות לנוע

    ברית היא תנועה. לא מצב סטטי. ממה אתה שואב הנאה? מההגעה או מהתנועה? מההעמקה או מהביטחון שביציבות המדומה?

    אתם רוצים לברוח. נמאס לכם מהשממון. נחליף מקצוע. נחליף אישה. ננסה דת אחרת. סלולרי חדש. ואולי ככה. ואולי ככה. מקננת בנו תשוקה עמוקה לתנועה. נפש שנחנקת מן השעמום. אבל אפשר. אפשר לטעום התחדשות אמיתית. יש מי שמחליף מקצוע פעם בכמה שנים. יש מי שמחליף את התפריט שלו. אין בכך פסול עקרוני. לפעמים אדם יודע שהגיע זמן לזוז ממציאות חיים מסויימת. אבל למעשה, ברוב המקרים הנפש לא תקבל את המזון שלה בצורה הזו. התנועה טמונה בפנימיות. החוויה החיצונית לא יכולה לספק את חוויית התנועה אלא תחליף עמום ומאד משעמם שלה.

    האדם עומד מול האוכל הקבוע, מול העבודה שלו, מול אשתו ומול פרשת השבוע שחוזרת על עצמה שוב ושוב – "אוי לא, שוב הסיפור הזה". זה נראה לך ישן ואתה צודק. אם לא תחדור מעבר למעטה החיצוני תמשיך להרגיש את הסטטיות, את החיים שלך חוזרים שוב ושוב לאותה נקודה. דף החיפוש של גוגל מחליף את התמונה מידי פעם בפעם כדי לייצר תחושת התחדשות מדומה אבל בתוכה יש טעם של מוות. הפנימיות נמצאת בתנועה כל הזמן, אינך צריך להחליף את התפאורה. אפשר לעבוד באותו מקצוע שאביך עבד ולחוות התחדשות. אלו לא סיסמאות. אם אתה זז, החיים זזים איתך. אם אתה משתנה מבפנים, הפרשה משתנה איתך. אינך צריך להחליף את המילים שלה כדי שהיא תתחדש. זה מצריך עמדה של תפילה מתמדת, בלי לנסות להחזיק ולהפוך את החיים לסטאטיים.

    מידת רוחק להתקרבות נכונה

    בברית של ה' עם האנושות יש מימד שמפריד ביניהם וקובע ביניהם גבול[4]. היא קובעת היכן מתחיל והיכן נגמר כל אחד מבני הזוג ועל שם העובדה שהיא מפרידה בין בני הזוג היא נקראת "כריתת" ברית[5].

    אחרי המבול, מתהווה שלב חשוב בברית הזו. הבורא מודיע שמכאן ואילך לא יפלוש למרחב של הבריאה באופן בלתי מוגבל. עד אותו הרגע, הבורא יכול היה לפרוץ את גבולות הבריאה ולשדד אותם[6]. מכאן ואילך מתקיימת מידת רוחק בריאה וגבולות מוגדרים. אין הכוונה לפירוד, אלא למידת רוחק להתקרבות נכונה[7]. זו המידה המאפשרת ייחוד ודבקות, והיא מצילה מן הערבוב המקולקל.

    ערבוב הוא סוג של פגם הברית. עיוות במערכת היחסים שבו אין מרחב שבן הזוג לא יכול להיכנס אליו. מצב שבו המרחב של הזולת פרוץ. היא יכולה לדבר עם חברות כרצונה והוא יכול להתלבש כרצונו גם אם יש לו טעם גרוע. ההפרדה הזו מאפשרת לשני הצדדים התפתחות נטולת פחד. אם נחזור לסוגיית המחויבות, בדרך כלל מבינים שכדי לשמור על הברית כל אחד מבני הזוג מחויב לצמצם את מידת ההתפתחות שלו ואת השינויים שהוא עובר בחיים. זו צורה נפולה של מחויבות. יש לנו צורך להחזיק בבן הזוג, להכיר אותו וכך לדעת למה לצפות ממנו. "אני כבר מכירה אותך". "ידעתי שתגידי את זה". וכך, ההצמדות של כל אחד לתפקיד המוגבל שלו מספק מחויבות מדומה עבור הזוגיות.

    במחויבות מעמיקה, אתה מקבל על עצמך לשחרר את האחיזה הזו, מקבל שלא להכיר את בן הזוג. את מזמינה אותו להפתיע אותך ולגלות לך עומקים חדשים. את שמחה כאשר הוא יוצא מהתפקידים שהוגדרו לו. כל אחד מבני הזוג מתחייב להתפתח תמיד ללא פחד. הוא מתחייב שלא להניח לפחדיו של הזולת לעכב אותו מ ההתפתחות. הוא מתחייב להתגבר על פחדיו שלו ולעודד את הזולת לגדול.

    לכל אחד מכם יש את המקום שלו. הוא אינו נבהל מן התזוזות של בת הזוג. בברית חתמתם שאף אחד לא ימעל בתפקיד שלשמו ירד לעולם. לעיתים התפקידים מתנגשים וזה בסדר, גם אם זה לא נעים.

    הברית הזו דורשת אומץ. היא דורשת אמונה. אמון שכאשר בן הזוג ישתנה, העולם יהיה טוב יותר[8], ובתקווה גם מערכת היחסים בינינו. הפסקת ההתפתחות, הפסקת הגדילה, הניסיון לצמצם את הזולת ולכווץ אותו, כל אלו הם מימדים של פגם הברית.

    האם תעלה על הדעת שכזו היא מערכת היחסים שלך עם ה'?

    ויהי מה

    מה שנאמר כעת, הוא לכאורה ההיפך מנקודת הבחירה והחופש שהדגשנו עד כה. הברית נתפסת לעיתים כמעין חוזה שיש בו מעין "אם – אז". אם תתנהג כך אעניש אותך. אם תתנהג כך, איטיב איתך. אך הברית איננה חוזה בחנות. ברית היא המוכנות להיות כאן בלי תנאים ולמעלה מכל הנסיבות – אני איתך ולא משנה כיצד תתנהג מחר או כיצד תראה. שני הצדדים חותמים על המחויבות הזו למעלה מן התנאים.

    למשל, אנחנו בוחרים בבן זוג. נדמה לנו שהוא יהיה אדם מסוים ולאחר זמן הציפיות שלנו לא מוכיחות את עצמן. אזי אנחנו מתאכזבים ומוותרים מבפנים. כביכול אנחנו מאמינים שבאמת טעינו. זהו פגם הברית מסוג אחר מזה שציינו עד כה ותיקונו, להאמין בבן הזוג שהוא הרבה יותר ממה שחשבתי כאשר בחרתי אותו למרות מה שנראה לעיניי. אפשר בהחלט שמתוך האמונה הזו הוא אכן יהיה מה שביקשנו שהוא יהיה[9]

    להישאר ולעמוד מול החושך

    הברית מאפשרת לפגוש את האור שבתוך החלקים החשוכים. כלומר, המפגש עם בן זוג בנוי קודם כל מהמפגש עם חלקיו היפים, המוארים. אבל בבוא העת אנחנו נפגשים, לא לגמרי בבחירתנו, עם חלקים פחות יפים של מערכת היחסים.

    וכאן מצויה צומת. ללא הברית, הבחירה המתבקשת היא לקום וללכת. הברית משאירה אותנו כאן. אבל כשאני אומר "כאן" אני מתכוון שיש צורך בנוכחות ממשית והתמודדות עם הקושי שעולה. זאת כדי להבדיל מפגיעה סמויה בברית, שמתרחשת כאשר אדם בורח מבפנים. את גופו ומעשיו הוא אמנם לא הביא אל מחוץ למערכת היחסים אבל את הנוכחות ואת האישיות שלו כן.

    שמירת הברית מצריכה את האמונה העמוקה שעוד עומקים של טוב עתידים להתגלות אלינו דווקא מתוך הנקודה החשוכה במערכת היחסים. אם מתחיל הספק לכרסם, ועולה לו חוסר הוודאות – "אולי טעיתי בסחורה, אולי התבלבלתי" עלולה להיאבד היכולת לפרוץ אל המרחב.

    האם מדובר פה באובדן החופש? ממש לא.

    אדם שאינו חופשי יברח. הוא חופשי להיות רק במקום שנעים לו. במקום של האור הגלוי. אבל את האור הגנוז לא ימצא לעולם. כרגע הוא מחויב לברוח מנעימות לנעימות מבלי למצוא את החופש שבפריצת החסימה, החופש לגלות את האור העליון עוד יותר שמסתתר בתוך החושך הזה. לחופש הזה זוכים רק בעלי הברית. אלו שמוכנים להתחייב להיות כאן ויהי מה.

    לחלק הזה במערכת היחסים מתכוון ה' כשהוא אומר "לא מאסתים ולא געלתים להפר בריתי איתם"[10]. אני יודע שעתידים להיות הרבה שברים במערכת היחסים ובכל זאת איני מתכוון לעזוב. אני אהיה שם גם בתוך המשבר, כדי למצוא יחד את האור שגנוז בתוך הטעות ובתוך הפגיעה. הברית תאפשר להפוך זדונות לזכויות, להפוך את החלקים הפחות יפים של הקשר להיות החלקים העמוקים ביותר שלו.

    הברית מעניקה את הביטחון לצאת אל הלא נודע. הביטחון למצוא חופש. הביטחון לרקוד ביחד ולהשתנות. אני לא מתכוון לעזוב אתכם אף פעם.

    ואם כי יש בזה משהו הפוך מן המימד שהדגשנו למעלה, ההופכיות הזו הכרחית. שני חלקיה של מערכת היחסים מזינים זה את זה. כדי להתרחב ולפרוץ צריך צמצום. גבולות גזרה. היכולת לשבור קירות מצריכה עוצמה וזו מתאפשרת רק כשאין בריחות אנרגיה במערכת. יש רגע שבו החיכוך עולה, הקושי כמעט בלתי אפשרי, פריצת המחסום נראית רחוקה מתמיד. ואז, העיניים בורחות החוצה. הלב מבקש מפלט. הדמיון מספר על מקום אחר שבו זה אפשרי. האישה מתפצלת לשתיים. האחד איננו. כאשר אדם לא יודע היכן הוא, כל כוחות הרצון שלו מתפזרים ומאבדים מעוצמתם. הברית מונעת את הפיזור ומאפשרת את העוצמה.

    יש בנפש חלקים רבים. תיקון הברית פירושו להביא יותר ויותר חלקים מנפשנו לתוך מערכת היחסים. עמוק בתוכנו אנחנו מחפשים את החופש ואת המרחבים. הצורה המעוותת לחפש את החופש הזה היא לתת לנפש שלנו לשוטט בכל מקום ועם כל אחד. אבל כדי למצוא את החופש להביא את כל כולנו לתוך מערכת היחסים האחת, אנחנו צריכים מסירות נפש.

    הביאו את כל חלקי האישיות שלכם לתוך הקשר. אל תשאירו חלקים בחוץ. לא מדובר על חוסר האפשרות לצאת לבלות עם חברים. אבל לא להשאיר חלקים מעצמכם שאותם אסור להביא לידי ביטוי בתוך הקשר. שאין להם מקום אמיתי. אחרת, זהו המתכון לבריחה ולהפרת הברית. פיצלתם את עצמכם לשניים לפחות. היי פה כולך, במוח, בלב, בגוף.

    התפילה היא זמן שבו מתקנים את הברית שלנו עם הבורא. החלקים שלנו שנמצאים בחוץ, הם פגיעות בברית. בסבלנות, מתפילה לתפילה, אנחנו מביאים את נפשנו כולה לתוך המפגש[11]. בכל פעם תוכל לומר על עוד מקום בנפשך – אכן, יש ה' גם במקום הזה, ואנכי לא ידעתי.

    מובן שחלקים מתוכך שאינך יכול להביא לתוך הבית, אפשר שאינך יכול להביא גם בפני עצמך. קולות לא מדוברים בקרבך. רצונות שלא סיפרת לעצמך על קיומם. חלומות אסורים. תיקון הברית מבקש את האמונה שתוכל להביא את כל כוחות נפשך לכאן. זו המחויבות שלך. אל תתן לתפילה שלך לברוח החוצה.

    פירוד רשויות?

    הסתירה שבין העונג, החוויה והחופש לבין הברית הוא פירוד רשויות. כביכול יש שני אלוהים, שכל אחד מהם ברא סוג אחר של עולם – האחד ברא את המחויבות, המשפחה, התורה והיציבות. השני ברא את הפראות, ההפתעה, ההתחדשות, והתענוג. עד ששני החלקים הללו בעולמנו לא ימצאו דרך להתאחד, לא יהיה שלום בנפשנו. אנחנו פוגשים את המתח הזה בכל המרחבים של חיינו – בתורה, בפרנסה, בהורות. בכל מקום. ייתכן שהמקום השורשי לאחד את הפירוד הזה הוא הזוגיות.

    הרבה דברים בעולם שלנו צועקים לכאורה שיש שני אלוהים. זוג שמצליח לחיות מתוך מחויבות חופשית הוא זוג שמהווה עדות לכך שה' אחד. החיים שלו הם גילוי והוכחה לזה שיש ה' אחד. ילד שזכה לראות את אביו ואמו חיים איחוד למרות כל העליות והמורדות הוא ילד שזכה לאמונת האחדות.

    ולכן, המקום שבו בני זוג מתייחדים, רבים, נפגשים ומתרחקים היא פעילות רוחנית במלוא מובן המילה. העבודה לבניין הזוגיות היא סוגיה קשה, דווקא משום שמדובר במאמץ לייחד את הקב"ה והשכינה, את שני הפנים של האינסוף.

    חקוקה על ליבם

    זה נכון שבברית יש מימד של מאבק, לפחות בשלב מסוים. הדברים לא מתיישבים על הלב באופן טבעי. אבל המצב הזה אינו תמידי. יש מקום לצפות לברית נטולת מאבק או לכל הפחות לברית שהמאבק הוא לא המאפיין המרכזי שלה:

    הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה'; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה–בְּרִית חֲדָשָׁה.  לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם–נְאֻם-ה'. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-ה', נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם.  לג וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-ה':  כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-ה'–כִּי אֶסְלַח לַעֲוֺנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד. (ירמיהו לא)

    מי שיעבוד יזכה לזה שהברית תקבל טעם של חופש. הסתירה בין הלב לבין הברית מתיישבת. נעשה שלום. תוך כדי תהליך, אין ספק שהמעבר לעומק הברית נושא פחד. אין הבטחות. כל אחד מבני הזוג מעניק לשני הבטחה אבל לא יכול לצפות שהיא תהיה הדדית. ברית נותנים ולא דורשים. אם כי אפשר להזכיר. הדרך לשם מצריכה עמל. לא סבל מהסוג שהתרגלנו לקבל בתוך הברית שלנו, אבל יש בה מאמץ לא פחות גדול. המחויבות שלכם היא להשקיע בזה. לדאוג להקדיש לזה זמן. להיות עסוק בזה. לחשוב על זה:

    "איך אני מעמיק את הקשר? איך אני מתפתח? איך אני משתחרר?"

    ואמנם, יש הרבה עונג במסע הזה. לאורך הדרך חלקים בתוך הברית הופכים להיות מעמל לשכר. החלק הזה ביניכם כבר אינו מצריך כל כך הרבה עבודה. לפעמים, כאשר היא משתנה אתה כבר לא צריך לנשום כל כך עמוק. לא בכל פעם שמשהו בקשר זז ממקומו הרגיל תצטרך לשחרר אלף פחדים. למשל, כשאתה יוצא ליום שלך, במקום להאבק ללא הרף בניסיון להפוך את היום שלך ליום שתכננת שיהיה תוכל לקבל את העובדה הזו במידה של הבנה. ההתחדשות עשויה להפוך להיות טבעית ואולי אפילו מענגת.

    אסור, אסור?

    להתענג, לעוף, להשתגע, להשתחרר.

    לא! לא! אסור! אל תתקרב לשם. זה מסוכן. אפל. צריך לרסן. אי אפשר לתת ליצרים חופש אמיתי!

    מותר! מותר! צריך להשתחרר. להתחבר. לשחרר את הצ'אקרות. לחגוג את החיים עד הסוף. להפסיק את המגבלות על האהבה.

    חס ושלום. העולם הזה הוא כלום. אתה רוצה לחגוג, תחגוג את העולם הבא. תוותר על התאוות. תהיה מוסרי. אסוף. ערכי. מחושב.

    תאוות זה לא חיים.

    תאוות זה כן חיים.

    אני מברך את עצמנו שייכנס היין ויצא סוד – סוד הברית. יתגלה הסוד שהמשוואה הזו מזוייפת. ברית לא מרסנת תאוות. ברית לא מצמצמת אותך להיות קצת פחות בעוצמה.

    ברית מגבירה חיים.

    ברית זה עוד יותר תענוג.

    ברית זה חופש.

    ברית בלי חופש זה פגם הברית.

    ברית בלי תענוג זה פגם הברית.

    ברית בלי שגעון זה פגם הברית.

    _____________________________________________________________________

    [1]טקסט של הרב קוק על החובה ולא החפץ. שמראה את הסתירה הזו לכאורה.[2] רבי נתן הלכות תפילין זקנה דקדושה.

    [3] ראה יהושע וחידוש הברית, פרק . יהושע אומר – עזבו זה תיק. אין לו סבלנות. יש דרישות אין סופיות. אין לו סבלנות לשטויות שלכם. אם אתם תבגדו בו תהיה לכם כליה. העם אומר, רוצים. עדים אתם בכם כי אתם בחרתם לכם את ה' לעבוד אותו. מה פתאום הוא מאפשר להם לבחור מחדש הרי נחתמה ברית בסיני.

    [4] לימוד על הברית עם נוח.

    [5] מקור ממניטו על הבריאה כיציאה חוץ מן הבורא

    [6] הקבעון של הטבע ומידת הרוחק עלול להיות לשימוש. הבטחון שהגבול לא יכול להפרץ עלול להוביל גם אל הקלקול. וזהו מה שה' מערער עליו במכות מצרים.

