טורים אישיים

  • טאי צ'י עם אורן נחום

    אומנות הטאי צ'י התפתחה בסין במשך מאות שנים כאומנות תנועה ולחימה המבוססת על עקרונות הדאואיזם להתפתחות אישית, בריאות משופרת והגנה עצמית. על פי המסורת, נזיר ואמן קונג פו בשם זנג סאן פנג יצר את האומנות בעקבות צפיה בעימות בין נשר לנחש. יאנג לו צ'אן הפך את האומנות למפורסמת ברחבי סין במאה ה-19 כשהציג אותה בחצר הקיסר, ממנו צמחו מרבית ענפי הטאי צ'י הידועים.

    נהוג לחשוב שבדרך כלל בעימות ינצח החזק המהיר או האלים. בטאי צ'י כאומנות לחימה אנחנו מנטרלים את הגורם של הכוח הגס ומפתחים מיומנות להגנה עצמית המבוססת על שחרור, הקשבה, רגישות ותזמון.
    מטרת האימון היא התפתחות אישית והעמקת החלקים העמוקים של התודעה. האימון תורם לבריאות משופרת, יציבה טובה, גמישות, מחזק את מערכת החיסון, תורם ליכולת ריכוז גבוהה, קואורדינציה ויכולת הגנה עצמית.

    הידע הנלמד אצלנו מבוסס על "בית הספר הפנימי" של משפחת יאנג, כפי שהועבר לתלמידים בכירים בשושלת ישירה ממייסד השיטה. בתי הספר הסיניים המסורתיים מלמדים אלפי אנשים תנועות חיצוניות ועקרונות כלליים, אבל למעשה רק בודדים, אלו שזכו באמון המורה, הופכים לתלמידים ב"בית הספר הפנימי" ומקבלים את הידע הקשור למצבי תודעה, כוונה וכוחות פנימיים.

    באומנויות  הלחימה המסורתיות חשיבות רבה להעברה ישירה ומדויקת של הידע ממורה לתלמיד במשך שנים רבות במסגרת שמכונה “בית הספר הפנימי”. אומנות הטאי צ’י כפי שנלמדת אצלנו עברה באופן ישיר ובמשך זמן ממושך ומאמץ רב מפטריק קלי, הואנג שין שיין, צ'אנג מאן צ’ינג ויאנג צ’אן פו ומהווה גשר חי אנושי לאומנויות של סין העתיקה.

    כיום אנחנו חלק מאחד מבתי הספר הגדולים בעולם, עם אלפי מתרגלים, בעשרות סניפים במרבית ערי אירופה הגדולות, סינגפור, אוסטרליה, שיקגו, ניו זילנד ושנחאי. מורי רב אמן פטריק קלי משמר ומעביר מסורת עתיקה, תחילה בעולם המערבי וכיום בחזרה לעולם הסיני.

    אורן נחום

    מתאמן באומנויות לחימה מגיל צעיר. התחלתי את לימודי הטאי צ’י בתחילת שנות התשעים. מדריך מוסמך לטאי צי’ וקונג פו מטעם בית הספר הבינלאומי של רב אמן פטריק קלי. מדריך מוסמך לאומנויות לחימה סיניות מטעם מכון וינגיט. בוגר האקדמיה לאומנות בצלאל.
    ב-25 השנה האחרונות זכיתי ללמוד מכמה מטובי המורים בעולם. התחלתי את לימודי בישראל ובהמשך פגשתי את דן ראסל, מורה נפלא למדיטציה, טאי צ'י וקראטה, ונסעתי בעקבותיו להתאמן בסקוטלנד ובצפון אנגליה. בהמשך פגשתי את פטריק קלי, רב אמן בסגנון יאנג, שלמד קרוב ל20 שנה כתלמיד פנימי מאחד מגדולי המורים בעידן שאחרי מלחמת העולם השניה: הואנג שן שיאנג, תלמידו הבכיר של צ'אנג מאן צ'ינג. הפכתי לתלמידו של רב אמן קלי והתחלתי בסדרת מסעות לימוד בעקבותיו ברחבי העולם שנמשכת עד היום: אנגליה, צרפת, ספרד, איטליה ושנחאי, בה גרתי במשך 6 שנים. הוסמכתי כמדריך בשיטה על פי המסורת של הואנג.

    אימונים מתקיימים בכרכור ובתל-אביב.

    DSCF8280_sשעות האימון:

    יום ראשון:  21:00-22:30
    יום שלישי:  21:00-22:30
    יום שישי:    10:00-11:30

    מוזמנים ליצור קשר ולבוא לשיעור ניסיון.

