טורים אישיים

  • גן האדמה הטובה

    תארו לעצמכם מקום שפוי לגדול בו…
    מקום שמתגעגעים אליו שנים אחרי ותוך כדי…
    מקום בו שיטות נמוגו, היומיום מגלה עצמו על שלל אפשרויותיו ההופכות למציאות.

    'ראה אותי' מבקש הילד (וכל אחד מאיתנו).
    ואנו נפגוש את בקשתו מצויידים באהבה, כוונות טובות והרבה עניין.
    נקשיב לקולות הסמויים,
    כי שם טמונים הצרכים המשמעותיים.

    שלום, אני משה, 16 שנים שאני גדל עם ילדים, לומד אותם ואיתם, קשוב לצחוקם ולבכיים והתברכתי ומצאתי שותפים לראייתי את האדם.
    גלעד, מיי ונתי, אנשי הצוות, פועלים מתוך חופש מלא ומציאת נתיב תרומתם האותנטית. הם הורים לילדים בעצמם שאומרים שנעשו להורים טובים יותר.
    והנה אנחנו ממשיכים ביחד לשנה החמישית.

    מזמין אתכם ילדים בגילאי שנתיים עד שש לבוא אל גן "האדמה הטובה". לבוא, להכיר ולהתנסות.

    הגן כולל בין השאר, מרחב פנימי מגוון ומזמין, חצר ענקית משופעת מתקנים ועצי פרי, בריכה בקיץ, טאבון לאפיית פיתות, מטבח ילדים, נדנדות, טווס אחד ושאר הפתעות.

    במהלך היום מוגשות ארוחת בוקר, ארוחת ביניים של פירות וארוחת צהריים (האוכל צמחוני, טרי ועשיר).

    לעוד פרטים וכל שאלה:

    משה  050-6592838  |   מייל >

    מפגש היכרות יתקיים בשבוע האחרון של אוגוסט, יום רביעי, ה-30.8 בשעה 17:00 (מוזמנים לבקר כמובן בכל עת).

    הגן נמצא ברחוב הראשונים 13 ועובד בימים א'-ה', בין השעות 08:00-13:30 (יש צהרון בשעות 13:30-16:00).

     


    להגיב
  • הסטוריה גדולה, בקטנה # 16 – כשזיגמונד פגש את מאהלר

    ב-26 באוגוסט 1910 נפגשו בבית הקפה "הטורקי המוזהב" בליידן שבהולנד שני גברים: הפסיכואנליטיקאי זיגמונד פרויד והמלחין גוסטב מאהלר. מטרת הפגישה היתה לערוך למאהלר פסיכואנליזה, בעקבות בקשתה של אשתו אלמה, שדחפה אותו להיוועץ בפרויד בשל מצבו הנפשי הקשה ופחדיו האובססיביים מכך שהיא עלולה לעזוב אותו. פרויד היה באותו זמן במהלך חופשה ועמד לעזוב את ליידן למחרת, אך לא יכול היה לסרב לפגישה עם אדם מפורסם כמו מאהלר.

    לפסיכואנליטיקאי ולמלחין היו דברים רבים במשותף: שניהם היו יהודים דוברי-גרמנית שמוצא משפחתם במזרח-אירופה, אך את הקריירות שלהם בנו בווינה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. בשלהי המאה ה-19 ותחילת ה-20 היתה וינה עיר גדולה ומשגשגת, ומרכז אמנותי ותרבותי חשוב. פעלו בה מלחינים, ציירים, סופרים ומדענים רבים, והתפתחו בה תנועות חברתיות וסגנונות אמנות שונים. במקביל, מתחת לפני השטח ובהמשך בגלוי, רחשו בעיר גם הלאומנות, האנטישמיות, הקנאות הדתית ושנאת הזרים.

    יהדותם של השניים לא מנעה מהם מלנהל חיים חילוניים לחלוטין. פרויד היה אתאיסט מוצהר, שסבר כי הדת היא "נוירוזה אובססיבית קיבוצית", ומאהלר היה אגנוסטי, שהמיר את דתו לנצרות על מנת שהתקדמותו המקצועית לא תיפגע. פרויד נאבק במשך שנים בממסד הרפואי והאקדמי שדחה אותו בשל מוצאו היהודי, ואילו מאהלר נאלץ לעזוב את עבודתו כמנצח באופרה הממלכתית של וינה בעקבות ביקורת אנטישמית נגדו. שניהם היו בעלי קריירה מוצלחת, כל אחד בתחומו, אך חשו פחד מורבידי מפני המוות. פרויד עסק בהבנה פסיכולוגית של פחדים אלו, בעוד מאהלר ביטא אותם באמצעות המוזיקה שהלחין.

    הפגישה נמשכה 4 שעות ובמהלכה הסביר פרויד למאהלר שאין סיבה אמיתית לאובססיה ממנה סבל. אלמה, טען פרויד, חיפשה בכל הגברים אותם אהבה את דמותו של אביה, צייר שנפטר בהיותה בת 13, ולכן בחרה להינשא לגבר ששמו מאהלר (Maler, בגרמנית "צייר", מילה הנשמעת כמו שמו של המלחין Mahler). חששו של מאהלר שאלמה תעזוב אותו בשל פער הגילאים ביניהם לא היה מוצדק, כיוון שגילו המבוגר היה מה שמשך אותה אליו מלכתחילה. מאהלר, מצדו, התאהב באישה ששמה היה אלמה-מריה, כיוון שחיפש בה את דמותה של אמו המנוחה, ששמה גם כן היה מריה, אליה היה קשור במיוחד.

    מאהלר נפטר פחות משנה לאחר הפגישה בין השניים, בגיל 50 בלבד. לאחר מותו, סיפר פרויד כי למלחין היתה הבנה אינטואטיבית של פסיכואנליזה למרות שמעולם לא עבר טיפול לפני כן, והוא הגיע בעצמו למסקנות לגבי הבעיות מהן סבל. הפגישה עם פרויד עזרה למאהלר והוא עזב את ליידן למינכן, שם התקיימה הבכורה של הסימפוניה השמינית שלו ("סימפוניית האלף"), אותה ניגנו מאות נגנים מ-3 ערים שונות בפני קהל של כ-3,000 מאזינים. הקונצרט היה הצלחה מסחררת ומאהלר זכה לתשואות שנמשכו לא פחות מ-20 דקות. בהמשך נסעו מאהלר ואלמה לארה"ב, שם חלה המלחין ובהמשך מת בווינה. אלמה סעדה אותו עד מותו, אך במקביל ניהלה רומן עם גבר אחר, מערכת יחסים ממנה מאהלר ככל הנראה בחר להעלים עין.

    (בתמונה: בצד ימין, המלחין גוסטב מאהלר, בתמונה שצולמה ב-1909 ע"י חברי המשפחה. בצד שמאל, הפסיכואנליטיקאי זיגמונד פרויד בתמונה מ-1921 שצולמה ע"י חתנו, מקס הלברשטט. את התשלום לפרויד עבור הטיפול הקצר, ע"ס 300 כתר (שווה ערך ל-60 דולר ב-1911), ביצע מנהל עזבונו של מאהלר לאחר מותו.)

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • מי כותב את החיים שלי? סמינר מעשי לשינוי המציאות עם גבי ניצן (באדולינה)

    מי כותב את החיים שלי?  סמינר מעשי לשינוי המציאות עם גבי ניצן (מחבר רב המכר "באדולינה")

    21-22 ליולי, סופ"ש (ללא לינה) – מועדון היוניקורן, פרדס חנה

    הדרך היחידה שלנו לחוות משמעות בחיינו היא בעזרת סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו: סיפור שיש בו התחלה, אמצע וסוף, שיש בו נושא ויש גיבור וגיבורי-משנה, סיפור עם קו-עלילה ברור. לא תמיד העלילה מוצאת חן בעינינו. לפעמים היא מאמללת אותנו, מכאיבה לנו, מייאשת או משעממת, מדכאת, מרגיזה, מבלבלת, מפחידה. אבל אלה החיים, אין ברירה.

    ומה אם יש ברירה? מה אם אנחנו יכולים להתאים את העלילה בכל יום לרצון הכי עמוק שלנו, לשנות ולערוך אותה כאוות נפשנו?

    במהלך שני ימי הסמינר ינחה אותנו הסופר ומנחה-הסדנאות גבי ניצן בעזרת סיפורים, דוגמאות ותרגילים מעשיים, ויזכיר לנו את היכולת הפלאית שטמונה בקרב כל בן-אנוש – להיות בו-זמנית הגיבור והמספר של חייו.

    "מי כותב את החיים שלי?" הוא סמינר מעשי לשינוי המציאות.

    במשך סוף-שבוע אחד נעבור אל אחורי-הקלעים של העלילה, אל המקום שבו נוצר התסריט. נבין את חוקיו, נלמד לעשות בו שימוש מודע לטובה ונקבל מערכת כלים פשוטה שתוכל ללוות אותנו להמשך החיים.

    גבי ניצן הוא סופר, מנחה סדנאות ואיש תקשורת. כל ספריו עוסקים בשאלת חופש הבחירה של היחיד וזכותו לחיות באושר ללא תלות בנסיבות חיצוניות. כסופר הוציא ניצן לאור את הספרים:
    "באדולינה" – שהיה לרב המכר הגדול בתולדות ישראל, "פרא", "דיוטי פרי" ו"שובה של המלכה" – ספר ההמשך ל"באדולינה".

    התרגילים בסמינר מיועדים לעבודה אישית של כל משתתף ומשתתפת.
    אין צורך בניסיון כתיבה.
    הכתיבה בסמינר היא כלי אישי ליצירת שינוי משמעותי בחיים (לא רק שינוי בתחושה או בגישה אלא שינוי פיזי, גשמי וברור).
    מטרת הסמינר אינה ממוקדת בכתיבה וגם לא בתהליכים רגשיים/נפשיים, אלא ביכולת הפשוטה לעבור בחיים ממושב הנוסע למושב הקברניט.

    האותיות הקטנות:

    * הסמינר מתקיים ב-21-22/7
    * שעות הסמינר: 14:00-19:00, גם בשישי וגם בשבת
    * הסמינר מתקיים בסוף שבוע, ללא לינה.

    מה נחוץ? 

    מחברת, עט, משטח כתיבה ונכונות לצאת להרפתקה.
    מחיר הסמינר: 950 ש"ח.

    מתלבטים? רוצים לשמוע עוד קצת פרטים?
    התקשרו למיכל: 054-6698099
    במייל: talipony@gmail.com

    להרשמה און ליין לחצו כאן >

    "בכל בוקר אנחנו קמים וצועדים בצייתנות לתוך הסיפור שאיתו נרדמנו, ממלאים את התפקיד שלנו בתסריט, ממשיכים מהנקודה שבה הפסקנו. אין לנו ברירה, בלי הסיפור אין לנו שום דבר. אבל עדיין יש לנו בחירה אחת: לזכור שזה סיפור, ולזכור מי מספר אותו. זאת לא האמת, זאת לא המציאות האובייקטיבית, זה סיפור. אני בודד – סיפור שלי. העולם מסוכן ואלים – סיפור שלי . אני חייב לרזות קצת – סיפור שלי. אם יפטרו אותי זה יהיה נורא – סיפור שלי. הרגע שבו אתה לומד את ההבדל שבין אמת לסיפור הוא הרגע שבו אתה הופך מקורבן למלך." ( מלך באדולינה, מתוך "שובה של המלכה")


    [צילום למעלה: אסף פרידמן]


    להגיב
  • בוא כבר חופש גדול בוא / שלי מרכוס

    [שלי מרכוס]

    בוא כבר חופש גדול, בוא.
    בוא רענן וטרי,
    מהיר ובטוח בעצמך,
    שטוף ממני את השגרה.

    בוא והבא איתך יקיצה טבעית,
    התבטלות, שעמום אין קץ,
    שעות בריכה, שעות-ים ושעות כלום.

    בוא עם כל מה שיש לך לתת לי-
    עם אמא-משעמם-לי,
    אמא-מה-עושים-היום
    ואמא-הוא מעצבן אותי.

    תהיה חופש,
    תפרוץ גבולות,
    תעוף על החיים שלך,
    תרקוד כאילו אף אחד לא רואה,
    ג'אסט דו איט,
    תעמיס לי ביסלי,
    סתם כי בא לי לדבר,
    אם לא תתעורר איך תקום?

    תתעורר, חופש גדול.
    אמרו עליך שהכל אתה יכול,
    בעיקר עם אלכוהול,
    יושב מתחת גשר, מוצץ איזה גבעול,
    מרים את המוראל ומוריד כולסטרול.

    די ליקיצה בשש בבוקר!

    די להכנת סנדביצ'ים!

    די לנער את הילדים שלי מהמיטה!
    הם אוהבים לקום בעשר,
    איזו מין אמא מעירה ילדים שאוהבים לקום בעשר?

    די לבית ספר!

    הייתי כותבת די לשיעורים ולמבחנים,
    אבל אין להם שיעורים ומבחנים,
    אבל לטובת הכלל- די לשיעורים ולמבחנים!

    די לקבוצות וואטסאפ של הכיתות!

    אני חייבת חופש, חייבת.
    יש לי שלושה עובדים בזול בבית,
    כל יום בחופש הגדול הם מקבלים רשימת מטלות קלות
    המותאמות לגיל שלהם: נקיון, איבוק, פנלים,
    קיפול כביסה, שמירה על שקט, שמירה על סטטוס קוו קיים
    ושמירה על האיזון העדין בין אוכלוסיית ההורים לאוכלוסיית הקטינים בבית.

    בוא חופש גדול, בוא!
    תגרום לי להתגעגע לשגרה,
    לרצות אותה בחזרה,
    לערוג לקיומה,
    ללחוש חסרת כוחות עת ראשי נוגע בכרית בסוף יום באוגוסט-
    שגרה…איפה את?

    עכשיו היא כאן.
    קטלנית, מונוטונית ומפרקת אותי לחתיכות

    קטנות
    כמו
    שחותכים
    שניצל
    לילד

    אז בוא, בוא, בוא עוד היום,
    אני עוד כאן אז בוא אמור שלום.
    אני עוד כאן, שורדת, אפשר לראות את היד שלי
    מבצבצת מתחת לשמיכה אחרי שזרקתי את השעון המעורר לרצפה.


    * שלי מרכוס, כותבת הבלוג שלי מרכוס סיפורים, הוציאה לפני שנה בהדסטארט את "עיניים שלי"- קובץ סיפורי שכונה קצרים המתרחשים בשנות השמונים. נשואה +שלושה ילדים, שני כלבים ושני חתולים. מעבירה סדנאות כתיבה לנוער בשם "לכתוב זה להיות אלוהים", עובדת בימים אלה על ספרה השני "ואם מחר תמותי" ועל פרוייקט סודי נוסף. ?


    להגיב
  • ריברסינג – נשימה מעגלית ; דב (דובי) גור – סדנאות וטיפולים

    רובנו מרגישים בחיי השגרה את הרעשים הבלתי פוסקים של הרגשות והמחשבות, אשר עולים  וצפים ולא מאפשרים מנוחה.

    ישנה דרך פשוטה וקלה, אשר בעזרתה ניתן להשתיק את כל הרעשים הבלתי פוסקים בראש, ליצור חופש חיצוני ופנימי ולהתחיל את הצעד הראשון בשינוי.

    את הדרך כל אחד יכול ליישם ולהוביל את עצמו לשחרור העבר וצמיחה אישית.

     אנחנו משקיעים המון משאבים ומאמץ בטיפול בגופנפש שלנו אבל לא תמיד מביאים מודעות ותשומת לב לפעולה הבסיסית שמזינה אותנו בחמצן ובאנרגיה, שהכרחיים לקיומנו – הנשימה.

    אני מכיר ממש מקרוב את התחושה הזאת שמגיעה לפעמים, שמשהו חייב להשתנות, אבל מכיר גם את התשובות שאנחנו נותנים ברוב הפעמים לתחושות ולמחשבות אלו: "זה לא הזמן המתאים, אני לא אצליח, אני פוחד מהתוצאות, אולי נחכה ועוד ועוד".

    תהליך הריברסינג – REBIRTHING הוא תהליך עוצמתי היכול להביא טרנספורמציה אדירה. כוחה של הנשימה הינו מופלא בעיני. זהו כלי עוצמתי ומרפא, אשר תומך ומקל בבעיות ותופעות כגון: קושי בהתמדה, כעס, מתח נפשי, מועקה, לחץ, מצבי רוח, עייפות, התמכרויות, אכילה רגשית, תחושת תקיעות, טראומות מכל הסוגים, מחלות ובעיות בריאותיות שונות, אשמה, חוסר ביטחון, קושי זוגי ו/או חברתי ועוד.

    מזמין אתכם לעצור, להרפות, לקחת נשימה עמוקה ולעשות את הצעד הראשון בדרך לשינוי.

    לפרטים ושאלות נוספות – דב (דובי) גור   |   052-6457987   |  פייסבוק   |   מייל

    דב (דובי) גור
    מטפל בריברסינג -נשימה מעגלית מודעת, חוקר, מתרגל ומאמין גדול בכוח הריפוי המופלא של הנשימה  והריפוי העמוק שהיא מביאה.
    עובד עם מגוון כלים כמו נוכחות, הילינג, מדיטציה ביואנרגיה והילד הפנימי וגם כלים מעולם הפסיכותרפיה הגופנית הביו דינמית.
    בוגר קורס המטפלים של נירוואן לב. חבר בצוות המטפלים של Integrative Core Healing Institute.
    מנחה סדנאות ריפוי קבוצתיות בנשימה מעגלית- ריברסינג  בכרכור. ומפגשים וטיפולים אישיים בתל אביב ובכרכור.