    [7] להסביר את המושג של ימימה כאן. ואת מושג הערבוב.

    [8] הרב קרליבך על ההינומה.

    [9] דוגמאות – עם הילדים. בן זוג. עבודה. סיפורים. החופש שלא. החופש לעשות מה שבא לי. טל מקבוצת הימימה. סיפורים לפני השינה לילדים.

    [10] לימוד על המקור הזה

    [11] הרב אברהם יורוביץ.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226


    להגיב
  • על הקשר בין תשעה באב למחאת הלהט"בים

     

    בוקר טוב. שבוע טוב.

    טוב.

    אז מה זה ה"טוב" הזה? האם יכולתם להסביר לחייזר את משמעות המילה "טוב" בקלות? נסו רגע.
    טוב היא מילה שאנחנו משתמשים בה המון, מעין צפירת הרגעה פנימית, ההיפך מרע ואולי הסכמה שהכול בסדר.

    והנה יום ראשון, ה-22 ליולי לשנת 2018 (למעשה עשרה באב), התחברו להם שני אירועים שונים בתכלית – צום ואבל תשעה באב מחד – ומחאת הלהט"בים מאידך. כמו מים ושמן. האם אפשר לדמיין אירועים ואוכלוסיות שונות יותר?

    ובכל זאת בחיפושי אחרי המשותף, עולה ביטוי אחד מיד, בלי צורך להתעמקות ותחקיר – שנאת חינם.

    אני לא יודע מספיק על תשעה באב, יודע שמדובר על חורבן בית המקדש, על סופה של תקופת בין המיצרים – ובעיקר מכבד את זכותם ורצונם של אלו שרואים ביום הזה יום קדוש ועצוב. אני עדיין לא מבין למה כ"כ הרבה מקומות חילונים סגורים ביום הזה (וכן, שמעתי על עניין כבוד ורגישות לרגשות הדתיים, מתי זה יקרה גם בכיוון ההפוך?) וקראתי שאומרים שבית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם. אני ממש לא יודע אם זה נכון, אני כן חושב שזה הסבר וביטוי שמאחד ומעביר מסר חיובי לעתיד, לא עוד שנאת חינם, לא עוד שנאה ללא סיבה.

    ואם אנחנו מדברים על שנאת חינם – כמה מילים נוראיות נאמרו לאורך השנים על הקהילה הלהט"בית. כמה רבנים וחברי כנסת וסמוטריצ'ים שעכשיו צמים ומתענים, חוטאים כל השנה באותה "שנאת חינם" במילים ובמעשים שלהם. ומה חטאה של אותה קבוצה של אנשים שמרגישה ונמשכת אחרת, שרובה ככולה תורמת לחברה ולמדינה (ע"ע חרדים) – והשנאה אליה מדהימה, ללא סיבה. רק כי הם אחרים ושונים בנושא אחד. וזה מעורר אצל הרבה אנשים פחד. וכידוע פחד+בורות = שנאה. ובאמת שזו שנאת חינם (ולא, התערטלות של משתתפים במצעד הגאווה היא לא סיבה, היא תוצאה של רצון להקצין את חופש האדם וחירותו).
    ומישהו יודע מה נסגר עם פרשת הירי בבר-נוער? תשע שנים ועוד לא תפסו את הרוצח?…

    ועוד כמה מילים על חוק הפונדקאות. נשאלת השאלה אם פעולת הפונדקאות לכשלעצמה היא מוסרית, במקרים רבים ניצול עוני וחולשה של אישה, כדי להשתמש בגופה כרחם להשכרה. אני לא נכנס כאן לסוגייה הזאת, אלא לעצם האפלייה המקוממת – למי מותר ולמי אסור להשתמש בשירות הזה. איך יכול להיות שמדינה וממשלה מושחתת (היום ותמיד) יכולה לקבוע לאנשים פרטיים מה הזכויות הבסיסיות ביותר שלהן (ילדים ומשפחה) – כשברור שהאינטרס של המדינה אינו אובייקטיבי, אלא ניזון מאינטרסים כלכליים, הישרדותיים ופוליטים. בדיוק כמו שמדינה לא יכולה להחליט בשביל הפרט מה לעשן ומה לא, מה לשתות ומה לא וכן, איפה ללדת וגם האם לחסן או לא (ואני לא מרחיב כאן את הדיון, רק מדבר על העקרון).

    (ואף מילה הפעם על חוק הלאום, אסדות הגז ועוד מלאן עניינים שצריך לשבות ולצעוק עליהם!)

    אז חברי הלהט"בים וגם אלו שצמים עכשיו – מאחל לכולכם המון אהבת חינם וקבלה ומחשבה על האחר וחיים חופשיים ומלאים בטוב.

     


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (9): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השמיני: הורות בטעם גן עדן]

     

    אלו ימים של געגוע לבתים ומשפחות שבהם שורה אלוהות – משכן, מקדש – ממש בבית שלנו.

    רוחות משונות מנשבות היום בעולם הזוגיות. רצון עמוק לאהבה עליונה לצד שבר עמוק ביכולת להתחייב ולהיות. ביכולת לעמוד יציב בגבולות הבית. אם תרצו, קראו לזה בתים חרבים. חורבן הבית. וכשהקירות של הבית שבורים, השכינה האלוהית נוטה להסתלק.

    לצאת לגלות.
    בזמנים כאלו נהגו החכמים לחשוף סודות, קסמים עתיקים, דווקא כי בחוץ משתולל השיגעון. אחד הסודות הוא מה שמתרחש בקודש הקודשים של הזוגיות.
    וכך מספרים זקני השבט – שבחדר הפנימי ביותר בבית, גנוזה נקודת פלא עטופה בקליפה של זלזול.

    שניים, זכר ונקבה, מבקשים להפגש. הם צועדים זה לקראת זה,
    אבל דבר מה לא מאפשר להם להתקרב עד הסוף.
    נקודה חסומה, לא מובנת. גשר שצריך לחצות.
    על פתח הגשר, משני צידיו, עומדים שומרים ולא מאשרים חצייה.

    אחד מהם הוא הזלזול. הקטן. הגדול. הסמוי. העדין. זלזולון קטן.
    במה שמיוחד אצל האחר. במה שבן הזוג זקוק לו.
    יהירות קטנה, שמסתירה חוסר הבנה עמוק,
    שמסתירה אוצר.

    למשל, מה העניין שלו עם כבוד? למשל, מה העניין שלה עם חום? אבל זה רק למשל.
    וצריך שכל אחד יבדוק לעצמו באיזו נקודה מסתתר בקרבו זלזול קטן בבן הזוג?
    ואז ישאל את עצמו עוד –
    אולי דווקא שם מחכה לי אוצר?

    את מה שלא נכון שהאחד ידרוש
    טוב יהיה שהשנייה תתן.
    את הדבר שלא בריא שהאחת תתעקש
    יהיה נפלא מאד אם האחד יעניק.

    וכמה שזה עמוק ודורש התמסרות לתת דווקא את הדבר
    שכל כך לא מתקבל על לבך ועל דעתך.

    "ולמה שבן אדם ירצה דבר כזה?" כן אבל דווקא היא רוצה.
    אז תן לה למעלה מן הדעת.

    ותראה שפתאום, כמים הפנים לפנים,
    מתרחשים כמה קסמים.
    למעלה מן הדעת, גם היא מעניקה לך את הדבר שביקשת.
    ממלאת את המשאלה העתיקה.
    אמנם לא מבינה אבל רוצה שתשמח
    ואחר כך,
    ממש ייתכן שתפתח דלת סודית בלבך,
    ומתוכה תפציע משאלה גנוזה שלא ידעת על קיומה.

    אתה מבין שבעומק הלב, גם אתה תמיד רצית את מה שהיא בקשה.
    האוצר שלך התגלה, כי נתת לה בלי להבין.
    ממש בבית שלנו, בחדר שאף אחד לא נכנס אליו,
    התגלה אור אלוהי גנוז.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226
    חדש! סדנת קיץ לגברים בהשראת ימימה והחסידות!


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (10): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור התשיעי: הקסם העתיק של הזוגיות]

     

    לבני זוג שמורה הזכות להתחדש, להתקרב ולהיפגש זה עם זה בכל שנה יותר בעומק.

    זהו התהליך העוצמתי שנקרא במסורת היהודית 'תשובה'.

    לצערי, עבור רבים החגים מציינים עדיין את רעיון תיקון ה'לא בסדר'. ה'חטאים'.
    אז קודם כל נתקן יחד את הכותרת המנטאלית שלנו עבור החגים ונכתוב שם – 'השנה, זה יהיה עוד יותר עמוק'.

    היום רצוני לדבר על האפשרות הגנוזה בחגים במיוחד עבור בני זוג. כי תשובה עושים בשניים. ולכן הכותרת תהיה – 'השנה הזוגיות שלנו תהיה אפילו יותר עמוקה'.
    מציע אני לפניכם מבנה קטן לעבודה. מבט זוגי. פשוט אבל עמוק. שיביא אתכם לקראת שנה חדשה בזוגיות.
    לקראת חגים בעומק המפגש פנים אל פנים.

    עצירה

    החגים מתחילים בעצירה. בהרמת בלם היד. ביצירה של מרווח קטן של נשימה בין יום ליום שבו אפשר לייצר תנועה. רק לעצור. זו כבר תחילתה של תשובה.
    להיות לרגע אחד בתוך השקט. להיות פנימה במקום החוצה.

    מה שלומנו?

    היכן אנחנו בעולם? מה שלומנו? אייכה? ואיה אשתך?
    בכל הריצה שהחיים כופים עלינו יש בתוכנו מישהו שרוצה שפשוט ישאלו אותו מה שלומו.
    אז שנינו עוצרים ושואלים כל אחד את בן זוגו. 'מה שלומך? אבל באמת. מה שלומך?'

    סוף שלפני התחלה

    לפני שנכנסת התחלה חדשה לתוך הזוגיות שלנו חייב להיות סוף. סוף לא סגור הוא ערובה לכך ששום דבר חדש ממש לא יתחיל. אז ביחד פותחים את היומן ומסתכלים – מה היה השנה? מה עשינו? מה קיוינו? מה רצינו? מה הצליח וגם מה לא? נקודות של לב קרוב ונקודות של שבר.
    אבל מה שלא היה, מסכימים לאסוף את כל הדבר הזה יחד ולקרוא לו שנה שהייתה.

    שמתם לב פעם להרגלים של אנשים בסופים? 'סופים הם לפעמים געגועים לנחל' אמר נתן יונתן. אבל סופים הם לפעמים נוכחות ישרה מול שהיה בקבלה עצמית וגם באבל. לפעמים הם בריחה. לפעמים הם הכחשה. לפעמים הם לשבור את הכל במעין הרגל לפרק את הבית לפני שהולכים. כל אחד וכל זוג והרגליו.

    אז עומדים ביחד בנוכחות מול סוף שנה.
    פנים בפנים.
    עין בעין.
    ורואים בתוך העיניים של בן הזוג את האור החדש של שנה הבאה מפציע בתוך האור של שנה שעברה נאסף אל עמיו.

    מה אתה רוצה?
    ——————
    בעוד פחות מחודש יזמינו אתכם אל ארמונו של האין סוף ושם ישאלו אתכם בפשטות מה אתם רוצים. זו תמצית ראש השנה. כל ההכנות שנכתבו פה מביאות את שניכם מוכנים לרגע הקסום הזה. הלב נקי. השנה שעברה נשארה שעברה.
    ואפשר פשוט לומר זה לזה –
    אני רוצה…

    ואפילו שיש אלף הוכחות שזה לא יקרה.
    ואפילו שכבר לא מעזים לרצות.
    אפילו שמרגישים כל כך ישנים לפעמים
    ושבורים
    אין ייאוש בעולם כלל.
    מעזים לרצות.

    אז מה אתם רוצים?

    ספרו לי מה זה עשה ביניכם.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (8): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השביעי: אז אלוהים רוצה אותך קטן?]

     

    לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי. אפילו הילדים.

    היא מתוסכלת ושבורה. רוצה שהילדים יעשו מה שהיא רוצה. שיקשיבו. שיכבדו. הקשר לילדים מתחיל לצבור מרירות. איפה השמחה שחלמה עליה? איפה הרומנטיקה?
    "בעצב תלדי בנים", היא חושבת לעצמה, "זה לא כל כך רחוק מהמציאות". "אולי אני מקוללת, ארורה ומקוללת, או דפוקה מהשורש, כל זה היה אמור להיות אחרת".

    הוא כועס. ושבור מבפנים. אף אחד לא מכבד אותי. אחרי כל ההקשבה והאכפתיות. אחרי שלקחתי אותם לגן. עבדתי קשה בשבילם והבאתי כסף הביתה. הם מצפצפים עליי. מדברים אליי בצורה מגעילה. דורשים ודורשים. רבים. מי ביקש את הכאב ראש הזה. אבא טוב זה יפה, אבל גם קצת יחס סביר מהילדים זו לא בקשה מוגזמת. "בעצב תלדי בנים, זה לא רק לנשים מסתבר".
    "למה זה ככה? מה עשיתי לא בסדר?".

    וכאדם שעומד מול אלוהים, אז עולה בי גם השאלה: "מה אתה רוצה ממני מה?" "למה הקללה הזו? למה הסבל?" עמדתי בתמיהה ובתסכול מול הסיפור הזה במשך שנים. מה הבורא בסיפור הזה רוצה מהאישה? למה להעניש אותה בסבל וייסורים? אם זה היה רק בסיפור גן עדן, היה אפשר להאשים את הדת. את השליטה הגברית בעולם. אבל הבעיה, כך אנחנו מודים לעיתים בינינו לבין עצמנו, שזה לא רק בסיפור גן עדן. זה קורה לנו היום.

    אז איפה התבלבלנו?
    שאלה טובה.

    בשלב ראשון כדאי לחשוב מחדש על הכאב הזה. הוא עשוי להיות איתות, כמו הפס הצהוב שמרעיד לך את האוטו כשאתה סוטה מן הכביש. "מה קורה כאן?".

    אם תשים לב, הקללה הזו, עשויה להיות השער שלך, תמרור בדרך הביתה. אם תפני את תשומת הלב, יש פה אפשרות להבין את מהות הפספוס, את מהות הבלבול בהורות. זה שלידת הבנים, גידולם והיחסים איתם, רוויים לא מעט כאב, עצבות ותסכול, עד כאן אין חידוש. החידוש המרגש הוא שיש שביל שמוביל ללידה והורות ללא עצבות וכאב, או לכל הפחות, עם מינונים יותר סבירים של אתגרים. המטמון – הורות בכיף.

    האכילה מעץ הדעת ללא בקרה היא הדבר הזה שבגללו ההורות הופכת להיות מאמץ מיותר ושדה מאבק.
    הנחש אמר לה לאישה – "שימי לב. מי את? מה היכולת הבוראת שלך? במה את דומה לאלוהים?" והיא הבינה מיד. בזה שהיא יולדת.
    "עד כאן הבנתי". אמרה לעצמה.
    "אז מה את אומרת? אם תאכלי מן העץ הזה, תלדי."
    "לא!"
    "כן."
    "ממש כאן בעץ הזה?"
    "כן."
    "אז אני אוכלת".

    ומה התוצאה? זה עבד. היא באמת יולדת. אבל… משהו בתוך הסיפור הזה של הלידה נעשה מסובך. מלחמתי. מאומץ. עצוב.
    רצית להיות אלוהית? זה מאד מרגש ונפלא. זה חלק ממך. להיות האם האלוהית היולדת. אלת השפע. אבל אם תשימי לב תראי שבתוך ההורות האלוהית יש רגעים של סבל. אם תקשיבי טוב לרגעים האלו שבהם ההורות הופכת לעצב, תקבלי את האיתות על הדרך לשוב הביתה. הדרך לשוב להורות שמחה, הורות כמרחב צמיחה.
    מה היא הדרך? יש לומר שזהו מסע אישי שאי אפשר לכווץ אותו לתשובות כלליות. הוא כרוך בהקשבה פנימה. בהסכמה לערער על דברים שהפכו להיות יותר מידי מובנים. שם, בתוך הנוקשות התפיסתית שלנו, בתוך המקומות המאובנים שבלב, מסתתרת פרצה החוצה, שער אל הקרבה.

    ובכל זאת יש כמה עקרונות כלליים. אני רוצה לשתף פה אחד כזה:

    "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" אפילו הילדים.

    הבלבול הקטן, שיושב לו במקום לא מזוהה בלב, והופך אחר כך להר של תסכול וכאב, הוא המקום הזה שבו אנחנו מתחילים לעבוד בשביל הילדים, או בשביל הפרוייקט הזה שנקרא "הילדים". אפשר גם להסתתר מאחוריו כמו "בגלל הילדים אני…". צורה אחרת של הבלבול הזה היא המקום שבו הילדים אחראים לתת לנו את האישור לקיום. את האהבה. הכבוד המיוחד בתמורה להשקעתנו. הם הופכים לסמל, שלא לומר פסל. הצלחת הפרוייקט היא הצלחתנו.
    בשפה דתית. הם הופכים למתווך בדרך בינינו לבין מקור הקיום שלנו. בדרך בינינו לבין אלוהים אחד. וכאשר הם הופכים להיות המתווך הזה, הם מתבלבלים. כאשר הם עומדים כחיץ בינינו לבין החום שאנו זקוקים לו כדי להתקיים, אז הם הופכים טיפ טיפה לאויב עבורנו.

    וזה מה שאומר שם אלוהים לחווה. יש סיכוי שיום אחד, באיזה ערב, את עלולה למצוא את עצמך שבורה ומתוסכלת מכל מה שקורה עם הילדים. ביום הזה תזכרי במה ששוחחנו כאן – "בעצב תלדי בנים". ובאותו רגע, השער שלך יהיה לוותר על עץ הדעת.

