טורים אישיים

  • אֻם מַיּי גּוֹד

    כולנו מכירים את הג'יני – זה שממלא את כל משאלותינו… אך, מאיפה המילה ג'יני הגיעה ? בואו נחזור קצת בזמן כדי להבין איך להתחבר לג'יני שלנו….

    הרעיון של "גאונות"- genius (או ג'יני בשם חיבה ! ) מגיע מרומא העתיקה. ההבנה באותה תקופה הייתה כי לכל האנשים יש רוח מנחַה, המלווה אותם לאורך חייהם. הרוח, כונתה genius מהשורש הלטיני gignere, שמשמעותו היא "להוליד" או "לגרום". הרוח המלווה (ה – genius) של האדם מחדירה בו תכונות מולדות ובכך מכתיבה את אישיותו ונטיותיו. אם לאדם היו יכולות יוצאות דופן הבינו זאת כי הדבר נובע מאותה רוח, מה-  geniusשלו.

    לאחר מכן, לאורך ההיסטוריה במהלכה האנושות עוברת מתרבות ששמה את אלוהים במרכז באופן כזה או אחר, לתרבות הומניסטית ששמה את האדם במרכז, הצעד הטבעי הבא היה שהמילה genius תתייחס לאדם עצמו ולא לרוח. כשהחלו להשתמש במילה באנגלית, היו עדיין אומרים "יש לו genius", אך ככל שהתפיסה הרציונאלית הכתה שורש בתודעה האנושית, ייחסו את היכולות למוח ולגוף, ולכן במקום לומר "יש לו genius" החלו לומר "הוא genius".

    בתרבות העתיקה של הודו הייתה הבנה דומה לזו של רומא הקדומה. אותה רוח נקראת paramatma, שמשמעותה היא "הרוח העליונה" (parama זה "עליונה" ואילו atma זה "נשמה" או "רוח") זהו היבט של האלוהות המלווה באופן אישי כל אחד מאתנו מייעץ ומנחה בצורה של אינטואיציה, או השראה.

    כך שאין אדם שאין לו פוטנציאל להיות גאון. זה רק תלוי אם יקשיב לקול האלוהי שבליבו. ככל שאדם יוותר על גאווה מיותרת, שמביאה אותו לייחס את היכולות שיש לו לעצמו במקום כמתנות שניתנו לו, יוכל לשמוע את אותו הקול של הרוח העליונה, של ה genius או paramatma.

    בהקשר זה ישנו ציטוט מדהים של בטהובן, הגאון המוסיקאלי, שחי בעידן שבו אלוהים עוד היה חלק יומיומי מהחיים. וכן הוא אומר:

    "אומן אמיתי הוא לעולם לא גאוותן. בחוסר מזלו, הוא רואה שהאומנות היא חסרת גבולות, לכן מרגיש מה הוא רחוק ממטרתו, ועל אף שעשוי להיות נערץ על ידי אחרים, הוא עצוב על כך שהג'יניוס שלו, אף כי הוא מאיר את דרכו כשמש, נמצא תמיד במרחק ובלתי ניתן להשגה…"

    נכתב ע"י גלעד תדהר, פסנתרן ומורה. giladtidhar@gmail.com


    להגיב
  • אוכל….כבר הגיע הזמן לאכול ?!

    נחנו חיים בתקופה שמזון וגיוונו הם חלק עיקרי בחיינו. אפשר לצאת למסעדה, להזמין טייק אווי, לנשנש משהו או לבשל. 

    ברוכים הבאים לפינתנו – מזון לנשמה !

    פסטה עם עגבניה ופלפל- מתכון מהיר וטעייייייים!

    חכמת היוגה העתיקה מלמדת אותנו שאוכל הוא לא רק מזון לגוף, אלא מזון לנשמה. איך לבשל פסטה הכנת האוכל על כל שלביו, היא הזדמנות למדיטציה והודיה. הודיה על המזון והודיה למי שמאפשר לנו לאכול אותו. 

    מדהים להבין כי האדם אינו יכול לייצר מזון, אלא רק לשנות אותו בהתאם לצרכיו. הטבע ובוראו הם אלו שמספקים לנו את הדגנים, הפירות והירקות. הגשם מאפשר את השבחת הקרקע והשקייה, השמש מספקת את החום והאור והירח את העסיס – כל אלה רחוקים מלהיות מעשה אדם. כל האלמנטים של היקום עובדים בתיאום מושלם כדי לספק לנו את מזוננו. איזה פלא ! אפשר לעצור ולחשוב לרגע על מיהו הקוסם המדהים שמאפשר את הסנכרון המדויק הזה.

    סיפור מעניין בעניין זה מספר ראדאנת׳ סוואמי (Radanth Swami) – מורה רוחני ומחבר רב המכר – ״המסע הביתה״  (The Journey Home): 

    ראדנאת׳ סוואמי מספר בספרו על עץ הסוקואיה הענק: גובהו מעל 300 מטר. קוטרו עשוי להיות 36 מטר. עץ אחד עשוי להכיל מספיק עץ לבניית 50 בתים עם שישה חדרים. קליפת העץ העבה מכילה טאנין הדוחה חרקים, ומרקמה ספוגית וסיבית ההופכת אותה לחסינה מאוד. העץ חי מעל 3000 שנה. עם זאת, אלפי הזרעים שבעץ  אינם גדולים בהרבה מסיכה. זרעים אלו מוקפים בכנפיים זעירות. אדם שעומד בבסיס של סקויה יכול רק להביט כלפי מעלה ביראה אילמת על פארו העצום. האם הגיוני להאמין שהעיצוב של עץ הענק המלכותי ושל הזרעים הזעירים שממתינים להנביט עוד מאות עצים כאלו אינו תוכנן מראש ומעשהו של קוסם עילאי ? 

    אז, בחזרה למזון …. 

    אני מזמין אתכם לפינתנו השבועית – לבשל עם ונו. ונו היא טבחית מדופלמת עם ניסיון של שנים בבישול והדרכת בישול של מזון טעים, בריא, צמחוני ונפלא. מומלץ במהלך הבישול למדות ולהיזכר בהודיה לעליון, מה שיעניק למזון טעם, ריח ומראה נשגב. 

    אז, מוכנים ? והיום ! פסטה עם עגבניה ופלפל- מתכון מהיר וטעייייייים! בתאיבון. 

     

    לינק לסרטון : https://www.youtube.com/watch?v=EgrXYRhQudM


    להגיב
  • בְּרֵאשִׁית, בָּרָא

     

    בראשית זה מלשון ראש תשתית- במחשבה.
    והכוונה לזה שהעולם הזה הוא בכלל לא פיזיקלי אלא תודעתי.
    דבר שכבר מדברים עליו רבות בפיזיקת הקוונטים.
    אנחנו מוקרנים ולא באמת נמצאים פה פיזית.
    ולכן לתודעה ולמחשבה שלנו יש את כל הכח ומשם נובעת המציאות. ממה שנקראה ״תודעה קולקטיבית״
    כל מה שכולם חושבים ומרגישים מייצר ומגלה לנו מציאויות כל הזמן. גם הזפת זו תוצאה של תודעה קלקטיבית של אנשים שמדברים לשון הרע ושופטים את כל העולם ואשתו ״ זפת – נזיפה ״.
    אז להתחיל לקחת אחריות כל אחד על הפה והמחשבות שלו זו העבודה היחידה שיש לנו לעשות בחיים האלה.
    וזה נקרה ״ עבודת הבירורים״ על פי פנימיות התורה / פרשונת הסוד/ הקבלה.
    ״..בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.״
    את הרוחניות ואת הארציות
    ״..וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם״
    ארץ – ארציות/ גשמיות
    תהו-תיהיה – לתהות
    בהו- בהייה התבוננות.
    חשך- שכחה
    פני- פנימיות הנפש
    אלינו להתבונן לתוך עצמינו ולתוך עצמינו בלבד.
    ולעשות את עבודת הבירורים
    לתהות ולבהות על כל מה שצף בנו.
    אנחנו חיים בעולם תודעתי ונמצאים בתוך השכחה.
    הנשמה היא נצחית וכשהיא מלאה באור היא לבושה ב״חלוקא דרבנן״ חליפת ה א ו ר (תלוי איך חייה את החיים שלה זה לפוסט אחר) נכנסת לגוף לחליפת ה ע ו ר ונמצאת בשכחה. בתוך החושך של הארציות.
    שוכחת שהיא אלוקית
    שוכחת שהיא נצחית
    שוכחת שהיא מהות האהבה
    שוכחת שהיא לא צריכה להזדהות עם הגשמיות.
    ״וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.״
    לברור בין האור לחושך
    לברור בין העיקר לתפל
    בין האלוקות לגשמיות
    ״וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר״
    ערב – ערבובייה
    בוקר – בקרה
    שוב עלינו לבקר ולברור בין כל מה שקורה לנו בחיים.
    זכות הבחירה היחידה שניתנה לנו היא במה אנחנו מזדהים בסופו של דבר.
    אם עולה בי כעס אני בוחרת אם להזדהות ואם הזדהתי אני אכעס
    אם עולה בי פחד והזדהתי אני אפחד
    אם עולה בי עצבות והזדהיתי אני עצובה
    זה קשה למי שלא מיומן ורק חיי בתוך האוטומט
    אבל זו מיומנת שמחייבת אימון
    ברגע שנצא מהאוטומט התודעה תוכל לקחת את המושכות.
    כרגע הגוף שולט בתודעה מתוך חושך ושכחה. מתוך אגוצנטריות של ״ מה אני רוצה ומה בא לי״
    מתוך תאוות ויצרים גשמיים וארציים וזמניים-
    זמני זה כל מה שלא עולה איתנו לעולם העליון.
    מה שקורה היום בעולם מחייב את כולנו להתעורר מהחלום של העולם הזה.
    וזה יעשה רק על ידי כך שהתודעה תיקח פיקוד על הגוף.
    שנברור בין כל הרגשות שצפות והגוף מגיב בצורה אוטומטית.
    שנכבה את המדיה -מדומיין
    שזהו כח החושך לשלוט במחשבות ובגוף שלנו.
    . העיקר הוא לא לפחד!
    העיקר הוא לקבל את האחר
    העיקר הוא להתחבר
    כל מה שידענו עומד להעלם כל החומר ישבר
    אם לא נתאחד נכחד.
    הגאולה שמגיעה היא גאולת הדעת
    מי שלא יחזיק תודעה גבוהה לא יצליח לצאת מביצת החושך.
    חג שמח ! שנאהב את כולם באשר הם. כי הם אנחנו.
    רוני ריבר  תלמידת ״החיים״ וכל השאר


    להגיב
  • דעת היוגה – עם דני מוסטובוי.

    יום אחד, במהלך טיול בין שביליה של חורשת אקליפטוסים נאה במרכז המושבה, בין העצים… והשיחים… תפסה לפתע את עיניי – מצבת עץ, אשר מסביבה חגו פרפרים צבעוניים.

    התקרבתי מעט בכדי להתבונן על הכיתוב אשר התנוסס על חתיכת העץ העליונה, ושם, מעל ציור של לב בצבע שחור, נכתב: אליעזר הארנב, ותאריך מותו.

    התבוננתי מעט על המצבה, נשאתי תפילה קטנה לזכרו של אליעזר, והמשכתי בדרכי.

    בעודי צועד בפאתי החורשה הרהרתי אודות חייו ומותו של הארנב.

    האם הספיק להכיר את הארנבת אהובת ליבו, האם מצא שמחה וריגוש בכרסומם של גזרים כתומים ועלי גינה רעננים, ויותר מכל האם מותו נגזר עליו בהפתעה או שהעביר הוא את שיבתו בנחת, בעודו מתכונן לרגעיו האחרונים…

    חשבתי לעצמי "נדמה כי חיינו מורכבים גם הם מרבגוניות אינסופית של פעילויות והתרחשויות. תחילה עם הולדתנו אנו כמו משקיפים בסקרנות ובפליאה על העולם שבחוץ, דרך עדשות עינינו הילדיות, בהמשך, עסוקים, מרוגשים ונסערים מהעתיד לבוא, אנו סוקרים את שסביבנו בריגוש עז דרך עדשות הנעורים, וכעבור זמן מה לעיתים מעט מתוסכלים לנוכח חוויה פנימית של פיספוס כלשהו, אנו נאלצים להיפרד ממשקפיים אלו על שלל סוגי עדשותיהן.

    בעודי צועד בחורשה ומהרהר כך, נזכרתי לפתע במפגש מכונן שאירע כעשור קודם לכן.

    ערב אחד, לאחר הופעתנו המשותפת בקונצרט של התזמורת הקאמרית, ניגש אליי אחד מחברי התזמורת הוותיקים, והציע לי להצטרף אליו לתה ועוגיות, הצעה לה נעניתי כמובן בחיוב.

    הוא היה כנר ומלחין, אשר לעת זקנתו תמך בפועלה של התזמורת.

    בשלב מסוים בשיחתנו, לאחר מספר דברי הלצה ונועם, טון קולו הפך רציני, והוא אמר:

    "אתה יודע דני… כשהייתי בן גילך, אולם הקונצרטים היווה עבורי את מושא האושר העליון, עשיותיי כנגן וכקומפוזיטור הרוו לחלוטין את תשוקותיי, וסיפקו את ליבי עד תום. אך היום… הוא השתהה, ואז הצהיר בחדות: 60 שנה עברו להן כהרף עין, ועתה, אין אני מוצא בכך עוד כל טעם!".

    כך ישבנו עוד מספר דקות, שותקים, שותים את התה ואוכלים את העוגיות…

    בעודי נזכר בסיטואציה זו, חשבתי לעצמי, "כמה מדהימים הינם חיינו, בהם תחילה אנו כמו נקשרים לסוגי עשיות ופעילויות מגוונות, וחושבים אותם לחשובים ולמשמעותיים מכל, ולאחר, בעבור הימים, אותן העשיות בדיוק הופכות בעינינו לחסרות כל משמעות וערך.

    באפוס ההודי הגדול בשם ה "מהא-בהראטה" ישנו סיפור המתרחש בעת העתיקה, המתאר את מסע נדודיו של אחד ממלכי העולם הגדולים, את פגישתו עם נווד חכם, ובדיון רחב אשר מתפתח ביניהם אודות אמות מידה ארציות ודברי צדק.

     דיונם נחתם בשאלה :

    "מה אם כן, הוא הדבר המופלא ביותר בעולמנו?".

    לכך משיב החכם בחיוך: "על אף שהמוות כמו מרחף מעל ראשיהם של כל איש ואישה,

    כמו מזכיר אודות זמניות החומר, ומכוון לעבר ההתעוררות לחיי הנצח הרוחניים.

    כולנו כאחד חיים כאילו חיים זמניים אלו, ימשכו לנצח!"

    יוצא מהחורשה לכיוון רכבי חשבתי, "ספרות היוגה מלמדת שמעבר למציאות זמנית זו, אשר רוויה בפחד וחרדה מכיליון הזמני, ישנה מציאות נצחית וחיובית, אשר עם ההתעוררות לה אנו כמו משתחררים מכל סבל חומרי ומתוודעים מחדש לשמחתנו ולמשמעות קיומנו המקורית.

    ולכן נראה שאין עליי להתעצב יתר על המידה על גורלו הזמני של אליעזר הארנב, מכיוון שאין זהו גזרו האחרון.

    נפרד מהארנב ומהחורשה, מוקיר תודה על השיעור, התנעתי את רכבי, והמשכתי הלאה.

    דני מוסטובוי,

    מרצה, ומורה לספרות היוגה.

    למידע נוסף, ניתן ליצור קשר:

    WhatsApp – 055-883-8423


    להגיב
  • נקודת החיבור # 3 – מסע שמאני משנה חיים עם סופי

     

    (לחלק הראשון: הרקולס של אהבה)
    (לחלק השני: עולם בתוך עולם…ודלת)

     

    [אסף (סופי) יבנאי]

     

    המסע הקרוב למדבר – 2-5.12.2020

    אני אגלה לכם סוד קטן
    אני נודניק. כן. ואפילו אחד מוצלח.
    אני אוהב להיות נודניק ולהראות לאנשים את היופי והקסם שיש (להם) בחיים למרות שהם מתעקשים שהוא לא קיים.
    לאחרונה יוצא לי לראות במפגש עם אנשים בקליניקה תחושה של חוסר, פסימיות, יאוש וממש קושי לראות את היופי ולהגיד עליו תודה פשוטה.

    אז איך רואים את היופי בחיים?
    אני שמח שאתם שואלים, כי זה ממש עוזר לי פה בכתיבה של הפוסט ובזרימה 😉

    בשביל לענות על השאלה הזאת אני רוצה לספר לכם על זוג עיניים נוסף שיש לנו.
    העין של ה"אין" והעין של ה"יש".

    איך גיליתי אותן? את האמת אני לא ממש יודע, זה קרה כאילו מעצמו מתוך חקירה שלי על נקודת המבט שלי. שלא תבינו לא נכון, אני הייתי אחד מהאנשים השליליים והפסימים ביותר שהכרתי, אולי בגלל זה אני יכול היום לספר על זה, אולי בגלל זה אני נודניק כזה טוב, כי פשוט אני מכיר את המצב הזה ממש טוב.

    העין של האין, הלא, הבלתי אפשרי, היא עין שהתרבות שלנו מאוד אוהבת ומורגלת להשתמש בה. מאז שאנחנו קטנים ההורים שלנו הראו לנו שוב ושוב איפה אנחנו לא. אצלי למשל אמרו לי שאני עצלן (לא חרוץ), מפוזר (לא מסודר), חסר סבלנות… אף אחד לא אמר לי מה אני כן.
    אותו הדבר קרה בביה"ס, בצבא, באוניברסיטה…
    בגלל שהעין הזאת מיומנת מאוד היא גם העין הדומיננטית שלנו ולרוב כשנביט אל העולם נביט קודם כל דרכה ולרוב נפגוש את מה שהיא רואה – חוסר,פגם, יאוש, קושי ולאו דווקא את מה שיש שם באמת.

    אולי אפשר לקרוא לה גם העין של הבאסה… אני אחשוב על זה.

    ליד העין של ה"לא" ישנה עין שלרוב היא קטנה יותר, חלשה יותר, זו העין של הכן, היש והאפשר.
    זו עין שבהתחלה אנחנו צריכים ממש להתאמץ ולהשתמש בה, כמו להשתמש ביד החלשה יותר שלנו, במיוחד כי אף אחד לא לימד אותנו שבכלל אפשר.