    המלצות מסדנאות וטיפולים:

    "דובי יקר, איזה מטפל מעולה אתה. דרך הריברסינג שעשיתי איתך קיבלתי את האנרגיה שלי חזרה, המון רגשות ומקומות תקועים השתחררו, ונוצרו מקומות חדשים שהתמלאו באנרגיה נפלאה של עשיה,חיוניות ושמחה. ממליצה בחום רב." (שורי)

    "כמו רובנו, גם אני במעגל מרוץ החיים. בית, עבודה, ילדים… על ריברסינג שמעתי מדובי. להגיד את האמת?! לא ממש האמנתי שאפשר לחולל שינוי בגוף רק ע"י נשימה נכונה. השבוע אחרי הטיפול הראשון שזכיתי לקבל מדובי, נוכחתי לדעת כמה טעיתי. יצאתי מהטיפול נינוחה ורגועה, אנשים שמכירים אותי אישית שמו לב אפילו לשינוי באינטונציית הדיבור שלי. פשוט מדהים. אמנם זו הייתה החוויה הראשונה שלי אבל בהחלט לא אחרונה. נתת מעצמך בטיפול מסור ומקצועי. עלה והצלח ועוד ניפגש…" (רחל)


    להגיב
  • הילה לב – בריאות ומהות

    [הילה לב]

    הוא מגיע אלי אחרי משבר רגשי עמוק ועם כמיהה שנמשכת כבר שנים, לרדת במשקל.

    היא מגיעה עם אבחנה טרייה של סרטן והמלצות חריפות לשינוי תזונתי.

    ***

    הוא והיא והם, מתיישבים אל מולי בקלינקה, בנקודה כזו במסע חייהם שבה הם מבינים את הצורך בשינוי, כי משהו פתאום התעורר בהם.
    לרוב זה קשור בכך שמשהו גם השתבש.
    הנסיון שלי מספר לי שהתעוררות כזו מתאפשרת, לרוב דווקא אחרי משבר רגשי או כאב גופני שלא נותן מנוח.

    אני מבינה אותם, כי הרי גם אצלי זה התחיל ככה.

    אצלי ההתעוררות והכמיהה לשינוי הייתה כרוכה במשבר ארוך מאוד שלווה בתחושת חוסר מיצוי.
    חיפשתי חיפוש אחרי משמעותם העמוקה של החיים, הרגשתי לבד בעולם והייתי בת 19. בתוך המשבר, אולי אפילו בליבו, התעורר בתוכי קול חזק – ידיעה, שאני רוצה ״עוד מהחיים האלו״, שיש יותר ושאני רוצה להתעורר לריפוי אמיתי. יצאתי למסע של מחקר עצמי ותודעתי.
    באופן לא מפתיע וכמעט באנלי, נסעתי עם הקול הפנימי הזה, להודו. בהודו תרגלתי יוגה והתוודעתי לתורות הריפוי המסורתיות, הרוחניות, ההוליסטיות. עברתי דרך צומות ארוכים, עשיתי שיטות ניקוי יוגיות והפנמתי תרגולי מדיטציה עמוקים, שחברו יחד למסע משנה חיים.

    בהודו חוויתי באופן ברור ש״בריאות״ ו״מהות״ כרוכים ומשלימים זה את זה. ומתוך החוויה הישירה שלי את עצמי, הבנתי איך בריאות הנפש, היא המפתח לבריאות הגוף.
    כאשר חזרתי ארצה, הייתי אחרת. ידעתי באופן ברור – שאני רוצה לדעת ולחקור מהי ״בריאות אמיתית״ וכיצד אפשר לחיות אותה ולשהות בה. עם הבקשה הזו הלכתי ללמוד ולהכשיר את עצמי, יצאתי למסע ממושך לרכוש כלים פרקטיים וידע, כדי לעסוק בריפוי.

    ***

    כיום, כמעט 20 שנה מאז אותו טיול להודו אני נטורפתית מוסמכת ומנהלת קליניקה פרטית בפרדס חנה, הרבליסטית מומחית ורוקחת צמחי מרפא, מומחית לתהליכי ניקוי רעלים ולתהליכי מודעות באכילה רגשית. מטפלת בילדתי בת השש, מטפלת בגינתי ומלווה אנשים לבריאותם. 

    את עצמי ואת השקט שלי אני מוצאת בטבע, קרובה לאדמה, רחוק מהסחות הדעת וההמולה של החיים המודרניים (אבל אני יודעת גם ליהנות מבילוי בבית קפה עירוני ומסרט טוב).

    בדרכי אל הקליניקה הפרטית הרצתי במכללות לרפואה משלימה, העברתי סדנאות לניקוי רעלים, עבדתי בקופת חולים מכבי בליווי אנשים באופן פרטי לשינוי אורחות חייהם ולבריאותם הטבעית והשלמה, עברתי השתלמויות רבות בארץ ובחו"ל בתחום צמחי המרפא והסימביוזה המופלאה בין גוף לנפש. העברתי את עצמי הכשרה ארוכה ואני עדיין ממשיכה ללמוד ולהתפתח כל הזמן, כך שבכל מפגש איתי מוגשות לכם שנות מחקר ונסיון רבות שמביאות לתוצאות.

    ***

    פניות רבות של מתענינים מתחילות בשאלות כמו:

    ״אם את נטורופתית, אז על איזו גישה תזונתית את ממליצה"?

    "מה הסוד שלך בצמחים לטיפול בסרטן, מה את נותנת לסרטן השד״?

    הסוד הוא שאין לי סוד. כלומר, אין צמח אחד או ״תפריט אחד נכון״ שיתאים למחלה כלשהי, לכן יכולים להגיע אלי שני חולי סרטן הערמונית ולכל אחד מהם אמליץ על טיפול שונה לחלוטין.

    הסיבה לכך היא שאני מטפלת באדם ולא במחלה. אני מטפלת מתוך תפיסת ״הרפואה ההוליסטית האינטגרטיבית״.

    בחרתי בתפיסה הזו כי היא מתיישבת עם האמונות שלי. אני מאמינה שלכל אדם יש צרכים משלו ולכן אני לא מחזיקה באג'נדה תזונתית אחת וכפי שלכל אדם יש צרכים תזונתיים שונים כך גם אין לתפישתי גישה או רפואה אחת יחידה ונכונה.

    אני מטפלת באנשים שמבקשים שינוי אמיתי, אנשים שהגוף שלהם קרא אליהם באמצעות כאב או ליקויי גופני, לעיתים הגוף צעק אליהם נואשות בדמותה של מחלה קשה.
    אנשים שמגיעים אלי מרגישים תקועים עם הבריאות שלהם, עם עודף המשקל שלהם, או עם התחושה שהגוף ״בגד״ בהם ואינם יודעים לאן לפנות. לעיתים קרובות, מגיעים גם אנשים שכבר עשו את הצעד ופנו לאיש מקצוע, אך הם מתקשים ליישם את ההנחיות המחמירות לבדם.

    אני מציעה מפגש פרטני ומאמינה שבאמצעות ליווי אוהד, תומך וקשוב שמאפשר ומייצר תהליך, ניתן להגיע לתובנות עמוקות ולשינויים ארוכי טווח.

    ***

    אני יכולה לספר לך עוד ארוכות ורבות על הקסם של דרך הבריאות הזו, לספר שמזון מותאם ואכילה מודעת היא משנת חיים, שבחירה בתפריט חדש יכולה להוות פריצת דרך של ממש. אני נוכחת פעם אחר פעם שבליווי הנכון והמותאם, אין כבר צורך "לשמור על המשקל" כי גוף שבאמת מקשיבים לו מתאזן מעצמו, שמחת החיים בו גוברת והעשיה נעשת צלולה יותר.

    התהליך שאני מזמינה אותך לעבור הוא תהליך שאני עוברת כבר שנים ארוכות.

    לא מדובר במשהו חיצוני לי. בגוף ידע שאני מוסרת מאדם לאדם. התחום הזה הוא אני, ואני הוא – מדובר בחיי שלי ובדרך שאני עצמי צועדת בה.

    אני מזמינה אותך לצעוד ביחד איתי בשבילי הריפוי הפרושים לרגלינו.

    הילה לב   |   052-8985097   |   אתר   |   מייל   |   פייסבוק


    להגיב
  • תשעה ימים / רודי סעדה

    החלק השלישי – הגשם הראשון שלי

    [רודי סעדה]

    3.5 שנים, 118 דפדפות, 8,324 דפים עד לרגע זה, שאני מצייר את החיים באותיות כחולות על דפי שורות, מתויקים לשעות וימים, שזורים בספירלות עם כריכות צבעוניות, מכילות בתוכם סיפורים חיים משוגעים, אחרי שקטפתי את הסיפור הראשון לפני שבוע, אני ממשיך בהחלטה הנחושה שקבעתי לשלוף אחד נוסף.

    'לגורל יש דרך מתעתעת להאיר לנו את המציאות', לא זוכר איפה שמעתי את המשפט הזה אבל מאז שפגשתי אותו, הוא כמו פנס המלווה לי את החיים, מזכיר לי שהחיים הם אוסף של צירופי מקרים הקבועים מראש.

    יש אנשים שצופים בטלנובלה, יש כאלה שכותבים אותה, ויש כאלה שחיים טלנובלה, אני חייתי אחת כזו, ולא סתם טלנובלה, הטלנובלה הכי פרועה ופסיכדלית שהוקרנה במסך חיי.

    זה לא שטלנובלה זה דבר רע, או טוב, זה פשוט טלנובלה, סיפור חיים אינטנסיבי, ארוך, תלוש מהמציאות לפעמים, ובעיקר מתיש. אני שמח שהוא הסתיים.

    הטלנובלה שנסחפתי אליה פרוסה על 912 ימים, הדפים מספרים לי את זה, לא אני, אבל לרכז 912 ימים לסיפור קצר עם התחלה אמצע וסוף זה כבר לא טלנובלה, וזה גם אחו שיליניג מאתגר, לכן ארכז את עדשת מצלמת המילים האלו שנכתבו בזוּם-אִין לתשעה ימים ספציפיים, וזה יהיה החלק הראשון. החלק השני, בטח ייוולד בהמשך הדרך, הוא הרי יושב לי בגרון כמו שפעת שרוצה לפרוץ.

    את תשעת הימים האלו אני שולף מתוך מחברת מס 7, ממש מהראשונות, מהדפים של אביב 2014 ליתר דיוק בין ה 11.4 ל 20.4. הדפים האלה, חזקים וכואבים, הרבה כעס יש על השורות, פה ושם פיסות קטנות של אור. חרטתי על הדפים האלה, כמעט קרעתי אותם עם עט פיילוט שחור גודל 5, צרחתי את נשמתי כמו ילדתי סברס קוצני מפי הטבעת, בחיי. מסונוור מכמות החושך שהייתי עטוף בהם אני בקושי יכול להבחין בכל הכתוב, אבל ממעט רסיסי המילים שעוד אפשר ללקט פה ושם, כמו ריח בושם ישן אני נסחף לזיכרון החושים של אתגר החיים שנחשפתי אליו באביב ההוא.

    ולסיפור הבא אני קורא 'תשעה ימים'

    ***

    ברחוב הפלמ"ח בגבעתיים יש בניין אחד רעוע, שתי קומות יוצרים אותו, ושני דיירים גרים בו, אני אחד מהם.

    בקומה השנייה גר לו 'תומר השכן' וממש מתחתיו בדירת הקרקע, אני. בבניין הזה, שבגבו מתחיל בית הקברות של נחלת יצחק בגבעתיים, מצאתי את עצמי גר שלוש שנים. היתרון בלגור בבית שכזה, זה השקט המדהים והשכירות הזולה ביחס לכמות המטרים המרובעים שאני מאפשר לעצמי. החיסרון- הקור שחודר דרך הקירות. אבל יותר מהקור זה הרעשים האלו שנשמעים מהתקרה, כאילו אני עד למהלך חייו של השכן שגר מעליי, אני שומע את כפות רגליו היחפות צועדות למטבח, ואז מטיילות לשירותים ובחזרה לסלון, גורר שולחן, כיסא, אני שומע את הכלב שלו משחק עם הצעצוע המעצבן, את הבחורה שנאנחת בזמן שהוא שוכב איתה, ואפילו את הספלאש של השירותים שהוא מסיים לחרבן.

    לבחור שגר שם אני קורא 'תומר השכן', בלי שם משפחה, ככה הוא רשום בתיקייה שהתודעה תייגה אותו מה גם כי הוא באמת היה שכן, הייתי קורא לו חבר, אבל לאור הטלנובלה של אותם ימים באביב ההוא של 2014 אקרא לו שכן ואולי רק כי הוא פשוט זיין את אשתי.

    אני אדייק, לא בדיוק אישתי, מי שעתידה להיות אשתי בעוד 28 ימים.

    אז איך אומרים, בכל סיפור אהבה מהסרטים ישנה גם בגידה, אז הנה היא לפניכם:

    ***

    מרץ אותה שנה, כחודש לפני אותם תשעת הימים אני חותם עם 'חברים הפקות', על תפקיד של 'זקן חכם' בסרט הילדים של רוי-בי, הטרזן של הילדים. אחרי התפקיד האלמותי של אברום בקופיקו, הרשתי לעצמי לגבות מחיר ראוי לימי הצילום האלו, מה גם שבאותה העת זוגתי שלא מזמן חזרה מקנדה הייתה מחוסרת בעבודה, ומישהו היה צריך לשלם את סגנון החיים שלנו. זה גם היה נשמע לי מעולה חמישה ימי צילום בעין גדי, בפארק תמנע, ועוד בתקופת האביב, מה עוד אפשר לבקש? החיים העניקו לי טריפ משגע.

    למי שעתידה להיות אשתי בקרוב, אין חברים, היא גם לא עבדה, רבצה בעיקר על הספה, עישנה את עצמה לדעת וצפתה מבוקר עד ליל בסדרות ערפדים משוגעות שגירו לה את המיניות ואת החושך הפנימי. הטלוויזיה והסיגריה המגולגלת באותה העת העניקו לה מרחב חיים עשיר ואני פרגנתי לה על זה. לכל אחד בחיים יש את זמן הבטלה הזה שבו הוא מחפש את עצמו, וזה כנראה הזמן שלה, כיבדתי אותו גם אם זה דחק כלכלית.

    יומיים לפני הצילומים בעין גדי הכרתי לה את 'תומר השכן', רזה שחום, עירקי, בעל רגליים ארוכות דקיקות, וכלב מוזר שלא מזמן אימץ.

    "תכירי זה תומר השכן" אמרתי לה שחלפנו דרך הדלת שלו.

    "היי" היא חייכה לפניו והעניקה לו את החיבוק המסורתי שלה.

    ***

    "אני לא מכירה אף אחד" היא קימטה את פיה רגע לפני שכיביתי את האור לשינה

    "יהיה בסדר"

    "תבדוק איתם אם אני יכולה לבוא איתך לצילומים"

    "מאמי זה לא יכול לעבוד ככה, אני אבדוק, אבל יהיה לי יותר נוח לעשות את הצילומים האלו לבד"

    "הוא מעשן" הוספתי "תוכלי לעשן איתו ולצאת עם הכלב ובכלל להכיר אנשים חדשים בשכונה"

    בחמישה ימים שאני פמפמתי ימי צילום בעין גדי, 'תומר השכן' פמפם את אישתי.

    ואז לימון.

    ומפה בעצם מתחילים תשעת הימים.

    קצצתי סלט. את ארוחות הבוקר בחודשים האחרונים אני מכין, גם את הצהריים, גם את הערב, בתקופה ההיא אני די עשיתי הכל, היא בעיקר עישנה והשקתה את התודעה שלה בסדרות מלאות בדם.

    היה חסר לימון בסלט.

    "אני לא אוכלת סלט בלי לימון"

    "מאמי זה לימון"

    "לא רוצה לאכול"

    "הווו" פלטתי אנחה בתסכול וגררתי את רגליי החוצה, מדירת הקרקע שלי לדירת הקרקע שממולי הפריד עץ לימון עסיסי של השכנים. הייתי קוטף ממנו לא מעט בימים דחוקי לימון, השכנים קטפו את כולו, והלימונים שעוד נשארו היו תלויים בצמרת העץ, מצאתי את עצמי קופץ ונשרט בקרחת כדי לפנק את עצמי בלימון.

    כשחציתי את משקוף הדלת הבחנתי בה מקופלת על ערסל הנדנדה, דמעות בעיניה.

    "מאמי, הנה לימון, אל תעשי מזה עניין"

    "התאהבתי בתומר" היא פלטה

    "מה?"

    "חלמתי עליו בלילה"

    "אני לא מבין… מה?"

    "חלמתי על תומר בלילה"

    "בסדר גם אני חלמתי על קריסטן בל אתמול"

    "אני התאהבתי בו"

    "מאמי מה קרה?"

    "שהצטלמת לסרט זה קרה"

    "קרה מה?"

    "אני עולה אליו"

    "מה לעלות אליו? אני לא מבין"

    "אני עולה אליו"

    "אני לא מבין"

    "אני חייבת לבדוק"

    "את חייבת לבדוק מה לעזאזל?…. מה?!"

    "כן"

    "כן מה?" צעקתי בקול "לכמה זמן? מה? עד מתי? מה?!"

    היא שלחה רגליים פזיזות לחדר השינה, שלפה את תיק הקרעים הצבעוני שלה מתחתית הארון, החדירה בו שלושה זוגות תחתונים, שרוואל חום שקניתי לה מתנה משוק הכרמל ובבכי חצתה את משקוף הדלת וקיפצה שלושה עשר מדרגות ל'תומר השכן'. שמעתי את הרגליים שלה דרך התקרה שמעליי. עמדתי דומם.

    גם הלב.

