טורים אישיים

  • מכּרכּרת בפרדס (3) – הטור של לילה חפר

    [לטור השני של לילה – סודות בשדות]

     

    אתם אולי תתקשו להאמין לזה היום אבל פרדס חנה הייתה המושבה הראשונה שהקמתה תוכננה מראש. על רקע ההצלחה הפלאית של "תפוזי יפו" החליטו וועד המנהל של פיק"א לאתר אדמה עליה תוקם מושבה של פרדסנים. ומכאן הגיע הפרדס.
    את חנה תרם יחד עם גיבוי כלכלי הנדיב הידוע ובכך הנציח את בת-דודו חנה רוטשילד.

    במרץ 1929 ביום אביב יפה (אני לא יודעת אם הוא היה יפה אבל תזרמו איתי בדמיון הסצנה) הגיעו חמש-עשרה משפחות מלאות אידיאולוגיה ותקווה והשתכנו בבתים צנועים ברחוב שהיום מאזכר אותם, רחוב הראשונים. כבר אז זיהו במושבה פוטנציאל נדל"ני ובנוסף לבתים הצנועים הוכשרו שטחים לבעלי הון ברחוב הנדיב קבוצת 800 וברחוב הדקלים קבוצת 500 על שם מספר הלירות הארץ ישראליות שעברו מיד לוועד.

    אבל… את כל הזה הייתם יודעים גם בלעדי. אני יצאתי לבלוש אחר עדויות חיות.

    וכך סידרתי לעצמי הזמנה לביתם של חנה ויוסק'ה ברקאי לשיחה על כוס תה של אחר הצהריים, כדי לתת פרספקטיבה נוספת הצטרפו לשיחה בנות הדור השלישי בפרדס האחיות יעל רוט ברקאי ומלי ברקאי שפירא.

    הוריה של חנה, אליעזר ועליזה בורכרד, עלו בעלייה השלישית. הם היו מה"יקים" הבודדים שעלו אז לארץ (טרום שואה). הזוג היה חלק מגרעין שרצה להקים קיבוץ. ב-1921 הגיעו לפתח תקוה וקבלו בית של משפחת מוסינזון (משפחה שגם היא תהיה ממקימי פרדס חנה) לתקופה. אחר כך עלו למזרע עברו לעמק הירדן והקימו את בית זרע. לאחר התנסות בחיים בקיבוץ החליטו להיענות לקריאה ולבוא לפרדס חנה.
    חנה נולדה ב….פרדס חנה, היא הייתה בעשרייה הפותחת של ילדי פרדס חנה.

    אני שואלת אותה: איך הייתה המושבה של ילדותך?

    חנה: אין כבישים, אין כלי רכב, הלכנו יחפים לבית הספר. הצרכנייה הייתה במקום בו נמצאת היום אמריקן פיצה. הגן היה בבית הראשונים. בית ספר אלונים היה בית הספר היחיד במושבה (אני ושני אחיי, כל חמשת ילדי ושניים-עשר נכדי למדנו שם, אומרת חנה בגאווה). כל הילדים למדו שם, דתיים חילוניים, לא ידענו אז שיש הבדלים. בית הספר היה במבנה הישן של אלונים שהיום לא בשימוש. היה ועד מנהל למושבה, היו שאלות גדולות כמו גיוס לצבא הבריטי, היינו מקום קטן ופעיל. לא היה קשר עם כרכור (אמנם הדואר ורופא השניים היו שם) אבל זה היה שני ישובים שונים לגמרי, לא יותר קשורים מבנימינה וזיכרון יעקב. הילדים היו בחופש מוחלט, הייתה לנו הרבה עצמאות. למשפחה היה משק חקלאי, אבא שלי חלם שהמושבה תהייה משק אוטרקי, לנו היו עיזים, ירקות, ועצי פרי שונים חוץ מהפרדסים.

    שאלה: והייתם קרובים כל ילדי המושבה? כמו ילדים בקיבוץ?

    לחצו על התמונה להגדילה

    חנה: היינו קרובים לילדי השכונה או אלו שהיו בנוער העובד (שכן בבית הפועל הישן, מול מרכז הורים ילדים), זאת הייתה תנועת הנוער היחידה בפרדס בזמנו. רבים מחברי הילדות שלי נשארו בפרדס חנה ואנחנו בקשר גם היום.
    אנשי פרדס חנה חיו על הפרדסים, עשרים דונם למשפחה, וליד הבית חמישה דונם נוספים לצרכי המשפחה. הפרדסים היו בדרך לרכבת, החמור היה כלי הרכב,היה עליו שק עם שני כיסים לטורייה ולסנדוויצ'ים. אבא שלי התנגד ל"לוקסוס" והיה צמוד לחמור עד שאחרי מלחמת העולם השנייה קיבלו מענק אמריקאי – עגלה לחמור.
    אבא שלי יזם את הבאת העזים לפרדס חנה ואני הייתי אחראית על רעיית העזים בבית. מול הבית שלי (בית המשפחה נמצא מול מאפיית אגמי והוא הבית המקורי האחרון בפרדס חנה), היו שדות. עז אחת שובבה עברה את גדר התיל וקרעה את העטין, במקום דם יצא לה חלב. הייתי ילדה בת תשע ונבהלתי כל כך, זו הייתה אחריותי. אלו היו חיי הילדים אז, שותפים לכל מאמץ משפחתי ולאומי (אתם מוזמנים לקרוא את הסיפור של חנה על המאמץ המלחמתי בקטיף בוטנים שנמצא בספר המקסים "אלונים מספרים- 70 מחזורים לבית הספר", הקטע מצורף בצילום פה.)
    בסוף כיתה ח' אבא שלי שלח אותי ללמוד בנהלל. בית הספר החקלאי של פרדס חנה נחשב פחות חקלאי ורוב בני בכיתה שלי הלכו למקווה וכדורי.בעיני הוריי ה"חקלאי" נחשב בית ספר בורגני.

    חנה נישאה ליוסק'ה ממקימי קיבוץ חצרים והם חיו שם עשור.

    חנה: אחרי עשור חזרנו לתמוך בהורי (זקנים בני 60 ) , אבי היה צריך עזרה בעבודה בפרדס. נפתחה לפנינו הזדמנות עם בניית שכונת רסקו שיועדה לבני המושבה. הגרילו בייננו בתים זהים (בנה ביתך הראשונים). חזרתי לפרדס חנה שונה. כבר היו עשרת אלפים איש. כבר היו מחנות עולים של העלייה מצפון אפריקה (כל אזור "שוהם" היום). אבל הייתה הפרדה גדולה, החיים שלנו היו עד גבול המתנ"ס, לא הכרנו את השכונות. הם לא למדו באלונים ולא הגיעו לצופים.
    גם היום אני פחות חייה את הגדילה של פרדס חנה, פה ברסקו עדיין מרגישים את פרדס חנה שלי. האדמות של אבי נמכרו והיום עובדים עליהם "גזר שליט".

    שאלה ליעל ומלי: יש גאוות יחידה פרדס-חנאית?

    מלי ויעל: כילדות ונערות מאד שמחנו לגדול כאן. זו הייתה מושבה חקלאית מפוארת. הייתי גאה שסבא וסבתא שלי היו מקימי המושבה.
    גדלנו על המורשת של רחוב 500 ו- 800. היה לנו נרטיב ייקי חזק (שלפשטונדה וכו') . פרדס חנה הייתה מושבה שווה מבין מושבות הברון. למדנו יחד בחקלאי זה היה בית הספר של כל המושבות ופרדס חנה הייתה השווה מבניהן. היא הייתה עיר המחוז של בנימינה, גבעת עדה, מ.א מנשה.

    שאלה: מה בפרדס חנה שרד את הזמן?

    מלי ויעל: בעיננו לא הרבה. הצופים עוד מחזיקים את רוח פרדס חנה. והכביש הלא סלול של שכונת מז"ל בז"ק (ביתם של משפחת ברקאי ברסקו.רסקו היא שכונה משני הצדדים של דרך הנדיב. בצד הברקאי שכנו שש משפחות מחוברות מאד והשם מורכב מהאות הראשונה של כל משפחה).

    חנה: בעיני בפרדס חנה יש קסם של משהו. הידית, המתנ"ס, הדאגה לקשיש, הצעירים שבאים כמו בסיקסטיז, האורוות, יש פה חיים אחרים. אני לא יכולה לנתח איך זה מחובר. לי חשוב שידעו פה את המורשת, שיבינו מה היה פה לפני בניינים של חמש-עשרה קומות. אני לא רבה עם הקידמה ומבינה שהזמנים השתנו אבל הייתי רוצה שישמרו יותר וישמרו יותר.

    יצאתי מבית משפחת ברקאי אל הרחוב הלא סלול, אל הנוף שעדיין ירוק ופראי, ודמיינתי לעצמי איך המושבה נראתה כשהיא הייתה כולה כך. גם אני כמו חנה לא רבה עם הקדמה אבל הייתי שמחה עם היינו מצליחים להתקדם עם שורשים ושגם הילדים שגדלים פה עכשיו יוכלו לקטוף תפוז בפרדס של חנה.

    ———————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (3) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק השני: למה]

     

    אני מכורה לראשון בספטמבר. או יותר נכון- אני מכורה לריח של הראשון בספטמבר.

    כן, לתאריכים מסוימים יש ריח.

    הריח של הראשון בספטמבר הוא ריח של נייר פרגמנט מקומט שבתוכו יש פיתה רכה עם גבינה צהובה ועגבנייה שנדבקת לרך של הפיתה.
    הריח של הראשון בספטמבר הוא ריח של לורדים חדשים (כך קראנו פעם לטושים עבים במיוחד), ריח חריף שיכול לשכר.
    הריח של הראשון בספטמבר, הוא ריח מפעל למחברות. מחברות חמות שזה עתה יצאו מתנור הדפוס. הייתי מדביקה את האף לכריכה החומה ונושמת.

    אח, כמה אהבתי מחברות חדשות, ריקות, נקיות, מזמינות אותי לקשט אותן בכותרות צבעוניות ובתוכן כתוב בכתב יד מסודר וקריא.
    כן, הייתי זאת שכולם מצלמים ממנה את המחברת ומעתיקים ממנה את החומר.

    מיותר לציין שהייתי גם ראש ועדת קישוט, נכון?
    ובמהלך השנה, אחרי החגים, לתוך החורף, לקראת האביב, המחברות היו מתמלאות, משמינות ומתעבות ומה לעשות? גם הייתי צריכה למחוק, עם טיפקס כמובן ולחכות שהוא יתייבש ואז לעבור עליו לאט ובעדינות ולכתוב מחדש את המילה ה נ כ ו נ ה…
    שלא תתלכלך לי המחברת, שלא יתבלגן לי הסדר, שלא אצא מהשורה, מהקווים…

    כך גם הייתי ניגשת לכתיבה הספרותית שלי.
    סיפור היה נולד לי בראש והוא מושלם, כך בדמיוני.
    הייתי מעלה אותו על הכתב, מילה אחר מילה, משתדלת כמה שפחות למחוק, רוצה להאמין שאוכל בהבזק עט לכתוב אותו נקי ומסודר, ללא תיקונים ובוודאי שלא עכבות נוראיות של טיפקס.
    וכשהייתי קוראת את הכתוב , לא הייתי מרוצה. זה לא היה כמו שדמיינתי קודם בראש, משהו לא עבד שם, לא העמיק, לא האמנתי לי.

    לקח לי שנים להבין, דרך חווית הכתיבה, דרך התנסות בלתי פוסקת בכתיבה ואימונים צבאיים בכתיבה שכתיבה זה דבר מלוכלך.
    שכתיבה זה טיוטות ודפים קרועים על רצפת החדר, שכתיבה זה קשקושים ומחיקות ולמי בכלל יש זמן לטיפקס, כי כתיבה זה לדמם על הדף ודם זה עניין לא נקי ולא מסודר.

    רציתי כתיבה סטרילית כי פחדתי לכאוב אותה, כי לא הייתי מוכנה להקיא מתוכי כדורי תסכול ועצב וכיעור, כי אז זה לא יהיה מושלם.
    אם הייתי יכולה ללמד רק דבר אחד בסדנאות שלי, דבר אחד בלבד, זה היה: תאהבו להתלכלך ולהתפלש בתהליך הכתיבה המייגע.
    התפלשות בתהליך מולידה סיפורים מצוינים, היא מעמיקה את הכתיבה, מפתיעה את הכותבת עצמה, משנה מהלכי עלילה ונותנת חופש אדיר לכותב ולסיפור.
    ככל שמתלכלכים בתהליך הכתיבה, כך מתנסים במקומות חדשים שעוד לא הגעתם אליהם ויוצרים תהליך כתיבה מלא.

    אני רוצה לתאר דוגמה לתהליך כתיבה מלא:

    1. יש לכם רעיון לסיפור, מילה שנזרקה, משהו שראיתם, מחשבה שעלתה לכם בראש – תעצרו הכל ושבו לכתוב. לא משנה מה, זה כמו לזרוק צבע על קנבס, או להשאיר את הקנבס ריק. תזרקו את הצבע, קחו דף ועט ותכתבו. משפט התחלה טוב שבוער בכם באותו רגע זה קצה חוט שאין להשאיר אותו בודד.
    "כמה אני שונאת חורף! בא לי לצעוק, בא לי למות"

    2. כתבתם את המשפט הראשון שלכם, תמשיכו לכתוב אבל רק לעצמכם, מתוך ידיעה ברורה שאף אחד לא יקרא את מה שכתבתם.
    "כמה אני שונאת חורף! בא לי לצעוק, בא לי למות. אבל אם אני אמות בחורף, אף אחד לא יבוא להלוויה שלי. אי אפשר להאשים אותם, כולם מעדיפים להיות בבית, מול תנור חם ולא להסתכן בלחטוף דלקת ריאות בלוויה של מישהי שכבר לא ייצא ממנה כלום".

    3. מכאן והלאה זה כבר הקטע שלכם, לכו איתו עד הסוף! תכתבו למה אף אחד לא יבוא ללוויה שלכם, מי הייתם ומה עשיתם וכמה עצוב למות באמצע הטבת. תכתבו איך עבדתם על כולם ובמקום למות החלטתם לחיות, למרות ועל אף אדון חורף, תכתבו איך יצאתם החוצה בגשם, כשכולם ישבו בבית מול התנור החם, וקפצתם עירומים לתוך שלולית בוץ, תכתבו כמה התלכלכתם ואיך השמחה חיממה אתכם מבפנים ושמרה עליכם חיים. תכתבו איך בפעם הראשונה בחייכם באמת הרגשתם חיוניים, שם בשלולית הבוץ בשדה שמאחורי הבית שלכם, כשילדה במעיל סגול ומגפיים של קיטי מביטה בכם מהצד ורוצה להצטרף, אבל לא יכולה.

    4. ואז תכתבו רק על הילדה. בשלב הזה אתם כבר מלאים, אתם כבר חיים בתוך הסיפור שלכם וכל מה שתכתבו על הילדה יהיה מרובד ומורכב ומצוין.

    5. אל תפסיקו עד שתהיו מותשים, אל תפחדו לחזור על עצמכם (זוכרים? אתם כותבים לעצמכם כרגע, לא לאף אחד אחר). אל תפחדו להשמע אידיוטים, הזויים ובלתי רציונאליים. תניחו את העט אחרי שהסדרתם את הנשימה ואין ולו מילה אחת נוספת לכתיבה.

    6. תניחו לסיפור. לכו לשטוף כלים, להכין ארוחת ערב, לשים את הדיסק של "האחים בלוז" ולרקוד או כל דבר אחר שלא קשור בכתיבה. אחרי פרק זמן מסוים של התרגעות, קראו את הטקסט, תאירו את הקטעים שאהבתם במיוחד, תשאירו בצל את אלה שלא והנה לכם סיפור מלא, סיפור שעבר תהליך אותנטי ואישי שלכם.

    רוב הסיפורים המלאים שלכם יישארו על רצפת החדר או יתכנסו לתוך מגירה, חלקם יעלו על הכתב ויתפרסמו כפוסט באיזו רשת חברתית או קול קורא של תחרות כזאת או אחרת, זה לא כל כך משנה. כתיבה זה תהליך פנימי שעושה אתכם טובים יותר והדרך לשם עוברת בדם, יזע, דמעות ותענוג בלתי מוסבר.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
    בחודש פברואר נפתחות 3 סדנאות כתיבה חדשות! לפרטים צרו קשר >


    להגיב
  • הריקוד האפריקאי כסגולה להעצמת נשים

    [רחל בנגורה]

    זוכרים את הסרט "גבעת חלפון אינה עונה" ?
    שם באחת הסצנות צולמה ניצה שאול עושה צעדים כבדים בקו מעגלי וצועקת בקול נמוך ומאיים "בולה בולה".
    זו ההזדמנות לספר לעולם ואשתו (במיוחד לאשתו) שזו לא דוגמא לריקוד אפריקאי, אם הסרט היה נעשה היום היה כמובן תחקיר מעמיק יותר. ביוטיוב יש מליוני קליפים של ריקוד אפריקאי, מרטיט ומרתק, מלא עוצמה.

    למעשה יש שני עמודי תווך להתפתחות המחול בעולם: האחד – בלט קלאסי והשני ריקוד אפריקאי. כל יתר הסגנונות הם שילוב של השניים והתפתחות של השילובים – כמו הבלט המודרני, הג'אז, היפ הופ, ברייק דאנס, טרייבל פיוז'ן ואפילו ריקוד הבטן, כל אלה הושפעו רבות מהריקוד האפריקאי.

    מבחינת ההסטוריה, הריקוד האפריקאי התפתח בתחילת שנות השישים אז נעשה המעבר מריקוד שבטי סגור ליצירות מחול המוצגות על הבמות הגדולות בעולם, אני זוכרת את המופע הבינלאומי "איפי טומבי" שהיה ללהיט כבר ב-1970, מחזה שהיה תוצר של למעלה מ-50 שנות יצירה ואימונים מפרכים במערב אפריקה.