    אורן נחום

    054-2264115  |    אתר    |   פייסבוק


    להגיב
  • הקול שלי הוא אני – חוג פיתוח קול לילדים עם הזמרת והמנצחת רועית פלדנקרייז

    שלום,אני רועית פלדנקרייז, זמרת ומנצחת. גדלתי בפרדס חנה של שנות השמונים והיום אני מגדלת כאן את ילדי.

    בגיל 7 גיליתי לראשונה את החיבור שלי למוסיקה, כאשר מורה בביה"ס בו למדתי זיהתה בי כשרון מוסיקלי והחליטה ללמד אותי תווים ונגינת חלילית. מהר מאד הפכו התווים לשפה שניה ולעיתים אפילו ראשונה עבורי, ניגנתי בכל רגע פנוי, בהתלהבות ענקית.
    במקביל, התחלתי לשיר במקהלת בית הספר ופתאום גיליתי שהביטוי הקולי הוא אחד המדהימים עבורי.
    לאורך השנים שרתי במקהלות רבות וניגנתי על מספר כלים, עד שהצטרפתי למקהלת 'מורן' במושב בית יצחק, ושם הפכה המוסיקה למרכז חיי. במקהלה הופענו ברחבי הארץ והעולם, מתוך מחויבות אדירה למוסיקה ומתוך אהבה עצומה לשירה.

    לאחר שירותי הצבאי, החלטתי ללכת בכיוון נוסף וללמוד ניצוח תזמורת. למדתי תואר ראשון ושני בביה"ס הגבוה למוסיקה באוני' ת"א ובשנת 2011 הקמתי בבנימינה את 'תזמורת המושבות הישראלית', תזמורת קאמרית אשר שמה לה כמטרה עליונה את החינוך המוסיקלי באזורנו. היום התזמורת מופיעה בכל רחבי הארץ עם מקהלות וסולנים שונים ומקיימת קונצרטים רבים לקהילה.
    במקביל, אני עוסקת בחינוך מוסיקלי בפרדס חנה ובקונסרבטוריון בכפר סבא ומלמדת פיתוח קול, פסנתר לקטנטנים וכל מקצועות התאוריה המוסיקלית, כולל הכנה לבגרות.
    כמו כן, קריירת הניצוח שלי החלה לנסוק והשנה הוזמנתי לנצח על תזמורות בדרום אמריקה ובאירופה.

    השילוב של כל גווני המוסיקה, בשירה, ניצוח והוראה, נותן לי סיפוק אדיר ושומר על התשוקה למקצוע. לאחר 16 שנים של הוראת פיתוח קול, הבנתי שמדובר בכלי עוצמתי ביותר לביטוי מוסיקלי, פיזי ורגשי, ובחרתי להעמיק את שיטות הלימוד שלי בשילוב טכניקות מתחום היוגה והמדיטציה. המטרה העליונה שלי היא שכל תלמיד ותלמידה ירגישו נפלא ביחס לקול האישי (החיצוני והפנימי) שלהם וידעו שיש להם אפשרות להתבטא בכל תחום.

    השנה החלטתי לפתוח חוג חדש לפיתוח קול לגילאי 7-13. בגילאים אלו יש רצון מצד הילדים ללמוד שירה נכונה אך עדיין מוקדם להתחיל בשיעורים אישיים.
    החוג מיועד לילדים שאוהבים לשיר ושמרגישים שרוצים להתנסות בשירה משותפת. בחוג אנחנו לומדים נשימה נכונה, יציבה, שירה ללא מאמץ ועוד רבים נוספים. אנחנו מתנסים בתרגילי פיתוח קול עדינים ומותאמים לגיל, נחשפים לתווים ולשפות חדשות ובעיקר נהנים מהקול שלנו, כשהוא הכי מדויק. הילדים בחוג מביאים את עצמם לביטוי באמצעות השירה, מפתחים את הביטחון העצמי, מתגברים על חששות טבעיים בעמידה מול קהל ורוכשים כלים להקשבה עצמית והדדית. במהלך השנה אנו מקיימים קונצרטים לבני המשפחה בליווי פסנתר, על מנת ליהנות מפירות העבודה המשותפת.

    החוג מתקיים בכרכור בימי ד' בשעות 16:15-17:15 בקבוצה קטנה ואינטימית. קבוצה נוספת תיפתח במידת הצורך.

    רועיתלפרטים אנא צרו קשר בטלפון – 054-4818235 או במייל roit.feldenkreis@gmail.com

    תודה

    רועית


    להגיב
  • היסטוריה גדולה, בקטנה # 12 – לולה מונטז

    השנה הייתה 1846 ומלך בוואריה היה מאוהב. כמובן, לודוויג הראשון היה גם בן שישים ונשוי – אבל הוא לא נתן לזה לעצור אותו.