    ***

    באמת שמאתגר לתאר מה עובר עליי באותם ימים, חלק מלימוד הכתיבה זה למלל את התחושות האלה בדימויים חיים, ועדיין, איך אני יכול לתאר את אישתי שנמצאת כעת עם השכן שמעליי? איך אפשר לתאר את מערכת העיכול של הלב, וגלגלי הזיזים של החשיבה, אז לפעם הזו הרשו לדמיון שלכם להתרחב ולתמונה שהיא איתו להיות שווה אלף מילים.

    הדפים מספרים לי שלא ישנתי, אני זוכר שלא ישנתי אין צורך להביט בדפים, לא בכיתי, הייתי שבור אבל אף לא דמעה אחת, הגוף לא הצליח לעכל דמעות. עבר יום שלם וזה הרגיש כמו עשור. גופי כאילו קפא בבוקר הזה של הלימון ורק מחשבות, כמו שיירות נמלים מבוהלות התרוצצו להן בחלק הזה בין האוזניים.

    וממנה לא שמעתי.

    הפעם שתי זוגות רגליים התרוצצו שם ממקום למקום על התקרה, ופעמיים ספלאש של קקי, ואת הצחוקים שלהם מהמרפסת שמעתי בקול. אני סטנדאפיסט שבור, והיא צוחקת עם השכן שמעליי, החיים התהפכו עליי.

    ואז הקאתי, דמעות מהעיניים הקאתי.

    יום עוקב יום עוקב יום עוקב יום, ואני נתלש מהמציאות, אני לא מצליח לקרוא את מה שכתבתי ברגעים הכואבים האלה, המילים מחוברות, האותיות גמלוניות, כאב כותב כאב בצורה מבולגנת, אני מזהה את הבדידות מתוכן, את השקט המצמית של הלב. זוכר שבכיתי את האותיות ההן על הדף, אדם יכול לעלות על גדותיו, שלמילים אין דרך מילוט, והמילים ההן כמו פילים נשאו מחשבות כבדות יותר ממשקל גופי, עכורות, מרירות, אפלות, והנה חג החירות בפתח ובתוכי הלב שלי כלוא.

    ארבעה ימים שכאלו סחבתי, לבד, אני העט והמחברת.

    ואז מייל מברזיל.

    אני מכיר את המייל הזה, כאילו זימנה נשמתי את המייל הזה אל חיי, פתחתי אותו זה היה אמיליו, אמיליו הוא חבר מברזיל.

    מעולם לא הייתי בברזיל, אבל אני מכיר אותו בעיקר מקוסטה-ריקה, באחד המסעות שלי בקוסטה ריקה, פגשתי אותו, טיילנו יחד.

    לא סיפרתי לאף אחד עליו, לא לזוגתי, גם לא לחברים הכי קרובים שלי, לאף אחד, זה היה הסוד שלי, וזאת הפעם הראשונה שאני חושף אותו ומעלה אותו על הכתב, באישורו.

    הוא בן 61 מבוגר ממני כמעט פי שתיים והחיבור ביננו היה מדהים, לא לא שכבנו, מה קשור? (אני רציתי הוא לא היה בעניין 🙂). הוא מדבר בעיקר פורטוגזית, והאנגלית שלו צולעת, באותה העת לא ידעתי פורטוגזית, אבל לאור החברות בינינו החלטתי ללמוד ברצינות את השפה.

    אמיליו הוא חבר נפש, צריך להיות אמיץ כדי לפגוש ולטייל עם אדם בן 61, הוא אהב את האומץ שבי ודרכו למדתי שמי שאמיץ מרוויח. הוא חכם, ולטייל איתו זה כמו לטייל עם קוסם, הוא נעים, נוכח בצורה בלתי רגילה, ולפעמים אני לא מאמין שהוא בכלל הסכים להיות חבר שלי, הוא מהפנט במילותיו, ועל אף גילו המופלג, נשמתו כמו נער נמרץ, עיניו שחורות, רכות, נוגעות, בורקות מאור, מבטו בעיניך משקיט לך את הנפש, מה לסטנדאפיסט מישראל לטייל עם אדם ניאנדרטלי מהאמזונס? לך תדע, כי בדיחות לא היו שם, על אף שבמחיצתו הייתי שמח כל הזמן. הוא מחייך הרבה ומעשן לא פחות.

    הופתעתי לפגוש במייל 'אני בישראל בוא נפגש', יש לו טיימינג להיפגש תהיתי לעצמי. בעצם, אולי הוא באמת מצא לו זמן מתאים לבוא.

    השבתי לו בהודעה שאשמח, והסברתי לו שאני לא במצב טוב. הוא חזר אליי 'אני מרגיש'. ברור שהוא מרגיש, הוא כולו רגש עטוף בגוף.

    קבענו שנפגש ביום חמישי.

    ארבעה ימים עברו מאז שהאישה שלי עלתה ל'תומר השכן'. כעת שאני מביט בדפים, הרבה שחור, שירי כאב, מילות נקמה ושנאה. חמתי בערה בי, הרבה בעיטות בבטן שלו ושלה, כעס, עלבון. מילות חבלה מנפצים את הדפים ההם, מוזר לי להביט בהם, חלפו שלוש שנים מאז ונדמה כאילו גלגול חיים אחר ממני ברא אותם מתוכי, בא לי לזרוק את מחברת מספר 7 הזו, ואולי אעשה זאת אחרי שאעלה את הסיפור הזה לכאן.

    והיא?

    נעלמה, נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה שבקומה שנייה.

    לא אשכח איך עליתי עם סולם, והצמדתי כוס לתקרה, לנסות לשמוע אותם מדברים, ללקט עוד קצת ממה לו יש ולי אין, הסקרנות ניצחה את הביטחון העצמי שלי שהתרסק מרגע לרגע אבל הטריק עם הכוס לא עובד חברים, מה גם שהצוואר יכול להיתפס, נאלצתי להסתפק בכפות הרגליים שלהם מתרוצצות שם בתקרה בארבע בבוקר, תפילות שחורות כתבתי במחברת ששמעתי אותם שוכבים.

    ביום חמישי נסעתי לאמיליו, הוא שכר דום (אוהל מעוגל שכזה) במושב עמיקם, איך הוא מכיר את ישראל, ואיך הוא מכיר את עמיקם, ואיך הוא שכר בכלל דום, אני תוהה לעצמי ומיד נזכר שכזה הוא אמיליו הוא מהאנשים האלה שיודעים לנווט בחוטי החיים, לארוג אותם כמו היה כאן אזרח מן המניין. בדקתי בגוגל היכן זה עמיקם, והבנתי שאצטרך לעלות על רכבת לכיוון בנימינה. מפגשים עם אנשים ברכבת זה הדבר האחרון שבא לי עכשיו, אבל אין ברירה. שלפתי תיק תכלת של בנק פועלים, שמתי בננה, 'כוחו של הרגע' של אקהרט טולה, קפוצ'ון סוודר אפור מרנואר, מחברת, עט, ועליתי על האופנוע.

    החניתי את האופנוע בעזריאלי, שמש אחר הצהריים ליוותה אותי שנכנסתי לתחנת השלום ועליתי על הרכבת המהירה לבנימינה, 43 דקות לבנימינה, 5 עצירות ביניים, ואין סוף מחשבות שמשתוללות לי בראש כמו פופקורן על אקסטה.

    בבנימינה, אני ממתין לאוטובוס, הוא יגיע עוד שעה וארבעים, זמן טוב להכין את עצמי לאמיליו, אבל מוחי מצויד בתמונות שלהם יחד בקומה השנייה, הכאב החד הזה שלא מרפה מלכרסם לי את הלב, הבושה שאופפת אותי, ואיך אספר לאימא שהחתונה מבוטלת. במחשבות מתנגחות אלו, ככה הגעתי למושב עמיקם.

    האוטובוס שלף אותי בתחנה הלא מסומנת וכבר אז הבחנתי ביופיו של המקום, הרגליים ליוו אותי למקום שהוא ציין לי במייל, דום יפה התגלה לפניי, והשקיעה התחילה להאדים את האזור כולו, כמה שיפה פה, הפריחה הייתה צבועה בירוק מסנוור, והלב שלי לרגע קט חזר ללבלב.

    אמיליו יצא בדיוק כשחלפתי בדלת העץ בכניסה לחצר בו עמד הדום, הוא פנה אליי, והעיניים שלו היו מבריקות כמו תמיד, חיבקתי אותו לא ראיתי אותו איזה שנתיים וחצי, הוא חבר טוב, לך תסביר לאנשים שיש לך חבר בגיל של אבא שלך.

    "בא לך לישון בחוץ הערב?" הוא שאל בפורטוגזיות.

    "כן למה לא".

    אני אוהב את השינה בחוץ עם אמיליו, זכורים לי לילות אדירים איתו ביער שם בקוסטה ריקה, סביב המדורה עם תה חמים, ושיחות על החיים ומעבר, עכשיו שהפורטוגזית שלי השתפרה, אני אוכל לחפור לו כמו שצריך.

    הוא נכנס לדום וחזר אחרי רגע עם תיק גב חום, קטן, ומזרון יוגה סגול בידו הימנית, במבט אילם הורה לי להשאיר את התיק שלי בכניסה לדום.

    יצאנו בהליכה רגלית מהכביש המפוסל בפסי האטה, ובמעבר חצץ צדדי פנינו ימינה ונבלענו למעבה היער של פארק אלונה שליד המושב, השמש ברגע זה שקעה ולפי החישוב שלי האור הולך להספיק לעוד עשרים דקות, סמכתי על אמיליו, הוא מצא מקום נעים בין עצי האפרסמון לעצי הרימון, הוא הניח את תרמילו, פרס את מזרון היוגה הסגול ויצא לשוטט בסביבה, הנחתי את הישבן, ולרגע שמתי לב ששכחתי את המחשבות הקודרות שניקרו בי כל הנסיעה ברכבת.

    כשהבחנתי בו חוזר עם ערימת עצים, עשיתי כמוהו, ויחד ליקטנו גזעי עצים יבשים.

    החושך הגיע, ואיתו קור עז שדקר אותי כמו סיכות בכל הגוף, אמיליו שלף מצית והדליק מדורה נאה שחיממה אותנו במהירות.

    "אישתי" זרקתי אותה לאוויר.

    "מה איתה?"

    סיפרתי לו הכל, על אישתי, ועל 'תומר השכן' ועל זה שהיא עכשיו איתו ושאני לא יכול לשמוע אותם צוחקים מלמעלה, ושכל מה שבא לי זה רק לחבק אותה חזק חזק, שאני מקנא ב'תומר השכן' על מה שיש לו ולי אין, כמה אני מקנא בו. סיפרתי לו על הלב שכואב, על המוח שלא שקט, על מחשבות החבלה שמתפוצצות לי בתודעה, על החושך, על ההרס שבתוכי, על האנרגיה השלילית שמקוננת בתוכי, על המרדף אחרי הנחש הארסי שהכיש אותי שעצם המרדף אחריו רק מחדיר את הארס עמוק יותר לכל מערכות ההיגיון. סיפרתי לו כמה עצוב לי בחזה, ושאני סקרן עד שנפשי מבקשת למות רק כדי להבחין בשניהם בעיני רוחי, איך זה שמלמדים אותך נהיגה, ולירות בנשק בצבא, אבל לב שבור אתה לומד לבד, על כמה שחסרה לי שינה טובה.

    חפרתי לו שם בפורטוגזית הצולעת שלי, הוא הביט בי וחייך, "אתה בחור טוב" אמר "אתה בחור טוב".

    הוא שלף ענף קטן ושיחק עם הגחלים, כשסיים הניח פינג'אן מלא בתה.

    "אני מרגיש אותך" הוא ערבב את התה.

    "עובר עליי הרבה אמיליו"

    "אני יודע" הוא פרס חיוך רחב "זהו שיעור יפה. לך, ללב ולנפש".

    "איזה שיעור?"

    "שיעור יפה".

    קשה לי לפעמים עם האבסטרקטיות של 'שיעור יפה' מה זה לעזאזל 'שיעור יפה', חוסר הסבלנות שלי חצה את חביבות ליבי לשניים, אבל זה לא הפריע לאמיליו, הוא נשאר בשלוות הנפש שלו.

    הוא שלף את הפינג'אן מן הגחלים ומזג תה לשנינו, גמענו אותו כמעט בשלוק. המשכנו לשוחח, הוא הקשיב לי כל אותה העת, בפורטוגזית המקרטעת, בדמעות שטפטפו על המזרון הסגול. אז הוא שלף צמד חלילונים והחל לנשוף בהם, אני מכיר את החליל הכפול הזה שלו, אני אוהב את הנגינה שלו, רציתי להקשיב להם עוד, אבל אז העיניים שלי רצו לנוח, אז נתתי להן, והגוף שלי רצה לשכב, אז אפשרתי לו, קרסתי אל תוך מזרון היוגה, ונרדמתי.

    ***

    ואז חלום.

    פגשתי את אמיליו בחלום, מוזר נכון? גם לי. הוא שלח לי יד ולקח אותי למרחבים הפסטורליים של הנפש, כמו בחלום צלול, בעצם זה היה חלום צלול. ראיתי חוטים דקים של אור, קווים דקים של סליחה, ושם בלילה ההוא סביב המדורה למדתי את מהותה של הסליחה, למדתי שאנחנו מורכבים מסליחה, וסליחה היא כל כולנו, למדתי שמתבקש לסלוח כדי לגדול, סליחתנו לשלב הקודם היא זו שמעלה אותנו לשלב הבא, וכך הלאה, והלאה והלאה פרקטלים אינסופיים של סליחה, צבועים באורות קדמוניים. אנחנו מתבקשים לסלוח, ובאנו לכאן בשביל לסלוח, הסליחה משחררת את הפחד ונותנת לאומץ להכות שורשים, לאהבה לפרוס כנפיים, הסליחה מביאה הזדמנויות ופותחת שערים של יופי, שמחה והרמוניה, יכולתי לשמוע את נגינת החליל שלו מרחוק שטיילנו בחוטי האור המהבהבים. הסליחה פותרת דאגות והדחקות והאשמות, סליחה היא המפתח למנעול של הצמיחה.

    זה ממש מאתגר לתת מילים לאותו חלום צלול, אבל זה מה שראיתי ואני מנסה למלל את המראות האלה.

    צללנו עמוק, עמוק מאוד, הוא ניווט עם החליל שלו, שרק שריקות עדינות ולחש מילים קדמוניות, בבועתי ראיתי שדבר ראשון עליי לסלוח לעצמי, לגופי, לעברי, למחשבותיי, לכאבי, לקנאתי, סליחה ועוד סליחה ועוד סליחה, ספירלות של סליחה, ואז התרחקנו וראיתי את הסליחה כותבת את עצמה עם פרקי האצבעות שלי את המילים האלו, ואת ההבטחה ביום שבת ספציפי למלל את סיפורי חיי, את אלה שאני כותב כאן עכשיו. אותם סיפורים שהחלטתי לקטוף מהמחברות. ציר הזמן מתעקם עכשיו ברגע זה ממש לנגד עיני, לנגד עיניכם. הזוי אה? גם לי, אבל בחיי שזה מה שראיתי.

    ואז חושך.

    ***

    התעוררתי, השמש התעוררה חצי שעה לפניי, ענניי הבוקר כיסו בערפל חלק נכבד מעצי הרימון שליד, ומהאש נותרו גחלים בודדות שעוד הספיקו לחמם, בעוד שעה השמש תזדקף וכבר יהיה פה מספיק חם, אבל בינתיים אמיליו הכין ביצים על האש, מאיפה הוא הביא ביצים זה? ומחבת? מחבת אמיליו? מאיפה השגת מחבת? כזה הוא אמיליו, בחיי שהיו איתו ביצים, הוא ביקש סליחה מהביצים, זה הצחיק אותי, לבקש סליחה מביצים, אבל ככה הוא מטהר אותם, הוא סיפר לי, בהודיה ובסליחה, אני אוהב את התפילות שלו בפורטוגזית, אני אוהב להקשיב לשפה שלו שהוא מלחין אותה במילותיו, כמו שירת ג'ז עתיקה.

    "איך אתה?" הוא הביט בי מסתגל לבוקר בפיהוק.

    "טוֹדוֹ בֶם" אמרתי, "אני בסדר".

    "אתה מתנה" הוא אמר.

    "אני מתנה?" שפשפתי את עיניי.

    "כן, וראוי שיתייחסו אלייך כמו מתנה, מי שיקלף את העטיפה ממך יגלה מתנה, זכור את זה" הוא לחש את המילים האחרונות, ואז הקפיץ את ביצת העין לביצת עין הפוכה. ברגעים קשים שאני עובר בחיים אני מנסה להיזכר במילים האלה שלו, אבל זה קשה, זה בעצם משמעותם של רגעים קשים שקשה לזכור את הרגעים הטובים.

    אכלתי מן הביצה, וזה הספיק לי, הוא הגיש לי כוס מים, שטף את הפינג'אן והחזיר לתרמיל, ניקה את השטח מהגחלים, וכאילו לא היינו כאן.

    נפרדתי ממנו ב 14:30 בצהריים, ב 15:17 כבר הייתי על הרכבת בדרכי לתל אביב, צפיתי בירוק הזה שהאביב הביא איתו, והלב שלי נשא פרפרים מנוקדים שטיילו לי בחזה, מזה חמישה ימים וסוף סוף היה לי שקט בראש, זה היה מעודד, מעודד מאוד. הבטתי בבנימינה מתרחקת, ואז חדרה, וקיסריה, והבתים היפים של בית יהושוע, ואז מרכז הירידים, סבידור, ובסוף התחנה שלי, השלום.

    הגעתי לשלום.

    רכבתי עם האופנוע, לא לבית, לחנות הקריסטלים סטון-אייג' ברחוב אבא הלל ברמת גן, לא יודע למה, כך רצתה האינטואיציה, ואני מקשיב לה, בחנות האבנים באבא הלל ברמת גן, נכנסתי ברגליים קלילות, למרחב האינסופי של הקריסטלים ואבני החן שיש שם, הרגליים נשאו אותי לאבני האמנסטיט הוורודות, אספתי שתיים מהן.