    העין של ה"כן" למעשה מנכיחה את מה שיש. שזה שונה מלצבוע את המציאות בצבעים יפים.
    למשל אם כרגע אני מרגיש מנותק והדבר הראשון שעולה בי זה איזה באסה! שוב אני לא מחובר לעצמי ולחיים ו… ו… , אני יכול לעצור רגע ולהגיד "אני כרגע בניתוק, (שבע קווים מתחת למילה כרגע), וסחטיין עליי ששמתי לב לזה בכלל…"
    איך זה מרגיש? קצת אחרת נכון?
    לי זה נותן מקום למי שאני ומה שאני כרגע.
    הניתוק פתאום הופך למשהו בר חלוף ולחלק ממני, לא כל כולי.
    יותר מזה, אספתי אליי רסיס של עוצמה (הפעם הצלחתי לראות!), אני מרגיש חזק קצת יותר.

    חשוב לזכור שאחד הדברים שמחזקים את העין של ה"כן" זה להגיד תודה, אפילו על דברים קטנים כמו כוס מים שהגיעה בול בזמן, או שמישהו נתן לי זכות קדימה  – ככה אנו מתחילים לשים לב לקסמים הקטנים של החיים.

    וככל שאנחנו משתמשים בעין של ה"כן" יותר היא הולכת וגדלה, עד הרגע שהעין של ה"כן" זהה בגודלה לעין של ה"לא". זו תהיה הפעם הראשונה שמופיעה לנו בחירה באיזו עין להשתמש קודם כשאנו מביטים אל העולם .

    וכשנבחר יותר ויותר להשתמש בעין של ה"כן", תכל'ס זה קורה מהר יותר משנדמה, היא תמשיך לגדול עד שהיא תהפוך העין הדומיננטית שלנו ונתחיל להביט אל העולם קודם דרך היש, הכן, האפשר והיופי.
    ואתם יודעים מה קורה אז?
    חיוך טיפשי ולא מוסבר מופיע לנו על הפנים
    חיוך כזה של אהבה, אהבה בחיים.

    ~נקודת החיבור~

    המסע הקרוב – 4 ימים במדבר – החל מה-2 לדצמבר

    _________________________

    אסף (סופי) יבנאי

    איש רב תחומי ההולך בד בבד בעולם החומר והרוח – יועץ ומנהל בכיר בהייטק עם רקע טכני ועיסקי. איש רפואה ההולך את הדרך האדומה, המסורת האינדיאנית, מלווה ומעצים אנשים ועסקים, מלמד ומעביר טקסים, מוביל מעגלי גברים ונשים, מוציא מסעות התפתחות של לב לטבע. עוסק במהות הזכרית והנקבית, מדריך אנשים אל עבר מהות הווייתם ולמימוש עוצמתם.

    אסף (סופי) יבנאי   050-9112435   |   אתר המסע   |   האתר שלי   |   מייל


    להגיב
  • נקודת החיבור # 2 – מסע שמאני משנה חיים עם סופי

     

    (לחלק הראשון: הרקולס של אהבה)

     

    [אסף (סופי) יבנאי]

     

    המסע הקרוב למדבר – 2-5.12.2020

    לפני כמה ימים הייתי אצל חברים והילדים שיחקו "10 שניות מתחת למים", מן משחק מחבואים משוכלל. אנחנו המבוגרים ישבנו בחוץ ודיברנו. באחד התורות, אחד הילדים התחבא מתחת למפת השולחן שסביבו ישבנו. מחבוא גאוני. לפתע הילדים האחרים עצרו את המשחק ורצו להתחיל את התור מהתחלה, מה שהיה חושף את המחבוא המוצלח. מיהרתי להגן עליו ואמרתי לשאר הילדים שהוא לא יוכל לצאת כי הוא מצא מחבוא ממש מוצלח ושיתחילו את הסבב החדש בלי לחכות לו.
    איך שסיימתי לדבר הילד מתחת לשולחן החל לצעוק עלי באכזבה שגיליתי אותו ויצא מתחת לשולחן חושף את מקומו.
    באמת? שאלתי בהפתעה, כן עכשיו הם ידעו שאני כאן התיך בי ו…הלך.
    הילדים המשיכו במשחק כאילו כלום לא קרה ולי התחילה שיחה עם אמו על מה שקרה.
    אתה באמת חשפת את המיקום שלו היא אמרה.
    באמת? איך אפשר לדעת? הרי הוא יכול היה להיות להיות בכל מקום בשדה הראיה שלי, אם היה נחשף ואז מתעצבן עלי אז אתם צודקים… אך איך אפשר לדעת לפני?

    כשנזכרתי היום במקרה הזה, נזכרתי גם בנטייה שלנו כאנשים לקבוע תוצאה עוד לפני שהתרחשה.
    ואז נזכרתי בשיעור שלמדתי מהדרך.

    האינדיאנים קוראים לאדם הלבן ווא-שין-צ'ון (wa shin-chun), שמשמעותו 'האדם של השכל'.
    האדם הלבן בעזרת האינטלקט החזק שלו הצליח לשנות סדרי עולם, אולי לטוב ואולי לרע, אבל החשוב הוא שהאנשים הלבנים הם הראשונים, כחברה, שיצאו מהמעגל הטבעי של החיים שכל היצורים החיים שותפים לו, ובעצם יצרו עולם בתוך עולם. וכך הלכנו והתרחקנו מהחיבור הטבעי והפשוט הזמין לכל הייצורים החיים, ואנו בתוכם.

    למצב התודעה הזה דוגמאות רבות, כמו מערכת החוק האנושי, מבנים חברתיים, מה מלמדים אותנו במערכות החינוך, מוסר, הערים ושיטות התכנון ואפילו נקודת המבט של הרפואה המודרנית על האדם והחיים.
    ברמה האישית אנו יוצרים מלא מציאויות דמיוניות, לרוב, כשאנו בסרטים, יוצרים הנחות והשערות, או קובעים תוצאה לפני שלמעשה התרחשה, כמו בסיפור של הילד מתחת למפה.
    ואולי המופע המרשים ביותר, שאני מכיר, הוא חיבור של מציאויות פנימיות לרשת גדולה אחת, לדוגמא פייסבוק.

    אלו עולמות שהאדם יצר, שנשענים על המציאות, אינם המציאות, אך משליכים עליה.

    אותי זה מרתק ממש.

    אדומי העור מספרים שיום אחד החיות באו לבורא עולם והתלוננו לפניו שמאז שנתן לאדם את הדעת, הפך האדם לזעפני כזה, לא קשוב, מתלונן ועושה בלאגן. ולמרות מאמצם האדיר של החיות לדבר אל האדם, בחר זה להישאר בשלו. התחננו החיות לבורא עולם שייקח מהאדם את הדעת בכדי שהחיים ישובו למסלולם. חייך אליהם בורא עולם ואמר להם: נכון, הדעת של האדם חזקה, אך הלב שלו חזק הרבה יותר. בואו נעזור לאדם להיזכר. וכך קיבלו האנשים הראשונים טקסים, שהמרכזי שבהם הוא הסווט לודג', אוהל הזעה, שכוונתו היא חיבור מתוך היסודות הטבעיים של החיים – אש, אדמה, מים, אוויר ותפילה של הלב.

    הדרך האדומה של הלב, הדרך בה אדומי העור הולכים ורואים את החיים, נקראת דרכו של האדם הפשוט, איקצ'ה וישאשא (ikche wishasha) או האדם הטבעי/המחובר. האדם הטבעי נושא בתוכו את דרכו של הטבע שמחוצה לו בתוכו. הוא יודע להישאר מחובר לתנועת החיים הטבעית בכל מקום ואורח חיים. כמו על ההר, במדבריות מקסיקו, כך גם בעיר הגדולה או בכפר.

    ואיך הכי טוב להישאר טבעי ומחובר? אותי החיים לימדו פתרון פשוט – להיות בטבע. הטבע הוא המרחב הישיר שיצרה הבריאה, כל השאר הוא עם שינויים שאנחנו הוספנו. לשהות בטבע מעורר אותנו בצורה שלא תמיד אפשר לתאר  במילים ברורות, אך כולנו יודעים איך זה מרגיש לשבת סביב אש טובה או לראות שקיעה יפה, משהו מרגיש נעים ומוכר. אלו החלקים בנו שיודעים וזוכרים את החיבור לטבעי. אני גיליתי שהחיבור מועצם כשאני מסכים להיות בטבע מנותק לגמרי מעולם האדם.

    ואיך מתנתקים לגמרי מהחיים "הרגילים"? יש מלא דרכים. אני, אגלה לכם בסוד, מוציא מסעות בדיוק כאלה לחיבור בין אנשים לטבע ומי שסקרן יכול לקרוא עוד על "נקודת החיבור".

    ובחזרה לעניינו – הטבע.

    צאו אליו. זה יכול היות בחוף הים, או להישטף באור הלבנה במרפסת בקומה 30, זה לא באמת משנה. מה שחשוב זה לעצור רגע את השטף של החיים ולתת לגוף ולנפש שלנו זמן להתחבר.
    במיוחד בזמנים האלו של סערות גדולות, מידע סותר, חוסר וודאות ופחד- חשוב למצוא נקודת חיבור למשהו יציב וקבוע, כמעיין הנובע תמיד ומזין אותנו.
    שהות בטבע עבורי היא קודם כל דלת, כניסה אל החיים האמיתיים. בנוסף זהו גם תרגול וגם תזונה הנותנת מענה לקשת רחבה של צרכים.

    וישנה עוד דלת, קצת יותר חמקמקה, על מפתנה עומד כשומר הלא ידוע, כשחוצים אותה מגיעים אל אזור קצת מפחיד, בהתחלה, שבעזרת הסכמה לתת לחיים להתגלגל דרכנו, בלי לקבוע תוצאות מראש, בלי מאמץ ובלי הידוע, נגלה מעיין הנעורים שמוכר גם בשם אזור הקסמים.

    מכירים? ספרו לי ולנו על המפגשים שלכם

    ימים טובים

    אסף (סופי) יבנאי

    המסע הקרוב – 4 ימים במדבר – החל מה-2 לדצמבר

    _________________________

    אסף (סופי) יבנאי

    איש רב תחומי ההולך בד בבד בעולם החומר והרוח – יועץ ומנהל בכיר בהייטק עם רקע טכני ועיסקי. איש רפואה ההולך את הדרך האדומה, המסורת האינדיאנית, מלווה ומעצים אנשים ועסקים, מלמד ומעביר טקסים, מוביל מעגלי גברים ונשים, מוציא מסעות התפתחות של לב לטבע. עוסק במהות הזכרית והנקבית, מדריך אנשים אל עבר מהות הווייתם ולמימוש עוצמתם.

    אסף (סופי) יבנאי   050-9112435   |   אתר המסע   |   האתר שלי   |   מייל


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית # 9 – צפריר בשן

    [צפריר בשן]

     

    [כתיבה אפקטיבית # 8 – יותר גרוע מדאעש]

     

    היום אני כותב מדם לבי. מוכנים? כבר מתחיל לדמם גם עליכם.

    העונש הקשה ביותר שאני גוזר על עצמי הוא קריאת המון המון המון מאמרים. ואני מתכוון ממש המון. תחשבו על מאמר אחד שאתם לא רוצים לקרוא בבוקר, תכפילו אותו בחמישים, ותקבלו יום עבודה שלי. נורא. באמת נורא. אבל הטקסטים האלה מזכירים לי דברים שרציתי להגיד, מדגימים לי הערות שרשמתי לעצמי בצד לאורך שנים ואפילו מעלים לי רעיונות חדשים. מצד שני, קריאה מדכדכת נורא, כי כל כך הרבה טקסטים רעים יש שם בחוץ, כל כך כל כך הרבה.

    והכי הרבה בעולם יש טיפים. טיפים הם כמו פתיתי שלג. אין שני טיפים דומים.

    סתם אני אומר את זה. לא באמת. 99% מהם נראים בדיוק אותו דבר.

    סיכונים מקצועיים

    לפעמים הם כל כך דומים זה לזה, שאתה אשכרה רואה את הקאט אנד פייסט והגוגל טרנסלייט מחייכים אליך מהטיפ את חיוכם שבור השיניים והמגחך. אבל ככה זה, אני מניח. אתם יכולים לקרוא לזה סיכון מקצועי.

    בכל אופן, בתוך המון המוני הטיפים של השרברבים, המאמנים, מתקיני הטלוויזיות, היועצים הפיננסיים, יועצי הזוגיות, הנומרולוגים והרבנים שאני קורא, צצים לפעמים טיפים טובים. ואני מתכוון לטיפים שכתובים טוב יותר, כאלה שנעים לקרוא ולא מטרחנים לך את הנשמה. טיפים מתחשבים.

    ובדרך כלל, מה שמאפיין את הטיפים הסימפטיים האלה, הוא שהכותבים שלהם לא לקחו את עצמם ברצינות יתרה. באמת, מדובר באנשים שכנראה היו מספיק בטוחים בעצמם כדי לא להוריד הוראות, אלא לכתוב עם חיוך, עם הומור עצמי, עם מודעות עצמית.

    בלי פקודות

    גם אם אתם מומחים של ממש בתחום שלכם – ואפילו אם התחום שלכם ירדים כל אדם סביר מן השורה – נגיד, אתם מומחים לטפטפות או להתקנת מדפסות, גם אז הטיפים שלכם יכולים להיות מעניינים ומשעשעים. הם לא יופיעו בצורה של "קומו, צאו, התקינו, ודאו", אלא יבחינו שיש קורא בצד השני, ושאם תעניינו אותו ותכבדו אותו – הוא יקרא בהכרת טובה ויחזור לקבל עוד מידע או להזמין שירותים.

    אז אם אתם יכולים, ספרו סיפור תוך כדי  טיפ, או בדיחה. לא הרבה. רק טיפ-טיפה. אל תפזרו הוראות ופקודות, כי אז פשוט לא נעים לקרוא את זה. אפילו חיילים שונאים פקודות. תזכרו, אתם נותנים לאנשים הוראות. תעשו את זה בעדינות, למען השם. שלא ירגישו שאתם אומרים להם מה לעשות

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
  • אל האינסוף ובחזרה / עמית נויפלד

     

    [עמית נויפלד]

     

    הפיד האינסופי הוא לטעמי ההמצאה הדרמטית ביותר של הרשתות החברתיות. יותר מכפתור הלייק, יותר מהעובדה שעם כל רפרוש אנחנו זוכים לקבל פוסט חדש בראש האתר, היכולת שלנו להמשיך ולגלול עוד ועוד היא זאת ששומרת אותנו מקובעים למסך במשך דקות עד שעות ארוכות. אם נחשוב על זה, אין לכך תקדים באתרי תוכן אחרים או רשתות חברתיות שקדמו לפייסבוק – לכל אתר אינטרנט יש סוף, תפריט תחתון, קרדיט למעצבים וסימון של זכויות יוצרים. יותר נכון, לכל אתר תוכן היה סוף. אחרי שראו כי טוב מיהרו רוב האתרים הגדולים לאמץ את קונספט הבור ללא תחתית, וכעת גם ynet ו-וואלה!, למשל, מתהדרים בפיד אינסוף.

    ההברקה שעומדת מאחורי הרעיון ככל הנראה נתפסת כמהותית לא רק על ידי. בסרט "הדילמה החברתית" שעלה לאחרונה בנטפליקס מתראיינים שורה של בכירים בתעשייה הטכנולוגית, אחד מהם, Aza Raskin, מתהדר בתואר – Inventor: Infinite Scroll – ממציא פיד האינסוף. חשבו על המילה "ממציא" לרגע. על ממציאים גדולים מן העבר. תומאס אדיסון, האחים רייט, ג'יימס וואט… אני לא טוען שכל המצאה בהיסטוריה האנושית הייתה דרמטית, מישהו המציא גם את האסלה המנגנת בשלב כלשהו ואת פורמט "כוכב נולד". ועדיין, דומה בעיני שמעולם לא הייתה המצאה שדרשה מאמץ כה פעוט (סביר להניח שמדובר בהברקה רגעית במקלחת ובכמה ימי תכנות) ושזכתה להשפיע באופן כה גורף על ההתנהגות של מאות מיליוני אנשים, מסייעת בהפיכה שלהם ליוזרים (משתמשים – מושג שכפי שהסרט מציין יפה, משמש רק שתי תעשיות – רשתות חברתיות וסמים).

    פיד האינסוף הוא לא הפיצ'ר המטריד ביותר שהוטמע בחיינו. "הדילמה החברתית" מעלה שאלות כבדות משקל בנוגע להתנהלות הרשתות החברתיות, במיוחד בנוגע לאופן שבו הן יכולות להטות דעת קהל, להשפיע על מערכות פוליטיות, ואפילו להוביל ליישום בפועל של אלימות חברתית כנגד קבוצות מיעוט. אלה לבדם דורשים רגולציה חמורה שתפקח על פעילותן. איסוף המידע שמתנהל ללא הרף אף הוא צריך להטריד, אם כי באופן אישי אני נוטה להקל בו ראש – פרסומות מותאמות אישית אינן משפיעות על מי שהפסיק לקנות שטויות, ואם הרשת יודעת להתאים לי סרטונים בצורה יותר טובה אני מוקיר לה תודה (בבקשה, הסבירו לי בתגובות אם אני טועה לגמרי בגישה). מבחינתי, הזמן, המשאב היקר ביותר בחיינו, אותו אנחנו משחיתים עד אין קץ ברשתות, בדרך כלל ללא תגמול בעל ערך הולם, הוא זה שצריך להטריד אותנו באמת.

    זאת הסיבה שאני נטפל כעת לפיד האינסוף. לא רק שהוא מבריק וממכר, אלא שגם, בניגוד לפיצ'רים בעייתים אחרים שהוזכרו, הוא פחות או יותר בשליטתנו (ההסתייגות תוסבר בהמשך). הפיד של הרשת נמתח לאינסוף קצת כמו ש-"בריכות אינסוף" (Infinite Pools) במלונות בוטיק נמתחות לאינסוף. התמונות היפות באתר מתגלות כשכשוכית בגודל 10-15 מטרים, שגם עשרה אנשים שמנסים לשמור על מרחק סביר ביניהם גורמים לה להיראות עמוסה כמו בריכה ציבורית שמארחת קייטנה. הפיד שלנו לא שונה בהרבה – הוא מורכב ממספר מצומצם (יחסית) של אנשים שהאלגוריתם בחר לחשוף בפנינו, ומפוסטים שלהם שמתפרסמים בתנועה בלתי פוסקת של גלגל ענק. האינסוף מעולם לא היה כה חד גוני ומשועמם.