    צעדי הריקוד האפריקאי משמשים כיום השראה לזמרות בולטות כמו שאקירה, ביונסה, ליידי גאגא ודומותיהן.

    אבל רציתי להתייחס למשהו אחר לחלוטין, לסגולה של הריקוד האפריקאי להעצמת האישה.

    וכאן עלי לספר כמה אני אוהבת לראות נשים מבוגרות ובשלות לאחר כמה וכמה לידות, פותחות את הגוף והנשמה ומבצעות את התנועות היפות, אני רואה את הרוח הגדולה מאירה עליהן, בריקוד האפריקאי –  בגרות האישה מטיבה את המחול שלה, לא כמו יתר סוגי המחול בהם "אישה (בלרינה) צריכה לדעת מתי לרדת מהבמה".

    כל אישה אוהבת להיות נאהבת ומוערצת על ידי סביבתה, אנו מבזבזות לעיתים את כל כספינו על תמרוקים שמבטיחים הצערת העור והחלקת הקמטים, ככל שהמוצר מבטיח יותר הוא גם עולה יותר, ומה עם כל הבוטוקס וניתוחי השדיים? טיפולים פוגעניים וחודרניים שכל מטרתם היא לנצל את חוסר הביטחון של הנשים ולהפוך אותן לשפחות נרצעות של מסעות הפרסום.
    לעומת זאת- פעילות גופנית עקבית ונמרצת מאיטה את כל היבטי הזדקנות העור ומסוגלת אף לחדש נעורי עור בלוי ולא בריא, התהליך הנורמאלי של התפרקות והתחדשות התאים מזורז ורקמות החיבור מתחזקות והופכות עמידות יותר לנזקי הזמן.
    כשאני נמצאת בחדר ההלבשה עם רקדניות הלהקה אני נהנית לראות את עורן החלק, הוא מכיל יותר קולאגן, הוא עבה יותר, עמיד יותר, כאשר חום הגוף עולה כתוצאה מהריקוד האנרגטי מואץ תהליך ייצור תאי הקולאגן והעור הופך עבה ופחות מקומט.
    לכן בנות – בבואכן לרקוד אפריקאי – וותרו על המזגן, כדי לחוש ממש כמו באפריקה החמה…

    ובואו נרד קצת לערכי האגן, העמידה הבסיסית בריקוד האפריקאי היא בכיפוף ברכיים עם גוו נוטה קדימה כמו חץ שלוח ליקום, בטן משוחררת, לא תפוסה ומוחזקת שמא מישהו יראה שיש לנו כרס, האגן קרוב לאדמה, יציב אך משוחרר, גו חזק אך מלא תנועה וגמישות במפרקים.
    האגן מכיל את האברים החשובים של מערכת העיכול, – השתן, המין והפריון, תומך בשלד, ביציבה ובתנועה ומאפשר לנו לעמוד זקוף ולהתנועע בחופשיות.
    מעצב את האיברים הפנימיים ואת הגפיים. תומך את השחלות והרחם ומאפשר לנשים לשמור על פוריות ואפשרות הכניסה להיריון, לתמיכה במהלכו וכמובן ללידה קלה ובטוחה.
    תפקידו של האגן הבריא לאחר לידה בשמירה על קרקעית חזקה וגמישה כדי לתמוך באיברים הפנימיים ולאפשר את בריאות הסוגרים, לבריאות נשית ומינית.

    הריקוד האפריקאי נותן את המענה לאגן שלנו ושומר עליו למען בריאותינו. בשיעור ריקוד אפריקאי אנו מבלות יותר מחצי שעה בהפעלת האגן בתנועות מכל כיוון, הרעדה, מעגלים ושמיניות. אנו מחזקות את האזור החשוב לנו ביותר כנשים.

    ואם נעבור למימד החושני, נושא אהוב וגם כאוב בגילאים מסוימים הרי שגם כאן תמצאנה את הסגולה המיוחדת של הריקוד האפריקאי:
    "מהות הנשיות" נמצאת בהורמון שנקרא 'אסטרוגן', הוא גורם לאישה לחוש חושנית, הוא משפיע על ברק העור, לחות העיניים, מלאות החזה ובהירות המחשבה. הוא שומר על  לחות הנרתיק. הוא מרומם ומייצב את מצב הרוח. הוא משפיע על המוח ועל העצמות.
    בנוסף הוא גם מפחית כולסטרול, מקטין את הסיכויים לחלות באלצהיימר, משפר את הזיכרון, מטפל בתסמיני גיל הבלות: כאבי ראש, שינויים במצב הרוח, נפיחות, גלי חום, עייפות, ירידה בחשק המיני. גורם לצמיחת תאים. מדכא את פעולת בלוטת התריס.
    האסטרוגן דרוש לתפקוד נכון של מערכות רבות בגוף, שילוב מאוזן של האסטרוגן והפרוגסטרון יפעלו יחדיו ביעילות. רמות הפרוגסטרון נוטות לצנוח מוקדם יותר ובצורה חדה יותר עם הגיל, לעומת רמות האסטרוגן. גורמים אלו עלולים להוביל לרמה גבוהה מדיי של אסטרוגן באופן יחסי לרמת הפרוגסטרון בגוף.
    פרוגסטרון הוא הורמון נשי – המאזן הגדול. הוא מסייע לאישה להיכנס להריון ולהימנע מהפלה. הפרוגסטרון מאזן את ההשפעות השליליות של עודף האסטרוגן, מגן מפני סרטן הרחם, מסייע לשמירה על ערכי סוכר תקינים, מסייע בתיקון מצב של הידלדלות העצם על ידי בניית תאי עצם, מסייע לפעילות הורמון בלוטת התריס, משמש כנוגד-דיכאון טבעי, מגן כנגד עצבנות, מגן כנגד מתח ואי שקט.
    חוסר איזון בין האסטרוגן לפרוגסטרון מהווה גורם נפוץ להופעת התסמינים המופיעים בגיל הבלות ובגיל הביניים. אלו עשויים להופיע גם לאחר לידה או במהלך תקופות של מתח נפשי מוגבר בהן האישה עוברת שינויים הורמונאליים מהותיים. שליטה של האסטרוגן עשויה להיות קשורה לתופעות כגון בעיות בבלוטת התריס, מחלות שד, מחזור מוגבר או בלתי סדיר, רכות בשד, צבירת מים, מצבי רוח, השמנה, קשיי שינה ועוד.

    על ידי הריקוד האפריקאי אנו יכולות להגביר את פעילות ההורמונים האלה בתוכנו. כאשר אנו נושמות את קצב התופים ונותנות לגוף לחוש את הפעימה, לקפוץ ולשקשק, לבצע תנועות ולהעצים אותן, הרעד של הריקוד מטלטל אותנו בסערה ומגביר את היווצרות זרמי האסטרוגן והפרוגסטרון. אנו מתאחדות עם האם הגדולה שתמיד בתוכנו אך לעיתים אנו מאבדות איתה את המגע, וכאן באיחוד הזה אנו יכולות לחוש את החושניות ואת דופק החיים. בסופו של דבר אנו חוזרות לשקט הפנימי, לידע העמוק של הטבע האנושי, שהכל מתחדש והבלות היא רק אשליה. למעשה זוהי התפתחות והבשלה, אנו הופכות להיות נצחיות בנשיותינו מלאת העוצמה.

    וזוהי הסגולה הנפלאה שמעניק לנו הריקוד האפריקאי, אשמח להעביר לכל אחת את הסודות האלה, עלי הם השפיעו ואני בטוחה שישפיעו גם עליכן.

    רחל בנגורה – מנהלת בית בנגורה- מרכז לתיפוף וריקוד אפריקאי, רח' המושב 44 כרכור
    054-5715489    |    מייל    |    אתר    |   פייסבוק


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (2) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור הראשון של צילה]

     

    המפגש הסודי ביותר של הנשים האפגאניות נקרא תּוֹצִ'יָאק שפירושו, 'הפרח הסודי שלך'. (צִ'יצִ'יָאק זהו שם של פרח וכינוי לאיבר המין הנשי). במפגש הזה הנשים חלקו ביניהן סודות ומונולוגים שנסובו סביב נושאים כמו, טקסי מעבר נשיים, קבלת הוסת, המעשה המיני הראשון, אהבה, פחד פאלי, פריון וטיפולי צִ'יצִ'יָאק בחמאם, היריון ולידה, נידה וטהרה, מנופאוזה, עינוגים מיניים והומור מיני. בעבודת השדה שערכתי במשך כחמש עשרה שנה על תפישת הנשיות של הנשים היהודיות האפגאניות, היו אלה נשים בנות שמונים ותשעים שסיפרו לי על המפגשים הסודיים האלה. מפגשים שנטעו בהן, לדבריהן, כוח ואומץ לספר סיפורים אינטימיים על הגוף והמיניות, על הפחד והתשוקה, על כל מה שמותר ואסור מבחינת ההלכה היהודית, על מחאה וחתרנות. בחברה הפטריארכלית הנדונה, השיח המיני היה מבחינת טאבו למעט במפגשי התּוֹצִ'יָאק.

    תכני המפגש 'הפרח הסודי שלך' מהדהד למחזה שכתבה איב אנסלר, 'מונולוגים מהווגינה' – כל מונולוג מתייחס לווגינה מפן ייחודי כמו, וסת, יחסי מין, אהבה, אורגזמה, אוננות, היריון ולידה, אונס, גילוי עריות, אלימות, מילת נשים. המחזה של אנסלר הועלה על בימות רבות בעולם וזכה להד חברתי ותקשורתי נרחב. זוהי דוגמה לאמנות המחוללת שינוי חברתי תודעתי, שכן, מאז 1998בהשפעת 'מונולוגים מהווגינה' מצוין על גבי הלוח השנה הקלנדרי, 'יום הווגינה' – V Day) Vagina Day, Victory Day, Valentine's Day). כיום ה- V Day היא תנועה גלובלית הפועלת להגברת המודעות בכל הקשור באלימות כלפי נשים ובמיגורה. במחשבות רפלקסיביות שעלו לי בעקבות המחקר שלי על הנשים האפגאניות, תהיתי לא אחת איך אני הייתי חווה מפגשים מן הסוג הזה בפער של זמן, שפה ומקום.

    במפגשי התּוֹצִ'יָאק היה שיח ער ופתוח של הנשים על נשיות ומיניות. הנשים לא תפשו את עצמן רק כבעלות איבר פונקציונלי ללידת ילדים אלא מעבר לזה. הן שוחחו על עונג וארוטיקה ולמדו דרכים לשיפור איכות העונג המיני ואף התנסו בטיפולי צִ'יצִ'יָאק בחמאם על ידי אישה שהייתה מומחית לזה. ומה שמעניין הוא שהנשים כינו אותה מָאמָא – מיילדת, ואולי ברמה הסמלית היא הייתה המיילדת של התודעה המינית של הנשים. על אף היותי בת הקבוצה (שני הוריי הם אפגאנים) ודוברת השפה (דָרִי), לקח למידעניות שלי שנים מספר עד ששיתפו אותי בתכנים של המפגשים הסודיים.
    במפגשי התּוֹצִ'יָאק נחגגו גם טקסי מעבר נשיים. אחד מהטקסים הללו הוא טקס 'הנזיד האדום' ('אָשְ-יִ סוֹרְחְ'). הטקס נערך לכבוד נערה שקיבלה בפעם הראשונה את הוסת. הנשים היו עורכות טקס סודי ובו הן היו מבשלות את הנזיד שהותקן מעדשים אדומים, פרוסות של סלק, מיץ רימונים ועוד תבלינים אדומים. הקדירה המהבילה והלא ממש טעימה (טעמי האישי) הונחה על גבי כּוּרְסִי – שולחן קטן שמתחתיו בערו זרעי קטורת האֶסְפָּאנְגְ'.
    הנשים היו מתכנסות ומניחות על השטיח מתנות סמליות בצבע אדום ויושבות על כריות הסבה סביב קדירת הנזיד האדום. בטקס הנערה עברה שלושה מבחנים: מבחן הסבלנות, מבחן החכמה ומבחן האומץ. האישה הקשישה ביותר שנכחה בטקס האכילה את הנערה בנזיד האדום על מנת להעצים את פריונה.

    המבחן הראשון בטקס הנזיד האדום היה מבחן הסבלנות. הנשים היו נותנות לנערה פקעת סבוכה של חוטים. עליה היה להתיר בסבלנות את הקשרים ולמיין את החוטים על פי צבעים. לאחר מכן הנערה הייתה לוקחת חוט, מוסרת לאישה שישבה במעגל ושואלת אותה שאלה על החיים. כל אישה הייתה עונה מחכמת הלב שלה. אין אמת חיים אבסולוטית, המשאב הינו חכמתה וניסיונה העשיר של האישה. לאחר המענה לשאלה הראשונה, הנערה הייתה ממשיכה ופונה לאישה נוספת וכך הלאה. את קצוות החוטים היו הנשים קושרות ומגלגלות מחדש לפקעת. הנערות היו שומרות את פקעת החוטים כקמע הגנה. לעתים הן סרגו מהפקעת כר חלומות, או שמיכה לוולד הראשון.

    המבחן השני היה מבחן החכמה או מבחן התושייה. האישה הקשישה, למודת הניסיון הייתה מספרת לנערה מעשייה בשם 'נְמֶכֶּה' (בסגנון 'היפה והחיה'). אחרי סיפור העלילה הייתה האישה עוצרת את היגוד הסיפור ומבקשת מהנערה להתיר את הקונפליקט בסיפור עד הסוף הטוב. החכמה או התושייה של הנערה נמדדה ביכולת המניפולטיבית שלה להגיע אל הסוף הטוב.

    המבחן השלישי נעשה בפאתי העיר או הכפר. הנשים היו מלוות את הנערה באמצעות עששיות אל פתח מערה. עליה היה לרדת במדרגות חצובות באבן אל תחתית המערה. שם ישבה אישה זקנה, מעין דמות מיתית. על הנערה היה להשקות אותה במים ובתמורה האישה הזקנה הייתה מברכת אותה: אַז גָ'אִי בְּרִי רָא בָּאשֶה – אַז גָ'אִי בְכּוֹנִי אוֹצָ'א בָּאשֶה – "באשר תלכי תמצאי דרך – באשר תחפרי תמצאי מים חיים". בעבודת השדה שערכתי בקרב הנשים האפגאניות, ספרו לי הנשים הקשישות כי המבחן השלישי דרש מהן אומץ רב. הן חששו לרדת את בטן המערה מפאת תקיפתן של ישויות דמוניות או חיות טורפות. הנשים עודדו את הנערה ותמכו בה באומרן: אנחנו השומרות עליך, אנחנו המגנות עליך, רוחך אמיצה כמו לביאה. רדי למטה וקבלי כוחות מאשת המערה ומברכתה'. המידעניות הוסיפו וספרו לי כי קולן של הנשים עודד אותן לרדת לבטן האדמה לקבל את ברכת האישה הזקנה לשוב למעלה ולצאת מפתח המערה כמו לידה מחדש. הנשים שחיכו בפתח המערה היו המיילדות שלה בטקס החניכה והן ברכו אותה בברכת 'סֶפִיד בָּאחְ'תְ בָּאשִי' – שהמזל שלך יהיה לבן. הנשים חלקו לנערה ולנוכחות בטקס את סוכריית הנֶבָּאט למילוי משאלותיהן.

    לאחר שלושת המבחנים של טקס הנזיד האדום, הנערה כונתה 'אישה' ויכלה לשוב אל חיי היום יום תוך כדי שהיא חוברת אל הנשים עצמן.
    למעשה, האישה הקשישה ביותר שהנחתה את הטקס הייתה מעין מיילדת למודת ניסיון שחנכה האת הנערה ויילדה אותה לתקופת חיים חדשה. המסע אל בטן האדמה – אל האישה המיתית שקיבלה מידיה של הנערה את המים החיים והשיבה לה בברכת הדרך ובחיים ארוכים ומלאי משמעות, היא זו שלמעשה העבירה לנערה באופן סמלי את מי השליה – נוזל החיים מהדור המיתי של הנשים לדור הנשי הצעיר שימשיך את הילודה והחכמה.

    על טקס הנזיד האדום שמעתי לראשונה בבגרותי. גרתי אצל סבי וסבתי בשכונת עמישב. שם קיבלתי בפעם הראשונה וסת. סבתי רצתה לערוך לי בווריאציה המקומית את טקס הנזיד האדום. אני השבתי בשלילה מוחלטת לכל מה שייצג את הנשים הגלותיות. רציתי להיות שייכת לתקופה חדשה למרחב אחר, 'מודרני' יותר. ובכל זאת השכנות שלנו באו לטקס והניחו על הסוּפְרֶה – מפת השולחן מתנות סמליות בצבע אדום (רימון, תפוח אדום, מפית רקומה בכלניות, אנפילאות מצמר אדום ושרשרת עם אבן אודם) אני ברחתי כל עוד נפשי בי והתחבאתי. רק בלילה חזרתי לבית סבתי, היא הגישה לי נָאן – לחם שאפתה בתנור החמר וגוֹל – ורד אדום שקטפה משיחי הוורדים שהיא גדלה בחצרה, ואמרה לי שהיא לא מבינה למה איני רוצה לחגוג את התבגרותי, היא עצמה הייתה שייכת לקהילה נשית שחגגה את הפריון וטקסי מעבר נוספים. ואז סבתי העניקה לי פתגם אחד כירושה ואמרה לי, צילה ג'וֹן (יקירה) בכל בוקר כשאת מתעוררת משנתך, שאלי את עצמך, נָאן וְגוֹל דָארִי, יש לך לחם ופרח – כי לחם זה לגוף ופרח זה לנשמה ואם יש לך זאת, אשרייך. את הירושה היפה הזאת אני מעבירה לכם בברכת הלחם לגוף והפרח לנשמה.
    צחוק הפעמונים של סבתי נשמע לי מאז שבתי הבכורה התבגרה וערכתי לה (בלי לעשות בושות, כמובן) את טקס הנזיד האדום ומאז אני מנחה טקסים אלו במקומות שונים בארץ.