    בואי, נעשה את זה יחד הפעם.
    גם כשאני לא אמא. אני קיימת.
    גם כשאני לא אמא מוצלחת אני אהובה.
    גם כשהילדים אינם שלמים. אני אלוהית.
    אני אלוהית מלכתחילה.
    תראי שפתאום פחות עצוב לך. אולי אפילו שמח.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226
    חדש! סדנת קיץ לגברים בהשראת ימימה והחסידות!


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (7) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור השישי של צילה – סיפורים הם תרופה]

     

    כשהלכתי מהצריף של סבתי היא נתנה בידי לחם חם שרדתה מהתנור וּורד אדום שקטפה מהשיח שבגינה ואמרה לי: "בכל יום שאלי את עצמך, 'נָאן וְגוֹל דָארִי – יש לך לחם ופרח? כי כל אשר צריכה האישה היא לחם לגוף ופרח לנשמה."

    כמעט ארבעים שנה חלפו מאז שהלכתי מהצריף של סבי וסבתי. תחת קורת ביתם חייתי בשנות ילדותי המאוחרות. הם הותירו לי לא רק את הלחם והפרח אלא את סוד האהבה. סבי וסבתי היו המורים הראשונים שלי לאהבה.

    הקשר עם סבי העיוור החל בתפקיד שלקחתי על עצמי בהיותי בת שבע, להוליך אותו בכל יום לתפילת מנחה בבית הכנסת. לחכות לו תחת עץ התות בכל עונות השנה ולאחר תפילה ערבית להוליך אותו בחזרה אל לצריף.
    זו הייתה תקופה שפיתחתי קשר גם עם עץ התות. הייתי עדה לכל המצבים המשתנים שלו. לשלכת, ללבלוב, לפירות התות הסגולים ומלאי העסיס ושוב שלכת. אני זוכרת שבאחד הפעמים סבי גישש במקל ההליכה שלו אל עבר עץ התות ואמר לי שהוא שומע את זחלי המשי טווים בעבורי שטיח תפילה ובעבורו תכריכים.

    יכולת ההקשבה של סבי הייתה אמנות של ממש.
    לעתים חשבתי שעץ התות וסבי הזקן הם אותה ישות.
    מסבי למדתי את האמנות ההקשבה והאימון בקליגרפיה ומסבתי את כוחה של האמונה והתפילה. משניהם למדתי את שפת האהבה.
    בכל ליל סבי נהג לספר לסבתי סיפורי אהבה.

    *

    כירת בישול לאהבה

    בלילה הקר ההוא אסף הזקן אל כפות ידיו פחמים לוהטים מהאֶגָ'אק  [כירת בישול] ובא אל יצועה של אשתו הזקנה וחימם אותה במילים של אהבה.
    "בואי ותאהבי אותי כמו שיונק הדבש אוהב את הורד". הוא ערסל את תשישות גופה אל גופו ושר לה שיר ערש שלמד ממנה בימים שהיו שדיה מלאים בחלב וחיקה מלא בתינוקות. היא נשפה את הבל פיה על לחיו ולא הוסיפה דבר. חומו פשה בעצמותיה, והוא העמיק את לחיו בין צלעותיה.

    כמה אהב אותה, כמה אהב. ועיניה העששות היו צלולות באורו, ובעיניו היה הנוחם. ולא רצה הוא לקום מיצועה כל אותה העת. ככה שבעה ימים ולילות חפן בכפותיו פחמים וחימם את עצמותיה ושר לה שירי ערש ועטף אותה באריגי צמר עד שלא נותר בו עוד כוח, עד שלא נותרו עוד פחמים בּאֶגָ'אק. או אז אסף את הבל פיה ושאף אותו אל תוכו עד כלות.
    ברגע הזה פער אלוהים את פיו בהשתאות, ובלחישה בא אל חיקם של השניים וסוף סוף ידע מהי אהבה.

    "סיפור יפה?" שאל סבא שלי כשסיים לספר לה את הסיפור.

    'סיפור יפה!' אישרה סבתא שלי.

    "סיפור ממש יפה," לחשתי לעיניי הנעצמות.

    כל לילה, כל לילה, היה סבא שלי מספר לסבתא שלי סיפורי אהבה.

    *

    נראה כי אהבתי לאנשים זקנים באה מאותם כנפי לב שסבי וסבתי בראו בי ואף לימדו אותי לעוף באמצעותם אל הפסגות של עצמי. סבי וסבתי הם שורשי ההיות שלי. הם התמיכה הבסיסית לכל קיומי.
    הם שביל רחב לכל המסעות שאליהם יצאתי.
    ובכל פעם שבתי עם 'אלקסיר' – סם החיים.
    פעם זו תובנה, פעם ריפוי, פעם יצירה ופעם רעיון ונתיב רוחני.
    בכל פעם האלקסיר ידע מהו הדבר שלו אני זקוקה באמת.
    בכל פעם כשאני קוראת טקסטים של כותבים וכותבות על הסבים והסבתות שלהם, משהו עמוק מתעורר בי, נושם, דומע. ממיס, מביא עמו השראה וליריות, חיבור ופרידה.

    כך חשתי כשקראתי את תיאור סבתו של  הסופר הפולני אנדז'י סטשיוק (קטע מתוך הסיפור הקצר 'סבתא והרוחות' בתרגום מפולנית – מרתה סטנקביץ'):

    "אז סבתא האמינה ברוחות. וזו לא הייתה אמונה מתוך פחד או מתוך שיקולים הגיוניים, שצומחת מתוך מגעים מזדמנים עם העולם הבא, הודות לחלומות או לחזיונות – לא, אף לא אחד מאלה.
    היא הייתה מתיישבת בפינה, על המיטה המכוסה בכיסוי צמר, מאחורי גבה נוף תכול־ירוק עם שני איילים ליד מקור מים, שצבעם הכסוף־לבנבן בצבץ לאורה הצהוב, העדין של המנורה, וסיפרה. היו אלה סיפורים ארוכים".

    סיפור נוסף על סבתא הוא 'הסוֹדוֹת שֶל סִיתִּי' של נעמי שיהאב נאי, סופרת ומשוררת ממוצא פלסטיני שחיה בארצות הברית. את הספר (בנוסח עברי של נאוה סמל) היא מקדישה לסבתה באלו המילים:
    "מוקדש לסבתי חַאדְרַה שִיהַאבּ אִידְאֵיס אַל-זֶר מהכפר הפלסטיני סִינְגִ'יל, שנפטרה בגיל 106 בשיבה טובה, ולכל הסבתות, בכל מקום ובכל ארץ, שמעניקות לחיינו יציבות ואור".

    וכך כותבת נעמי על סבתה (קטע מתוך הספר):

    "סבתא סיתי גרה בקצה השני של העולם. לארוחת בוקר היא אוכלת מלפפונים עם יוגורט ופיתה ענקית שהיא אופה בתנור העגול שמחוץ לבית שלה, זה שתמיד בוערת במרכזו אש. קוראים לו "טַאבּוּן".
    סיתי לשה את הבצק בין כפות ידיה ומועכת אותו על גבי הסלע השחור באמצע התנור. אבא אומר שהיא אופה פיתות בדרך הזאת כבר יותר ממאה שנה.

    אחר הצהריים ישבתי עם סיתי מתחת לעץ הלימון ושתינו לימונדה עם עלי נענע. היא תמיד מבקשת שאקטוף אותם בשבילה ואוהבת לתחוב את אפה פנימה לתוך צרור הנענע ולשאוף את הריח העז.
    פעם מילאנו קישואים באורז לארוחת הערב וכשהכנסנו אותם למחבת שרנו להם "חַבִּיבְּתִי וחַבִּיבִּי". בעת הבישול, זללנו גם שקדים ומשמשים עסיסיים".

    *

    בכל פעם כשאני מעלה את הנושא 'הסבים והסבתות שלנו' אם זה בשיעורי פולקלור או כתיבה יצירתית עולים טקסטים מרגשים וסיפורים שמאירים בנו פינות חשוכות. סיפורים שמלקטים פיסות מתקופת הילדות שלנו. יש כאלה שהיו להם סבא וסבתא ויש כאלה שלא היו להם, כך וכך הסיפורים על היש והאַין תמיד פותחים בעבורנו שער אל עצמנו.

    *

    בשדות פרחי הבר

    כשכבר היו סבא וסבתא שלי זקנים וכמושים עדיין זכרו את הליכתם בשדות פרחי הבר.
    "בואי נלך לשדה," היה סבא שלי מזמין את סבתא.
    "אתה עיוור וגם אני סדוקת רגלים, ואיך נלך?" הייתה סבתא מתרצת.
    "נלך בדמיון", הציע לה סבא.

    וכך הם היו הולכים בדמיון אל שדות פרחי הבר.

    "אההה… אהובתי, הנה פרחו הסיגליות והכלניות והסביונים.. פתחי את כף ידך ואתן לך את השדה כולו."

    וסבתא הייתה פותחת את כף ידה, והוא היה מגיש לה את ריחם המשכר של פרחי הבר, והיא הייתה עוצמת את עיניה ושואפת את הבשמים שבכף ידה.

    במו עיניי השחורות ראיתי אותם. את סבא וסבתא שלי יושבים חבוקים ומתלחשים על שדות פרחי הבר. ולרגע אחד ראיתי את סבא בדמיונו נוטל בעדינות טיפת טל מהכותרות של הפרחים ומזליף ללשונה של סבתא ואומר לה: "תמצית העולם בטיפה הזאת וכל אהבתנו גם." וסבתא הייתה מגלגלת מזמורים של דמעות מעיניה. ברגע זה ממש ידעתי כי טיפותיהם עוד תהיינה צלולות בעיניי בכל פעם שאהלך סדוקת לב בשדות אהבתם.

    ***

    הסיפורים: 'כירת בישול לאהבה', ו'בשדות פרחי הבר' לקוחים מתוך מתוך ספרי: כותבת במקל של כורכום.

    [הצילום: אני וסבתא שלי,  1983]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (5) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור הרביעי של צילה]

     

    "אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֵיךְ לָלֶדֶת.
    הַגּוּף זָכַר וְיָדַע."

    בעת שאנחנו יושבות על ה'משבר' – מושב היולדת, אנחנו יולדות גם את עצמינו. הגוף זוכר ויודע. אז איך זה שישנן נשים שבעת הלידה הן מאבדות את החיבור עם האם הגדולה וכבר אינן מאמינות שהן תוכלנה ללדת ללא אבחת הסכין או המלקחיים או כיפת הוואקום.
    הייתי אחת מהנשים האלה. אחת שבאה לראשונה לחדר הלידה עם חלום שהתפקע. מיר'צה אליאדה אמר בזמנו שחניכה היא לידה, מוות ולידה מחדש. הלידות היו בעבורי מסע של חניכה ואם אדייק יותר אזי אומר שהלידות היו בעבורי שיעורים בחיבור ובהיקרעות שלי מעצמי ושוב חיבור עם תובנות ושוב. מחזוריות מעייפת ומפליאה כאחת. אחרי כל אחת משלוש הלידות שעברתי, שבתי הביתה פצועה. לקח לי זמן לאחות את הרקמות הפצועות, לא רק של הגוף, גם של הנפש. עד הלידה הרביעית שבה שבתי אל שוררות הלידה. כן, יש דבר כזה – ללדת מתוך תודעת השירה עם דולה שהיא חיית טוטם.

    במהלך עבודה השדה שערכתי עם הנשים האפגאניות הן סיפרו לי על הלידות שלהן. ועל המיתות הקטנות והגדולות שהן חוו בעת הלידה. נשים שהיו על סף המוות בעת לידתן, החלימו והפכו בעצמן לתומכות לידה לחברותיהן. הדולות כונו בשפת הדָרִי, בֶּצֶ'ה בָּעָ'ל כּוֹן – הנשים החובקות את היילוד והיולדת. הנשים ילדו בביתן על החֶ'שְתְּ שזהו המושב של היולדת. המָאמָא היא זו שיילדה את האישה ההרה בתמיכתן של הנשים החובקות.
    במהלך ירחי ההיריון, הנשים ערכו לאישה ההרה את טקס הפּוֹלָאד פַּנְג'וּנוֹן – טקס ההגנה לאישה ההרה.
    בטרם עריכת הטקס, הנשים כיירו יחד עם האישה ההרה כלי קיבול מחמר. לאחר הצריפה הן מלאו את הכלים בדגן ובקטניות; חיטה, שעורה, אורז, מש, שעועית, עדשים, פולי חמצה וברכו את האישה ההרה בפריון טוב וביבול מבורך. לאחר מכן הן ישבו סביב כירת הבישול ובישלו את 'נזיד האישה ההרה' שהותקן מדגנים, קטניות, שורשים ותבלינים מחזקים. במהלך הטקס עמדו הנשים במעגל. במרכז המעגל ישבה האישה ההרה על גבי החֶ'שְתְּ – המושב של היולדת, ובינות רגליה קדירת הנזיד. על מנת לא לזרז באופן מאגי את הלידה הן הניחו על מושב היולדת כרית משי רכה הרקומה בציפורי הסִימוֹרְגְ. הנשים ארגו מצמר תיק רפואה ולתוכו הכניסו קמעות הגנה ליולדת, אבני קריסטל, זרעים נרקוטיים, בשמי הרחה, שמני גוף טבעיים, ספרי תפילות זעירים וחגרו למתניה של האישה ההרה. לאחר מכן כל אחת מהנשים החזיקה חישוק עשוי פלדה, הן חיברו את החישוקים לשרשרת. סבבו סביב האישה ההרה שבעה סיבובי מעגל ימינה ושבעה סיבובי מעגל שמאלה תוך שהן קוראות את מילות ההגנה: "אדם וחוה פנים, חוץ לילת, סנוי סנסנוי וסמנגלוף". בתום הסיבובים כל אחת שלפה את החישוק והניחה למרגלותיה של האישה ההרה על מנת להגן עליה ולהרחיק את המזיקים בליווי הבערת קטורת האֶסְפָּאנְגְ' המיוחסים לה סגולות של שמירה והגנה.
    בהמשך הטקס האישה ההרה יצקה מהקדירה נזיד מהביל אל תוך פנכות חמר והגישה לנשים. כל אחת אכלה מן הנזיד עד שהקדירה שבידיה של האישה ההרה התרוקנה. הנשים קינחו את הקדירה וכל אחת העניקה מתנה ליולדת תוך כדי זה שהיא מניחה בקדירה את המתנה הסמלית ומברכת אותה בשמירה ובהצלחת הלידה.

    הלידה עצמה נערכה בבית בעזרתה של המיילדת ותומכות הלידה. הן חיזקו אותה במשקאות עתירי אנרגיה ובסיפורי העצמה. הנשים היו שרות ביחד מזמורים ועוזרות ליולדת דרך השירה לעבור את הצירים. במקביל קרובי משפחתה של היולדת היו יושבים בחצר הבית או בבית הכנסת וקוראים תהילים. המוּלָא היה תוקע בשופר על מנת לזרז את יציאתו של הוולד לאוויר העולם והיו שימושים מאגיים נוספים לזירוז לידתה של היולדת כמו כריכת חוט אדום סביב מגילת התורה ולאחר מכן סביב בטנה של היולדת. השקו אותה במשקה צמחים הנקרא, גוֹלֶה גָאו זְבּוֹן – 'פרח לשון הפר'.
    הלידה עצמה נעשתה על הח'שת תוך כדי זה שהמיילדת מברכת את היילוד כשיוצא לאוויר העולם בברכת האבות והאימהות. תומכת הלידה הייתה בוזקת מלח על היילוד כסגולה לשמירה ולהגנה, מנקה את גופו במי אזוביון ומפדרת באבקת הדס. לבסוף מחתלת אותו בדפוס החתלה מסורתי ומניחה בחיק אמו. במשך ארבעים ימים המכונים צֶ'הֶל רוּז האישה היולדת מוקפת בנשים תומכות. האחת מעסה את גופה ורחמה בשמנים טבעיים, השנייה מערסלת את התינוק ומטפלת בו, השלישית מבשלת ליולדת תבשילים מחזקים, הרביעית שרה מזמורים ליולדת וליילוד, החמישית מספרת סיפורים וכן הלאה. לכל אחת היה תפקיד בהחלמתה של היולדת ובטיפול ביילוד.

    בתום ארבעים הימים הנשים היו חוגגות את שיבתה של היולדת לחיי היומיום. כשראיינתי את הנשים האפגאניות על סיפורי ההיריון והלידה שלהן, אני עצמי הייתי בהיריון הרביעי שלי. שלושה ילדים ילדתי בבתי החולים בלידות ואקום כשאני לבושה בחלוק מסומן של בית החולים אזוקה למיטת במחטים ובצינורות המזרימים חומרים מכווצים וחומרים מרפים המשגעים את מערכות הגוף שלי. חדר הלידה הרגיש לי כמו חדר מלחמה. רופאים, מתלמדים ואחיות פלשו בידיהם אל המקום הכי אינטימי בגופי לשם בדיקת פתיחה, החדרת פתילות וגינאליות וגם סתם ככה לרכוש מיומנות. אף אחד לא שאל את רשותי. הייתי חיה פצועה שרגליה פרוצות לרווחה. איבדתי צלם. בתוך הכאוס הזה לא יכולתי ללדת. לבסוף הילדים שלי נולדו בוואקום ואני נותרתי חבולה ומתוסכלת.

    לא כך חלמתי ללדת.

    נכון שבהיריון הראשון הייתה לי תפישה רומנטית באשר ללידה אבל בלידה השנייה רציתי להתחבר לעצמי, לגופי, למקצב הדופק שלי ושוב הפחדים הכניעו אותי ללדת בבת החולים.
    "עם מבנה אגן כמו שלך בחיים לא תצליחי ללדת", כך הם זמזמו לי. ואילו אני הבטתי בעצמי וראיתי שיש לי אחלה מבנה אגן ללדת.