    קראו לה לולה, היא הייתה רקדנית. היא טענה שנולדה בספרד, והשמועות דיברו על שובל גברים מאוהבים שהותירה אחריה בכל אירופה – כולל המלחין פרנץ ליסט והסופר אלכסנדר דיומא. כעת היה תורו של מלך בוואריה להתאהב בלולה מונטז: לאחר שחזה בה מופיעה במינכן, נפגש עמה מאחורי הקלעים והציע לה תואר אצולה בתמורה לחברתה. היא הסכימה.

    רשמית, מונטז הייתה הפילגש של לודוויג. בפועל, היא הייתה הכוח שמאחורי הכתר. למשך למעלה משנה, הרקדנית הספרדיה ניצלה את ההשפעה שהייתה לה על המלך המאוהב על מנת לתמרן אותו ואת שריו עד שהקבינט זכה לכינוי "לולה-מיניסטריום". תוך זמן קצר, כולם סלדו ממנה: הרפורמות הליברליות שדחפה השניאו אותה על האצולה השמרנית, ואורח חייה הראוותני הציק לסטודנטים והליברלים. בשנת 1848, ולאחר ששכנעה את המלך לפעול נגד סטודנטים מרדניים, המון זועם הרס את ביתה, הכריח את לודוויג להתפטר וגירש את השניים מהממלכה.

    מונטז ברחה לשוויץ, אבל כשהבינה שלודוויג לא מתכנן לבוא בעקבותיה, החלה להסתובב בעולם בחיפוש אחר פרנסה. היא עברה בפריז, לונדון, ניו יורק ואפילו קפצה לאוסטרליה – והתפרסמה בכל מקום בזכות הדימוי שלה כרקדנית ספרדיה מפתה. השמועות על העבר מלא הסקנדלים שלה הביאו עוד ועוד צופים למופעי הריקוד שלה, אבל בחלוף הזמן יופיה דעך והיא נאלצה לפרוש מחיי הזוהר. בסוף שנות החמישים חזרה לניו יורק, ובשנת 1861 הלכה לעולמה – ככל הנראה כתוצאה מעגבת.

    לולה מונטז היא אישה מורכבת. במבט ראשון היא נראית כמו אישה פתיינית ותו לא, יצאנית שניצלה את יופיה כדי להגיע לעמדת כוח. אבל מתחת לדימוי הזה מסתתרת אישה שקולה, מחושבת ואינטלגנטית, כזו שיצרה ביודעין אווירה של סקס אפיל ומסתורין כדי למשוך אנשים ולהקסים אותם. סך הכל, בעידן בו האופציות התעסוקתיות לנשים מוגבלות, היא ראתה בדרך הזו אפשרות התקדמות לגיטימית.

    והתחבולה הכי גדולה שלה? מונטז בכלל לא היה ספרדיה. שמה האמיתי היה אליזה גילברט, והיא נולדה באירלנד.

    (התמונה – פורטרט של מונטז משנת 1847. ציור זה הוא חלק מסדרה של תמונות שהמלך לודוויג הזמין בשביל "גלריית היפות", סדרה של תמונות של נשים שהוא פגש במקומות שונים וחשב שהן יפות מספיק בשביל להנציח בפורטרט. אשתו, למקרה שתהיתם, לא הייתה אחת מאותן נשים.)

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • Abraham Hostel – להיות תייר בתל אביב

    [רואי עמנואל]

    את מעוז ינון מבנימינה, אחד מחמשת הבעלים של רשת ההוסטלים Abraham Hostels בישראל (ירושלים, נצרת ותל אביב) אני תמיד פוגש "במקרה" ברכבת. תמיד עם חיוך, תמיד עם תקווה ואמונה בדרך.

    ואיזה דרך! את פאוזי עזאר אין בנצרת הקים מעוז לפני יותר מעשור ואת Jesus Trail ("דרך הבשורה") – מסלול הליכה יפייפה מנצרת לכנרת, קצת לאחר מכן. במקביל ייסד יחד עם ירון בורגין את ILH – ארגון גג של ההוסטלים העצמאיים בישראל.

    Brian Kwanאת Abraham Hostel Jerusalem הקימו כבר יחד עם ירון ועוד שלושה חברים – גל מור, דרור טישלר וניצן קמחי, וכיום כבר מדורג ההוסטל בקביעות כאחד מעשרת ההוסטלים הטובים בעולם (!).

    והנה, נגד כל היגיון (כלכלה מדשדשת, פיגועים ומלחמות, הגאות של Air BNB ובעיקר חפירות הרכבת הקלה) פתחה החמישיה את ההוסטל הכי גדול בארץ (390 מיטות) במרכז ת"א Abraham Hostel TLV.

