טורים אישיים

  • צ'אקרת הכתיבה (7) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק השישי – למקומות, היכון, כתוב]

     

    שעת ערב, הכלים שטופים, יש שקט באוויר, את מושיטה יד ופותחת ספר.
    קוראת דף ועוד דף, מסיימת פרק, ממשיכה לפרק הבא , הראש בתוך הספר, עף עם הדמויות, מרותק לעלילה.
    וואו! כמה טוב הוא כתוב, הקריאה קולחת, מסקרנת ואת נהנית מכל רגע.
    יש בידך את המוצר המושלם, המוגמר.
    את חושבת – איזה כשרון, הסופרת הזאת יושבת בחדר הכתיבה שלה וכותבת מילה אחר מילה, הן שופעות ממנה בהשראה אינסופית, משפטים מתחברים בהרמוניה, מוזיקה לאזנייך, פרק ועוד פרק, ספר.
    טה-דה! הסוף. המוציאים לאור מרוצים, הם מדפיסים מהדורה ועוד אחת ונותר רק לכתוב את הספר הבא.

    אז לא.

    כלומר, כן. אבל לא ממש ככה.

    מילה ועוד מילה, או יותר נכון – מילה ועוד מחיקה, עריכת משפט, מחיקת משפט, מה רציתי לכתוב בכלל? חוזרת אחורה, מתחילה מהתחלה ועל הרצפה ערימת דפים מקווצ'צ'ים.
    (כן, אני מאלה שכותבים עוד על דפים, עם עט).

    אחד הדברים שאני חוזרת עליהם בסדנאות הכתיבה שלי הוא חשיבות תרגול הכתיבה,
    או במילים שלי: למה חשוב לכתוב חרא?
    קחו גוש חימר, תכניסו אותו לתנור והנה לכם קערת קרמיקה יפה? כמובן שלא.
    אותו הדבר בכתיבה. והאמת שבכל אומנות.
    גם הכתיבה מתחילה כגוש, חומר גלם, רעיון , מחשבה ראשונית מבולבלת ולא מאורגנת – והגוש הזה הוא הדבר האינטואיטיבי שאת רוצה לכתוב. שאת חייבת לכתוב ולהוציא מתוכך החוצה.
    הטעות היא לחשוב שאת מוציאה את זה על ההתחלה מהוקצע, מלוטש ומסוגנן.
    זוהי טעות שגוררת איתה המון תסכול.
    אפילו לפני הסדר, לפני העמדת הסיפור בתוך מבנה, לפני כתיבת דף דמות ותכנון העלילה – כל אלה אבני דרך חשובות בעבודה שלנו – רק לכתוב.
    לכתוב חרא, לכתוב גרוע, זה לא משנה- לכתוב, לכתוב, לכתוב.
    לתרגל את הרעיון מכל מיני כיוונים, לערום דפי טיוטה מלאים, להוציא את זה החוצה.

    על מה לכתוב?

    מה זה משנה?

    על הציפור שצייצה הבוקר מול חלונך, על הדרך שבה הרדיו מטרטר, על זיכרון ילדות שעלה לפתע, על כך שלא היה חלב בבוקר לקפה שלך, על פחד, חלום, געגוע וכמה היית רוצה להיות עכשיו בשדרה השישית במנהטן.
    זה אפילו לא צריך להיות קשור לסיפור שאת עובדת עליו.

    בלי זה – לא תתגלה הכתיבה הטובה, הליטוש, היהלום שמסתתר בסיפור שלך, אותה כתיבה שאת קוראת בספר שמונח ליד מיטתך.
    מוצר מוגמר עובר תהליכים רבים, לשם כך אנחנו כותבים, בשביל התהליך, לא בשביל הספר.

    אנשים שהוציאו ספר יעידו כי הם לא יושבים לקרוא בו, ולא משום שהם יודעים מה כתוב בכל שורה, אלא משום שזה כבר לא מעניין, התהליך מאחורינו.

    תרגול כתיבה לשם כתיבה, כתיבת הדברים שאני כותבת לעצמי ואז זורקת לפח, זה דבר מאוד משחרר וחפשי. אני לא מחויבת לקוראים שלי ואפילו לא לעצמי ובוודאי שלא לשופטת הפנימית שתשב תמיד על כס המלכות שלה ופטיש שניצל בידה.

    כתיבה לשם כתיבה תמיד מחזירה אותי להתחלה ומזכירה לי למה אני כל כך אוהבת לכתוב.

    *הטקסט כתוב בלשון נקבה, אך פונה לשני המינים.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, מלווה אישית כותבים בתהליכי כתיבה.
    כותבת הספר "עיניים שלי". מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (6) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור החמישי של צילה – החיבור מחדש אל האם הגדולה]

     

    כשסבתא שלי הגיעה לגיל שמעבר לזמן, היא אמרה לי:

    "צילה ג'ון, סיפורים הם תרופה. תספרי אותם במינון הנכון.

    פעם היינו נאספים סביב הכּוּרְסִי [קמין פחמים], שותים צָ'אי ומספרים סיפורים. היום אנחנו אבודים. תספרי לנו על האהבות שלנו. על החתונות שלנו. על הלידות והמיתות שלנו. על המסעות שלנו. על המשאלות שלנו. סיפורים הם תרופה לדַרְדֶ-י דֵל [כאבי הלב] שלנו".

    בילדותי גרתי בצל קורתם של סבי וסבתי האפגאנים בשכונת עמישב בפתח-תקוה. סבא משיח – מִיתִּי, היה סוחר זוטר ומרפא בקרב שבטי הפאשטונים באפגניסטן, וסבתא מַחְ'בּוּל הייתה נָאנְוֶה -אופת לחם.
    בשנים האלו נחשפתי לשפת הדָרִי (השפה האפגאנית), פתגמים, שירת נשים וסיפורי חכמה ודרך. הייתי עדה לטקסי ריפוי ולטקסי נשים כמו טקס 'הנזיד האדום' לנערה מתבגרת וטקסי 'הנזיד הלבן' לאישה בשלב הבתר-פריון. לתבשילים המסורתיים ולניחוחות התבלינים ובעיקר לשפת החלימה של הנשים.
    הנשים הקשישות במשפחה שלי לא ידעו קרוא וכתוב. הן לא כתבו בדיו שחורה, הן כתבו בחלב אם, בחוטי משי בשלל צבעים, ובתבלינים.

    במקל של קינמון הן כתבו ברכות, באניצי זעפרן הן כתבו נוסחאות ריפוי, בשורשי זנגוויל הן כתבו לחשים של אהבה ובמקל של כורכום הן כתבו קינות.

    לספר הביכורים שלי קראתי, 'כותבת במקל של כּורכּום' (קָלָם סָר מִיכּוּנַם אַז זַרצ'וּבֶּה). זהו פסוק פתיח מתוך קינת אישה על אימה או סבתה.
    את הקינה שמעתי לראשונה מפי דודתי בְּרוּכָה שקוננה על לכתה של אמה, סבתי מַחְ'בּוּל שאצלה גדלתי.
    וכך היא קוננה (תרגום משפת הדָרִי -השפה האפגאנית):

    אֲנִי כּוֹתֶבֶת בַּמַּקֵּל שֶׁל כֻּרְכּוּם.
    עַד מָתַי אֶשָּׂא אֶת הַסֵּבֶל?
    עַד שֶׁאֶרְאֶה אֶת הָאוֹר שֶׁלָּהּ.
    הוֹי, סֵבֶל עַד מָתַי אֶשָּׂא אוֹתְךָ?
    חֲצִי מִמֶּנִּי לֹא נִשְׁאַר.
    הַסֵּבֶל עַד מָתַי?
    גַּעְגּוּעַי אֵלַיִךְ
    נָזְלוּ בִּדְמָעוֹת עֵינַי.

    שלושה ירחים אחרי ששמעתי את הקינה מפי דודה בְּרוּכָה והקלטתי את ההנגנה הלירית שחזרה שוב ושוב, דודתי הלכה לעולמה.

    מני אז אני מקוננת בשפת סיפורי הנפש על לכתן. אותם סיפורים שהן השאירו לי כצוואה רוחנית.
    את אסופת הסיפורים הקצרים שאיגדתי לספר, 'כותבת במקל של כורכום', כתבתי בהשראת החיים עם סבי וסבתי. סיפורים ששמעתי מהנשים הקשישות של המשפחה ומתוך ראיונות עם נשים אפגאניות במהלך חמש עשרה שנות עבודת שדה במחקר על עולמה של האישה האפגאנית. וכל אשר נרקם בצבעים המדומיינים של סיפוריי. אסופת הסיפורים מגלמת את הפואטיקה של הנשים ואת חכמתם של זקני וזקנות השבט כמו גם את תרבותם של יהודי אפגניסטן.

    כיום אני יושבת עם נשים בהר מתחת לעצי האורן, סביב מדורה וניחוח של תה מרווה ותמרים ומספרת סיפורים. מתאמנת על המינון הנכון. 'סיפורים הם תרופה', שבה ואומרת סבתי. מילותיה מהדהדות בתוכי כמו הרוח באוושת העצים החולמים.

    מניחה כאן שלושה סיפורים בהשראת סבתא מַחְ'בּוּל שלי.

    שלוש כנריות

    "כשאבא שלי חזר מקַנְדָהָאר הוא הביא לי שלוש כנריות בפעמון נצרים," סבתא מספרת לי בשפה שלה ומונה אותן אחת אחת.
    "כנרית אחת בשביל שאלמד שירה, כנרית שנייה בשביל שאהיה מספיק אמיצה לעוף מהכלוב, וכנרית שלישית בשביל שאלמד את אומנות המגע. ואז אבא שלי הניח בכפות ידיי את הכנרית השלישית, שארגיש את פעימות הלב שלה. כשאבא שלי מת הן בכו ועפו לדרכן."
    סבתא ממשיכה לספר לי ושואלת אותי בשפה שלה: "ראית פעם דמעות של ציפורים?" אני מביטה בה ואוספת את דמעותיה בכף ידי הקטנה. ובכל דמעה משתקפת ציפור שיר קטנה מקנדהאר.

    סודות של ריפוי

    אני נושמת את הריח שלה, ריח של כמון ודבש. היא יושבת על השטיח ובין רגליה ההוֹוַנְג-דָסְתֶה [עלי ומכתש]. אני יושבת מולה ובידי מגש וחופנים של תבלינים. היא עורמת את הזִירֶה סָבְּז [כמון] אל תוך כלי הנחושת וכותשת בקצב של דהרת חמורים.
    "בידיים שלנו, הנשים, יש סודות של ריפוי," היא אומרת וסופרת בקצב הולם: יַכּ, דוֹ, סֶה, צְ'הָאר, פָּאנְג' [אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש]. אני שומעת את שיירת החמורים העמוסים סלי תבלינים פוסעים בקצב באחד מנתיבי המשי של ארץ ילדותה. "בידיים שלך, דוֹחְ'תָּר [ילדה], תכיני תרופות, בידיים שלך תחבקי, בידיים שלך תכתבי, בידיים שלך תתפללי."
    אני מביטה בידיים הזקנות שלה החופנות מהמגש שבידי זָרְצ'וּבֶּה [כורכום], והיא ממשיכה לכתוש. "אם החמורים שבארצי ידעו לשאת את חכמתם של התבלינים ואת ניחוחם, את, דוֹחְ'תָּר, תלמדי לדעת שבידיים שלנו, הנשים, יש הרבה סודות".

    בישול זה כמו תפילה

    סבתא מלמדת אותי לבשל אָש-י פְּלָאוּ [נזיד] בסיר הנחושת שלה. אני נוטלת מהשק חמישה חופנים מלאים של אורז. סבתא מורה לי לעצום עיניים ולהרגיש את האורז. "יש להם נשמה," סבתא מעירה לי, ואני חשה דגדוגים בכף היד.
    "עכשיו ברכי גרגיר גרגיר ושטפי במים," ממשיכה סבתא להורות לי.
    "אבל זה ייקח לי כל החיים," אני מנסה להתנגד.
    "אז כל החיים תמייני גרגירי אורז ותשטפי אותם תחת הברז."
    סבתא לא מאבדת אף פעם את הסבלנות שלה. להפך, הסבלנות דבקה בה באמונה שלמה. סבתא חותכת גזרים לרצועות דקיקות ומפלחת באטיות כיפות של חבושים, וממשיכה ושולפת אניצים מבשר הצימוקים, ובמיומנות היא בוחשת בסיר בצלצלים בשמן שומשום וזורה קינמון ומלח ומבקשת ממני לשפוך את חופני האורז כמו נחל מפכה, וכבר שעה היא מכינה את סיר האָש-י פְּלָאוּ בעיניים עצומות. וכשהיא עורמת הכול לסיר וסוגרת את המכסה, היא פוקחת את עיניה ומתבוננת בתשומת לב על להבות הכירה המלחכות את תחתית הסיר.
    "בישול זה כמו תפילה," סבתא אומרת לי.
    ובלי לדעת למה אני עונה לה "אמן" ופורצת בבכי.

    מתוך: 'כותבת במקל של כורכום'.
    [הצילום מתחילת דרכי כמספרת סיפורים.]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (6): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור החמישי: ליל הסדר מזוית אחרת]

     

    היו היה שבט שחי מגעגוע.
    ואולי תשאלו איך אפשר לחיות מגעגוע, ולמה בכלל, ומה יש בו בגעגוע?
    אז תשמעו סיפור שיסביר את הסיפור.

    במקום אחד בעולם ישנו הר.
    ועל ההר עומדת אבן,
    ומן האבן יוצא מעין.

    ההר הזה עומד לו בקצה אחד של העולם
    ובקצה השני של העולם עומד לב.
    הלב של העולם.

    והלב של העולם עומד כנגד המעין וכוסף ומשתוקק מאד לבוא אל המעיין, וצועק את כיסופיו תמיד. וגם המעין משתוקק אליו.

    ללב העולם יש חולשה, שהוא כמעט בוער בלהט החמה, ואולי עוד יותר, מהגעגועים והערגה המלהטים בו. הוא כמעט ואינו יכול לשאת את ההשתוקקות והגעגועים אל המעין. למזלו, כאשר הוא כבר חייב לנוח מן ההשתוקקות הבוערת, ולנשום לרווחה, אזי באה צפור גדולה ופורשת כנפיה עליו ומגנה עליו מן החמה, ואז הוא זוכה לקצת מנוחה. וגם אז הוא מסתכל אל עבר המעיין ומתגעגע אליו.

    אז בעצם, אם הוא מתגעגע אליו כל כך מדוע אינו הולך אל המעין?
    זו שאלה מצויינת. אבל יש לה תשובה פשוטה.
    כאשר הלב עומד על ההר, הוא אמנם מתגעגע מאד, אך מראה המעיין במרחק מנחם אותו והנחמה נותנת לו את הכוח לחיות. אבל כאשר הלב רוצה להתקרב אל המעיין, הוא הולך לו בהרים ובגאיות ולרגעים בדרך המעיין נעלם מעיניו. ואם לרגע לא יסתכל על המעיין תצא נפשו, וימות… ולא רק הלב ימות. אלא העולם כולו. כי הוא הלב של העולם.

    ולכן, הוא אינו יכול ללכת אל המעיין, אלא רק לעמוד על ההר, להביט אל המעיין ולהתגעגע עד כלות הנפש.

    ודעו, כי למעיין הזה אין זמן. את הזמן המועט שיש לו בכל זאת, הוא מקבל במתנה מן הלב – יום אחד. ובהתקרב סיומו של היום, עלול לבוא זמנו של המעיין ויסתלק. ובעקבותיו יסתלק הלב ויתבטל העולם.

    ובאמת, סמוך לגמר היום, הלב והמעיין מתחילים לברך זה את זה, לחוד חידות ולשיר זה אל זה שירים נפלאים באהבה והשתוקקות גדולה.

    ויש איש מיוחד, איש חסד האמת, שמשגיח על אותו רגע מיוחד והוא נותן במתנה יום אחד ללב, והלב נותן למעין, ולמעין שוב יש זמן. ואם עקבתם אחרי כל הסיפור, אז תבינו שבזכות האיש הזה שמקבץ חסדים של אמת, העולם שלנו, וההר, והלב והמעיין מתקיימים. ממש עד היום.

    אז זהו הסיפור של הגעגוע.

    געגוע משהו שהיה ולמשהו שיהיה ולמשהו שבעצם נמצא ממש כאן אבל אי אפשר לגעת בו…. אפשר רק להתגעגע.