    בהיריון הרביעי הייתי נחושה ללדת אחרת. במקום אחר, בטבע. הייתה בי קריאה ללדת בשדה. בן זוגי תמך בי. נפגשנו עם מיילדת. בהתחלה היא מיאנה ללוות אותי ללידה בשדה בגלל היסטוריית הלידות שלי אבל לבה נפתח אל מול הכמיהה והידיעה העמוקה שבתוכי שהפעם זה הולך להיות אחרת. הפעם אני יוצרת את מרחב הלידה תוך הקשבה עמוקה לעצמי ולמקצב פתיחת עלי הכותרת של רחמי. כן, יש בתוכי פרח שנפתח. המטאפורה הזאת ליוותה אותי בהמשך.

    במהלך ההיריון יצאתי למסעות תודעתיים שבהם התחברתי לחיית הכוח שלי והיא באה אלי מהעדר שלה, יפה ומלאת הוד – הפילה. התחברתי אליה באופן אינטואטיבי. לאינסטינקטים שלה, לכוח שלה ובד בבד לעדינות שלה. היא ליוותה אותי בכל ירחי ההיריון. היא נכחה בכתיבה שלי, ביצירות החמר שכיירתי, בתנועה שלי, בשפה שלי, בריפוי שלי.
    כשהתחילו הצירים קראתי לטוטם הפילה. קראתי לה לתמוך בי, למזג בתוכי את הכוח שלה. קראתי לה שתזכיר לי שאני יכולה ללדת טבעי, שזה אך קדום ומוכר בשבט הנשי שגופי יידע את חכמת הלידה, קראתי לה ליילד אותי.
    בכל שעות היום של הצירים התחברתי לשדה, לפרחי הבר. החרציות כיסו את האדמה במרבדים צהובים. הלכתי הליכה מדיטטבית בשדה, עם עצמי, עם בן זוגי. לפרקים באה המיילדת ובדקה את דופק העובר. השמש שקעה. הבערנו אש. הלילה בא ואיתו הצירים. לא היה בי פחד. כל הפחדים נמסו עם הידיעה שהפעם אני יולדת כמו שחלמתי ללדת. בטבע. יש בי כוח לקבל את הצירים במלוא עוצמתם. הם חברותיי, עוזרות לי ללדת. טבלתי בבריכת מים אבל רציתי לשוב לאדמה. לחוש את רגבי האדמה תחת כפות רגליי היחפות. בצירי הלחץ הן הגיעו, המיילדת וטוטם הפילה שהייתה ונשארה תומכת הלידה שלי. היא הפכה אני ואני הפכתי היא. כרעתי על האדמה, רגליי הפכו רגליה, יציבות ומשרישות אל תוך האדמה, גופי היה גופה – כביר, מלא יופי והוד. נהמתי כמוה. המיילדת רקחה רטיות של צמחים ועיסתה את מקום הלידה בשמנים. כולנו קראנו לה. וכך נולדה ילדתי הקטנה בשדה של חרציות.

    העולם היה יכול לשמוע בשעה הזאת את ציפורי הלילה, את פרחי הבר ואת הבכי המטלטל שבקע מתוך בטני. בכי עמוק וקדמוני, בכי של הודיה. גופי יודע ללדת.

    שבנו הביתה כשהילודה בת שלוש שעות. על אף שהייתי כבר אימא מנוסה, עולם חדש נגלה לי. השדה סימן את לידתי מחדש. למדתי שבעדר הפילים יש טקסי לידה ומוות. ישנן פילות שהן מיילדות וישנן פילות שהן מקוננות ומשוררות את הלידה מחדש. מני אז, הראשון באפריל הוא לא רק סמן האביב ויום לידתה של בתי כי אם יום החיבור שלי עם עצמי.

    חמש עשרה שנים אחרי הלידה בשדה, יש ואני צריכה לטוות מחדש את החוט האורג את החיבור הזה לאם הגדולה, לקרוא לחיית הכוח ליילד עוד חלקים מתוכי אל האור. בכל ירח מלא אנחנו במעשה האהבה, מתות ונולדות מחדש, כך אמרו פעם הסבתות שלי.

    מעשה באהבה
    אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֵיךְ לִנְשֹׁם.
    נוֹלַדְתִּי וְנָשַׁמְתִּי.

    אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֶת מַעֲשֵׂה הָאַהֲבָה,
    אֲבָל הַפֶּרַח הִבְשִׁיל
    וְנִפְתַּח לְהֶבֶל פִּיו שֶׁל זָר.

    אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֵיךְ לָלֶדֶת.
    הַגּוּף זָכַר וְיָדַע,
    וְנוֹלְדוּ מִתּוֹכִי שְׁנֵי עֳפָרִים
    שֶׁיָּנְקוּ בְּמַבָּטָם
    שְׂדוֹת מִרְעֶה יְרֻקִּים.

    אֲבָל אִמָּא שֶׁלִּי לִמְּדָה אוֹתִי
    לְהַאֲמִין וְלִקְרֹא בְּמַפּוֹת אַסְטְרוֹלוֹגִיּוֹת.
    אֲנִי מוֹשִׁיטָה אֶצְבַּע לַכּוֹכָבִים וְלַיְּרֵחִים,
    שׁוֹאֶלֶת עַל מַזָּלִי,
    וְהֵם עוֹנִים לִי:
    "אָנָאר, הַכְנִיעִי מַבָּטֵךְ.
    לְכִי עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. קִרְאִי בְּמַפּוֹת הַדְּרָכִים,
    עַכְשָׁיו אַתְּ שָׁם".

    וְכָל הַיָּמִים, כָּל הַיָּמִים
    אֲנִי רָצָה עַל הֶהָרִים עִם עֳפָרַי הַקְּטַנִּים
    וְלוֹמֶדֶת מִכִּוּוּנֵי הָרוּחוֹת, מִנְּבִיעַת מַעְיָנוֹת,
    מִדְּרִיכוּת מַבָּטָם שֶׁל צַּיָּדִים
    וּמִצְּמִיחַת הָעֲשָׂבִים –
    שִׁעוּרֵי חַיִּים.

    השיר מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – ביוגרפיה סוּפִית דמיונית

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (5): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור הרביעי: אל תשאיר את הכסף בכלא]

     

    עלילת דם עתיקה מספרת שיש דם בתוך המצות.
    למי שקצת מכיר איך מכינים מצות, ברור שדם הוא לא חלק מהמתכון.
    ובכל זאת, לפעמים אני תוהה למה באמת יש כל כך הרבה דם בליל הסדר?
    מכת דם.
    מכת בכורות.
    דם ואש ותמרות עשן.
    דם קורבן הפסח.
    דם מרוח על המשקוף.

    איזה מין ערב זה?
    למה יש כל כך הרבה דם בערב שנושא את שם החירות?

    הייתי רוצה להכניס אותנו לרגע לתוך הלילה הזה.
    ואולי למצוא שם שער לתשובה.

    אז בואו נהיה שם רגע. הנה, הלילה יורד. הגיע ליל הסדר. הדלתות נסגרות. המשפחות יושבות סביב השולחן.
    זהו לילה מאד חגיגי, אבל הוא נושא תחושה של מתח. ולא לחינם. בלילה הזה, מתרחש בירור עוצמתי מאד על הקשר בין הורים לילדיהם. בחוץ משתולל המשחית. ולעומת זאת, בתוך הבית מתרחשת ומבעבעת שיחה מרגשת וחזקה. שיחה שלא כולה מילים. למעשה, רובה מעבר למילים. היא עוברת מלב אל לב.

    זו שיחה על האהבה של הורים לילדיהם.

    בקולות שנשמעים מבחוץ, בכורות מצרים נהרגים. אבל זה לא משהו שאפשר לתייג אותו כמשהו שקורה ל"רעים", לאלה ש"מגיע להם" כי הם "הגזימו". להזכירנו, גם הבכור של אברהם עמד במצב מאד דומה, ולמרות שהוא לא נהרג, נראה שהוא היה מאד קרוב לזה…

    אז למה בעצם? למה מרחף האיום הזה על הבכורות מאז ימי קין, ועד למכת הבכורות במצרים? זו אחת השאלות שמונחות על שולחן הסדר.

    כדי להבין צריך לראות לנגד עינינו שתי אפשרויות קוטביות במערכת היחסים בין הורים וילדים.

    כשהמערכת הזו פורחת, הבכור גדל להיות אדם בפני עצמו, אדם חופשי. כלומר, אדם שיש לו קשר ישיר עם אלוהים ללא תיווך ההורים שלו. הוא אינו משרת את האב, אלא מקושר ישירות לשורש החיים, לה' יתברך. ומכיוון שכך, הוא נענה לצו המיוחד והאישי שהבורא הטביע בעולם עבורו.
    ומכיוון שכך, הוא מלא בשפע. הוא אהוב. ואוהב.

    את האהבה הזו, באופן טבעי, הוא רוצה למסור. הוא הופך להיות הבכור הכהן. זה שמוסר את השפע לשאר הנבראים, מלמד אותם בתורו ליצור קשר ישירות עם בוראם. וכאשר הם מתרחקים מעצמם, הוא עוזר להם לשוב.

    זו תנועה מאד משוחררת וחופשית. ההורה אינו משועבד לדאגה מה יהיה על הבן שלו. הוא משוחרר לתת לו את מה שהוא באמת צריך. גורלו של הבן אינו מלחיץ אותו, אינו מעיד שום דבר על האב, כי האב כאמור – חופשי. יודע את ערכו. אינו מאוים מהבן, מהצלחתו או מאי הצלחתו. האב אינו מרגיש שההסכמה של הבן להמשיך אותו, את דרכו או את כספו משפיעים על קיומו בעולם.

    האב שחרר את הבן. האב אוהב את הבן. האב חופשי לאהוב את הבן.

    מה עלול לקרות בקשר הזה, להבדיל?

    בדיוק ההיפך. האב מאוים. אינו משוחרר. מפוחד. זקוק לערך מבני האדם, מהחברה, או מהדימוי המעוות שיש לו על הבורא שממנו הוא מפחד. מדוע? משום שהוא מדמיין שגם הבורא אינו משוחרר. ואז…

    הוא מתחיל להיות משעבד. ללחוץ על הילד. לאיים עליו רגשית או פיזית. לייצר רגשות אשם. אפילו למכור לו מערכת "ערכית" מלאת פחד, שבה "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".

    הילד נאלץ לבחור במלחמה, או בשעבוד. בחירה שקורעת אותו. כך או כך, זה לא נגמר טוב עבורו.

    הקשר העליון שהוא השורש לכל זאת – הוא הקשר בין ה' לבכורותיו – אדם וחווה. שתי מערכות יחסים משתקפות ומהדהדות זו בזו – הקשר שבין הבורא לאדם, והקשר שבין הורים לילדיהם.

    האם ה' לחוץ? משועבד? האם הבורא מפעיל עלינו כוחנות כי מעמדו מאוים כאשר איננו עושים את רצונו? כך נדמה לנו פעמים רבות. גם אם איננו אומרים זאת בפירוש. האם ייתכן שה' הוא אב משוחרר? האם אפשר לדמיין שהוא אינו מאוים, ולכן הוא מעוניין לשחרר אותנו באמת? אפילו ממנו?

    נבראנו בצלמו כדמותו של הבורא. ופירושו של דבר – חופשיים. האדם שחי בנאמנות לצלם אלוהים הוא אדם משוחרר, חופשי ממוסכמות ומפחדים. זהו הצלם שמבקש ה' שתגלה בעולם מכיוון שהוא עצמו כזה – אלוהים חופשי, רוצה עבור בניו שיהיו חופשיים באופן טבעי.

    ומכיוון שכך, כאשר האדם שחי בצלם תופס עמדת הנהגה, בפרט כלפי ילדיו, הוא עושה זאת כאדם חופשי ואוהב.

    אבל….

    מה שעלול לקרות, הוא שהאדם, כמו פרעה כנראה, מגלם את תמונת הראי העגומה של הקשר בין אב לבן. הוא מאוים מהבורא. מאיים על אחרים. מאיים על בניו. לא אוהב, אלא משעבד. מלחיץ. גם אדם שמשעבד את בנו למטרות "טובות" ו"ערכיות", הוא משעבד.

    כל שנה פחות או יותר השאלה הזו עולה שוב על השולחן – מה זאת? מה העבודה הזאת לכם?

    נדמה שזו בערך התשובה – יש אפשרות להיות הבן הכהן. להיות מלא אהבה ולהוריד אהבה לנבראים. ויש גם אפשרות להיות הבן המשעבד. הבן שמאוים מקיומו של אביו. שמאיים על קיומו של אביו ומנסה להחליף אותו. הבן שמאוים מקיומו של הנכד. כי זו החוויה הבסיסית שלו במציאות – מאבק קיומי, שליטה וכוח.

    לפני שזה לילה של חירות. זה לילה של הכרעה. של הכרעה חופשית שנובעת מן העובדה שאנחנו רואים טוב טוב את שתי האפשרויות – ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע ובחרת בחיים.

    בשלב ראשון של הערב, אולי אפילו לפניו, ההורים עושים תהליך של תשובה פנימית – איך בחרנו עד עכשיו? באיזה עומק של ליבנו בחרנו? הם מתעוררים להיות כהנים. לא משעבדים.

    ואז הם מספרים לבנים על הבחירה שהם בחרו.

    בסוף הם מזמינים את הבנים לבחור גם הם כך. לא באיום. בחופש.

    הם לא מטשטשים את העוצמה שבבחירה. את ההשלכות שלה. הם לא מטשטשים את העובדה שיש דם באוויר. כי ריח הדם נושא את בשורת הבחירה ההפוכה. חשוב שתדע שיש אנשים כאלה סביבך. אתה תפגוש אותם. אתה עלול להיות כזה. סליחה, אבל לא פעם ולא פעמיים אני הייתי כזה כלפיך.

    אם תרצה. אפשר לספר לך איך לבחור בחיים. איך לבחור בחופש. שלך. של אחרים. איך לבחור באהבה. בעצם, שנינו נספר זה לזה, אני אקשיב. אתה תקשיב. אני אדבר. אתה תדבר. משהו נפלא יקרה בינינו. משהו חופשי. חופשי לאהוב.

    בוא נשב. הלילה ארוך. יש לנו הרבה להספיק.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226
    ואם אתם רוצים להתכונן איתי ועם אשתי היקרה מיכל לליל הסדר, בואו לסדנא ביום שישי 16.3, שכוללת הכנה רוחנית ומשפחתית ללילה המיוחד. קישור לאירוע בפייסבוק


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (4) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור השלישי – טקס הנזיד הלבן]

     

    בילדותי גרתי בצל קורתם של סבי וסבתי. אז לא ידעתי שהצריף הקטן יהפוך להיות שער כניסה לגן פלאות. בכל שבוע ניגלה לי עולם חדש, סיפור חדש, טקס חדש, שיקוי חדש. הנשים הקשישות היו יושבות לאור היום בחצר הצריף תחת עץ התות ובוררות אורז ועדשים בטסי נחושת ענקיים. אני שהייתי צעירה ובעלת 'עיניים טובות' הייתי צריכה לבדוק שלא נותרו אבנים, שברי דגן מתולעים או מוץ. הנשים היו מספרות סיפורים ומקוננות על אבדנים.

    תחת עץ התות שמעתי בפעם הראשונה שהיו לי שתי סבתות רבתות. האחת הייתה מָאמָא – מיילדת והשנייה הייתה מוֹרְדֶה שוּר – רוחצת מתים. שררה ביניהן מערכת יחסים של נתינה וחסד. זו יילדה את זו, וזו רחצה את זו. לימים הבנתי ש'רוחצת המתים' הייתה גם סוג של מיילדת. מיילדת של הנשמה מהגוף הגשמי לעולם הרוח.

    סבתי מַחְבּוּל נישאה בגיל אחת עשרה. קשה לעכל. סבי עבר כבר את שנתו העשרים. במשך שבעים שנות חייהם המשותפים, סבא אהב אותה וסיפר לה בכל לילה סיפורי אהבה. הייתי עדה לאהבה הזאת. סבתי מעולם לא אהבה את סבי. גם לזה הייתי עדה. את ילדיה היא אהבה אהבת נפש והרי שבע עשרה שנים היא הייתה עקרה ובשנים האלה היא עברה טקסי פריון מכאיבים וגם מלאי יופי.
    בילדותי היא סיפרה לי רבות על שנות עקרותה ועל הלידות שלה. כששאלתי אותה למה היא חושבת שהיא הייתה עקרה כל כך הרבה שנים היא סיפרה לי שהיא נשאה על גופה את העונש בגין החטא שבו חטאה האימא הגדולה שלה.

    לסבתי היו שתי אימהות, מָאדֶרֶה כְּלוֹנֶה – אימא גדולה, ומָאדֶרֶה כּוּצִ'יכּ – אימא קטנה. האימא הגדולה הייתה מָאמָא – מיילדת. הן היו שושלת של מיילדות שלמדו את רזי הידע מאימותיהן. מלאכת הלידה לא נסתכמה רק בידע פרקטי כי אם גם בידע רוחני ומאגי. אימא גדולה הייתה שוליה של הורתה המיילדת כך שבגיל צעיר היא ידעה להכין פורמולות לפריון וגם ידעה איך לגרום לעקרות. היא עצמה ילדה ילדים רכים ומתוקים. הקטן שבילדיה מת ממחלה. אבדנה היה קשה מנשוא והיא החליטה לעצור את רחמה. היא ידעה איך. פעם סיפרה לי דודה קשישה אחת כי האימא הגדולה של סבתי השתמשה בהחדרת אבני אודם לרחם כאמצעי למניעת היריון, ואולי היא השתמשה בשיקוי אחר שגרם לה עקרות. זאת לא נדע. ואז היא חולמת חלום. בחלום מדבר אליה המלאך רזיאל ואומר לה: "עוון גדול עשית. עוון גדול עשית. תחת הכיסא הכבוד של הקדוש ברוך הוא, יש עוד שתי נשמות שצריכות להיוולד מרחמך. סגרת להם את השער לעולם הזה. איי ווי.. עוון גדול עשית". אימא גדולה מתעוררת מחלומה ומנסה לכפר על עוונה. היא משיאה לבעלה אישה בשם בת-שבע וזו יולדת רק שני ילדים, את סבתי מַחְבּוּל ואת אחיה בנימין. שתי הנשמות שהיו צריכות להיוולד מרחמה של אימא גדולה נולדו לבסוף מרחמה של אימא קטנה – פונדקאית של חלומות.
    פה גם נעצרה שושלת המיילדות. סבתי מַחְבּוּל שהייתה אמורה להיות מיילדת כמו האימא הגדולה שלה נעשתה לבסוף נָאנְוֶוה – אופת לחם. מסלול חייה השתנה עקב הנסיבות. לזכותה יש לומר שהיא אפתה את הנָאן – הלחם הטעים ביותר בעולם והיא הייתה גם מרפאה באמצעות הלחם. על 'לחם החלומות' ועל 'לחם הכלות' אספר בהזדמנות אחרת.