    חותמת את מונולוג התּוֹצִ'יָאק בשיר על קסם הפריון:

    'הגוף של אמי הוא כמו עץ רימון' מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – ביוגרפיה סוּפית דמיונית.
    הגוף של אימא שלי הוא כמו עץ הרימון.
    יש ימים ודם יורד בין ירכיה.
    'זה דם הברכה', אומרת סבתא
    עוטפת את אימא בשטיח תפילה
    ושרה לה מזמורים בשפה עתיקה.
    עכשיו בא הדם אל בין ירכיי.
    סבתא עוטפת אותי בשטיח שלה
    ומברכת אותי 'ספיד באח'ת באשי' –
    שהמזל שלך יהיה לבן.
    אימא רוכנת על הקדרה ומבשלת לי את הנזיד האדום.
    אני נדבקת בשמחה הפורצת ממנה.
    סבתא מדליקה את בתי המנורה ומזמינה את הנשים להאכיל אותי
    חופן נזיד אדום מכפות ידן.
    'אנאר', אומרת ח'אנום עתארי,
    'למדי את סוד הפריחה והקמילה של פרחי הגן.
    למדי שורשים, עלים וזרעים מרפאים'.
    'אנאר', אומרת ח'אנום מאמא, 'האמיני בגופך,
    הוא יידע בעת הצורך להחלים בעצמו.
    הוא יידע את סוד התשוקה והלידה. האמיני'.
    'אנאר', אומרת ח'אנום נאלה, 'בכי עד כלות
    על פרידה מאהובייך. שחררי.
    לבם פועם בתוכך'.
    'אנאר', אומרת ח'אנום מורדה שור, 'זכרי ילדה
    גם במותך, אנחנו שריד של ציפור הסימורג,
    מתעוררות לחיים מתוך מותנו'.
    'אנאר', אומרת סבתא שלי. 'אל פחד ילדה,
    אהבי את העולם עד כלות. אהבי את אלוהייך.
    אהבי בני אדם, אהבי בעלי כנף וחיות. שמרי על חייהם.
    אכלי זרעים ופירות. אכלי שורשים – זה כוחנו'.
    'אנאר' אומרת ח'אנום נושתה, שירי מזמורים,
    שירי לעצמך, לסבתות שלך, לילדיך. שירי.
    כתבי שירה על גופך, על בטנך ושדייך. על כפות ידיך,
    על ירכייך, על עפעפיך.
    בלילה, כבתה אמי את בתי המנורות
    וכסתה אותי בשטיח התפילה של סבתא.
    'אנאר', היא לחשה, 'ילדתי אותך עם בית מנורה בלב.
    לכי בדרך בו יאיר לבך. קחי אתך
    את תיק הרפואה שנתנו לך הנשים שלנו.
    קחי את הברכות. הן ישמרו עלייך.'
    את תיק הרפואה שתפרה לי אמי שמרתי שבעים שנה.
    נשמרו בו ברכות הנשים שלנו וגרגרי רימון
    שנטלתי ביום ההוא מכפות ידיה של אמי.

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.


    להגיב
  • כושר זה אושר (2) – הטור של יהלי שפהרד

     

    [לטור הראשון]

    מה יעזור לי ישבן חטוב עם כואבות לי הברכיים כשאני הולכת?
    וגם חזה שרירי לא נראה טוב בכלל אם הוא לא יושב על חגורת כתפיים רחבה וישרה.
    ולמי אכפת המראה החיצוני כשאתה בן 70 פלוס והלב שלך לא עומד בקצב או שאתה צריך עזרה בקימתך מהמיטה בבוקר.

    המתנה האמתית והגדולה ביותר שתקבלו מאימוני כושר ואורח חיים פעיל ובריא זה איכות החיים שלכם .
    מה זה איכות חיים? כסף? בית גדול? חברים? עיסוקים רבים?
    כל אלה בהחלט נהדרים אבל אם הגוף לא מתפקד במיטבו קשה מאוד להנות מהם.
    הכול מתחיל בבריאות וביכולת התפקודית, הפיזית והמנטלית של האדם.
    זה אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל ותמיד אפשר לשפר את איכות החיים.
    פעילות גופנית, אפילו בגיל השלישי, מומלצת מאוד בכל שלב. היא משפרת את התפקוד היום-יומי ויכולה להאיט את תהליך ההזדקנות ולשפר את מצב הגוף והנפש.

    הנה לכם דוגמא.
    אני רוצה לספר לכם על דפנא גרבר שממלאת אותי בהשראה בכל פעם שאנחנו נפגשות.
    לשמחתי הרבה אני רואה אותה שלוש פעמים בשבוע.
    דפנא היא אישה בת 71 ומורה לפלדנקרייז – שיטה המלמדת מקסימום תנועה במינימום מאמץ, דרך קונפיגורציות תנועה מגוונות ושינוי ההרגלים הטבועים במערכת העצבים.
    ההתמדה שלה, הסבלנות שלה, ההקשבה שלה לגוף והצמא שלה ללמידה בכל תחום בחייה – מדהימים אותי והביאו אותה לתוצאות מרהיבות.

    כשדפנה הגיע אלי לראשונה היא הייתה כבר מורה ומתרגלת הרבה שנים את השיטה אך מעולם לא עשתה אימוני כושר פונקציונלים. היא סבלה מבעיות בברך שמנעו ממנה תנועות בסיסיות כמו עלייה במדרגות וישיבה על הרצפה.
    עבדנו יחד הרבה על חיזוק הרגליים והשרירים המיצבים סביב הברך, יחד עם תרגילים לשיפור שיווי המשקל ותרגילים פונקציונאלים אחרים שמדמים תנועות יום יומיות כמו הרמה של חפצים מהרצפה, דחיפה של הגוף כנגד הרצפה וכולי…

    היום אחרי פחות משנה התיפקוד הפיזי שלה השתפר פלאים. היא יושבת וקמה בלי להעזר בידיים, יושבת ישיבה מזרחית על הרצפה, עולה ויורדת במדרגות בקלות ללא כאבים וללא עזרה במעקה, ובאופן כללי רמת התפקוד שלה יותר טובה מהרבה בנות 20 שאני מכירה. ומספיק מבט אחד חטוף עליה כדי לראות זאת.

    יאמר לזכותה של פלדנקרייז שהשיטה באמת עשתה לי חיים קלים במקרה של דפנה.
    הבנת הגוף והמודעות לתנועה כבר היו שם. בנוסף דפנה היא אישה סבלנית שהתמידה והתעמקה בכל תנועה, הקפידה בדיוק והקשיבה לגוף שלה ולקצב שדרש ממנה. זה אפשר לה להתקדם בקצב אחיד ללא כאבים וללא פציעות, לחטב ולחזק את הגוף בצורה שלא רק נראת מעולה אלא גם מאפשרת תיפקוד מקסימאלי בחייה ואפילו לירידה משמעותית באחוזי השומן. לא מובן מאליו כשמדובר באישה בגיל הזה.

    אצל רוב האנשים שמתחילים להתאמן במקרה הטוב הם מצטרפים לקבוצה גדולה, נעמדים בסוף האולם, מסתכלים על המדריך ומחקים אותו. במקרה הפחות טוב הם פשוט מסתכלים ביו-טיוב על תרגילים וחוזרים על התנועות, בלי דיוק ו/או הדרכה, מה שעלול להיגמר בפציעות ובדרך כלל גם בכלל לא יעיל.
    כי יש חשיבות מאוד גדולה לפרטים דיוק התנועה, טכניקת התרגילים וכמובן בחירת התרגילים הנכונים ועצימותם.
    רבים מהמתאמנים שמגיעים אלי לראשונה מתקשים להפנים זאת ומחפשים את הדרך הקלה והמהירה ביותר לחטב את הגוף ולרדת במשקל מבלי לחשוב או להתאמץ יותר מדי, העיקר להזיע! אבל ללמוד איך להניע את הגוף בצורה נכונה ומהשרירים הנכונים זה תהליך שבהרבה מהמקרים מצריך זמן רב יותר מהזמן שלוקח לחטב את הגוף. ודפנא היא ההוכחה לכך.
    _____________________________________________________________________________________

    יהלי שפהרד היא מאמנת כושר בכירה ומוסמכת (Australian Institute Of Fitness) בעלת ניסיון של 15 שנה בתחום.
    כושר לחיים טובים – אימונים אישיים ובקבוצות קטנות בכרכור לכל הגילים. לעוד פרטים בקרו באתר www.yalyfitness.com


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (2): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור הראשון]

     

    הבת שלך נכנסת הביתה – "אבאאאאאאא". ואתה, במבט קצת עייף, קצת אין לי כוח, קצת לא מבין מה הסיפור. כל כך הרבה אהבה יש לה אליך. היא מתרגשת כל כך. אבל איכשהוא זה לא חודר. אתה לא מצליח ליהנות מזה. לא עד הסוף.
    והנה גם אשתך פה. הגיעה הביתה. לבה יוצא אליך למרות שהיא לא צועקת מהתרגשות כמו הבת שלך. אבל אתה לא מתרגש. "היא פה בגלל שהתחתנו. היא חייבת. קבענו".
    אבל יום אחד אתה שואל עצמך – למה הטעם של האהבה לא מצליח להיכנס לי ללב? מה זו הקליפה הזו שעל הלב שגורמת שהמנגינה של האהבה נשמעת כמו קולות עמומים?
    זו לא הפעם הראשונה ששאלת את עצמך את השאלה הזו, אבל הפעם אתה מחליט למצוא תשובה במקום לדחוף אותה משתחת לשטיח.

    אולי יש לי תשובה.
    ובתשובה הזו יש גם תקווה לשינוי.

    בוא ננסה רגע להסתכל על המציאות מחדש.
    הבת שלך לא חייבת לרוץ לקראתך.
    גם אשתך לא.
    מה היה קורה אם היית מבין שאשתך פה כי היא בוחרת בך. לא "פעם", כשהתחתנתם. אלא היום. מה היה קורה אם היית מרגיש לרגע שרגע לפני שהיא פתחה את הדלת היא בחרה בעומק ליבה להכנס לכאן עכשיו איתך?
    אני אישית הייתי מאד מתרגש.
    מישהו רוצה רק אותך. דווקא אותך. ממש עכשיו.
    נניח שכשהיית פותח את מתנת יום ההולדת מהבת שלך היית ממש קולט שהיא בחרה את המתנה הזו במיוחד בשבילך?

    נכון שכמה חסימות עומדות בינך לבין ההסתכלות המרגשת הזו – למשל, "היא הייתה עושה את זה בשביל כל אחד אחר". "כל ילד אוהב את אבא שלו". "היא בוחרת בי כי אין לה משהו יותר טוב". "הילדה לא מכירה משהו אחר". לכל אחד יש משפטים כאלו.

    אבל שווה לבדוק. יכול להיות שמשהו בלב שלך לא מסוגל להאמין שאתה כל כך מיוחד עד שמישהו יבחר דווקא בך מכל האנשים שבעולם. משהו בלב לא תופס שמישהו אוהב אותך כל כך. לא ממש מסוגל להכיל כמה אתה חשוב. כמה אתה נפלא.

    אז איפה התקווה לשינוי?
    בהסתכלות. בשחרור מהאשלייה שהעולם פה איתי כי הוא היה פה אתמול. איפה המפתח? בזה שבעצם גם אתה לא בוחר בחיים שלך. רוב הזמן אתה פה כי אתמול החלטת. אתה פה כי התחייבת. אתה פה כי זה מה שעושים. ככה זה. ואז נדמה לך שכל העולם סביבך גם ככה.
    נראה לך שגם הבורא ככה. גם הוא לא בוחר בעולם כל בוקר. גם הוא פה בגלל המשכנתא. הוא העיר אותך הבוקר בגלל שהוא מוכרח. לא בגלל שהוא רוצה. זה טבע העולם. לא?
    כדי להזכיר לעצמנו שלא, אנחנו משתדלים לומר כל יום בתפילה "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". מנסים להסתכל על העולם ולהיזכר שאלוהים בחר בו מחדש ממש הבוקר, מתוך לבו הטוב.

    אם אפילו לרגע אחד תחליט לבחור מחדש בחיים שלך, לא לחיות באיזה מין המשך לאתמול, אלא להחליט. להיות בנוכחות. מה יקרה? כל הערפל העמום הזה סביב החיים יתפוגג. יחד איתך, כל העולם ייראה פתאום בוחר.

    פתאום תקלוט את המנגינה שהבת שלך מנגנת עבורך. פתאום תראה את הלב של אשתך יוצא אליך. פתאום תרגיש את העולם מספר לך סיפור. משהו יקרה אפילו לאוכל שלך.
    הוא יקבל פתאום טעם חדש.
    כי קודם הרגשת שהאוכל הגיע מהסופרמרקט ומהספקים. הרגשת שאתה קנית אותו. ואם כבר הרגשת שאתה מקבל אותו מלמעלה, זה לא בטח היה מבחירה. אז לאוכל שלך היה טעם עייף. זה היה אוכל בלי טעם של אהבה. למעשה, הייתה בו אהבה אבל הלב היה חסום, זקן ועייף.

    אבל לפתע, אתה קולט. אלוהים חופשי. הוא לא חייב. בדיוק כמוך…
    הוא סידר את האוכל הזה במיוחד בשבילך. הוא בחר את התותים האלו, עם כל הריחות והטעמים, שיגיעו לדוכן במיוחד היום. בגלל שאתה מיוחד. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי העץ. בורא. עכשיו. כי הוא אוהב אותך.

    אם לרגע אחד אתה קולט שאף אחד לא חייב כלום, אלא חי את חייו כי הוא רוצה, אז מה קורה?…. תבדוק.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (2) – הטור של לילה חפר

    [לטור הראשון של לילה – מסע ברוח הפרדס-כרכוראית]

     

    בבואי לכתוב את הטור הזה עשיתי חיפוש קצר על קיר הפייסבוק שלי וראיתי שבשנים האחרונות כתבתי כמעט עשרים פוסטים על החיים בפרדס חנה-כרכור, המועצה והמקף.

    אבל מה אני יודעת על המקום הזה? על העבר שלו? על הסיפור שלו? אני עסוקה מאד בסיפור שנרקם פה בעשרים השנה האחרונות אבל, אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי…

    אז יצאתי ללמוד קצת היסטוריה ומכיוון שלמרות שהיא מגיעה אחרי המקף כרכור הייתה פה קודם בחרתי להתחיל איתה.
    בואו נסתדר לנו בנוחות במכונת הזמן ונכוון את המחוג ל-1913 (כן, היא לא צעירה הכרכורה…).

    מה נראה כשנגיע? כנראה שהמון אלונים. היה פה יער אלונים יפיפה פעם חברים, האלון הבודד? הוא לא היה בודד בכלל.
    כרכור נרשמה לראשונה במסמכי הכשרת הישוב כ"קרקור" והיא אחד הישובים היחידים שלא טשטשו את העובדה שישבו פה פעם ערבים והשאירה את השם הערבי של הישוב.

    באתר המועצה מופיע הסבר על מקור השם כרכור. על הדף חתום פרופסור עמירם גונן ומכיוון שאין כמו לשמוע סיפור מבעליו יצאתי לחפש את הפרופסור.

    לטלפון ענה קול לבבי.
    "שלום פרופ' גונן, אני מקווה שאני תופסת אותך בזמן טוב".
    "את תופסת אותי יחף עם רגליים על הספה מחכה לכוס תה צמחים שאישתי מכינה".
    מממ… נשמע כמו זמן מצוין לבקש סיפור.

    אז אני מסבירה מי אני ולמה התקשרתי והוא צוחק.

    "רוצה סקופ?" תמיד רוצה סקופ. "מאז שכתבתי את הדף לאתר המועצה כבר קיבלתי מידע חדש ויש לי סברה חדשה".

    רגע. בוא נציג אותך לקוראים שלנו פרופסור.
    אז פרופסור עמירם גונן נולד וגדל במושבה כרכור. זכרון ילדות "עד היום אני יחף בגלל כרכור. לא היו לנו מדרכות והיינו מהלכים יחפים על שבילי החול, קופצים בקיץ בין צל של עמוד חשמל אחד לשני. למרות שאני גר בירושלים רוב חיי אני מחובר בקשר עז למושבה". גונן הוא פרופסור לגיאוגרפיה וחבר בועדת השמות הממשלתית, או כמו שהוא אומר "אני משורר את הנוף ומנסה לטעת בו סיפורים" ואחרי משפט כזה איך אפשר שלא לבקש סיפור.

    "מה הוציא אותך למסע הזה אחרי מקור השם כרכור?"

    "זו הייתה התחקות בלשנית שנמשכה שנים רבות. כולם ידעו להגיד שהמתיישבים שמרו על שם הישוב הערבי שהיה כאן קודם אבל כרכור לא נשמע מקור ערבי קלאסי. ידעתי שמצפון לבאר שבע יש גם ואדי כרכור אבל אף אחד ממכרי הערבים לא ידע להסביר לי את מקור השם. יום אחד, אחרי שפרץ שלום, נסעתי למצריים לוועדה מקצועית. בחנות ספרים בקהיר קניתי מפה מפורטת של מצריים ופתאום לכדה עיני בשוליים הצפון-מזרחיים – כרכור. הבנתי שיתכן שיש פה קשר מצרי, ידעתי שכשהמצרים כבשו את ישראל מהתורכים, שלחו איברהים פאשה ובנו מוחמד עלי הרבה מיצרים ליישב את הארץ. הנחתי שהם הביאו איתם את שם הישוב ממנו באו, אך אף מצרי ששאלתי לא ידע לענות לי על מקור השם. אחרי כמה שנים נסעתי לכנס בינ"ל בצרפת ופגשתי שם את שר התכנון המצרי, קיוויתי שהוא שעוסק בתכנון ידע את מקור השם. חיכיתי לתפוס אותו בהפסקה ולדוג מימנו עוד קצת מידע על התעלומה שלי ואכן הוא הכיר את השם. השר אמר שמדובר במשפחה ארמנית עשירה מקהיר שהיו לה חוות ואריסים ובוואדי נשלחו אריסים משם לארץ ישראל. שם ארמני? אני מכיר את הקהילה הארמנית וזה לא נשמע שם ארמני. כשחזרתי לירושליים הלכתי אל הרובע הארמני ובאחד המנזרים שאלתי על השם. הנזיר צחק ואמר שהוא מניח שמדובר בשיבוש ערבי לשם גרגור שהוא שם ארמני נפוץ. הוא גלגל את המילים בלשונו במבטא ערבי ולפתע הבנתי כמה בקלות יכול להשתבש גרגור לכרכור".