    את האופנוע החניתי ממש מול הבניין הרעוע הזה ברחוב הפלמ"ח איפה שגרים בו שני דיירים, שלחתי מבט למרפסת בקומה השנייה בזמן שחלצתי את הקסדה מראשי אבל הם לא היו שם. נכנסתי לחדר המדרגות ועליתי שלושה עשר מדרגות לקומה של 'תומר השכן', דפקתי בדלת, הוא היה מופתע לפגוש אותי פתאום.

    "אני יכול להיכנס?"

    "כן" לא היה לו להגיד אחרת.

    נכנסתי, היא התגלתה לפניי יושבת על הספה עירומה, מכוסה במעט בחלוק פליז לבן עם כתמים ורודים, הוא בטח קנה לה את החלוק.

    זה היה להם מוזר שאני בבית שלהם, גם לי. ואז הלב שלי דיבר, אמרתי להם "אני מתנה, וקניתי לכם מתנה לזוגיות" שלפתי את שתי אבני האמנסטיט הוורודות, עטופות כל אחת יפה יפה. "שיהיה לכם טוב" אמרתי. "אני יודע, זה מוזר, בעולם הזה יש סיפורים שמסופרים בסרטים הכי הוליוודיים שיש, וכנראה שאנחנו באחד מהם, וכמו תסריטאי מיומן, אני רוצה לסיים את זה בטוב".

    הם לא הבינו את הגישה של הנבגד שמולם והם לעולם גם לא יבינו, לעולם הם לא ידעו מה עבר עליי בלילה ההוא עם אמיליו.

    לחצתי את ידו של 'תומר השכן', ואז פניתי אליה, לטשתי עיניים אוהבות בעיניה, אולי עשר שניות, ואז חיבקתי חיבוק אחרון את מי שהייתה אמורה להיות אישתי.

    "הכל בסדר" אמרתי להם. "רק בקשה קטנה" הוספתי "מכיוון שהבית הזה מרעיש, את הסקס תעשו בשקט בבקשה, לבינתיים, עד שאמצא דירה חדשה". הם הנהנו, מה עוד היה להם להגיד.

    יצאתי פעם אחרונה מהדלת ההיא ואז לרגע המציאות חלפה לנגד עיני. מה עשיתי עכשיו? קניתי קריסטל לבנאדם שזיין את אישתי לעתיד. כן, השבתי לעצמי, זה מה שעשיתי ולא היה אכפת לי. סלחתי לה, סלחתי לו, סלחתי לעצמי. בכל ירידה במדרגות הרגשתי שנולדתי מחדש וגדלתי בשנים.

    ארזתי את כל החפצים שלה, שתי מזוודות, ארבעה שקים ושלוש שקיות צ'ולה רחבות.

    ארבעה ימים לאחר מכן היא ירדה למטה, אמרה שהיא רוצה לחיות את חייה לצידי.

    19 יום לאחר מכן התחתנו.

    יומיים לפני החתונה היא סיפרה לי שהיא שכבה איתו עוד פעם.

    הסתכלתי לה בעיניים, נשמתי עמוק, ונזכרתי בחוטים הדקים של האור.

    לא היה קל, סלחתי שוב.

    ושוב.

    ושוב.

    ואלו רק תשעה ימים מתוך הטלנובלה של 9122 הימים.

    [בתמונה למעלה אני מאותם צילומים בעין גדי, שיחקתי דמות שחודרת לתודעה של רוי-בוי בפאטה מורגנה במדבר 'לגורל יש דרך מתעתעת להאיר לנו את המציאות' אני נזכר פתאום, אני ממש לא דומה לאמיליו אבל זוכר אותו בכל רגע]


    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
    המופע החדש שלו All-In יתקיים ב-29.5 בסטנד-אפ פקטורי


    להגיב
  • איתי שטראוס – "קרנף ירוק" – ג'יוג'יטסו ברזילאי בפרדס חנה

    לאורך כל חיי הדיאלוג הפנימי לגבי אומנויות לחימה ואלימות נע בין סקרנות לפחד, בין משיכה לדחייה. הילד שבי, זה שבגיל שבע חטף מכות בשיעורי הג'ודו, זה שחווה קשיים חברתיים ותסכולים בקיבוץ, חיפש ביטחון, משמעות ושייכות בכל ענפי הספורט ולבסוף מצא זאת בגי'וג'יטסו .

    לג'יוג'יטסו הברזילאי נחשפתי לראשונה רגע לפני "הטיול של אחרי צבא". חבר הראה לי את הסרט "Choke" על ריקסון גרייסי וגם קלטת וידאו עם אירועי ה-UFC הראשונים.

    (* אם לא ראיתם לכו לראות עכשיו!)

    כשחזרתי מהטיול של אחרי הצבא עברתי לתל אביב והתחלתי להתאמן בקבוצה קטנה. המורה הראשון שלי היה מחלוצי הגי'וג'יטסו הברזילאי בארץ והיה בעל חגורה סגולה בלבד באותם ימים. האימונים היו קשים ומאתגרים. חבריי לאימונים ואני הרגשנו איך עם כל אימון ואימון תחושות הערך העצמי והביטחון מתעצמות. הקבוצה הלכה וגדלה והפכה לקבוצה הגדולה בארץ.

    בשלב מסוים איבדתי את הקשר האינטימי עם המורה שלי, התאכזבתי ועזבתי. זה היה משבר רציני. הבנתי עד כמה חשוב לי הקשר והדוגמא האישית של המדריך. ידעתי שבבוא היום אני אתן לחניכים שלי את שביקשתי לעצמי. עברתי שנתיים של נדודים בין מועדונים עד שמצאתי את מקומי ב-TEAM-BERT בהדרכתו של ערן ברט. למדתי מערן מהי הדרכה סופר מקצועית יחד עם שמירה על קשר אישי וחם בגובה העיניים. במהלך שנים אלו קיבלתי תעודת מדריך מטעם וינגייט והתחלתי להדריך. גיבשתי את ה"אני מאמין" שלי כמאמן והתנסיתי בהדרכה של אוכלוסיות מגוונות. הדרכתי בכל הקשת הסוציו-אקונומית, עבדתי עם נוער בסיכון, ילדים, מתבגרים, גברים ונשים.

    ידעתי שבתור מאמן החינוך והדוגמה האישית יבואו לפני כל דבר אחר. עליי להיות קשוב לקשיים של כל אחד, לזכור להעצים ולהצביע על החוזקות של כל תלמיד, לכוון ולשפר את מה שדורש חיזוק. אני אוהב את האתגרים שבהדרכה. הסיפוק עצום כאשר אני מבחין בשינוי חיובי בקרב ילדים עם בעיות ריכוז, דימוי גוף, בטחון עצמי, רגישות גבוהה או בעיה בוויסות חושי.

    גם ילדים בני ארבעים ומעלה לומדים לווסת את האגו, מתגברים על חרדות ותסכולים בזכות הקבוצה והאימונים. מצאתי איכות טיפולית בהדרכת אומנויות הלחימה וזה מה שאני עושה – מאמן ומטפל.

    ההורות האישית שלי נותנת לי קנה מידה נוסף של איך הייתי רוצה שיתייחסו לילדיי
    שנים של אימון גופני מגוון, יוגה ומדיטציה מאפשרות לי גיוון רב והתאמה אישית לכל אחד.

    אני מזמין אתכם להצטרף למשפחת ה"קרנפים", כאן בפרדס חנה-כרכור.

    ג'יוג'יטסו ברזילאי מתאים לכולם.

    מוזמנים למצוא את הלוחם שבכם!

    קבוצות קטנות ללימוד ג'יוג'יטסו ברזילאי מגיל 3 ומעלה, אימוני כושר באוויר הפתוח, אימונים אישיים, טיפול באמצעות אומנויות לחימה.

    איתי שטראוס
    מדריך מוסמך מטעם וינגייט בעל ניסיון רב. עוסק כל חייו בספורט מתוכם 12 שנים בג'יוג'יטסו ברזילאי ו-MMA. מתחרה פעיל. מטפל ברפואה משלימה ובאומנויות לחימה.
    נשוי ואב לשניים. חי בפרדס חנה.

    איתי שטראוס   |   052-5013431   |   מייל   |   פייסבוק


    להגיב
  • הגשם הראשון שלי / סתיו 1987 – רודי סעדה

    החלק הראשון – מסע ה-8,196 דפים
    החלק השני – הבוכריס שלי

    [רודי סעדה]