    אחד מטקסי הפריון שהיא עברה היה טקס סביב הדְרַחְ'תֶּה אָלוּ בָּלוּ – עץ הדובדבן. בטקס המָאמָא הפשיטה אותה תחת העץ ורחצה אותה עם נץ החמה. את בגדיה התחתונים של סבתי קשרה המָאמָא לבדי העץ ועטתה את גופה בשמלה מפרחי האביב. (הנשים היו אמונות על מלאכת שזירת גבעולי פרחים). היה על סבתי להסתובב סביב העץ שלוש פעמים ולומר: "ח'וֹדָא, אלוהים, כמו שנתת פרי לעץ זה כך תן לי את פרי בטני". לאחר מכן המָאמָא מרחה את בטנה וירכיה של סבתי בצָ'סְפַּכּ – בשרף של העץ כסגולה לפריון ולהצלחת מעשה האהבה. זה היה טקס חיבור לעץ המניב פרי ולאדמת הטובה המנביטה את פרחי האביב. בטקסי פריון אחרים היא עברה עינויי גוף ונפש.

    סבתי ילדה לבסוף שישה ילדים. היא הייתה גם שִירְדֶה, מינקת לילדים אחרים. משאלת לבה הייתה להיות מיילדת, כמו אימהותיה. זה נמנע ממנה מפאת העוון של אימא גדולה. אבל כל חייה היא התעסקה עם הפואטיקה של הפריון והלידה והיא נהגה לומר: "אנחנו הנשים צריכות לזכור כי אנחנו המיילדות של עצמינו. בכל עונה אנחנו מיילדות את עצמינו מחדש. כל אישה מטבעה היא מָאמָא ג'ון, היא בוראת חיים".

    בטור הבא אמשיך ואכתוב על טקסי הגנה לאישה ההרה, על טקסי לידה ותמיכה ביולדת אצל הנשים האפגאניות. וגם על סיפור לידתה של בתי הקטנה בשדה חרציות בברכתה של סבתי.

    חותמת הפעם בסיפור על נֶנֶה ג'וֹן, המיילדת בסמטת האימהות הצוחקות השרה שיר מתוק ליילודים, אוֹהִי אוֹהִי.

    נֶנֶה ג'וֹן הייתה מהלכת בין הסמטאות שלנו כמו שקליגרף מהלך בנייר שלו.
    על גופה הצנום היא לבשה שמלת פשתן ולמותניה חגרה חגורת בד רחבה ובה עשבי מרפא, ספר תפילה קטן, חוט משי אדום, נוצה של ציפור שיר ובקבוק עם אגלי טל של פרחים.
    נֶנֶה ג'וֹן הייתה המיילדת שלנו בסמטת האימהות הצוחקות.
    נֶנֶה ג'וֹן יילדה את אימהותינו וסבתותינו וגם את בנותינו.
    בכל פעם שאחת מהנשים שלנו הייתה מבשילה בבטן, היינו עולים על גג בית החמר שלנו וקוראים לה. תמיד היא הייתה באה, נֶנֶה ג'וֹן שלנו.
    נֶנֶה ג'וֹן הייתה שרה ליולדת שלנו, וכל הקמטים שלה היו צוחקים.
    היולדת שלנו הייתה צוחקת ושרה אִתה יחד לעובר שבתוכה.

    אוֹהִי אוֹהִי, גוֹל-י פּוּנֶה [נומי נומי, פרח בר]
    גן החיים לבטח מחכה לך
    אתה תאהב את הגן
    והגן יאהב אותך, פרח בר.
    אלוהים יושב בלב של אימא
    ואימא יושבת בגן של האלוהים
    וכולנו מחכים לך.
    אוֹהִי אוֹהִי, פרח בר.

    ועל כל עובּר שהייתה נֶנֶה ג'וֹן מיילדת מרחמה של האם, הייתה מזליפה טל של פרחים ואומרת לו או לה:

    אוֹהִי אוֹהִי, את תלמדי אותנו שירה עתיקה, כי כבר שכחנו את המקור שלנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, אתה תלמד אותנו את אמנות האהבה, כי לא ידענו כמה אנו נצרכים לה.
    אוֹהִי אוֹהִי, את תלמדי אותנו איך לרפא את הלב שלנו, כי כה פצועים אנחנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, אתה תשיב אותנו למשכן האמת שבנו, כי כבר איבדנו את דרכנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, את תלמדי אותנו מחדש לחלום, כי זו השפה הסודית שבה נבראנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, אתה תלמד אותנו מחדש לנשום, כי אנחנו ראויים למרווח הזה מבראשית.

    וכשהיא יילדה את סבא מִיתִּי שלי, היא אמרה לו:
    אתה תספר לאנשים שתפגוש בדרך שלכולנו יש אם אחת, והיא האהבה.
    וסבא מיתי סיפר לאנשים ולי על נֶנֶה ג'וֹן.
    ואני מספרת לכם על נֶנֶה ג'וֹן.

    וכשכבר הייתה זקנה מאוד וידעה שאלו נשימותיה האחרונות, באו כל אנשי העיר העתיקה בּהֶרָאת, יהודים ומוסלמים, וכולם בכו לה. וכל קבוצה אמרה שהיא משלהם. והיא רק צחקה וריחפה מעליהם ובתוכם ואמרה להם בכל השפות שהיא בת אלוהים ואהבה.
    וככה האנשים מסמטת האימהות הצוחקות זכרו אותה.
    וגם סבא מִיתִּי שלי זכר אותה, את נֶנֶה ג'וֹן שלו.

    הסיפור מתוך: כותבת במקל של כורכום.

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (3): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השני: איך נהנים מאוכל עד הסוף]

     

    אלוהים לא אוהב תענוג.
    ככה זה נראה לפחות.
    אלוהים רוצה שתהיה "טוב", אבל לא ממש דחוף לו שיהיה לך טוב.
    אחרת למה לו למנוע מאדם הראשון בגן עדן לאכול מן העץ הכי מפתה, הכי טעים, והכי משחרר?

    אלוהים לא אוהב שמתחרים בו. הוא לא אוהב אותך גדול. כלומר, הוא רוצה שתגדל, אבל עד כאן. עד שתתחיל להתחרות בו.
    ככה זה נראה לפחות.
    אחרת למה לו למנוע מאדם הראשון לטעום מהמעדן שיעשה אותו כאלוהים?

    זהו "מיתוס הסירוס", או "מיתוס הקורבן" אם תרצו. משתמע ממנו שכדי לעבוד את אלוהים אתה צריך לוותר על משהו ממך, משהו טוב, משהו חשוב. עליך לחיות את החיים קצת פחות. לא להיות במלוא גדלותך. זה לא חייב להיות אלוהים דתי. זה יכול להיות גם אלוהי הזוגיות, אלוהי העבודה, אלוהי ה"להיות בסדר". שלל רעיונות, אמונות ומערכות שמפעילים את חיינו אבל דורשים מאיתנו לוותר. להיות קצת פחות. גם הילדים עלולים להיכנס למשבצת "אלה שבשבילם אני צריך להיות קצת פחות מעצמי, לא לשמוח עד הסוף, לא ליהנות עד הסוף. מה לעשות? אבא טוב צריך בכל זאת ללכת לגן שעשועים, לא?" זה מה שהופך אבות רבים למעט כפופים, ומכבה להם את הניצוץ בעיניים.

    עבורנו (מי זה ה"אנחנו" הזה? לא נורא, תלכו איתי רגע…), אנשים שמבקשים לחיות את החיים במלואם, לשחרר את הכוחות הפראיים והאציליים שבתוכנו, זה לא יכול לשמש בתור השראה. לא יודע איך לומר… זה פשוט לא נראה כיף.
    אז איזו השראה כן יכולה לתת לנו אופק של חיים מנצנצים? חיים תוססים וסוערים?

    סוד הכיסוי המקודש.

    אחד הסודות הכי שמורים של החכמה היהודית. הוא כל כך שמור שלא אכפת לחשוף אותו לעיני כל.

    אם אנחנו רוצים לטעום מהסוד, אנחנו צריכים לשמור אותו משוחרר. לא לאחוז בו. לא להתעקש. אם אנחנו רוצים לטעום מסוד הזוגיות אנחנו צריכים להסכים שמשהו מבן הזוג שלנו יישאר מכוסה, נסתר מאיתנו. אם אנחנו רוצים לטעום מהעונג של החיים, אנחנו צריכים להסכים לא לדעת כל כך הרבה.

    אז מה בין סוד הכיסוי המקודש לבין הסירוס, הויתור והקורבנות? כמעט כלום, ובכל זאת עולם מלא. לפעמים, במבט ראשון קשה להבדיל. במעשה, הם יכולים להיראות אותו דבר. למשל, כשאתה מוותר בשביל מישהו שאתה אוהב. למשל, כשאתה מכסה משהו ושומר אותו לעין של מי שאוהב אותך. למשל, שאתה בוחר להגביל את המרחב שלך וקצת לפנות מקום. למשל, כשאתה בוחר לא לומר את כל מה שאתה יודע ורואה לילד שלך למרות שאתה כל כך צודק. לכל המעשים האלו יש תמונת ראי עגומה. הסתרות, פחדים, כיווצים, קורבנות. אבל זה שיש להם תמונת ראי עגומה, זה לא הופך אותם לפחות נפלאים.

    זו הסיבה (טוב בסדר, חלק מהסיבה. אבל זה נשמע יותר מסעיר כשמדברים טוטאלי…), זו הסיבה שאלוהים ייעץ את העצה הקסומה שלו לאדם הראשון:
    אל תאכל. אל תיקח. אל תשתלט.
    אלא מה?
    קח נשימה לרגע. תשתוקק. תבקש. תעצום עיניים. תפתח את הפה.
    ברגע שהכי לא תצפה לו, הפרי של עץ הדעת ינשור היישר לתוך פיך. יהיה לו טעם של הפתעה. טעם שיש בו את כל הטעמים כולם.

    רוצה?
    אל תספר לאף אחד.
    זה סוד.

    [לטור הרביעי: אל תשאיר את הכסף בכלא]

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (2): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור הראשון]

     

    הבת שלך נכנסת הביתה – "אבאאאאאאא". ואתה, במבט קצת עייף, קצת אין לי כוח, קצת לא מבין מה הסיפור. כל כך הרבה אהבה יש לה אליך. היא מתרגשת כל כך. אבל איכשהוא זה לא חודר. אתה לא מצליח ליהנות מזה. לא עד הסוף.
    והנה גם אשתך פה. הגיעה הביתה. לבה יוצא אליך למרות שהיא לא צועקת מהתרגשות כמו הבת שלך. אבל אתה לא מתרגש. "היא פה בגלל שהתחתנו. היא חייבת. קבענו".
    אבל יום אחד אתה שואל עצמך – למה הטעם של האהבה לא מצליח להיכנס לי ללב? מה זו הקליפה הזו שעל הלב שגורמת שהמנגינה של האהבה נשמעת כמו קולות עמומים?
    זו לא הפעם הראשונה ששאלת את עצמך את השאלה הזו, אבל הפעם אתה מחליט למצוא תשובה במקום לדחוף אותה משתחת לשטיח.

    אולי יש לי תשובה.
    ובתשובה הזו יש גם תקווה לשינוי.

    בוא ננסה רגע להסתכל על המציאות מחדש.
    הבת שלך לא חייבת לרוץ לקראתך.
    גם אשתך לא.
    מה היה קורה אם היית מבין שאשתך פה כי היא בוחרת בך. לא "פעם", כשהתחתנתם. אלא היום. מה היה קורה אם היית מרגיש לרגע שרגע לפני שהיא פתחה את הדלת היא בחרה בעומק ליבה להכנס לכאן עכשיו איתך?
    אני אישית הייתי מאד מתרגש.
    מישהו רוצה רק אותך. דווקא אותך. ממש עכשיו.
    נניח שכשהיית פותח את מתנת יום ההולדת מהבת שלך היית ממש קולט שהיא בחרה את המתנה הזו במיוחד בשבילך?

    נכון שכמה חסימות עומדות בינך לבין ההסתכלות המרגשת הזו – למשל, "היא הייתה עושה את זה בשביל כל אחד אחר". "כל ילד אוהב את אבא שלו". "היא בוחרת בי כי אין לה משהו יותר טוב". "הילדה לא מכירה משהו אחר". לכל אחד יש משפטים כאלו.

    אבל שווה לבדוק. יכול להיות שמשהו בלב שלך לא מסוגל להאמין שאתה כל כך מיוחד עד שמישהו יבחר דווקא בך מכל האנשים שבעולם. משהו בלב לא תופס שמישהו אוהב אותך כל כך. לא ממש מסוגל להכיל כמה אתה חשוב. כמה אתה נפלא.

    אז איפה התקווה לשינוי?
    בהסתכלות. בשחרור מהאשלייה שהעולם פה איתי כי הוא היה פה אתמול. איפה המפתח? בזה שבעצם גם אתה לא בוחר בחיים שלך. רוב הזמן אתה פה כי אתמול החלטת. אתה פה כי התחייבת. אתה פה כי זה מה שעושים. ככה זה. ואז נדמה לך שכל העולם סביבך גם ככה.
    נראה לך שגם הבורא ככה. גם הוא לא בוחר בעולם כל בוקר. גם הוא פה בגלל המשכנתא. הוא העיר אותך הבוקר בגלל שהוא מוכרח. לא בגלל שהוא רוצה. זה טבע העולם. לא?
    כדי להזכיר לעצמנו שלא, אנחנו משתדלים לומר כל יום בתפילה "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". מנסים להסתכל על העולם ולהיזכר שאלוהים בחר בו מחדש ממש הבוקר, מתוך לבו הטוב.

    אם אפילו לרגע אחד תחליט לבחור מחדש בחיים שלך, לא לחיות באיזה מין המשך לאתמול, אלא להחליט. להיות בנוכחות. מה יקרה? כל הערפל העמום הזה סביב החיים יתפוגג. יחד איתך, כל העולם ייראה פתאום בוחר.

    פתאום תקלוט את המנגינה שהבת שלך מנגנת עבורך. פתאום תראה את הלב של אשתך יוצא אליך. פתאום תרגיש את העולם מספר לך סיפור. משהו יקרה אפילו לאוכל שלך.
    הוא יקבל פתאום טעם חדש.
    כי קודם הרגשת שהאוכל הגיע מהסופרמרקט ומהספקים. הרגשת שאתה קנית אותו. ואם כבר הרגשת שאתה מקבל אותו מלמעלה, זה לא בטח היה מבחירה. אז לאוכל שלך היה טעם עייף. זה היה אוכל בלי טעם של אהבה. למעשה, הייתה בו אהבה אבל הלב היה חסום, זקן ועייף.

    אבל לפתע, אתה קולט. אלוהים חופשי. הוא לא חייב. בדיוק כמוך…
    הוא סידר את האוכל הזה במיוחד בשבילך. הוא בחר את התותים האלו, עם כל הריחות והטעמים, שיגיעו לדוכן במיוחד היום. בגלל שאתה מיוחד. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי העץ. בורא. עכשיו. כי הוא אוהב אותך.

    אם לרגע אחד אתה קולט שאף אחד לא חייב כלום, אלא חי את חייו כי הוא רוצה, אז מה קורה?…. תבדוק.

    [לטור השלישי – אלוהים לא אוהב תענוג]

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • הנקודה הקטנה שבבטן / רודי סעדה

    החלק השישי – יא ווא-רא-די – סיפור על בלהות

    [רודי סעדה]

    באמת שחשבתי שהטלנובלה שנסחפתי אליה תסתיים בטוב.

    אז חשבתי.

    ***

    לפני שבוע, ביום שישי, בארוחה המשפחתית, אח שלי יאיר קם על רגליו ובקול רועד הודיע לכולנו שהוא ואשתו בהריון, עוד ילד נוסף למשפחה, כולם התרגשו, אפילו אבא שלי שכבול לכיסא גלגלים, התרומם פתאום באיטיות וחיבק אותו, ראיתי את עיניו נוצצות מהתרגשות. כולם התרגשו, גם אני, אבל להתרגשות שלי נוסף עוד משהו, כיווץ קטן בבטן, אני מכיר את הכיווץ הזה. מכיר אותו טוב מאוד.

    מתוך ארבעה בנים שאימא שלי גידלה, שלושה מהם עשו לה נכדים "מה איתך רודי לא תביא לי נכדים?" היא שואלת אותי בעיני הדבש שלה.

    אז זהו אימא, יש לי משהו לספר לך.

    ***

    זה כבר תקופה ארוכה שאני מלווה את החיים שלי במילים, תומכות בי המילים הללו, דגלי אזהרה היו לעיתים, כמו באו מהשמיים הריקים, אם רק הייתי קשוב למילים מאשר לכתוב אותם, הייתה המציאות פחות עגומה כפי שהשתקפה בפניי. כתבתי דפי בוקר במשך שעה, ואז עוד שעה של כתיבה בצהריים, ובערב שעה, נפלתי למלאכת הכתיבה עד שלא הבחנתי בכלל מה אני כותב.