    כמה טוב לו לאדם שיש תעלומה בחייו! אני אוהבת את התחושה שמזדמזמת בי כשהסקרנות הופכת להיות מנוע.

    "זה סיפור מקסים פרופסור. הבטחת לי סקופ".

    "יש לנו חברים בכרכור גדעון ורות השמשוני. גדעון אוהב טיולי שטח והוא יצא עד דרום מצריים לטייל ושהוא חזר הוא סיפר לי שהם טיילו בואדי שנקרא… כרכור! פתחתי את המפה והסתכלתי באזור הטיול שלהם וגיליתי לתדהמתי שכל הואדיות באזור הזה בדרום מצרים נקראות כרכור, במקום המילה הידועה וואד. פתחתי ספרים וגיליתי שיש חבל ארץ היסטורי שנקרא Nubiya, אזור מדברי שיושב במה שהוא היום צפון מצריים וסודן. בגלל שאזור המחייה שלהם היה מדברי ועני הם היו מגיעים לדלתא של מצריים לחפש פרנסה. בזמן הכיבוש המצרי של ארץ ישראל חלק גדול מהמתיישבים שנשלחו ממצריים היו נובים, מטבע הדבר בהיותם חסרי אדמות הם שמחו להזדמנות לקבל אדמות חקלאיות בארץ אחרת. היום אני מאמין שהמילה כרכור היא ואדי בשפה הנובית ושהנובים הביאו אותה איתם לכל מקום בו התיישבו גם במצריים וגם בישראל. כשהגיעו לכאן והתיישבו מול ואדי-ערא הם נתנו לישוב שם ואדי=כרכור משהו… ואנחנו נותרנו רק עם ההקדמה".

    וכך כמו מבקבוק בים אנחנו מקבלים דרישת שלום מעם עתיק אחר כל פעם שאנחנו אומרים כרכור.

    ככה זה במושבה הפיוטית שלנו, אפילו השם הוא רומן בלשי שלם, והאהבה למקום מוציאה אנשים למסעות של גילויים. תודה פרופסור עמירם גונן על השיחה המרתקת.

    ואם לכם יש מידע נוסף או סודות משפחתיים שקשורים למקור השם כרכור אתם מוזמנים לכתוב לי כאן ואני מבטיחה לעדכן את פרופ' גונן.

    ———————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (2) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק הראשון: שלמות]

     

    השבוע שאלתי בקבוצת הפייסבוק של קהילת הכתיבה שלי את השאלה הפשוטה הבאה:
    למה אתם כותבים?

    אלה הן רק חלק מהתשובות שקיבלתי:

    • "כי אני לא יודע איך לומר"
    • כי זה מדגדג כל כך בקצוות של האצבעות עד שאין ברירה אחרת.
    • כי היא זו אני האמתית.
    • כי המחברת מוכנה להקשיב וגם אני.
    • למה אתם נושמים?
    • כמו חמצן, אי אפשר בלי.
    • כי אחרת אני מסוכנת לציבור…

    ועוד תשובות ועוד סיבות ועוד תגובות.

    מדי פעם אני שואלת את עצמי וכותבים אחרים את השאלה הפשוטה הזאת.

    כמו ילדה קטנה, יחידה ותמה, השמלה אדומה ושתי צמות, עומדת ושואלת:

    למה?

    הרי הזמן שלנו כל כך יקר, יש לנו רשימה שהולכת וגדלה של משימות, מטלות, התחייבויות וחשבונות לשלם. אז למה מכל הדברים בעולם, אנחנו כותבים?

    פתאום מזדמן לנו חלון קטן של שקט ואנחנו לא נלך לישון, לא נזפזפ בטלוויזיה, לא נשתה בירה עם חבר- אנחנו נבחר לכתוב.

    וזה עוד כשיש לנו זמן. מה על הרגעים הכל כך רבים ביום בהם אנחנו כל כך מולטיטסקינג שהכתיבה מתבצעת תוך כדיי כי פשוט אי אפשר אחרת.

    היא מצילה אותנו.

    כי זה כמו חמצן, כי אי אפשר בלי, כי אחרת אני מסוכנת לציבור, כי המחברת מוכנה להקשיב וגם אני… כי האמת- כשאנחנו בוחרים לכתוב , אנחנו בוחרים בנו.

    אנחנו בוחרים בעצמינו.

    אנחנו בעצם אומרים: יש לי רגע קטן והדבר היחיד שאני רוצה לעשות ברגע הזה- זה להיות איתי.

    אבל להיות באמת איתי, לצלול לנבכי נפשי, לתת לעט לקחת, להעלות ממעמקיי את מה שיש בי. עכשיו.

    וזה מה שמתקבל בסוף סשן של כתיבה: מה שיש  בי עכשיו.

    וברגע הכתיבה הבא , יתקבל משהו אחר וכן הלאה וכן הלאה .

    הכתיבה שומרת על קשר איתי, היא שומרת על קשר עם האדם הכי חשוב לי.

    וזה הבסיס.

    צייר, אומנית, פסל, משוררת, מעצב, סופרת- כל אלה לא יכולים לחיות בלי האומנות שלהם. זהו יצר שחזק יותר מכל דבר. זהו יצר השרדות .

    קודם כל היצר, קודם כל התשוקה לדבר, אחר כך באה הטכניקה.

    קודם- הלמה.

    אחר כך- האיך.

    וכשיש את ה-"למה", צריך לשמור עליה, כי ברבות השנים, ככל שלומדים את הטכניקה, מבקרים בסדנאות כתיבה, מלטשים ומשפרים את היכולות – ה"איך" עלול להשתלט על ה"למה" וכשזה קורה אני עוצרת רגע ושואלת את עצמי, מחדש, את אותה שאלה קטנה, יחידה ותמה: למה? למה אני כותבת?

    [לפרק השלישי: כתיבה זה דבר מלוכלך]

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >


    להגיב
  • הכותבים החדשים של מושבה חופשית

    קוראים יקרים, מתרגש ושמח להציג בפניכם את נבחרת הכותבים החדשה של מושבה חופשית!
    נבחרת מכובדת ומוכשרת כל-כך שהתקבצה לה כאן, לחלוק אתכם מילים, מחשבות, עיצות והגיגים.
    הם יהיו איתנו בחצי השנה הקרובה, עם טור כל שבועיים - שווה (מאוד) לעקוב!

    שלי מרכוס

    כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. כתבה ב"מושבה חופשית" בגלגולים קודמים...
    לבלוג של שלי מרכוס >

    הטור של שלי: צ'אקרת הכתיבה - עיצות וטיפים לכתיבה והרבה יותר
    (אחת לשבועיים בימי חמישי/שישי)

    לילה חפר

    עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית.
    לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב >

    הטור של לילה: מכּרכּרת בפרדס - מסע ברוח הפרדס-כרכוראית
    (אחת לשבועיים בימי ראשון/שני)

    איתי אשכנזי

    מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים"
    האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai

     הטור של איתי: אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות - דת מזוית קצת אחרת
    (אחת לשבועיים בימי שלישי/רביעי)

    יהלי שפהרד

    יהלי שפהרד היא מאמנת כושר בכירה ומוסמכת (Australian Institute Of Fitness) בעלת ניסיון של 15 שנה בתחום.
    כושר לחיים טובים – אימונים אישיים ובקבוצות קטנות בכרכור לכל הגילים. לעוד פרטים בקרו באתר www.yalyfitness.com

    הטור של יהלי: כושר זה אושר - תרגילים, תחושות, תירוצים ושיטות שיכניסו אתכם לכושר
    (אחת לשבועיים בימי חמישי/שישי)

    צילה זן-בר צור

    חוקרת פולקלור על דרך המשי. מלמדת פולקלור ומגדר באקדמיה, מנחה טקסי מעבר ומציירת במילים את עולמם העתיק והנשכח של מרפאי הלב והנפש. קוסמת של מילים.
    מחברת הספר "כותבת במקל של כורכום".

    הטור של צילה: כותבת בדיו לבנה - חכמתן של הנשים הקדומות, הריטואלים, מסעות החניכה ושירת חייהן
    (אחת לשבועיים בימי ראשון/שני)

    אם מישהו מכם הקוראים חושב שהוא מתאים ורוצה לכתוב טור לאתר, מוזמן ליצור קשר ישירות למייל: localblog@gmail.com עם כמה מילים עליכם ודוגמא למשהו שכתבתם.


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' – הטור של צילה זן-בר צור

    בכל עונה במעגל חיי אני כותבת בחומר אחר. עונה היא הלך רוח פנימי.

    זו לא  עונה המכונה בשם, סתיו או אביב, זה שלב בהתפתחות שלי.

    העונה הזאת שבה אני נמצאת היא עונת מעבר. או יותר נכון לומר, בהלך רוח של מעבר. ויקטור טרנר היה קורא לזה לימינאליות. מצב שהוא בין לבין.  הוא גם היה מצביע על קומיוניטאס בשלב הזה. האבחון המדיקלי היה מכנה זאת מנופאוזה – פתאום 'הפסיק לי הירח' (אבל דווקא עכשיו אני יותר ויותר יודעת למדוט על אורו של הירח, להתמלא ולגרוע בהבנה עמוקה שהיא מעבר לאריתמטיקה פשוטה). הסבתות האפגאניות שלי היו אומרות שאני בשלב בו הנשים מתאמנות להתמיר את הרחם שלהן מאיבר של הולדה לאיבר של חלימה וריפוי. ואצלן היה קומיוניטאס – קהיליות נשית. אחת עגנה בנפשה של השנייה. אחת חנכה את השנייה. הן תפשו את הקשרים שביניהן כמארג חיים. אין תחרותיות. אין היררכיה של יוקרה ומעמד. לשפה הזאת אני מתחברת. בשלבי מעבר יש תמורות.

    בעונה הזאת אני כותבת ב'דיו לבנה'. תדמיינו דיו מהולה בחלב אם. הדמיון הוא המחשה פואטית. הוא מרחיב את גבולות התודעה. מבחינתי לכתוב בדיו לבנה זה קודם כל ליצור תמהיל בין החלב של האימהות הקדומות שלי לבין דיו – ההחתמה האישית שלי. התמהיל הזה הוא תרופה בעבורי. את המונח 'דיו לבנה' טבעה ההוגה הפמיניסטית הלן סיקסו במאמרה 'צחוקה של המדוזה'. על פיה: "בכל אישה יש תמיד משהו מהאם הטובה, לכן כדי לייצג את עצמה ואת גופה היא כותבת בדיו לבנה. כתיבה ב'דיו לבנה' יוצרת שפה נשית שמתארת וחוקרת נושאים של נשים. אישה הכותבת כתיבה נשית מתאחדת עם הגוף הנשי האימהי". לשיטתה של סיקסו כתיבה נשית  מאופיינת בפיוטיות, ובאינטימיות. הכתיבה זורמת ושוברת את האחדות הליניארית של הזמן והדמויות.

    ומכאן שם הטור שאכתוב בו, 'כותבת בדיו לבנה'. השם מהדהד אל ספרי, 'כותבת במקל של כורכום' שלקוח מתוך קינה בשפת הדַרִי (השפה האפגאנית), בה הבת או הנכדה מקוננות על מותה של האם: קָאלַם סָר מִיכּוּנַם אָז זַרְצ'וּבֶּה – 'כותבת במקל של כורכום'. (הבית הראשון של הקינה: כותבת במקל של כורכום / עד מתי אשא את הסבל / עד שאראה את האור [שלה] / הוי, סבל עד מתי אשא [אותך] / חצי ממני לא נשאר / הסבל עד מתי / געגועיי אלייך / נזלו בדמעות עיניי). הנשים שחיו בתקופתה של סבתי באפגאניסטן לא היו אורייניות אך הן כתבו (רשמו סמלים) בתבלינים. במקל של קינמון הם כתבו ברכות, באניץ של זעפרן הן כתבו נוסחאות ריפוי ובמקל של כורכום הן כתבו קינות. הפעם זו אני שכותבת בדיו לבנה את חכמתן של הנשים שהיו האימהות הקדומות שלי, את הריטואלים ומסעות החניכה שהן עברו, את שירת חייהן.

    הסיפור על ח'אנום פאי לנג ( 'כותבת במקל של כורכום', עמ' 47) מעורר את הזיכרון שבי על אותן אימהות קדומות שידעו למהול דיו בחלב כפורמולה של ריפוי.

    חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קנדהאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. לפני ששמעתי את שמה ידעתי על קיומה, כי בכל פעם שהייתה שרה למים, הם היו נרעדים ומשמיעים צליל שהיה מעיר אותי משנתי. פעם אחת ויחידה פגשתי אותה. זה היה כשאימא שלי לקחה אותי אליה, בגלל שנכנסו בי רוחות וחוללו בי סערה.

    "נדבקו בה רוחות פרצים," אמרה אימא שלי לחָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. וזו צלעה אל כד המים שלה, ויכולתי לראות אותה מאחור ואת שתי הצמות שלה השזורות משערות בצבע ירוק ונחושת.

    "זה מהזקנה," אמרה אימא שלי והזהירה אותי שלא אביט בעיניה של חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג, כי תמיד יוצאים משם נחשים ומשאירים את הנשל שלהם בעיניים של אלה שמביטים בה. נזהרתי טוב טוב שלא להביט בנחשים של חָאנוּם פָּאִי לַנְג, כי לא רציתי שישאירו לי את הקליפות שלהם ויסתירו לי את העולם. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג שרפה אֶסְפַּאנְג' [זרעי קטורת] וקראה שלוש פעמים "פָּאריז פָּא רישְתֶה  [רגלי השדים, סורו מכאן]" ונתנה לי לשתות דיו בחלב שהיא הכינה. "חת שתיים," היא אמרה, ואני שתיתי הכול בלגימה אחת. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג אמרה לאימא שלי: "זהו. הפרצים יצאו והרוחות נשארו." ואימא שלי לא הבינה כלום ושאלה מה ועוד מה. אני הבנתי הכול. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג נתנה לי חומר כדי שאכתוב את הרוחות שבי. שבעים מחברות כתבתי בדיו שבתוך גופי. כל שנה מחברת אחת, ובכל דף יש נשל מיובש מהמבטים של פָּאִי לַנְג. אני מתחילה לקרוא את המחברת הראשונה שלי:

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קָנְדַהָאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת ילדה ושמה דוֹחְתָּר פָּאִי לַנְג. והיא מאמנת נחשים שיהיו עוזרי הרפואה שלה, והיא קוראת לי בשמי. ואני באה, אבל נעצרת בבוסתן של עצי הדובדבן וקוטפת פֵרות אדומים ומתוקים. צופה ברעדה בהר הלבן, ובן רגע הוא הופך לעמק שמוליך אותי הביתה.

    [לטור השני של צילה]

    —————————————————————————————————————————————————–

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.


    להגיב
  • כושר זה אושר – הטור של יהלי שפהרד

    כמעט בכל יום אני מוצאת את עצמי לפחות פעם אחת באותה שיחה, על כמה זה חשוב לקחת בחשבון את עצמנו. למצוא מה עושה לנו טוב ולהקדיש לעצמנו זמן איחות לפחות שעתיים בשבוע. זמן שימלא אותנו ויתן לנו אנרגיות חיביות ועניין בחיים.
    זה קל להגיד ולא ממש פשוט לעשות… זה אתגר פסיכולוגי ופיזי.
    בחודש האחרון מצאתי את עצמי נפגשת עם האתגר הזה בעצמי.
     .
    לפני שהייתי מאמנת כושר הייתי רקדנית ומורה למחול וזה נשאר תמיד חלק ממני שכאשר אני לא ממלאת אותו זה מרגיש כמו חור קטן בלב. אז נרשמתי לשיעורי מחול מודרני למבוגרים, לעשות משהוא בשביל עצמי, בשביל הנשמה. חיכיתי וחיכיתי שיתחיל הקורס וכשהגיע הרגע הגדול פתאום היו לי מלא סיבות למה לא יכולתי ללכת… עבודה, עייפות, שרירים כואבים, עומס של עבודה, מתאמנות שממש רצו שיעורים בדיוק באותו יום ושעה… אז לא הלכתי והייתי ממש מאוכזבת מעצמי. ואז נזכרתי בשיחות שאני מנהלת על בסיס קבוע עם מתאמנות ואנשים שרוצים להיכנס לכושר אבל לא מוצאים זמן. תפסתי את עצמי בידיים וכמו בולדוזר פיניתי את כל המכשולים הדרושים והגעתי לשיעור. יצאתי משם כל כך מלאה באושר שנתתי כזו מתנה לעצמי. הרגשתי שהעזתי והכיף הזה מהדהד לי כל השבוע שלאחר מכן ונותן לי כח להעצים אחרים, הרבה יותר ממה שעוד שעת שינה או כל דבר אחר היה נותן לי.
     .
    תמיד תהיה לנו סיבה ממש מוצדקת למה לוותר על עצמנו, למה אי אפשר באמת לקחת רגע ולתת אותו לעצמנו. שגרת היום, עבודה, ילדים, בני זוג, חברים – לכולם אנחנו מקדישים זמן ולעצמנו לא נשאר…
    אבל, כשאני ממלאת את המצבורים שלי ומקדישה זמן לעצמי, למשל באימון כושר, או בכל דבר שממלא אותי ועושה לי טוב, אז יש לי יותר אנרגיה לתת לסביבה שלי. כשאנחנו מתאמנים יש לנו גם יותר כוח פיזי להתרוצץ ולשחק עם הילדים או הנכדים, יש לנו את האפשרות לשבת בנוח יותר על הרצפה בלי שהגב יכאב. בנוסף, כשאנחנו מאושרים יותר ומסופקים יותר וכמובן כשאנחנו יותר בכושר, המערכת החיסונית שלנו חזקה יותר – אנחנו חולים פחות ויכולים לתת יותר ימי עבודה ויותר יעילות בחיי היום יום.
     .
    אני ממליצה לכם בחום רב ובלב רחב: תמצאו את הדבר הזה שממלא אתכם ושמזיז אתכם –  שיתרום לכם גם לנשמה וגם לבריאות ויגרום לכם הנאה. ותקדישו לו שעתיים בשבוע. בלי פחד ובלי תרוצים.
    וההמלצה שלי זה לעשות זאת בעזרת אימון כושר או כל ספורט אחר שעושה לכם טוב.
     .