    זה כל כך מסתכל…
    אי אפשר להפגש באמת אף פעם…
    לגעת
    להתקרב

    אבל אולי יש כאן תעתוע ולא רק געגוע.
    כי בקשר אמיתי, מתגעגעים מכל הלב למי שממש כאן.
    כמו לאישה שאיתך.
    כמו לחיים ממש.
    ומי שמנסה בכל זאת להפוך
    את הקרובים אליו
    ואת חייו
    ל"שלו"
    מובטח לו שיביא לסופו של העולם
    או לפחות לסופו של הקשר

    בחכמת הקבלה מסופר על נקודה קדושה החבויה בעומק הלב, "רעותא דליבא" שמה, נקודה של אור אלוהי אינסופי, נביעה של געגועים ללא קץ. ואת הגעגוע הזה אי אפשר להפיס, אלא במחיר חורבן העולם.

    אז השבט ההוא שמכור לגעגוע,
    אנחנו חוזרים אליו עכשיו.
    הוא שבט אחד מיוחד, שמסכים לחיות כך – נוגע לא נוגע, מתגעגע.
    ובהסכמה הזו שלו יש אהבה עמוקה לעולם,
    הסכמה עמוקה לאפשר לעולם להתקיים
    ומשום כך,
    להשאיר תמיד
    נקודה של
    געגוע
    לא ממומש.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • פוסט פסח

     

    אז לקחתי לי את החופש להעלות פוסט חג פוסט החג… מצאתי עצמי מתחבט ברגשות אשם (טוב בכל זאת חג בבית של אמא) שאני לא מעלה פוסט בזמן. כמו כולם. כזה של חג שמח וחירות וחופש ושאר ירקות. ונזכרתי שאין נושא שכתבתי עליו יותר מאשר "חופש" – וזה לא ממש עוזר. מילים כמו חול וכשמגיע המועד להרגיש חופשי אני שוב מרגיש חנוק ולחוץ ודואג. הכי לא חופשי שיש.

    ובכלל כשהים כבר עוד מעט לא חופשי, והחיים יקרים ועם כל הארובות לא ירחק היום שגם האויר יעלה כסף (ע"ע 'זכרון גורלי') – איך עדיין מוצאים את החופש בין המילים ובין האתגרים?

    אולי להפסיק להגדיר. להפסיק להבין. פשוט לנסות להרגיש

    ח ו פ ש

    אז אני משחרר את עצמי מהגדרות ומנסה מעכשיו פשוט להרגיש בתוך סיטואציות את החופש שלי בלי להבין למה.

    משחרר את עצמי מדד-ליינים דימיוניים שרק יוצרים לחץ מיותר.

    משחרר עצמי מלהרגיש חופשי כי צריך.

    ומשחרר את הפוסט הזה לאויר העולם, ככה, כמו שהוא (שחרור רגעי של פרפקציוניזם וניסיון להיות מקורי)

    חג שמייח!


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (6) – הטור של לילה חפר

    [לטור החמישי – העלייה השלישית]

     

    "אני רוצה לראיין אותך" אני אומרת לרואי עמנואל, הבעלים של מושבה חופשית.

    "מה פתאום". הוא עונה לי.

    "אבל אני כותבת על תלבל"שים, ואתה טבעת את הקיצור הזה" אני עונה.

    "אני אמצא לך מישהו. זה יהיה מוזר מידי להתראיין" הוא אומר, משל חושש לצאת נחתום שמעיד על עיסתו.

    "אבל אני רוצה לסגור מעגל עם פרק ההיסטוריה ולהגיע לכאן ועכשיו. החוליה החסרה לי זו ההגירה הגדולה מהמרכז למושבה, והכאן שאני כותבת בו הוא מושבה חופשית, אז אתה החוליה".

    עוד כמה ימים חולפים ואנחנו נפגשים, סוף סוף מחוץ למסך עם כוס צ'אי על המרפסת שלי.

    תלבל"ש הוא תל-אביבי לשעבר, ונקודת המסה הקריטית של ההגירה לפרדס חנה הייתה הקמת תחנת הרכבת. הגירת צפון שינקין (ראו טור קודם) טפטפה כבר משנות התשעים, אבל הפכה למבול עם חניכתה של תחנת הרכבת שאפשרה לשיר בלילה בחפלה ולהגיע בבוקר למשרד בתל-אביב.

    ש: כמה זמן חיית בתל-אביב, ואיך קרה שעזבת?

    ת: חייתי בתל-אביב עשור. רציתי טבע. הייתי בסביבה בכמה הופעות לזכרו של מאיר אריאל, הרגשתי את האווירה. היו גם המון סיפורים, על חפלות, על קהילה יוצרת. ההחלטה התקבלה תוך יום כשהגעתי להתנדב בזכרון-יעקב סביב פרוייקט שעשו אחרי מלחמת לבנון השנייה. העברתי יום עם אנשים מהאזור והחלטתי. הכול קרה מהר. רכבתי לכאן עם האופניים. מצאתי בית תוך 24 שעות, זה היה כל כך קל אז (ובואו לא נדבר על המחיר…).

    ש: ומה מצאת כשהגעת?

    ת: באמת היו חפלות. זו לא הייתה אגדה… מצאתי גם הרבה שקט ואפשרויות חדשות. היה הראגה, היתה "הידית", היו מלא מקומות התכנסות ומפגש לרווקים. לכולם היו זולות, הים היה פתוח. וכל הזמן עברו לפה אנשים. כל יום גילית פה עוד תלבל"ש. אלו גם היו ימי השיקשוק הראשון, לקראת סופו עם כל פלאותיו.
    אז עוד פרסמו בתים להשכרה במודעות על העצים, מצחיק איך זה נשמע כמו סיפור של היסטוריה רחוקה. ומושבה חופשית הייתה אז המקום היחיד להתעדכן (טרום ימי הפייסבוק). שם מצאת בית ועבודה והטורים של רונית היו כל כך יפים.

    ש: ואיך הייתה הפרידה מתל אביב?

    ת: בהתחלה עוד הייתי חוזר לבקר אבל זה הלך ונעשה יותר ויותר קשה. העיר הרגישה מוזרה יותר ויותר מפעם לפעם. אחת מנקודות המפנה שלי בהשתרשות פה (מעבר לילדים כמובן) הייתה כשהתחלתי לעבוד בראגה. בכלל הגעתי לשם כדי לעשות "ילדודנס" -מסיבת ריקודים להורים וילדים. אחרי כמה מסיבות אורי כהן, מייסד הראגה, עזב וטל הציע לי להצטרף כשותף. זו הייתה תחושה של השתקעות כאן. היה לי מקום משלי. היו שלוש שנים מדהימות. הראגה היה מקום שכל-כך הרבה מוסיקאים התחילו בו את הדרך (ע"ע נתנאל גולדברג). היו כל כך הרבה מופעים מיתולוגים, השיא היה מופע של פנטוזי כותב השירים המיתולוגי של הריינבואו (שאז נכנסו לראגה 190 איש אפילו שהיה מקום ל-80…). ושם גם פגשתי ערב אחד את רונית בר-אילן… קשר שהתפתח… וביחד הקמנו את מקום בזמן וגם נכנסתי כשותף במושבה חופשית.
    אני חושב שהרבה תלבל"שים שעברו לכאן בשנים ההן חיפשו יזמות. הם לא רצו להמשיך לחיות על הקו לתל-אביב, בשונה מחלק גדול מההגירה המאוחרת יותר, היה שם רצון לשנות אורח חיים.
    כל כך הרבה יוזמות התחילו בפרדס חנה. היה פה כסף חלופי הרבה לפני הביטקוין, כל תרבות הבארטרים, סירי לידה חוצי מגזרים, מקום מלא בהשראה.
    כשהגעתי הצטרפתי לקבוצה של בישול משותף של ארוחות ערב, כל אחד בישל יום בשבוע לכולם והיית מקבל הביתה קופסאות כל יום ממישהו אחר. זו יוזמה קטנה וכל כך פרדס חנאית שגם מחברת בין אנשים, חלק מהקבוצה הזו הם חברים טובים עד היום, קשר שנרקם דרך הקיבה…
    גם מושבה חופשית כמובן הייתה פורצת דרך, היא הייתה המקומון-בלוג האינטרנטי ראשון בארץ.
    ובכלל, פרדס-חנה הרגישה קצת כמו סן-פרנציסקו מקומית. מאגר בלתי נדלה של יצירתיות.

    ש: למה להחזיק את מושבה חופשית בימי הפייסבוק?

    ת: מושבה חופשית היא ישות עם חיים משל עצמה. כמעט מכרתי אותה כשגרנו בחו"ל, אבל כשחזרנו מפורטוגל הרגשתי שאני רוצה לתת לה חיים חדשים. העזיבה של רונית הייתה סוף של גלגול של מושבה חופשית והייתי צריך לחשוב איך לשמר את המהות שלה אבל לתת לה קול חדש. שלא לדבר על כך שהלוחות משרתים את תושבי האזור ונשאר תמיד קבל נאמן. וגם ל-20 אחוז מהאנשים בפרדס חנה אין פייסבוק מבחירה והם עדיין משתמשים במושבה חופשית כמקור מידע.

    ש: איך אתה רואה את פרדס-חנה היום?

    ת: לשמחתי עוד יש פה קהילה. למרות הגודל מעגלים קהילתיים עדיין מתקיימים. יש פה כל כך הרבה דברים שקורים בו זמנית ואתה פחות מרגיש חלק מהכל, אבל אתה יכול להרגיש פה חלק.
    אני ממש מקווה שפרדס-חנה תצליח לשמר את החיים שמחוץ לצרכנות. לשמר את המפגש האנושי שמאפיין אותה, שרואה ומתחשב ונותן מקום גם למי שיש לו פחות. שנצמד ללוקאלי. שימשיכו להיות פה מכולות, שאנשים ימשיכו ליזום פה ולחלום פה.

    אנחנו משוחחים עוד איזה זמן על חלומות. על האפשרות לשמור על צביון של מושבה בעיר של כמעט ארבעים אלף תושבים. ועל התקווה שאנחנו שותפים לה שהמקום הזה יכול להיות דף חדש לאנשים שמחפשים מקום שבו עוד אפשר להיפגש, גם אם לרגע.

    ————————————————————————————————————————————————–

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (6) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק החמישי – מדוע לא יחול פורים פעמיים בשבוע?]

     

    למקומות, היכון, כתוב!

    השבוע השתתפתי במרתון.
    יותר נכון, הובלתי את המרתון…
    התחלנו בתרגילי חימום, ואז ישר התחלנו לרוץ.
    כלומר, לכתוב.

    אני מדברת כמובן על מרתון כתיבה.
    מרתון שאינו תלוי מזג אויר, תנאי שטח, מרתון בו אפשר לשתות יין ובירה במקום מים ולנשנש תוך כדיי עוגת שיש של ריבת חלב ושמנת. (זה באמת מה שהיה על השולחן).
    התכנסנו , קבוצת הכתיבה ואני, הוצאנו קצת "קנאקים" מהאצבעות והתחלנו.

    למרתון כתיבה יש כמה מטרות:
    ראשית, לכתוב בלי להפסיק, לא לעצור את העט או המקלדת, להמשיך ברצף כתיבתי,
    ממש כמו בריצה אמיתית – אם תעצרו כל הגוף שלכם ייתפס.
    המטרה בכתיבה רציפה היא לתת קודם כל למה שלא שייך לצאת החוצה.
    בהתחלה תכתבו שטויות, דברים סתמיים או לא קשורים,
    ואם לא תעצרו, בשלב מסויים ייצא הסיפור האמתי החוצה.

    מה עושים אם אין מה לכתוב?

    כותבים: "אין לי מה לכתוב, אין לי מה לכתוב, אין לי מה לכתוב…" ופתאום יש מה לכתוב.
    זה עובד.

    שנית, לכתוב אינטואיטיבית. את מה שיש בבטן, לעצמך, בלי לשתף את השאר, הכי בלאדי, הכי מהלב, לדמם על הדף.
    כשאני כותבת בלי לעצור, כשהיד מהירה יותר מהמחשבה, קורה דבר מופלא: אני לא מבינה את כתב היד שלי (: ואני מגלה שכתבתי דברים שלא ידעתי שהם קיימים בי. זו מדיטציה בכתיבה.
    ושם- נמצא הסיפור האמתי, מתחת לשכבות שהסתירו אותו בשטויות, דברים סתמיים או לא קשורים.

    שלישית, להבין שלא משנה מה יש לכם בראש, עד שהעט לא פוגשת את הדף – שום דבר לא יקרה.
    יכול להיות לכם סיפור שלם, עלילה, דמות, ספר! נובלה! הרומן החדש!
    עד שהעט לא פוגשת את הדף, עד שהאצבע לא נוגעת במקש המקלדת- שום דבר לא יקרה.
    וכשזה קורה- זה מפתיע.
    מה שיש לכם בראש, משתנה כשהוא עולה על הדף, זה קסם.

    וכל זה מתרחש תוך כדי המרתון.

    מתחילים ב-5 דקות.
    עוצרים ומשתפים.
    ממשיכים ל-10 דקות של כתיבה רציפה.
    עוצרים ומשתפים.
    ואז 15 דקות כתיבה.
    עוצרים ומשתפים.
    ולבסוף, 20 דקות כתיבה רציפה.
    בשלב הזה, היהלום כבר מתחיל להיות מלוטש ויוצאים מהמרתון עם התחלה של סיפור טוב.

    תנסו בעצמכם.

    תקבעו לכם זמן, חמש דקות ועוד עשר ועוד חמש-עשרה ולבסוף עשרים דקות.
    אפילו לא שעה, אתם יכולים לתת את זה לעצמכם.
    תפתחו בקבוק בירה, פנקו את עצמיכם בפחמימה ריקה ליד ותתחילו.

    ריצה נעימה.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >

    בחופשת הפסח, תתקיים סדנת כתיבת פנטזיה לנוער בהנחייתי.
    הכינו את השרביטים:
    25-28/3 ראשון-רביעי, ארבעה ימי כתיבה קסומה, מ-9:00 עד 12:00
    במקום מופלא ומלא ביצורים אגדתיים: אורוות האומנים בפרדס חנה!
    יש חניה בשפע לחדי קרן ודרקונים.
    כל משתתפ.ת יכתוב סיפור פנטסטי שלם, מהפרק הראשון ועד האחרון, ניצור את העולם וחוקי הקסם, נוסיף דמויות ויצורים אגדתיים
    ונטווה עלילה מסמרת שיער.

    לפרטים נוספים: mamarcus77@gmail.com שלי

     


    להגיב
  • פוסט פגום… על אהבת חינם וקבוצת 'אבא פגום'

     

    לפני כשנה, חבר סיפר לי על קבוצת פייסבוק חדשה בשם "אבא פגום". מה זה סיפר, מייד גם הוסיף אותי לקבוצה.

    בהתחלה קצת נרתעתי מהשם. "אני? אבא פגום?" – אני הרי "אבא מושלם" (תשאלו את לירי), אולי נופל פה ושם. אבל פגום?

    החששות שלי אוששו ע"י שיטוט קצר בקבוצה, שמנתה אז כמה אלפים בודדים. הרבה בדיחות, הרבה שאלות שחוזרות על עצמן, הרבה More of the same. יצאתי מהקבוצה (לשאר הפייסבוק – הרבה בדיחות, הרבה שאלות שחוזרות על עצמן, הרבה More of the same).

    לפני כמה חודשים נתקלתי שוב בקבוצה. מה זה נתקלתי – בהפגזה מכל עבר – בע"פ, בשיתופים בפייס, בטלויזיה וגם במדבקות האלה.

    החלטתי לנסות שוב. נכנסתי. מה זה נכנסתי. חיכיתי שבוע להיכנס עד שאישרו אותי…
    ופתאום. 50,000 פגומים (היום כבר 87,000+ עם רשימת המתנה של מעל 10,000). מאות פוסטים מרגשים. אינספור מקרי עזרה הדדית ואהבת חינם. כן גם הרבה בורקסים (נשים יפות) ושאלות שחוזרות על עצמן ('איך משיגים מדבקה'). והמון סטייקים…
    ושפה מוסכמת: אנחנו פגומים, האישה היא מנכלית/צודקת, הילדים הם היורשים והבורקסים… וכל פעם שפוגשים פגום בכביש נותנים לו איזה ממתק מהחלון…
    את הקבוצה הקים סער בן הרוש והיום היא אחת הגדולות בפייס, עם מפגשים, טיולים וקניות משותפות. היא מייצגת יותר מאחוז מהאוכלוסיה בארץ ומדהים לראות איך ימנים ושמאלנים ודתיים וחילוניים וקרניבורים וטבעונים ואוהדי ביתר ומכבי… כולם פגומים ביחד וצוחקים ביחד על הרגעים הקשים של החיים.