    הסיפור שאפרוס לפניכם הוא הפרק השני של 'טלנובלת 912 ימים' שחוויתי, שאת חלקה הראשון סיפרתי בסיפור 'תשעה ימים'.

    לסיפור הזה אני קורא "הנקודה הקטנה שבבטן"

    ***

    אמצע יוני 2015, יום שני בבוקר, שעה אחרי הזריחה, אני יושב בישיבה מזרחית, כבר 42 דקות שאני קפוא ככה, אני מתרגל ויפאסנה, אני בדיוק מטייל עם המודעות שלי על שכם ימין כשהשיעולים שלה מחדר השינה חודרים לי להכרה.

    ואז אני שומע אותה, את הצעדים שלה מטופפים במהירות על הרצפה, אני שומע דלת נפתחת, ואז חריקה, אני מכיר את החריקה הזו, זו הדלת של השירותים, ואז 'בעעעעעעע' אחד גדול יוצא לה מהפה.

    גומלת בתוכי ההחלטה לפקוח עיניים ולסיים את התרגול, זה כבר שלושה ימים שהיא מקיאה ככה, הריון זה הדבר האחרון שחשבנו עליו, אני לא ילד אני, אני יודע לגמור בחוץ כמו שצריך, גומר מהר, אבל בחוץ, אין טעם לקנות בדיקת הריון זה בטוח משהו שהיא אכלה בעבודה.

    בכל זאת לבוש בטרנינג שזרקתי על עצמי, אני חוזר אחרי עשרים דקות ובידי שתי חפיסות של בדיקת הריון, משתי חברות שונות, ככה שיהיה, בשביל האחריות. חרדה מטפסת לי בבטן שאני חוצה את דלת הכניסה, והיא עדיין בשירותים, יושבת בתחתונים מופשלים, מספר צעדים מתוחים ואני מתקרב אליה, אני מגיש לה את המקל, היא מכניסה תחת האגן ואחרי מספר טפטופים היא שולפת אותו בחזרה.

    הכלל הוא ידוע קו אחד אין הריון שני קווים יש הריון. פשוט.

    אנחנו ממתינים. מהר מאוד הטכנולוגיה הזו עובדת, תוך מספר שניות מופיע קו, אני מתפלל שיישאר רק קו אחד, אבל מופיע עוד קו.

    אוי ואבוי.

    אני מיד שולף את המקל מהחפיסה של החברה השנייה.

    "מה?" היא מביטה בי בעיניים תמוהות.

    "בואי נבדוק שוב".

    "אין לי פיפי רודי".

    "לא יודע, לא סומך עליהם, זה מקל".

    "אין לי פיפי אני אומרת לך" היא מפצירה בי.

    "אז תתאמצי".

    היא התאמצה, המאמץ מביא איתו עוד כמה טיפות, היא מגישה לי את המקלון, גם אצלו הופיעו שני קווים, אף פעם לא האמנתי למקלות, אבל במקרה הזה שהמקל אמר את דברו אני הקשבתי.

    ואז זה יצא לי בלי שום הכנה מוקדמת "אני לא רוצה את הילד".

    השתררה דממה.

    "מה?" היא שברה אותה.

    ואז זה הגיע, אני מכיר אותו, האוֹל אִין "אני לא רוצה את הילד, אנחנו עושים הפלה, אני לא רוצה את הילד".

    אוֹל אִין.

    "אני עוד יושבת על האסלה רודי, אפילו לא הרמתי את התחתונים" העיניים שלה התמלאו בדמעות, היא קברה את פניה בתוך כפות ידיה ופרצה בבכי.

    הבנתי אותה.

    "אתה יודע גם לי יש עניין בזה" היא פלטה מגרונה.

    הבטן שלי כאבה פתאום, חזק ממש, כמו סכיני גילוח שפוצעים לי עכשיו איברים פנימיים.

    "בַאבַא" זה הכינוי שאני קורא לה "אני לא יודע מה זה, אבל אני לא רוצה את הילד, כל הבטן בוערת לי פתאום, זו פעם ראשונה שאני מרגיש את הגוף שלי כל כך נסער, אני לא רוצה את הילד".

    "זה כי אני בהריון ברור שאתה נסער".

    היא צדקה היא בהריון ובגלל זה אני נסער. אבל זה היה לי גם מוזר, חלק ממסע החיים היה שמתישהו ילד יצטרף למשפחה, אני עובד, אני מתפרנס, התחתנו לפני שנה וחצי, עברנו משברים גדולים, מה זה גדולים, ענקיים, ויצאנו מהם כמו מסוּפה, הכרנו סליחה גדולה, התאוששנו, אנחנו אוהבים יותר, מן הסתם השלב הבא זה כבר ילד לתוך משפחה. אבל לא במקרה הזה, לא יודע, במקום להיות מאושר כמו רוב הזוגות שמחכים לשני קווים על המקל, הבטן שלי צעקה 'לא'. ארבעה סנטימטרים מתחת לפופיק, שמה בתוך האגן שכבה לה איזו נקודה, כמו כדור קטנטן חם שפמפם לי בעוצמה, ממש בעט בי להפיל את הילד הזה מהחיים. לא יכולתי להתכחש לנקודה הזו. היא הייתה חזקה ממני.

    "אנחנו עושים הפלה" המשכתי.

    "אנחנו לא".

    "תקשיבי לי טוב" נעצתי בה עיניים חדות "אנחנו עושים הפלה". חד משמעי הייתי, כמו גנרל, זה הפתיע אותי, גם אותה, היא הביטה בי מופתעת.

    "אתה חוצפן רודי, רק לפני שתי דקות גילית שאתה אבא וכבר אתה מוכן להרוג את הילד שלך".

    המילה 'להרוג' ננעצה לי בלב, קישטה עצמה בקליידוסקופ של סכינים, את המחשבות שלי צבעה בהרהוריי חיים, ובצדק, מי אני בכלל שאחליט מי ראוי לחיים ומי ראוי למות, באיזה זכות אני לוקח שליטה על החיים, אבל הנקודה הזו בבטן שלי בערה 'אוֹל אִין' היא צעקה 'אוֹל אִין'.

    שאלוהים יעזור הסיוט רק מתחיל.

    לא ירדתי מההחלטה להפיל את הילד, אין מצב, גם שהחלטנו שלא נדבר על זה, שנישן על זה כמה לילות, שננשום באיזון ובבגרות את האירוע המפתיע שהגיע לחיים שלנו, ההחלטה בתוכי כבר התקבלה, הכפתור נלחץ, אין דרך חזרה.

    זה מה שנקרא אצלי אוֹל אִין.

    עברנו יום דוחה, כל אחד משנינו, מה שהתחיל אצלי בוויפאסנה על הבוקר, המשיך למחשבות שטרפו אותי כמו קן צרעות שמישהו חבט עם מחבט בייסבול ועיצבן אותן נורא, מבלבלות היו המחשבות האלה ובכמויות. אומרים שהמוח מסוגל לחשוב מחשבה אחת כל פעם, נשבע לכם, באותו יום הייתי אוטוסטרדה מחשבתית מהלכת.

    אחר הצהריים יש לי 'קופיקו', בטבריה, יום חמסין היום, והמוח שלי ברקים ורעמים, השמש ליוותה אותי לנקודת האיסוף בתחנת הרכבת ארלוזורוב ועם כאבים חדים בבטן התחתונה התיישבתי בספסל האחורי של ההסעה. כולם הבחינו שמשהו אינו כשורה "אתה בסדר?" הם שאלו אותי מהקדימה של הרכב, אפילו דרך המראה קלטו שאני לא באמת נוכח.

    "כן" אמרתי. שיקרתי.

    לא הייתי בסדר, המוח שלי התפוצץ, שלפוחיות ענקיות נוצרו מהצרעות שהשתוללו לי שם.

    הייתה הצגה מדהימה, התפוצצתי על הבמה. איכשהו שהחיים עוברים עליי בגסות, אני עף בחלקלקות בהצגות, לא יודע, זה כנראה חלק של היקום לאזן את מה שאני עובר.

    באותו היום הלכנו לישון. חרא שינה, אבל נרדמנו.

    ***

    בבוקר שוב ויפאסנה, כבר שנה וחצי שאני מתרגל בלי הפסקה. גם בתקופות קשות בחיים, אני דואג להיצמד לנשימה, אבל אז שיעולים, ואז רגליים מטופפות, ואז חריקת דלת, ואז הקאה.

    שנאתי אותה, שנאתי את הנקודה הזו בבטן שלה.

    קמתי על רגליי, פסעתי באיטיות לשירותים וליטפתי אותה "יהיה בסדר" אמרתי "באמת יהיה בסדר". לא שיקרתי.

    "מה יהיה בסדר?" היא צעקה בתוך הקונכייה הזו והקול שלה הדהד, החתולים קיפצו והסתתרו מאחורי הספה "אתה רוצה לעשות הפלה, אתה רוצה להרוג את הילד, וכמו שאני מכירה אותך רודי, אתה לא תוותר, אתה עקשן אתה, אימפולסיבי".

    היא צדקה, אבל זה היה אז, השתניתי, וואלה אני עובד על עצמי, אבל הפעם יש משהו הרבה יותר עמוק, באמת שקשה לי להסביר, זו הנקודה הזאת, כמה אצבעות מתחת לטבור, זה האוֹל אִין, איך תסביר לה עכשיו מה זה אוֹל אִין.

    "אנחנו לא עושים את הילד" אני מצהיר בפניה.

    "לך מפה" היא צרחה, שלחה יד קטנטנה, אחזה בידית האלומיניום וטרקה את דלת השירותים בעצבנות, איכשהו החריקה עכשיו לא נשמעה, שום דבר לא נשמע, למעט הצרחות שלה שהדהדו מתוך הקונכייה, ובכי שהצטרף מיד אחר כך.

    וזו שגרת היום שלנו, חריקת דלת, הקאה, דלת נטרקת, ובכי, ואז עוד בכי, וצרחה מצמיתה, וחתולים מבוהלים, וחריקת דלת, ובכי, ודלת נטרקת שוב, ואז כן, ואז לא, וריב, הוו הרבה ריבים של כן ולא.

    עם הימים ההקאות חדלו ואני התחלתי בדיוק חזרות לסדרה ג'ינג'י. רק חיווטים של ילדים בשיקוף המציאות שלי, אולי היקום מנסה לאותת לי שאני טוב עם ילדים, לא יודע, כי האמת שאני טוב עם ילדים, אבל לא עם הילד הזה, הילד הזה לא בא לי טוב בכלל.

    שלושה שבועות שלמים אנחנו סוחבים הריון, היא סחבה את זה בבטן שלה, אני סחבתי במחשבות. היו ימים שלא דיברנו על זה בכלל, כמו כאב כרוני התרגלנו אליו, למדנו לחיות איתו, התכחשנו, כאילו שכחנו שאנחנו סוחבים שם עובר בתוך הבטן, אבל לא שכחנו באמת, אפילו לא לרגע, כל פעם שהיא השתעלה, כל פעם שראיתי עגלת ילדים, כל פעם שבכי של תינוק חדר לעור התוף שלי, כל פעם ששמתי את הראש על הכרית לישון הייתי יכול לשמוע את העובר הזה מדבר מהבטן שלה. אני בטוח שגם לה הוא דיבר.

    אין לי ספק.

    ***

    "מה קורה מאמי? מה אנחנו עושים?".

    "רודי מה אתה רוצה שאני אגיד לך?".

    "שאת רוצה לעשות הפלה".

    "אני לא הולכת להגיד לך את זה".

    "אז מה עושים?".

    "אני רוצה את הילד".

    הסתכלתי לה בעיניים, אולי לראשונה מאז שנפגשנו הסתכלתי לה בעיניים באמת, תחושה עמוקה של התבוננות פנימה, לנשמה "את באמת רוצה את הילד באבא?" שאלתי.

    היא הביטה בי, לא מצמצה, נשמה ברכּוּת, ואמרה לי בפה מלא אהבה, בבגרות שלא שמעתי אותה קודם לכן "כן".

    היא דיברה בכנות, לא יכולתי להגיד לה 'לא' אחרי דבר כזה.

    אז אמרתי לה שאני רוצה להיפרד.

    "מה?" הקול שלה התחדד.

    "תראי, אני הולך להגיד לך משהו מהלב". אספתי נשימה ארוכה. "כל הגוף שלי זועק 'לא', כל הגוף שלי צועק שאני לא רוצה את הילד הזה, אין לי מספיק מילים לתאר את מה שאני מרגיש, יש לי נקודה מתחת לבטן, והיא צורחת 'לא'. אבל זה גם הגוף שלך מאמי. אני לא יכול להגיד לך לעשות הפלה, זה הגוף שלך, ובתוך כל זה אני גם בעלך, בחרנו ללכת יחד במסע הזה, התחתנו, אני אוהב אותך, את אוהבת אותי, כל הגוף שלי צועק שלא לקחת את הנתיב הזה בחיים, אם את לא הולכת איתי, אם את לא מבינה אותי, אני מצטער, אבל אני לא יכול לצעוד עם מישהו שבהחלטה כל כך חשובה בחיים לא הולך איתי יד ביד, אני יודע שזה אגואיסטי, אבל מתוך הלב שלי, עמוק עמוק מתוך הבטן, אני לא מוכן לוותר מאמי. זה עמוק מזה".

    "אתה יודע גם לי זה עמוק".

    "כן. ורק בגלל זה אם את הולכת לעשות את הילד הזה אנחנו נפרדים, עכשיו".

    ואז שלחתי לה מילים חדות, הכי ברורות שאפשר "תוך שבועיים את מוצאת דירה, את עוברת את ההיריון הזה לבד, אני לא רוצה שום קשר. אני אשלם לך הכל, הכל, אני מבטיח לך שאת תהיי מיליונרית, לא ייחסר לך דבר, אני לא רוצה קשר עם זה".

    הבטתי לה עמוק יותר בעיניים "זה ברור?" התכוונתי לכל מילה, ובפנים נגעלתי מעצמי, מהאמת הישירה, הגסה הזו, אבל הנקודה הזו בבטן דיברה לא אני.

    אוֹל אִין.

    היא שלחה כפות ידיים, אחזה את ראשי, רכנה אליי כמו באה לנשק אותי, הביטה בי למספר רגעים ארוכים ולחשה "אתה אשכרה מוכן להרוג את הילד שלך?".

    אני לא אשכח את המבט, החום של כפות הידיים שלה, האינטונציה, את הלחישה הזו 'אתה אשכרה מוכן להרוג את הילד שלך?'.

    לא יכולתי לדבר, רק הנהנתי 'כן', ודמעות נאספו להן עד שטפטפו לי על הלחי אחת אחרי השנייה, דמעות עכורות, מלוחות, זוכר את הטעם שלהן, כמו אפרסמון לא בשל.

    היא גם בכתה.

    "אני רוצה לחשוב על זה" היא פלטה לפתע.

    וזה הרגיש כמו קרן שמש בחורף קפוא.

    ***

    עברנו יום, ועוד יום, ועוד יום, לא לחצתי עליה, נתתי לה לחשוב על זה, ככל שהימים התרחקו גם החברות בינינו התרחקה, היא עם החברים שלה אני עם החברים שלי, פתאום שתי קבוצות כדורגל.

    ***

    כבר צילומים, ואני ביום השביעי לצילומים לסדרה ג'ינג'י, בין תחפושת לתחפושת, אני דואג להתקשר אליה, לבדוק לשלומה.

    "אני מוכנה לעשות הפלה" היא בישרה לי פתאום בקולה העצוב, היא גמגמה בכי, קולה רעד.

    כאב לי, כאב לי כי היא מתייסרת ואני לראשונה נושם.

    זוכר שישבתי איתה בסלון, איכשהו אהבתי אותה יותר "את לא מבינה כמה אני מודה לך, זאת לא החלטה קלה, בטח שלא, זה ילד, זה חיים, וזה הגוף שלך, אני מצטער שאני מעמיד אותך בסיטואציה הזו, אבל זאת האמת שלי, אם את עושה את זה, את בעצם מוקירה את החברות הזו, וזה וויתור שאני לא אשכח לך, לעולם".

    היא לא אמרה מילה, רק בכתה, אני חושב שהיא שנאה אותי על המילים האלו.

    זה לא שהיחסים נהיו טובים יותר, אי אפשר להחליט לעשות הפלה, ולהמשיך בסדר היום, מערכת היחסים נרקבה מאותו יום.

    ***

    בלב כבד ועיניים כבויות, חצינו חיוורים את הלובי המוזנח בבית הרופאים ברחובות בדרכנו לעבור בדיקות מקדימות להפלה, לא היה לי מושג שבדיקות לפני הפלה ובדיקות לפני לידה זה בתכלס אותן בדיקות, ואף אחד חוץ מאיתנו אינו יודע שאנחנו באנו להרוג חיים, לא לברוא חיים.

    לא אשכח איך טיפסנו על המדרגות מותשים לחדר האחות, עדיין זוכר איך היא מקבלת אותנו בחיוך, איך היא מעבירה את הדבר השומני הזה על הבטן הקטנטנה שלה, ועל צג המחשב מופיעה תמונת האולטרסאונד של העובר, והוא כבר בן חודשיים וחמישה ימים בדיוק הילד הקטן הזה, זה מדהים שהם יכולים לדעת בוודאות את תאריך הזיון, ואת תאריך הלידה הצפוי, הוא אמור להיוולד במרץ 2016, בן מזל דגים, עדיין זוכר איך האחות סימנה לנו עם העכבר את דפיקות הלב שלו, והתרגשה "יש לכם עובר בריא" כמו דורכת על יבלות היא פרסה חיוך על פניה "כל הדגימות שלך טובות, זה מה שנקרא הריון מוצלח". ואנחנו כובשים צעקה פנימית, וכמה שהאישה שלי בכתה ברגע ההוא, והאחות התרגשה נוכח הדמעות היא לא ידעה שזה בכלל לא מאוֹשר. ובפנים אני נקרע, כואב למות, ואני יודע שגם היא, האישה שמולי, עם הבטן החמודה שלה שחשופה לשמן הדוחה הזה, איזה מסע אני מעביר אותה.