    בשבת שעברה, כתבתי על כמות המילים שרוקנה התודעה שלי בשלוש וחצי השנים האחרונות. הבטחתי לעצמי – כחלק מלימוד הכתיבה שאני מעביר את עצמי, לטפטף החוצה מין המילים רסיסי חיים חמקמקים שאשזור לסיפורים. אז הנה הסיפור הראשון מתוכן.
    הסיפור שאני מעלה על הדפוס הדיגיטלי לא פשוט לי לפרסם, אבל האינטואיציה אומרת לי 'תתחיל מכאן יא רודי', אז אני מקשיב לה. הוא כתוב בצורה מוזרה, כמו רצף היפנוזי שכזה, אבל בעיקר טומן בתוכו חשיפה גדולה, אני בסדר עם זה, החיים והמקצוע שבחרתי לימדוני לחשוף את עצמי, אבל במשפטים שיגיעו אני חושף שני אנשים שאני מאוד אוהב והם חשובים לי לא פחות, אבא שלי ואח שלי מתוך השלושה שגדול ממני בשנה וחצי, יאיר שמו. לאבא שלי אין פייסבוק וסביר להניח שאחד האחים הגדולים יקריא לו את מה שכתבתי, מצד שני, הם אפילו לא עשו לייק לפוסט שכתבתי שבוע שעבר (לא כי הם לא רצו, הם פשוט לא הבחינו בפוסט). אבל עדיין, זה אבא שלי שיעלה על הכתב כאן.
    ולאח שלי אמנם יש פייסבוק, אבל הרבה לפני הפייסבוק יש לו שם, ומאחורי המילים יש גם אדם, נפש עדינה, ולכן אני מודד את מילותיי בקפידה שאני מעביר את הדיו למקלדת, כי הסיפור שאני הולך לספר הוא רחוק בציר הזמן הלינארי של החיים, ויש מצב שהתודעה שלו בטח שכחה את הסיפור שאני מגלף כאן, והנה אחרי למעלה משלושה עשורים אני מחזיר את הזיכרון הזה למילים.
    הזיכרון הזה נולד על הדפדפת, בתחילת הסתיו, לא מזמן דווקא, ממש לפני חצי שנה, הייתי בסיני, זאת הייתה הפעם השלישית שביקרתי בשנה הזו מצויד כהרגלי בעט נובע כחול, במחברת ספירלה, ונסיגה של כוכב מרקורי בשמיים.
    כך התחלתי לקטוף את המילים.
    הסיפור הזה קורה ביפו ג', המקום שבו גדלתי, המקום שעיצב את נפשי, בכל כך הרבה רבדים וזוויות צילום בתודעתי הנפשית.
    אבל לעת עתה אמקם את זווית הצילום ליום ספציפי, ליום שישי אחד שאותו לא אשכח לעולם, היום הנוראי של הגשם הראשון בסוף הסתיו של 1987, ולכן אני קורא לסיפור הזה "סתיו 1987" פה ושם אני אסדר משפטים, כי הסיפור הזה להפך מסיפורים אחרים שאעלה נולד מתוך זיכרון, כמעט מתוך היפנוזה עצמית והוא כתוב בצורה שכזו לכן אני נותן לו את הכבוד להביע את עצמו כפי שהוא נולד באותיות ההן תחת צילו של הדקל במדבר.
    * * *
    כבר שלושה ימים שאני כאן בחצי האי סיני, הנסיגה הזו מגרדת ממני חלקים נשכחים מהתודעה, היד משרבטת כאן מאסות של רגעים, ואני תוהה לעצמי למה באתי לפה שוב בפעם השלישית השנה. בכל ימי הכתיבה שעוברים עליי כאן אני מרגיש שאני מנסה להתחמק מהדפים, סוסי מירוץ דוהרים במוחי וכאילו לא רוצה אני לרכב עליהם, אבל יש כאן כוונה נסתרת למה באתי הנה, ואני מרגיש אותה באצבעות, משהו מתת המודע כמו מבקש לצוף, אולי זה התה ששתיתי עם חתיכת האופיום שקניתי מאחמד, או החשיש המוזהב שגולגל לריאות או בעצם זה מרקורי שעושה רוורסט בשמיים ותמיד מחזיר אותי אחורה כמו גלגול בטיים ליין של פייסבוק חיי, לטפל באבק דרכים, פוסטים שחלפתי על פניהם, אז הנה אני לא פוחד, ובוקר עכשיו ויש מספיק זמן. אז רודי תן לעצמך נשימה, ותצלול, תן לעט, ליד, לדיו, ולתנועה הבלתי פוסקת לשרבט את מה שצריך, באמונה גדולה שהכל בסדר, עד שתרגיש שהסוסים עוצרים, אוֹל אִין. זוכר?
    * * *
    מה אתה רואה? אני רואה את יפו.
    איזה שנה אתה? השנה היא 1987, קריר לי עכשיו, אני עומד על הדשא ממול הבניין שגדלתי בו אני סוקר את השמיים ועננים אפורים סמיכים מתגבשים להם מעליי. אני מוריד מבט ושולח עיניים לבלוק, אני מבחין באח שלי הגדול יאיר, לבוש בברמודה צהובה וגופייה בצבע תכלת הוא מקפיץ כדורגל על רגל מסונדלת, בואנה הוא ממש טוב הילד הזה, אני מחליט לגשת אליו.
    "יאיר אתה בא לעלות על הגג של הנגרייה למצוא כוכבי נינג'ה?"
    "מה?"
    "לעלות על הגג של הנגרייה?"
    "לא, אני מתאמן למשחק, עוד מעט שי, ליאור, יניב וקדררו מגיעים"
    יום שישי היום וזה היום של הכדורגל השכונתי.
    "מה אכפת לך זה גבוה" אני ממשיך "ויפה, ויש שם מלא מהכוכבים האלה של המתכת כמו של הנינג'ה"
    יאיר הוא אח שלי והוא גדול ממני בשנה וחצי, אני גורר אותו למשחק שלי, לעלות על גגות של מפעלים בשכונה שאנחנו גרים בה, אני משכנע אותו בקלות, שזה ממש בקטנה, ושכבר נחזור.
    "טוב נו" הוא מקמט את הפנים, וצועד לחדר המדרגות להחביא את הכדור.
    * * *
    איפה אתם? אנחנו ליד הנגרייה, צהריי שישי וכולם בבתים שלהם, אנחנו לבד, פחד כובש אותי, לא יודע, מעין פחד של 'אסור' פחד שלא הכרתי קודם לכן.
    העלייה לגג של הנגרייה היא אחת העליות הקלות בעולם, לא להאמין שאפשר לעלות 12 מטר בקלילות שכזו.
    על רעפי הגג המוזנח של הנגרייה יפו משתקפת אלי, היא יפה יפו, צנועה שכזו, ענווה, מהגובה שאני נמצא בו אני מבחין במתנ"ס בני ברית, במגרש הכדורגל של הפועל יפו, ובבית כנסת הגדול שצמוד לכפר הערבי המפחיד שדרך הפרצה בגדר מוכרים שם קני סוכר מתוקים.
    יאיר נשרך מאחוריי "יאוו כמה כוכבים" הוא אומר בזמן שהוא נעמד על הרעפים, הוא והסנדלים החומות שלו.
    "אמרתי לך, יש פה מלא"
    לא יודע מה גורם לי להפציר בו "יאיר תתקדם אתה קדימה על הגג, ואני אבוא אחרייך" אבל אמרתי לו את זה כאילו משהו בתוכי רצה שדווקא הוא יוביל את ההליכה הזו על הגג, זה גג רחב, בנוי מרעפי פיברגלס מעוגלים, כמו גלים של ים שהתקשחו.
    מילותיי משכנעות אותו ללכת וכך הוא עושה, אני זוכר את זה ממש טוב, הוא צועד על רעפי הגג המעוגלים, פוסע עליהם בפשטות, מרחק של שני מטר ואני מאחוריו, חולפות 10 שניות והוא נעלם.
    מה?
    נעלם, הוא נעלם אני לא רואה אותו.
    אני מחדד את העיניים, והוא נעלם מהגג פתאום, אני מנסה להבין מה קורה ואז אני מבחין בחור ברעפים של הגג שאני עומד בו, חור בגודל שלולית מטר על מטר, חור מטורף, חור שחור. מסתבר שהגג היה שבור ובעלי הנגרייה במקום לשים פלטה חדשה של רעפים, הניחו פלטת דֶמֵה שכזו מפלסטיק דק, ואח שלי פשוט דרך על הצלופן הדקיק הזה, ונבלע את תוך הנגרייה. גובה 12 פאקינג מטר, אח שלי צנח.
    אני ניגש בזהירות אל החור, נשכב על הבטן ומציץ מטה, אני סוקר בעיניי את חלל הנגרייה אבל חשוך שם, על אף שהחור שנוצר מאיר במעט את החלל, אני לא רואה את יאיר, גבוה כאן ממרחק 4 קומות, אבל העיניים מתאמצות ואני פתאום מבחין בגופיית התכלת שלו. הוא פתאום כל כך קטן.
    "יאיר" אני צועק לו
    הוא לא עונה.
    "יאיר"
    דממה
    "יאיר"
    הוא שוכב שם בתנוחת עובר כמו בתנוחת היוגה שאני אוהב, עם הפנים לרצפה. ואז לקול צעקותיי הוא מתרומם, אני זוכר את זה, פריים אחרי פריים, חולייה אחרי חולייה, הוא מותח את הצוואר באיטיות ומרים את מבטו אליי, ואז ממרחק 4 קומות, זה מתגלה לי, כל הפרצוף שלו מרוסק!
    כולו מלא בדם.
    אויי ואבוי!
    ואז שמעתי אותו צורח, ואז בכי, הוא מעיר את כל השכונה.
    מסתבר שהוא נפל 12 מטר על הרגליים, ואז הברכיים פגעו ברצפה, ואז הפרצוף הוטח על הרצפה. כמו דחליל, הוא שבר את שתי הברכיים וריסק את הפנים.
    אויי לא, אויי לא, אויי לא, מה לעזאזל עשיתי?
    "יאיר חכה אני קורא לאבא" פלטתי צעקה לכיוונו.
    הלב דוהר, אני צועד באיטיות שמא לא אדרך על רעפי דֶמֵה נוספים, אני מגיע אל קצה הגג איפה שקודם צפיתי על יפו שהייתה כל כך יפה, וכעת רק תמונת הפרצוף המרוסק שלו מלאה בדם מהדהדת לנגד עיניי.
    אני יורד מהגג
    * * *
    אחוז תזזית אני רץ מהר הביתה, המרחק מהנגרייה לבלוק שקודם היינו בו זה בערך קילומטר, והריצה לוקחת זמן, ואז גשם מתחיל, טיפות קטנות, שהופכות לכבדות, שמנות ומלוכלכות מכל אבק הקיץ האחרון, ואז המדרכה נצבעת בכהה, אבל אני רץ, מתופף על שלוליות הגשם עם הסנדלים שלי. זה הגשם הראשון ואני שונא אותו כל כך, הוא כל כך לא בא בזמן. אבל אני רץ, באמוֹק אני רץ.
    אני לא זוכר איך עליתי במדרגות והודעתי לאבא שיאיר כרגע נפל מהגג של הנגרייה, אבל עשיתי את זה והדבר שאני זוכר זה כשהגענו אבא ואני לנגרייה הגשם כבר פסק וכבר התאספו שם מבוגרים מסביב לדלת הברזל של הנגרייה, הם שמעו את הצרחות של ילד בן ה 8 וחצי, והם עמדו מול דלת ברזל מטורפת, כבדה, שנעולה במנעול כבד כסוף, היו שם שלושה מבוגרים ושני ילדים.
    הם ניסו לנפץ את המנעול עם בלטות מזדמנות שמצאו, אבל לשווא – זה חתיכת מנעול כבד.
    ואז הביא אחד המבוגרים איזה מוט ברזל ענק, והצליח להשחיל אותו, בין המסגרת של הדלת לדלת עצמה, אני זוכר את הרעשים של הפלדה עם מוט הברזל, החיכוך המתכתי הזה, עד עכשיו אני מקבל צמרמורת שאני שומע את זה, ברזל נוגע בברזל, אבא שלי מצטרף אליו לפתוח את הדלת. לאט לאט מצטרפים עוד אנשים לאירוע, הם שמעו את הצרחות, את קול המתכות שנפגשו. הם משחילים את המוט ויחד ארבעה גברים חסונים מעקמים את הדלת עוד קצת, ועוד קצת, ועוד קצת, ואז סדק קטן, יכולתי להבחין בעיניים של אח שלי דרך הפתח הצר שנוצר, הוא חיכה שם, כמו גור חתולים בין השיחים הוא הביט בי בעיניו הדומעות, רועד כולו. והם מעקמים את הדלת, עוד קצת, ועוד קצת, ועוד קצת, עד שנוצר פתח מספיק גדול, אבל זה עדיין לא מספיק, עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, ויד גדולה נכנסת פנימה, ושולפת את הילד עם הפרצוף המרוסק החוצה, החולצה שלפני רגע הייתה תכלת הפכה לאדומה ובקושי יכולתי לראות את הפנים שלו מרוב אדום.
    כולם היו שמחים.
    אבל לא אבא שלי.
    אבא שלי החליט להביא לו מכות.
    אשכרה?
    אשכרה.
    הוא פשוט הרים אותו ממרפק ימין והרביץ לו, לא יודע למה, אולי לחנך אותו שלא עושים דברים שכאלה.
    אבל זה אני שאמרתי לו לעלות על הגג, לי היית אמור להרביץ אבא, זה אני הייתי אמור לצנוח מהגג המעוגל הזה, אבל הוא הרביץ לו, זאת התמונה שיש לי, ואני לא יכול לשנות את ההיסטוריה של הפיקסלים בזיכרון הזה שהבטתי בו מרביץ לאח שלי השבור כמו בובת סמרטוטים חסרת אונים.
    אבל אל תכעסו על אבא שלי, תסלחו לו, אני סלחתי לו, איך אפשר לשפוט אדם שנאבק עם דלת ברזל, ושומע את הבן שלו גוסס מחרחר נשימות מאף ולסת שבורים, מי אני שאשפוט את רגעי המצוקה שבטח עברו עליו, ובאיזה קלות אפשר לאבד עשתונות, במיוחד למי שבארגז הכלים המנטלי שלו, יש רק שני כלים, חיבוק וסטירה – וסטירה הייתה בתקופה ההיא הכלי המיומן שלו.
    המבוגרים האחרים הפרידו את אבא מאחי עד שחזר לעשתונותיו, אבא אחר בזמן הזה ניגב מדם את פניו המרוסקות של אחי הגדול.
    * * *
    עכשיו אנחנו בבית. לא זוכר איך הגענו. אבא מחליט שלא נוסעים לבית החולים, קודם מקלחת ואז בית חולים 'אנחנו אולי מיפו אבל לבית החולים אנחנו נגיע נקיים'.
    בבית החולים וולפסון הכניסו אותנו מהר, לא היינו צריכים לעמוד בתור, הפרצוף המרוסק של אחי, היווה כרטיס כניסה VIP וכולם פינו לנו את הדרך.
    עלינו במעלית.
    לא זוכר – עברו מספר דקות – לא זוכר – אני ממתין מחוץ לחדר הניתוחים.
    בתוך החדר היה אח שלי, דלת עץ מפרידה בינו לביני, ואני שומע אותו צורח, אני שומע אותו בוכה, הפעם זאת חוויה לחוש השמיעה, רק סאונד, בלי תמונה אבל אני רציתי לראות, את מה שאני הייתי אמור לחוות, זה אני הייתי אמור לשכב שם על מיטת הניתוחים, רציתי לראות מה עשיתי לפרצוף של אחי שהחיים העניקו לו.
    בתחתית הדלת שלבי אוורור אלכסוניים, שכבתי עם הבטן על המרצפות הקרות, וניסיתי להציץ מה עושים לו שם, אבל כלום, רק כפות רגליים מתרוצצות, ואת רגליי המיטה שעליו שכב, שרעדו בזמן שהתפרע, וצעקות בכי כמו געיית שור, אבל לא את יאיר, נאלצתי להסתפק בקולות שהפכו פתאום לשקטות עד שהפסיקו לחלוטין.
    התרוממתי מהרצפה הקרה, חזרתי לספסל הפלסטיק שממול דלת העץ, הנחתי את הישבן על הכיסא, את הראש על הכתף של אמא ונרדמתי.
    * * *
    למחרת, או יומיים למחרת – לא זוכר. התעוררתי במיטה הרגילה, לא זוכר איך הגעתי, ואיך? ומתי הניתוח הסתיים? אבל כשפקחתי את עיניי ראיתי את אח שלי לצידי, עם פרצוף חבוש, וגם הברכיים.
    מאותו יום נפערו לו הברכיים שאלוהים יעזור, ואלוהים עזר, מאוחר יותר נתוודה כולנו שזה עזר לו עם הכדורגל, הוא גדל להיות אחד החלוצים הטובים בשכונה, אני זוכר פעם אחת שהוא שיחק, וישבתי אני בספסל הצופים, לצידי צפו במשחק אנשים שלא הכרתי, שמעתי אותם מתלחששים "תסתכל על ההוא עם האף הגדול, יש לו רגליים טובות". ואותי הצחיק שמהמרחק הגדול ההוא בין הדשא לספסלים עוד יכלו להבחין באף הענק שלו.
    והאף הזה גדל, כמו כל איבר בגוף גם האף הזה גדל.
    21 שנה מאוחר יותר הוא יעשה ניתוח אף, הוא יקצר אותו לפחות בחצי ויחזור להיות ילד יפה, ערך העצמי שלו יתחזק, גם הביטחון העצמי יעלה והוא יכיר אישה יפה ויתחתן.
    ואני אכתוב את הסיפור הזה.
    דמעות מלטפות לי את הלחי, הדיו מלטף את שורות הדפים, ומשב רוח מלטף את עלי הדקל שמחזיר אותי לנוכחות של המדבר הקסום של סיני, מזכיר לי להניח את העט, הסוסים הגיעו ליעד. עוד רגע יוסוף עוזר הטבח, יגיע וישאל אותי מה אני רוצה לצהריים, אני אסתפק במרק המלוחייה שיגיע בטח בערב.
    אני חושב שאכנס למים, לתת לרגשות האלו שצפים לחזור למקור ממנו הם באו, לתת לגאות הזו של ים סיני למלא אותי בחיבוק רטוב.
    אני אוהב אותך יאיר, כל כך.
    אני מצטער על היום ההוא, ששלחתי אותך לראות כוכבי נינג'ה ממתכת וקיבלת פנייה שונה להיסטוריית החיים והפנים שלך, אני מצטער על הגשם הראשון של 87. איך אתה חווית אותו מעולם לא שאלתי, ולא אשאל כנראה, זה הסיפור שלך, רק סליחה בליבי, אהבה, ותודה לאלוהים שאתה עדיין בחיים.
    מעולם לא עליתי על גגות יותר, וכוכבי נינג'ה לא עניינו אותי יותר.

    [בתמונה למעלה שנינו יחד חצי שנה לפני הסתיו ההוא. זה אני ששכנעתי אותו להתחפש לנינג'ה השחורה ]


    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.


    להגיב
  • חי בספר – כתיבת ספרי זיכרונות

    [גלבוע דקר]

    לפני כמה שנים סיימתי שיחת טלפון, פניתי לאשתי ואמרתי לה: "זהו, אני מתפטר, אין סיכוי בעולם שהיום, ערב יום שישי, העורך ישלח אותי להכין כתבה כשהוא בכלל לא מוכן לדבר על האפשרות לשלם לי על היום הזה."

    למחרת, יום שבת קיצי וחמים, מתכוננים לצאת לפיקניק ושוב טלפון. כשסיימתי את השיחה פניתי לאשתי ואמרתי לה: "הוא לא אמיתי, מישהו טבע בחוף הים והעורך רוצה שאסע לצלם את האסון, אני אפילו לא צלם!"

    עם עלות השמש התפטרתי מעיתון ששילם לי 4,500 ₪ בתמורה לשתים-עשרה שעות עבודה שנתתי לו ביום, ונדבקתי לספת הכאילו-עור שנצלתה בשמש של חודש יולי. אחרי חודש ימים של חשיבה על העתיד שלי כאדם שצריך להתפרנס וכאדם שרוצה לחיות ולהפסיק להיות עבד, הגיעה ההארה. קפצתי מהספה הדביקה בהתלהבות "מצאתי!" אמרתי לצופית שישבה בחדר העבודה שלה וערכה, "יש לי רעיון לאפליקציה גאונית!"

    וכך מצאתי את עצמי עושה את המיליון הראשון כבר באותו החודש.

    או שלא. אחרי חמש דקות שיחה ושאלות שלא ידעתי לענות עליהן, הבנתי כמה גדולים החורים ברשת הרעיון שלי, הכנתי קפה וחזרתי להידבק למחשבות ולספה האדומה.

    במשך שבועיים נוספים שתיתי קפה, נדבקתי, קפצתי מאושר בזכות רעיון חדש, נתקלתי במציאות וחזרתי לסורי. "תגיד, אולי תרשום מה אתה אוהב לעשות? למשל, מה אהבת לעשות בעיתון?"

    הכנתי קפה. לקחתי דף ועט וחזרתי לספה.

    "אני אוהב לראיין אנשים, לשמוע סיפורים על החיים שלהם, אוהב לפגוש אנשים מיוחדים במינם, אוהב לעבוד מהבית, רוצה להיות הבוס של עצמי, אוהב לערוך תחקירים, אוהב לקחת סיכונים".

    עבר עוד שבוע של רעיונות בשמש טרם שמעתי מצופית: "הו, זה רעיון מצוין, אני בטוחה שתצליח בזה, אתה טוב עם אנשים מבוגרים ויודע להקשיב – אין לי ספק שהם יאהבו אותך".

    מהרגע הראשון ידעתי שאני לא רוצה לכתוב ביוגרפיות או סיפורי חיים כמו אלו שנחשפתי אליהם, לכן החלטתי שב'חי בספר', המידע שנקבל מאנשים יחזור אליהם בצורה של סיפור, הכתוב בנאמנות למקור ובאופן שירגש את הקוראים המכירים את גיבור/ת הספר וגם את אלו שלא.

    מאז עברנו כמה קיצים, חלקם בשמש וחלקם בחדר מול מסך מחשב, כתבנו ספרי זיכרונות שזכו לתשבחות ולהמלצות חמות, הצטרפו אלינו עוד שני כותבים מוכשרים ולא מעט אנשים כבר מכירים את השם 'חי בספר'.

    גלבוע דקר – חי בספר- כתיבת ספרי זיכרונות – 0547-345002 – מיילפייסבוק

     

    המלצות:

    "גלבוע הפתיע אותנו ביכולותיו המופלאות לגרום לאימא להתרכז ולספר, בסבלנות אין קץ בנועם הליכותיו. הוא שיתף אותנו בכל תהליך הכתיבה ויישם את הערותינו בקשב רב ובצורה נעימה. אנו חושבות שהתהליך שאימא עברה חשוב לה ולנו לא פחות מהספר המקסים שיצא לבסוף".  יעל דותן

    "כשאני רואה את אמא קוראת בהנאה את סיפורה, מביטה בתמונות המזכירות נשכחות אני בטוחה בבחירה. מיומנות העבודה של גלבוע היא זו שמעצימה את החוויה ומעניקה לאמא ולנו זיכרון עד".  שרה וגנר

    "הכתיבה שלך גורמת לנו להתרגש מחדש מהסיפורים שסיפרנו כל חיינו… קיבלנו מתנה מדהימה לגיל 85! נמליץ בחום לכל מי שמעוניין במזכרת מרגשת". אברהם וציפורה קרייזל

    "רגישותו לזולת והבנתו את המרואיין סייעו רבות על מנת להגיע אל המרואיינים לשם קבלת אינפורמציה רחבה ומדויקת. שיתוף הפעולה של גלבוע אתנו והאווירה הטובה  ועצם היותו זמין בכל עת עזרו לנו באיסוף החומר והכנתו".  כוכבה ויצחק קרמר

    "גלבוע הוא איש שאוהב אנשים. ההורים שלי מאד נהנו מהביקורים שלו. בנוסף, כשהוא נכנס לסיפור הוא באמת מתעניין, בודק את הפרטים עד הסוף, מחפש באינטרנט, לא מוותר.במהלך חיפושיו הוא גילה לנו כמה פרטים שלא ידענו וספק אם היינו מגלים בלעדיו..

    לסיכום, אנחנו מאד שמחים שבחרנו דווקא בגלבוע וב'חי בספר'. מן הסתם יש עוד אנשים שעוסקים במלאכה הזו אבל הוא עושה אותה בדרך המיוחדת שלו, מכל הלב והנשמה".  משפחת חדש


    להגיב
  • שמחה רבה שמחה רבה? אביב הגיע, פסח…

    יותר מחצי שנה שלא כתבתי במושבה. כתבתי הרבה פוסטים, חלק שיווקיים, חלק עריכות של אורחים. אבל לשבת ולכתוב את אשר ליבי, לא יצא מאז ראש השנה. עם דגש על יצא. כי כתיבה מהלב היא כזאת שיוצאת ממנו. לא מהראש. לא לכתוב על "מה שצריך" או "מה שקורה עכשיו", אלא על עניינים שברומו של לב, שהם אוניברסלים ופרטיים גם יחד, שהם סודיים וגלויים לעיני כל.

    אבל איך מוציאים שם מהלב כוחות לכתוב או לפעול על בסיס קבוע. איך יוצאים מעבדות המוח לשקט של הלב. זה הסוד שאני מקווה למצוא השנה שאולי יוציא אותי באמת לחופשי.

    וזה לא שלא ניסיתי לכתוב. אפילו הלכתי לסדנת כתיבה עם גבי ניצן (מומלץ!). עלו לי אחלה רעיונות ואלוהים, כל מה שקורה בעולם ובחיים שלי יכול לתת נושאים לרומן. אבל כשסופסופ ישבתי מול המקלדת, מייד הצטרף השופט הפנימי שאף פעם לא מרוצה, או שהיה משהו חשוב יותר לעשות. אז מוסיף להגדרת החופש גם את החופש מביקורת עצמית. מהרצון להיות מקורי ומצוין כל הזמן. ואת הבחירה החופשית חסרת נקיפות המצפון או רגשות האשם לעשות עכשיו, בדיוק עכשיו, את מה שהכי טוב בשבילי ואני הכי רוצה לעשות (גם אם למישהו אחר זה רגע פחות מתאים).
    אני אלך לי לנוח רגע.
    "אבא קקי!" (כמה שאני טוב בתיאוריות…).