    בחודש פברואר השנה יצאתי לניסוי קטן ברשת החברתית. מספר החברים שלי זינק בשנה האחרונה (נכון לרגע זה הוא עומד על 2,387) ובמשך שבועיים רצופים בצעתי סלקציה קפדנית: "חברי פייסבוק" שפרסמו פוסטים שמצאתי לא רלוונטים או לא מעניינים הועלמו בשיטתיות מהפיד (לא הסרתי חברות, רק הסרתי מעקב) כנ"ל לגבי קבוצות שהשתלטו לי על הפיד. אחרי שכמה מאות נשרו האלגוריתם של פייסבוק התבלבל לכמה ימים טובים. כאשר הייתי נכנס לרשת הייתי רואה מספר סטטוסים בודדים, ואחריהם הגלילה נעצרה, ככה זה נראה.

    הרשת החברתית אמנם הציגה מספר המלצות לעמודים שאולי יעניינו אותי, אבל בינה לבין עצמה נאלצה להודות שאין לה משהו חדש להראות לי בפיד, והציעה לי בנימוס לצפות בפוסטים שכבר ראיתי או לחילופין, בפוסטים אקראיים מרחבי הרשת. פיד האינסוף התגלה בעירומו – הוא מתבסס על מנגנונים חברתיים ופסיכולוגיים שגורמים לנו לצבור חברים שאיננו מכירים ולעקוב אחרי קבוצות שלא מעניקות לנו ערך אמיתי. ברגע שאנחנו מתחילים לסנן, האינסוף מצטמצם לגודלו הטבעי – בריכה זעירה שבה עשרה אנשים ממתינים בתור לזווית צילום טובה.

    אלה היו ימים נפלאים, אני חייב להודות. שקט נפשי ושלווה שנובעת מהידיעה הפשוטה שאין מה לראות ולפיכך גם אין מה להחמיץ. אבל הם לא נמשכו לאורך זמן. הסיבה להסתייגות מעלה ("פחות או יותר") נובעת מכך שהאלגוריתם מסתגל מהר. כעבור מספר ימים הפיד שלי חזר לסורו. הסיבה לכך – גם אחרי סינון של מאות חברים עדיין נותרו לי קרוב לאלפיים אחרים שרק המתינו בתור. הגלגל הענק חזר להסתובב, רק הפעם עם פרצופים חדשים. הדבר המעניין הוא שלפתע צפו עשרות חברים שכלל לא זכרתי, את חלקם אפילו חיבבתי. התהליך חזר על עצמו שוב בשבועיים הבאים. פיד האינסוף נעלם לטובת המלצות היסטוריות של הרשת החברתית, ואז שוב, משלוח של חברים טריים.

    נכון לרגע זה, אני מעריך שמתוך 2000+ חברים אני עדיין עוקב אחרי כ-700 – זה מאפשר לפיד שלי להגשים את מהותו הנצחית, אבל אני בהחלט מגיע הרבה יותר מהר לפוסטים שכבר צפיתי בהם. מעבר לזה, תהליך הסינון ממשיך בכל עת. אני מסיר מעקב מעוד ועוד חברים וכן מדייק את העניין שנוצר בפיד שלי, ואני עושה זאת תוך שמירה על מספר כללים:

    אישור חברים חדשים. פולני, אין מה לעשות, ולא נעים לי להגיד לא. אלא אם מדובר בספאם ברור. אני נוטה לאשר את כולם ומייד לשלוח להייד. היתרון בכך הוא שבמידת הצורך קל יותר לתקשר – שליחת הודעה לא מגיעה לתיבה עלומה של "אחר" שמתגלה אחרי שנה, ותמיד אפשר לחזור ולעקוב מבלי לשלוח בקשת חברות חדשה.

    שמירה על גיוון. הרשת החברתית עלולה להדהד את המסרים שאנחנו רוצים לשמוע, אלה בהם אנחנו מלכתחילה מאמינים, ודווקא מסיבה זאת חשוב לשמור על איזון של הפיד. בין חברי יש מכחישי קורונה וחרדתיים מדופלמים, אנשי ארץ ישראל השלמה וחובבי מדינת כל אזרחיה, אנשי פוסט-קפיטליזם וניאו-ליברטריאנים גאים, אנשי המרד בהכחדה וכאלה שחושבים שהאקלים מעולם לא היה טוב יותר, תודה. זה לא קל, לפעמים מתחשק לחסום לצמיתות, אבל ברוב הזמן הדעה ההפוכה מציבה אתגר מחשבתי ששומר עלי חד.

    מינימום קבוצות. מצטער, אבל אין משהו שחונק פיד והורג זמן כמו קבוצה טובה. אני מודה שזאת אחת הסיבות שמעולם לא הקמתי קבוצת פייסבוק לתנועת ההאטה. אפשר להצטרף לקבוצה ולהיכנס אליה אחת לכמה ימים מתוך בחירה, לא חייבים להשתעבד לקצב שלה (הדברים תקפים גם לגבי עמודים).

    ***

    הפחתת מספר החברים וצמצום הפיד הן פעולות שאמורות לשרת מטרה יותר גדולה – הצלת זמן. העובדה שאני כותב בלוג אודות האטה מאלצת אותי, באופן אירוני, להיות ברשת יותר זמן ממה שהייתי בוחר – קריאה, מחקר, השראה, כתיבה. כמו רבים אחרים גם אני מכיר בעובדה שקל מאוד להתמכר. בצד השני של המסך יושבים אנשים סופר אינטליגנטיים עם מטרה אחת ברורה – להשאיר אותנו כמה שיותר זמן באתר. האמצעים להתגוננות, לפיכך, צריכים להיות דרסטיים בהתאמה.

    ראשית כל להשתחרר מרוח התקופה שגורסת ש"כמה שיותר יותר טוב" (ולא משנה כמעט באיזה תחום מדובר). אם יש לכם 5,000 חברים בפייסבוק זה רק אומר שיש לכם פחות ופחות סיכויים להיחשף לאלה מתוכם שבאמת מעניינים אתכם או יקרים לליבכם (ממוצע חברי הפייסבוק העולמי עומד על 338). אם אתם חברים בחמש רשתות חברתיות זה לא אומר שאתם יותר מחוברים אלא שאתם הרבה יותר מנותקים מהחיים שרוחשים בזמן שאתם במסכים. אני מחובר רק לפייסבוק (אולי כי אני זקן), וגם בו אני משתדל לצמצם שימוש. אם אני רוצה להתרשם באופן אישי מציוץ בטוויטר או מתמונה באינסטגרם אני אכנס לרשתות האלה דרך גוגל, ובאופן נקודתי. במערכת הבחירות האחרונה, למשל, הבנתי שאתרי החדשות לא עומדים בקצב ההתרחשויות, ומי שרוצה להתרשם בזמן אמת מוזמן להציץ בעמודים של הכתבים הפוליטיים השונים. עכשיו, נסו לגגל "דפנה ליאל טוויטר", או "עמית סגל טוויטר" ותגיעו ישירות לעמודים שלהם. תוכלו לקרוא ציוצים ותגובות, מבלי להשתעבד באופן תמידי לעוד פיד אינסוף.

    ראש השנה אמנם מאחורינו, וגם יום כיפור, אבל כל יום הוא זמן מצוין להתחיל "תשליך". בחרו רשת אחת שמעניקה לכם את הערך הגדול ביותר. מחקו אפליקציות מהנייד. בטלו נוטיפקציות והסירו מעקבים מחברים. הזמן הוא המשאב היקר ביותר שלנו. אנחנו צריכים לזכור שיש עולם שלם ומופלא של מציאות שרק מחכה שנצא לקראתה בזרועות פתוחות. והיא מדהימה, באמת. אם נכוון את עצמנו לגילוי, להרפתקה, גם טווח של 1,000 מטרים מסביב לשכונה לא יאכזבו אותנו לעולם. וכן, אני יודע שאתם קוראים את המילים האלה על מסך, ושהגעתם לפוסט בסבירות גבוהה דרך הפייסבוק. זאת בדיוק הדילמה החברתית – איך לנצל את הרשת בצורה טובה, מבלי להשתעבד לה, ומתי לצאת לשוטטות ארוכה.

    _________________________

    פורסם במקור באתר סלואו


    להגיב
  • אימון בודהיסטי לחיי היומיום – Online

     

    תורת הנפש הבודהיסטית והתרומה שלה לחיינו האישיים והמקצועיים ולמערכות היחסים

    קורס עומק המתאים למתרגלים/ות חדשים/ות, אין צורך בניסיון מוקדם

    בהנחיית: סנדיה בר-קמה
    תאריך הפתיחה: 12/10/2020
    שעות אקדמיות: 88
    מספר מפגשים: 22

    ימי שני | 19:00 – 16:00

    הקורס יתקיים אונליין ב-ZOOM וכולל:
    שירות עוטף ותמיכה טכנית בזמן אמת
    הקלטות שיעורים לצפייה מאוחרת יותר (בקורסים נבחרים)
    מערכת ניהול מידע שתרכז את חומרי הלימודים לגישה נוחה בין השיעורים.

    לפרטים והרשמה אנא צרו עימנו קשר:

    072-3942557 | mindbody@mindbody.co.il

     

    כולנו רוצים להיות מאושרים, רגועים, שלווים, חיוניים, וליצור יחסים הרמוניים עם הסביבה ועם עצמנו. כולנו מבקשים לחיות ללא סטרס וללא דאגות, כולנו שואפים למצוא משמעות וחיבור. הגישה והתרגול של אימון בודהיסטי מציעים לנו דרך וכלים להגשים את השאיפות הראויות והאפשריות האלה. ההתרחשויות בנפש האדם ניתנות להבנה ולשחרור באמצעות המדיטציה והרעיונות הבודהיסטים.

    בין הנושאים שנלמד בקורס אימון בודהיסטי:

    • מהי מדיטציה
    • מיינדפולנס – איך עושים את זה ואיך מיישמים את זה באופן מועיל בחיי היומיום.
    • דיבור פנימי שלילי – המגיפה המודרנית.
    • כעס ותסכול – האויבים הגדולים: עבודה עם כעס ותסכול.
    • היאחזות – שורש הסבל והכאב מה רע בהיאחזות ואיך משתחררים מעוּלה.
    • שמחה, אושר וקלות – מה מונע ממני להיות מאושר/ת ברגע זה.
    • אינטימיות – מה לבודהיזם ולאינטימיות?
    • חמלה – להיות בנעלי האחר/ת – תרגולים ספציפיים לטיפוח חמלה וכדי לחיות עם לב פתוח ולהיות בתקשורת חדשה עם הזולת.
    • איך להתמודד עם פחדים ומחשבות הרסניות.
    • צרכים ורגשות – האם הרגשות שלנו מנהלים אותנו או אנחנו אותם?
    • ארעיות, השתנות, בר-חלופיות – אחד משלושת מאפייני הקיום המותנה.
    • טבע הבודהא – אהבה, אמפתיה, חמלה, סליחה, שלווה, שמחה ויציבות. תרגולים ספציפיים לטיפוח ופיתוח טבע הבודהא שבתוכנו.
    • התכוונות מיטיבה – מרכיב מרכזי מתוך הדרך בת-8-המרכיבים.
    • חמשת המכשולים וחמשת החברים הרוחניים
    • פחדים וחרדות – איך לעבוד עם דאגות אובססיביות; מהם שני סוגי הפחד ואיך להתמודד איתם.
    • להתיידד עם מפלצות – איך לעבוד עם רגשות סוערים.
    • מה מנהל אותנו – סנקארות ופרדיגמות. “
    • קבלה רדיקלית וחמלה עצמית – מצרך מבוקש שאף פעם אין יותר מדי ממנו!
    • מהו אושר אמיתי – “מהו ההבדל בין הנאה לאושר

    סנדיה בר-קמה
    מורה לדהרמה, ללימוד ותרגול בודהיזם ומדיטציית ויפאסנה, מתרגלת ומלמדת מזה 25 שנים, מורה בעמותת ‘תובנה’, ב’מרכז לרפואת גוף-נפש’ ובמסגרות נוספות, בארץ ובהודו, בריטריטים, בסדנאות ובקבוצות. חיתה 7 שנים חיי פרישות ותרגול באשרם ליוגה ומדיטציה בארצות הברית. משתמשת בכלים מהמסורת והתרגול הבודהיסטי ומהמסורת של האי-שניות (נון-דואל).
    מנחה סדנאות, קורסים וקבוצות.
    מאמינה שבכולנו טמונה היכולת לאהוב, לחמול, להיות נדיבים ולהתעורר.

    לעמוד הקורס>>
    לכל תכני האונליין של שנת הלימודים 2020/21 במרכז גוף נפש>>

    לפרטים והרשמה: 072-3942557 | mindbody@mindbody.co.il

     

    —————————————————————–

    התייעצו עמנו – מרכז גוף נפש: mindbody@mindbody.co.il
    072-3942557
    וואטסאפ: https://wa.me/97235495149


    להגיב
  • שנה. תעשי טובה

     

    וואו. איזו שנה שזו היתה. 4 עונות. 3 סבבי בחירעות. 2 ראשי ממשלה וקורונה אחת.

    ואם יש תמה אחת שקופצת לי הכי הרבה בשנה שחלפה, היא נושא שכתבתי עליו המון כאן: ח ו פ ש

    כמה אתגרו את החופש שלנו השנה, עם סגרים והגבלות תנועה ומסיכות ומה לא. וכמה קשה לקבל גזרות כשאין אמון במערכות השלטון ובתשקורת שמשרתת אותן. ונשארה עיתונאית צדיקה אחת בסדום, אורלי בר-לב, שמי שלא עוקב אחריה (ובעיקר אחרי השידורים הישירים שלה מההפגנות) מפסיד!

    אז איך אתם שומרים על החופש שלכם? וכמה הוא שווה? 500 ש"ח? 5,000 ש"ח? אינסוף?

    ומה מכל זה יישאר צרוב בנו ובעיקר בילדנו? האם עוד שנתיים, חמש או עשר, נשב ונצחק עם החברה וניזכר בשנה המטורללת ההיא? שנת הקורונה… או שמאפיינים שלה והגבלות יישארו איתנו מעתה ועד עולם?

    ומה באמת קורה בעולם? האם שם גרוע או טוב יותר? מי קובע מה ירוק ומה אדום, מי חולה קשה ומי לא ומתי זה ייגמר? האם כל זה חלק ממזימה כלל עולמית? האם זה הוירוס האחרון? האם ההופעות יחזרו (ניל יאנג, אנא בוא)? האם הכלכלה תחזור להיות כמו שהיתה? האם נטוס עוד לחופשה כמו פעם?!?!

    המון שאלות ואי ודאות וכשאין מקור לסמוך עליו, נותר רק לסמוך על הלב והתחושות של עצמנו, על המפגשים, כן האנושיים (עם מי שמותר) ועל התקווה, שלעולם אסור לוותר עליה.

    מאחל לכולנו ולעצמי שנה שפויה ורגילה עם פחות דרמות.

    שהקורונה תעזוב אותנו ואיתה כמה שרים, ראשי ממשלה וח"כים מושחתים.

    שהחמסינים והיתושות יעזבו איתם…

    שההפגנות בכל העולם יגדלו והשיטה הקלוקלת בה 1% שולטים על 99% תשתנה

    שיחזור האמון ותחזור האחווה, שנדע לראות מעבר לקושי ולפתוח את הלב הכי גדול שאפשר

    שתהיה שנה טובה


    להגיב
  • המשפחה המעורבבת שלי

     

    [טלי קבין כהן]

     

    שלום. שמי טלי קבין כהן.

    אני שומעת את הביטויים "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה", ורואה את השסע, הכעס וההקצנה. לכן אני רוצה לספר לכם על המשפחה המעורבבת שלי.

    נולדתי בישראל. גם הוריי נולדו בישראל. הורי אמי עלו לארץ ממצרים וממרוקו. הורי אבי עלו לארץ מרומניה ומגרמניה. יוצא שאני:  רבע מרוקאית, רבע מצרייה, רבע רומנייה ורבע גרמנייה. והילדים שלי, הם כל אלה וגם חצי תימנים!  כי הורי בן זוגי עלו לארץ מתימן.

    אז מי אני?

    ישראל הראשונה או ישראל השנייה?

    אליטיסטית או מקופחת?

    את מי אני אמורה לאהוב? ואת מי אני אמורה לשנוא?

    אבל גדלתי במשפחה חמה ואוהבת, ומאז ומעולם חייתי בהרמוניה ובשמחה עם כל החלקים שבי. יותר מזה. בורכתי!  זכיתי ליהנות ממגוון עשיר של מסורות, תרבויות, טעמים, ריחות, שהתערבבו זה בזה ויצרו עבורי את הקסם המיוחד של המשפחה שלי.

    את ליל הסדר התוסס והצבעוני שלנו, אנחנו חוגגים כל השנים, בנוסח העדה המרוקאית.

    אצל סבתא ברטה ממצרים אהבתי לאכול פול מצרי, צלי בתיבול מזרחי עשיר ועוגיות מעמולים נפלאות עם קישוטים של סבתא. סבתא ואני היינו צופות יחד בסרט בערבית בטלוויזיה, והיא הייתה מתרגמת ומוסיפה פרשנויות אישיות משלה. הייתה קוראת לי: "יא בינתי, יא רוחי, יא עייני", כינויי חיבה מרגשים שמעלים דמעות בעיניי גם היום. וכשהייתי חולה, הייתה מורחת אותי בערק ועוטפת סביב בצמר גפן שיחמם ויגרש את ההתקררות.

    אצל סבתא אניוטה מרומניה אהבתי לאכול  גפילטע פיש, מרק עוף צח ולטקס משובחות, וחטפתי על הראש בכל פעם שלא סיימתי לאכול את כל מה שהניחה אצלי בצלחת. כשהשתעלתי הייתה משקה אותי בגוגל מוגל מצהוב של ביצה עם סוכר, והצלילים שהתנגנו אצלה בבית היו של יידיש מעורבת בגרמנית מהשיחות שלה עם סבא. כשבאו לבקר אצלנו, תמיד ביקשה שאנגן לה את ה"פור אליז" של בטהובן בפסנתר. למענה למדתי אותו.

    המשפחה המעורבבת שלי היא הבסיס שלי, העוגן, התמיכה.

    כמו המשפחה המעורבבת שלי יש עוד משפחות רבות, אולי רוב המשפחות בישראל.

    אז נכון, השנים הראשונות להקמת המדינה היו שנים קשות. נעשו גם טעויות. אני מבינה ומכבדת את כל מי שנפגע. אבל אחים אנחנו!  ועברו שבעים שנה. מדוע שלא נוכל לחיות בשלום ואהבה בינינו?