    האחות מדפיסה את האירוע, את התמונה הזו של העובר, ומגישה לנו. אחזתי את עדות המוות הצפוי בידי. זה היה נורא.

    כמה שזה היה נורא.

    ברכיבה באופנוע חזרה לגבעתיים כל אחד בקסדתו, כל אחד בעולמו, לעולם לא אדע על מה היא חשבה שם בקסדה, לרגעים מסוימים בנסיעה חלפו לי שם מחשבות להמשיך עם דפיקות הלב האלו, לתת לעובר הזה לחיות, אבל בכל פעם שחדרה מחשבה כזו לחצה לי הנקודה בבטן כאילו דווקא, בחרבות היא דקרה אותי.

    בכינו מלא כשהורדנו את הקסדות.

    ***

    אחרי שלושה ימים עברנו את ההפלה, בשביל זה יוקדש סיפור משלו אם בכלל, הנסיעה ברכבת, ההרדמה המלאה, הקור המקפיא, הגרידה, הברזה מיום צילום וקנס של 7 אלף דולר.

    ***

    יום רדף יום, והימים המשיכו לרכב על ציר הזמן, הזיכרונות של המקל עם הפסים חלפו החוצה מדפי הבוקר ומהכתיבה היומיומית, איכשהו הם תורגמו באופן טבעי לצלקות בתודעה, והזיכרון ההוא של ההיריון נשכח, ואיתו גם הסיבה בכלל שהפכנו להיות חברים. מאז אותה הפלה שכבנו עם קונדום, זה היה מקולקל, לשכב עם האישה שלך עם מעיל דובון על הזין, הזין שלי התרחק מהכוּס שלה בשכבת ניילון, וכך גם החברות בינינו, שהפכה להיות חברות מקונדמת.

    ניסינו כמעט הכל, טיפול זוגי, יצאנו לארוחת ערב, הלכנו להופעות מוזיקה, להצגות, מלא הופעות סטנדאפ, עברנו לדירה חדשה, ענקית, אבל הצלקות ירדפו אותך גם כשאתה בדירת 90 מ"ר.

    שרדנו שבעה חודשים מאז אותה הרדמה מלאה.

    ב 20 בינואר 2016 הדפים מספרים לי שנפרדנו.

    ***

    לאחר חודשיים,

    מרץ 2016, בני מזל דגים חוגגים כעת יומולדת, והיא מתקשרת, מזמינה אותי אליה לדירה שהיא שכרה, מאורה קטנה ברמת גן, היא בדיוק נפרדה מהחבר שהיה לה יום אחרי שנפרדנו.

    הירח תלוי בשמיים, כבר מאוחר בערב, ואנחנו יושבים בחלק הזה בדירה שהיא קוראת לו סלון, על ספה מתקפלת, המנורה שלה הטילה צל בדמות נחש על הקיר, כמו בא לסמל משהו שעומד להגיע.

    היא נועצת בי עיניים רטובות "יש לי משהו להגיד לך, ואתה ממש תשנא אותי על זה".

    אולי הצל הזה באמת בא לסמל משהו.

    "מה?" אני נע באי נוחות עם האגן.

    "אני לא יודעת למה אני מספרת לך את זה".

    "מה?".

    "לא רוצה להגיד".

    "נו מה? הגעתי עד לפה, מה את רוצה להגיד לי?" הפצרתי בה.

    "בגדתי בך".

    "עם 'תומר השכן'? עוד פעם?".

    "לא, עם ערן".

    זרם מחשבות תת קרקעי החל לפרוץ לי בתודעה, המילה 'ערן' הציגה לי תמונה בהכרתי, היי אני מכיר אותו, ערן, חבר שלה לעבודה.

    "שכבתי איתו פעם אחת".

    "מה?" פערתי עיניים גדולות.

    "פעמיים, הוא גמר בתוכי, ממנו נכנסתי להיריון".

    "מה באבא? באמת? אחרי כל מה שעברנו? עוד פעם?".

    היא הנהנה 'כן'.

    "והוא נשוי באבא, עם ילדים, בגדת בי שוב? ממנו נכנסת להריון?".

    "כן" העיניים הרטובות שלה הפכו לפרץ של דמעות.

    "רגע רגע רגע כל מה שעברנו באבא, וזה אפילו לא היה ממני?".

    היא הביטה בי מרוסקת "אני מצטערת".

    "שיקרת לי. למה לא סיפרת לי?".

    היא לא ענתה.

    חמתי בערה בי להשחית, הווו כמה שהיא בערה, הוו כמה שהיא רצתה להשחית, רציתי להרוג אותה, אבל נזכרתי באמיליו ובחוטים הדקים של האור, רציתי לחנוק אותה עם החוטים האלה, אבל הם דקים, והם מאור, אז נזכרתי ב'כוחו של הרגע' אבל הכוח הזה לא חזק דיו שאדפוק לה את זה בראש, וההארה, איך אפשר להרוג בנאדם עם הארה?

    צרחה עמוקה בקעה בראשי, צעקה שממרחק הזמן שאני כותב את המילים הללו אני עוד יכול לשמוע אותה מהדהדת בתוכי, גופי היה משותק, ליבי הלם בחוזקה, מיותר לציין שלא יכולתי לדבר, ואז אספתי נשימה עמוקה, לא יודע איך זכרתי לנשום ברגע הזה, אבל זכרתי, מילאתי ריאותיי באוויר, מלא אוויר, הרגשתי מובס, מושפל, אחרי 'תומר השכן', אחרי כל הסליחה, עוד בגידה, עוד שקר, הגוף שלי רעד אלימות, רציתי לבעוט בה, בכוּס החרמני הזה שלה, במקום זה כבשתי צרחה פנימית, שלחתי ידיים וחיבקתי אותה, זה מה שהחליטה נפשי לעשות, וזה היה המגע האחרון שלנו. חיבוק.

    "אני אוהבת אותך" היא סיננה לאוזני "אני מצטערת".

    כיווצתי לסתות, חזק כיווצתי, אני חושב שדיממתי מהחניכיים, ונשמתי, עוד אוויר ועוד אוויר. השתחררתי מהחיבוק והתרוממתי מהספה, רגליים רועדות נשאו אותי לדלת, ומשם החוצה, סגרתי את הדלת, ירדתי במדרגות, בשביל היציאה מהבניין הבחנתי בירח, חיוכו הפוך, עצוב הוא היה, שלפתי את הטלפון, חיפשתי 'ערן' באנשי הקשר, והוא הופיע שם, צמוד לשם שלה, בלי היסוס התקשרתי אליו, לא יודע למה, לוודא, לדבר, לאמת את הפרטים, והוא אכן סיפר לי שהם שכבו, בלי קונדום, הוא לחש לי לטלפון, הוא לחש, אשתו בדיוק ילדה לפני יומיים את הילד הרביעי שלו, הוא לא רצה להעיר אותו, את השד, מסתבר שהוא עיבר שתי נשים במקביל, יש לו זרע טוב לבחור.

    ברגע זה תודעתי נקברה תחת מופע של זיקוקי דינור ששיגעו לי את המוח בשאלות, במחשבות, בשנאה, קן הצרעות שהיה רדום, נחבט בעוצמה, והן רוצות לנקום מתמיד.

    ***

    כמו מחבלת, שלפה רימון, שחררה את הנצרה, זרקה אל תוך מוחי, והשאירה אותי לבד עם הפיצוץ.

    והיא, המשיכה עם חייה, מצאה לה בני זוג רבים, ואני נאלמתי דום על ציר הזמן, מן הסתם אני אמור להיות מאושר שהשתחררתי מאדם שכזה, אבל לא אצלי, לא יודע למה, נפשי החליטה לצאת לקורס אינטנסיבי ביגון, באגו, כאילו דווקא, ללמד אותי משהו על מהותו של כאב ומהותה של סליחה. כאילו לא עברתי איתה סליחה, כאילו לא עברתי דברים בחיים.

    ועכשיו עוד פעם.

    בודד נקברתי בדירה הענקית הזו של שנינו בגבעתיים, לבד בתוך מגדל מוחי הקודר, כוחי אזל, שקעתי מתחת למים גועשים של השנאה, נפשי נסחפה לכאב ויגון, בן ערובה של רגשות מכל קשת הצבעים בעיקר כועסים והרסניים. כלב אכזרי נולד בתוכי, והוא נובח, חושף את שיניו במחשבות נקם.

    איזו עוד מילים אני יכול לכתוב כדי לתאר את התחושה הכבדה שנבגדת, שוב, ושוב, את התחושה הזו שהולכת שולל והרצון העז הזה להשמיד חיים.

    הלוך ושוב, הילכתי בביתנו הריק, בלי מנוח, חיה שבויה בכלוב, מקונן על עולמי, נאבק עם מחשבות זעם, מגרש מחשבות של חורבן.

    במוחי דחוסים מיליארדים של תמונות, נבגים, שיצרו פטריות עובש, מתוך המרחב המצחין שטבעתי, אפיתי עוגות נקמניות, תמונות זדון ערוכות בקומפוזיציה של דיכאון, שיצרו מסע יריות אל דמויותיהם, שלה ושלו, ושל 'תומר השכן' ושל כל הזיונים הארורים שלה.

    רק ששכבתי במיטה ונסחפתי אל שנתי, ברחתי מהעולם האכזרי הזה של ייסורי המחשבה.

    וזה תחילתו של מסע כבד של התרוממות נפש, לא הלכתי לפסיכולוג, מעט נפגשתי עם חברים, גם לא התקשרתי לאמיליו, נשמתי רצתה לחוות את הלונה-פארק הזה לבדי, מסע אישי ביקשה, ארבעה חודשים מדממים גירדו את נפשי, בזמן הזה נעשיתי בקיא בכל הפגעים הרעים וכוונות הזדון של טבעי. גירדתי פצעים מוגלתיים ובפריחות של האגו שהבגידה הזו מסתבר הייתה קטליזטור לערוך את מסע הניקוי הזה.

    ובזמן הזה אני מופיע סטנדאפ, אני מפרק את הקהל מצחוק ובוכה במחסן המשקאות של הסטדנאפ פקטורי.

    איזה ימיים הזויים.

    והזמן עושה את שלו, אשכרה הזמן עושה את שלו, בדרכו שלו, הזמן לימד אותי לנשום, כי אין ברירה רודי, וללטף את עצמי, כי מי ילטף אותי חוץ ממני, עם הזמן אני מקבל שזה מה שיש, שאכזבה, והשפלה, וכעס, וקנאה, הם רגשות חזקים, בהירים אפילו, שלימדו אותי להרים ראש ולהזדקף, רגעים מבועתים שלימדו אותי להתפתח, לצאת מאזורי הנוחות שהאגו מצא לעצמו. והזמן ההוא הפגיש אותי עם ספר טוב, ועוד ספר טוב, הרבה ספרים טובים קראתי בזמן ההוא.

    והוויפאסנה שהייתה שם כמו מטרונום של נשימת חיים, בוקר וערב, בוקר וערב, וואלה ס.נ. גואנקה היה מבסוט עליי.

    ויום עבר, ועוד יום, ובתוך קדרת המחשבות התחלתי לשמוע שוב ציוץ ציפורים, ותמונתה שלה הלכה והיטשטשה, נמוגה בערפל הזמן, מעט חיטוטים בפייסבוק, וגם אלה חדלו לאיטם, והשקט זחל לעתים קרובות יותר, ואיתו הסליחה, כה עדין קולה של הסליחה, עד שאפשר לחלוף על פניה, אבל עדיין היא ברורה עד שאי אפשר לטעות בה, והעט המשיך לכתוב אותה, ולבכות אותה, ולשחרר אותה.

    ***

    אחרי חמישה חודשים אני עובר דירה,

    במהלך אריזת הבית מחליק לו פתאום משידת הנעליים, תמונתנו של העובר, תמונת האולטרסאונד, מאותו יום ברחובות, ואני מביט בתמונה, עיני מרצדות על הנקודות של סמן העכבר, זיכרונות הימים ההם, ועיני לוכדות את הזמן ההוא, הזמן המדויק של ביצוע הבדיקה, ואת זמן תהליך העיבור, יום הזיון הארור. אז פניתי לקופסאות הקרטון, שם מאוחסנות דפדפות הספירלה שארזתי, והכל מתויג וממסופר, שלושה ארגזים כאלה של דפדפות, ואני שולף את הדפדפת של היום הזה, לבדוק באמת מה קרה שם ביום ההוא.

    אלו הם דפי בוקר, במחצית הדפדפת, פגשתי את היום המדויק, בעיניים רועדות הבטתי במילים מעולם לא הראיתי לאיש את דפי הבוקר שלי, אבל הסיפור הנוכחי דורש אותם, ובעיקר האינטואיציה, שבאותה העת דיברה דרכי, ואני לא זיהיתי את קולה, וכך אני פותח את היום ההוא, מילה במילה:

    "יום שישי היום, 4:50 בבוקר, אני אוסף את באבא אני מקפיץ אותה לעבודה, היא הולכת לעבוד עם ערן אני אוהב אותו, הוא חמוד. הם הולכים לעבוד יומיים רצוף, אני מקווה שתהיה להם עבודה קלה, קרה משהו מדהים בדרך שאספתי אותה, בכביש 5 אחרי שפניתי ימינה מכביש איילון בין מחלף מורשה לירקונים מפריד 2 ק"מ. לכיוון צומת ירקונים תופס אותנו ענן, אבל מה זה ענן, ענן אחו שרמוטה, מסך עשן לבן וסמיך שלא ראיתי מעודי כזה, השעה מוקדמת, היו ממש מעט מכוניות, ומקטע של כביש שהייה אמור להסתיים בשתי דקות נסיעה, ארך כמעט 20 דקות, חצינו ענן סמיך ועבה, כל המכוניות תיקשרו דרך צפצופים וזה היה אחד המחזות היפים שראיתי, לא ראיתי כלום! זה הזכיר לי את הספר 'על העיוורון', זה היה מחזה מרהיב, מה הוא בא לסמל, מה אני אמור לראות או לא לראות, איחרנו לערן שהמתין עם הרכב שלו בתחנת האוטובוס, חזרתי לפני רגע הביתה, חציתי את הענן הזה גם בחזור, הוא היה פחות סמיך, יש לי כאב בבטן כאילו פלוץ ענקי רוצה להשתחרר וכלום, אולי אכין לי תה…".

    ***

    הזוגיות שלנו, שאני מנסה להיזכר, היא תמונת נוף מעורפלת, שמתוכה מגיח לעיתים רחוקות איזה זיכרון טוב.

    שנה עברה מאז שהיא שלפה את הנצרה ההיא, לא התראינו, לא דיברנו, חשבתי עליה מלא, על העובר, על המוות שלו, על דפי הבוקר, על האינטואיציה שדיברה דרכי, כתבתי עליה מחברות שלמות, ואת הסיפור הזה.

    על נקודה קטנה בבטן, שלה ושלי.

    ***

    סיימתי לכתוב את הסיפור הזה ב'מזנון גֶעֵצֵל' בכרם התימנים, שם ישבתי שבוע שלם לפרוט את הטלנובלה הזו. לפני יומיים, ביום חמישי בדרכי לכאן עם הלפטופ, להעלות את הדיו לפיקסלים של הפייסבוק, הבחנתי בה פתאום, יום צילום לפרסומת, והיא נערת המים, עצרתי את האופנוע בצד הכביש והבטתי בה מבעד החריץ שבקסדה, שערה ארך מאז החיבוק ההוא, אפה עם הגִיבֶּנת כרגיל, סנטרה בולט, והחיוך שלה פרוס על שפתיה, עדיין יפה. התבוננתי, בה, בעצמי, בחיים האלו, שמאותתים דרך גלגלי השיניים של המציאות, שמה שאתה חושב עליו רוב הזמן זה מה שישתקף במציאות חייך, אז סובבתי יד, הקטנוע קיבל מנת גז, והתרחקתי…

    וכך אני מסיים את הטלנובלה הזו.

    אולי בסופו של דבר, זה סוף טוב, אני משחרר את הסיפור הזה החוצה ממני, ומנקה באופן סופי אותה ואת הטלנובלה הזו שהצטרפה איתה.

    עוד עשרה ימים אהיה בברזיל לנשום שמש ירוקה, לכתוב את החיים החדשים שאני מתכנן עבורי.

    [וזו תמונה של עובר שמצאתי בגוגל]


    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
    המופע החדש שלו All-In יתקיים ב-5.11 בסטנד-אפ פקטורי


    להגיב
  • כיצד מתמודדים עם הפחד הגדול ביותר- פגיעה מינית בילדים

    אלימות מינית כלפי ילדינו היא אחד הפחדים הגדולים ביותר שחווה כל הורה.

    והיא כל כך מפחידה שבמרבית המקרים אנו נוקטים באחד משתי ההתנהגויות:
    1. התעלמות והדחקה. אצלנו זה לא קורה ולכן אין צורך לדבר על "דברים כאלה"
    2. אזהרות שונות שבמרבית המקרים לא ממש רלוונטיות ו/או מבלבלות ו/או שולחות מסרים סותרים.

    רוצים כמה דוגמאות?

    * "לא לדבר עם מי שלא מכירים". אבל במרבית המקרים הפוגעים הינם אנשים שכן מכירים. ובנוסף – איך יהיו ילדינו חברותיים אם לא ילמדו לפתח שיחה עם אנשים שלא מכירים? הרי כל אחד, לפני שמכירים אותו, הוא לא-מוכר. ומבחינת ילדים, אחרי היכרות ראשונית של ידיעת השם למשל, הופך אדם מ'לא- מוכר' ל'כן-מוכר'.