    מחר נעשה לנו מדורה עם חילדים וחברים. ליל כאוס חופשי. נדבר על מושג החופש ועל חיים בתקופה של עבדות מודרנית (כזאת שהעבד לא מודע לעובדה שהוא כזה). על ההבדלים בין חופש פנימי וחיצוני ואולי נקבל עיצה טובה מהילדים, איך תמיד לחיות את הרגע ולא לדאוג לעתיד…

    חג חירות רב מימדית הוליסטית ומלאה (-: שמח


    להגיב
  • הבוכריס שלי / רודי סעדה

    החלק הראשון – מסע ה-8,196 דפים

    [רודי סעדה]

    ינואר 2001 – אחרי שביליתי פעמיים בכלא הצבאי, ועם שלושה חודשי 'דפוק' שנוספו לי לשירות, הנחיתו אותי ליחידה קטנה בחיל האוויר, מובחרת, כך היא הייתה, יחידת בת של שלדג, סודית, 32 חיילים לא יותר, הייתי בסה"כ ג'ובניק בתול, חנון חבוש במשקפיים מעוטר בזקן צרפתי עטוף ביחידה של קרביים שרירנים מורעלים יפי תואר, פרחי טיס שנפלו יום קודם מקורס טיס, נהנתי מהפטיליטיס של הנופלים בשוקו ולחמנייה בכל בוקר, ומהכבוד לאכול צהריים בחדר האוכל של הקצינים. שזה אותו דבר כמו חדר אוכל רגיל רק שאוכלים בו קצינים, ויש גם קינוח.

    צהריים- חורף, העננים באותה עת נתנו לשמש שהייתה במרום השמיים להעניק ראות צלולה לרבע שעה שתבוא. בחדר האוכל בשולחן ישבו קלימיאן, ארז ויוסי התימני, אני הצטרפתי אליהם לשולחן.
    15 דקות זה מה שהייתי צריך כדי להכניס את עצמי לתסבוכת של החיים. תוך חצי דקה דגתי אותם להומור שלי, ואני על הגל, לקול הצחוקים הצטרפה דקלה ג'ובניקית מחוצ'קנת מהיחידה, שבדיוק עשתה תורנות מטבח. היה לה צחוק טוב, אני אוהב אנשים שצוחקים טוב.
    בדקה ה 4, ניגשה לשולחן אחראית המטבח, היא הייתה נגדת, היא פנתה לדקלה וציוותה עליה לחזור לשטוף את הרצפה, בצבא לא מבקשים, בצבא פוקדים, ואני שהרמתי את השולחן מצחוק, הרגשתי שיורד לי קהל מהחגיגה, ביקשתי ממנה שתישאר לעוד 3 דקות, הנגדת דיברה אל דקלה בטון דוחה, הערתי לנגדת בטון מזלזל "אל תתערב רודי" הוסיפה הנגדת, ודקלה מצאה את עצמה עם החצ'קונים המגב והסמרטוט.
    בדקה ה 7 הגעתי אל דלת היציאה מחדר האוכל, במעבר היציאה עמדה הנגדת עם קופסת קרמבואים וחילקה קרמבו לכל קצין שיצא וחלף על פניה, כשעברתי ושלחתי יד לקרמבו, היא הזיזה את הקופסה ממני וביקשה שאתנצל. נעלבתי.
    "מה?"
    "תתנצל ותקבל קרמבו"
    "אני לא אתנצל בשביל קרמבו, תביאי לי כבר את הקרמבו"
    באותה עת קרמובאים כנראה עשו לי את זה, לא יודע, וזה לא שלא היה סניף של בונזו'ר בתל נוף, היה, גם בריכה הייתה, אבל הקרמבו, הקופסה, הנגדת, ההיעלבות, ואם חשבתם שטיסת השוקולד היא ישראלי מכוער, לא פגשתם אותי בגיל 20.
    ואני עומד שם והיא פקדה עליי להתנצל.
    ואז זה יצא ממני "תמצצי לי ואני לא אתנצל" זה מה שיצא אחד לאחד, זה עוד כלום
    "תמצצי לי ואני לא אתנצל מי את בכלל?" ויצא עוד. כל ההדחקות שלי, כל הכלא, כל הכעס יצא לי מהפה. חדר האוכל היה גבוה ב 6 מדרגות מהמדרכה, ובכל ירידה במדרגה סיננתי עוד צעקה, יותר נוראית מהקודמת, כל מדרגה דקה, בחיי, שאלוהים יעזור, 6 דקות של של פה ג'ורה שפצח במונולוג הכי מקלל שיש. זה היה משחרר.

    חלפו 7 דקות כשנשמעה אזעקה בתל נוף, הבסיס החצי פתוח, הפך לסגור הרמטית, ופתאום הרבה מכוניות יוקרתיות, פלאפלים, וכל מיני מתכות על הכתף הופיעו ברחבה של היחידה הקטנה שלנו, הבסיס הוקפץ, כל האלופים ואישתם באים לחגיגה. מכונית של משטרה צבאית הופיעה. ולי קוראים למפקדה.

    אני מואשם בהטרדה מינית.

    מחליטים להכניס אותי ל 3 חודשים בכלא, אין ספק שהרסתי לקצינים האלה את הצהריים, וזה ממש לא לעניין לעשות דבר כזה.
    למזלי מתקיים משפט.
    משפט – אני בחדר של אלוף משנה, הוא מפקד היחידה, דגל ישראל מאחוריו, והוא מעמיד אותי למאסר. תוך כדי שהוא מוסר לי את פרטי האירוע אני עוצר אותו בגסות כמעט "סליחה המפקד, אני חושב שאתם מתבלבלים"
    "מה?"
    "אין לי מושג מה קורה פה, אבל אתה מתבלבל"
    "על מה אתה מדבר?"
    ברגע זה נכנסתי לאול-אין, למשחק החיים שבו אני מחליט החלטה נחושה שאני לא מרפה "אין לי מושג, יש פה איזה טעות לא הייתי בחדר אוכל, לא פגשתי שום נגדת, לא קיללתי" זה מה שאמרתי לעצמי. זה מה שאמרתי לו. מהעמדה הזו הבטחתי לעצמי אני לא זז, לכלא אני לא חוזר.
    "מה?" הוא הביט בי במבוכה.
    "יש כאן טעות" אני מסביר ואומר.
    הוא הביט בי במבטו החודר, 10 שניות בעיניים, הוא היה טוב, אני הייתי טוב יותר, לא הנעתי שריר מהמבט עד שהוא פלט "צא רגע החוצה"
    יצאתי החוצה.
    רבע שעה אח"כ מתייצבת אותה הנגדת מחדר האוכל, ושנינו נכנסים למפקדה.
    עימות – אול-אין אני אומר לעצמי בלב, רודי אול-אין.
    המפקד: זה רודי זה שהטריד אותך?
    היא מביטה בי "כן"
    ואני מסתכל בה בעיניים שואלות "מי את?"
    "מה?"
    "מי את?"
    "מה מי אני?"
    "אני לא מכיר אותך מה את רוצה ממני?"
    אול אין
    "תגיד לי אתה דפוק, היית איתי כרגע בחדר אוכל עם הקרמבו"
    "אין לי מושג על מה את מדברת"
    אול-אין
    "רודי, מה אתה משקר" היא הביטה על האלוף המבולבל "הוא משקר"
    "אין לי מושג" אני משיב "אולי היא מתבלבלת"
    "איך אני מתבלבלת, אני מכירה אותך, רודי, עם זקן צרפתי"
    "את מתבלבלת ביני לבין מישהו אחר"
    "מה?" היא מתחה את הפנים שלה בפליאה "ישבת שם בשולחן והצחקת את החבר'ה שלך"
    יש את הרגע שאתה משקר ועם השנים אתה כבר מאמין לשקר, פה השקר היה כל כך חזק שתוך כדי השקר אני מאמין לעצמי, אול-אין, זה היה רגע כל כך חזק באמונה שאפילו התודעה שלי לא יודעת באיזה תיקייה מאוחסן הסיפור שאני כותב אותו.
    שיקרתי ושיקרתי ושיקרתי, במשך 66 דקות שנראו כמו נצח מתנהל עימות אם בכלל מדובר שאני זה אני, ואני עם אול אין ביד, את עצמי אני אפילו מבלבל. אני זוכר שהיא עצרה לרגע, גלגלה עיניים לאחור, וניסתה להיזכר אם אני זה אני, ברגע הזה התודעה שלה התחילה להדהד עם השקר שלי, ואני כבר בתוך המשחק.
    שאלוהים יעזור שזה ייגמר כבר.
    המשפט הופסק.
    יצאתי מהמפקדה עם דפיקות לב וביצים של אבטיח, בשמיים השמש הסתתרה מאחורי ענן אפור ואני הבנתי שני דברים:
    1) שאני שחקן בן זונה
    2) לפה אני לא חוזר

    שלושה שבועות אח"כ שוחררתי מהצבא, חודש לאחר מכן התחלתי שנה א' ביורם לוינשטיין.
    וזאת תמונה מ2001, כבר אז מתגלים המפרצים

    החלק השלישי – הגשם הראשון שלי


    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.


    להגיב
  • מסע ה- 8,196 דפים / רודי סעדה (אול אין)

    [רודי סעדה]

    לפני שלוש שנים ושלושה חודשים בדיוק החלטתי באופן נחוש ללמוד לכתוב, ממש מאפס, להניע את היד ולהריץ אותיות כחולות על הדף, מה שיוצא יוצא, על העיני על הראסי, אוֹל אִין. בבוקר שעה בערב שעה, לא פחות משעתיים. היו ימים של חמש. 'כולל יום שבת רודי?' כן, הבטחתי לעצמי, 'כולל שאני בחו"ל?' כן כולל שאתה בחו"ל רודי. אתה נכנס לאוֹל אִין, דיברתי אל עצמי בגוף שני, אתה כותב, בכתב יד, בעיפרון, בעת כדורי, בעט נובע שנקנה מדנה עטים בדיזינגוף, ולרגע לא אדבר איתה על מחדד, שהיא לא תהפוך ל'דנה כלי כתיבה'.

    עד לרגע זה 8,196 דפי A4 ששזורים ל 117 דפדפות ספירלות זולות שנקנו ממאקסטוק בגבעתיים, לקח לי חמישה חודשים לקרוא את כולן, לא הכל מובן, לא הכל קריא, כתבתי הרבה, על החומה בסין, בחושה בסיני, כתבתי שהייתי עמוק בכוכבים ביער של קוסטה ריקה ובין סצינות בהצגה של קופיקו.

    דפים עם עיגולי קפה, דפים קרועים, חול ים, שיערות חתול לבנות, דמעות, אני זוכר אותן, זוכר כל אחת מהן.

    הרבה מחברות כתבתי סתם, מילים, אותיות שחוברו למשפטים חסרי היגיון, שירים, הרבה אני כותב על סטנדאפ, לא סטנדאפ על הסטנדאפ, מה זה סטנדאפ, אני מנתח סטנדאפ מכל הכיוונים מותח אותו עד שזה מאבד משמעות, ואז כותב רעיונות, ומחשבות, וזכרונות ועבר הרבה עבר ממלא את הדפים.

    אני כותב התבוננות, על מה אני רואה באותו הרגע, איך פעמוני הרוח שהתקנתי מנגנים לי רוח סתיו, לגשם שפורץ דרך הפתח הצר בחלון שלא סגרו עד הסוף, כותב מעבר דירה, מכתב פרידה לחבר, וברכת מזל טוב לאמא.

    כותב על הכלא בצבא, על הכלא באזרחי, מפחד פחד מוות על הדפים, על החרדות, על מערכת המשפט על הסיפור הקפקאי שהיסטוריית החיים ניווטה אותי בנתיב שאני כל כך רוצה למחוק אותו אבל משתדל לחיות איתו בשלום.

    יש מחברות שלמות שאני כותב על אמונה, ואלוהים, אני כותב תפילות, כמיהות, אני כותב על חופש.

    אני כותב את הטיולים בחו"ל, איך האינדיאני לקח אותי לטיול בנופיה היפים של הנפש בלילה ההוא סביב המדורה ביער, את הצלילה בלילה בים הקאריבי של קולומביה, את הפיגוע שהייתי עד אליו, את הצניחה החופשית בארגנטינה, ואיך לזה שעלה לפניי לא נפתח המצנח, אני כותב על המוות שלו, על כמעט המוות שלי, כותב תודה לחוט השערה, שהחזיק אותי בחיים. מרגיש כמו ויסלבה שימבורסקה. תודה. תודה. תודה. הרבה תודה יש במחברות.

    אני כותב את החיים, את החזון שלי, איך הדימיון הפרוע מגרד חלומות על הדפים, מתפרק לאותיות ומשפטים שהופכים לעוגנים בדרך שאני כל פעם לומד לצעוד אותה מחדש. את הנפילות והקימות, לאט לאט ובעדינות.

    ואז הריון, כותב על ההריון, הלא צפוי, כותב על ההפלה, על הגרידה, על היום הנוראי ההוא באסותא על הנסיעה ברכבת, על הילד שלא נולד על תמונת הפרופיל שלו באולטראסאונד שנחקקה לי בזיכרון.

    2 מחברות אני כותב על דמעות, על הטעם שלהם, השקיפות, על העיניים הצלולות שהן משאירות בלכתן, אני כותב דמעות של שמחה בחתונה, ודמעות אחרות, סמיכות, עכורות, אני בוכה על הדף פרידה, מחברת על פרידה ועוד מחברת ועוד מחברת, וספק מזדחל, ספק כותב ספק.

    הרבה ספק, ערימת דפים של ספק, ספירלות של ספק. וחושך על הדף כולו באותיות כחולות מבולגנות.

    ואור.

    כמה דפים על אור, ואז מחברת שלמה של שמחה, ועוד מחברת על חופש, אני כותב על השמש שזורחת, כותב אסטרולוגיה, כותב כוכבים, כותב עם וונוס יופיטר ומאדים.

    אני כותב על הפגישה עם המתקשר ההוא, על הדקל שמולי בסיני, על הגאות והשפל, על חלוקי הנחל, על חוסיין, על הגלים שליטפו לי את התודעה בביקור האחרון בראס אל שטן.

    שלוש שנים ושלושה חודשים, שזורים לאותיות, סיפורים שקטפתי בדרך, ו… וואלה יש סיפורים מגניבים הזויים חלקם מטורפים. כחלק מלימוד הכתיבה, החלטתי לקטוף כל שבוע סיפור מהמחברות ולהעלות אותו לכאן, לא משימה קלה, ישנם סיפורים שפרוסים על שנה, ויש סיפורים שהם אירוע בודד. ומעבר לזה זאת חשיפה מאתגרת עבורי, אבל אני עושה את זה, על העיני על הראסי. חלק מהסיפורים יהיו ארוכים חלקם קצרים, אלמד לתמצת, לקצר, להעביר את העיקר, להשתפר.

    אול אין רודי אול אין. (למעלה זו תמונה של חופש)

    > חלק שני – הבוכריס שלי


    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.


    להגיב
  • לילד שלי יש הפרעת קצב…

    [ענת גנדלין]

    בואו נדבר על זה תכל'ס:
    הילד שלך בלגאניסט.
    פאדיחה.
    לא יעזור כלום. זאת האמת…
    HDD, PDD, ADHD, PSD, HTML
    יש אבחון אין אבחון
    שום דבר לא ישנה את העובדה הפשוטה…
    החיים איתו זה כאוס…
    כן הוא יודע להתארגן לבד,
    בעצם הוא מאוד עצמאי,
    אבל עדיין אפשר למצוא אותו בבוקר, עם המכנסיים בחצי הדרך למעלה…
    בוהה בעכביש שמטייל על הקיר, או מצייר עם נעל אחת…
    הוא כל כך חכם שתוך שניה הוא משתלב בשיחות של המבוגרים…
    אבל מרוב שהוא רגיש לכל מה שקורה מסביב, הוא יכול ללכת לחדר שש פעמים להביא את הקלמר ולחזור לספר לך משהו…
    אין סיכוי שהוא ילך לישון לפני שיש דממה בכל הבית…
    אותו הדבר בשיעורי הבית. הוא יודע את כל התשובות, אבל לשבת? לכתוב? להתרכז? עדיף להפוך את מד הזווית למכונית ולהסיע אותו על החוברות ושיהפוך לאביר ואז לשטיח מעופף ואז לדינוזאור ואז לנסיכה למטוס ואז…
    לפעמים נראה שהוא חי בתוך הדמיון שלו והמגע עם העולם החיצון הוא לגמרי מקרי…

    ומצד שני הדמיון שלו מדהים והוא מתגבר על המכשולים המורכבים של הקושי שלו בזכות זה,
    מוצא לעצמו תעסוקה, פתרונות, ריצורי (או אירוכי) דרך…
    כשמשעמם לו הוא מתחיל לטפס על כל הבית, להתלות על מדפים, על וילונות…
    להפוך את שולחן האוכל לבריכת שחייה,לקחת את כל הברגים וארגז הכלים ולעשות מהם מסילת רכבת או חניון או ארוחת ערב לכולכם…

    אבל כשיש זמן ואת יושבים יחד, מתגלה מולך פלא הבריאה…
    הוא יושב, משוחח, שואל ומקשיב, כמה פנינים בתוך הראש הקטן והקודח הזה!
    כמה נחת כשעוצרים הכל פשוט כדי להיות איתו!
    כמה הוא זקוק לזה וכמה קשה לך לפנות זמן!
    הוא יודע תמיד מה עובר עלייך, שומר עליך כשצריך…
    הוא רואה את העייפות, הוא רואה את הדאגה, הוא מזכיר לך מה לקחת לפני שיוצאים מהבית…
    גם את הפאדיחה הוא רואה.
    כשהוא שובר והרוס משהו בלי כוונה, כשהיד שלו פשוט נשלחה קדימה, הסקרנות המבורכת וההרסנית גם יחד…

    אצל הקרובים שלכם שלא הייתם אצלהם כבר 33 שנים…
    הוא כל כך רוצה להיות טוב, שיתנפח לך החזה מגאווה…

    והוא נלחם כל יום בכל כך הרבה שדים, בשבילך, בשביל שלך יהיה יותר קל…
    הלב שלו מלא אהבה, לכולם, אבל במיוחד אלייך..