    לקראת השנה החדשה המתרגשת עלינו לטובה, מי ייתן ויתגשם בנו הפסוק:

    "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן".


    להגיב
  • נקודת החיבור – מסע שמאני משנה חיים עם סופי

     

    [אסף (סופי) יבנאי]

     

    המסע הקרוב למדבר – 2.12.2020

    אני רוצה לספר לכם על אחת החוויות החזקות שעברתי בחיי ועל השינוי במסלול חיי שבא בעקבותיה.
    כדי להגיע לנקודה בזמן שבה קרתה החוויה אני רוצה קודם לספר איך הגעתי לשם ולחזור לינואר 2000 במדבר.

    אז לפני 20 שנה הייתי כולי ראש, עד כדי כך שהייתי משוכנע שאין לי בכלל רגשות. הייתי ציני מאוד, ציניות שניזונה מהעובדה שהכל נראה שחור וחסר משמעות. הייתי נוקשה וביקורתי כלפי פנים וכלפי חוץ, לא ידעתי מי ומה אני,  חסר בטחון ובעיקר הייתי רגזן, נרגן, מתוסכל, משועמם או בקיצור חסר שמחת חיים.
    באותה תקופה למדתי שיטת טיפול שיש בה המון המון נתיבי גישה, ובגלל שהייתי ראש לא ידעתי איך לחוש ולהקשיב לאן ללכת. לא הייתה לי שום דרך לדעת איזה מהנתיבים יוביל לשורש הבעיה ולטיפול בה. הדרך בה התמודדתי עם "המכשול"  הפעוט הזה היה לסרוק נתיב נתיב בשיטתיות עד שמצאתי אותו. זה עבד…חלקית. כשלבסוף הייתי מוצא את שורש הבעיה הייתי מדהים וחוללתי קסמים.
    אבל יצאתי מותש ומתוסכל מהחיפוש האינסופי

    כשחלקתי את התסכול שלי עם המורה שלי היא אמרה לי – "אני מכירה מישהו שיוריד לך את הראש. רוצה?"
    כן! אמרתי.
    "אז צא למסע"

    ככה פגשתי את המסע. בינואר 2000 בלב המדבר. המסעות היו מפגש בלתי אמצעי עם הטבע, בסביבה תומכת וחסרת חוקים שהראש יכול להבין. האנשים בה עסקו בלמצוא נתיבים להיות, לפגוש, את עצמם, אחרים והחיים, ולעשות משהו שנקרא להפוך כיוון – לתת אהבה במקום לבקש אותה.
    במפגש הזה עם המדבר, האנשים ואהבה למעשה נולדתי. ובנקודה הזו החלו חיי.
    וככה כאיש צעיר בן 23, מבלי שממש ידעתי, זכיתי לעבור חניכה בעבודה עם הטבע, הבריאה, האדמה, היופי, שקט ואהבה. ושם במדבר פגשתי את אם ילדותיי
    על כל אלה תהיה לי תודת-עולם ל"נהג", כפי שכינה את עצמו גילעד, מוביל המסע

    השנים חלפו ואני נהייתי חלק מעולם "המסעות" ומדי חודש היינו יוצאים אל הטבע למסע שתמיד היו בו גדילה, לימוד, ריפוי, וקסם, הם הפכו למשפחתי הקרובה ביותר, השבט שלי.
    בשיא התקופה החיים היו לי כגן עדן. כל מה שרציתי קרה. התחושה הייתה ללכת בעולם ששטיח אדום פרוש לפניי.

    וכמו הרבה דברים טובים, אט אט התנועה הזו דעכה עד שפסקה. אין יותר מסעות והשבט התפזר לכל כנפי השמיים.

    מהשבט הרחב נשארה לי המשפחה הגרעינית והמהממת שלי והחיים לקחו אותי במסלולים שונים וארצות אחרות, שהרחיקו אותי מבית הלב שלי שהיה המדבר.
    מבדואי הפכתי להייטקיסט ומנהל, בתוכי עדיין היו קיימים ערגה ועצב מתוק למדבר, לטבע, לחיבוקים ואהבה פשוטה. לא ידעתי איך להביא אותם לחיי, והשתקתי בתוכי את הכמיהה.
    השנים חלפו ואט אט נהייתי שוב מר.

    יום אחד איפשהו לפני 10 שנים קרה משהו – מצאתי את עצמי מדבר עם חבר על המסע, על הבית שלי שבמדבר, על השקט, החיבור החזק, הביחד ואהבה פשוטה. עיניי נצצו וליבי עלץ. כבר לא יכולתי להסתיר את השמחה הזו מעצמי ואמרתי לו  בוא, אני רוצה להראות לך את הבית שלי, שאני עצמי לא ביקרתי בו שבע שנים.
    וככה יצאנו הוא ואני אל לב המדבר לשמונה ימים, ובנקודת הזמן ה ו מתחיל הסיפור שרציתי לספר לכם עליו –
    היה זה ביום השישי של המסע הפרטי שלנו. כל המילים כבר נאמרו בינינו  ובעיקר שתקנו. דיבור הפך למאמץ שדרש ממש מנוחה אחריו, כזה עמוק היה השקט בנו. ובבוקר אותו היום אחד ההרים קרא לי לבוא אליו, חייכתי, תפסתי בקבוק מים ויצאתי למסע היומי שלי לבד.
    את הדרך עשיתי בנחת. ישבתי, נמנמתי, נחתי, הקשבתי כל פעם כשאיזה עץ או סלע קראו לי אליהם. ובין לבין אני מטפס על ההר. הזמן איבד מצורתו ומשמעותו וככה התקדמתי לי בלי לדעת אם היה זה קצב מהיר או איטי.
    מתישהו הגעתי לראשו של ההר, שם נפרש אל מול עיניי פלאטו ענק ורחב ידיים, כמו ארץ נוספת שנגלית רק מכאן.
    ואני עומד כמו בכניסה לארץ חדשה שלא ראיתי מעולם. למרגלותי גומחה קטנה, שנראתה לי כמעין שטיח שיש בכניסה לבית, כל מה שידעתי שאני צריך לשכב בתוכה. וכך קרה, נדחקתי לתוכה ולהפתעתי היתה תפורה בול למידותי.
    מיד נרדמתי בה בתנוחת עובר.

    הזמן עבר

    כמה? אין לי מושג.

    פתחתי עיניים והמציאות הייתה שונה.
    בחנתי את סביבתי ואותי ושמתי לב שלא הרגשתי את גבולות גופי, הסתכלתי על העור שעל ידי והוא היה שם, אך כמו לא היה שלי. אני הייתי ענק וקטן בו זמנית, ויכולתי להיות בכל גודל שעלה בדמיוני. תחושת אחדות פראית אחזה בי, יכולתי להרגיש כל דבר, עץ, אבן, שמיים, חיה וממש להיות הם, כאשר אני נע ומתקרב אליהם מבלי לזוז, מתאים את המימדים שלי אליהם וממש הופך להיות הם. מאושר כילד התחלתי לשחק עם הבריאה – הייתי יכול להיות ענק כמו כדור הארץ ולחוש אותו כמו הייתי הוא, או קטן כמו תא בגוף שלי ולהיות הוא.

    וככה עברו השעות כשאני בחוויה העוצמתית של אחדות.

    והשמש החל שוקע, בלכתו השאיר שובל כתום כאש בענני השמיים.
    מהופנט מהיופי של הבריאה עצרתי והקשבתי, נתתי לכל רחש ותנודה לחדור אלי, כאשר לפתע רעש מיכני חזק התקרב וחדר בעוצמה אליי. רצתי מהר לשפת הצוק לראות מה הדבר הזה, ולתדהמתי מתחתיי, כן מתחתיי,  עף לו מטוס הרקולס (שהוא מטוס תובלה צבאי ענק), ארבעת מנועיו מרעישים וקורעים את השקט של המדבר.

    הוא חלף באיטיות תחתיי, כ"כ קרוב, שהייתי משוכנע שאני יכול לקפוץ בקלות מהצוק על גב המטוס ולעוף איתו.

    ולמה לא? זו יכולה להיות אחלה חוויה…
    למזלי עוד היה בי מספיק חיבור למציאות כדי לעצור את עצמי.
    ואולי החיבור הזה לקרקע, אולי המטוס ואולי בגלל שזה סוף היום, הקסם התפוגג והמציאות חזרה להיות רגילה.
    כבר החשיך וידעתי שעלי לחזור חזרה, נזכרתי בחבר שלי, התגעגעתי אליו והרגשתי שהוא דואג לי, כל אלה גרמו לי לנוע חזרה בנחישות למחנה.

    כשהגעתי חזרה למחנה הוא בא לקראתי, מודאג :"איפה היית?" (ובטח רצה להוסיף יא משוגע)

    ואני רק מביט אל תוך עיניו ומחייך,
    אוסף אותו אליי ומחבק,
    ליבי גואה ומתפוצץ ונחשול של אהבה שוטף.
    קשה לתאר כמה אהבתי (אותו) באותו רגע,
    התחבקנו במשך דקות

    באיזשהו רגע חשבתי לספר לו מה עברתי, ואז הבנתי שאומנם החוויה על ההר היתה חזקה, אך חוויות מסוגה הם לא העיקר בחיים, מה שבאמת חשוב זה לאהוב. והמשיכה שלי לחוויות חזקות וסיפורים טובים מסיטים אותי מהעיקר…להיות עם לב פתוח ולתת אותי וכל מה שעובר דרכי מחוכמת הדרך שאספתי עם השנים.

    ועם ההבנה הזו עלתה בראשי תמונה של לפיד המסעות שכמעט כבה לפני שבע שנים וראיתי אותו עובר לידיי.
    עכשיו אני אמון לשמור את אש התמיד.
    אש היופי ואהבה.
    ולהזכיר לעצמי ולכולם שגן עדן זה כאן

    _________________________

    אסף (סופי) יבנאי

    איש רב תחומי ההולך בד בבד בעולם החומר והרוח – יועץ ומנהל בכיר בהייטק עם רקע טכני ועיסקי. איש רפואה ההולך את הדרך האדומה, המסורת האינדיאנית, מלווה ומעצים אנשים ועסקים, מלמד ומעביר טקסים, מוביל מעגלי גברים ונשים, מוציא מסעות התפתחות של לב לטבע. עוסק במהות הזכרית והנקבית, מדריך אנשים אל עבר מהות הווייתם ולמימוש עוצמתם.

    אסף (סופי) יבנאי   050-9112435   |   אתר המסע   |   האתר שלי   |   מייל


    להגיב
  • טיפול רגשי קוגניטיבי-התנהגותי (CBT), בזכרון יעקב ובאונליין – עם חני גנני

     

    שמי חני גגני,

    מאז ומתמיד התעניינתי באנשים.
    מה עובר עליהם, איך הם מרגישים ואיך הם מתמודדים בתהפוכות החיים.
    הייתי ילדה רגישה מאד, אבל כבת לניצולי שואה, הייתי "חייבת" להיות חזקה ו"מוצלחת".

    כך הגעתי לתחום ההייטק. שעטתי במרוץ העבודה והחיים, תוך כדי גידול שלושה ילדים, מבלי לתת את הדעת על המחירים ששילמתי, בסטרס מתמשך, בבעיות בריאות ובכאבי גוף ונפש.

    בשנת 2002 עשיתי שינוי גדול בחיי. אחרי כשני עשורים של עבודה טכנית רציונאלית בהייטק עברתי לתחום הטיפולי-בריאותי. מיד הרגשתי ש"הגעתי הביתה", שמצאתי את הייעוד שלי.
    ככל שפגשתי יותר אנשים במרחבים הטיפוליים וככל שהעמקתי יותר בלימודים על המוח, הרגשות וההתנהגות, על בעיות נפשיות והטיפול בהם, מצאתי את הדמיון בין כולנו.

    כולנו חווים מצוקות חיים וקשיים רגשיים. כולנו זקוקים לפעמים לתמיכה או לעזרה ביצירת שינוי רצוי.
    לעיתים נראה שהקשיים הנערמים בדרך הם "יותר מידי", או "אי אפשר לבד" וכדאי לפנות לעזרה מקצועית.
    המקום האנושי המשותף הזה, מאפשר לי להביא לטיפול רגישות, הקשבה, סבלנות ואהבה.

    אני מאמינה שלכל אדם יש זכות בסיסית להרגיש נוח ובטוח בעולם ובחברה ולחיות חיים בעלי משמעות וסיפוק. אני גם מאמינה שלכל אחת ואחד מאתנו יש יכולת להקל על המצוקה ולהרגיש יותר טוב.

    טיפול רגשי בעיני הוא דרך של שיתוף פעולה ביני לבין המטופלים. ביחד נגיע להבנה מעמיקה של המצוקות, לגילוי מחודש של הכוחות הפנימיים, לרכישת מיומנויות נוספות וליצירת שינוי מיטיב.

    מזה 12 שנים, אני פוגשת בטיפול נשים וגברים, מתבגרות ומתבגרים, החווים קשיים מגוונים כמו חרדות, דיכאון, כעסים, חוסר ביטחון, פגיעה בתפקוד ופגיעה ביחסים.
    בנוסף לקליניקה הפרטית, צברתי ניסיון טיפולי רב במסגרות ציבוריות כמו: בי"ח פסיכיאטרי, מחלקת רווחה עירונית ובמסגרות שונות בחינוך המיוחד.

    הגישה שלי מתאפיינת בפרקטיות, תוך מיקוד בבעיות הספציפיות המטרידות את המטופל, בעבודה בגובה העיניים, תוך פתיחות וכבוד למקום בו נמצא המטופל, ובשימוש והתאמה של כלים טיפוליים מגוונים בהתאם לצרכי המטופל.
    את הטיפול אונליין, באמצעות האינטרנט, התחלתי עוד לפני הקורונה, והמטופלים ואני נוכחנו שהוא יעיל ונוח, כמו טיפול בקליניקה, ולפעמים אף יותר. הקליניקה שלי ממוקמת בזכרון יעקב.

    ההכשרות המקצועיות שלי כוללות תואר שני בטיפול בהבעה ויצירה ופסיכותרפיה קוגניטיבית- התנהגותית (CBT). באופן קבוע, אני ממשיכה לצבור ידע ולהתפתח מקצועית בהרבה מאד קורסים והשתלמויות בתחום הגל השלישי והמעודכן ביותר בטיפולי CBT, בתחומים וקשיים נפשיים ספציפיים, ויסות רגשי, תרפיה באמצעות תנועה ויוגה, הרפיות ודמיון מודרך.

    התשוקה שלי היא לשתף ולהעניק למטופלים שלי מהידע שרכשתי ומניסיוני המקצועי והאישי.

    מתי מומלץ להגיע לטיפול?

    ישנם אירועי משבר, כמו חולי, פיטורין, גירושין, אובדנים.

    ישנם מעברים או שינויים  ש"הופכים את החיים" ומשבשים את התפקוד בחיי היום-יום.

    במצבים אלו הטיפול מתמקד בגיוס מחודש של משאבי נפש, כדי להתגבר ולחזור לתפקוד רגיל.

    לפעמים ישנם קשיים נפשיים מתמשכים, כמו דיכאון, חרדות ודאגות קבועות.

    לעתים אלו התנהגויות הרסניות כמו התפרצויות זעם, אימפולסיביות או דחיינות, פרפקציוניזם נוקשה או קשיי התמדה. קשיים מתמשכים אלו גורמים למצוקה רגשית הולכת ומצטברת, פוגעים בתפקוד היומיומי, בעיסוקים וביחסים הבינאישיים.  במצבים אלו הטיפול עוזר בהבנה ועיבוד של מקור הקשיים והביטוי העכשווי שלהם, בוויסות הרגשי וההתנהגותי, ובהקניית מיומנויות להתמודדות עם הקושי.

    לפעמים קיימת תחושה של תקיעות בתחומים מסוימים בחיים, כמו בעבודה, לימודים, זוגיות, חברה, התפתחות אישית וכדומה. תחושת תקיעות זו מגבירה את הדאגות לגבי העתיד ומחבלת ביכולת להיטיב את איכות החיים ולהגשים שאיפות. הטיפול במצבים אלו מתמקד בהבנת הקשיים והגורמים לתקיעות, בהגדלת המסוגלות להתמודד עימם, ברכישת מיומנויות והנעה ליצירת שינוי.

    הנה סרטון הסבר קצרצר שלי על סטרס:

    אני מזמינה אתכן/ם לפנות אלי לייעוץ או שאלות.

    חני 054-5540304   |    מייל   |    אתר


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית # 8 – צפריר בשן

    [צפריר בשן]

     

    [כתיבה אפקטיבית # 7 – על חשיבותו ההיסטורית של הפנקייק]

     

    הבוקר קמתי עם טיפ מושלם. באמת. כזה שאף אחד לא ישכח. כזה שידברו איתי עליו עוד הרבה זמן. אני תמיד מחפש את היהלומים האלה, רעיונות טובים באמת. וכשאחד כזה מזדמן לי בדרך, אני קצת יוצא במחולות ומברך את מזלי הטוב.

    אז הלכתי להכין סנדוויצ'ים לילדים ואחורי זה שילחתי אותם בזה אחר זה אל בתי הספר, והכנתי לי קפה והעמדתי מים לאשתי ופתחתי פייסבוק וקראתי אימיילים. והתיישבתי לכתוב את הטיפ המושלם, את הגביע הקדוש של הטיפים לכתיבה אפקטיבית (כן, אני יודע. אני חי בעולם פנימי מטריד. לא חייבים להזכיר לי את זה.)

    ופוף, הוא לא היה שם יותר, הממזר. הלך, נעלם, התפוגג.

    תקשיבו לי טוב טוב: הדחיינות היא האויבת הגרועה ביותר של הכתיבה. היא גרועה אפילו יותר מביקורת עצמית, וביקורת עצמית היא הדאעש של הכתיבה.

    איך הלך הרעיון

    ואלה לא רק הרעיונות הטובים שלא רשמתם לעצמכם בצד והלכו בדרך כל טיפ. אלה גם הרעיונות שכתבתם במילה אחת ואחר כך לא הבנתם למה בדיוק התכוונתם. או הרעיונות שרשמתם בשלושה משפטים ושנראים אחרי שבוע כמו גיבוב בנאלי של משהו שכל אחד יודע.

    המקרה הזה הוא אפילו עוד יותר מרגיז: היה לכם רעיון, התחלתם לכתוב אותו אבל לא עד הסוף, וגם הוא נמוג. איזה עולם!