    אני בהתחלה הייתי בעיקר אבא פגומתבונן. נהניתי להיות דנידין. הרואה את הצרות של אחרים ואינו נראה בקושי שלו.

    עד שהתקרב תאריך יום ההולדת של ליעם, ניסיתי את מזלי ופרסמתי את הפוסט הבא:

    קיויתי לארגן לו סיבוב קצר באזור.
    ואז זה התחיל:

    – איך שמחתי, השגתי לליעם מה שרציתי. אבל לא חלמתי על איך שזה המשיך…

    והמבול לא הפסיק:

    אני יכול להמשיך ולמלא כאן את הפוסט עד פסח…. קיבלתי הצעות מטורפות מדן ועד אילת, בכל כלי שהוא חוץ מכדור פורח (שנה הבאה) – בטרקטורון וטרקטור ומלגזה ורייזר ורכב שטח ואופנוע שטח וסוסים ומה לא…

    אה, והיה גם את זה:

    מיותר לציין איך הרגשתי באותו הערב. אני מכיר הרבה מקרים של עזרה הדדית ואהבת חינם גם מקבוצות באזור אבל לא נתקלתי בכזאת הצפה. אני יכול לקחת את ליעם עכשיו כל שבת עד יומולדת 8, לאזור אחר בארץ, לחוויה שונה…

    אבל החלק המרגש באמת היה מאות התגובות של אלו שלכאורה "לא יכלו לעזור". כמות האנשים ששאבה השראה מאהבת החינם הזאת ופרגנה, ואחלה מזל טוב, והתרגשה מהמחוות – היתה מתנה לא פחות גדולה.

    אחרי יומרוגש ברמות פרסמתי את פוסט התודה הזה:

    מאז יש לי מלא חברים חדשים. הזמנתי את המדבקה ואני פעיל ועוזר איפה שיכול. גאה להיות פגום. שוב מבין שדווקא כשאתה חושף את החולשה שלך, את הפגימות שמשותפת לכולנו, אתה מתקרב לאחרים…

    לאבאים שיודעים שהם פגומים ורוצים להצטרף לקבוצה (סבלנות…) >

    הנה הפתעה שהכין לנו אבא פגום אלוף אחד באמצע טיול רייזרים:

     

    [על המדבקה בצד ימין של האוטו בתמונת הנושא – פוסט מפרגן לא פחות בקרוב]

     

     

     


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (5) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור הרביעי של צילה]

     

    "אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֵיךְ לָלֶדֶת.
    הַגּוּף זָכַר וְיָדַע."

    בעת שאנחנו יושבות על ה'משבר' – מושב היולדת, אנחנו יולדות גם את עצמינו. הגוף זוכר ויודע. אז איך זה שישנן נשים שבעת הלידה הן מאבדות את החיבור עם האם הגדולה וכבר אינן מאמינות שהן תוכלנה ללדת ללא אבחת הסכין או המלקחיים או כיפת הוואקום.
    הייתי אחת מהנשים האלה. אחת שבאה לראשונה לחדר הלידה עם חלום שהתפקע. מיר'צה אליאדה אמר בזמנו שחניכה היא לידה, מוות ולידה מחדש. הלידות היו בעבורי מסע של חניכה ואם אדייק יותר אזי אומר שהלידות היו בעבורי שיעורים בחיבור ובהיקרעות שלי מעצמי ושוב חיבור עם תובנות ושוב. מחזוריות מעייפת ומפליאה כאחת. אחרי כל אחת משלוש הלידות שעברתי, שבתי הביתה פצועה. לקח לי זמן לאחות את הרקמות הפצועות, לא רק של הגוף, גם של הנפש. עד הלידה הרביעית שבה שבתי אל שוררות הלידה. כן, יש דבר כזה – ללדת מתוך תודעת השירה עם דולה שהיא חיית טוטם.

    במהלך עבודה השדה שערכתי עם הנשים האפגאניות הן סיפרו לי על הלידות שלהן. ועל המיתות הקטנות והגדולות שהן חוו בעת הלידה. נשים שהיו על סף המוות בעת לידתן, החלימו והפכו בעצמן לתומכות לידה לחברותיהן. הדולות כונו בשפת הדָרִי, בֶּצֶ'ה בָּעָ'ל כּוֹן – הנשים החובקות את היילוד והיולדת. הנשים ילדו בביתן על החֶ'שְתְּ שזהו המושב של היולדת. המָאמָא היא זו שיילדה את האישה ההרה בתמיכתן של הנשים החובקות.
    במהלך ירחי ההיריון, הנשים ערכו לאישה ההרה את טקס הפּוֹלָאד פַּנְג'וּנוֹן – טקס ההגנה לאישה ההרה.
    בטרם עריכת הטקס, הנשים כיירו יחד עם האישה ההרה כלי קיבול מחמר. לאחר הצריפה הן מלאו את הכלים בדגן ובקטניות; חיטה, שעורה, אורז, מש, שעועית, עדשים, פולי חמצה וברכו את האישה ההרה בפריון טוב וביבול מבורך. לאחר מכן הן ישבו סביב כירת הבישול ובישלו את 'נזיד האישה ההרה' שהותקן מדגנים, קטניות, שורשים ותבלינים מחזקים. במהלך הטקס עמדו הנשים במעגל. במרכז המעגל ישבה האישה ההרה על גבי החֶ'שְתְּ – המושב של היולדת, ובינות רגליה קדירת הנזיד. על מנת לא לזרז באופן מאגי את הלידה הן הניחו על מושב היולדת כרית משי רכה הרקומה בציפורי הסִימוֹרְגְ. הנשים ארגו מצמר תיק רפואה ולתוכו הכניסו קמעות הגנה ליולדת, אבני קריסטל, זרעים נרקוטיים, בשמי הרחה, שמני גוף טבעיים, ספרי תפילות זעירים וחגרו למתניה של האישה ההרה. לאחר מכן כל אחת מהנשים החזיקה חישוק עשוי פלדה, הן חיברו את החישוקים לשרשרת. סבבו סביב האישה ההרה שבעה סיבובי מעגל ימינה ושבעה סיבובי מעגל שמאלה תוך שהן קוראות את מילות ההגנה: "אדם וחוה פנים, חוץ לילת, סנוי סנסנוי וסמנגלוף". בתום הסיבובים כל אחת שלפה את החישוק והניחה למרגלותיה של האישה ההרה על מנת להגן עליה ולהרחיק את המזיקים בליווי הבערת קטורת האֶסְפָּאנְגְ' המיוחסים לה סגולות של שמירה והגנה.
    בהמשך הטקס האישה ההרה יצקה מהקדירה נזיד מהביל אל תוך פנכות חמר והגישה לנשים. כל אחת אכלה מן הנזיד עד שהקדירה שבידיה של האישה ההרה התרוקנה. הנשים קינחו את הקדירה וכל אחת העניקה מתנה ליולדת תוך כדי זה שהיא מניחה בקדירה את המתנה הסמלית ומברכת אותה בשמירה ובהצלחת הלידה.

    הלידה עצמה נערכה בבית בעזרתה של המיילדת ותומכות הלידה. הן חיזקו אותה במשקאות עתירי אנרגיה ובסיפורי העצמה. הנשים היו שרות ביחד מזמורים ועוזרות ליולדת דרך השירה לעבור את הצירים. במקביל קרובי משפחתה של היולדת היו יושבים בחצר הבית או בבית הכנסת וקוראים תהילים. המוּלָא היה תוקע בשופר על מנת לזרז את יציאתו של הוולד לאוויר העולם והיו שימושים מאגיים נוספים לזירוז לידתה של היולדת כמו כריכת חוט אדום סביב מגילת התורה ולאחר מכן סביב בטנה של היולדת. השקו אותה במשקה צמחים הנקרא, גוֹלֶה גָאו זְבּוֹן – 'פרח לשון הפר'.
    הלידה עצמה נעשתה על הח'שת תוך כדי זה שהמיילדת מברכת את היילוד כשיוצא לאוויר העולם בברכת האבות והאימהות. תומכת הלידה הייתה בוזקת מלח על היילוד כסגולה לשמירה ולהגנה, מנקה את גופו במי אזוביון ומפדרת באבקת הדס. לבסוף מחתלת אותו בדפוס החתלה מסורתי ומניחה בחיק אמו. במשך ארבעים ימים המכונים צֶ'הֶל רוּז האישה היולדת מוקפת בנשים תומכות. האחת מעסה את גופה ורחמה בשמנים טבעיים, השנייה מערסלת את התינוק ומטפלת בו, השלישית מבשלת ליולדת תבשילים מחזקים, הרביעית שרה מזמורים ליולדת וליילוד, החמישית מספרת סיפורים וכן הלאה. לכל אחת היה תפקיד בהחלמתה של היולדת ובטיפול ביילוד.

    בתום ארבעים הימים הנשים היו חוגגות את שיבתה של היולדת לחיי היומיום. כשראיינתי את הנשים האפגאניות על סיפורי ההיריון והלידה שלהן, אני עצמי הייתי בהיריון הרביעי שלי. שלושה ילדים ילדתי בבתי החולים בלידות ואקום כשאני לבושה בחלוק מסומן של בית החולים אזוקה למיטת במחטים ובצינורות המזרימים חומרים מכווצים וחומרים מרפים המשגעים את מערכות הגוף שלי. חדר הלידה הרגיש לי כמו חדר מלחמה. רופאים, מתלמדים ואחיות פלשו בידיהם אל המקום הכי אינטימי בגופי לשם בדיקת פתיחה, החדרת פתילות וגינאליות וגם סתם ככה לרכוש מיומנות. אף אחד לא שאל את רשותי. הייתי חיה פצועה שרגליה פרוצות לרווחה. איבדתי צלם. בתוך הכאוס הזה לא יכולתי ללדת. לבסוף הילדים שלי נולדו בוואקום ואני נותרתי חבולה ומתוסכלת.

    לא כך חלמתי ללדת.

    נכון שבהיריון הראשון הייתה לי תפישה רומנטית באשר ללידה אבל בלידה השנייה רציתי להתחבר לעצמי, לגופי, למקצב הדופק שלי ושוב הפחדים הכניעו אותי ללדת בבת החולים.
    "עם מבנה אגן כמו שלך בחיים לא תצליחי ללדת", כך הם זמזמו לי. ואילו אני הבטתי בעצמי וראיתי שיש לי אחלה מבנה אגן ללדת.

    בהיריון הרביעי הייתי נחושה ללדת אחרת. במקום אחר, בטבע. הייתה בי קריאה ללדת בשדה. בן זוגי תמך בי. נפגשנו עם מיילדת. בהתחלה היא מיאנה ללוות אותי ללידה בשדה בגלל היסטוריית הלידות שלי אבל לבה נפתח אל מול הכמיהה והידיעה העמוקה שבתוכי שהפעם זה הולך להיות אחרת. הפעם אני יוצרת את מרחב הלידה תוך הקשבה עמוקה לעצמי ולמקצב פתיחת עלי הכותרת של רחמי. כן, יש בתוכי פרח שנפתח. המטאפורה הזאת ליוותה אותי בהמשך.

    במהלך ההיריון יצאתי למסעות תודעתיים שבהם התחברתי לחיית הכוח שלי והיא באה אלי מהעדר שלה, יפה ומלאת הוד – הפילה. התחברתי אליה באופן אינטואטיבי. לאינסטינקטים שלה, לכוח שלה ובד בבד לעדינות שלה. היא ליוותה אותי בכל ירחי ההיריון. היא נכחה בכתיבה שלי, ביצירות החמר שכיירתי, בתנועה שלי, בשפה שלי, בריפוי שלי.
    כשהתחילו הצירים קראתי לטוטם הפילה. קראתי לה לתמוך בי, למזג בתוכי את הכוח שלה. קראתי לה שתזכיר לי שאני יכולה ללדת טבעי, שזה אך קדום ומוכר בשבט הנשי שגופי יידע את חכמת הלידה, קראתי לה ליילד אותי.
    בכל שעות היום של הצירים התחברתי לשדה, לפרחי הבר. החרציות כיסו את האדמה במרבדים צהובים. הלכתי הליכה מדיטטבית בשדה, עם עצמי, עם בן זוגי. לפרקים באה המיילדת ובדקה את דופק העובר. השמש שקעה. הבערנו אש. הלילה בא ואיתו הצירים. לא היה בי פחד. כל הפחדים נמסו עם הידיעה שהפעם אני יולדת כמו שחלמתי ללדת. בטבע. יש בי כוח לקבל את הצירים במלוא עוצמתם. הם חברותיי, עוזרות לי ללדת. טבלתי בבריכת מים אבל רציתי לשוב לאדמה. לחוש את רגבי האדמה תחת כפות רגליי היחפות. בצירי הלחץ הן הגיעו, המיילדת וטוטם הפילה שהייתה ונשארה תומכת הלידה שלי. היא הפכה אני ואני הפכתי היא. כרעתי על האדמה, רגליי הפכו רגליה, יציבות ומשרישות אל תוך האדמה, גופי היה גופה – כביר, מלא יופי והוד. נהמתי כמוה. המיילדת רקחה רטיות של צמחים ועיסתה את מקום הלידה בשמנים. כולנו קראנו לה. וכך נולדה ילדתי הקטנה בשדה של חרציות.

    העולם היה יכול לשמוע בשעה הזאת את ציפורי הלילה, את פרחי הבר ואת הבכי המטלטל שבקע מתוך בטני. בכי עמוק וקדמוני, בכי של הודיה. גופי יודע ללדת.

    שבנו הביתה כשהילודה בת שלוש שעות. על אף שהייתי כבר אימא מנוסה, עולם חדש נגלה לי. השדה סימן את לידתי מחדש. למדתי שבעדר הפילים יש טקסי לידה ומוות. ישנן פילות שהן מיילדות וישנן פילות שהן מקוננות ומשוררות את הלידה מחדש. מני אז, הראשון באפריל הוא לא רק סמן האביב ויום לידתה של בתי כי אם יום החיבור שלי עם עצמי.

    חמש עשרה שנים אחרי הלידה בשדה, יש ואני צריכה לטוות מחדש את החוט האורג את החיבור הזה לאם הגדולה, לקרוא לחיית הכוח ליילד עוד חלקים מתוכי אל האור. בכל ירח מלא אנחנו במעשה האהבה, מתות ונולדות מחדש, כך אמרו פעם הסבתות שלי.

    מעשה באהבה
    אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֵיךְ לִנְשֹׁם.
    נוֹלַדְתִּי וְנָשַׁמְתִּי.

    אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֶת מַעֲשֵׂה הָאַהֲבָה,
    אֲבָל הַפֶּרַח הִבְשִׁיל
    וְנִפְתַּח לְהֶבֶל פִּיו שֶׁל זָר.

    אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֵיךְ לָלֶדֶת.
    הַגּוּף זָכַר וְיָדַע,
    וְנוֹלְדוּ מִתּוֹכִי שְׁנֵי עֳפָרִים
    שֶׁיָּנְקוּ בְּמַבָּטָם
    שְׂדוֹת מִרְעֶה יְרֻקִּים.

    אֲבָל אִמָּא שֶׁלִּי לִמְּדָה אוֹתִי
    לְהַאֲמִין וְלִקְרֹא בְּמַפּוֹת אַסְטְרוֹלוֹגִיּוֹת.
    אֲנִי מוֹשִׁיטָה אֶצְבַּע לַכּוֹכָבִים וְלַיְּרֵחִים,
    שׁוֹאֶלֶת עַל מַזָּלִי,
    וְהֵם עוֹנִים לִי:
    "אָנָאר, הַכְנִיעִי מַבָּטֵךְ.
    לְכִי עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. קִרְאִי בְּמַפּוֹת הַדְּרָכִים,
    עַכְשָׁיו אַתְּ שָׁם".

    וְכָל הַיָּמִים, כָּל הַיָּמִים
    אֲנִי רָצָה עַל הֶהָרִים עִם עֳפָרַי הַקְּטַנִּים
    וְלוֹמֶדֶת מִכִּוּוּנֵי הָרוּחוֹת, מִנְּבִיעַת מַעְיָנוֹת,
    מִדְּרִיכוּת מַבָּטָם שֶׁל צַּיָּדִים
    וּמִצְּמִיחַת הָעֲשָׂבִים –
    שִׁעוּרֵי חַיִּים.

    השיר מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – ביוגרפיה סוּפִית דמיונית

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (5): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור הרביעי: אל תשאיר את הכסף בכלא]

     

    עלילת דם עתיקה מספרת שיש דם בתוך המצות.
    למי שקצת מכיר איך מכינים מצות, ברור שדם הוא לא חלק מהמתכון.
    ובכל זאת, לפעמים אני תוהה למה באמת יש כל כך הרבה דם בליל הסדר?
    מכת דם.
    מכת בכורות.
    דם ואש ותמרות עשן.
    דם קורבן הפסח.
    דם מרוח על המשקוף.