    ברגע שמצאתם את האימון/חוג/ספורט הרצוי. יכול להיות ששוב יעלה הקושי להתמיד, לשמר את המוטיבציה לטווח ארוך.

     .
    הנה 8 טיפים פרקטיים שיעזרו לכם בתהליך:
    1. אל תרחיקו לכת עם התכנונים והמחשבות איך להתמיד … תחשבו רק על השיעור הבא כל פעם ואיך להתארגן להגיע אליו.
    2. נסו שהמסגרת שבחרתם תהיה קרובה אליכם ונגישה (אם אפשר גם ברגל או באופניים) כך שלא תבזבזו זמן בדרכים.
    3. הסבירו לבני משפחתכם על חשיבות ההחלטה וההנאה שאתם מפיקים בשיעור ובקשו מהם לפרגן ולהירתם לנושא ולהקל עליכם לתת את הזמן הזה לעצמכם.
    4. קבעו את השיעורים בתחילת השבוע. הדבר הראשון שנכנס ללו"ז זה גם הדבר האחרון שיצא…
    5. תנסו להגיע ללו"ז קבוע ולא לשנות כל שבוע את מועד האימון.
    6. כתבו את לו"ז השיעורים גם ביומן או לוח שנה וגם על המקרר בבית כך שגם אתם וגם בני משפחתיכם תראו אותם מול עיניכם.
    7. במידה של חוסר מוטיבציה שננו לכם כמו מנטרה כמה נהניתם וכמה זה עשה לכם טוב בפעם הקודמת.
    8. הציבו לעצמכם מטרות שאתם רוצים להשיג בעזרת האימון. זה יכול להיות כל דבר מהרזיה ועד יכולת לשבת ישיבה מזרחית, למנוע כאבי גב, לרוץ 15 דק' בלי להתעייף וכו'.

    ——————————————————————————————————————————————————

    יהלי שפהרד היא מאמנת כושר בכירה ומוסמכת (Australian Institute Of Fitness) בעלת ניסיון של 15 שנה בתחום.
    כושר לחיים טובים – אימונים אישיים ובקבוצות קטנות בכרכור לכל הגילים. לעוד פרטים בקרו באתר www.yalyfitness.com


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות: הטור של איתי אשכנזי

    שתי מהפכות התרחשו בחיי בכל מה שקשור לשורשים היהודיים שלי.

    הראשונה התרחשה בחדר המדיטציה של מנזר זן ביפן. שום התרחשות חיצונית נראית לעין לא גרמה לה.

    השנייה התרחשה בתוך קראוון בגודל 50 מ"ר בבקעת הירדן, קצת אחרי לידת ילדי הרביעי.

    כאשר נכנסתי בשעריו של המנזר לא ניחשתי מראש לאן הדברים עומדים להתגלגל. לא ניחשתי שהמנזר הזה יהיה כרטיס כיוון אחד (בינתיים…) לתוך עולם התורה, הקבלה, החסידות והתפילה. ידעתי שהיה לי סבא רב. אפילו רב גדול. אבל מה שידעתי על עולמו הפנימי היה דל מאד. יש איזה אלוהים שסבא שלי האמין בו, אלוהים שמצווה על כל מיני מעשים מוזרים. דבר אחד היה לי די ברור – סבא שלי לא היה רוחני. הוא היה דתי ודת זה לא רוחני. אבל שירים מליל הסדר זכרתי. שירים חמודים דווקא.

    לאב המנזר שפגשתי ביפן לא היו תורות ורעיונות מרובים. לפני שהוא הפך להיות נזיר זן הוא היה טייס קמיקזה, כלומר, טייס שתכנן לסיים את חייו בטיסת התאבדות על יעד אויב. אבל הוא לא הספיק. מכיוון שהוא היה טיפוס מתמסר, הוא מצא לעצמו כיוון אחר להתמסרות. מדיטציה בודהסטית.

    וגם שם הוא היה ממוקד למסר אחד – "all is one, heaven and earth the same root". אולי אני הוא ששמע רק את זה. אבל למיטב זכרוני הוא לא נהג לפטפט הרבה וגם בשבועות המדיטציה המעמיקים הוא לא בנה תיאוריות. המשפט הזה היה העיקר של מה שהוא לימד.

    יום אחד, פתאום, באחת המדיטציות, תפסתי את התרגום של מה שהוא אומר: "אחד אלוהינו שבשמיים ובארץ". רגע. המסטר היפני הזה בעצם שר לי שיר של ליל הסדר. אוי. זה היכה בי כרעם ביום בהיר. גם היהדות רוחנית. גם היהדות מבינה משהו על אחדות. היום זה מצחיק אותי. אבל אז זה היה חידוש מרעיש עבורי.

    אחרי כמה חודשים ועוד כמה גלגולים בדרך, חזרתי הביתה. רציתי ללמוד. להבין. מישהו כמו נתן לי קצה חוט. מפתח. רמז לכתב חידה. כתב חידה שהיה מונח לי מתחת לאף הרבה שנים אבל נעלם מעיני. אולי בגלל שכתב החידה היה מוצלח מידי.

    חיפושיי הובילו אותי לתלמיד של סבי ז"ל, ששמר בביתו על אוצר של אלפיים קלטות משיעורים שהוקלטו לאורך השנים. התחלתי לשמוע אותם ועולמי נרעד. זה היה כמו לשמוע את עצמי מחפש אבל עם תשובות, עם תובנות, עם ניסיון. שוב הסוד הזה שהתחבא לי מתחת לאף. מסתבר שסבא היה נצר לשושלת של מקובלים מאלג'יר. מסתבר שהוא פגש ולמד ממורים רוחניים רבים, לימד את נשיא קמרון תורה, לימד בכנסים בין דתיים ברחבי העולם. בקיצור מסתבר שזה די דכאון שאני מגלה את זה אחרי שהוא נפטר…

    הנחתי את התיק. הגעתי הביתה. היהדות התגלתה לעיני במימד הרוחני הפנימי שלה. במוסר. באופק לתיקון העולם. זה היה המהפך הראשון. אני והיהדות התחלנו בהיכרות מעמיקה.

    המהפך השני קרה פחות או יותר שמונה שנים מאוחר יותר בתוך קרוואן קטן ומלא בעצבים של האבא שהפכתי להיות. בית קטן. ארבעה ילדים. אבא אחד עצבני. אבא אחד שיודע קצת תורה, אפילו מלמד, אבל זה לא עוזר לו להרגיש חופש מוחשי ואהבה ממשית ביום יום. וזה לא היה מצב שיכולתי לחיות איתו.

    הלימוד של שורשיי היהודיים הצליח למלא אותי בשמחה ומשמעות לתקופה נפלאה. אבל ברגע מסויים הופיעו שוב הכיווצים. המתח. אבד החופש. אולי אפשר לומר שנעשיתי "דתי" פחות או יותר, אבל זה לא היה מה שחיפשתי. חיפשתי שחרור. חופש.

    אז ארזתי שוב את התיק, ויצאתי שוב לחפש. טוב, בלי תיק. אבל יצאתי. ומצאתי את הלימוד של ימימה אביטל. בקראוון בעין חרוד, קיבלתי מהלימוד של ימימה מפתח לאוצרות הגנוזים בתוכי. אפשר לקרוא לגלגול השני, למפגש המחודש שלי עם היהדות – סוד החופש והאהבה.

    היום, אני מלמד מסעות של לב ונפש על פי הדרך היהודית. בשבועות הקרובים, אנסה לנסח עבור עצמי ועבורכם משהו מכתב החידה שפתרתי. אלו בעיני אוצרות מתוקים. הם מספרים על אהבה, על חופש, על קרבה, על כסף, על זוגיות, על אמון. על החיים. והם מתחבאים במקומות מפתיעים כמו "אחד מי יודע"…

    [לטור השני]

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai


    להגיב
  • מסע ברוח הפרדס-כרכוראית (שם זמני) – הטור החדש של לילה חפר

     

    (עדכון: נבחר שם חדש! "מכּרכּרת בפרדס")

    השנה היא 2005. אנחנו זוג נשוי טרי שמסיים את הלימודים במכללת תל-חי.

    עם כל האהבה לצפון אנחנו יודעים שלא נשתקע שם.

    הנתונים שלנו הם משפחות מוצא בבאר-שבע ותל-אביב, שנינו עובדים סוציאליים, שנינו סניאסים (תלמידים) של אושו, זוג צעיר אבל לא צעירים מאד וכבר רוצים להגיע למקום שיהיה לנו בו בית.

    אנחנו יודעים שאנחנו רוצים את הבית שלנו על האדמה, שיהיה שקט אבל לא חור, שתהייה בו קהילה אבל לא בתוך התחת שלנו, שיהיו אפשרויות לחינוך לילדים, ושיהיה לו אופי למקום.

    וככה הגענו לפרדס חנה מקף כרכור.

    אנחנו, ועוד אלף זוגות עם פרופיל דומה מאד לשלנו.

    מקום עם אופי. אני תוהה על ההגדרה הזאת היום? איך קורה שלמקום יש אופי? איך מקום אחד הוא פרבר סתמי חסר כל טעם ומקום אחר הוא מקום עם סיפור שאפשר לדבר עליו כמעט כמו שמדברים על אדם.

    פרדס חנה-כרכור, צל-עלי בננה ושלוות עולמים, שיקשוק, אמנים במושבה, פרדס-חפלה, הידית, הקהילה הדמוקרטית, הקהילה האנתרופוסופית, האנרופו-דוסית, גינה קהילתית, ראגה, קואופרטיב, מושבה חופשית.

    עשור אחר כך אני מתחילה לעבוד במועצה המקומית פרדס חנה-כרכור באגף הרווחה בתור עובדת קהילתית. ומהר מאד אני מגלה שכל הנרטיב הפרדס-חנאי שלי הוא נחלתם של שלושת אלפים איש (במקרה הטוב) במועצה מקומית של ארבעים ושתיים אלף איש.

    יש ותיקים שמרגישים שפלשו להם. יש כרכוריסטים שמבכים את המקף ואת המורשת הכרכוראית.

    יש שכונות של עולים. יש קווקזים. אתיופים. שיכונים. יש אנשים שלא מתגעגעים לשיקשוק. הם אפילו לא יודעים שהוא היה קיים.

    לא כולם רוצים פרחי בר. יש כאלה שרוצים שירססו הכל ויעשו מדרכות. יש אנשים בפרדס חנה שמתים שהיא תהייה רמת השרון.

    משהו קורה בפרדס חנה – כרכור. אי אפשר להתווכח עם המספרים. הגידול באוכלוסייה בעשור האחרון הוא מטורף, כל שנה בעשור האחרון גדלה פרדס חנה בארבעה אחוז!

    והמשהו הזה, הרוח הפרדס-כרכוראית הזו, היא היא נושאו של הטור הזה.

    הטור הזה הוא מסע, כי אני מאד אוהבת מסעות, בין הפנים השונות של המועצה המקומית שלנו.

    בין האנשים שהזרימו אליה רוחות חדשות והאנשים שהגיעו כי הרוח הזו קראה להם.

    בין ותיקי המושבה שמאוהבים בה עד מעל לאוזניים לתושבים שהגיעו בחמש עשרה השנה האחרונות ואוהבים אותה לא פחות.

    אני מזמינה אתכם לשוטט איתי בין החקלאים למייסדי תרבות הפרינג' המקומית, לשתות בונה אתיופית ולאכול חינקל קווקזי, להכיר את האקטיבסטים שמשנים מפה את העולם ואת תושבי השיכונים שלא נוטים לצאת משם.

    וכל זה יסופר באתר המתחדש של מושבה חופשית שהייתה מורה הנבוכים שלי פעם מזמן כשרק הגעתי לפרדס חנה – כרכור והיא עוד הייתה כולה רק הבטחה למשהו שעוד לא ידעתי מהו אבל ידעתי בכל ליבי שאני רוצה להיות חלק ממנו.

    [לטור השני של לילה – מכרכרת בפרדס]

    ———————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה – הטור של שלי מרכוס

     

    מרגרט אטווד אמרה פעם: "אם הייתי מחכה לשלמות, לעולם לא הייתי כותבת".

    היא כמובן אמרה את זה באנגלית ובאנגלית זה נשמע יותר טוב, אבל אני מאמצת את המשפט הזה לגמרי.

    ולא רק בכתיבה, אלא בכל תחום בחיים.

    כולנו מכירים את זה: דף לבן, חלק, חדש, נושמים עמוק, העט ביד , נוגע בקצהו בשורה הראשונה.

    כמה הרגע הזה קדוש לפעמים.

    כמה הוא מפחיד.

    וכמה הוא תוקע אותנו בכתיבה.

    אנחנו רוצים לכתוב מושלם, מהר ובקלות. הסיפור שיש לנו בראש מושלם, יש בו התחלה, עלילה, דמויות מורכבות, וסוף מפתיע.

    בתוך המוח שלנו הוא , ניחשתם נכון – מושלם.

    אבל אז, כשאנחנו נדרשים להביא אותו אל הכתב, משהו קורה שם.

    והמשהו הזה נקרא- פחד מכישלון והוא מגיע בלוויית כמה חברים טובים: השופטת, הילדה הקטנה והזמן.

    אם אתה זכר, החברים שלך הם כמובן: השופט, הילד הקטן והזמן.

    נתחיל בשופט. כבודו. איש חשוב מאוד, יושב על כס המשפט, מצקצק בלשונו, מניד את הראש לכאן ולכאן, מעקם את האף ואומר: "מממ. תקשיב, אני לא יודע, זה לא נראה לי טוב מספיק, אתה באמת חושב שאנשים יאהבו את זה? " ואז הפטיש ניתך במלוא העוצמה והעט שבידך נופל.

    והילד הקטן מביט מהצד וחושב לעצמו- זה כמו שהמורה לספרות אמרה שאני צריך להתאמץ יותר, זה כמו שאבא פעם צחק על שיר שהקראתי לו, זה כמו שהחברים ביטלו את הסיפור שכתבתי בכיתה ט' כי הוא" לא אמין בכלל ומה זה השטויות האלה ערפדים בסיפור שלך?

    והעט שבידך נופל.

    והזמן. אותו עניין חמקמק, חסר תמידית, רץ מהר, בורח, כמעט לא קיים.

    זה לא אני- זה הזמן שאין לי אותו, כי החיים, אתם יודעים.

    אז ישנן שלוש תרופות כנגד שלושת המעכבים הללו, שמגיעים תחת המטריה של פחד מכישלון:

    לכתוב.

    לכתוב.

    ולכתוב.

    עם השופטת אני מדברת, תוך כדי כתיבה וכותבת את השיחה שלנו. היא אומרת לי כך ואני עונה לה שהיא עובדת קשה מאוד ובוודאי עייפה מכל המשפטים האלה וכמה קשה זה לדפוק עם הפטיש על השולחן ואולי היא תצא לחופשה, נגיד באיזה אי קאריבי או זנזיבר? חס וחלילה לא חופשה לכל החיים, רק עד שאני אסיים את מה שרציתי לכתוב ואז היא יכולה לחזור לכס השופטת.

    ואני כותבת את כל זה על הדף. הכתיבה עצמה של השיח הפנימי שלי מול השופטת כבר פותחת צוהר כתיבתי חדש. זה עובד!

    אותו דבר עם הילדה הקטנה. אני כותבת לה: את זוכרת?

    ומיד עולים זיכרונות. זיכרונות טובים של הצלחות קטנות וגדולות וגם זיכרונות פחות נעימים, אבל אני מעלה אותם על הכתב וברגע שכתבתי זיכרון כזה (אפילו זיכרון רע ונורא) על הדף- ניצחתי.

    והזמן?

    אין לי זמן. לאף אחד מאתנו אין. כולנו באותה סירה מלאת חורים בלב אוקיינוס העולם המערבי, כולל הכרישים הנוגסים וכל הדרמה.

    אז אני כותבת לי בפנקס את כל ההתחלות, המשפטים, הרעיונות, המחשבות, הניצוצות והדברים שעולים לי תוך כדי הכנת ארוחת ערב, כביסות, פינוי כלים למדיח, שיחות טלפוניות, מקלחת (אח! מקלחת! כל הרעיונות הכי טובים מגיעים עם מים) ושאר ענייני יומיום אפורים ושוחקים.

    כי הכתיבה קורית שם, ברווחים האלה, בין לבין, בתוך הכאוס, עם הכאוס, במקלחת (כבר אמרנו).

    כי הכתיבה מתחילה בהתבוננות, במילה שנזרקה, ביומיום.

    ואחר כך, בשקט, כשכולם ישנים…או בבוקר מוקדם מאוד, אני לוקחת את כל החוטים שליקטתי- וכותבת.

    כותבת, בלי לתקן, בלי לחשוב, בלי למחוק. כותבת, כותבת, מקווצ'צ'ת את הדף וזורקת וכותבת עוד דף חדש וצוחקת ובוכה ושולחת את השופטת לתאילנד ומחבקת קצת את הילדה וכותבת עוד קצת.