    עוד פעם אני אגיד את זה. תקשיבו לי טוב טוב: רעיונות הם יהלומים בתוך סלע. אם לא תשמרו את הסלע, הלך היהלום. אבל גם אם לא תחצבו את היהלום מתוך הסלע בזמן ובמקום שבו אתם רואים אותם – גם אז הלך היהלום.

    יש לכם רעיון טוב? שבו ותכתבו אותו. עד הסוף. אל תפסיקו. סתתו, שייפו, דייקו והבריקו את היהלום שלכם. כאן ועכשיו. אחרת תישארו עם זיכרון של יהלום, וזיכרון של יהלום זה דרעק. אין מה לעשות עם זה.

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
  • סדנת האף האדום עם יולנה צימרמן

     

    ב-12 למרץ , יום לפני הגל הראשון של הקורונה בארץ אני ועוד כמה נשים מוכשרות העלינו באופן חד-פעמי ערב קומדיה נשית נועזת ובועטת בסטודיו ארץ לוץ בתל אביב (תודה לאורי לוץ על היוזמה המבורכת).
    זה היה ערב פרוע ומצחיק ברמות (מופע קסמים אבסורדי, זונות באמבטית בועות, מתקשרת פותות מפרדס חנה, קרקסנית סקסית ועוד שלל דמויות שלי כמנחה).

    בהמלצת בועז בן זוגי המבריק, העליתי קטע פנטומימה שצוחק על פנטומימה, כי אני לא פנטומימאית ומעולם לא למדתי את זה… בקיצור,זה קטע על קוקאין, אלרגיה לציפורים, בדיקה גניקולוגית, הרגלי היגיינה ולידה ותינוק עם קקי שנזרק יחד עם החיתול המסריח מהחלון… בקיצור קטע פנטומימה קלאסי…

    יום אחרי אותו הערב, נסגרו כל בתי הספר והתחילה "הקורונה". ועכשיו, כמעט חצי שנה אחרי – אנחנו בגל השני? השלישי? כבר אין גלים? אלה החיים עכשיו?

    למעשה יש 2 דרכי פעולה ומחשבה שאנחנו משתמשים בהן בחיים:

    התנהלות "אוטומטית" – שזה דווקא חיובי – להתנהל בשחרור מוחי ופיזי, בזרימה בתוך המצב. למשל בנהיגה כשכבר יודעים איך לשלב את כל הפעולות מבלי לחשוב על כל פעולה ולהתרכז, פשוט נוהגים, פונים, מאטים ובינתיים חושבים על משהו אחר והכל מתנהל ברגוע.

    זאת לעומת מצב כשזה חדש וצריך ממש להתרכז במודעות יתר (עם מידה של חרדה) בכל פעולה ופעולה שזו, למעשה, הדרך השנייה – התנהלות שביסודה הצורך שלנו לשלוט, להיות בפוקוס ומודעות מכוונת, כדי לשלוט במצב.

    בסדנת ליצנות, בתרגילים ומשחקים קלילים – מתרגלים ומקבלים כלים איך לאזן בין ריכוז, פוקוס וכוונה בפעולות שלנו, לבין פעולה אוטומטית וזרימה – עבודה מהבטן, מהאינטואיציה, מהלב ומהרגש – בניסיון להיות בנוכחות מלאה עם עצמי והסביבה שלי (הקהל) כאן ועכשיו.

    הקהל ותגובותיו נותנים את הפידבק לליצן ונוצר מעגל אנרגיה שנע הלוך ושוב, כך שכולם נטענים – כולם זוכים.

    בסדנה שאני פותחת בספטמבר, כל אחד ואחת ילמדו על עצמם. איך הם הולכים, מה נפלט מהגוף במבוכה, בהצלחה ובכישלון, מה מצחיק באופן טבעי בנוכחות הפיזית והאישיותית שלו/ה, איך להגביר את זה, מה זה תזמון קומי, מה זה ה"פלופ" Flop , איך להפוך כישלון ליתרון, והכי חשוב…

    ל-נ-ש-ו-ם באמת, לא הנשימה הרדודה שלנו ביום יום, נשימה עמוקה, מלאת הבעה, נשימה משחררת, מטעינה וממלאת בחיים. כי זה הדבר הראשון אנחנו עושים כשאנחנו יוצאים מה*** של אמא שלנו.

    נותרו עוד מספר מקומות אחרונים בסדנה שתפתח ב-15 לספטמבר.
    בסדנה מרתקת בת 13 מפגשים, נחקור את עולם הליצנות-
    מהו ההיגיון הליצני הייחודי ותפקידו של הליצן בחברה ובעולם.
    דרך משחקים ותרגילים פיזיים, עבודה קולית, עבודה עם חפצים, עם מילים, בלי מילים, עם פרטנר, ובסולו-
    נצלול אל הרגע, התענוג של הזרימה בתוך האי ודאות
    ( יש המון איים של אי ודאות בימינו), איך להפוך את הפחד להתרגשות,
    את ה"טעות" להזדמנות , לחגוג את הכישלון , את הפיוטיות של הטיפשות ועוד.

    הסדנה תתקיים בקרקס שבזי בעין שמר
    האיוונט :סדנת האף האדום

    קצת עלי: שמי יולנה צימרמן, שחקנית ויוצרת עצמאית, בימאית, ליצנית רפואית, מורה ומנחת סדנאות עם ניסיון של בינלאומי של כ-20 שנה בפרפורמנס והנחייה.

    לפרטים יולנה 054-7519535   |   פייס   |   מייל


    להגיב
  • ללמוד לאט / אורית פרנפס

     

    [אורית פרנפס]

     

    היא חוזרת הביתה בשלוש אחר-הצהריים, שומטת את התיק במסדרון. אמא מחממת לה צלחת עם ארוחת צהריים, אין לה זמן לאכול, היא לוקחת את הצלחת אתה לחדר, פותחת את מחברת היסטוריה וספר היסטוריה וממשיכה ללמוד – לקרוא, לשנן. יש לה עוד יומיים מבחן, וכמות החומר עצומה. היא צריכה לתכנן את הזמן כי עליה לעבור גם על שני השיעורים האחרונים בפיזיקה, היא לא הצליחה לעקוב בשיעור ולא ממש הבינה. בשעה 20:00 היא עדיין ליד שולחן הכתיבה, צלחת ארוחת הצהריים הוחלפה בצלחת ארוחת ערב. היא בלחץ. היא הספיקה ללמוד רק שני פרקים בהיסטוריה, והיא לא זוכרת את כל הפרטים, לפיזיקה עוד בכלל לא הגיעה. מחר שוב שיעור פיזיקה והמורה רצה, כי צריך להספיק המון חומר. השעה 21:30 שום דבר כבר לא נקלט. היא עייפה, אולי תקום מחר מוקדם ותעבור על שיעור פיזיקה. היא חייבת קצת מנוחה. ולמחרת, כותבת בשיעור מהר מה שהמורה אומרת, ובשיעור שאחרי מעתיקה במהירות מהלוח את התרגילים ופתרונם, והכל מצטבר בראש, והלחץ מצטבר בגוף, שוב היא מסמנת לעצמה שאחר-הצהריים תנסה לעכל, לעבור שוב על המחברת.

    החוויה הזו איננה זרה לתלמידי חטיבת ביניים ותיכון רבים. זו חוויה של עומס שמגיע מכיוונים שונים, מרדף לכיבוש ערימות של חומר לימוד, תרגול ושינון בקצב מהיר, ולחץ שמתלווה אליהם. הלמידה היא בולמוס של תכנים שצריך לעכל: יש המון מה ללמוד, הכל נחוץ, הכל חשוב, והכל דחוס ומהיר. הילדים מפתחים טכניקות להתמודדות עם כמויות של חומר לימוד. הם משננים, מתרגלים אבל בדרך כלל על חשבון העמקה, הבנה, קישורים, חשיבה עצמאית, חשיבה ביקורתית, הנאה ומציאת משמעות עמוקה.

    הקצב המהיר והעומס הכבד עומדים בסתירה לאופן שבו מתרחשת למידה טבעית. למידה היא בנייה של מבנים פנימיים במח ובגוף תוך כדי התנסויות ואינטראקציות עם מקורות חיצוניים. כדי שלמידה משמעותית אכן תתרחש, על הילד להיות פעיל בהתנסויות ובאינטראקציות הללו, ובבנייה פעילה של המבנים הפנימיים. הילדים התרגלו להתייחס לחומר הלימוד הרב כיעד שצריך "להשתלט" עליו – משהו שנמצא "שם" מחוצה להם – בספר, במחברת, אצל המורה. הם לא תופסים אותו כמשהו שיכול להיות באינטראקציה אמיתית איתם, להפוך לחלק מהם, לחיות בתוכם, ולהשתתף בבנייתם כילדים, כאנשים.

    ההשלכות של העומס והקצב המהיר בלמידה הן קשות. איכות החיים של הלומדים נפגמת וגם התפיסות שלהם כלפי למידה מתעוותות.  למידה היא דבר טבעי, מהנה, מספק, מונע מסקרנות, מעניין ומתשוקה. אבל כשלמידה נתפסת ככיבוש יעד גדול ועמוס לממדיהם, במהירות וביעילות, היא במקרים רבים הופכת למשעממת, יבשה, סיזיפית, מרוחקת, חסרת חיים ומקור לחרדות. בנוסף, עם כל המאמץ המושקע בלמידה בבית-ספר, תוצאות הלמידה מאכזבות – הלמידה המהירה היא ברוב המקרים שטחית, וכך אנו עדים לתופעה הרווחת שלאחר בחינות ובעיקר בחינות הבגרות, חלק גדול מחומר הלימוד מתפוגג כי הוא לא מקושר למבני העומק אצל הלומד.

    אחד המענים למצב שתואר כאן הוא האטה.

    האטה צריכה להיות כזו שתאפשר ללומד להיות פעיל באינטראקציות, בהתנסויות, ובבניית המבנים הפנימיים במוחו ובגופו, כחלק ממי שהוא. הנה כמה הצעות קונקרטיות להאטה בלמידה.

    פחות זה יותר – הפחתת העומס האובייקטיבי

    כדי לאפשר ללומדים אינטראקציה והתנסויות בעלות משמעות ובנייה פעילה של מבנים פנימיים, חשוב לפעול לכך שתלמידי בית-הספר העל יסודי יתמודדו עם כמות סבירה של חומר לימוד, ובקצב נינוח יותר. זה אומר וויתור כואב על הרבה תכנים שנראים לכותבי תכניות הלימוד כחשובים ונחוצים. אבל זה עומד אל מול וויתור כואב בהרבה – וויתור על האפשרות ללמוד באופן משמעותי.

    אמנם נעשו ונעשים ניסיונות שונים מסוג זה, כמו 'המיקוד' לבחינות הבגרות (הודעה מראש על נושאים שלא יופיעו בבחינת הבגרות הקרובה), הורדת נושאים מבחינות הבגרות, הרפורמות להורדת מספר בחינות הבגרות, או הרפורמה המאפשרת למורה לבחור נושא מרכזי להעמיק בו. ועדיין, כל אלה שוליים מידי, ומורים ותלמידים מעידים עדיין על עומס כבד, שאולי נגזר מהנטייה החברתית-תרבותית לעודד ולתגמל הספקים, אפקטיביות ותוצאות מהירות.

    להאט בלמידה – פרקטיקות האטה לצורך למידה משמעותית יותר

    אפשר להאט באמצעות שימוש בפרקטיקות האטה בהקשר ללמידה. רוב הפרקטיקות פותחו כחלק מגישת למידה שנקראת: "למידה מתנועת החיים". גישת הלמידה מבוססת על רעיונות של הפילוסוף יוג'ין ג'נדלין.

    פרקטיקת האטה בלמידה: ריטריט שבועי ליצירת מרחב האטה והעמקה

    כשארגון או חברה מעוניינים לעשות חשיבה עמוקה, חדשנית ויצירתית, הם יוצאים לריטריט – מרחב נטול אילוצים ורגוע לחשיבה ולמידה, במקום רחוק, יפה ומעורר בהשראה. במרחב זה הם מתנתקים מהלחץ והקצב היומיומי ומאיטים יחד, מקדישים זמן לחשיבה פתוחה, ומנהלים שיח בקבוצות קטנות.

    האם ניתן לאפשר לילדים מרחב להאטה והעמקה? דמיינו שבתוך לימודי הפיסיקה, למשל, באיזשהו שלב במהלך למידה אינטנסיבי ומאומץ, מזמין המורה את התלמידים לשעתיים המוקדשות להאטה והעמקה אישיים. אפשר להישאר בכיתה אולם רצוי לשנות אווירה ולצאת לחצר, או לגינה קרובה. אפשר לטפח חדר ריטריט להעמקה, מרוצף בשטיחים, פופים, כריות, ומאובזר במספר לוחות מחיקים ומחשבים ניידים. כאן, ייפתח מרחב נינוח ורגוע שבו מתרחשת חשיבה פתוחה, לא כבולה לאילוצים ומונעת מתוך סקרנות ועניין ללא כל מדד של אפקטיביות. במרחב הזה הלומד יוכל לחלוק אי הבנה שמציקה לו, תובנה, או רעיון שעולים אצלו. במשך כשעתיים הוא יקדיש זמן ותשומת לב לשאלות שאין זמן לשאול בדרך כלל, שעוברים עליהן כלאחר יד. הוא יתייחס למוקדים של הבנה מעורפלת, יבחר שותף (תלמיד אחר, או אולי המורה) לחשיבה משותפת והתייעצות. זהו אי של שפיות שבו משוחחים עם עמיתים ועם מנחים, יוצאים לטיול כדי להרהר, חוזרים שוב לשיח כדי להעמיק, לחקור היבטים וכיוונים שונים, ולתת לדברים לשקוע.

    לא מדובר כאן ב"שיעור חופשי" שבו הילד פונה לעיסוקים חופשיים, חברתיים ואחרים. מדובר ביצירת הזדמנות לעסוק בחומר הלימוד באופן נינוח, חופשי, משוחרר מאילוצים. בתום הריטריט הקצר חוזרים לסדר היום. בשיעור פיסיקה הבא, הילד חוזר עם תובנות חדשות למסלול הלימוד בעל קצב מהיר יותר.

    חשוב לציין שמרחב שכזה מתאפשר כשמחליטים לאפשר אותו – באופן מודע מתוך הכרה באיכויות וברווחים שלו. הנטייה הטבעית בחברה שלנו היא לרוץ קדימה, לכבוש יעדים, להספיק כמה שיותר. אם ילדים יתנסו בריטריטים שכאלה, ילמדו להרפות במרחב הזה, לשים לב למה שבדרך כלל מוזנח, או פחות דחוף, ולחוש את הערך שבכך, יוכלו בהמשך ליצור לעצמם באופן מודע מרחבים כאלה, גם בתקופות אינטנסיביות של למידה כפי שמתוארת בדוגמה למעלה.

    ***

    תכנית הלימודים / אריק מנדלבאום

    אחרי הקורונה
    מערכות החינוך ימהרו לצמצם פערים
    ולהשלים את החסר
    ולהוסיף ימים ושיעורים ומבחנים
    שחלילה לא יהיה מי שיפספס
    איזה שיעור מתוכנית הלימודים
    כאילו כל מה שקורה עכשיו
    הוא לא בעצם אחד השיעורים הכי חשובים
    למי שהרשה לעצמו להיות תלמיד
    כאן
    עכשיו
    בחיים

    ואני שואל: מי שמפספס את השיעור הזה,
    איך נצמצם איתו פערים?

    ***

    פרקטיקת האטה בלמידה: קשב פעיל של מלווה הלמידה

    ניזכר שוב בנערה מהדוגמה למעלה, זו הכותבת בשיעור מהר מה שהמורה אומרת, ובשיעור שאחרי מעתיקה במהירות מהלוח את התרגילים ופתרונם. אלה הן פרקטיקות מקובלות בבית-הספר העל-יסודי: המורה מסבירה והילדים מנסים להבין, המורה מרצה והילדים כותבים מהר, המורה פותרת תרגיל על הלוח, והילדים מעתיקים. המקצב של ההסבר,  של ההרצאה, של פתרון התרגיל נקבע על-ידי המורה, מונע על-ידי הצורך "לכסות את החומר", על-ידי מה שתוכנן להספיק בשיעור.

    עם זאת, מי שצריך להיות פעיל בהתנסות הזו, בבניית המבנים הפנימיים, זה הילד. על-פי גישת "למידה מתנועת החיים", למידה משמעותית צריכה להיות מחוברת לתנועת החיים של הילד, למקצבים הפנימיים שלו, לצעדים הטבעיים לו.

    המונח "תנועת החיים" מגיע  מהמונח implying שטבע ג'נדלין שמתייחס למה ששואף אצל האדם (וכל יצור חי) ומבקש לנוע הלאה, לעשות צעד קדימה, בכל מצב חיים. בהקשר של למידה, למשל, תנועת החיים מניעה ילד שרוצה להבין, ילד שסקרן לדעת משהו, ילד שנלהב להתנסות או להשתתף בפעילות.

    נסתכל על דוגמה. כשלומדים על "לחץ אוויר" בפיזיקה, עורכים ניסויים שמדגימים את העיקרון. למשל, שואבים אוויר מבקבוק פלסטיק והבקבוק מתכווץ. המורה מסבירה את התופעה. היא מדברת על ואקום, ועל חלקיקים מחוץ לבקבוק ובתוך הבקבוק, כוחות, לחץ אוויר. הילד מבין את מה שהיא אומרת, פחות או יותר, אבל ייתכן והוא לא מרגיש שהוא "באמת מבין" מדוע הבקבוק מתכווץ. מה זאת אומרת "באמת מבין"? כשהילד מנסה להבין את התופעה, קיימת בו שאיפה למשהו. שאיפה לסוג של הבנה עמוקה – לפעמים קוראים לזה "אסימון" שנופל, או אנחת רווחה: "אהה!".  אחרי השיעור הוא ניגש למורה ואמר לה שממש מסקרן אותו להבין מדוע הבקבוק מתכווץ ככה, אבל ההסבר שלה לא שכנע אותו. הם מוצאים זמן בהמשך היום ויושבים בנחת. הם מציירים את הבקבוק, את חלקיקי האוויר בפנים ובחוץ, מדברים ומצביעים על גבי הציור, הוא שואל, היא מדגימה, הוא מסביר מה מפריע לו, מה חסר, היא מקשיבה, מנסה להיענות לקושי, הם מדברים, מסבירים, מצביעים על הציור, ובשלב מסוים מגיעה תחושה חזקה של הבנה – מה זה בדיוק ואקום, מהו לחץ האוויר שמכווץ את הבקבוק. עכשיו הוא כבר לא מחפש יותר להבין יותר מדוע הבקבוק מתכווץ. הוא כבר יודע, זה שלו. הוא כבר בצעד הבא בלמידה.