    איזה מין ערב זה?
    למה יש כל כך הרבה דם בערב שנושא את שם החירות?

    הייתי רוצה להכניס אותנו לרגע לתוך הלילה הזה.
    ואולי למצוא שם שער לתשובה.

    אז בואו נהיה שם רגע. הנה, הלילה יורד. הגיע ליל הסדר. הדלתות נסגרות. המשפחות יושבות סביב השולחן.
    זהו לילה מאד חגיגי, אבל הוא נושא תחושה של מתח. ולא לחינם. בלילה הזה, מתרחש בירור עוצמתי מאד על הקשר בין הורים לילדיהם. בחוץ משתולל המשחית. ולעומת זאת, בתוך הבית מתרחשת ומבעבעת שיחה מרגשת וחזקה. שיחה שלא כולה מילים. למעשה, רובה מעבר למילים. היא עוברת מלב אל לב.

    זו שיחה על האהבה של הורים לילדיהם.

    בקולות שנשמעים מבחוץ, בכורות מצרים נהרגים. אבל זה לא משהו שאפשר לתייג אותו כמשהו שקורה ל"רעים", לאלה ש"מגיע להם" כי הם "הגזימו". להזכירנו, גם הבכור של אברהם עמד במצב מאד דומה, ולמרות שהוא לא נהרג, נראה שהוא היה מאד קרוב לזה…

    אז למה בעצם? למה מרחף האיום הזה על הבכורות מאז ימי קין, ועד למכת הבכורות במצרים? זו אחת השאלות שמונחות על שולחן הסדר.

    כדי להבין צריך לראות לנגד עינינו שתי אפשרויות קוטביות במערכת היחסים בין הורים וילדים.

    כשהמערכת הזו פורחת, הבכור גדל להיות אדם בפני עצמו, אדם חופשי. כלומר, אדם שיש לו קשר ישיר עם אלוהים ללא תיווך ההורים שלו. הוא אינו משרת את האב, אלא מקושר ישירות לשורש החיים, לה' יתברך. ומכיוון שכך, הוא נענה לצו המיוחד והאישי שהבורא הטביע בעולם עבורו.
    ומכיוון שכך, הוא מלא בשפע. הוא אהוב. ואוהב.

    את האהבה הזו, באופן טבעי, הוא רוצה למסור. הוא הופך להיות הבכור הכהן. זה שמוסר את השפע לשאר הנבראים, מלמד אותם בתורו ליצור קשר ישירות עם בוראם. וכאשר הם מתרחקים מעצמם, הוא עוזר להם לשוב.

    זו תנועה מאד משוחררת וחופשית. ההורה אינו משועבד לדאגה מה יהיה על הבן שלו. הוא משוחרר לתת לו את מה שהוא באמת צריך. גורלו של הבן אינו מלחיץ אותו, אינו מעיד שום דבר על האב, כי האב כאמור – חופשי. יודע את ערכו. אינו מאוים מהבן, מהצלחתו או מאי הצלחתו. האב אינו מרגיש שההסכמה של הבן להמשיך אותו, את דרכו או את כספו משפיעים על קיומו בעולם.

    האב שחרר את הבן. האב אוהב את הבן. האב חופשי לאהוב את הבן.

    מה עלול לקרות בקשר הזה, להבדיל?

    בדיוק ההיפך. האב מאוים. אינו משוחרר. מפוחד. זקוק לערך מבני האדם, מהחברה, או מהדימוי המעוות שיש לו על הבורא שממנו הוא מפחד. מדוע? משום שהוא מדמיין שגם הבורא אינו משוחרר. ואז…

    הוא מתחיל להיות משעבד. ללחוץ על הילד. לאיים עליו רגשית או פיזית. לייצר רגשות אשם. אפילו למכור לו מערכת "ערכית" מלאת פחד, שבה "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".

    הילד נאלץ לבחור במלחמה, או בשעבוד. בחירה שקורעת אותו. כך או כך, זה לא נגמר טוב עבורו.

    הקשר העליון שהוא השורש לכל זאת – הוא הקשר בין ה' לבכורותיו – אדם וחווה. שתי מערכות יחסים משתקפות ומהדהדות זו בזו – הקשר שבין הבורא לאדם, והקשר שבין הורים לילדיהם.

    האם ה' לחוץ? משועבד? האם הבורא מפעיל עלינו כוחנות כי מעמדו מאוים כאשר איננו עושים את רצונו? כך נדמה לנו פעמים רבות. גם אם איננו אומרים זאת בפירוש. האם ייתכן שה' הוא אב משוחרר? האם אפשר לדמיין שהוא אינו מאוים, ולכן הוא מעוניין לשחרר אותנו באמת? אפילו ממנו?

    נבראנו בצלמו כדמותו של הבורא. ופירושו של דבר – חופשיים. האדם שחי בנאמנות לצלם אלוהים הוא אדם משוחרר, חופשי ממוסכמות ומפחדים. זהו הצלם שמבקש ה' שתגלה בעולם מכיוון שהוא עצמו כזה – אלוהים חופשי, רוצה עבור בניו שיהיו חופשיים באופן טבעי.

    ומכיוון שכך, כאשר האדם שחי בצלם תופס עמדת הנהגה, בפרט כלפי ילדיו, הוא עושה זאת כאדם חופשי ואוהב.

    אבל….

    מה שעלול לקרות, הוא שהאדם, כמו פרעה כנראה, מגלם את תמונת הראי העגומה של הקשר בין אב לבן. הוא מאוים מהבורא. מאיים על אחרים. מאיים על בניו. לא אוהב, אלא משעבד. מלחיץ. גם אדם שמשעבד את בנו למטרות "טובות" ו"ערכיות", הוא משעבד.

    כל שנה פחות או יותר השאלה הזו עולה שוב על השולחן – מה זאת? מה העבודה הזאת לכם?

    נדמה שזו בערך התשובה – יש אפשרות להיות הבן הכהן. להיות מלא אהבה ולהוריד אהבה לנבראים. ויש גם אפשרות להיות הבן המשעבד. הבן שמאוים מקיומו של אביו. שמאיים על קיומו של אביו ומנסה להחליף אותו. הבן שמאוים מקיומו של הנכד. כי זו החוויה הבסיסית שלו במציאות – מאבק קיומי, שליטה וכוח.

    לפני שזה לילה של חירות. זה לילה של הכרעה. של הכרעה חופשית שנובעת מן העובדה שאנחנו רואים טוב טוב את שתי האפשרויות – ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע ובחרת בחיים.

    בשלב ראשון של הערב, אולי אפילו לפניו, ההורים עושים תהליך של תשובה פנימית – איך בחרנו עד עכשיו? באיזה עומק של ליבנו בחרנו? הם מתעוררים להיות כהנים. לא משעבדים.

    ואז הם מספרים לבנים על הבחירה שהם בחרו.

    בסוף הם מזמינים את הבנים לבחור גם הם כך. לא באיום. בחופש.

    הם לא מטשטשים את העוצמה שבבחירה. את ההשלכות שלה. הם לא מטשטשים את העובדה שיש דם באוויר. כי ריח הדם נושא את בשורת הבחירה ההפוכה. חשוב שתדע שיש אנשים כאלה סביבך. אתה תפגוש אותם. אתה עלול להיות כזה. סליחה, אבל לא פעם ולא פעמיים אני הייתי כזה כלפיך.

    אם תרצה. אפשר לספר לך איך לבחור בחיים. איך לבחור בחופש. שלך. של אחרים. איך לבחור באהבה. בעצם, שנינו נספר זה לזה, אני אקשיב. אתה תקשיב. אני אדבר. אתה תדבר. משהו נפלא יקרה בינינו. משהו חופשי. חופשי לאהוב.

    בוא נשב. הלילה ארוך. יש לנו הרבה להספיק.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226
    ואם אתם רוצים להתכונן איתי ועם אשתי היקרה מיכל לליל הסדר, בואו לסדנא ביום שישי 16.3, שכוללת הכנה רוחנית ומשפחתית ללילה המיוחד. קישור לאירוע בפייסבוק


    להגיב
  • כיכר הגעגועים השלישית! שבת, 17.3, 15:30-18:30 בואדי בפרדס חנה

    ***

    מדי פעם זה קורה לפני השינה. בני בן ה-7 נזכר בסבא שלו יאיר, חמי, שכבר 3 שנים לא איתנו, ומתחיל לבכות ש"אני רוצה את סבא". כל פעם שזה קורה, אני נדהמת מהחיבור שהיה ביניהם ומהזכרונות שעדיין חיים בתוכו.
    את אבא שלי הוא לא הספיק להכיר ואני לעיתים מחקה אותו, כדי להדגים לו, איך הוא היה מצחיק אותו אם הוא היה פה.

    עוברת בראשי מדי פעם המחשבה שאני רוצה סבא עבור הילדים שלי, סבא שיאמץ לליבו את ילדי, ואנו נאמץ אותו.

    אולי יום אחד נפגוש אותו בכיכר הגעגועים…

    את עדנה פגשתי בבית פיס לפני חוג התיאטרון. סיפרתי לה על כיכר הגעגועים, על המפגש בין הזקנה לילדות, ובהשראת הרעיון היא כתבה סיפור ילדים מרגש שאותו תקריא לילדים בכיכר הגעגועים. הסיפור מספר על "יום סבא וסבתא" בבית הספר ועל ילדה אחת שאין לה סבא וסבתא שתוכל להזמין לכיתה. הילדה נזכרת בשכנים המבוגרים שיש סביבה ובוחרת להזמין את ציפורה, שתמיד מחייכת אליה בחום ואהבה, ושהיא בעצמה סבתא שמתגעגעת לנכדים שלה שגרים בחו"ל.

     

    כיכר הגעגועים השלישית! שבת 17.3 בואדי בפרדס חנה

    בין השעות 15:30-18:30…

     

    כיכר הגעגועים היא מרחב חוויתי מבוסס השתתפות של ילדים, בני נוער, מבוגרים ובני גיל הזהב שיפגשו דרך ריחות, טעמים, משחקי רחוב של פעם, שיחה, שירה ונגינה.

    את כיכר הגעגועים מעטרים סיפורי געגוע קצרים של חלק מתושבי המקום, על מנת לעורר הזדהות והשראה ליצירת רגעים משמעותיים וערכיים בחיים. זכרונות חזקים ומשמעותיים שתמיד אפשר לחזור ולהיות ניזונים מהם.

    (ממשיכה לאסוף סיפורי געגועים ממכם).

     *********

    בכיכר יהיו כמה מעגלי שיתוף:

    ⊗ "האימוג'י של הגעגוע" – בני נוער ומבוגרים מנסים להבין יחד את המשמעות הסמלים ומחפשים יחד רעיון לאימוג'י של הגעגוע.
    בהנחיית בני נוער מקסימים…

    "חיים ומוות בצד הגעגוע" – על אובדן וגעגוע ככוח מרפא. נשתף, ניצור, נכתוב. נהפוך את האובדן לצמיחה, לשיעור לחיים.
    בהנחיית שלומית קרן עוזיאל

    ⊗ "הגעגוע לשבט" – על התעתוע בתחושת השייכות בעידן הרשתות החברתיות והמסכים והגעגוע למפגש אמיתי ואנושי.
    בהנחיית גיל עמנואל

    ⊗ "קריאת שירי געגועים" – מוזמנים לקרוא שירה ולשתף אותנו באירועים אליהם אתם מתגעגעים.
    בהנחיית שוקי גוטמן, "אשכולות פואטיקה"

    בנוסף יהיו בכיכר:

    – תיאטרון בובות לילדים

    – הקראת סיפור הילדים של עדנה המצוין למעלה

    – מתחם נגינה מאולתרת ושירה בציבור

    – משחקי רחוב של פעם.

    ועוד…

    המפגש בין הזקנה לילדות הוא חלק בלתי נפרד מהכיכר בה תחושת השבריריות והפגיעות פועמת לצד הקסם, היופי והפליאה.

    הכיכר היא יוזמה קהילתית התנדבותית. הכניסה חופשית.
    בכיכר לא יהיו דוכנים או יימכר מזון אז מוזמנים להביא אתכם את שחפצה נפשכם (מים וכיבוד קל יוגשו במקום).

    ניפגש בכיכר!

    לדף "כיכר הגעגועים" בפייסבוק >  |   לדף האירוע בפייסבוק >


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (5) – הטור של לילה חפר

    [לטור הרביעי – תולדות המקף הגדול]

     

    כּרכּורים, כּרכּורים אבל לא כל יום פורים.

    ובסנכרון מופלא עם רוח החג הגעתי היום מחופשת היישר מבית הספר לתיאטרון "הידית" לראיין את הנס פלדה האיש והאגדה.
    אין ספק שחלק מהותי בדימוי הציבורי של פרדס חנה-כרכור הוא היותה מושבה עתירת אומנים ויוצרים בכל התחומים. אך לא תמיד היה כך.

    הגל הראשון של ההגירה הגדולה לפרדס חנה החל בערך לפני 20 שנה.
    הנס ואילנה פלדה היו חלק ממבשרי הנדידה הזו, מראשוני גל ההגירה.
    אין טוב מלשמוע ממקור ראשון אז הלכתי להתארח אצל הנס מול החלון שמשקיף אל העץ המקסים בחצר הבית החדש של הידית ברחוב הגלעד.

    ל: איך להציג אותך?

    הנס: "הכותרת שהסתובבתי איתה רוב השנים היא המעצב אבל פה בתיאטרון קבלתי את התואר הקוסם. דנצינגר (מעצב ישראלי חשוב, ל.ח) הגדול אמר שלהרבה אנשים יש הגיון משותף אבל קסם הוא דבר פרטי.אני מאד אוהב את האמירה הזו ואת התואר הזה. תני לי בעיה ואני פותר אותה. הדרך שלי לפתרון היא תמיד פשוטה צבעונית והומוריסטית זה החתימה שלי, צורת הקסם שלי".

    הנס אבא לשלוש וסבא לארבע עזב את אמסטרדם ב-1979 בהצהרה שהוא יוצא למסע למדגסקר.
    בדרך עצר בתל אביב התאהב בעיר ובאילנה (אמנית ופעילה קהילתית, דמות משמעותית במושבה ונדבר איתה גם בעתיד, ל.ח) ונשאר. הגיע כצלם והתחיל לעצב בשנות ה-80 בלב תל-אביב בימים בהם לא היה ברור מה זה מעצב. הנס ואילנה יצרו אהיל שהוליד קו מוצרים שהולידו חנות בשם "פלסטיק פלוס" ואת קבוצת "קקטוס" שהייתה חלק מגל ההתעוררות של שיינקין.
    הגל הצליח מעל המצופה ושיינקין שגשגה.

    הנס: "כשהגיע השלב בו לא היו יותר בעלי חנויות בחנויות, רק מוכרים זמניים, הרגשנו שאנחנו לא מזהים את הרחוב. המחירים עלו ועלו ואנחנו הבנו שצריך לחפש את המקום הבא. התחלנו לחפש במעגלים הולכים ומתרחבים סביב תל-אביב. ויום אחד באנו לבקר את פרנק ונורית בפרדס חנה, היה להם בית מקסים, טיילנו בשדות ואמרנו לעצמנו "למה לא? " הבתים היו זולים יחסית, כולם עם חצרות, התחלנו לראות בתים עד שמצאנו את בייתנו.וככה עברנו ב-1995 לפרדס חנה".

    ל: מה אתה זוכר מפרדס חנה של אז?

    הנס: "הגענו עם ילדים בני 12,8,5 הצטרפנו לקהילת בית הספר הדמוקרטי בחדרה שגם הוא היה חלק מהשיקולים של המעבר לפה. פרדס חנה הייתה דבר ראשון ריח עבורי. ריח של עצי שסק, פריחה, ירוק מכל כיוון. כל בית היה שונה, לכל אחד קסם משלו".

    ל: הייתה קהילה?

    הנס: "לא. אבל די מהר, בערך שנתיים אחר כך התחיל גל של הגירה מתל-אביב. קראנו לפרדס-חנה "צפון שיינקין" באותה תקופה התחיל בטבעון "בית פתוח" של אומנים וחברנו לעוד אנשים מהקבוצה הזו (המהגרים החדשים) וביחד התחלנו את "הבית הפתוח" (מה שלימים יהפוך לאמנים במושבה ,ל.ח) שהיה מאד מוצלח והביא לפה הרבה אנשים מהמרכז שחלקם גם עברו לפה. זיו וענהלי פתחו עיתון מקומי "קורא במושבה" ואליהם חברנו יחד עם נוספים ונולד השיקשוק. השיקשוק הביא המון אנשים להגר לפרדס חנה-כרכור. הם הגיעו לואדי, נשמו את האווירה התאהבו החליטו לעבור. השילוב בין אווירה מיוחדת למחירי נדל"ן נוחים קסם לאנשים".