    כי זה החיים וזה הכתיבה, אנחנו מתלכלכים בה, מתפלשים בה ובסוף יום – נרדמים בחיקה.

    כי תכלס, אם הייתי מחכה לשלמות – לעולם לא הייתי כותבת.

    [לפרק השני: למה]

    _____________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >


    להגיב
  • אז מה הולך לקרות עם האתר הזה בגלגול הנוכחי

    כשישבתי וחשבתי (קורה לפעמים)

    האם השלב הזה של מושבה…

    …הוא כמו אצל פרפר שיוצא מהגולם
    …או אולי בכלל נחש שמשיל מה אשר יבש
    …או צפרדע שמקפצת

    (בטח אגלה על הדרך)

    מה שאני יודע ורוצה שיקרה במושבה חופשית החדשה הזאת
    הוא לשלב בין ה-Being (רלוונטי) ל-Doing (גם כסף)
    ליצור שילוב שייטיב עם כל הצדדים:
    מצד אחד תוכן מרענן  – דינמי – מגוון – ואיכותי (מה זה בכלל?)
    ומצד שני כלי קידום מעולים (שתמיד היו ועכשיו עוד השתפרו)

    מבטיח לספר על כל אלו בפוסטים הבאים השבוע – על הכותבים החדשים והפינות החדשות ו…
    בינתיים נהנה מהשמש והירח וכמה כוכבים…



    להגיב
  • פוסט ראשון למושבה חופשית החדשה (פעם שניה…)

    אתר חדש.

    שהוקם ע"י החברה המוכשרים מ"הנקודה" בבנימינה (אתם עוד תכירו אותם בפוסט נפרד).

    מושבה חופשית חדשה. מושבה שאחרי רונית. שלעולם לא היתה בלעדיה.

    שמח להציג אתר פשוט, נקי ומרווח.

    נשאר מה שעובד, שפועם.

    הלוחות בחינם, שהיו וישארו פתוחים וחינמים לפרסם בהם ולמצוא בהם.

    הפוסטים מכל הסוגים עם כותבות וכותבים חדשים ומופלאים שיחלו בטורי אורח אף שרובם היו אורחים קבועים במושבה.

    לוח האירועים שודרג פלאים! אפשר להכניס כל אירוע (בחינם) ע:י הכנסת ה-URL שלו מהפייסבוק…

    נפרדנו משוק חופשית (דמעה) והאינדקסים והשימושון הנטושון.

    אבל הוספנו לינק ישיר לרדיו חנה! אחלה רדיו ואחלה מוזיקה!

    ויש תחזית.

    ואם משעמם לכם תלחצו על משעמם לי (יש כפתור כזה)

    ועוד מלא תוכניות לפינות ופונקציות ולוח כזה ושירות כזה.

    אבל עכשיו זה מה שיש.

    ממש מוזמנים לשלוח לנו הצעות על אילו פינות או פונקציות לעשות באתר.

    מושבה חופשית החדשה עולה לא מושלמת. לא לגמרי מוכנה. אבל היא מגיעה עם הכנות שלה, יכולת החיבור והקידום, השירות לקהילה, וגם פרנסה למשפחה כאן מהקהילה.

     

     

     

     

     

     

     

     

    יש עוד המון לספר ולומר אבל זהו לבינתיים.

    רוח חדשה נושבת במושבה חופשית.

    מקווה שתצטרפו אלי ואליה.

    רואי


    להגיב
  • קורס בניסים עם אפרת אביטל

    כמה פעמים יצא לכם לחשוב שחייבת להיות דרך אחרת לחיים כאן?

    כמה פעמים שאלתם את עצמכם למה אתם מתנהגים בדרך בה אתם מתנהגים?

    איך אתם רוצים לחיות את החיים- צודקים או שמחים?

    מה נעים לכם יותר- פחד או אהבה?

    האם כעס וכאב הם מנת חלקנו בעולם הזה או שמגיעים לנו שקט ושלווה?

    קורס בניסים – איך זה קשור אלי?

    קורס בניסים אומר שאנחנו, כל אחד מאיתנו, ׳אור העולם׳. אנחנו יכולים להכיר בכך ולהאיר או לא, זו הבחירה.
    הקורס מלווה אותנו בדרך לחיבור למודעות הגבוהה ביותר הקיימת בנו, יושבת ומחכה שנשאל והתשובה תגיע.
    המציאות כולה משתנה יחד איתנו כשאנחנו בוחרים אחרת, בוחרים בטוב, כי כולנו רוצים להיות מאושרים.

    קורס בניסים החל בהחלטה פתאומית של שני אנשים, הלן שאקמן וויליאם סתפורד, שניהם פרופסורים לפסיכולוגיה קלינית בבית הספר לרופאים ומנתחים באוניברסיטת קולומביה שבניו-יורק.  הם לא היו רוחניים כלל, יחסיהם היו קשים ומתוחים לרוב, מצב שחלחל לכל היבט של חייהם. בשלב כלשהו, שניהם עייפו מרגשות הכעס והתוקפנות והסכימו "שחייבת להיות דרך אחרת". למטרה זו נרתמו בשיתוף פעולה ועם "נכונות קטנה" לשינוי.

    כאשר הלן שמעה את הקול המוכר אומר לה: "זהו קורס בניסים, בבקשה רשמי בדפים".  מוטרדת, היא התקשרה לביל שהרגיע אותה והסביר לה שהיא לא משוגעת, הוא הציע שהיא תכתוב את כל מה שהיא שומעת ולמחרת בבוקר, במשרד, יעברו על הכתוב יחד. כך החלה הכתיבה של קורס בניסים.

    תהליך הכתיבה נמשך כשבע שנים (1965-1972) והיה מבצע שיתופי אמיתי בין ביל להלן, אין זה חשוב מי היו שניהם, חשוב רק שהסיפור מוכיח שעם אלוהים, כל הדברים אפשריים.

    מהו הקורס בניסים?

    זוהי תוכנית לימודית רוחנית, אשר עוצבה לקחת את תלמידיה לתהליך של הפנמת מערכת החשיבה שלה. בתהליך זה, אנו לומדים לקבל בשכלנו ולהאציל לאחרים את מה שהקורס מכנה 'ניסים', שמרפאים את תפישת מי שמקבל אותם. ניסים הם ביטויים של אהבה ו"כשאני נרפא איני נרפא לבד".

    הקורס מציג 365 שיעורים יומיים, אחד לכל יום מימות השנה. השימוש בהם הוא שעושה אותם משמעותיים, מביא את התיאוריה לחוויות היום-יום ובכך יוצר שינוי ממשי במערכת החשיבה הקיימת שלנו.

    מה אומר הקורס בניסים?

    "אי אפשר לאיים על שום דבר ממשי.
    שום דבר לא-ממשי אינו קיים.
    בזאת שוכן שלום האלוהים."  

    קורס בניסים עושה הבחנה בסיסית בין הממשי ללא-ממשי, בין הדעת לבין התפישה, דעת היא אמת, תחת חוק אחד, חוק האהבה או האלוהים. אמת אינה ניתנת לשינוי, היא נצחית ואינה משתמעת לשתי פנים. אפשר שלא לזהות אותה, אך אי אפשר לשנותה.

    עולם התפישה, מאידך, הוא עולם של זמן, של דואליות, של שינוי, של התחלות וסיומים. הוא מבוסס על פרשנות ולא על עובדות. מה שהתפישה רואה ושומעת נראה ממשי, וזאת משום שהיא מתירה רק למה שמאשר את משאלותיו של התופש להגיע למודעות.

    הקורס מראה לנו את הדרך, מלווה אותנו ומציע לנו להתחבר לקול הממשי הפנימי שבנו, אותו  קול שמזכיר לנו את כוחותינו האמיתיים, הנצחיים, והם עצומים. כשאנחנו שוכחים את כל תפישותנו המוטעות, וכאשר אין דבר מן העבר המעכב בעדנו, אנחנו יכולים לזכור את  האהבה, שהיא מורשתנו הטבעית.

    מה לומדים בקורס בניסים?

    הקורס מאפשר הכרות עם מערכת החשיבה הקיימת שלנו והשפעתה על מערכות היחסים בחיינו, רק כשנראה עד כמה היא לא משרתת  אותנו, נסכים להיפרד ממנה ולהתחבר לכמיהה העמוקה בתוכנו לחיים אחרים. בד בבד עם השיעורים היומיים, נפרום את האמונות המנהלות אותנו, נפגוש ונשחרר את הפגיעות והאשמה שמהוות מחסום לאהבה ונכיר ברצוננו הטבעי.ככל שנתקדם, נפגוש עוד ועוד כלים מעשיים ונשכין שלום ביננו לבין זולתנו, ביננו לבין העבר שלנו ובעיקר בין החלקים השונים בתוכנו, "השלום מתחיל מבפנים", מי ששלם עם עצמו חי בשלום עם סביבתו.

    הלמידה המשותפת מאפשרת את פתיחות השכל ומציעה תמיכה וחיזוק, האחדות שנוצרת משמרת את המחוייבות ומעצימה אותה, מסייעת לנו להביא את הנלמד לתוך חיינו האישיים, בדיוק כפי שהקורס מבקש מאיתנו.  בשביל לאהוב צריך לפחות שניים וככל שנרחיב את המעגל כך נתעצם.

    קצת עלי

    שלום אני אפרת אביטל. צועדת בדרך המודעות וההתבוננות פנימה מעל לעשור באמצעות קורסים רבים בארץ ובעולם, סדנאות מגוונות, מחקר מתמיד, העמקה ובעיקר בדיקה עצמית והתנסות. מלווה ומטפלת בקליניקה פרטית למודעות, מנחת קבוצות ומורה. החל מ 2012 אני לומדת ללא הרף את הקורס בניסים, על כל חלקיו והיבטיו ברמה האינטלקטואלית והמעשית, בקבוצות ובאופן עצמאי, כתלמידה וכמסייעת. ההנחייה מהווה עבורי מענה לקריאה פנימית חזקה ובכך אני רואה שליחות בעלת ערך מרכזי בחיי, מזמינה אתכם  ללמוד יחד, להביא ריפוי לחיינו ולאהוב יותר.

    ערב מבוא ללא עלות יתקיים ב– 15.11.2017 בשעות 19:00-22:00.

    רוצים לקרוא עוד? efratavital.com

    שאלות? מוזמנים ליצור קשר בטלפון 052-4869269  במייל  efrata@gmail.com  או בפייסבוק >


    להגיב
  • הנקודה הקטנה שבבטן / רודי סעדה

    החלק השישי – יא ווא-רא-די – סיפור על בלהות

    [רודי סעדה]

    באמת שחשבתי שהטלנובלה שנסחפתי אליה תסתיים בטוב.

    אז חשבתי.

    ***

    לפני שבוע, ביום שישי, בארוחה המשפחתית, אח שלי יאיר קם על רגליו ובקול רועד הודיע לכולנו שהוא ואשתו בהריון, עוד ילד נוסף למשפחה, כולם התרגשו, אפילו אבא שלי שכבול לכיסא גלגלים, התרומם פתאום באיטיות וחיבק אותו, ראיתי את עיניו נוצצות מהתרגשות. כולם התרגשו, גם אני, אבל להתרגשות שלי נוסף עוד משהו, כיווץ קטן בבטן, אני מכיר את הכיווץ הזה. מכיר אותו טוב מאוד.

    מתוך ארבעה בנים שאימא שלי גידלה, שלושה מהם עשו לה נכדים "מה איתך רודי לא תביא לי נכדים?" היא שואלת אותי בעיני הדבש שלה.

    אז זהו אימא, יש לי משהו לספר לך.

    ***

    זה כבר תקופה ארוכה שאני מלווה את החיים שלי במילים, תומכות בי המילים הללו, דגלי אזהרה היו לעיתים, כמו באו מהשמיים הריקים, אם רק הייתי קשוב למילים מאשר לכתוב אותם, הייתה המציאות פחות עגומה כפי שהשתקפה בפניי. כתבתי דפי בוקר במשך שעה, ואז עוד שעה של כתיבה בצהריים, ובערב שעה, נפלתי למלאכת הכתיבה עד שלא הבחנתי בכלל מה אני כותב.

    הסיפור שאפרוס לפניכם הוא הפרק השני של 'טלנובלת 912 ימים' שחוויתי, שאת חלקה הראשון סיפרתי בסיפור 'תשעה ימים'.

    לסיפור הזה אני קורא "הנקודה הקטנה שבבטן"

    ***

    אמצע יוני 2015, יום שני בבוקר, שעה אחרי הזריחה, אני יושב בישיבה מזרחית, כבר 42 דקות שאני קפוא ככה, אני מתרגל ויפאסנה, אני בדיוק מטייל עם המודעות שלי על שכם ימין כשהשיעולים שלה מחדר השינה חודרים לי להכרה.

    ואז אני שומע אותה, את הצעדים שלה מטופפים במהירות על הרצפה, אני שומע דלת נפתחת, ואז חריקה, אני מכיר את החריקה הזו, זו הדלת של השירותים, ואז 'בעעעעעעע' אחד גדול יוצא לה מהפה.

    גומלת בתוכי ההחלטה לפקוח עיניים ולסיים את התרגול, זה כבר שלושה ימים שהיא מקיאה ככה, הריון זה הדבר האחרון שחשבנו עליו, אני לא ילד אני, אני יודע לגמור בחוץ כמו שצריך, גומר מהר, אבל בחוץ, אין טעם לקנות בדיקת הריון זה בטוח משהו שהיא אכלה בעבודה.

    בכל זאת לבוש בטרנינג שזרקתי על עצמי, אני חוזר אחרי עשרים דקות ובידי שתי חפיסות של בדיקת הריון, משתי חברות שונות, ככה שיהיה, בשביל האחריות. חרדה מטפסת לי בבטן שאני חוצה את דלת הכניסה, והיא עדיין בשירותים, יושבת בתחתונים מופשלים, מספר צעדים מתוחים ואני מתקרב אליה, אני מגיש לה את המקל, היא מכניסה תחת האגן ואחרי מספר טפטופים היא שולפת אותו בחזרה.

    הכלל הוא ידוע קו אחד אין הריון שני קווים יש הריון. פשוט.

    אנחנו ממתינים. מהר מאוד הטכנולוגיה הזו עובדת, תוך מספר שניות מופיע קו, אני מתפלל שיישאר רק קו אחד, אבל מופיע עוד קו.

    אוי ואבוי.

    אני מיד שולף את המקל מהחפיסה של החברה השנייה.

    "מה?" היא מביטה בי בעיניים תמוהות.

    "בואי נבדוק שוב".

    "אין לי פיפי רודי".

    "לא יודע, לא סומך עליהם, זה מקל".

    "אין לי פיפי אני אומרת לך" היא מפצירה בי.

    "אז תתאמצי".

    היא התאמצה, המאמץ מביא איתו עוד כמה טיפות, היא מגישה לי את המקלון, גם אצלו הופיעו שני קווים, אף פעם לא האמנתי למקלות, אבל במקרה הזה שהמקל אמר את דברו אני הקשבתי.

    ואז זה יצא לי בלי שום הכנה מוקדמת "אני לא רוצה את הילד".

    השתררה דממה.

    "מה?" היא שברה אותה.

    ואז זה הגיע, אני מכיר אותו, האוֹל אִין "אני לא רוצה את הילד, אנחנו עושים הפלה, אני לא רוצה את הילד".

    אוֹל אִין.

    "אני עוד יושבת על האסלה רודי, אפילו לא הרמתי את התחתונים" העיניים שלה התמלאו בדמעות, היא קברה את פניה בתוך כפות ידיה ופרצה בבכי.

    הבנתי אותה.

    "אתה יודע גם לי יש עניין בזה" היא פלטה מגרונה.

    הבטן שלי כאבה פתאום, חזק ממש, כמו סכיני גילוח שפוצעים לי עכשיו איברים פנימיים.

    "בַאבַא" זה הכינוי שאני קורא לה "אני לא יודע מה זה, אבל אני לא רוצה את הילד, כל הבטן בוערת לי פתאום, זו פעם ראשונה שאני מרגיש את הגוף שלי כל כך נסער, אני לא רוצה את הילד".

    "זה כי אני בהריון ברור שאתה נסער".

    היא צדקה היא בהריון ובגלל זה אני נסער. אבל זה היה לי גם מוזר, חלק ממסע החיים היה שמתישהו ילד יצטרף למשפחה, אני עובד, אני מתפרנס, התחתנו לפני שנה וחצי, עברנו משברים גדולים, מה זה גדולים, ענקיים, ויצאנו מהם כמו מסוּפה, הכרנו סליחה גדולה, התאוששנו, אנחנו אוהבים יותר, מן הסתם השלב הבא זה כבר ילד לתוך משפחה. אבל לא במקרה הזה, לא יודע, במקום להיות מאושר כמו רוב הזוגות שמחכים לשני קווים על המקל, הבטן שלי צעקה 'לא'. ארבעה סנטימטרים מתחת לפופיק, שמה בתוך האגן שכבה לה איזו נקודה, כמו כדור קטנטן חם שפמפם לי בעוצמה, ממש בעט בי להפיל את הילד הזה מהחיים. לא יכולתי להתכחש לנקודה הזו. היא הייתה חזקה ממני.

    "אנחנו עושים הפלה" המשכתי.

    "אנחנו לא".

    "תקשיבי לי טוב" נעצתי בה עיניים חדות "אנחנו עושים הפלה". חד משמעי הייתי, כמו גנרל, זה הפתיע אותי, גם אותה, היא הביטה בי מופתעת.

    "אתה חוצפן רודי, רק לפני שתי דקות גילית שאתה אבא וכבר אתה מוכן להרוג את הילד שלך".

    המילה 'להרוג' ננעצה לי בלב, קישטה עצמה בקליידוסקופ של סכינים, את המחשבות שלי צבעה בהרהוריי חיים, ובצדק, מי אני בכלל שאחליט מי ראוי לחיים ומי ראוי למות, באיזה זכות אני לוקח שליטה על החיים, אבל הנקודה הזו בבטן שלי בערה 'אוֹל אִין' היא צעקה 'אוֹל אִין'.