    המקצב הפנימי המתואר פה הוא אישי, הוא משתנה מאדם לאדם, וגם משתנה אצל אותו אדם. מתקיימת בו אינטראקציה מורכבת בין האדם לסביבתו (במקרה זה, חומר הלימוד, המורה). אם המורה או המלווה אינם קשובים לתנועת החיים של הילד, ומנסים להאיץ את התהליך הזה, באמצעות הסברים, דוגמאות, פתרונות, שלא מסונכרנים עם תנועה זו, ההבנה כנראה לא תקרה, האסימון לא ייפול.

    גם אצל ילדים קטנים יותר אפשר לזהות את חוסר הסינכרון בין המקצבים הפנימיים הטבעיים שלהם, לבין מקצבים שדוחפים מבחוץ. כשילד נתקל בבעיה בבנייה של מבנה, בפתרון תרגיל חשבון, בניסיון קריאה בשלבים ראשונים – מה אנחנו, כמלווים (הורים, מורים) עושים במקום בו הילד "תקוע"? כמה זמן התמודדות אנחנו מאפשרים לו, לפני שאנחנו "פותרים לו את הבעיה" ומקדמים את ביצוע המשימה? למה אנחנו קשובים, בעצם? האם למשימה, לחומר הלימוד, לקידום הפעולות הנדרשות לסיום המשימה? האם אנחנו קשובים לתנועת החיים של הילד? ולמה הוא זקוק עכשיו?

    איך נאפשר לילד ללמוד מתוך תנועת החיים שלו, ולא להידחף מבחוץ? הדבר החשוב הוא לפתח גישה של קשב ללומד. הקשבה למקצב הפנימי של הילד, לתנועת החיים שלו, למה הוא צריך, מה יעזור לו להבין, מה יוצר אצלו התלהבות ועניין, מה מדליק את האור בעיניו.

    הקוראים וודאי מהנהנים בראשם ומסכימים עם עיקרון הקשב הפעיל ללומד, אבל עם זאת מתעוררת ביקורת: למי יש את הפריבילגיה לאינטראקציה אחד על אחד? על כך מיד – בפרקטיקה הבאה.

    ***

    בקשות של תלמיד ממורה  – סעיף יג' / אריק מנדלבאום

    אל תדבר איתי על שירה
    תשיר איתי
    אל תספר לי על ריקוד
    תרקוד איתי
    אל תסביר לי על ציור
    צייר איתי
    ואם אתה ממש אמיץ
    אל תלמד אותי
    תלמד איתי

    ***

    פרקטיקת האטה בלמידה: כלים פדגוגיים שמאפשרים לתנועת החיים לזרום

    כאשר המלווה קשוב אל תנועת החיים של הילד, או קבוצת ילדים, זה משפיע על הלמידה בכל כלי פדגוגי. אפילו הרצאה יכולה להיות בגישה קשובה, מבט, אינטראקציה, זיהוי הלך הרוח, התכוונות אל השומעים והתאמת הפעולות למתרחש.

    ישנם כלים פדגוגיים שבאופן טבעי מאפשרים יותר חיבור לתנועת החיים של הילד, שבהן יש לילד יותר הזדמנויות להיות פעיל, ולנוע מתוך המקצבים הפנימיים שלו. למשל, שיח שבו הילד משתתף באופן טבעי בצורה פעילה, מתוך מעורבות ועניין, כדוגמת שיח וחקר בקבוצות קטנות, הוא פעילות שמאפשרת לילד לנוע מתנועת החיים שלו. הוא מקשיב לחבריו, ובעיתוי המתאים לו, כשהוא חש שיש לו מה לתרום, הוא מבטא את עצמו. גם יצירה פתוחה והזמנה לביטוי אישי הן פעולות שמזמינות את הילד לפעול מתוך המקורות הפנימיים שלו, מתוך הבנה שאין אפשרות להאיץ תהליכים של יצירה אותנטית. השתתפות במשחקים דורשת אקטיביות – ילד שמשתתף באופן אקטיבי במשחק פועל מתוך תנועת החיים שלו, הקצב שלו. וישנם גם תהליכים ארוכים ומורכבים יותר שהילד מוביל מתוך התנועה שלו, המוטיבציות שלו והמקצבים שלו, כמו למידה שמונעת סביב פרויקט גדול וארוך טווח (Project Based Learning – PBL).

    כל הכלים הפדגוגיים הללו ועוד רבים אחרים, מאפשרים אינטראקציה עם תנועת החיים של הילד, ולכן הם בדרך-כלל צורכים יותר זמן כי הם אינם מאיצים בילד, פחות דוחפים אותו מכוח חיצוני, פחות מכפיפים את תנועת החיים שלו לתבנית חיצונית.

    פרקטיקת ההאטה הבאה היא ל"מתקדמים" אבל היא טומנת בחובה למידה עמוקה ומחוברת.

    פרקטיקת האטה בלמידה: לאפשר למשהו חדש להתבטא

    הלמידה המהירה בבית-הספר היא פעולה של מחזור ולא של יצירה וחדשנות. ילדים לומדים כמות גדולה של תוכן, והם ממחזרים אותו, מקסימום מארגנים אותו מחדש. האם יש מקום לביטוי אישי וייחודי של הילד? האם יש מקום ליצירת חדש? ליצירת משהו שלא היה קודם?

    באחת מהרצאותיו התייחס ג'נדלין לשאלה זו:

    "יש שתי דרכים ללמוד, לחשוב, להבין: האחת, לארגן מחדש מושגים ישנים ומוכרים. השנייה, לעמוד בנקודה שבה אנו תקועים, היכן שמורגשת תחושה שיש שם עוד מה שרוצה להתבטא אבל לא יודע בינתיים איך, לעמוד על הקצה, ולהמתין שהחדש יגיע, זה שמופיע רענן, שלא הופיע מעולם."

    איך אפשר לענות על שאלה בהיסטוריה? גם כאן, יש שתי דרכים לחשוב, ליצור משמעות. האחת – הילד יכול להיזכר במה שקרא או שמע, אולי לדפדף שוב בספר ולקרוא את הקטעים הרלוונטיים, ולכתוב תשובה שמסכמת את כל התכנים שקרא. התשובה תהיה נכונה במדדים של בית-הספר, מכילה את כל הרכיבים הדרושים. אבל איזו משמעות הפיק הילד? כמה עמוק היה התהליך שבו מחזר את כל מה שקרא ושמע?

    הדרך השנייה היא להקשיב לשאלה, לעצור לרגע, ולהבחין במה שמתעורר אצלו. איזו משמעות מורגשת מתהווה לנוכח השאלה? מתוך המקום הזה לנסח מילים ומשפטים משלו, חדשים, שמבטאים מחשבה רעננה, שמקושרת למה שלמד ומעבר. עבודה עם בן או בת זוג יכולה לעזור בסוג כזה של חשיבה. כל בן זוג, בתורו, מנסה לחוש את המשמעות ולנסח אותה במילים, לא כפי שכתוב בספר הלימוד, וגם לא כפי שמצופה ממנו, אלא באופן שמבטא את עצמו באופן המדויק ביותר. בן הזוג מתעד את דברי חברו. אחר-כך מתחלפים. החזרה ללימוד הרגיל לאחר פעילות שכזו היא ממקום אחר, מחובר הרבה יותר.

    התחושה של המשמעות, לגבי כל דבר שפוגשים בו, היא חיונית כדי להתחבר למקורות האישיים. אבל כדי שנרגיש משמעות אנחנו זקוקים להאטה ולשאלה – מה בכל זה משמעותי עבורי.

    בכל פעם שאנחנו יוצרים משהו חדש באמת, שנובע מתוכנו, ולא מועתק, משוכתב או ממוחזר, אנחנו פועלים בדרך השנייה (ג'נדלין קורא לזה "לעמוד על הקצה"). למשל, כשאנחנו, כותבים פוסט אותנטי לפייסבוק, ברכה כנה לחבר, כשאנחנו מציירים, כותבים יצירה מוסיקאלית, או מפתחים רעיון או מושג – אנחנו מעורבים בחשיבה הזו. בכל פעם שאנחנו נתקעים או נעצרים, אנחנו לא כל כך יודעים איך להמשיך. ההמשך עדיין לא מנוסח – לא במילים, לא במשיכות מכחול או בצלילים. אבל אנחנו מרגישים את ההמשך. אנחנו מרגישים את המשמעות שרוצה להיכתב, להצטייר, להמשיך את הלחן. אנחנו עוצרים כאן, שוהים מעט, מרגישים את המשמעות, מנסים משהו, מוחקים, מנסים שוב, עד שהדבר המדויק מתנסח וממשיך.

    האם נאפשר לילדים להיות תקועים במקום הזה ולשהות בו, להאט, כדי שמשהו חדש לגמרי יופיע? משהו שאולי לא נמצא בתכנית הלימודים, או בתכנון של המורה, ויחד עם זאת, הוא מרגש, מסעיר, ופותח דלתות להתפתחות, שהוא מהות התנועה קדימה בחיים?

    ***

    לכל ה"העתידנים" / אריק מנדלבאום

    תפסיקו להכין ילדים לקראת איזה- "מחר"
    למדו אותם לפגוש את החיים- עכשיו!!!
    אל תכינו אותם לקראת איזו- "עבודה"
    עיבדו איתם היום, את החיים בְּכָּכּותָּם
    הרי כל עתיד בסופו של דבר מתממש באיזה- עכשיו
    וכל מי שילמד ויתפתח- היום
    יוכל לממש כל עתיד שמתהווה.

    ***

    לא "הכל או כלום" – האם למידה איטית אפשרית בתוך מסגרת?

    בזמן לימודי לתואר שלישי למדתי המון. אני חושבת שזו הייתה הלמידה האינטנסיבית ביותר שחוויתי, אבל לא הרגשתי את ריצת העכבר חסרת התכלית. להיפך, הייתה לי שליטה רבה בתהליך הלמידה, בחירה מה ללמוד ולאילו כיוונים להתפתח, איפה לשים יותר דגשים ואיפה רק לסמן, ואיך להגמיש את הזמן שלי וליצור בו מוקדים אינטנסיביים לעומת חלונות מאווררים לחשיבה, פיתוח ויצירת החדש. לא כל הלמידה שלי הייתה איטית, בכלל לא. אבל היו הרבה איים שבהם היה מרחב נינוח שאפשר מפגש פנימה ולמידה מהקצה, ואלה היו המקורות היצירתיים ביותר שלי להתקדמות. מה מתוך זה יכול להיות ישים גם לגילאי בתי-הספר?

    למידה בבתי-ספר לרוב מונעת היום מכוחות חיצוניים, לא מתנועת החיים של הילדים. יש בה עומס תמידי, ואין מרחבי זמן נינוחים לחשיבה, לפיתוח וליצירת החדש.

    העומס המוכתב בהחלט מקשה על האפשרות ללמידה איטית בבתי-הספר וטוב יהיה אם יוקל, גם אם זה יתבטא בוויתורים על חלקים מהתכנים הנלמדים היום וגם בשינוי סדירויות ותפיסות חברתיות עמוקות. אבל רק ההקלה בעומס אינה בהכרח מניבה איכויות של משמעות, עומק ויצירתיות. הצעתי מספר פרקטיקות האטה לצורך למידה משמעותית ומעמיקה יותר, שמביאות איתן גם איכות חיים והנאה בלמידה ונכון לשלבן בחיי הלמידה במסגרות החינוך השונות.

    באופן אישי, הייתי רוצה לראות בבתי-ספר ילדים שלומדים מתוך תחושת משמעות – משתהים ומפנים קשב למשמעויות העולות בהם, מצמיחים מהן רעיונות, תובנות, והבנות. ילדים שמבטאים את עצמם תוך חיבור למקורות הפנימיים שלהם – פחות ציטוט, פחות שינון, פחות מחזור. יותר חידוש, יותר יצירה, יותר חיבור. הייתי שמחה לראות מורים שמפנים תשומת לב למקצבים ולתנועות החיים של התלמידים שלהם. זה קשה, אבל התכווננות לשם היא בעלת פוטנציאל לשינוי. הייתי מקווה לראות יותר כלים פדגוגיים פרוגרסיביים שמאפשרים לתנועת החיים לזרום, פחות הרצאה והכתבה, יותר שיח, יצירה, משחקים ופרויקטים. הייתי שמחה שיהיו תנודות בין זמנים אינטנסיביים יותר, וזמנים של האטה, שבהם מתאפשרת חשיבה פתוחה, העמקה, חקירה נטולת אילוצים.  תמונה כזו דורשת שינויים, חלקם עמוקים, אך היא בגדר האפשר. היא טומנת בחובה רווחה, איכות חיים, למידה משמעותית ומחוברת יותר.

    ***

    לאחרונה יותר ויותר אנשי חינוך מזהים את הפוטנציאל של רעיונות תנועת ההאטה. לצורך העמקת החשיבה, השיח והלמידה בהקשר של חינוך והאטה, יצרנו פורום של אנשי חינוך שיש להם עניין לחשוב ולפתח הגות ופרקטיקה של האטה וחינוך. הפורום מקיים מפגשים חודשיים של פיתוח וחשיבה משותפת. הוא הוקם ביזמה ובחסות הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות, ושותפות לו מיקה דפני, ד"ר ענת שפירא לביא ואני. להצטרפות כתבו לנו
     Office@keren-yozmot.org.il

    אני רוצה להודות לרונה שפריר, ולמיקה דפני על קריאה מעמיקה של גרסה קודמת של הפוסט והערות משמעותיות, ולאריק מנדלבאום על שאפשר לי לעשות שימוש בשיריו.

    ***

    ד"ר אורית פרנפס, חוקרת תהליכי למידה. בשנים האחרונות לומדת ומעמיקה בפילוסופיה של ג'נדלין ובעולם ההתמקדות. מפתחת גישת "למידה מתנועת החיים"

    פרופ' יוג'ין ג'נדלין (1926-2017) – פילוסוף ופסיכותרפיסט מאוניברסיטת שיקאגו.
    עבודתו הפילוסופית עוסקת בעיקר בקשר בין שפה ולוגיקה לבין חוויה ומשמעות.
    ג'נדלין פיתח דרכי חשיבה ועבודה עם תהליכי חיים. בין היתר הוא פיתח את שיטת ההתמקדות (focusing).

    _________________________

    פורסם במקור באתר Slow


    להגיב
  • רני יקיר – מטפל זוגי בפרדס חנה והסביבה

     

    [רני יקיר]

     

    איך לשמור על הזוגיות במהלך משבר הקורונה?

    זוגיות היא מערכת יחסים שזקוקה מצד אחד לגמישות ולשינוי ומצד שני ליציבות וביטחון. כדי להתמודד עם משברים, זוגיות כמו עץ, זקוקה לבסיס עמוק ומסועף ולענפים ולעלים שיכולים להתאים את עצמם לסביבה. הענפים צריכים להיות חזקים וגמישים מספיק כדי להתמודד עם סערות קשות וגם לתת מצע לעלים שבסופו של דבר מזינים את העץ באמצעות פוטוסינתזה.

    משבר הקורונה, תופס את הזוגיות כמו סופת חורף קשה באמצע חום יולי – אוגוסט. תנאי המחיה של העץ משתנים מיום ליום ולכאורה, אין לעץ איך להתאים את עצמו לחום הדורש מצע עלים שיאגור מזון לחורף ובאותו הזמן, סופות החורף הקרות שנכנסות באמצע הקיץ ומאיימות לשבור את הענפים שאינם בנויים להתמודד איתן.

    בחורף העץ משיר את העלים ונכנס לתרדמת. הזוגיות לא יכולה להיכנס לעולם לתרדמת. זו פריווילגיה שלא יכולה להתקיים ביחסים בטוחים. המצע הבריא של זוגיות, הוא עבודה מתמדת על היחסים. העבודה על היחסים מתאפשרת בשגרה, אבל במשבר הקורונה אין שגרה. המציאות החדשה היא, שחוסר הוודאות הוא השגרה החדשה. לכן, זוגות רבים חווים משבר קל עד אקוטי ביחסים.

    מה יכול להיחשב עזרה ראשונה ליחסים הזוגיים?

    כל זוג נכנס למשבר הקורונה במצב שונה של היחסים. חלקם נכנסו אליו בתקופה של "ירח דבש", חלקם בתקופה רגועה, חלקם במשבר נקודתי וחלקם במהלך משבר אקוטי. ככל שנמשך משבר הקורונה, כך כל זוג צריך להתמודד עם הפער בין היחסים שהיו בתחילת המשבר, לבין מצב היחסים היום. זאת, כשהמשבר נמשך ואין צפי מתי הוא יסתיים.

    הכלי הזמין לכאורה לכל זוג, שאינו דורש מיקור חוץ, הוא שיחה יומית. מניסיוני בטיפול זוגי במהלך הקורונה, למדתי שככל שבני זוג מקיימים יותר מפגשים אישיים ביניהם, כך יש הפחתה בסימפטומים של משבר. הכוונה היא בין השאר ליכולת לקיים יחידה הורית עם מסרים משותפים מול הילדים, הפחתת ריבים בנוכחות הילדים, מציאת זמן התאווררות לכל אחד מבני הזוג ועוד.

    כלי נוסף, במהלך השיחה היומית, לברר מה המצוקה האישית של כל אחד מבני הזוג. לפתוח באומץ את השאלה, מהי הציפייה של כל אחד מכם מבן/בת הזוג שלו/ה באותו היום. למדתי במהלך שיחות בייעוץ זוגי, שחלק מהאנשים נוטים להיזהר מביטוי של מצוקה ועוד יותר נוטים להסתיר מה הציפייה מבן/בת הזוג, בשעת משבר.

    כשזוג מצליח, גם אם הוא במהלך משבר אקוטי לשתף את האמת על המצוקה האישית ועל הציפייה מבן/בת הזוג, הסיכוי להפחית את המצוקה והיכולת לתת מענה לבן/בת הזוג עולה במידה משמעותית. זאת, מאחר ואלו נתונים מעשיים שניתן לעבוד עליהם, כאשר המענה הוא בין השאר רגשי.

    איך אפשר לייצר שגרה ויציבות במשבר הקורונה?