    ל: איך אתה חווה את הגדילה שעוברת פרדס חנה בעשור האחרון?

    הנס: "בכבישים. פתאום יש פקקים. בבנייה ההיסטרית שלצערי נעשית בלי התחשבות באופי המקום. מורידים הרבה עצים, אין כבוד לשורשים של המקום כמושבה חקלאית.ביקרתי בפסטיבל המידברן, רבים מהאנשים המובילים שם את העיצוב והחזון הם מכאן. הייתי רוצה להרגיש אותם יותר בהשפעה על המושבה. שיתנו להם יותר מקום מצד אחד וגם שכולנו נהייה יותר פעילים בהשפעה על מה שקורה כאן לא "נירדם בשמירה".
    הייתי רוצה לפגוש יותר את התושבים החדשים פה ב"ידית" וביזמות המקומית. הייתי רוצה להזמין את התושבים החדשים להרים יוזמות גם בשכונות שלהם,שיעזו לחלום עוד חלומות שיוצרים קהילה".

    ל: השנה שנת בחירות, מה יש לך לומר לראש המועצה הבא/ה?

    הנס: "הייתי רוצה שהם יבינו שהיישוב הוא לא המבנים אלא האנשים. פה יש הון אנושי מדהים, שימו שם את המשאבים. תנו לרוח המקום להיות, תנו ליוזמות המקומיות לחיות".

    ל: מה מייחד בעיניך את פרדס חנה-כרכור היום. למה באים לפה?

    הנס: "מקום עם אווירה של קטן שפרוש על פני מרחבים. אתה משוטט ויכול להגיע לשכונות כל כך שונות אחת מהשנייה. הרבה יזמות. הרבה חלומות. כל הדברים החדשים שנפתחים " האורוות" בתי קפה, פאבים,השוק הישן בהרבה מהם יש רוח מיוחדת. מאד שמחתי שהשקשוק זכה ללידה מחדש. הרבה קסמים".

    אז התחלנו בקוסם וסיימנו בקסמים וגם בי דבקו נצנוצים של קסם ויצאתי מהתאטרון אל הרחובות שהומים בילדים מחופשים, מלאים בצבע ויצירתיות. יצאתי מלאה באופטימיות ובתחושה שרוח הקסמים ששורה פה מנשבת גם דרך העיור והבנייה הרוויה. יצאתי עם המחשבה שאם כל אחד מאיתנו ינשוף בכנפיים האלה את נשיפת הקסם הפרטי שלו כולנו יכולים להמריא יחד אל עיר קהילתית, יצירתית ומלאת חיים.

    חג שמח וקסום לכולם!

    ————————————————————————————————————————————————–

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (5) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק הרביעי – למישהו יש רעיון?]

     

    מדוע לא יחול פורים פעמיים בשבוע?

    אני אוהבת את פורים, זה חג שמאז ומתמיד אהבתי.
    ולא בגלל אזני ההמן (חולת פרג!) או הממתקים או התחפושות,
    אני אוהבת את פורים בגלל העולם הפנטסטי שהוא מביא איתו פעם בשנה.
    פורים הוא אגדה בשבילי, יומיים של עולם אחר שבו הכל יכול לקרות:
    זקן יורד לי עד ברכיים
    שפם ארוך לי אמתיים.
    קרניים לי קרני התיש
    שיניים לי שיני הליש.
    מלפני צמה עם סרט
    מאחורי זנב תפארת.
    כאלה מין יצורי כלאיים, קסומים, עם כוחות על, שחיים בסיפורי פנטזיה.
    אז לכבוד חג החגים, האחד והיחיד, מלך המסכות, השטויות והממתקים-
    נדבר על כתיבת פנטזיה ויצירת עולמות קסם דרך כתיבה.

    מהי פנטזיה?

    פנטזיה היא ז'אנר ספרותי עם כמה מאפיינים שחייבים להיות בו:

    • עולם בדיוני וייחודי, יש לו חוקים משלו שלא קיימים באף מקום אחר.
    • יש שימוש בקסם, בלחשים, בכישוף ובחומרים כמו שיקויים, למשל.
    • קיים מאבק בין טוב לרע. (פנימי וחיצוני)
    • המוות אינו תחנה סופית, יש המשך בדמות רוחות, זומבים ושאר חמודים כאלה…

    הדבר הראשון שאנחנו יוצרים בהגיענו לכתוב פנטזיה הוא העולם.
    העולם הפנטסטי חשוב יותר מן הדמויות ולעתים אף מהעלילה עצמה.
    עולם מורכב, עשיר, ססגוני ומלא בכללים וחוקים ייחודים יצור סיפור פנטסטי טוב!
    אפשר לחוות עולם פנטסטי נפלא באליס בארץ הפלאות, נרניה, הארי פוטר, שר הטבעות, הסיפור שאינו נגמר, הקוסם מארץ עוץ, ובוודאי שתוכלו לחשוב על עוד עולמות פנטסטיים רבים.

    חשוב שבעולם הפנטסטי יהיו כללים, כמו : "אסור להשתמש בקסם בעולם המוגלגים" , במשרד הקסמים הבריטי תוכלו למצוא את מערך החוקים הרחב של "הארי פוטר", כולל שמות כל השרים מאז הקמתו ב 1707, מטרותיו והאגפים השונים שלו, כמו: אגף החיות, אגף הישויות ואגף הרוחות-
    לגמרי עולם ומלואו.

    אחרי שבראנו את העולם הפנטסטי שלנו (זה לוקח יותר משבעה ימים, אנחנו לא אלוהים) – אנחנו מתחילים למלא אותו.
    לרוב, התהליך הוא מקביל. בד בבד עם בריאת העולם, כבר עולים בנו רעיונות לדמויות ולסיפור שלנו, התהליך מתקיים ביחד. כשנחשוב על דמות, יתלוו אליה כללים ודברים שקשורים לעולם. ולהפך…
    לא לשכוח לתת לדמות הראשית שלנו כוחות על, פרטים ייחודיים, משימה חשובה, קונפליקט שישאיר אותנו במתח וכמובן : אויבים ותומכים.

    הכל יכול לקרות בעולם הפנטסטי: כל יצור שחשבתם עליו אי פעם – יש לו מקום בעולם הזה. כל כוח קסם, לחשים חדשים, כישופים שאיש לא חשב עליהם עוד- כל אלה נכנסים בשמחה לתוך העולמות האלה.

    ולבסוף- העלילה!
    מה המטרה של הגיבור שלנו? מה מונע ממנו להשיג את המטרה? אלו מכשולים (ובעולם הפנטסטי המכשולים יכולים להיות כל דבר!) עומדים בפניו.
    בסיס העלילה הפנטסטית מוציאה את הגיבור (או הגיבורה!!) שלנו למסע.
    מסע בו היא חייבת להשיג משהו, הרבה פעמים מול מימד של זמן דוחק. במהלך המסע היא מגלה דברים על עצמה ומשתנה. בעולם הפנטסטי, היא גם מרוויחה דברים, כמו: יכולות הקסם שלה משתפרות, היא יכולה למצוא קמע או חפץ כלשהו שיעזור לה ובהרבה מקרים- חברים קסומים חדשים שיעזרו לה ויהיו נאמנים אליה לכל אורך הדרך.

    אז למה אתם ממתינים?

    הסיפור הפנטסטי שלכם מכה בשרביטים ולא יניח לכם עד שתכתבו אותו, זהירות: הוא יודע להשתמש בקסמים ולשלוח אליכם דרקונים יורקי אש ואלפיות מכשפות. מואה-אה-אה!

    חג פורים שמח, קסום ופנטסטי.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >

    לאחר חג הפורים- בחופשת הפסח, תתקיים סדנת כתיבת פנטזיה לנוער בהנחייתי.
    הכינו את השרביטים:
    25-28/3 ראשון-רביעי, ארבעה ימי כתיבה קסומה, מ-9:00 עד 12:00
    במקום מופלא ומלא ביצורים אגדתיים: אורוות האומנים בפרדס חנה!
    יש חניה בשפע לחדי קרן ודרקונים.
    כל משתתפ.ת יכתוב סיפור פנטסטי שלם, מהפרק הראשון ועד האחרון, ניצור את העולם וחוקי הקסם, נוסיף דמויות ויצורים אגדתיים
    ונטווה עלילה מסמרת שיער.

    לפרטים נוספים: mamarcus77@gmail.com שלי

     


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (4) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור השלישי – טקס הנזיד הלבן]

     

    בילדותי גרתי בצל קורתם של סבי וסבתי. אז לא ידעתי שהצריף הקטן יהפוך להיות שער כניסה לגן פלאות. בכל שבוע ניגלה לי עולם חדש, סיפור חדש, טקס חדש, שיקוי חדש. הנשים הקשישות היו יושבות לאור היום בחצר הצריף תחת עץ התות ובוררות אורז ועדשים בטסי נחושת ענקיים. אני שהייתי צעירה ובעלת 'עיניים טובות' הייתי צריכה לבדוק שלא נותרו אבנים, שברי דגן מתולעים או מוץ. הנשים היו מספרות סיפורים ומקוננות על אבדנים.

    תחת עץ התות שמעתי בפעם הראשונה שהיו לי שתי סבתות רבתות. האחת הייתה מָאמָא – מיילדת והשנייה הייתה מוֹרְדֶה שוּר – רוחצת מתים. שררה ביניהן מערכת יחסים של נתינה וחסד. זו יילדה את זו, וזו רחצה את זו. לימים הבנתי ש'רוחצת המתים' הייתה גם סוג של מיילדת. מיילדת של הנשמה מהגוף הגשמי לעולם הרוח.

    סבתי מַחְבּוּל נישאה בגיל אחת עשרה. קשה לעכל. סבי עבר כבר את שנתו העשרים. במשך שבעים שנות חייהם המשותפים, סבא אהב אותה וסיפר לה בכל לילה סיפורי אהבה. הייתי עדה לאהבה הזאת. סבתי מעולם לא אהבה את סבי. גם לזה הייתי עדה. את ילדיה היא אהבה אהבת נפש והרי שבע עשרה שנים היא הייתה עקרה ובשנים האלה היא עברה טקסי פריון מכאיבים וגם מלאי יופי.
    בילדותי היא סיפרה לי רבות על שנות עקרותה ועל הלידות שלה. כששאלתי אותה למה היא חושבת שהיא הייתה עקרה כל כך הרבה שנים היא סיפרה לי שהיא נשאה על גופה את העונש בגין החטא שבו חטאה האימא הגדולה שלה.

    לסבתי היו שתי אימהות, מָאדֶרֶה כְּלוֹנֶה – אימא גדולה, ומָאדֶרֶה כּוּצִ'יכּ – אימא קטנה. האימא הגדולה הייתה מָאמָא – מיילדת. הן היו שושלת של מיילדות שלמדו את רזי הידע מאימותיהן. מלאכת הלידה לא נסתכמה רק בידע פרקטי כי אם גם בידע רוחני ומאגי. אימא גדולה הייתה שוליה של הורתה המיילדת כך שבגיל צעיר היא ידעה להכין פורמולות לפריון וגם ידעה איך לגרום לעקרות. היא עצמה ילדה ילדים רכים ומתוקים. הקטן שבילדיה מת ממחלה. אבדנה היה קשה מנשוא והיא החליטה לעצור את רחמה. היא ידעה איך. פעם סיפרה לי דודה קשישה אחת כי האימא הגדולה של סבתי השתמשה בהחדרת אבני אודם לרחם כאמצעי למניעת היריון, ואולי היא השתמשה בשיקוי אחר שגרם לה עקרות. זאת לא נדע. ואז היא חולמת חלום. בחלום מדבר אליה המלאך רזיאל ואומר לה: "עוון גדול עשית. עוון גדול עשית. תחת הכיסא הכבוד של הקדוש ברוך הוא, יש עוד שתי נשמות שצריכות להיוולד מרחמך. סגרת להם את השער לעולם הזה. איי ווי.. עוון גדול עשית". אימא גדולה מתעוררת מחלומה ומנסה לכפר על עוונה. היא משיאה לבעלה אישה בשם בת-שבע וזו יולדת רק שני ילדים, את סבתי מַחְבּוּל ואת אחיה בנימין. שתי הנשמות שהיו צריכות להיוולד מרחמה של אימא גדולה נולדו לבסוף מרחמה של אימא קטנה – פונדקאית של חלומות.
    פה גם נעצרה שושלת המיילדות. סבתי מַחְבּוּל שהייתה אמורה להיות מיילדת כמו האימא הגדולה שלה נעשתה לבסוף נָאנְוֶוה – אופת לחם. מסלול חייה השתנה עקב הנסיבות. לזכותה יש לומר שהיא אפתה את הנָאן – הלחם הטעים ביותר בעולם והיא הייתה גם מרפאה באמצעות הלחם. על 'לחם החלומות' ועל 'לחם הכלות' אספר בהזדמנות אחרת.

    אחד מטקסי הפריון שהיא עברה היה טקס סביב הדְרַחְ'תֶּה אָלוּ בָּלוּ – עץ הדובדבן. בטקס המָאמָא הפשיטה אותה תחת העץ ורחצה אותה עם נץ החמה. את בגדיה התחתונים של סבתי קשרה המָאמָא לבדי העץ ועטתה את גופה בשמלה מפרחי האביב. (הנשים היו אמונות על מלאכת שזירת גבעולי פרחים). היה על סבתי להסתובב סביב העץ שלוש פעמים ולומר: "ח'וֹדָא, אלוהים, כמו שנתת פרי לעץ זה כך תן לי את פרי בטני". לאחר מכן המָאמָא מרחה את בטנה וירכיה של סבתי בצָ'סְפַּכּ – בשרף של העץ כסגולה לפריון ולהצלחת מעשה האהבה. זה היה טקס חיבור לעץ המניב פרי ולאדמת הטובה המנביטה את פרחי האביב. בטקסי פריון אחרים היא עברה עינויי גוף ונפש.

    סבתי ילדה לבסוף שישה ילדים. היא הייתה גם שִירְדֶה, מינקת לילדים אחרים. משאלת לבה הייתה להיות מיילדת, כמו אימהותיה. זה נמנע ממנה מפאת העוון של אימא גדולה. אבל כל חייה היא התעסקה עם הפואטיקה של הפריון והלידה והיא נהגה לומר: "אנחנו הנשים צריכות לזכור כי אנחנו המיילדות של עצמינו. בכל עונה אנחנו מיילדות את עצמינו מחדש. כל אישה מטבעה היא מָאמָא ג'ון, היא בוראת חיים".

    בטור הבא אמשיך ואכתוב על טקסי הגנה לאישה ההרה, על טקסי לידה ותמיכה ביולדת אצל הנשים האפגאניות. וגם על סיפור לידתה של בתי הקטנה בשדה חרציות בברכתה של סבתי.

    חותמת הפעם בסיפור על נֶנֶה ג'וֹן, המיילדת בסמטת האימהות הצוחקות השרה שיר מתוק ליילודים, אוֹהִי אוֹהִי.

    נֶנֶה ג'וֹן הייתה מהלכת בין הסמטאות שלנו כמו שקליגרף מהלך בנייר שלו.
    על גופה הצנום היא לבשה שמלת פשתן ולמותניה חגרה חגורת בד רחבה ובה עשבי מרפא, ספר תפילה קטן, חוט משי אדום, נוצה של ציפור שיר ובקבוק עם אגלי טל של פרחים.
    נֶנֶה ג'וֹן הייתה המיילדת שלנו בסמטת האימהות הצוחקות.
    נֶנֶה ג'וֹן יילדה את אימהותינו וסבתותינו וגם את בנותינו.
    בכל פעם שאחת מהנשים שלנו הייתה מבשילה בבטן, היינו עולים על גג בית החמר שלנו וקוראים לה. תמיד היא הייתה באה, נֶנֶה ג'וֹן שלנו.
    נֶנֶה ג'וֹן הייתה שרה ליולדת שלנו, וכל הקמטים שלה היו צוחקים.
    היולדת שלנו הייתה צוחקת ושרה אִתה יחד לעובר שבתוכה.

    אוֹהִי אוֹהִי, גוֹל-י פּוּנֶה [נומי נומי, פרח בר]
    גן החיים לבטח מחכה לך
    אתה תאהב את הגן
    והגן יאהב אותך, פרח בר.
    אלוהים יושב בלב של אימא
    ואימא יושבת בגן של האלוהים
    וכולנו מחכים לך.
    אוֹהִי אוֹהִי, פרח בר.