    הוא כל יום מתפלל לאלוהים לפני שהוא הולך לישון, "אלוהים, תעשה שמחר אני אצליח להיות טוב"…
    ואלוהים אומר לו: "מתוק שלי, אתה טוב, אתה הכי טוב! בראתי אותך ככה מבחירה, אצלי אין טעויות…."
    "יש לך תפקיד בעולם הזה, ובשביל התפקיד הזה נתתי לך מתנה."
    "אתה שומע? לא לקות, מתנה!"
    "היכולת שלך לחוש אנשים ואנרגיות ותחושות באופן כל כך פלאי, ההתלהבות שלך מכל דבר שחולף על ידך, הראשוניות בה אתה חווה הכל, משתמש בכל החושים שלך, החיבור שלך לטבע, לבריאה שיצרתי, הלב האוהב שלך הרגיש כל כך! הדמיון שלך, היכולת להמציא לשכלל ולשלב בין דברים, כל אלה הן מתנותיי לך".

    "ילד העידן החדש,
    ילד המהפכה,
    ילד האור והאהבה,

    אמור מעכשיו – אתה לא לקוי, אתה נציג האבולוציה,
    אתה בורכת, במתנות האל, כדי לפתוח את לבבותיהם הקשים של הדורות שכאבו לפניך,

    ללמד אותם על חמלה,

    על קסם,

    על אפשרויות,

    על קבלה,

    על פתיחות,

    על אהבת חינם….

    ופונה אלוהים אליך ואומר – וזה התפקיד שלך. אבא. אמא.
    הבאתי אותו לך למשמרת, להזכיר ולהראות לו את המתנה שהוא, לשמור ולהגן מפני אלה המנסים לאלף את לקותו, לכופף ולהכניסו לתוך מסגרת, לתוך השטאנץ הישן המשעמם והלא רלוונטי…

    בכל רגע בו הוא בקרבתך, נשמה אלוהית ומבורכת…

    והשכינה והשלום ישובו לביתכם…

    ויהי אור!


    • ענת גנדלין – מנחת הורים ואנשי חינוך, מפתחת גישת "ענתי" לתקשורת ערכית, הרצאות סדנאות השתלמויות וקורסים, ליווי אישי ותמיכה בתהליכי התפתחות והעצמה, טיפול במשברי חינוך. 050-4506603   |   anatikshoret@gmail.com   |  פייסבוק


    להגיב
  • מחשבות על מיניות

    [ארני שומר]

    כמה נכתב על מין, ועל מיניות?
    מה כבר יש לחדש?
    טנטרה וקונדליני, ליבידו וחרמניני, הכל כבר נכתב ונאמר (ומי שלא חקר, הגיע הזמן),
    ועדיין קיים בי תסכול מיני.
    אני כותב כאן עם חשש וגם שמחה, שאני יכול לשתף כאן בתחושות ובמחשבות שלי ושקיבלתי אישור מהאישה.

    מצחיק אה? שאנחנו צריכים לקבל אישור מהאישה?
    אבל האישור לא נובע מתוך הצורך שלי באישור, אלא מתוך רצון לכבד אותה ואת פרטיותה. ולכן אוסיף ואומר שמה שאני כותב על התסכול המיני שלי, אמנם יתכן וקשור לזוגתי טליה, אבל גם ובעיקר משהו שקיים בתוכי, ומשהו שקיים אצל גברים רבים, וגם נשים, וזוגות.

    ולכן חשוב לי לשתף.

    כי הגיע הזמן להפסיק לשתוק. ונכון שאולי לא לכולם מתאים לחשוף את המחשבות המיניות למול כל העולם, אבל אני מרגיש שהיום כמעט ואין לי עם מי לשתף את התסכול המיני שלי.
    לא עם אבא שלי, לא עם אחי, לא עם חברים (למרות שלאט לאט אנחנו נפתחים לזה), לא עם אף דמות גבר שקרובה אלי.

    ואיפה בכלל מתחילים?

    מה כל-כך מתסכל?

    אתם יודעים מה, אני אפילו לא יודע להגיד…. מה מתסכל אותי?

    אולי שאני נמשך להרבה נשים אבל לא יכול להביע את זה כלפיהן מכל מיני סיבות – כי בדמיון שלי זה יצער את טליה, כי לא נעים לי, כי אני צריך להסתיר את זה, כי יש כל-כך הרבה הטרדות מיניות שלהחמיא לאשה היום זה סכנת תביעה, כי מה אם היא תענה בחיוב לכך ואז הדמיון שלי יתחיל להתל בי? כל-כך הרבה סיבות למה אני לא יכול להביע את מה שאני באמת רוצה, ואולי זה בכלל לא מה שאני רוצה?

    אולי התסכול שלי נובע מהסיפור שאני מספר לעצמי על כך שהתשוקה ביני ובין טליה היא לא הדבר הכי חזק בעולם, ושזה בסדר כי יש בינינו כל-כך הרבה חיבור ברמות אחרות, ברמה החברית, ברמה האינטלקטואלית, ברמה הנשמתית, ברמת הלב. אז מה אם הצ'אקרה השנייה שלנו לא הכי מסונכרנת. אפשר לעבוד על זה לא?

    אז זהו שכן, ועדיין זה כל-כך קשה לפעמים, ומתסכל. כי איך עושים את זה? ואיך יודעים שזו אכן הדרך הנכונה? והאם המסורת צודקת בכלל ורק נישואין והתכווננות להקדיש את חיינו זה לזו יכול להביא אותנו לחיבור מקודש גם ברמה המינית? ואולי דווקא לפתוח את היחסים  זה מה שיביא אותנו להיות יותר קרובים? ואולי אם החיבור המיני לא כזה חזק אז בכלל זה אומר שאנחנו לא אמורים להיות ביחד? ומה זה בכלל חיבור מיני חזק. ולמה אנחנו משווים? לתשוקה שלנו למה שלא שלנו? לפורנו? לסיפורים שאנחנו שומעים? לסרטים רומנטיים? ואולי מין זה לא כזה דבר חשוב ואפשר להתעסק בדברים אחרים?

    מלא מחשבות ומלא בלבול, וזה מפחיד. כן אני מודה, זה מפחיד. זה מפחיד לחשוב שצריכה להיות תשוקה ברמה מסוימת, ושהמין יכול להיות מדהים ואם הוא לא אז אולי אנחנו לא אמורים להיות ביחד, וזה מפחיד לחשוב שלהישאר ביחד זה כולל ויתור על חלק כל-כך קסום ומענג בחיים. וזה מפחיד לכתוב את זה בידיעה שאנשים קרובים אלינו, כמו משפחה וחברים קוראים את זה, וגם כי זה כאילו מכניס אנשים אלינו לחדר המיטות. אבל אני לא באמת מכניס אתכם אלינו למיטה, כי מה שקורה שם הוא באמת פרטי ומקודש, אני מכניס אתכם לתוך הראש שלי בעיקר, ואני עושה זאת כי אני מאמין שיש כאן אתגר והוא לא רק שלי. חוסר הידיעה והבלבול שלי קיימים לדעתי עוד אצל מלא גברים ונשים. וכמו שאמר לי חבר, עצם זה שיש לי מחשבות ותסכול מיני זה כבר אומר שמצבי טוב, כי להרבה אנשים אין בכלל עם מי לחוות תסכול מיני.

    איפה הכל התחיל?

    התחלתי לכתוב את הפוסט אתמול, אחרי שאני וטליה היינו בבוקר הזוגי שלנו (מומלץ מאוד להקדיש זמן לזוגיות), ואני קיוויתי שנבלה אותו רק שנינו, ואולי גם יהיה סקס איפשהו באמצע, ואילו טליה העדיפה שנבלה עם הנזיר הבודהיסטי הגרמני שהתארח אצלנו (כן גם זה קורה לנו לפעמים). וזה תיסכל אותי שהיא מעדיפה לארח נזיר, על פני לבלות איתי, יותר נכון שתיסכלו אותי המחשבות על כך שאנחנו לא נהנים מזמן ביחד, ושאיבדנו את הספונטניות והתשוקה שלנו, ושאולי זה כבר לעולם לא יחזור, כל מיני מחשבות כבדות שכאלה, שלעיתים נראות מאוד אמיתיות. אבל לפחות יצא מהם הפוסט הזה…

    אגב נזיר, שאלתי אותו איך זה לחיות בלי מין, והוא הסביר שעבורו זה לא היה ויתור כל-כך גדול כי הוא הרגיש שזה אף פעם לא היה חלק חיובי בחיים שלו. אז אולי פשוט עדיף לוותר על כל עניין המין? אם זה רק יוצר פגיעות, והתמכרות? אולי פשוט נעשה זאת כמו החרדים ונשמור את זה למצוות פרו ורבו והולדת ילדים?

    אבל כבר סיפרו לנו מורים שונים, כמו אושו ואחרים, שהמין הוא לא משהו להתעלות מעליו, אלא לעבור דרכו. שזה שער לעולמות ומצבי תודעה נשגבים, שהדת מספרת לנו שאנחנו אמורים לעשות זאת רק במסגרת הנישואין, והחברה המסורתית רואה בזה בעיקר כלי להולדת ילדים (וגם לעינוג הגבר אם רוצים להיות כנים). ואילו בעולם החילוני המין הפך לכלי כדי למכור לנו דברים, ועל אף הפתיחות שיש כלפי מין, עדיין רוב הגברים מפנטזים על בר רפאלי בביקיני, ולא על האישה שאיתה הם שוכבים, ונשים רבות מנסות לתמרן (במודע או שלא) ולהשתמש במיניות כדי להשיג מהגברים מה שהן רוצות. וטינדר וגריינדר הפכו את המין למשהו שמשיגים בהזזת אצבע על מסך.

    אני קורא עכשיו את הספר "קדשה" של אוהד אזרחי, ואולי משם אני מוצף בתסכול. הספר מתאר את כוהנות המין שעבדו במקדש עשתורת בימי ממלכת יהודה ואת היחסים שלהן עם כוהני מקדש יהוה, ובו זמנית מתאר את הקשיים שחווים וחוות נשים וזוגות בעולם המודרני החילוני וגם החרדי סביב המיניות והתשוקה. בסיפור מתואר מטפל מיני בשם יוני, שיש לו אהובה, וגם מאהבות, ויחדיו הם מגיעים דרך המין למחוזות מופלאים.

    אוהד אזרחי הוא שמאן מיני בעצמו, ואפילו שאני לא מכיר אותו, ובטוח שיש לאנשים רבים מה להגיד בעדו ונגדו, אני מאוד נהנה מהכתיבה שלו, ומאוד מעריך את האומץ שלו לצאת למול הממסד הדתי והחילוני כאחד, ולעסוק בנושא שהוא כל-כך רגיש ונתון לביקורת, ולחשוף את עצמו להתקפות. ואולי מכך אני מקבל גם את ההשראה לשתף במה שאני חווה, אז תודה אוהד על העבודה המקודשת שלך. ותודה טליה שאת איתי במסע הזה ומעיזה גם להחשף דרכי ובדרכך.

    והנה איך שהכל התחיל לפי התורה:

    בראשית פרק ג
    א וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. ג וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן–אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן. ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן. ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע. ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. ז וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן–לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן. ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה. י וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא. יא וַיֹּאמֶר–מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ–אָכָלְתָּ. יב וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל. יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה-זֹּאת עָשִׂית; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל. יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ. טו וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. {ס} טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ–בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ. {ס} יז וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ–אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה: כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי. כא וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹת עוֹר–וַיַּלְבִּשֵׁם.

    החטא הקדמון  – הנחש שפיתה את חוה, שפיתתה את אדם, ומאז אנחנו מגורשים מגן העדן, מתביישים בערום שלנו, בצער יולדות בנים, בזעת אפינו אוכלים לחם? האם זה כל הסיפור? או שזה רק הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו? נזכרתי בהקלטת נסיון שעשיתי בזמן שאחות של טליה ביקרה אצלנו וסיפרה על ההצגה שהיתה בבית הספר של הבן שלה, ובה הילדים צועקים על הקהל את המשפטים הנוראים האלו – "על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך!! בצער תלדי בנים!! בזיעת אפך תאכל לחם!! " ואז, תוך כדי שהיא חצי בוכה חצי צוחקת, היא אומרת – איזה אלוהים מניאק!! מה זה? מה עם קצת חמלה? כולה אכלו איזה תפוח…

    ואם לא חטאנו והכל בסדר, אז למה אנחנו עדיין כל-כך מתביישים במיניות שלנו? בעירום שלנו? למה הורים מסתירים את אהבתם מילדים? למה כל-כך מביך אותנו לדבר על מין? למה זו כזו בושה להגיד שלא עומד או שלא גמרת או שאתה בתול או שאת נימפומנית? ואולי זה רק אני, ובכלל כל שאר האנשים מרוצים מהמיניות שלהם, ויש להם עם מי לחלוק וטיפלו בזה כבר מזמן?

    יש היום סדנאות למיניות, ויש מטפלים ומטפלות (ויש גם שרלטנים), ויש קבוצות תמיכה, ויש המון מידע, ואני מייחל שנמשיך ונחקור, ולא ניבהל מזה שלפעמים כואב וקשה, ושיש לנו הרבה מה לרפא, בעצמנו ואצל אחרים, ואני מאחל לעצמי להגיע עם טליה למחוזות מופלאים, ולהוקיר גם את המקומות העדינים, הכואבים, המבלבלים, הילדותיים, המביכים, ולזכור שזה חלק מהיופי בחיים.

    אשמח לשמוע מכן ומכם, בתגובות, במייל, בעל-פה,
    ובכלל לעודד אותנו לדבר על כך יותר, וגם לעשות,
    כי זה הרבה יותר מפחיד אבל גם הרבה יותר מספק.

    המשך יבוא…

    אם נרצה…

    ארני שומר


    • * נכתב במקור בבלוג "אם נרצה" של ארני שומר


    להגיב
  • דרור מצליח וצלילי הפלא

    [דרור מצליח]

    שלום לכולם!

    שמי דרור מצליח, מוסיקאי ואיש חינוך. בן 43 נשוי ואב לשלושה בנים מופלאים.

    אני מנגן על עשרות כלי נגינה שונים אותם אני אוסף בדבקות מרחבי העולם ומקיים מפגשים הנקראים "צלילי הפלא" שהם מין מופע\סדנה\מסע שבו המשתתפים נחשפים לכלי נגינה נדירים, יוצרים לעצמם כלי נגינה מכל הבא ליד ולבסוף הופכים לתזמורת כולם יחד… מבוגרים וילדים, קהל ואומנים ללא גבולות וללא עכבות…

    מעולם לא למדתי מוסיקה בצורה מסודרת, כמו שמעולם לא למדתי להיות איש חינוך… אבל יש דברים שפשוט טבועים עמוק בתוכנו.

    כבר 16 שנה שאני מסתובב בארצנו הקטנה בכל פינה ולוקח איתי ילדים והורים למסע קסום של צלילים ומנגינות.
    איזו זכות…אין מקום שהוא רחוק מדיי וכבר ביקרתי עם חברי הנגנים בישובים ואיזורים שכלל לא ידעתי על קיומם, לקהל של יהודים, ערבים, דרוזים, מהעיר, מהכפר ומה לא… כולם מדברים שפה אחת שלא יבלבלו אתכם – כווולם מדברים את שפת הצלילים

    כשאני חושב איך הכל התחיל אני נזכר בטיול של אחרי הצבא למזרח שכמו כל מסע חיפוש אחר מצא מהר מאד את הדרך למוסיקה וכלי נגינה. עד לזמן הזה ידעתי לנגן קצת בגיטרה והאזנתי המון למוסיקה, אך במקביל למדתי רפואה משלימה וראיתי עצמי כמטפל (מה שהפך להיות ברבות הימים די נכון… הרי גם מוסיקה היא טיפול ומהסוג העמוק ביותר..). עקב היותי רב תחומי מצאתי עצמי נמשך לכלים רבים ומסורות מוסיקליות ריתקו אותי יותר ויותר.

    את הטיול השני כבר הקדשתי כולו למסע המוסיקלי ובין לימוד על הדיג'רידו באוסטרלייה ומוסיקה הודית קלאסית בוארנסי, מצאתי עצמי מנגן יום וליל עם אינספור אנשים מוכשרים מהעולם וכך נסללה הדרך למה שאני עושה היום…

    את הבמה קיבלתי לראשונה בארץ כשעזרתי להדריך קבוצת סטודנטים אמריקאים בצפון. כשמדריכי הקבוצה לא ידעו איך להרגיע אותם ובמקרה היה תוף בסביבה והשאר כבר היסטורייה..

    את סדנאות הכלים אני אוהב לקיים בטבע כדי לחבר את המאזינים – ילדים ומבוגרים כאחד, לעושר העצום של הכלים והצלילים שיש בעולם. ידעתם שהרבה מהכלים נוצרו בהשראת צלילי הטבע ואף עשויים חומרים טבעיים במסורת ייצור של עבודת יד העוברת מאב לבן?…

    במקביל, בשנים האחרונות התחלתי ללמד חוגים שנתיים לגיל הרך ובבתי ספר –  ושם במשך שנת לימודים שלמה הילדים ואני עוברים מסע עמוק ומשמעותי בעולם דרך צלילים ומנגינות, לומדים לנגן ואף חשוב מזה להקשיב יחד וחווים מרחב קסום ומעצים.

    על הסדנה ושאר הפעילויות של "צלילי הפלא" תוכלו לקרוא בהרחבה באתר: www.pele-music.co.il ובדף הפייסבוק של "צלילי הפלא"; על הארועים השוטפים שאני מקיים.

    שני דברים שמחים שקורים השנה!!!