    נסו למפות את היחסים שלכם מינואר ועד היום ולדרג את היחסים ממעולים למשבר אקוטי בסולם של 1-10. רישמו בנפרד, באופן אישי על דף מה הדירוג בתחילת החודש. בהמשך, הוסיפו תאריכים משמעותיים למשל תחילת הסגר, מישהו נכנס לבידוד, יציאה לחל"ת, אובדן פרנסה, פתיחה וסגירה של מערכות החינוך ועוד.

    עכשיו השוו את הרשימות. יש לשער שתגלו פערים ביניכם ואולי גם יתגלו אירועים משמעותיים שלא היה ברשימה האישית. כאן מתחילה המשימה הקשה והמשמעותית, שיתוף איך נראה משבר הקורונה בהיבט האישי של הזוגיות. מניסיוני, המשימה היא קשה לא בהיבט הטכני, אלא בהיבט הרגשי. כאן תוכלו מצד אחד לחשוף את הקשיים ומצד שני לגלות את החוזקות שלכם.

    אפשר לייצר שגרה ביחסים הזוגיים, כשאתם קרובים לאמת של היחסים ביניכם. כשהאמת גלויה, תוכלו לבנות שגרה המבוססת על הצורך האישי שלכם, תוך התבססות על המגבלות האישיות. מרכיב חדש במשבר הקורונה הוא חוסר היציבות בשגרת החיים. אם לפני משבר הקורונה, ניתן היה לתכנן פחות או יותר את מהלך השבוע, הרי כיום הדבר הוא לא מציאותי.

    נסו להיפגש כל יום, אפילו לרבע שעה. להיפגש, כוונתי במובן העמוק של המילה. לשתף בכנות, גם אם יש חשש לפגיעה בזולת מה מצבך היום, מה הציפיות שלך ולהתעניין מה המצב של בן/בת הזוג. נסו לתכנן את היומיים הבאים, עם מספר חלופות לתרחישים שכבר צפויים בתקופה זו. גלו גמישות ונסו ככל יכולתכם ליצור יציבות על ידי שיתוף ברגשות ובמחשבות שלכם. המפגש היומי, הוא אחד הכלים הנגישים והיעילים, לשמור על הזוגיות בשגרה ובעיקר בתקופה של חוסר וודאות.

    ליצירת קשר: רני יקיר 050-2461341   |  yakir10@gmail.com   |   אתר   |   פייסבוק   |   שלחו לי ווצאפ

    רני יקיר – מטפל מוסמך שמתמחה בטיפול זוגי, משפחתי ואישי. בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה בהצטיינות ותואר שני בעבודה סוציאלית. בעל ניסיון רב בתיאום הורי, משבר גירושין, טיפול זוגי ממוקד רגש ועוד


    להגיב
  • מדמיינים את ספטמבר

     

    [דר' ענת שפירא]

     

    דו"ח שפורסם ב-3 ביולי 2020, מנסה לעזור לנו לדמיין כיצד ייראו בתי הספר בספטמבר הקרוב, כאשר בעולם כולו יעברו ככל הנראה לסוגים שונים של למידה היברידית: למידה שחלק ממנה מתקיים במבנה ביה"ס וחלק מתקיים בבית.

    המסמך ממש מעשי ומוצלח לדעתי, אז תרגמתי באופן חופשי לעברית את עיקרי הדברים. את הדו"ח המלא תוכלו למצוא כאן:
    Reich, Justin, and Jal Mehta. 2020. “Imagining September: Principles and Design Elements forAmbitious Schools During COVID-19.” EdArXiv. July 3. doi:10.35542/osf.io/gqa2w

    מה?

    דו"ח מסכם של שני חוקרים מהרווארד ו-MIT המבוסס על איסוף רעיונות ממספר קבוצות עבודה של בעלי עניין: תלמידים, מורים, מנהלים, הורים, מפקחים, קובעי מדיניות ברשויות מוניציפליות ויזמי חינוך. התוצר: 7 עקרונות פעולה מומלצים, ואיך הם יכולים לבוא לידי ביטוי בשטח.

    למה?

    הסיבות להתכנסות ולכתיבה: עד עכשיו היה טיפול בעיקר בצדדים טכניים של חזרה לביה"ס (שמירת מרחק, היגיינה). הייתה תגובה למצב ולא הובלה מתוך חשיבה מסודרת. בנוסף, רוב הלמידה עד כה בארה"ב הייתה מרחוק, ואילו בספטמבר תהיה כנראה למידה היברידית – חלק בביה"ס וחלק אונליין.

    לשם מה?

    קודם כל צריך שכל בי"ס יגדיר מהם הערכים שלו, כי כידוע, Culture eats strategy for breakfast… כדאי להחליט על קו ברור ופשוט, אבל לאפשר התבוננות, גמישות ודינמיות בהתאם לתובנות ולשינוי המצב.

    תכל'ס – 7 עקרונות להפעלת בתי ספר בזמן Covid 19:

    1. מערכות יחסים הן הבסיס של החינוך הבית ספרי
    מי שלא ימצא דרך לשים את הדגש על בניית מערכות יחסים, לא יצליח גם במשימות הלימודיות.

    2. גישות ליברליות לשוויון
    לא מספיק לדאוג לקידום ההישגים האקדמיים של אוכלוסיות מוחלשות. יש לשנות את כל הלמידה כך שתהיה רלוונטית עבור סוגים שונים של תלמידים ולכלול את כולם בין מקבלי ההחלטות.

    3. להגביר את האחריות של הלומדים על הלמידה (Student Agency)
    ילדים היו בבתים במשך חודשים וזה שיפר את יכולות הלמידה העצמאית שלהם. במקום להחזיר אותם לאחור, או "לדחוף" שיטות בית ספריות לתוך הבית, צריך להישען על דרכי הלמידה שפיתחו התלמידים באופן עצמאי, ולנסות לשלבן בלמידה הבית ספרית.

    4. "Marie Kondo-ing" של סדרי העדיפויות הבית ספריות
    תלמידים הפסידו חומר ויהיו פחות זמן בביה"ס בשנה הבאה. הדרך להתמודד היא שינוי סדרי העדיפויות. בהשראת גישת מארי קונדו לסידור הבית, מומלץ להשאיר רק את מה שעושה לנו טוב, ולהיפטר ממה שלא חיוני.

    5. בלמידה היברידית, הזמן הפיזי בבית הספר (Building Time) יהיה שווה זהב!
    יהיה פחות זמן פיזית בביה"ס וגם זה יכול להילקח מאתנו ברגע. ילדים כמהים לקשר חברתי אנושי ולפעילויות פיזיות עם חבריהם ועם המורים. לכן צריך לחשוב ביתר שאת על מה ראוי לעשות בביה"ס – רק מה שלא יכול להיעשות בבית! ובעיקר סביב קשר אנושי.

    6. טיפוח המשפחה והקהילה
    חשוב לטפח את הקשר עם המשפחות בקהילה כדי לעודד יכולת של ילדים ללמוד בכל זמן ובכל מקום, בתמיכת מבוגרים וילדים אחרים.

    7. למידה ארגונית סדירה
    כדי לפתח מוכנות לשינוי תמידי מתמשך, יש ליצור מסגרות וסדירויות ללמידה משותפת של המורים, ולעודד יישום שינויים וגמישות בהתאם להתפתחות במצב.

    איך?

    בכל עיקרון יש תיאור קצר + סט של Storyboards: תיאורים נרטיביים של דוברים דמיוניים (תלמידים, מורים, מנהלים), על איך זה ייראה בשטח. סיפור דמיוני שיעזור לצוותי החינוך לדמיין בעצמם את הסיפורים האפשריים שלהם.

    חשוב להבין שאין כוונה להמליץ על מודל אחד ספציפי, אלא לתת רעיונות והשראה. מומלץ לקיים בכל בית ספר קבוצות חשיבה בשיתוף תלמידים ובעלי עניין אחרים, ולגבש תפיסה הוליסטית ולא סתם לאמץ רעיונות אקראיים שאינם קשורים זה לזה.

    אפרט כאן עכשיו את הסיפורים שהם מציעים בכל עיקרון. מטעמי עצלות ויתרתי על הסגנון הסיפורי לטובת תמצות…. כאמור, אלו רעיונות להשראה ולא שיטה סדורה:

    עיקרון 1: מערכות יחסים

    כפתור Call a Teacher
    ללמידה מרחוק: סימנייה קבועה בדפדפן, שמעבירה אותך לצ'אט או לחדר וידיאו, שבו כל הזמן נוכח מורה להתייעצות (לפעמים ספרנית ביה"ס), למקרה שהמורה עסוק/ה ולא מצליחים להתקדם.

    Advisory – קבוצת שייכות קטנה
    מפגש "מה נשמע" כל יום בצהריים. כ-10 תלמידים ומורה כלשהו מצוות בית הספר. זה "המאמן" האישי של הקבוצה. המורה מקיימ/ת שיחה-שתיים אישיות במהלך השבוע עם כל אחד, ווטסאפים פעם-פעמיים ביום, וסדירויות נוספות שהקבוצה מחליטה עליהן (למשל משחקי מחשב יחד ביום ה' בערב).

    Looping
    להשאיר את המחנכ/ת משנה שעברה עם אותה הכיתה, כדי להתבסס על מערכות היחסים שכבר קיימות.

    E-Sports
    במקום נבחרות הספורט שבוטלו כרגע, פעם בשבוע מארגנים טורנירים של משחקי מחשב. נפגשים בשעה קבועה, צופים יחד בסרטון על שחקן מקצועני או קבוצה מקצוענית, או בסרטון שמלמד אסטרטגיה כלשהי במשחק, ואז משחקים יחד בקבוצות. לפעמים המורה מארגנ/ת את הקבוצות, או שמשחקים נגד אנשים אחרים ברשת. בהמשך אם רוצים – נרשמים כנבחרת בית ספרית לטורנירים שונים.

    עיקרון 2: קידום שוויון

    תכנון שוויוני
    שילוב ילדים ממגוון משפחות בשלבי התכנון של השנה הבאה. להזמין אותם למפגשים ולהקשיב לצרכים ולהצעות שלהם, ולהציע למשל פתרונות לילדים ללא קליטת אינטרנט טובה, ילדים ששומרים על אחים קטנים וכד'. התאמה אישית לכל משפחה.

    אקטואליה
    התייחסות לאירועים אקטואליים שקרו בזמן שהיינו בבית – מקרי גזענות, אפליה וכו'. לעודד מעורבות חברתית ואזרחית.

    פרסונליות
    אפשרות לבחור כמה ומתי לבוא לבית הספר: בעקבות החוויה מהשנה שעברה, חלק רוצים לבוא רק פעם פעמיים בשבוע, וחלק רוצים לבוא כל יום. תלוי במצב בבית, ברצון הילד/ה, בעבודות ההורים (רופאים, מורים….). להקשיב, לבחון כל מקרה לגופו ולאפשר בחירה!

    עיקרון 3: Student Agency

    מוטיבציה
    המחקר מראה שאם מנסים להעביר את התכנים הבית ספריים הרגילים לאונליין, יש ירידה בהישגים בעיקר בקרב תלמידים מרקע בעייתי ובקרב תלמידים מתקשים. לעומת זאת, אם עוברים ללמידה שמובלת על ידי תחומי העניין של התלמידים עצמם, יש עלייה דרמטית במוטיבציה ואפשר לראות הפקה של תוצרים ברמה גבוהה (בתחומי האומנות, תכנות, כתיבה וכד').

    אוטונומיה
    המוטיבציה גדלה כשלתלמידים יש יכולת שליטה בלמידה, לכן כדאי להרחיב את האוטונומיה של התלמידים ולאפשר בחירה מה ואיך ללמוד.

    לחגוג הצלחות
    מומלץ לפתוח את השנה בחגיגת הלמידה שנעשתה בבית. במקום להדגיש את החומר שהפסדנו בגלל המגפה, לספר מה כן למדנו. למשל: ניהול זמן והתארגנות עצמית, שימוש בטכנולוגיה, השתתפות במפגשי זום; חלק למדו איך ללמד אחים צעירים, חלק התחילו עבודה חדשה או השתתפו במחאות אזרחיות שונות. כל אחד מכין פוסטר או שקף להצגת משהו שלמד בחצי שנה האחרונה והוא הכי גאה בו. המורים יכולים להיעזר בזה אחר כך כדי לתכנן המשך למידה.

    Base Camp
    בית הספר כ"מחנה בסיס" שממנו יוצאים לסוגים שונים של מסעות למידה. לדוגמה:

    • בשני השבועות הראשונים מקיימים למידת פרויקטים על מקצועות שונים: ראיונות עם בעליה מקצוע, הכנת סרטונים, תכנון שאלות ועוד. חלק נעשה בביה"ס וחלק בימים שבהם לומדים מהבית.
    • בהמשך כל מורה מציע/ה מספר קורסים קצרים בני כחודש בנושא מסוים (מודולה). הקורסים ניתנים בסבבים מדי חודשיים.
    • התלמידים בוחרים קורסים בהקשר למקצוע שבו בחרו להתמחות, ומקבלים בכל מודולה תוכנית חודשית.
    • באמצע החודש מציעים הצעה לפרויקט ובסוף החודש מציגים אותו.
    • חלק מהעבודה שיתופית וחלק עצמית.
    • כל תלמיד/ה גם מציע/ה פרויקט עצמאי ומוצא/ת מורה מלווה. פעם בשבוע נפגשים לעשות יחד תכנון שבועי.

    ביטול שנת י"ב
    במקום לקיים שנת י"ב מתסכלת שבה סביר להניח שרוב השגרות המסורתיות לא יוכלו לצאת לפועל (מסיבות סיום, נשף וכד'), ולאור העלייה בצרכים חברתיים בקהילה, מכריזים על ביטול שנת י"ב. במקום זאת, כל התלמידים מתנדבים במקומות שונים:

    • עזרה בהוראה לשכבות צעירות בבית הספר או ביסודי
    • עזרה לבעלי עסקים מקומיים (שוליה)
    • סיוע לרשויות מקומיות
    • עבודה בעסקים משפחתיים

    פעם בשבוע נפגשים בקבוצות שייכות קטנות כדי לשוחח על ההתנדבות: מעלים חוויות, חולקים קשיים, מתייעצים. מעין קבוצת תמיכה חברתית עם מורה מלווה. המורים של יב מתפנים לעזרה בכיתות אחרות, וחדרי הכיתות של יב פנויות לטובת ריווח השכבות האחרות.

    עיקרון 4: "מארי-קונדואינג"

    לצמצם (Decluttering)
    האתגרים גדלו והמשאבים כנראה יקטנו. לכן צריך לעשות פחות דברים, אבל יותר טוב. האינסטינקט שלנו הוא להצטמצם רק ללימודי ליבה, אבל אז מגיעים לשיטת כיתות מב"ר ורק מתכוננים לבחינות. זה לא מתאים למצב העניינים כיום. האלטרנטיבה היא ללמד מבחר מגוון של תחומי דעת, אבל בכל אחד מהם להצטמצם למעט נושאים ולהעמיק בהם. לבחור נושאים שמקדמים וול-ביינג ומיומנויות.

    צוותי מורים עוברים על תוכנית הלימודים במקצוע שלהם, ומחלקים את התכנים ל-5 "סלים":

    1. נושאים ספירליים שחוזרים מדי שנה (כתיבת טיעון): לא חייבים לחזור עליהם כל כך הרבה!
    2. Nice to Have: דברים שהוכנסו לתוכנית הלימודים אך אינם הכרחיים. אפשר לוותר כרגע.
    3. נושאים שדורשים רציפות והמשכיות: חומר שבנוי על ידע קודם.
    4. נושאים מהותיים וחיוניים לתחום: ליבת המקצוע.
    5. מיומנויות שחשוב לתרגל שוב ושוב.

    על בסיס כל הנ"ל – מתיישבים לבנות את תוכנית הלמידה, עם מיקוד רק במה שבאמת חשוב!

    גישות מבוססות כישורים (Competency-Based)
    לכל יחידת לימוד ולכל נושא יש מחוון ברור של כישורים נדרשים, ורשימת משימות שמאפשרות לתלמידים להדגים שליטה בנושא. למשל: מבחן בכתב, כתיבת חיבור, הצגת פרויקט, תשאול בעל פה (דגש על הצעת מגוון ובחירה). מי שרוצה ללמוד לבד – מעודדים זאת. מי שצריך ליווי צמוד יותר – מקבל.

    מערכת שעות "בלוקים" (Block Schedules)
    היום נפתח בביה"ס או בבית, במפגש לא-פורמלי עם קבוצת השייכות הקטנה (Advisory), ואחריו יש בסה"כ 4 יחידות זמן:

    • בלוק בוקר
    • הפסקה חברתית + אוכל
    • בלוק צהריים
    • זמן לתרגול ופרויקטים

    כל בלוק = שעתיים, כל מקצוע = 2 בלוקים שבועיים. כל בלוק נפתח במפגש קצר (סינכרוני), ואז יציאה לקבוצות עבודה קטנות. בסוף סיכום בקצרה: "Shipping Check" – מה כבר הושלם ו"נשלח" במהלך הבלוק הזה.

    הבלוק האחרון ביום מוקדש לפעילות בניהול עצמי: אין שיעורים אבל אפשר להיעזר במורים פנויים.

    עיקרון 5: זמן במבנה ביה"ס = זהב

    לפחות 50% מהזמן רצוי להקדיש לשיעורי בחירה ולפעילויות לא-פורמליות. מי שסיים בבית את המשימות של לימודי הליבה, יכול לבחור מבין קורסי הבחירה ופעילויות חברתיות אחרות. מי שלא השלים, יכול לקבל עזרה במשימות שהתקשה בהן.

    Meeting Spaces
    חלוקת כל שטח ביה"ס לאזורי מפגש שבהם נפגשים בקבוצות קבועות, עם עדיפות למרחבי חוץ מסומנים בבהירות.

    תלמידים מובילים
    ועדות וחוגים (Clubs), מנוהלים על ידי תלמידים בוגרים כדי לסכן כמה שפחות מורים מבוגרים בהגעה פיזית למבנה בית הספר. במקרה הצורך, מורים יכולים לתמוך ב-זום.

    "הבית בשביל קוריקולום, בית הספר בשביל יחסים"
    בבית קוראים חומר, צופים בסרטונים, נפגשים בקבוצות קטנות כדי לדבר על משימות.
    בביה"ס – רק מה שלא ניתן לעשות בבית: שיחות על ענייני היום, מפגשים אישיים עם מורים למעקב ולתכנון שבועי, מעבדות, מייקרספייס…

    אופציה מנוגדת: הבית לפרויקטים, בית הספר לליווי ולהקניה (Tutorials).