    ועל כל עובּר שהייתה נֶנֶה ג'וֹן מיילדת מרחמה של האם, הייתה מזליפה טל של פרחים ואומרת לו או לה:

    אוֹהִי אוֹהִי, את תלמדי אותנו שירה עתיקה, כי כבר שכחנו את המקור שלנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, אתה תלמד אותנו את אמנות האהבה, כי לא ידענו כמה אנו נצרכים לה.
    אוֹהִי אוֹהִי, את תלמדי אותנו איך לרפא את הלב שלנו, כי כה פצועים אנחנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, אתה תשיב אותנו למשכן האמת שבנו, כי כבר איבדנו את דרכנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, את תלמדי אותנו מחדש לחלום, כי זו השפה הסודית שבה נבראנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, אתה תלמד אותנו מחדש לנשום, כי אנחנו ראויים למרווח הזה מבראשית.

    וכשהיא יילדה את סבא מִיתִּי שלי, היא אמרה לו:
    אתה תספר לאנשים שתפגוש בדרך שלכולנו יש אם אחת, והיא האהבה.
    וסבא מיתי סיפר לאנשים ולי על נֶנֶה ג'וֹן.
    ואני מספרת לכם על נֶנֶה ג'וֹן.

    וכשכבר הייתה זקנה מאוד וידעה שאלו נשימותיה האחרונות, באו כל אנשי העיר העתיקה בּהֶרָאת, יהודים ומוסלמים, וכולם בכו לה. וכל קבוצה אמרה שהיא משלהם. והיא רק צחקה וריחפה מעליהם ובתוכם ואמרה להם בכל השפות שהיא בת אלוהים ואהבה.
    וככה האנשים מסמטת האימהות הצוחקות זכרו אותה.
    וגם סבא מִיתִּי שלי זכר אותה, את נֶנֶה ג'וֹן שלו.

    הסיפור מתוך: כותבת במקל של כורכום.

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (4): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השלישי: אלוהים לא אוהב תענוג]

     

    כסף.
    הנפש שלך שווה הרבה מאד כסף.
    לא הבית, הרכב, ואפילו לא הזמן.
    הנפש.

    אני רוצה להזמין אותך למימוש הפוטנציאל הכלכלי הזה.
    זו לא עוד סדנא. לא עוד גימיק. לא עוד איזה פטנט אמריקאי להתעשרות.
    מדובר בעבודה פשוטה אבל יסודית.

    האמת היא שאנשים יודעים את הערך הכספי של נפשם. ולכן הם מוכרים אותה לכל מיני גורמים לא מאד ידידותיים.
    אני לא מדבר על למכור את נפשך.
    אמנם, זו אפשרות. אפשר לקחת את כוחות הנפש שלך ולמכור אותם תמורת כסף. לקחת את החיים שלך, את הזמן שלך, את היקר לך, ולמסור אותם תמורת כסף.
    אבל יש כסף שהוא שלך. מיועד לך. מבקש אותך.
    בשביל הכסף הזה אתה לא צריך להשתעבד. אתה יכול להישאר חופשי.
    למעשה, אתה חייב להיות חופשי מראש בשביל לזכות בו.
    חופשי מכל מה שמפעיל אותך. חופשי מפחדים. חופשי מאשליות.

    והנה, אתה מתהלך במרחב הכלכלי בגו זקוף, בלי פחד, ומחליט החלטות מהסיבות הנכונות. הכסף השייך לך מגיע אליך.
    מה שעומד בינך לבין המצב הזה, לבין החופש לכסף חופשי, הוא סבך הנפשי והרוחני. פסלים, אלילים, חסימות, קליפות ואשליות.

    אז מאין מתחיל הריפוי? מאין מתחיל השחרור?

    מיצירת קשר רציף עם נפשך ועם ליבך.
    לאט לאט יתגלה לך באיזה אופן הלב שלך משפיע על הכסף ועל הזמן שלך.

    אם אנשים היו יודעים את זה, הם היו רצים לעבודת נפש. לא רק "בגלל אשתי" הגעתי לטפל בנפשי. אלא בגלל שכאן טמון הפונציאל להשתחרר מהקללה העתיקה "בזעת אפיך תאכל לחם", "ארורה האדמה בעבורך", להשתחרר משעבוד מצרים שנבע מהצורך להביא כסף הביתה.

    במשך הזמן שאני מלמד את שיטת ימימה, גיליתי על עצמי ועל תלמידים ותלמידות, כמה מההחלטות המקצועיות שלנו נעשות מתוך הרגלים ישנים להזיק לעצמנו. אחרי שנים, פתאום אדם שם לב לתבנית שאופפת את דרכו המקצועית. אבל הוא לא בטוח שאפשר לשנות אותה. אז עוד דבר שגיליתי במשך הזמן הוא, שאפשר לשנות אותה.

    בוא נתחיל ממשהו קטן.
    קח מטבע. ערימת מטבעות אם יש לך.
    תריח אותו. תסתכל עליו.
    מה אתה אומר? מה אתה רואה? מה אתה מרגיש?
    עכשיו תסתכל עוד פעם. יותר עמוק. מה אתה רואה מנצנץ מבפנים?
    אור גנוז. גוונים מאירים.
    זו האלוהות הגנוזה בכסף.
    בין הריסות, בין שברי כלים, בין חלקי נפש אבודים יושבת לה נסיכה. בת מלך אבודה. קוראים לה בלשון הפנימית – השכינה. רבי נחמן מספר שלפני הרבה שנים הנסיכה חיה בארמון. אבל יום אחד, אביה המלך, פלט ברגע של כעס: "שהלא טוב ייקח אותך" והוא באמת לקח אותה (במו בסרט "המבוך" של דיוויד בואי, לזקנים שבינינו…).

    מכאן והלאה, ממתין לנו סיפור טוב של חיפוש אחר בת מלך אבודה.
    החכמה הכי גדולה שהלא טוב החביא אותה במקום שאף אחד לא חושב לחפש.
    בלא טוב. בלא טוב שנראה מאד טוב. אבל הוא לא נראה כמו מקום לחפש נסיכה.

    כמה אנשים חושבים לחפש את נשמתם האבודה דווקא בתוך הכסף?
    לא הרבה.

    כמה אנשים יודעים שאם יצרו קשר עם ליבם יזכו לשחרור כלכלי ומקצועי?
    בתוך המטבע הזה שאתה מחזיק. מסתתרת לה שכינה. בת מלך אבודה. חלקים אבודים מנפשך.
    זה אולי נשמע כמו מיסטיקה אבל זה ממש לא. זו עבודה פשוטה ויעילה.

    אבל, אבל, אבל, אבל…

    חכה רגע לפני שאתה מסתער במבצע חילוץ נועז. כך אמרה הנסיכה בסיפור לגיבור שבא לחפש אותה. המתן. המתן. תתבונן. כי בתוך הכסף נדחפו כל השברים בקשר שלנו לעצמנו, לזולת, ולאלוהים. לשברים הללו קוראים בשפה הפנימית – עבודות זרות.
    אז לפני שתצא לדרך תצטרך לעבור הכשרה של מחלצים. נלמד אותך דרכי הגנה ושמירה. נדריך אותך כיצד מוצאים נסיכות.

    הנה ההקדמה.

    דע, שבכל התרחשות בחייך יש מחיצוניות ופנימיות. החיצוניות מתחלפת, משתנה, הסיפורים שונים. ובכל זאת, בפנימיות הסיפור חוזר על עצמו במידה רבה של שעמום עד שתפרוץ אותו.
    כדי שאוכל למצוא את הנסיכה אני צריך להבין את החידה של חיי.
    אני צריך לדעת לראות מעבר לתפאורה של הסיפור.
    לדעת היכן הבורות שאני נופל בהם שוב ושוב.
    ואני צריך ללמוד לעקוף אותם ולמצוא את התשובות הפשוטות שיש בתוך הסבך של החיים. זה לא מאד מסובך, כשמפשיטים את התפאורה מעל הסיפור ומוצאים את התבנית שבתוכו. היא בדרך כלל די פשוטה.

    קשוב לליבו ימצא תשובה.

    יבוא יום שתסתכל על השנים שבילית במעגלים, במבוך ללא מוצא, ותנשום לרווחה. יצאתי מזה. במקום בזעת אפיך תאכל לחם, אתה אוכל מעץ החיים, אתה מרגיש שבמקום קוצים האדמה מצמיחה לך לחם מוכן. רק תקטוף.

    אז למה אתה מחכה?
    חגור את החרב שלך ובוא.
    תכנית ההכשרה מתחילה מחר.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (4) – הטור של לילה חפר

    [לטור השלישי של לילה – הפרדס של חנה]

     

    בחמש השנים הראשונות למגורי בפרדס חנה-כרכור הייתי בטוחה שיד-לשילוב הוא סמל לאיזה פרוייקט לשילוב אנשים עם מוגבלויות בקהילה.
    אני חלק מאוכלוסיות המהגרים שהמקף הזה היה עבורם עובדה קיימת שאפילו הולחנה יפה לתוך שיר.
    כשהתחלתי לעבוד במועצה למדתי שהמקף הזה לא נולד בפשטות וראיתי שכשמזכירים את העובדה שפעם היו שתי מושבות נפרדות מייד עולות אמוציות בקרב הוותיקים זה סקרן אותי אבל למי יש זמן לחפור בהיסטוריה?

    למי שבוחרת לכתוב בלוג בנושא.

    כשנגשתי לכתוב חשבתי שמדובר בסיפור היסטורי שמעורר ריגשית רק אנשים בני שבעים שהיו חלק מהדרמה כשקרתה. כשכתבתי פוסט בפייסבוק שמחפש לדבר עם אנשים שהתנגדו לאיחוד בזמנו, הופתעתי לגלות שרגשות רבים קיימים גם אצל אנשים בגילי. התגובות הפתיעו אותי.
    הנה מדגם: "החדשים האלה באים להעיר את המתים", "מחפשת לסכסך בתקופת בחירות?", "אל תדברו איתה. אל תתנו לה לחרחר מלחמה".
    התגובות האלה שלחו אותי ישר לארכיון "בית ראשונים" לנסות להבין מה היה שם בסיפור הזה שמסעיר עד היום אנשים.

    "בית ראשונים" הומה פעילות. קבוצת מתנדבות מתייקת, סורקת, מקלידה. אני שואלת על ימי האיחוד ומקבלת מבטים סקרניים ושלשה קלסרים עבי כרס.
    "את כותבת על האיחוד?" שואלת אילנה רייפר. "האיחוד מחק את כרכור בדיוק כמו שחששנו שיקרה. כרכור הפכה לשכונה של פרדס-חנה ממושבה עם אופי כל כך יחודי".

    המתנגדים לאיחוד היו רובם מכרכור.

    עד כמה התנגדו? אפשר ללמוד על כך מהמודעה בתמונה אחת (תמונת הפוסט). מודעת אבל שפורסמה בעיתונות בשם ותיקי כרכור שאבלים על מותה של קולנויה כרכורה שנטרפה על-ידי אחותה הצעירה פרדס חנה. איזה דימוי ציורי שמכיל בתוכו הרבה כאב ואובדן.

    בניגוד למה שמקובל לחשוב התיעוד ב"בית ראשונים" מלמד אותנו שלמרות שהמושבות היו ישויות עצמאיות, היה ביניהן שיתוף פעולה פורה מראשית הדרך. לדוגמא, מצאתי שם חלופת מכתבים שמתארת את תהליך קבלת ההחלטה של שני ועדי הישוב לחלוק ביניהם קַצָב, כי לאף אחת מהן אין די עבודה לתת לו. יש תיאור דומה לגבי רופאה ושאלה לגבי הקמת מוסד דת משותף.
    (צילמתי לכם תמונות יפות של מסמכים בנושא. תענוג גדול לקרוא את העיברית הזאת).

    הקריאה לאיחוד המושבות הגיע משר הפנים ששאף לצמצם את מספר הרשויות במדינה.
    עוד בשנות החמישים הועלתה הצעה ממשרד הפנים לאיחוד אבל היא נדחתה על הסף.

    מה באמת עמד שם בבסיס ההתנגדות?

    בעקבות הקריאה במסמכים והשיחות בבית ראשונים יש לי כמה סברות.

    1. מפא"י מול מפ"מ. הוועד המנהל של כרכור היה מחובר למפ"מ שהיו מתנגדים גדולים לשלטון מפא"י. היסטוריונים טוענים שבתקופה ההיא מי שלא היה חבר מפלגה במפא"י לא קיבל כלום. זה היה בידול קשה, אידואולגיה מהסוג ששלח אנשים למסעות של חיים או מוות. נראה שלא היה סביר לאחד שתי הנהגות כאלה כמו שלא היה סביר לאחד את השומר הצעיר עם הצופים.
    2. מים. אחד המיתוסים המכוננים בהקמת כרכור הוא היעדר המים. במשך 12 שנה לא היו בכרכור מים סדירים והיה שם מאבק השרדות קשה מנשוא עד שנמצאו מים בבאר עומק שנחפרה. אולם משנמצאו המים הם זרמו היטב ולחקלאי כרכור היו מים משלהם. לא של המדינה ומקורות. המים של כרכור חולקו במחיר זול יותר לחלקאי כרכור מזה שקיבלו חקלאי פרדס חנה מהמדינה. ועד כרכור היה חרד מאד שהאיחוד יכפוף את חקלאי כרכור לחוקי מועצת פרדס חנה ויכריח אותם לשלם יותר על המים.
    3. זהות. איך נשמע לכם אלוני חן? נחמד לא? יותר טוב מכל המקף הזה. הסערה סביב השם איימה לפרק את האיחוד שעמד על הפרק. ועד כרכור דרש נמרצות שם שלא יזכיר בשום אופן את פרדס חנה (חן, במקרה הזה) או יזכיר את שתי השמות. פתרון יצירתי לא נמצא ואנחנו נשארנו עם מקף. אבל המלחמה על השם לא הייתה מלחמת אגו סתמית. כרכור הייתה מושבה עם היסטוריה שנאבקה קשות על קיומה ולקח לה זמן רב להתבסס בשטח, בניגוד לפרדס-חנה שתוכננה ע"י פקידי פיקא ונתמכה ע"י הברון. לחבר בין שתי המושבות האלה אמר עבור בני כרכור שהם יקבלו עליהם את אופייה של פרדס-חנה שהייתה גדולה בהרבה.

    האיחוד הסופי בוצע בשנת 69. הוא הביא איתו הקלות בתחום הכלכלי ורבים טוענים שהיה מהלך נבון מאד מבחינה מוניציפאלית.

    האם היה יותר טוב שלא? אין באפשרותנו לדעת.

    והיד לשילוב?

    הופתעתי לגלות שאין שום קשר בין הפסל לשילוב…
    אם תקראו את סיפורו של יהודה בלזר תלמדו גם אתם שהפסל נוצר בגרנות ולא מצא חן בעיני המנהל ולכן חיפש לו בית אחר ואנחנו קיבלנו תזכורת מוצקה מאד למקף.

    [לטור החמישי: העלייה השלישית]

    ————————————————————————————————————————————————–

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (4) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק השלישי: כתיבה זה דבר מלוכלך]

     

    למישהו יש רעיון?

    מכירים את זה?
    שנופל עליכם רעיון משמיים?
    שמשהו מבזיק בכם, הגוף שלכם עובר ממצב של שעמום או חלימה בהקיץ למצב של: "וואו, איך אף אחד לא חשב על הרעיון הזה?"
    מכירים את זה!
    אנחנו מכירים את התהליך מילדות, מהרעיונות שהיו לנו בבית הספר (מי אתם חושבים שהמציא את הטוטו שיורה ניירות מגולגלים עם סיכה בקצה? איזה ילד).
    מהרעיונות שהיו לנו בטיול למזרח אחרי הצבא (היי, זה היה נראה טוב בזמנו לארגן מסיבה לכל הישראלים בגואה),
    ועד לרעיונות היומיומיים שיש לנו לגבי החיים (ותודה לגוגל על הדקה התשעים).

    אז יש לנו רעיונות, הם נמצאים באיזה מאגר כזה ולרובינו יש את החכה ביד שבעזרתה אנחנו יכולים לדוג אותם.
    אבל מה קורה אחרי שדגנו את הרעיון והוא מקפץ לנו, מפרפר בדלי?

    מה עושים עם רעיון לכתיבה, למשל?

    אותו רעיון לסיפור סוחף, מותח, מדהים, איך-אף-אחד-לא-חשב-על-זה? שהופך ל: מזל-שאף-אחד-לא-חשב-על-זה!