    שאלוהים יעזור הסיוט רק מתחיל.

    לא ירדתי מההחלטה להפיל את הילד, אין מצב, גם שהחלטנו שלא נדבר על זה, שנישן על זה כמה לילות, שננשום באיזון ובבגרות את האירוע המפתיע שהגיע לחיים שלנו, ההחלטה בתוכי כבר התקבלה, הכפתור נלחץ, אין דרך חזרה.

    זה מה שנקרא אצלי אוֹל אִין.

    עברנו יום דוחה, כל אחד משנינו, מה שהתחיל אצלי בוויפאסנה על הבוקר, המשיך למחשבות שטרפו אותי כמו קן צרעות שמישהו חבט עם מחבט בייסבול ועיצבן אותן נורא, מבלבלות היו המחשבות האלה ובכמויות. אומרים שהמוח מסוגל לחשוב מחשבה אחת כל פעם, נשבע לכם, באותו יום הייתי אוטוסטרדה מחשבתית מהלכת.

    אחר הצהריים יש לי 'קופיקו', בטבריה, יום חמסין היום, והמוח שלי ברקים ורעמים, השמש ליוותה אותי לנקודת האיסוף בתחנת הרכבת ארלוזורוב ועם כאבים חדים בבטן התחתונה התיישבתי בספסל האחורי של ההסעה. כולם הבחינו שמשהו אינו כשורה "אתה בסדר?" הם שאלו אותי מהקדימה של הרכב, אפילו דרך המראה קלטו שאני לא באמת נוכח.

    "כן" אמרתי. שיקרתי.

    לא הייתי בסדר, המוח שלי התפוצץ, שלפוחיות ענקיות נוצרו מהצרעות שהשתוללו לי שם.

    הייתה הצגה מדהימה, התפוצצתי על הבמה. איכשהו שהחיים עוברים עליי בגסות, אני עף בחלקלקות בהצגות, לא יודע, זה כנראה חלק של היקום לאזן את מה שאני עובר.

    באותו היום הלכנו לישון. חרא שינה, אבל נרדמנו.

    ***

    בבוקר שוב ויפאסנה, כבר שנה וחצי שאני מתרגל בלי הפסקה. גם בתקופות קשות בחיים, אני דואג להיצמד לנשימה, אבל אז שיעולים, ואז רגליים מטופפות, ואז חריקת דלת, ואז הקאה.

    שנאתי אותה, שנאתי את הנקודה הזו בבטן שלה.

    קמתי על רגליי, פסעתי באיטיות לשירותים וליטפתי אותה "יהיה בסדר" אמרתי "באמת יהיה בסדר". לא שיקרתי.

    "מה יהיה בסדר?" היא צעקה בתוך הקונכייה הזו והקול שלה הדהד, החתולים קיפצו והסתתרו מאחורי הספה "אתה רוצה לעשות הפלה, אתה רוצה להרוג את הילד, וכמו שאני מכירה אותך רודי, אתה לא תוותר, אתה עקשן אתה, אימפולסיבי".

    היא צדקה, אבל זה היה אז, השתניתי, וואלה אני עובד על עצמי, אבל הפעם יש משהו הרבה יותר עמוק, באמת שקשה לי להסביר, זו הנקודה הזאת, כמה אצבעות מתחת לטבור, זה האוֹל אִין, איך תסביר לה עכשיו מה זה אוֹל אִין.

    "אנחנו לא עושים את הילד" אני מצהיר בפניה.

    "לך מפה" היא צרחה, שלחה יד קטנטנה, אחזה בידית האלומיניום וטרקה את דלת השירותים בעצבנות, איכשהו החריקה עכשיו לא נשמעה, שום דבר לא נשמע, למעט הצרחות שלה שהדהדו מתוך הקונכייה, ובכי שהצטרף מיד אחר כך.

    וזו שגרת היום שלנו, חריקת דלת, הקאה, דלת נטרקת, ובכי, ואז עוד בכי, וצרחה מצמיתה, וחתולים מבוהלים, וחריקת דלת, ובכי, ודלת נטרקת שוב, ואז כן, ואז לא, וריב, הוו הרבה ריבים של כן ולא.

    עם הימים ההקאות חדלו ואני התחלתי בדיוק חזרות לסדרה ג'ינג'י. רק חיווטים של ילדים בשיקוף המציאות שלי, אולי היקום מנסה לאותת לי שאני טוב עם ילדים, לא יודע, כי האמת שאני טוב עם ילדים, אבל לא עם הילד הזה, הילד הזה לא בא לי טוב בכלל.

    שלושה שבועות שלמים אנחנו סוחבים הריון, היא סחבה את זה בבטן שלה, אני סחבתי במחשבות. היו ימים שלא דיברנו על זה בכלל, כמו כאב כרוני התרגלנו אליו, למדנו לחיות איתו, התכחשנו, כאילו שכחנו שאנחנו סוחבים שם עובר בתוך הבטן, אבל לא שכחנו באמת, אפילו לא לרגע, כל פעם שהיא השתעלה, כל פעם שראיתי עגלת ילדים, כל פעם שבכי של תינוק חדר לעור התוף שלי, כל פעם ששמתי את הראש על הכרית לישון הייתי יכול לשמוע את העובר הזה מדבר מהבטן שלה. אני בטוח שגם לה הוא דיבר.

    אין לי ספק.

    ***

    "מה קורה מאמי? מה אנחנו עושים?".

    "רודי מה אתה רוצה שאני אגיד לך?".

    "שאת רוצה לעשות הפלה".

    "אני לא הולכת להגיד לך את זה".

    "אז מה עושים?".

    "אני רוצה את הילד".

    הסתכלתי לה בעיניים, אולי לראשונה מאז שנפגשנו הסתכלתי לה בעיניים באמת, תחושה עמוקה של התבוננות פנימה, לנשמה "את באמת רוצה את הילד באבא?" שאלתי.

    היא הביטה בי, לא מצמצה, נשמה ברכּוּת, ואמרה לי בפה מלא אהבה, בבגרות שלא שמעתי אותה קודם לכן "כן".

    היא דיברה בכנות, לא יכולתי להגיד לה 'לא' אחרי דבר כזה.

    אז אמרתי לה שאני רוצה להיפרד.

    "מה?" הקול שלה התחדד.

    "תראי, אני הולך להגיד לך משהו מהלב". אספתי נשימה ארוכה. "כל הגוף שלי זועק 'לא', כל הגוף שלי צועק שאני לא רוצה את הילד הזה, אין לי מספיק מילים לתאר את מה שאני מרגיש, יש לי נקודה מתחת לבטן, והיא צורחת 'לא'. אבל זה גם הגוף שלך מאמי. אני לא יכול להגיד לך לעשות הפלה, זה הגוף שלך, ובתוך כל זה אני גם בעלך, בחרנו ללכת יחד במסע הזה, התחתנו, אני אוהב אותך, את אוהבת אותי, כל הגוף שלי צועק שלא לקחת את הנתיב הזה בחיים, אם את לא הולכת איתי, אם את לא מבינה אותי, אני מצטער, אבל אני לא יכול לצעוד עם מישהו שבהחלטה כל כך חשובה בחיים לא הולך איתי יד ביד, אני יודע שזה אגואיסטי, אבל מתוך הלב שלי, עמוק עמוק מתוך הבטן, אני לא מוכן לוותר מאמי. זה עמוק מזה".

    "אתה יודע גם לי זה עמוק".

    "כן. ורק בגלל זה אם את הולכת לעשות את הילד הזה אנחנו נפרדים, עכשיו".

    ואז שלחתי לה מילים חדות, הכי ברורות שאפשר "תוך שבועיים את מוצאת דירה, את עוברת את ההיריון הזה לבד, אני לא רוצה שום קשר. אני אשלם לך הכל, הכל, אני מבטיח לך שאת תהיי מיליונרית, לא ייחסר לך דבר, אני לא רוצה קשר עם זה".

    הבטתי לה עמוק יותר בעיניים "זה ברור?" התכוונתי לכל מילה, ובפנים נגעלתי מעצמי, מהאמת הישירה, הגסה הזו, אבל הנקודה הזו בבטן דיברה לא אני.

    אוֹל אִין.

    היא שלחה כפות ידיים, אחזה את ראשי, רכנה אליי כמו באה לנשק אותי, הביטה בי למספר רגעים ארוכים ולחשה "אתה אשכרה מוכן להרוג את הילד שלך?".

    אני לא אשכח את המבט, החום של כפות הידיים שלה, האינטונציה, את הלחישה הזו 'אתה אשכרה מוכן להרוג את הילד שלך?'.

    לא יכולתי לדבר, רק הנהנתי 'כן', ודמעות נאספו להן עד שטפטפו לי על הלחי אחת אחרי השנייה, דמעות עכורות, מלוחות, זוכר את הטעם שלהן, כמו אפרסמון לא בשל.

    היא גם בכתה.

    "אני רוצה לחשוב על זה" היא פלטה לפתע.

    וזה הרגיש כמו קרן שמש בחורף קפוא.

    ***

    עברנו יום, ועוד יום, ועוד יום, לא לחצתי עליה, נתתי לה לחשוב על זה, ככל שהימים התרחקו גם החברות בינינו התרחקה, היא עם החברים שלה אני עם החברים שלי, פתאום שתי קבוצות כדורגל.

    ***

    כבר צילומים, ואני ביום השביעי לצילומים לסדרה ג'ינג'י, בין תחפושת לתחפושת, אני דואג להתקשר אליה, לבדוק לשלומה.

    "אני מוכנה לעשות הפלה" היא בישרה לי פתאום בקולה העצוב, היא גמגמה בכי, קולה רעד.

    כאב לי, כאב לי כי היא מתייסרת ואני לראשונה נושם.

    זוכר שישבתי איתה בסלון, איכשהו אהבתי אותה יותר "את לא מבינה כמה אני מודה לך, זאת לא החלטה קלה, בטח שלא, זה ילד, זה חיים, וזה הגוף שלך, אני מצטער שאני מעמיד אותך בסיטואציה הזו, אבל זאת האמת שלי, אם את עושה את זה, את בעצם מוקירה את החברות הזו, וזה וויתור שאני לא אשכח לך, לעולם".

    היא לא אמרה מילה, רק בכתה, אני חושב שהיא שנאה אותי על המילים האלו.

    זה לא שהיחסים נהיו טובים יותר, אי אפשר להחליט לעשות הפלה, ולהמשיך בסדר היום, מערכת היחסים נרקבה מאותו יום.

    ***

    בלב כבד ועיניים כבויות, חצינו חיוורים את הלובי המוזנח בבית הרופאים ברחובות בדרכנו לעבור בדיקות מקדימות להפלה, לא היה לי מושג שבדיקות לפני הפלה ובדיקות לפני לידה זה בתכלס אותן בדיקות, ואף אחד חוץ מאיתנו אינו יודע שאנחנו באנו להרוג חיים, לא לברוא חיים.

    לא אשכח איך טיפסנו על המדרגות מותשים לחדר האחות, עדיין זוכר איך היא מקבלת אותנו בחיוך, איך היא מעבירה את הדבר השומני הזה על הבטן הקטנטנה שלה, ועל צג המחשב מופיעה תמונת האולטרסאונד של העובר, והוא כבר בן חודשיים וחמישה ימים בדיוק הילד הקטן הזה, זה מדהים שהם יכולים לדעת בוודאות את תאריך הזיון, ואת תאריך הלידה הצפוי, הוא אמור להיוולד במרץ 2016, בן מזל דגים, עדיין זוכר איך האחות סימנה לנו עם העכבר את דפיקות הלב שלו, והתרגשה "יש לכם עובר בריא" כמו דורכת על יבלות היא פרסה חיוך על פניה "כל הדגימות שלך טובות, זה מה שנקרא הריון מוצלח". ואנחנו כובשים צעקה פנימית, וכמה שהאישה שלי בכתה ברגע ההוא, והאחות התרגשה נוכח הדמעות היא לא ידעה שזה בכלל לא מאוֹשר. ובפנים אני נקרע, כואב למות, ואני יודע שגם היא, האישה שמולי, עם הבטן החמודה שלה שחשופה לשמן הדוחה הזה, איזה מסע אני מעביר אותה.

    האחות מדפיסה את האירוע, את התמונה הזו של העובר, ומגישה לנו. אחזתי את עדות המוות הצפוי בידי. זה היה נורא.

    כמה שזה היה נורא.

    ברכיבה באופנוע חזרה לגבעתיים כל אחד בקסדתו, כל אחד בעולמו, לעולם לא אדע על מה היא חשבה שם בקסדה, לרגעים מסוימים בנסיעה חלפו לי שם מחשבות להמשיך עם דפיקות הלב האלו, לתת לעובר הזה לחיות, אבל בכל פעם שחדרה מחשבה כזו לחצה לי הנקודה בבטן כאילו דווקא, בחרבות היא דקרה אותי.

    בכינו מלא כשהורדנו את הקסדות.

    ***

    אחרי שלושה ימים עברנו את ההפלה, בשביל זה יוקדש סיפור משלו אם בכלל, הנסיעה ברכבת, ההרדמה המלאה, הקור המקפיא, הגרידה, הברזה מיום צילום וקנס של 7 אלף דולר.

    ***

    יום רדף יום, והימים המשיכו לרכב על ציר הזמן, הזיכרונות של המקל עם הפסים חלפו החוצה מדפי הבוקר ומהכתיבה היומיומית, איכשהו הם תורגמו באופן טבעי לצלקות בתודעה, והזיכרון ההוא של ההיריון נשכח, ואיתו גם הסיבה בכלל שהפכנו להיות חברים. מאז אותה הפלה שכבנו עם קונדום, זה היה מקולקל, לשכב עם האישה שלך עם מעיל דובון על הזין, הזין שלי התרחק מהכוּס שלה בשכבת ניילון, וכך גם החברות בינינו, שהפכה להיות חברות מקונדמת.

    ניסינו כמעט הכל, טיפול זוגי, יצאנו לארוחת ערב, הלכנו להופעות מוזיקה, להצגות, מלא הופעות סטנדאפ, עברנו לדירה חדשה, ענקית, אבל הצלקות ירדפו אותך גם כשאתה בדירת 90 מ"ר.

    שרדנו שבעה חודשים מאז אותה הרדמה מלאה.

    ב 20 בינואר 2016 הדפים מספרים לי שנפרדנו.

    ***

    לאחר חודשיים,

    מרץ 2016, בני מזל דגים חוגגים כעת יומולדת, והיא מתקשרת, מזמינה אותי אליה לדירה שהיא שכרה, מאורה קטנה ברמת גן, היא בדיוק נפרדה מהחבר שהיה לה יום אחרי שנפרדנו.

    הירח תלוי בשמיים, כבר מאוחר בערב, ואנחנו יושבים בחלק הזה בדירה שהיא קוראת לו סלון, על ספה מתקפלת, המנורה שלה הטילה צל בדמות נחש על הקיר, כמו בא לסמל משהו שעומד להגיע.

    היא נועצת בי עיניים רטובות "יש לי משהו להגיד לך, ואתה ממש תשנא אותי על זה".

    אולי הצל הזה באמת בא לסמל משהו.

    "מה?" אני נע באי נוחות עם האגן.

    "אני לא יודעת למה אני מספרת לך את זה".

    "מה?".

    "לא רוצה להגיד".

    "נו מה? הגעתי עד לפה, מה את רוצה להגיד לי?" הפצרתי בה.

    "בגדתי בך".

    "עם 'תומר השכן'? עוד פעם?".

    "לא, עם ערן".

    זרם מחשבות תת קרקעי החל לפרוץ לי בתודעה, המילה 'ערן' הציגה לי תמונה בהכרתי, היי אני מכיר אותו, ערן, חבר שלה לעבודה.

    "שכבתי איתו פעם אחת".

    "מה?" פערתי עיניים גדולות.

    "פעמיים, הוא גמר בתוכי, ממנו נכנסתי להיריון".

    "מה באבא? באמת? אחרי כל מה שעברנו? עוד פעם?".

    היא הנהנה 'כן'.

    "והוא נשוי באבא, עם ילדים, בגדת בי שוב? ממנו נכנסת להריון?".

    "כן" העיניים הרטובות שלה הפכו לפרץ של דמעות.

    "רגע רגע רגע כל מה שעברנו באבא, וזה אפילו לא היה ממני?".

    היא הביטה בי מרוסקת "אני מצטערת".

    "שיקרת לי. למה לא סיפרת לי?".

    היא לא ענתה.

    חמתי בערה בי להשחית, הווו כמה שהיא בערה, הוו כמה שהיא רצתה להשחית, רציתי להרוג אותה, אבל נזכרתי באמיליו ובחוטים הדקים של האור, רציתי לחנוק אותה עם החוטים האלה, אבל הם דקים, והם מאור, אז נזכרתי ב'כוחו של הרגע' אבל הכוח הזה לא חזק דיו שאדפוק לה את זה בראש, וההארה, איך אפשר להרוג בנאדם עם הארה?

    צרחה עמוקה בקעה בראשי, צעקה שממרחק הזמן שאני כותב את המילים הללו אני עוד יכול לשמוע אותה מהדהדת בתוכי, גופי היה משותק, ליבי הלם בחוזקה, מיותר לציין שלא יכולתי לדבר, ואז אספתי נשימה עמוקה, לא יודע איך זכרתי לנשום ברגע הזה, אבל זכרתי, מילאתי ריאותיי באוויר, מלא אוויר, הרגשתי מובס, מושפל, אחרי 'תומר השכן', אחרי כל הסליחה, עוד בגידה, עוד שקר, הגוף שלי רעד אלימות, רציתי לבעוט בה, בכוּס החרמני הזה שלה, במקום זה כבשתי צרחה פנימית, שלחתי ידיים וחיבקתי אותה, זה מה שהחליטה נפשי לעשות, וזה היה המגע האחרון שלנו. חיבוק.