    הראשון הוא דיסק מוסיקת עולם לילדים שנמצא כרגע בסוף תהליך ההקלטות ויראה אור (בלי נדר, טפו טפו) בחודשים הקרובים. השני שערכת "צלילי הפלא" – ערכה של כלי נגינה להרכבה לזמן איכות משפחתי אמיתי, תהיה בקרוב מאד זמינה להזמנה באתר ואיתה אין סוף רעיונות לנגינה משותפת שלכם בבית (באתר יועלו גם סרטוני הסברה והדגמה).

    2017 יש הרבה למה לצפות!

    מוזמנים לעשות לייק לדף שלנו "צלילי הפלא" ולהיות מעודכנים בכל הדברים הטובים הבאים עלינו לטובה..

    בברכת צלילים ומנגינות מהלב

    שלכם

    דרור – צלילי הפלא


    להגיב
  • יהלי שפהרד – כושר לחיים טובים

    [יהלי שפהרד]

    הזיכרונות שלי מכרכור חוזרים אחורה יותר מ-25 שנה. הרוב היה פה פרדסים, וכדי להגיע להסעה לביה"ס היינו צריכים לחצות את השדות. היינו מטפסים על עצים, רצים בין שדות ומטעים ובעצם כל הזמן היינו בפעילות גופנית. אהבתי את התנועה והאתגרים הפיזיים וכבר בגיל 3 התחלתי ללמוד מחול.

    בגיל 17 עזבתי את האזור הקסום הזה ועברתי לגור באוסטרליה. לימדתי מחול ולמדתי  במקביל הכשרות בתחום הכושר. למדתי הקשבה לגוף והסתכלות מדויקת על תנועה בתהליך הדרגתי. בטבעיות עברתי מהוראת מחול לאימוני כושר תוך הבנה שבתחום זה אני יכולה להשפיע על אוכלוסייה רחבה יותר בגישה הוליסטית יותר ולקחת חלק חשוב בתהליכי גדילה, התפתחות והגשמה עצמית.

    באוסטרליה, רישיון כמאמנת כושר מחייב אותך להמשיך ולהעמיק את הידע בכל שנה. הלימודים המתמשכים והמעמיקים עזרו לי להתאהב יותר ויותר בתחום. נהניתי מהלימודים ועוד יותר נהניתי מיישום הידע ואני נהנית ממנו עד היום. הכי אני מסופקת מהשינוי שהוא מאפשר לי לחולל בחייהם של המתאמנים שלי.

    אז מה הכוונה גישה הוליסטית?
    היום בעידן המודרני מעטים מאיתנו הולכים בשדות, מטפסים על עצים ובכלל עובדים עבודות פיזיות. זה נכון גם בתקופת הילדות וגם בבגרות. אנחנו סוג של דור מנוון וזה הולך ומחמיר עם חיי הקדמה הנוחים שמצריכים מאתנו פחות ופחות פעולות פיזיות. חוסר תנועתיות מוביל ליותר חוסר תנועתיות כי קשה לנו לעשות פעילויות פשוטות כמו עליה במדרגות אז בוחרים את המעלית שוב ושוב. אנחנו נעשים פחות חיוניים, משחקים פחות עם הילדים ומרגישים ירודים ברמה האנרגטית. אנחנו חולים יותר ומחייכים פחות.
    במקביל, נושא התזונה המעובדת והמתועשת שאנו צורכים מעיקה מאוד על הגוף. אנו עובדים יותר שעות עקב יוקר המחייה, צורכים יותר מזון מהיר ואין לנו זמן לבשל אוכל מזין ולדאוג לגופנו.

    בשבילי לאמן אנשים ולהכניס אותם לכושר גופני זה בעצם לעזור להם לעצור את המעגל הזה ולהכניס למודעות וליומיום אורח חיים בריא. העלייה ברמה האנרגטית לא רק תלווה אותם במהלך חייהם אלא גם תשפיע על הסובבים אותם, ואני רואה בזה את חלקי הצנוע לשפר את מצב האוכלוסייה, להעצים בריאות, חיוניות ושמחת חיים.

    עברתי המון דברים בחיי. טיילתי וראיתי עולם. אימנתי אישים מפורסמים, ניצחתי בתחרויות והתגברתי על מכשולים רבים. במהלך השנים אימנתי אלפי אנשים בארץ ובעולם. אבל הרגע הזה שאני רואה את המתאמנים שלי מגיעים אל הנקודה של האושר והסיפוק העצמי שהם מקבלים מאימון מוצלח, בשביל הרגע הזה אני קמה בבוקר. אין לזה תחליף, אני מכורה לזה.

    מזמינה אתכם לבוא לעשות כושר, לטפח את הגוף ואת הנפש בסטודיו שלי, ברחוב המושב בכרכור:

    אימוני כושר בקבוצות קטנות (עד 7 אנשים) בסטודיו ואימונים אישיים בבית הלקוח.
    אימונים  במגוון שיטות: פילאטיס מזרון, TRX ,HIIT ,FUNCKFIT, אימהות ותינוקות, עיצוב דינאמי, קיקבוקס וזומבה.

    להתראות!

    יהלי שפרד, 052-5606827    |    אתר    |   פייסבוק

    יהלי שפרד מאמנת כושר בכירה ומוסמכת ועל ידי Australian Institute Of Fitness
    הכשרות: פילאטיס, איגרוף, אימון פונציונאלי, אימוני חוץ, Body Jam ,Shabem ,TRX, מדריכת סטודיו ומאמנת אישית לאוכלוסיות מיוחדות.  


    להגיב
  • סורה חושך – הכרת תודה

    [מאיה לילה חפר]

    שמש עולה על היום שאחרי.
    כבר הוצאתי את כל המרמרת החוצה,
    השלמתי שעות שינה
    ועכשיו , מול אש ושמש יחד,
    שומעת את התוכנית המופלאה של DJ מיכל גפן עם DJ מיכל רוז (קאלט בבית)

    קוראת שוב את המילים היפות של רבקה גוטסמן
    וחושבת על הסלוגן שנתנה לי הבוקר מיכל ליבדינסקי "הכרת תודה זה הכי אחותי" (רוצה סטיקר מיכלי!)

    וככה בלי לרצות,
    ולמרות שמרמור יפה לי לאור הפנים
    כמו פנדורה בשעתה,
    גם אני מגלה
    בתיבת פנדורה הפרטית שלי
    את תקווה.
    אח תקווה אופיטמיסטה,
    ההיית או חלמתי חלום…..

    אז אחרי שהתאומים של תמרה סיגל עשו לי טיפול לצ'אקרת הלב.
    ואחרי שהבנתי שאני משאירה את גורו המרמור אלעד נאמן שיראה עשן במרוץ לגביע מונטי-פייטון לשנינה אנגלית.
    ואחרי אייל כגן ושי אביבי ואייל עמית באקפלה גברית שעונה לשם "עוד לא אבדה תקוותנו שניים".
    ואחרי עידו רוזנטל וחגית אלמקייס
    ותקווה לגבי משהו עם ירון סנצ'ו גושן לא נותר לי אלא להכנע.

    פרדס חנה כרכור לא יודעת מה את שמה במים,
    אבל כולי אור, אהבה ואמון במין האנושי.

    תודה לאסים שאול ברכה שהוא באמת סופי שמחזיק אותי ישר בלב.
    תודה לבעלי ורדי מוסקוביץ שמה אני בלעדיו,
    תודה לקהל אהובה מלכיאוביץ ויעקב אנושי וענת לאה אנושי שלושתם יודעים למה.

    ולקדוש ברוך הוא ולקדושה ברוך היא
    ולרוח הגדולה
    ולקריוקה שלימד אותי לשיר
    ולעולם הכיר לו תודה על זה,
    כי שיר באמת מגרש את החושך בלילה
    שיר באמת מחמם את הלב בימים קשים.

    תודה לנשות מתחם המפגש השלישי
    ולאנשי הסוניה באר והסאונד של מעגן מיכאל
    לשירן לב פרופרמרית מדהימה
    להילה, אילן, חגית ואלה שתדעו

    לכל מי שהודתי לו על המגנט
    לכל מי שהיה
    או חשב טוב
    או חייך ברחוב.

    * ואם קבלתם מימני הודעה ממורמרת הבוקר,
    תדעו שזה סימן שאני אוהבת אתכם מאד
    אתם השבט שלי
    המעגל שלי
    המצפון שלי
    הצחוק שלי
    אי שם בלב
    פרח מלבלב
    פרח מלבלב
    החברים משקים אותו
    במים רבים
    שוטפים את אהבתנו
    ואת המסע המשותף שלנו.

    תשמור אתכם הרוח הגדולה
    נטולת השם
    שם זה אנושי
    מעשי הם רכושי היחיד
    אין מנוס מתוצאות מעשי
    מעשיכם הם רכושכם היחיד
    אין מנוס מתוצאות מעשיכם

    *מי יתן וכל הברואים יהיו מאושרים,
    מי יתן וכל הברואים יחיו בשלום ובשמחה*


    להגיב
  • ערב ריפוי פתוח בתדר "התערבות אלוהית" – 11.1.17 בעין שמר

    ערב פתוח לקראת ריטריט "התערבות אלוהית" שיתקיים במרץ במדבר. "התערבות אלוהית" הינה חניכה שמאנית גבוהה של שושלת הקורנדרוס. בערב הפתוח נחוש את התדר המרפא, ונקבל ריפוי אישי. הערב הוא ללא תשלום ובהרשמה מראש בלבד.

     "לפעמים אתה יוצא לסדנא ולא מבין ממש לאן אתה הולך, פניך אל הלא נודע ובליבך אמונה ואמון בתהליך בהדרכה ובדרך… כשאני יצאתי לחניכת התערבות אלוהית בפעם הראשונה לא הבנתי ולא ידעתי כמה מדרגות אני הולכת לצמוח… בזמן כל כך קצר של חודש ימים מתוך חיים שלמים, אנחנו נכנסים לקפסולה של ריפוי בתדר חזק ומנקה. מזמינה כל מי שמוכן למסע אל האני הצלול אל חכמת רפואת השמאנים העתיקה, אלו 28 יום ללא זמן, ללא מילים,ריטריט של חזרה אל דרך הלב ודרך האור שבנו"…. (אורניתה ליבנה לייבמן)

    התערבות אלוהית לפייס'התערבות אלוהית' הינה ריטריט אינטנסיבי וטרנספורמטיבי של חודש שלם, בו תחווה מעבר דרך האשליה, הבלתי אפשרי יהפוך לאפשרי והלא ייאמן לייאמן. תלמד להחזיק את השדה שלך ברטט ברמת 'התערבות אלוהית'.

    כך תוכל לרפא בנוכחותך.

    כך קורים ניסים.

    זהו מסע של זיכוך עצמי, מודעות ערה, תהליכי ניקוי והעצמה.
    זהו מסע להיות המאסטר של חייך.
    בחניכה תלמד להחליף מימדים, להפעיל תדרי הרץ, לפתוח פורטלים ולייצר וורטקסים. תחנך ליותר מ 21 טכניקות הילינג עוצמתיות. ועוד…
    החניכה הועברה ממורה לתלמיד דרך שושלת מרפאי הקורנדרוס שמקורה בבני המאיה.

    החניכה תועבר על ידי שתי מרפאות ומורות עוצמתיות משושלת הקורנדרוס – אורניתה ליבנה לייבמן ומאיה שרה מירב.

    במפגש הפתוח יתאפשר לנו לחוש את תדר ההתערבות האלוהית ולשהות בו, כמו גם לקבל מתנת ריפוי אישי עוצמתית – "נשיפת הבורא".
    כמה מלים על נשיפת הבורא – מרפאי הקורנדרוס משתמשים בנשיפות כדי ליישר, לסנכרן ולהטעין את המארג האנרגטי של הגוף.
    במפגש הפתוח נחווה את אחת מהן – "נשיפת הבורא", אליה גם נחנך בסמינר עצמו.
    זהו ריפוי עמוק וטרנספורמטיבי שיינתן למשתתפים לקפיצת מדרגה בחייהם.

    ההשתתפות במפגש הפתוח הינה בהרשמה מראש בלבד.

    המפגש עצמו ללא תשלום.

    מחכות לחלוק אתכם את רטט האור האלוהי הזה…

    לפרטים נוספים ולהרשמה מוזמנים ליצור קשר:                                                                 

    איה   054-5258280    |    מייל >    |    איה בפייסבוק >    |    לדף האירוע בפייסבוק >

    IMG_3795

    על מנחות הריטריט:

    אורניתה ליבנה לייבמן היא שמאנית שנחנכה לשושלת מרפאי הקורנדרוס. מורה של אור, מלמדת לשוחח את שפת האור בכלים של צורות גאומטריות מקודשות המוטענות בתדרי הצבעים, ומערכים אנרגטיים מורכבים המוטענים למטרות שונות. מלווה תהליכי צמיחה בדרך הלב ודרך ההקשבה. מביאה תדר של ריפוי והרחבת גופי האור בהילה, מטפלת בקליניקה ומלמדת טכניקות טיפול עוצמתיות שמאניות , מאסטר לרייקי, מורה שהוכשרה לשיטת "ההתערבות האלוהית", מנחת טקסים, אומנית של ציורי רפואה לריפוי מרחבי מחייה.

    מאיה שרה מירב היא מורה ומרפאה בשושלת הקורנדרוס, מורת דרך בממלכת הקריסטלים, מדריכה בתהליכי ריפוי, התעוררות אל האני הכוכבי והעצמה להגשמה. בעלת מומחיות גבוהה בעבודת תדרים והילינג, ניסיון עשיר בעבודה טיפולית ואנרגטית על סוגיה. נחנכה על ידי מאסטרים מהארץ ומהעולם. מאיה מלמדת מתוך תבונת הלב וידיעת האור. מיצרת מרחב אנרגטי מואר ומקודש ורוקמת תודעה ערה אל תוך בריאת מציאות חדשה.


    להגיב
  • מי כותב את החיים שלי? סדנת כתיבה עם גבי ניצן ("באדולינה")

    מי כותב את החיים שלי?

    כשמשנים את הסיפור, משנים את המציאות.

    שישי-שבת ה-13-14 לינואר

    הסדנה מתארחת בביתו של גבי ניצן,  באביאל (ליד פרדס חנה).

    סדנת סופ"ש, ללא לינה

    במהלך סדנה בת יומיים, יצירתית ומפתיעה, ניכנס אל אחורי הקלעים של תסריטי-חיינו, ודרך תרגילי כתיבה והתבוננות נלמד איך להפוך את העט למטה קסמים של ממש, כזה שיכול לספר את סיפור חיינו מחדש. אין צורך בניסיון בכתיבה.

    מי כותב את החיים שלי בעצם? האופן שבו אנחנו חווים את חיינו תלוי לחלוטין באופן שבו אנחנו מספרים אותם. אחת הדרכים היפות להקנות משמעות לחיים היא על ידי הפיכתם לסיפור: סיפורו של ילד סגור וביישן שהפך למנהל חברת היי טק, סיפורה של מלכת הכיתה לשעבר שמתמודדת עם הרווקות, סיפורו של חייל בסדיר המנסה לשמור על שפיות כשהוא מוקף בטירוף המלחמה…

    בכל יום ובכל רגע אנחנו עוסקים בניסוח הסיפור, במיון אינספור הפרטים ובעריכה מתמדת. אלא שרוב הזמן אנחנו הולכים לאיבוד בעלילה, כאילו היינו גיבוריו של ספר שכותבת איזו יד נעלמה ורחוקה. רוב החלטות העריכה והתוכן נעשות בעזרת תוכנה אוטומטית, בלי שנהיה שותפים אמיתיים בתהליך.

    כמה נפלא היה לו היינו ערים יותר למלאכת היצירה הזאת, ולכוח האינסופי שיש בידינו לשנות את הסיפור ככל שנחפוץ – להפוך טרגדיה לקומדיה, להפוך טלנובלה לרומן מופתי.

    בסדנה הקרובה נזכר, שחיינו הם לא סיפור אחד עם דרך יחידה לספר אותו- אלא מצע פורה ויצירתי עם אינסוף אפשרויות. זו הזדמנות נהדרת, מפתיעה ומשחררת, ליצור התבוננויות חדשות על הפרקים שמרכיבים את חיינו ולהיווכח בנפלאות הקשר שבין הטקסט לחיים.

    במהלך הסדנה ינחה אותנו הסופר גבי ניצן אל אחורי הקלעים של תסריטי-חיינו. דרך תרגילי כתיבה והתבוננות נלמד איך להפוך את העט למטה קסמים של ממש, כזה שיכול ליצור כל סיפור חיים מחדש.

    הסדנה מתאימה לכל מי שרוצה לעשות קסם בחייו.

    *********************************************

    ​​האותיות הקטנות

    הסדנה מתקיימת בסוף שבוע, ללא לינה.
    יש טרמפים ממקומות שונים בארץ, אז תבדקו איתנו.

    תאריכים: שישי-שבת 13-14.1
    שעות: 14:00-19:00, גם בשישי וגם בשבת

    מה נחוץ? מחברת, עט, משטח כתיבה ונכונות להעמיק.

    מחיר הסדנה: 1,000 ש"ח.
    מחיר למשלמים מזומן:  850 ש"ח.

    19963_101461086555431_7363054_nגבי

    על גבי ניצן

    גבי ניצן הוא סופר, מנחה סדנאות ואיש תקשורת ישראלי. כל ספריו עוסקים בשאלת חופש הבחירה של היחיד וזכותו לחיות באושר ללא תלות בנסיבות חיצוניות.
    כסופר הוציא ניצן לאור את הספרים: "באדולינה" – שהיה לרב המכר הגדול בתולדות ישראל, "שובה של המלכה" – ספר ההמשך ל"באדולינה", פרא" ו"דיוטי פרי".

    *   *   *

    לפרטים נוספים והרשמה:

    טלי 054-7713326   |    מייל >   |   לאתר של גבי >


    להגיב
Close