    * ה"אזהרה" מפני מקומות מבודדים, בעיקר בחושך. אבל הנתונים מראים כי האור לא "מחסן" מפני אלימות מינית ובמרבית המקרים אירועים כאלה קורים דווקא בסביבה מוכרת הנתפשת כ"מוכרת ובטוחה".

    * "יש אנשים טובים ויש אנשים רעים/לא-טובים שמהם צריך להיזהר". אבל לפעמים הפוגעים הם מהמשפחה שלי; אח, אבא, סבא וכד'. הם הרי לא אנשים רעים. ואם קורה משהו רע, והם לא ה"רעים" אז כניראה שאני זו הרעה…

    * "הגוף שלך שייך לך ולאף אחד אסור לגעת בו ללא רשותך, חוץ מ…" חוץ ממי? כל אחד מאלה שהוצאנו מחוץ לכלל הזה יכול בהחלט לפגוע, והאם נזדקק לרשות מהילד/ה לכל טיפול המחייב מגע?

    הבנו את הרעיון? אז למה כך אנו מזהירים?

    מפני שזה "נוח" לנו, מפני שלא יודעים מה לומר, מפני שחוששים להפחיד את הילד/ה ומפני שאנו מחפשים את הדרך בה לא יקרה לילד/ה שלנו כלום מאלה, מחפשים מניעה כוללת ומוחלטת, מתנהלים בגישה המפוחדת של "מה נעשה אם יקרה לילד/ה שלנו משהו".

    ההצעה המוגשת כאן היא לשינוי גישה והתנהלות. הצעד הראשון בגישה זו הוא הקשה ביותר – להבין כי את הפעם הראשונה של הפגיעה לא נוכל למנוע. כלומר להתנהל בגישה של "מה נעשה )או יעשה הילד שלנו( כש…". חלק משינוי הגישה מצריך הבנה ש:

    – הפוגעים אינם "מסומנים", בוודאי אם לא ניתפסו עדיין.
    – מרבית הפוגעים אינם הפדופילים האלה שאנו כל כך מפחדים מהם.
    – אם הצליח הילד שלנו לומר "לא", לברוח, לצעוק וכד', הרי שהפעם הראשונה כבר התקיימה.
    – החשש והפחד של ילדינו מהנושא מקורו, בדרך כלל, בפחד ובחששות שלנו. כלומר איך אנו מתייחסים לנושא, הרבה פעמים, חשוב יותר ממה שנאמר.

    ולכן –

    הדרך "להכין" ילדים לנושא הינה פיתוח תשומת לב פנימה (לתחושות, הרגשות וכד') ולא החוצה (אנשים כאלה ואחרים) יחד עם פתיחת ערוצי תקשורת לחשיפה, בירור תחושה מבלבלת (לאו דווקא עם ההורים).
    תקשורת היא המפתח, כחלק מחיי היומיום.
    תחילת תהליך זה כדאי לה שתעשה כבר מגיל הגן, דרך משחקי חושים שונים המפתחים תחושות מעבר ל "נעים/לא-נעים".

    תהליך זה אני מלמדת, בימים אלו, בסדנה להורים של שלושה מפגשים בני כשעתיים כ"א.
    בשלושת ימי א' של חודש יולי אני אקיים סדרת הרצאות בנוגע לחינוך מיניות בריאה אצל ילדים.

    מועדים: ימי ראשון 2-9-16 ביולי בין השעות: 20:30-22:30.
    הסדנה תיערך בפרדס חנה. מיקום מדוייק ישלח לנרשמים.

    להרשמה יש לשלוח הודעה בהודעה פרטית או לשלוח מייל ואני אצור עמכם קשר בהקדם.

    liorgalcohen@gmail.com    |     אתר: ליאור גל – כהן: תרבות למניעת אלימות מינית   |   פייסבוק

    לאוונט בפייסבוק

    ליאור גל כהן

    מנחת קבוצות ויועצת ארגונית (M.A.) המתמחה בייזום, פיתוח והקניית 'תרבות למניעת אלימות מינית'. מתנדבת ופעילה במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב. מעבירה בדרכים שונות את נושא 'הטרדה ותקיפה מינית' לקהלים שונים. הרצאות וסדנאות חווייתיות, עם קטעי סרטים, עם הצגה או לומדה, להבנת ומניעת התופעה של הטרדה ותקיפה מינית.


    להגיב
  • ילדודאנס ברימון! מסיבת ריקודים להורים וילדים! שישי, 7.4 בפרדס חנה

    ילדודאנס ברימון! מסיבת ריקודים להורים וילדים!

    יום שישי, ה-7 לאפריל, 15:00-19:00   –    ביה"ס רימון במתחם החקלאי    –      15 ש"ח בכניסה                                   

    *                        *                      *                                                                                                

    אחרי חודשיים הפסקה עקב לידת בננו… ממשיכים את המסורת!

    רוקדים יחד כל המשפחה, הורים וילדים                                                                                    

    יום שישי בצהריים, שעת בין הערביים… מקבלים את השבת ואת השקיעה בריקודים!

    חלל ענק ומקום לכולם להשתולל

    מוזיקה שמבוגרים אוהבים וילדים שמחים (סבנטיז, אייטיז, ניינטיז, רגאיי, ישראלי)

    הזדמנות להיות שוב ילדים – ולהעביר לדור הבא את המוזיקה שגדלנו עליה

    (או סתם לצפות בהם רוקדים ולנוח עם בירה קרה ביד…)                                                                  

    15 ש"ח לכל אחד מגיל שנתיים (ילד שלישי במשפחה חינם)

    במקום יימכרו שיתה קרה וחמה לגדולים ולקטנים
    וכיבוד שמתאים (בריא ומשביע) במחירים נוחים                                                                             

    ספרו להורים 😉                                                                                                                                              

     איך מגיעים? שתי אפשרויות:

    או לחנות ב"היוגב 23, פרדס חנה" (ב-Waze או גוגל מפס) ולעקוב אחרי השילוט לתוך מתחם רימון עד בית הספר.
    או לנסוע מזרחה בכיכר דרך פיק"א, לתוך החקלאי – ישר עד הסוף. לחנות משמאל ולהיכנס בשער הקטן למתחם רימון ישר אל המסיבה (בטח תשמעו את המוזיקה).

    ככה זה נראה בילדודאנס הקודם…

    לדף האירוע בפייסבוק >


    להגיב
  • מחשבות על מיניות

    [ארני שומר]

    כמה נכתב על מין, ועל מיניות?
    מה כבר יש לחדש?
    טנטרה וקונדליני, ליבידו וחרמניני, הכל כבר נכתב ונאמר (ומי שלא חקר, הגיע הזמן),
    ועדיין קיים בי תסכול מיני.
    אני כותב כאן עם חשש וגם שמחה, שאני יכול לשתף כאן בתחושות ובמחשבות שלי ושקיבלתי אישור מהאישה.

    מצחיק אה? שאנחנו צריכים לקבל אישור מהאישה?
    אבל האישור לא נובע מתוך הצורך שלי באישור, אלא מתוך רצון לכבד אותה ואת פרטיותה. ולכן אוסיף ואומר שמה שאני כותב על התסכול המיני שלי, אמנם יתכן וקשור לזוגתי טליה, אבל גם ובעיקר משהו שקיים בתוכי, ומשהו שקיים אצל גברים רבים, וגם נשים, וזוגות.

    ולכן חשוב לי לשתף.

    כי הגיע הזמן להפסיק לשתוק. ונכון שאולי לא לכולם מתאים לחשוף את המחשבות המיניות למול כל העולם, אבל אני מרגיש שהיום כמעט ואין לי עם מי לשתף את התסכול המיני שלי.
    לא עם אבא שלי, לא עם אחי, לא עם חברים (למרות שלאט לאט אנחנו נפתחים לזה), לא עם אף דמות גבר שקרובה אלי.

    ואיפה בכלל מתחילים?

    מה כל-כך מתסכל?

    אתם יודעים מה, אני אפילו לא יודע להגיד…. מה מתסכל אותי?

    אולי שאני נמשך להרבה נשים אבל לא יכול להביע את זה כלפיהן מכל מיני סיבות – כי בדמיון שלי זה יצער את טליה, כי לא נעים לי, כי אני צריך להסתיר את זה, כי יש כל-כך הרבה הטרדות מיניות שלהחמיא לאשה היום זה סכנת תביעה, כי מה אם היא תענה בחיוב לכך ואז הדמיון שלי יתחיל להתל בי? כל-כך הרבה סיבות למה אני לא יכול להביע את מה שאני באמת רוצה, ואולי זה בכלל לא מה שאני רוצה?

    אולי התסכול שלי נובע מהסיפור שאני מספר לעצמי על כך שהתשוקה ביני ובין טליה היא לא הדבר הכי חזק בעולם, ושזה בסדר כי יש בינינו כל-כך הרבה חיבור ברמות אחרות, ברמה החברית, ברמה האינטלקטואלית, ברמה הנשמתית, ברמת הלב. אז מה אם הצ'אקרה השנייה שלנו לא הכי מסונכרנת. אפשר לעבוד על זה לא?

    אז זהו שכן, ועדיין זה כל-כך קשה לפעמים, ומתסכל. כי איך עושים את זה? ואיך יודעים שזו אכן הדרך הנכונה? והאם המסורת צודקת בכלל ורק נישואין והתכווננות להקדיש את חיינו זה לזו יכול להביא אותנו לחיבור מקודש גם ברמה המינית? ואולי דווקא לפתוח את היחסים  זה מה שיביא אותנו להיות יותר קרובים? ואולי אם החיבור המיני לא כזה חזק אז בכלל זה אומר שאנחנו לא אמורים להיות ביחד? ומה זה בכלל חיבור מיני חזק. ולמה אנחנו משווים? לתשוקה שלנו למה שלא שלנו? לפורנו? לסיפורים שאנחנו שומעים? לסרטים רומנטיים? ואולי מין זה לא כזה דבר חשוב ואפשר להתעסק בדברים אחרים?

    מלא מחשבות ומלא בלבול, וזה מפחיד. כן אני מודה, זה מפחיד. זה מפחיד לחשוב שצריכה להיות תשוקה ברמה מסוימת, ושהמין יכול להיות מדהים ואם הוא לא אז אולי אנחנו לא אמורים להיות ביחד, וזה מפחיד לחשוב שלהישאר ביחד זה כולל ויתור על חלק כל-כך קסום ומענג בחיים. וזה מפחיד לכתוב את זה בידיעה שאנשים קרובים אלינו, כמו משפחה וחברים קוראים את זה, וגם כי זה כאילו מכניס אנשים אלינו לחדר המיטות. אבל אני לא באמת מכניס אתכם אלינו למיטה, כי מה שקורה שם הוא באמת פרטי ומקודש, אני מכניס אתכם לתוך הראש שלי בעיקר, ואני עושה זאת כי אני מאמין שיש כאן אתגר והוא לא רק שלי. חוסר הידיעה והבלבול שלי קיימים לדעתי עוד אצל מלא גברים ונשים. וכמו שאמר לי חבר, עצם זה שיש לי מחשבות ותסכול מיני זה כבר אומר שמצבי טוב, כי להרבה אנשים אין בכלל עם מי לחוות תסכול מיני.

    איפה הכל התחיל?

    התחלתי לכתוב את הפוסט אתמול, אחרי שאני וטליה היינו בבוקר הזוגי שלנו (מומלץ מאוד להקדיש זמן לזוגיות), ואני קיוויתי שנבלה אותו רק שנינו, ואולי גם יהיה סקס איפשהו באמצע, ואילו טליה העדיפה שנבלה עם הנזיר הבודהיסטי הגרמני שהתארח אצלנו (כן גם זה קורה לנו לפעמים). וזה תיסכל אותי שהיא מעדיפה לארח נזיר, על פני לבלות איתי, יותר נכון שתיסכלו אותי המחשבות על כך שאנחנו לא נהנים מזמן ביחד, ושאיבדנו את הספונטניות והתשוקה שלנו, ושאולי זה כבר לעולם לא יחזור, כל מיני מחשבות כבדות שכאלה, שלעיתים נראות מאוד אמיתיות. אבל לפחות יצא מהם הפוסט הזה…

    אגב נזיר, שאלתי אותו איך זה לחיות בלי מין, והוא הסביר שעבורו זה לא היה ויתור כל-כך גדול כי הוא הרגיש שזה אף פעם לא היה חלק חיובי בחיים שלו. אז אולי פשוט עדיף לוותר על כל עניין המין? אם זה רק יוצר פגיעות, והתמכרות? אולי פשוט נעשה זאת כמו החרדים ונשמור את זה למצוות פרו ורבו והולדת ילדים?

    אבל כבר סיפרו לנו מורים שונים, כמו אושו ואחרים, שהמין הוא לא משהו להתעלות מעליו, אלא לעבור דרכו. שזה שער לעולמות ומצבי תודעה נשגבים, שהדת מספרת לנו שאנחנו אמורים לעשות זאת רק במסגרת הנישואין, והחברה המסורתית רואה בזה בעיקר כלי להולדת ילדים (וגם לעינוג הגבר אם רוצים להיות כנים). ואילו בעולם החילוני המין הפך לכלי כדי למכור לנו דברים, ועל אף הפתיחות שיש כלפי מין, עדיין רוב הגברים מפנטזים על בר רפאלי בביקיני, ולא על האישה שאיתה הם שוכבים, ונשים רבות מנסות לתמרן (במודע או שלא) ולהשתמש במיניות כדי להשיג מהגברים מה שהן רוצות. וטינדר וגריינדר הפכו את המין למשהו שמשיגים בהזזת אצבע על מסך.

    אני קורא עכשיו את הספר "קדשה" של אוהד אזרחי, ואולי משם אני מוצף בתסכול. הספר מתאר את כוהנות המין שעבדו במקדש עשתורת בימי ממלכת יהודה ואת היחסים שלהן עם כוהני מקדש יהוה, ובו זמנית מתאר את הקשיים שחווים וחוות נשים וזוגות בעולם המודרני החילוני וגם החרדי סביב המיניות והתשוקה. בסיפור מתואר מטפל מיני בשם יוני, שיש לו אהובה, וגם מאהבות, ויחדיו הם מגיעים דרך המין למחוזות מופלאים.

    אוהד אזרחי הוא שמאן מיני בעצמו, ואפילו שאני לא מכיר אותו, ובטוח שיש לאנשים רבים מה להגיד בעדו ונגדו, אני מאוד נהנה מהכתיבה שלו, ומאוד מעריך את האומץ שלו לצאת למול הממסד הדתי והחילוני כאחד, ולעסוק בנושא שהוא כל-כך רגיש ונתון לביקורת, ולחשוף את עצמו להתקפות. ואולי מכך אני מקבל גם את ההשראה לשתף במה שאני חווה, אז תודה אוהד על העבודה המקודשת שלך. ותודה טליה שאת איתי במסע הזה ומעיזה גם להחשף דרכי ובדרכך.

    והנה איך שהכל התחיל לפי התורה:

    בראשית פרק ג
    א וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. ג וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן–אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן. ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן. ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע. ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. ז וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן–לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן. ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה. י וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא. יא וַיֹּאמֶר–מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ–אָכָלְתָּ. יב וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל. יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה-זֹּאת עָשִׂית; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל. יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ. טו וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. {ס} טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ–בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ. {ס} יז וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ–אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה: כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי. כא וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹת עוֹר–וַיַּלְבִּשֵׁם.

    החטא הקדמון  – הנחש שפיתה את חוה, שפיתתה את אדם, ומאז אנחנו מגורשים מגן העדן, מתביישים בערום שלנו, בצער יולדות בנים, בזעת אפינו אוכלים לחם? האם זה כל הסיפור? או שזה רק הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו? נזכרתי בהקלטת נסיון שעשיתי בזמן שאחות של טליה ביקרה אצלנו וסיפרה על ההצגה שהיתה בבית הספר של הבן שלה, ובה הילדים צועקים על הקהל את המשפטים הנוראים האלו – "על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך!! בצער תלדי בנים!! בזיעת אפך תאכל לחם!! " ואז, תוך כדי שהיא חצי בוכה חצי צוחקת, היא אומרת – איזה אלוהים מניאק!! מה זה? מה עם קצת חמלה? כולה אכלו איזה תפוח…

    ואם לא חטאנו והכל בסדר, אז למה אנחנו עדיין כל-כך מתביישים במיניות שלנו? בעירום שלנו? למה הורים מסתירים את אהבתם מילדים? למה כל-כך מביך אותנו לדבר על מין? למה זו כזו בושה להגיד שלא עומד או שלא גמרת או שאתה בתול או שאת נימפומנית? ואולי זה רק אני, ובכלל כל שאר האנשים מרוצים מהמיניות שלהם, ויש להם עם מי לחלוק וטיפלו בזה כבר מזמן?

    יש היום סדנאות למיניות, ויש מטפלים ומטפלות (ויש גם שרלטנים), ויש קבוצות תמיכה, ויש המון מידע, ואני מייחל שנמשיך ונחקור, ולא ניבהל מזה שלפעמים כואב וקשה, ושיש לנו הרבה מה לרפא, בעצמנו ואצל אחרים, ואני מאחל לעצמי להגיע עם טליה למחוזות מופלאים, ולהוקיר גם את המקומות העדינים, הכואבים, המבלבלים, הילדותיים, המביכים, ולזכור שזה חלק מהיופי בחיים.

    אשמח לשמוע מכן ומכם, בתגובות, במייל, בעל-פה,
    ובכלל לעודד אותנו לדבר על כך יותר, וגם לעשות,
    כי זה הרבה יותר מפחיד אבל גם הרבה יותר מספק.

    המשך יבוא…

    אם נרצה…

    ארני שומר


    • * נכתב במקור בבלוג "אם נרצה" של ארני שומר


    להגיב
Close