    "אני אוהבת אותך" היא סיננה לאוזני "אני מצטערת".

    כיווצתי לסתות, חזק כיווצתי, אני חושב שדיממתי מהחניכיים, ונשמתי, עוד אוויר ועוד אוויר. השתחררתי מהחיבוק והתרוממתי מהספה, רגליים רועדות נשאו אותי לדלת, ומשם החוצה, סגרתי את הדלת, ירדתי במדרגות, בשביל היציאה מהבניין הבחנתי בירח, חיוכו הפוך, עצוב הוא היה, שלפתי את הטלפון, חיפשתי 'ערן' באנשי הקשר, והוא הופיע שם, צמוד לשם שלה, בלי היסוס התקשרתי אליו, לא יודע למה, לוודא, לדבר, לאמת את הפרטים, והוא אכן סיפר לי שהם שכבו, בלי קונדום, הוא לחש לי לטלפון, הוא לחש, אשתו בדיוק ילדה לפני יומיים את הילד הרביעי שלו, הוא לא רצה להעיר אותו, את השד, מסתבר שהוא עיבר שתי נשים במקביל, יש לו זרע טוב לבחור.

    ברגע זה תודעתי נקברה תחת מופע של זיקוקי דינור ששיגעו לי את המוח בשאלות, במחשבות, בשנאה, קן הצרעות שהיה רדום, נחבט בעוצמה, והן רוצות לנקום מתמיד.

    ***

    כמו מחבלת, שלפה רימון, שחררה את הנצרה, זרקה אל תוך מוחי, והשאירה אותי לבד עם הפיצוץ.

    והיא, המשיכה עם חייה, מצאה לה בני זוג רבים, ואני נאלמתי דום על ציר הזמן, מן הסתם אני אמור להיות מאושר שהשתחררתי מאדם שכזה, אבל לא אצלי, לא יודע למה, נפשי החליטה לצאת לקורס אינטנסיבי ביגון, באגו, כאילו דווקא, ללמד אותי משהו על מהותו של כאב ומהותה של סליחה. כאילו לא עברתי איתה סליחה, כאילו לא עברתי דברים בחיים.

    ועכשיו עוד פעם.

    בודד נקברתי בדירה הענקית הזו של שנינו בגבעתיים, לבד בתוך מגדל מוחי הקודר, כוחי אזל, שקעתי מתחת למים גועשים של השנאה, נפשי נסחפה לכאב ויגון, בן ערובה של רגשות מכל קשת הצבעים בעיקר כועסים והרסניים. כלב אכזרי נולד בתוכי, והוא נובח, חושף את שיניו במחשבות נקם.

    איזו עוד מילים אני יכול לכתוב כדי לתאר את התחושה הכבדה שנבגדת, שוב, ושוב, את התחושה הזו שהולכת שולל והרצון העז הזה להשמיד חיים.

    הלוך ושוב, הילכתי בביתנו הריק, בלי מנוח, חיה שבויה בכלוב, מקונן על עולמי, נאבק עם מחשבות זעם, מגרש מחשבות של חורבן.

    במוחי דחוסים מיליארדים של תמונות, נבגים, שיצרו פטריות עובש, מתוך המרחב המצחין שטבעתי, אפיתי עוגות נקמניות, תמונות זדון ערוכות בקומפוזיציה של דיכאון, שיצרו מסע יריות אל דמויותיהם, שלה ושלו, ושל 'תומר השכן' ושל כל הזיונים הארורים שלה.

    רק ששכבתי במיטה ונסחפתי אל שנתי, ברחתי מהעולם האכזרי הזה של ייסורי המחשבה.

    וזה תחילתו של מסע כבד של התרוממות נפש, לא הלכתי לפסיכולוג, מעט נפגשתי עם חברים, גם לא התקשרתי לאמיליו, נשמתי רצתה לחוות את הלונה-פארק הזה לבדי, מסע אישי ביקשה, ארבעה חודשים מדממים גירדו את נפשי, בזמן הזה נעשיתי בקיא בכל הפגעים הרעים וכוונות הזדון של טבעי. גירדתי פצעים מוגלתיים ובפריחות של האגו שהבגידה הזו מסתבר הייתה קטליזטור לערוך את מסע הניקוי הזה.

    ובזמן הזה אני מופיע סטנדאפ, אני מפרק את הקהל מצחוק ובוכה במחסן המשקאות של הסטדנאפ פקטורי.

    איזה ימיים הזויים.

    והזמן עושה את שלו, אשכרה הזמן עושה את שלו, בדרכו שלו, הזמן לימד אותי לנשום, כי אין ברירה רודי, וללטף את עצמי, כי מי ילטף אותי חוץ ממני, עם הזמן אני מקבל שזה מה שיש, שאכזבה, והשפלה, וכעס, וקנאה, הם רגשות חזקים, בהירים אפילו, שלימדו אותי להרים ראש ולהזדקף, רגעים מבועתים שלימדו אותי להתפתח, לצאת מאזורי הנוחות שהאגו מצא לעצמו. והזמן ההוא הפגיש אותי עם ספר טוב, ועוד ספר טוב, הרבה ספרים טובים קראתי בזמן ההוא.

    והוויפאסנה שהייתה שם כמו מטרונום של נשימת חיים, בוקר וערב, בוקר וערב, וואלה ס.נ. גואנקה היה מבסוט עליי.

    ויום עבר, ועוד יום, ובתוך קדרת המחשבות התחלתי לשמוע שוב ציוץ ציפורים, ותמונתה שלה הלכה והיטשטשה, נמוגה בערפל הזמן, מעט חיטוטים בפייסבוק, וגם אלה חדלו לאיטם, והשקט זחל לעתים קרובות יותר, ואיתו הסליחה, כה עדין קולה של הסליחה, עד שאפשר לחלוף על פניה, אבל עדיין היא ברורה עד שאי אפשר לטעות בה, והעט המשיך לכתוב אותה, ולבכות אותה, ולשחרר אותה.

    ***

    אחרי חמישה חודשים אני עובר דירה,

    במהלך אריזת הבית מחליק לו פתאום משידת הנעליים, תמונתנו של העובר, תמונת האולטרסאונד, מאותו יום ברחובות, ואני מביט בתמונה, עיני מרצדות על הנקודות של סמן העכבר, זיכרונות הימים ההם, ועיני לוכדות את הזמן ההוא, הזמן המדויק של ביצוע הבדיקה, ואת זמן תהליך העיבור, יום הזיון הארור. אז פניתי לקופסאות הקרטון, שם מאוחסנות דפדפות הספירלה שארזתי, והכל מתויג וממסופר, שלושה ארגזים כאלה של דפדפות, ואני שולף את הדפדפת של היום הזה, לבדוק באמת מה קרה שם ביום ההוא.

    אלו הם דפי בוקר, במחצית הדפדפת, פגשתי את היום המדויק, בעיניים רועדות הבטתי במילים מעולם לא הראיתי לאיש את דפי הבוקר שלי, אבל הסיפור הנוכחי דורש אותם, ובעיקר האינטואיציה, שבאותה העת דיברה דרכי, ואני לא זיהיתי את קולה, וכך אני פותח את היום ההוא, מילה במילה:

    "יום שישי היום, 4:50 בבוקר, אני אוסף את באבא אני מקפיץ אותה לעבודה, היא הולכת לעבוד עם ערן אני אוהב אותו, הוא חמוד. הם הולכים לעבוד יומיים רצוף, אני מקווה שתהיה להם עבודה קלה, קרה משהו מדהים בדרך שאספתי אותה, בכביש 5 אחרי שפניתי ימינה מכביש איילון בין מחלף מורשה לירקונים מפריד 2 ק"מ. לכיוון צומת ירקונים תופס אותנו ענן, אבל מה זה ענן, ענן אחו שרמוטה, מסך עשן לבן וסמיך שלא ראיתי מעודי כזה, השעה מוקדמת, היו ממש מעט מכוניות, ומקטע של כביש שהייה אמור להסתיים בשתי דקות נסיעה, ארך כמעט 20 דקות, חצינו ענן סמיך ועבה, כל המכוניות תיקשרו דרך צפצופים וזה היה אחד המחזות היפים שראיתי, לא ראיתי כלום! זה הזכיר לי את הספר 'על העיוורון', זה היה מחזה מרהיב, מה הוא בא לסמל, מה אני אמור לראות או לא לראות, איחרנו לערן שהמתין עם הרכב שלו בתחנת האוטובוס, חזרתי לפני רגע הביתה, חציתי את הענן הזה גם בחזור, הוא היה פחות סמיך, יש לי כאב בבטן כאילו פלוץ ענקי רוצה להשתחרר וכלום, אולי אכין לי תה…".

    ***

    הזוגיות שלנו, שאני מנסה להיזכר, היא תמונת נוף מעורפלת, שמתוכה מגיח לעיתים רחוקות איזה זיכרון טוב.

    שנה עברה מאז שהיא שלפה את הנצרה ההיא, לא התראינו, לא דיברנו, חשבתי עליה מלא, על העובר, על המוות שלו, על דפי הבוקר, על האינטואיציה שדיברה דרכי, כתבתי עליה מחברות שלמות, ואת הסיפור הזה.

    על נקודה קטנה בבטן, שלה ושלי.

    ***

    סיימתי לכתוב את הסיפור הזה ב'מזנון גֶעֵצֵל' בכרם התימנים, שם ישבתי שבוע שלם לפרוט את הטלנובלה הזו. לפני יומיים, ביום חמישי בדרכי לכאן עם הלפטופ, להעלות את הדיו לפיקסלים של הפייסבוק, הבחנתי בה פתאום, יום צילום לפרסומת, והיא נערת המים, עצרתי את האופנוע בצד הכביש והבטתי בה מבעד החריץ שבקסדה, שערה ארך מאז החיבוק ההוא, אפה עם הגִיבֶּנת כרגיל, סנטרה בולט, והחיוך שלה פרוס על שפתיה, עדיין יפה. התבוננתי, בה, בעצמי, בחיים האלו, שמאותתים דרך גלגלי השיניים של המציאות, שמה שאתה חושב עליו רוב הזמן זה מה שישתקף במציאות חייך, אז סובבתי יד, הקטנוע קיבל מנת גז, והתרחקתי…

    וכך אני מסיים את הטלנובלה הזו.

    אולי בסופו של דבר, זה סוף טוב, אני משחרר את הסיפור הזה החוצה ממני, ומנקה באופן סופי אותה ואת הטלנובלה הזו שהצטרפה איתה.

    עוד עשרה ימים אהיה בברזיל לנשום שמש ירוקה, לכתוב את החיים החדשים שאני מתכנן עבורי.

    [וזו תמונה של עובר שמצאתי בגוגל]


    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
    המופע החדש שלו All-In יתקיים ב-5.11 בסטנד-אפ פקטורי


    להגיב
  • כן! אפשר לאהוב מתמטיקה! שיעורים פרטיים שהם הרבה מעבר למספרים

    אני לא מבין כלום!
    בשביל מה צריך את זה?
    אני לעולם לא אצליח…
    אני לא טוב בזה…

    אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את המשפטים האלה מילדים כנראה שהייתי כבר שוכב על איזה ערסל באי בקאריבים ולא מלמד שיעורים פרטיים במתמטיקה. האמת שזה לא נכון, כי תחושת השליחות והסיפוק שמגיעה מילד שפתאום הצליח: הצליח להבין, הצליח לענות, הצליח ליהנות – שווה יותר מעשר יחידות או מאה מאיות. כשאני רואה ילדים שמתחילים להאמין בעצמם, שהדימוי העצמי שלהם מתחזק, שהם ניגשים בראש ולב מורם אל מבחן או אתגר – אני מתמלא בחדווה (לא חדו"א)…

    אני אוהב מתמטיקה. כן, באמת! ממש. כמו שכתבתי בפוסט הקודם, מתמטיקה היא הבסיס עליו עומדים כ"כ הרבה דברים. בדר"כ היא לא נראית, נמצאת ביסודות מאחורי הקלעים, אבל בלעדיה כ"כ הרבה יצירות לא היו אפשריות.

    הבעיה לטעמי מתחילה במפגש הראשון של הילד עם הנושא. גם השם "מתמטיקה" או "חשבון" לא מעורר לסקרנות ודו-שיח. אם רק היו משחקים עם מספרים, יוצאים אל הטבע למצוא את יחס הזהב (או בפנים של הסלב האהוב על הילד) ו/או אוכלים איתו יחד איזו רבע עוגת שוקולד – אולי הכול היה נראה אחרת.

    אני רואי, בן 44, אבא ל-4 ילדים מקסימים ומלמד שיעורים פרטיים לסירוגין ב-20 השנה האחרונות. אני ניגש אל כל תלמיד בראיה רחבה שלו כמכלול של כל מה שעבר עליו מגיל צעיר, של היחסים החברתיים ובעיקר הפנים אישיים במשפחה (אח מאוד מוצלח, אבא פרפקציוניסט או סבתא חרדתית הן המשוואות הכי פחות נעלמות מעיני…). אני מכוון קודם אל השורשים, להשקות ולדשן אותם, לחזק את הגזע – ואז ללכת ולהריח את הפרחים.

    אז אני כאן לאסוף את השברים, או רק לחבר ביניהם ולחזק את רוחו ואמונתו של הילד בעצמו. אצל 80% מהילדים איתם עבדתי ועדיין עובד, גיליתי שחיזוק הביטחון העצמי ותחושת ה"אני יכול" עושים את רוב העבודה. אח"כ זה רק כמה מספרים ולוחות, קוים ישרים או סדרות – עוד התמודדות או אתגר כמו הרכבת לגו מסובך או ניצחון במשחק באפליקציה חדשה.

    אני מלמד ילדים מגילאי גן ועד ט' – אצלם בבית. שיעורים במחיר של 120 ש"ח לשעה (שלמה).
    נשארו לי עוד כמה שעות פנויות אחה"צ או בשישי בבוקר.

    יכול לעבוד עם כאלו שלא למדו אף פעם או כאלה שרק מתקשים בנושא מסוים. משתדל להביא איתי שלל פתרונות ודרכים יצירתיות ללימוד – עוגות לשברים, משבצות רצפת הבית ללימוד צירים, קלפי דינוזאורים לחיבור וחיסור, משחקים ואפליקציות ללימוד לוח הכפל ועוד. כמובן שיכול לעבוד גם עם ילדים שצריכים רק עזרה בהכנת שיעורים או בהכנה למבחן – אבל תמיד מעדיף עבודה תהליכית.

    רק דבר אחד אני מבקש ממכם ההורים – לשאול ולוודא עם הילד שהוא רוצה ללמוד, כי מוטיבציה היא דבר שקשה מאוד לכפּות, היא חייבת לבוא מהילד עצמו (ואנו יחד נטפח ונחזק אותה).

    לעוד פרטים וחידות: 052-4636456 

    רואי


    להגיב
  • כיכר הגעגועים ה-II! שבת, 11.11, 15:00-18:00 בואדי בפרדס חנה

    ***

    אחרי כיכר ראשונה מרגשת כל כך…

    כיכר הגעגועים השניה תתקיים בואדי בפרדס חנה (היכן שהיה "טוב ברחוב"), ליד כיכר שמונה בשבת, 11.11, בין השעות 15:00-18:00…

    כיכר הגעגועים היא מרחב חוויתי מבוסס השתתפות של ילדים, בני נוער, מבוגרים ובני גיל הזהב שיפגשו דרך ריחות, טעמים, משחקי רחוב של פעם, שיחה, שירה ונגינה.

    את כיכר הגעגועים מעטרים סיפורי געגוע קצרים של חלק מתושבי המקום, על מנת לעורר הזדהות והשראה ליצירת רגעים משמעותיים וערכיים בחיים. זכרונות חזקים ומשמעותיים שתמיד אפשר לחזור ולהיות ניזונים מהם.

    (ממשיכה לאסוף סיפורי געגועים ממכם).

     *********

    בכיכר יהיו:

    חמישה מעגלים:

    1) "האימוג'י של הגעגוע" – בני נוער ובני גיל הזהב מנסים להבין יחד את המשמעות של כל הסמלים ולחפש יחד רעיון לאימוג'י של הגעגוע.
    שבת, 15:00, בהנחיית בני נוער מקסימים…

    2) "רגעי חסד אז והיום" – רגעי החסד שאנו יוצרים עם ילדינו הופכים בבוא היום לגעגועים…
    שבת, 15:30, בהנחיית ליהי שימי רגב

    3) "קריאת שירי געגועים" – מוזמנים לקרוא שירה ולשתף אותנו באירועים אליהם אתם מתגעגעים.
    שבת, 16:00, בהנחיית שוקי גוטמן, "אשכולות פואטיקה"

    4) "הגעגוע לחיים שלפני ההורות" – על המעבר מרווקות להורות, על מה ויתרנו, מה אפשר עדיין לממש, איזו איכות מאז ניתן להחיות בחיים שלנו היום…
    שבת, 16:30, בהנחיית שחר בסטקר

    5) "הגעגוע לשבט" – על התעתוע בתחושת השייכות בעידן הרשתות החברתיות והמסכים והגעגוע למפגש אמיתי ואנושי.
    שבת, 17:00, בהנחיית גיל עמנואל

    – תיאטרון בובות לילדים

    – מתחם נגינה מאולתרת

    – משחקי רחוב של פעם.

    ועוד…

    המפגש בין הזקנה לילדות הוא חלק בלתי נפרד מהכיכר בה תחושת השבריריות והפגיעות פועמת לצד הקסם, היופי והפליאה.

    הכיכר היא יוזמה קהילתית התנדבותית. הכניסה חופשית. בכיכר לא יהיו דוכנים או יימכר מזון אז מוזמנים להביא אתכם את שחפצה נפשכם (מים וכיבוד קל יוגשו במקום).

    ניפגש בכיכר!

    לדף "כיכר הגעגועים" בפייסבוק >  |   לדף האירוע בפייסבוק >

    Posted by ‎כיכר הגעגועים – The Longing Square‎ on Saturday, October 21, 2017


    להגיב
Close