    מה עושים?

    עוברים על השלבים הבאים:

    1. מספרים את הרעיון לעצמינו, שוב ושוב, כמה פעמים, מכמה זוויות.
    2. כותבים את הרעיון לעצמינו, שוב ושוב, מכמה זוויות. כך הרעיון מתפתח, משתנה, והולך לכל מיני כיוונים חדשים. או שלא.
    3. נותנים לו זמן בשקט. רעיון טוב לא בורח, הוא נשאר גם אחרי חודש.
    4. מתחילים לכתוב. כתבתם 50 מילים- יש לכם פיסקה.
    5. כתבתם 400 מילים- יש לכם עמוד.
    6. תתחילו לכתוב את העולם של הסיפור שלכם- ויש לכם פרקים ראשונים.
    7. תוסיפו לעולם שלכם דמויות , דמויות מורכבות ורב ממדיות- ויש לכם סיפור.
    8. תכניסו לדמויות שלכם מכשולים בדרך- ויש לכם עלילה.
    9. תכתבו, תכתבו גרוע, אל תאהבו מה שכתבתם, תערכו ושוב תערכו, תתייאשו ותחזרו לזה מחדש- כך משתפרים.
    10. תכתבו כל יום, בשעה קבועה- אתם אומרים למוח שלכם שאתם כותבים.
    11. תנו לכל מיני אנשים לקרוא מה שכתבתם עד עכשיו- הם יעזרו לרעיון שלכם להתפתח ויתנו לכם משוב.
    12. והכי חשוב: רעיון זה כמו החיים עצמם. יש ימים מעולים ויש ימים שמי בכלל רוצה לצאת מהמיטה. אם כך מתנהג הרעיון שלכם- אתם חיים ואתם בדרך הנכונה.

    כדאי למצוא מנטור כתיבה או קבוצת כתיבה, סדנה, קורס שייתן ערך מוסף, תרגילים, אתגרים ושגרה שבה אתם נפגשים עם כותבים אחרים כדי להפרות את הכתיבה ולהחיות אותה על בסיס קבוע.
    ותזכרו- רעיונות באים והולכים, מה שחשוב זה מה שאתם בוחרים לעשות איתם.

    [לטור החמישי: מדוע לא יחול פורים פעמיים בשבוע?]

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
    בחודש פברואר נפתחות 3 סדנאות כתיבה חדשות! לפרטים צרו קשר >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (3) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור השני – טקס הנזיד האדום]

     

    'כוחו המרפא של הריטואל הנשי', זהו שם המאמר שאני כותבת בימים אלו. מתוך סיפור חיי אני חוברת שוב ושוב לטקסים שחוויתי בצל קורתה של סבתי. חלק מהטקסים עברתי 'בגוף ראשון' וחלק מהטקסים צפיתי בהם או שמעתי אודותיהם.

    בטור הקודם כתבתי על טקס 'הנזיד האדום' שנערך במרכז אסיה לנערה שקיבלה וסת. בטקס הנערה המתבגרת עברה שלושה מבחנים: מבחן הסבלנות, מבחן החכמה ומבחן האומץ.

    הפעם אני מבקשת לכתוב על טקס 'הנזיד הלבן' המכונה בשפת הדָרִי, 'אָשְ-יִ סֶפִיד' אשר נערך לאישה בשלב המנופאוזה. האישה כונתה אז 'סַר גוֹזַשְתְּ' – האישה החכמה ובעלת ניסיון החיים.

    הטקס נערך בחמאם – בית המרחץ, אליו הוזמנו הנשים מבנות המשפחה וחברותיה של האישה החוגגת את שלב הבתר-פריון. חונכת האישה בישלה את הנזיד הלבן שהותקן מאורז לבן, חלב שקדים, סוכר נֶבָּאט ומי ורדים. הנזיד היה קר ומתוק. כל מוזמנת הביאה מתנה סמלית בצבע לבן, כדוגמת; אבן קריסטל, שָאל סרוג מצמר לבן, תכשיטי פנינים, נוצה לבנה, זרעים של פרחים לבנים, חרוט סוכר קנים מקושט (קָאלֶה רָאנְדְ) ואף תכריכים מבד פשתן לבן (כֶּפָאן) כסגולה לחיים ארוכים.

    הצבע האדום והלבן הם סמלי מפתח בתרבות האפגאנית, כאשר האדום מסמל פריון, יופי נשי והגנה מאגית והצבע הלבן מסמל טוהר, חכמה, כהונה, מוות ולידה מחדש. הדימוי של האישה בשלב הבתר-פריון הוא שהדם שלה הופך מאדום ללבן. החונכת הייתה מאמנת את האישה להתמיר את רחמה מאיבר של הולדה לאיבר של חלימה וריפוי. הרחם אינה מאבדת את חיוניותה בשלב המנופאוזה כי אם האיכות מותמרת מהולדה לריפוי. הרחם הופכת למעין 'תיק רפואה' של האישה בשלב המעבר.

    אם בשפת הדָרִי האישה בשלב המנופאוזה מכונה, 'סַר גוֹזַשְתְּ' – 'האישה החכמה ובעלת הניסיון', הרי שבשפה העברית יש לנו מונח מקומם 'אישה בּלה' מלשון בּלות. אני מאמצת את הפרשנות של חברותיי מ'נאורה' שהופכות את 'אישה בלה' לאישה שבא לה. בא לה ללמוד, בא לה לצאת אל העולם, להגשים את עצמה. כי כך זה בדיוק היה אצל סבתותיי באפגאניסטן.
    בטקס הנזיד הלבן הנשים הוכתרו לתפקיד כהונתי בקהילה.

    מהלך הטקס התחיל בחמאם כשכל המוזמנות התאספו, התפשטו ועטו על עצמן לוֹנְגִי – מעטפת בד לבן מכותנה. הן מלאו אגן במי ורדים מבושמים וכל אחת רחצה חלק בגופה של החוגגת תוך כדי אמירת ברכות. האחת נוטלת בקנקן נחושת מי ורדים חמימים ורוחצת את פניה של האישה, השנייה רוחצת את שיערותיה של האישה בּכְּתִּירָא – שרף לבן מבושם, השלישית את צווארה, הרביעית את כפות ידיה, החמישית את זרועותיה וכן הלאה כאשר כפות הרגליים נרחצות אחרונות. לאחר מכן הנשים היו רוחצות ביחד באגן הגדול של המים החמים ומספרות סיפורי חכמה והומור. לאחר ההלבשה הן היו מטהרות את החוגגת בקטורת האֶסְפָּאנְגְ', מלבישות אותה בבגדים חגיגיים ולעתים כורכות על אגנה מעטפת מבד הפשתן כסגולה להגנה ולחיים ארוכים. החונכת הייתה מכתירה אותה בשלב הזה לתפקיד כהונתי בקהילה ושאר המוזמנות היו מעניקות לה את המתנות הסמליות בצבע הלבן ומברכות אותה. מהשלב הזה האישה החוגגת הייתה יכולה לשמש בתפקיד של מיילדת, מרפאה, רוקחת תרופות, מנחת טקסים, מקוננת, רוחצת מתים, יועצת דרך, בלנית, פותרת חלומות, מספרת סיפורים וכדומה.

    הנשים בעלות הדם האדום עסקו ביילודה, בטיפול בבית ובחינוך הילדים, הנשים בעלות הדם הלבן כיהנו בתפקידי מפתח. למעשה הן הנשים הרוחניות שנתנו משמעות לחיים ועסקו בטקסי מעבר, לידה, התבגרות, נישואין ומוות. הן נתפשו כבעלות כוח מאגי ורוחני ומבחינה היררכית מעמדן היה גבוה משל הגברים והן היו הנשיאות של המשפחה והקהילה.

    טקס ייחודי זה לא נחגג יותר כאשר הנשים היגרו מאפגאניסטן למרחבים אחרים. השפה הסמלית הייתה אחרת. התמזל מזלי ונחשפתי לטקסי הנזיד האדום והנזיד הלבן בביתה של סבתי ובראיונות עם מידעניות מפתח על המחקר שערכתי אודות הנשים האפגאניות. באותו הלך רוח שהיכה בי כי טקס זה נעלם מן העולם ולא יהיה לו יותר המשכיות, אני שומעת את הכמיהה של חברותיי מכל הזרמים לטקס מעבר מן הסוג הזה. טקס שיש בו קומיוניטאס נשי, שיש בו האצלת סמכות וכוח מרפא מדור לדור, שיש בו חיבור למשבר הזה שאנו עוברות בשלב המנופאוזה ושיש בו מענה תרבותי לכאב ולבדידות של תקופה ייחודית זו.

    ישנו פתגם בשפת הדָרִי שאומר: 'אָז חֶ'שְתְּ תָּא חֶּ'שְתְּ' – מלבנה ללבנה. חֶ'שְתְּ זה גם הכיסא של היולדת וחֶ'שְתְ הוא גם משענת לרחצת המת. חיינו הם מרגע בואנו לעולם על כיסא היולדת ועד לכתנו מן העולם על מיטת רחצת המת. בין לבין עלינו לטוות קורים של משמעות בחיינו. בשפה התלמודית כיסא היולדת מכונה 'משבר'. היולדת יושבת על המשבר ויולדת חיים, כך מתוך המשבר שאנו עוברות אנו יולדות את עצמינו מחדש. טקס הנזיד הלבן הוא גם הזמנה ללידה מחודשת.

    חותמת את הטור בברכה, 'סֶפִיד בָּאחְתְ בָּאשִי' – 'שהמזל שלך יהיה לבן', ובשירת הנשים בטקס הנזיד הלבן.

    'השקד הלבן' מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – ביוגרפיה סוּפית דמיונית
    הנשים שלנו ממלאות את כדי החמר בחלב שקדים.
    הן מטפסות מעלה בהר התלול אל המערה החבויה,
    שם הן מוזגות לאגן החצוב בסלע את שמחת הבשלתן.
    בעונה האחרונה טוויתי בכישור חוטי פשתן
    וארגתי בנול העץ גלימה צחורה.
    סבתי הגיעה לגילו של הירח הלבן.
    אני מלבישה אותה והיא פורמת חוט אחד
    וקושרת לכנף בגדי. "אָנָאר, לעולם תהי כרוכה בכהונתי",
    היא מתפללת, "ימיי הלבנים יתמכו בימייך האדומים."
    אני קוטפת את פרחי השקד וטומנת בצווארה הקמוט.
    אני נושאת אותה על גבי. שיערי השחור חולף על פני שיערה הלבן.
    צלינו מתארך ככל שאני מטפסת על ההר. זיעה בעיני.
    "אל תבכי דֹחְ'תַּר ג'וֹן. אלמד אותך לחלום בצלו של העץ הלבן".
    במערה מחכות הנשים שלנו.
    הן עוטפות אותנו במזמורים ומגלפות את מטה הכהונה של סבתי.
    אחת קושרת למטה נוצה לבנה, שנייה קושרת גביש קריסטל,
    שלישית צדף ורביעית פרח שָבָּר לבן.
    אני קושרת פתיל מחוטי הפשתן ומברכת אותה
    שתרוץ בהרים עם האיילות הלבנות.
    הנשים שלנו מוזגות חלב שקדים ומברכות את עונות חייה של סבתי.
    כל מי שהגיעה לגילו של הירח הלבן הוכתרה ככוהנת.
    אחת מיילדת, השנייה מקוננת, השלישית אסטרולוגית,
    הרביעית יועצת חלומות, החמישית מרפאה, השישית רוקחת בשמים,
    השביעית אלכימאית וסבתא שלי מיועדת לכהן כאוהבת האל.
    הנשים שלנו שרות כל הלילה מזמורים סביב המדורה.
    המערה היא הרחם שלנו, כך הן שרות. דמן הלבן מצמיח מטע עצי שקד.
    אני איילה צעירה המשחקת בין העצים. פרחים לבנים מנקדים את עורי.
    האיילות החכמות קוראות לי לנוח עמן תחת צלו של העץ הלבן.
    אני חולמת על ספר שירים שדפיו לבנים וריקים.
    כשגופי יבשיל לא אכתוב עוד. הדפים יישאו את זכרון עצי השקד.
    אני יורדת מההר.
    נכדתי טומנת באדמה נבט שקד.
    סבתי ענן.
    אני –
    סימנית הגשם.
    [בצילום למעלה: קמע פריון נשי]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (3): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השני: איך נהנים מאוכל עד הסוף]

     

    אלוהים לא אוהב תענוג.
    ככה זה נראה לפחות.
    אלוהים רוצה שתהיה "טוב", אבל לא ממש דחוף לו שיהיה לך טוב.
    אחרת למה לו למנוע מאדם הראשון בגן עדן לאכול מן העץ הכי מפתה, הכי טעים, והכי משחרר?

    אלוהים לא אוהב שמתחרים בו. הוא לא אוהב אותך גדול. כלומר, הוא רוצה שתגדל, אבל עד כאן. עד שתתחיל להתחרות בו.
    ככה זה נראה לפחות.
    אחרת למה לו למנוע מאדם הראשון לטעום מהמעדן שיעשה אותו כאלוהים?

    זהו "מיתוס הסירוס", או "מיתוס הקורבן" אם תרצו. משתמע ממנו שכדי לעבוד את אלוהים אתה צריך לוותר על משהו ממך, משהו טוב, משהו חשוב. עליך לחיות את החיים קצת פחות. לא להיות במלוא גדלותך. זה לא חייב להיות אלוהים דתי. זה יכול להיות גם אלוהי הזוגיות, אלוהי העבודה, אלוהי ה"להיות בסדר". שלל רעיונות, אמונות ומערכות שמפעילים את חיינו אבל דורשים מאיתנו לוותר. להיות קצת פחות. גם הילדים עלולים להיכנס למשבצת "אלה שבשבילם אני צריך להיות קצת פחות מעצמי, לא לשמוח עד הסוף, לא ליהנות עד הסוף. מה לעשות? אבא טוב צריך בכל זאת ללכת לגן שעשועים, לא?" זה מה שהופך אבות רבים למעט כפופים, ומכבה להם את הניצוץ בעיניים.

    עבורנו (מי זה ה"אנחנו" הזה? לא נורא, תלכו איתי רגע…), אנשים שמבקשים לחיות את החיים במלואם, לשחרר את הכוחות הפראיים והאציליים שבתוכנו, זה לא יכול לשמש בתור השראה. לא יודע איך לומר… זה פשוט לא נראה כיף.
    אז איזו השראה כן יכולה לתת לנו אופק של חיים מנצנצים? חיים תוססים וסוערים?

    סוד הכיסוי המקודש.

    אחד הסודות הכי שמורים של החכמה היהודית. הוא כל כך שמור שלא אכפת לחשוף אותו לעיני כל.

    אם אנחנו רוצים לטעום מהסוד, אנחנו צריכים לשמור אותו משוחרר. לא לאחוז בו. לא להתעקש. אם אנחנו רוצים לטעום מסוד הזוגיות אנחנו צריכים להסכים שמשהו מבן הזוג שלנו יישאר מכוסה, נסתר מאיתנו. אם אנחנו רוצים לטעום מהעונג של החיים, אנחנו צריכים להסכים לא לדעת כל כך הרבה.

    אז מה בין סוד הכיסוי המקודש לבין הסירוס, הויתור והקורבנות? כמעט כלום, ובכל זאת עולם מלא. לפעמים, במבט ראשון קשה להבדיל. במעשה, הם יכולים להיראות אותו דבר. למשל, כשאתה מוותר בשביל מישהו שאתה אוהב. למשל, כשאתה מכסה משהו ושומר אותו לעין של מי שאוהב אותך. למשל, שאתה בוחר להגביל את המרחב שלך וקצת לפנות מקום. למשל, כשאתה בוחר לא לומר את כל מה שאתה יודע ורואה לילד שלך למרות שאתה כל כך צודק. לכל המעשים האלו יש תמונת ראי עגומה. הסתרות, פחדים, כיווצים, קורבנות. אבל זה שיש להם תמונת ראי עגומה, זה לא הופך אותם לפחות נפלאים.

    זו הסיבה (טוב בסדר, חלק מהסיבה. אבל זה נשמע יותר מסעיר כשמדברים טוטאלי…), זו הסיבה שאלוהים ייעץ את העצה הקסומה שלו לאדם הראשון:
    אל תאכל. אל תיקח. אל תשתלט.
    אלא מה?
    קח נשימה לרגע. תשתוקק. תבקש. תעצום עיניים. תפתח את הפה.
    ברגע שהכי לא תצפה לו, הפרי של עץ הדעת ינשור היישר לתוך פיך. יהיה לו טעם של הפתעה. טעם שיש בו את כל הטעמים כולם.