    עיקרון 6: לטפח למידה במשפחה ובקהילה

    לקראת המעבר ללמידה היברידית בספטמבר, צריך לקחת בחשבון שתידרש תמיכה משפחתית גדולה יותר, וחשוב לתת תמיכה קהילתית למי שחסרה לו תמיכה כזו בבית.

    • להציע למשפחות לקבוע לעצמן משבצות למידה קבועות של הורים וילדים לפי תחומי עניין משותפים (בלי קשר לתוכנית הלימודים הבית ספרית, רק כדי להתרגל ללמוד יחד).
    • להציע עזרה לשכנים, לילדים שהוריהם עובדים עד מאוחר וכו'.
    • לתת עזרה בשיעורי בית בפארקים או בספריות.

    Micro School
    מספר משפחות מתחברות יחד ללמידה בבקרים ולבילוי משותף אחר הצהריים. יומיים בשבוע הולכים לבית הספר כרגיל, ושלושה ימים נמצאים באחד מהבתים של המיקרו-בי"ס (בסגנון קייטנת הורים).
    המיקרו-בי"ס הוא רב-גילי: כדי לאפשר זמן מחשב לכולם, הגדולים לומדים בבוקר ואחר כך משחקים ויוצרים, והצעירים הפוך. ילדים בוגרים עוזרים לקטנים, וכל יום יש הורה אחראי.

    הכול מהבית
    ניתן לאפשר לתלמידים אחראים וחזקים שמעוניינים בכך, ללמוד רק מהבית מערכת מלאה (כולל מפגשים חברתיים סינכרוניים). מלווים אותם מורים מבוגרים או בסיכון, שלא יכולים להגיע פיזית למבנה ביה"ס. יקטין את הכיתות למי שכן מגיע.

    עיקרון 7: למידה ארגונית

    הכרחי להפחית זמן מורה-תלמיד/ה לטובת זמן שיתופי של מורים.

    מורים תחילה
    כל יום נפתח בשעה שבה המורים עובדים יחד. התלמידים מצטרפים מאוחר יותר.

    • פעמיים בשבוע: פגישות זום בנושא מקצועי שהוחלט עליו מראש, וכל המורים במחוז/בעיר יכולים להצטרף ולהתייעץ, לחלוק חומרים וכו'.
    • פעמיים בשבוע: פגישות של מורי השכבה בביה"ס להחלפת מידע ותיאומים.
    • פעם בשבוע: מליאה בית ספרית לשיחה על עניינים כלל בית ספריים.

    שיתופי פעולה מורים-תלמידים
    כדי לפתח דרכי למידה תוך ניסוי ותעייה, כדאי לשתף את התלמידים בהתייעצות מתמדת על היעילות של השיטות השונות.
    שילוב מתודות של כיתה הפוכה עם מינוי של מתרגלים צעירים מבין התלמידים החזקים בכל מקצוע, יכול לשחרר את המורים ליותר עבודה בין-אישית ופחות הקניה פרונטלית לכלל הכיתה.

    לסיכום

    יש פה מלא רעיונות שחלקם קטנים ומתאימים ליישום של מורה בודד/ת בכיתה, ואחרים גדולים ודורשים התגייסות כלל בית ספרית. בכל מקרה, הרעיון הכללי ברור: מערכת החינוך תעשה טעות אם תקטין ראש ותנסה לחזור כמו בובת נחום-תקום למה שהיה לפני הקורונה.

    כמו ששמעתי בסמינר זום בין-לאומי שהשתתפתי בו לאחרונה (היו כל כך הרבה! כבר לא זוכרת איזה מהם): Never Waste a Crisis – לעולם אל תבזבזו משבר! הלמידה ההיברידית עשויה להתגלות כמפתח לשינוי שכולנו ייחלנו לו…

    מורים? תלמידים? מנהלים? הורים?

    קחו את הרשימה הזו, אספו את הקהילה שלכם, ותתחילו לדמיין ביחד את הסיפור של בית הספר שלכם… בהצלחה!!!

    ————————————————————–

    פורסם במקור באתר "מילים שענת" של ד"ר ענת שפירא לביא
    058-4242022 | anatshapira@gmail.com  |  Facebook  |  Blog | My Books


    להגיב
  • מטפלים בצעירים, הבוגרים מטפלים בנו

    [נורית שגב]

     

    היה היו עצי דקל גבוהים ברחוב דגניה אשר בכרכור.

    דקל וושינגטוניה איננו מצל במיוחד.

    אבל העצים הבולטים האלה סימנו את מושבות הברון, בימים שבהם משפחת רוטשילד רכשה אדמות והושיבה איכרים חדשים במולדת העתיקה. אינני יודעת מי אחראי להחלטות תכנוניות, אבל ניכר שהוחלט על אופי גנני מסוים במושבות, ומוטיבים חוזרים בנוף.

    ככה יוצרים תרבות מקומית.

    בערב קר בתחילת 2008 ראיתי טרקטור מזעזע דקל אחרי דקל ברחוב דגניה, מניף אותם באוויר ומניח אותם על הכביש.
    התקשיתי להאמין, גופותיהם של הדקלים הונחו ממש בפתח ביתו של עזרא שפהרד ידידי, שכבר לא היה אז בין החיים.
    עזרא הקביל את פני כשהגעתי לגור באזור, ותרם מנסיונו הרב בנדיבות- השכלתו כאגרונום בריטי סייעה בעיסוקו כחקלאי, והבטיחה שיחות מרחיבות דעת ולב..

    כעת הדקלים מוטלים ברחוב.  לא הגבתי לחורבן שזרע נהג הטרקטור, שאלתי אותו בזהירות מי שלח אותו, ושוב לא הגבתי כלל, כשסיפר לי שנשלח מטעם המועצה.
    באותו הלילה כתבתי. ביכיתי את העצים החסונים, וגם את אזלת ידי.

    מה האפשרויות שעומדות בפני?

    לא יעלה על הדעת להתנגד לשלוחי המועצה. ובכלל, מה יכולתי לעשות. אז כתבתי מאמר, וביקשתי ממאשה דולב, חברתי "הירוקה", עזרה באיתור צלם לתיעוד.

    בבוקר ידעתי שלא אניח לאירוע כזה לקרות שוב.
    החלטתי להשיל מעלי נימוסי חברה, אל מול מחויבות עמוקה לעצים. הרי קולם אינו נשמע.

    משמאל – האלון הפגוע. אמא השתגעת? צילום: נורית שגב

    ככה שבבוקר קר אחד בהמשך אותו שבוע, זיהיתי טרקטור נוגח בעץ אלון בסמוך, ברחוב הנשיא בכרכור.
    לא מתוך כוונה לעקור. העץ רק עמד בדרכו. והוא נתבקש לחפור תעלה לצינורות.
    הפעם זינקתי מהמכונית, אחרי שאמרתי לילדיי – אל תדאגו. אני חייבת.
    נעמדתי בין הטרקטור לאלון ושאגתי- שלא תעיז להתקרב!

    מה קרה? שאל נהג הטרקטור. יש כאן ילד על העץ?

    לא!!!

    יש כאן עץ!!!

    הנהג לא הצליח להבין. כיוון שכיבה את המנוע, שבו אלי נימוסיי הטובים ואמרתי, אתה כרתת כרגע ענף מעץ אלון. שמת לב? אתה כורת את השורשים שלו. אסור לנו להרוג עצים. העץ הזה מוגן ואתה עובר על החוק

    אבל אמרו לי לחפור תעלה, נכלם האיש. מה לעשות?

    לא תוכל לחפור, אם זה אומר שתהרוג עצים.

    הילדים שלי הבינו שלא יגיעו אתי רחוק בבוקר הזה, ויצאו מהמכונית לבית הספר.

    שנים אחרי האירוע סיפרו לי כמה נבהלו (אמא השתגעה?) וגם, על המבוכה הרבה.
    אימהות לא עושות מהומות כאלה.
    עמדתי ליד העץ. לא ידעתי איך להמשיך. לשמחתי, למרות טור המכוניות המתארך ברחוב הצר, איש לא צפצף. יצאו מהמכוניות ונזפו בטרקטוריסט ביש המזל.
    הכרתי שתי נשים שחשבתי שתוכלנה לעזור.

    ואכן, דבי לרר הגיעה מיד, וגם מאשה ואריה האובן.
    ואחריהן יעלה אורן זלאיט ואילנה פלדה, יעל ויאיר וגרשון, מירי ומיקי שרגנהיים, ועוד רבים רבים.
    בשלושת החודשים שאחרי כן כתבתי על כל עץ שנפגע או נכרת. תושבים רבים צלצלו כשהכורת עלה על עצי הרחוב ברחבי המושבה.
    התכנסנו, תושבים חובבי עצים, לפגישה בבית ויצו כרכור, ונפגשנו עם כל מי שהסכים לספר מה כוללות תכניות הפיתוח ואיך ניתן לשמור על העצים תוך כדי עבודה. ביקשנו שתהליכי תכנון ינוהלו ע"י מתכנן נוף.

    השכן טיפס על האלונים ב 2008, עץ מוגן – אסור לכרות! השלטים עדיין כאן, גם האלונים. צילום: נורית שגב.

    גרשון העו"ד התנדב, והחתמנו 120 תושבים על התנגדויות לכריתת עצים בתהליך בנייה שאיים על חורשת האיקליפטוס בכרכור, באותם לילות גשומים וקרים.
    חלקנו נסענו לוועדה המחוזית בחיפה.
    יאיר טיפס על האלונים ותלה שלטים – לא לכרות! עץ מוגן! ואילנה פלדה הכינה שלטים ציוריים ועליהם כיתוב אני עץ מוגן.

    עבודות הפיתוח גבו את חייה של שקדיה עצומה, נציגה נדירה של עצי השקד במישור החוף. היא עדיין לא פרחה באותו חורף ועל כן קיפחה את חייה ("זה היה עץ מת!").

    הזמנתי את הקהל הגדל של אוהבי העצים לעצרת להגנת העצים, ובאחד מימי ששי החורפיים הבאנו את ילדינו לרחבת המועצה והקמנו מצגת זיכרון משאריות השקדייה הכרותה.

    אחרי מספר חודשים של מאמרים, מחאות ותלונות תושבים נראה היה שהמועצה הבינה שפגיעה בעצים לא תזכה איש בתהילה. לא התקבלו החלטות על מדיניות שונה, אבל חלק מעבודות הפיתוח זכו לתכנון מחודש, וכך ניצלו מרבית עצי האלון ברחוב הנשיא.

    תכנון החניות הראשוני לא התייחס כלל למיקום העצים, וג'ולי לוי פלד הדגימה מהו תכנון משופר.

    בשנים הבאות הסתבר לי שעזרא שפהרד שתל את אותם אלונים עם נכדתו, ושוב הודיתי לו בלבי. היערות המקומיים של אלון התבור צמחו פעם בצפיפות באזור, הכחדתם החלה בימי הטורקים וממשיכה גם בימינו.

    גם על דרך הבנים שימרנו את מרבית העצים, ועד היום נהנים הולכי הרגל מצילם של העצים שנותרו.
    אל כל רחבי המושבה הגיעה ידיעה, שכריתת עצים איננה מותרת לאיש. גם לא לאנשי הרשות. והתושבים שיתפו פעולה, צילמו את נהגי הטרקטורים ובדרך כלל הפסיקו כך את הכריתה האגבית.

    נהג זועם אחד דהר אלי בטרקטור חדיש וגדול, כיוון שהבחין שצילמתי אותו בעת פגיעה בעץ.
    אינני חושבת שהתכוון לדרוס אותי, אבל קפצתי אל המדרכה בזריזות מפתיעה.
    בהמשך הקים ראש המועצה חיים געש ועדת עצים בראשותה של ד"ר נורית השמשוני יפה, שהיא חובבת עצים אבל מקצוענית בממשל ציבורי, ושנתיים אחר כך הכירה המועצה בחשיבות העצומה של נוכחות העצים במושבה.

    כעת אנחנו שוב בעיצומו של בולמוס המכונה "תנופת פיתוח".

    שוב שומעים על העצים אשר עומדים בדרכם של בעלי יוזמה וממון.

    אינני מתנגדת לבנייה ופיתוח, זה בלתי נמנע וגם חשוב. רבים רוצים להתגורר עמנו. יבורכו. אבל איננו יכולים לוותר על עצים. מול האתגר הגדול הזה, נדרש תכנון מוקפד ואחראי.

    כך שלפני כשנה החליטו אסנת בר-אור ומאשה דולב לעשות מעשה, ופתחו במהלך חשוב: התוויית מדיניות עצים שתחייב כל מי שעוסק בבניה ופיתוח ברחבי פרדס חנה כרכור. חבר המועצה עו"ד אביעד סיני הוזמן לסיור בנושא מצבם העגום של העצים, והיעדרם מאזורים מרכזיים במושבה.
    אביעד הפליא בשיתוף פעולה וגם גור רתם, אגרונום המועצה הנלהב, נתן את ידו למהלך.

    כיוון שקיבלו את ברכתה של הגר פרי יגור, ראש המועצה, החלו לגבש מסמך מדיניות..
    לשם כך גייסו אותנו, מתכננות הנוף.
    דבי ג'ולי ואני, שמחנו להתנדב ולכתוב מסמך מפורט שעניינו שמירת העצים הקיימים, ושתילת עצים חדשים.

    חשוב היה להבהיר שאנחנו איננו משמשות בשליחותן של פיות היער. אין מדובר בגחמות או טעם אישי.
    לעצים בוגרים משמעות אקולוגית עמוקה, ותפקידם בקליטת גזי חממה, ייצור חמצן, ייצוב הקרקע, הצללה (וגם בתחושת רווחה פיסיולוגית וזירוז מרפא) – לא יסולא בפז.

    בפגישה מומחים מקדימה לפגישת ועדת איכות הסביבה ניסיתי להסביר-

    אנחנו מטפלים בעצים צעירים, אבל עצים בוגרים מטפלים בנו.

    וכך, 12 שנים אחרי כתיבת המאמר הראשון, מליאת המועצה עומדת לקבל את המסמך שיבטיח מדיניות נכונה בעניין העצים.

    ראש המועצה בימים האלה, הגר פרי יגור, מכירה בערכם של עצים. אין להקל ראש בתמיכתה, מנהיגותה נדרשת אל מול שותפיה אשר חלקם עוינים עצים סוררים… יתכן שעוינים באורח פעיל.
    אריה רפפורט הוא מהנדס המועצה, והבטיח לעבוד בתיאום עם מחלקת שפ"ע, ולאכוף על היזמים את ההוראות בעניין עצים. ראש אגף שפ"ע, אודי קוברסקי, מכבד אותם ופועל לשמירתם, אגרונום המועצה גור רתם מסור להם עד בלי די. שירה ליאון זכות היא השושבינה, ובתפקידה כרכזת הקיימות ביחידה לאיכות הסביבה, טווה חוטי זהב בין התושבים והעצים לאחראים במועצה. גיא נעים, הוא המידען במועצה, מנגיש את החומר הרב לקראת פגישות התושבים ואנשי המועצה, ומביא המלצות ממועצות וערים שהקדישו מאמץ למסמכי מדיניות. עו"ד אביעד סיני הוא כיום ראש ועדת איכות הסביבה, ועוזר לקדם כל יוזמה ירוקה בתנופה גדולה ומבורכת.

    אז יש מקום לקוות שפרוייקטים מכל סוג, אשר עוסקים במרחב הציבורי של פרדס חנה כרכור, ינוהלו ע"י אנשי נוף, והכללים ייאכפו מתוך הסכמה רחבה.

    כעת אנחנו נושאות עינינו אל העתיד.
    העצים הקיימים ישולבו ביערות מאכל, וכך נאפשר לילדינו ליהנות מתותי עץ, תאנים וחרובים בגני הילדים ובבתי הספר.

    במרחב הציבורי נשתול שכבות של עצים גבוהים ונמוכים, שיחים ובני שיח, משתרעים ומטפסים.

    כאלה שמותאמים לאקלים, ויודעים ליצור מרחב מוגן, מוצל ומזין.

    ויחד עם ההחלטה על מעבר לגינון בר קיימא, והכנת מיפרט גינון בר קיימא מקצועי, נוכל להתגאות בשימור אוצרות העצים הקיימים, והקמת בסיס יער מאכל. אלה, בתורם, יהוו מרחב מזמן לפעילות קהילתית ענפה, כמו שנדרש במושבה מגוונת כמו שלנו – מרובת פנים, מורכבת ומאתגרת.
    ואולי נזכה להרחיב כך את מעגלי השיח והעשייה גם לשכנים קרובים, גם רחוקים, בני היישובים והכפרים, אשר בתוכם אנחנו חיים.

    נורית שגב
    כרכור, 7.7.20

    הנה מסמך המדיניות שגובש

     


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית # 6 – צפריר בשן

    [צפריר בשן]

     

    [כתיבה אפקטיבית # 5 – הדבר השני הכי גרוע]

     

    1. אם מישהו מבטיח לכם תשואה של עשרה אחוז בשנה, אתם הולכים להפסיד את כל הכסף שהשקעתם אצלו.
    2. אם מישהו הולך לגלות לכם את סודות השיווק או את התוכן השיווקי המושלם ורק תשאירו פרטים, ברוכים הבאים לרשימת תפוצה של ספאמרים.
    3. חוץ מזה, אם קוראים לו <שםכלשהו> מלך התוכן או <שםכלשהו> הנסיך, אם קוראים לה <שםכלשהו> המושלמת או <שםכלשהו> מלכת השיווק – הם הולכים למכור את האימייל שלכם לספאמרים.
    4. אם מישהו מציע לכם הלוואה בסמס – תברחו. אם חברת אשראי לגיטימית מציעה הלוואה – תברחו עוד יותר מהר.
    5. אם מישהו מציע לכם סמארטפון/מחשב/טאבלט חינם – אתם הולכים להתחייב לשלם על הסמארטפון/מחשב/טאבלט האלה לפחות פי 2-3 מהערך המקורי שלהם.
    6. ככל שיש יותר שמות תואר מפוצצים בתוכן (מהמם, משוגע, נפלא, מדהים, לא ייאמן וכאלה) כך גדל הסיכוי שלא תאמינו שקניתם את הזבל הזה.
    7. אם לתוכנית חיסכון יש שם של פרי – היא רקובה.
    8. אם כותב או ארגון מפזרים שקרים בתוכן שלהם, זה כדי להסתיר כמה גרועים המוצרים והשירותים שלהם.
    9. מצאת את גבר חלומותייך בטינדר? זה דוד ביטן.
    10. מצאת את אשת חלומותייך בטינדר? זה דוד ביטן.

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
Close