    רוצה?
    אל תספר לאף אחד.
    זה סוד.

    [לטור הרביעי: אל תשאיר את הכסף בכלא]

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (3) – הטור של לילה חפר

    [לטור השני של לילה – סודות בשדות]

     

    אתם אולי תתקשו להאמין לזה היום אבל פרדס חנה הייתה המושבה הראשונה שהקמתה תוכננה מראש. על רקע ההצלחה הפלאית של "תפוזי יפו" החליטו וועד המנהל של פיק"א לאתר אדמה עליה תוקם מושבה של פרדסנים. ומכאן הגיע הפרדס.
    את חנה תרם יחד עם גיבוי כלכלי הנדיב הידוע ובכך הנציח את בת-דודו חנה רוטשילד.

    במרץ 1929 ביום אביב יפה (אני לא יודעת אם הוא היה יפה אבל תזרמו איתי בדמיון הסצנה) הגיעו חמש-עשרה משפחות מלאות אידיאולוגיה ותקווה והשתכנו בבתים צנועים ברחוב שהיום מאזכר אותם, רחוב הראשונים. כבר אז זיהו במושבה פוטנציאל נדל"ני ובנוסף לבתים הצנועים הוכשרו שטחים לבעלי הון ברחוב הנדיב קבוצת 800 וברחוב הדקלים קבוצת 500 על שם מספר הלירות הארץ ישראליות שעברו מיד לוועד.

    אבל… את כל הזה הייתם יודעים גם בלעדי. אני יצאתי לבלוש אחר עדויות חיות.

    וכך סידרתי לעצמי הזמנה לביתם של חנה ויוסק'ה ברקאי לשיחה על כוס תה של אחר הצהריים, כדי לתת פרספקטיבה נוספת הצטרפו לשיחה בנות הדור השלישי בפרדס האחיות יעל רוט ברקאי ומלי ברקאי שפירא.

    הוריה של חנה, אליעזר ועליזה בורכרד, עלו בעלייה השלישית. הם היו מה"יקים" הבודדים שעלו אז לארץ (טרום שואה). הזוג היה חלק מגרעין שרצה להקים קיבוץ. ב-1921 הגיעו לפתח תקוה וקבלו בית של משפחת מוסינזון (משפחה שגם היא תהיה ממקימי פרדס חנה) לתקופה. אחר כך עלו למזרע עברו לעמק הירדן והקימו את בית זרע. לאחר התנסות בחיים בקיבוץ החליטו להיענות לקריאה ולבוא לפרדס חנה.
    חנה נולדה ב….פרדס חנה, היא הייתה בעשרייה הפותחת של ילדי פרדס חנה.

    אני שואלת אותה: איך הייתה המושבה של ילדותך?

    חנה: אין כבישים, אין כלי רכב, הלכנו יחפים לבית הספר. הצרכנייה הייתה במקום בו נמצאת היום אמריקן פיצה. הגן היה בבית הראשונים. בית ספר אלונים היה בית הספר היחיד במושבה (אני ושני אחיי, כל חמשת ילדי ושניים-עשר נכדי למדנו שם, אומרת חנה בגאווה). כל הילדים למדו שם, דתיים חילוניים, לא ידענו אז שיש הבדלים. בית הספר היה במבנה הישן של אלונים שהיום לא בשימוש. היה ועד מנהל למושבה, היו שאלות גדולות כמו גיוס לצבא הבריטי, היינו מקום קטן ופעיל. לא היה קשר עם כרכור (אמנם הדואר ורופא השניים היו שם) אבל זה היה שני ישובים שונים לגמרי, לא יותר קשורים מבנימינה וזיכרון יעקב. הילדים היו בחופש מוחלט, הייתה לנו הרבה עצמאות. למשפחה היה משק חקלאי, אבא שלי חלם שהמושבה תהייה משק אוטרקי, לנו היו עיזים, ירקות, ועצי פרי שונים חוץ מהפרדסים.

    שאלה: והייתם קרובים כל ילדי המושבה? כמו ילדים בקיבוץ?

    לחצו על התמונה להגדילה

    חנה: היינו קרובים לילדי השכונה או אלו שהיו בנוער העובד (שכן בבית הפועל הישן, מול מרכז הורים ילדים), זאת הייתה תנועת הנוער היחידה בפרדס בזמנו. רבים מחברי הילדות שלי נשארו בפרדס חנה ואנחנו בקשר גם היום.
    אנשי פרדס חנה חיו על הפרדסים, עשרים דונם למשפחה, וליד הבית חמישה דונם נוספים לצרכי המשפחה. הפרדסים היו בדרך לרכבת, החמור היה כלי הרכב,היה עליו שק עם שני כיסים לטורייה ולסנדוויצ'ים. אבא שלי התנגד ל"לוקסוס" והיה צמוד לחמור עד שאחרי מלחמת העולם השנייה קיבלו מענק אמריקאי – עגלה לחמור.
    אבא שלי יזם את הבאת העזים לפרדס חנה ואני הייתי אחראית על רעיית העזים בבית. מול הבית שלי (בית המשפחה נמצא מול מאפיית אגמי והוא הבית המקורי האחרון בפרדס חנה), היו שדות. עז אחת שובבה עברה את גדר התיל וקרעה את העטין, במקום דם יצא לה חלב. הייתי ילדה בת תשע ונבהלתי כל כך, זו הייתה אחריותי. אלו היו חיי הילדים אז, שותפים לכל מאמץ משפחתי ולאומי (אתם מוזמנים לקרוא את הסיפור של חנה על המאמץ המלחמתי בקטיף בוטנים שנמצא בספר המקסים "אלונים מספרים- 70 מחזורים לבית הספר", הקטע מצורף בצילום פה.)
    בסוף כיתה ח' אבא שלי שלח אותי ללמוד בנהלל. בית הספר החקלאי של פרדס חנה נחשב פחות חקלאי ורוב בני בכיתה שלי הלכו למקווה וכדורי.בעיני הוריי ה"חקלאי" נחשב בית ספר בורגני.

    חנה נישאה ליוסק'ה ממקימי קיבוץ חצרים והם חיו שם עשור.

    חנה: אחרי עשור חזרנו לתמוך בהורי (זקנים בני 60 ) , אבי היה צריך עזרה בעבודה בפרדס. נפתחה לפנינו הזדמנות עם בניית שכונת רסקו שיועדה לבני המושבה. הגרילו בייננו בתים זהים (בנה ביתך הראשונים). חזרתי לפרדס חנה שונה. כבר היו עשרת אלפים איש. כבר היו מחנות עולים של העלייה מצפון אפריקה (כל אזור "שוהם" היום). אבל הייתה הפרדה גדולה, החיים שלנו היו עד גבול המתנ"ס, לא הכרנו את השכונות. הם לא למדו באלונים ולא הגיעו לצופים.
    גם היום אני פחות חייה את הגדילה של פרדס חנה, פה ברסקו עדיין מרגישים את פרדס חנה שלי. האדמות של אבי נמכרו והיום עובדים עליהם "גזר שליט".

    שאלה ליעל ומלי: יש גאוות יחידה פרדס-חנאית?

    מלי ויעל: כילדות ונערות מאד שמחנו לגדול כאן. זו הייתה מושבה חקלאית מפוארת. הייתי גאה שסבא וסבתא שלי היו מקימי המושבה.
    גדלנו על המורשת של רחוב 500 ו- 800. היה לנו נרטיב ייקי חזק (שלפשטונדה וכו') . פרדס חנה הייתה מושבה שווה מבין מושבות הברון. למדנו יחד בחקלאי זה היה בית הספר של כל המושבות ופרדס חנה הייתה השווה מבניהן. היא הייתה עיר המחוז של בנימינה, גבעת עדה, מ.א מנשה.

    שאלה: מה בפרדס חנה שרד את הזמן?

    מלי ויעל: בעיננו לא הרבה. הצופים עוד מחזיקים את רוח פרדס חנה. והכביש הלא סלול של שכונת מז"ל בז"ק (ביתם של משפחת ברקאי ברסקו.רסקו היא שכונה משני הצדדים של דרך הנדיב. בצד הברקאי שכנו שש משפחות מחוברות מאד והשם מורכב מהאות הראשונה של כל משפחה).

    חנה: בעיני בפרדס חנה יש קסם של משהו. הידית, המתנ"ס, הדאגה לקשיש, הצעירים שבאים כמו בסיקסטיז, האורוות, יש פה חיים אחרים. אני לא יכולה לנתח איך זה מחובר. לי חשוב שידעו פה את המורשת, שיבינו מה היה פה לפני בניינים של חמש-עשרה קומות. אני לא רבה עם הקידמה ומבינה שהזמנים השתנו אבל הייתי רוצה שישמרו יותר וישמרו יותר.

    יצאתי מבית משפחת ברקאי אל הרחוב הלא סלול, אל הנוף שעדיין ירוק ופראי, ודמיינתי לעצמי איך המושבה נראתה כשהיא הייתה כולה כך. גם אני כמו חנה לא רבה עם הקדמה אבל הייתי שמחה עם היינו מצליחים להתקדם עם שורשים ושגם הילדים שגדלים פה עכשיו יוכלו לקטוף תפוז בפרדס של חנה.

    [לטור הרביעי: תולדות המקף הגדול]

    ———————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (3) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק השני: למה]

     

    אני מכורה לראשון בספטמבר. או יותר נכון- אני מכורה לריח של הראשון בספטמבר.

    כן, לתאריכים מסוימים יש ריח.

    הריח של הראשון בספטמבר הוא ריח של נייר פרגמנט מקומט שבתוכו יש פיתה רכה עם גבינה צהובה ועגבנייה שנדבקת לרך של הפיתה.
    הריח של הראשון בספטמבר הוא ריח של לורדים חדשים (כך קראנו פעם לטושים עבים במיוחד), ריח חריף שיכול לשכר.
    הריח של הראשון בספטמבר, הוא ריח מפעל למחברות. מחברות חמות שזה עתה יצאו מתנור הדפוס. הייתי מדביקה את האף לכריכה החומה ונושמת.

    אח, כמה אהבתי מחברות חדשות, ריקות, נקיות, מזמינות אותי לקשט אותן בכותרות צבעוניות ובתוכן כתוב בכתב יד מסודר וקריא.
    כן, הייתי זאת שכולם מצלמים ממנה את המחברת ומעתיקים ממנה את החומר.

    מיותר לציין שהייתי גם ראש ועדת קישוט, נכון?
    ובמהלך השנה, אחרי החגים, לתוך החורף, לקראת האביב, המחברות היו מתמלאות, משמינות ומתעבות ומה לעשות? גם הייתי צריכה למחוק, עם טיפקס כמובן ולחכות שהוא יתייבש ואז לעבור עליו לאט ובעדינות ולכתוב מחדש את המילה ה נ כ ו נ ה…
    שלא תתלכלך לי המחברת, שלא יתבלגן לי הסדר, שלא אצא מהשורה, מהקווים…

    כך גם הייתי ניגשת לכתיבה הספרותית שלי.
    סיפור היה נולד לי בראש והוא מושלם, כך בדמיוני.
    הייתי מעלה אותו על הכתב, מילה אחר מילה, משתדלת כמה שפחות למחוק, רוצה להאמין שאוכל בהבזק עט לכתוב אותו נקי ומסודר, ללא תיקונים ובוודאי שלא עכבות נוראיות של טיפקס.
    וכשהייתי קוראת את הכתוב , לא הייתי מרוצה. זה לא היה כמו שדמיינתי קודם בראש, משהו לא עבד שם, לא העמיק, לא האמנתי לי.

    לקח לי שנים להבין, דרך חווית הכתיבה, דרך התנסות בלתי פוסקת בכתיבה ואימונים צבאיים בכתיבה שכתיבה זה דבר מלוכלך.
    שכתיבה זה טיוטות ודפים קרועים על רצפת החדר, שכתיבה זה קשקושים ומחיקות ולמי בכלל יש זמן לטיפקס, כי כתיבה זה לדמם על הדף ודם זה עניין לא נקי ולא מסודר.

    רציתי כתיבה סטרילית כי פחדתי לכאוב אותה, כי לא הייתי מוכנה להקיא מתוכי כדורי תסכול ועצב וכיעור, כי אז זה לא יהיה מושלם.
    אם הייתי יכולה ללמד רק דבר אחד בסדנאות שלי, דבר אחד בלבד, זה היה: תאהבו להתלכלך ולהתפלש בתהליך הכתיבה המייגע.
    התפלשות בתהליך מולידה סיפורים מצוינים, היא מעמיקה את הכתיבה, מפתיעה את הכותבת עצמה, משנה מהלכי עלילה ונותנת חופש אדיר לכותב ולסיפור.
    ככל שמתלכלכים בתהליך הכתיבה, כך מתנסים במקומות חדשים שעוד לא הגעתם אליהם ויוצרים תהליך כתיבה מלא.

    אני רוצה לתאר דוגמה לתהליך כתיבה מלא:

    1. יש לכם רעיון לסיפור, מילה שנזרקה, משהו שראיתם, מחשבה שעלתה לכם בראש – תעצרו הכל ושבו לכתוב. לא משנה מה, זה כמו לזרוק צבע על קנבס, או להשאיר את הקנבס ריק. תזרקו את הצבע, קחו דף ועט ותכתבו. משפט התחלה טוב שבוער בכם באותו רגע זה קצה חוט שאין להשאיר אותו בודד.
    "כמה אני שונאת חורף! בא לי לצעוק, בא לי למות"

    2. כתבתם את המשפט הראשון שלכם, תמשיכו לכתוב אבל רק לעצמכם, מתוך ידיעה ברורה שאף אחד לא יקרא את מה שכתבתם.
    "כמה אני שונאת חורף! בא לי לצעוק, בא לי למות. אבל אם אני אמות בחורף, אף אחד לא יבוא להלוויה שלי. אי אפשר להאשים אותם, כולם מעדיפים להיות בבית, מול תנור חם ולא להסתכן בלחטוף דלקת ריאות בלוויה של מישהי שכבר לא ייצא ממנה כלום".

    3. מכאן והלאה זה כבר הקטע שלכם, לכו איתו עד הסוף! תכתבו למה אף אחד לא יבוא ללוויה שלכם, מי הייתם ומה עשיתם וכמה עצוב למות באמצע הטבת. תכתבו איך עבדתם על כולם ובמקום למות החלטתם לחיות, למרות ועל אף אדון חורף, תכתבו איך יצאתם החוצה בגשם, כשכולם ישבו בבית מול התנור החם, וקפצתם עירומים לתוך שלולית בוץ, תכתבו כמה התלכלכתם ואיך השמחה חיממה אתכם מבפנים ושמרה עליכם חיים. תכתבו איך בפעם הראשונה בחייכם באמת הרגשתם חיוניים, שם בשלולית הבוץ בשדה שמאחורי הבית שלכם, כשילדה במעיל סגול ומגפיים של קיטי מביטה בכם מהצד ורוצה להצטרף, אבל לא יכולה.

    4. ואז תכתבו רק על הילדה. בשלב הזה אתם כבר מלאים, אתם כבר חיים בתוך הסיפור שלכם וכל מה שתכתבו על הילדה יהיה מרובד ומורכב ומצוין.

    5. אל תפסיקו עד שתהיו מותשים, אל תפחדו לחזור על עצמכם (זוכרים? אתם כותבים לעצמכם כרגע, לא לאף אחד אחר). אל תפחדו להשמע אידיוטים, הזויים ובלתי רציונאליים. תניחו את העט אחרי שהסדרתם את הנשימה ואין ולו מילה אחת נוספת לכתיבה.

    6. תניחו לסיפור. לכו לשטוף כלים, להכין ארוחת ערב, לשים את הדיסק של "האחים בלוז" ולרקוד או כל דבר אחר שלא קשור בכתיבה. אחרי פרק זמן מסוים של התרגעות, קראו את הטקסט, תאירו את הקטעים שאהבתם במיוחד, תשאירו בצל את אלה שלא והנה לכם סיפור מלא, סיפור שעבר תהליך אותנטי ואישי שלכם.

    רוב הסיפורים המלאים שלכם יישארו על רצפת החדר או יתכנסו לתוך מגירה, חלקם יעלו על הכתב ויתפרסמו כפוסט באיזו רשת חברתית או קול קורא של תחרות כזאת או אחרת, זה לא כל כך משנה. כתיבה זה תהליך פנימי שעושה אתכם טובים יותר והדרך לשם עוברת בדם, יזע, דמעות ותענוג בלתי מוסבר.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
    בחודש פברואר נפתחות 3 סדנאות כתיבה חדשות! לפרטים צרו קשר >


    להגיב
Close