    הוסטל ענק שמזכיר חו"ל. מעוצב בשיק תל אביבי (ע"י המעצבת יעל עודד) שגורם לך להרגיש בבית ובחו"ל – במקביל. הגימור בהוסטל לא מושלם (כחלק מהקונספט), אבל באמת שחשבו כאן על הכול. החדרים נקיים, נוחים ומצוידים (מקרר קטן, מקלחת ושירותים ומבחירה – בלי טלויזיה). יש וו-פי בכל מקום, יש מרפסת מקסימה עם חדר כביסה, חדר טלויזיה וחדר ישיבות. ארוחת הבוקר המצויינת כלולה במחיר.

    אבל ההיילייט של ההוסטל הוא חלל הלאונג' המדהים בקומה הראשונה שפשוט שואב אותך אליו… במקום יש שלל אירועים, מסיבות, הקרנות של אירועי ספורט. יש שולחן ביליארד וכדורגל, ספריה קטנה ושלל מתחמי ישיבה – בשכיבה, בנדנוד, ברביצה או בישיבה.

    המיקום מצוין (במיוחד שיגמרו עבודות הרכבת הקלה…) – בלבונטין ליד גן החשמל שתי דקות מרוטשילד, קרוב לאלנבי ולשוק ורבע שעה מהים. מרחק הליכה מכמעט כל מקום (כולל תחנת רכבת ההגנה).

    המחירים זולים (לילה לחדר לזוג כולל מקלחת ושירותים אישיים וארוחת בוקר ב-350 ש"ח ללילה…) והצוות כאן מקסים וסופר ידידותי.

    הקהל מורכב ברובו מתיירים, אבל הופתעתי לפגוש לא מעט ישראלים וגם כמה משפחות עם ילדים.

    ועוד כמה דברים שטוב לדעת:

    * החלל כולו מוצע כ-HUB חינמי לכולם. אחלה מקום לפגישות או סתם לעבוד כשאתם בת"א.
    * אין באף אחד מההוסטלים עובדי קבלן – כולם בהעסקה ישירה והוגנת (עובדה שאפשר ללמוד מלחיצות היד, החיבוקים והחיוכים בין העובדים למעוז שמנהל את ההוסטל התל אביבי).
    * חדר הישיבות ניתן חינם לארגונים לשינוי חברתי.
    * המקום בכוונה לא מחזיק מסעדה – רק בר מקסים עם מנות מעטות (והטיפים הולכים כולם עובדים) – מתוך כוונה שאורחי המקום יתנו פרנסה גם לעסקים מסביב למלון.
    * שירות שאטלים חינמי מחבר בין שלושת ההוסטלים.
    * ההוסטל מציע מגוון סיורים – מסדנת שקשוקה ועד ערב אלכוהול בת"א, סיור בקיבוץ או בים המלח, מצדה בזריחה, פטרה בצהריים או ירושלים בשקיעה…

    אז אם בא לכם להרגיש כמו תיירים ולהעביר יום של כיף בתל אביב – אברהם קורא לכם!

    Abraham Hostel Tel-Aviv, לבונטין 21, ת"א.

    14479596_917303875041251_2024765316508137583_n[1]14457329_917308065040832_267698606819476121_n[1]14484919_917303648374607_8606415097756163753_n[1]14502938_917303775041261_3482954099147569692_n[1]

    לאתר המלון >


    להגיב
  • חוני המעגל מת

    [רפיק ידידיה]

    כששמעתי על מותו של חוני המעגל, חברי ומורי והאמן הישראלי שהשפיע עלי רבות, הייתי בטוח שזו עוד מתיחה דאדאיסטית אופינית לאמן ששחט כל פרה קדושה אפשרית.

    והנה לא.

    כבר חודש וחצי עבר, כולל גילוי המצבה, ואף אחד לא פירסם הספד, או ביכה את מותו של אמן השוליים החשוב, החכם, החריף ואוונגרדי הזה. צייר, פסל, מיצגן, במאי וקולנוען שסלד סלידה עזה מכל מה שמריח מיינסטרים. אז הנה אני, בסיפור הוקרה לאמן שמרכזיותו בשוליותו, שהיה ה“אחר“ המושלם, שסלד מגינונים ופרסים; פרובוקטור הזוי אך מנומק.

    מתוך ספרי ”מאושר בחלקו“- הנה סיפור על מעשה קונדס נחמד שהוא רקם לי ולקהל סרטו ”נערי החוף“:

    ב-2005 הוזמנתי להקרנה של הסרט "נערי החוף" בבימויו של חוני בסינמטק תל-אביב. לעת ערב הגעתי לרחבה, קהל המוזמנים קטן עמד מחוץ לבניין, דלתות האולם היו סגורות ויכולתי לראות את חוני עובר בין האורחים שלו, בידו מצלמת וידאו עם זרקור קטן והוא מראיין אותם. עד מהרה הגיע אלי: "מה אתה חושב על הסרט שאתה הולך לראות?" הוא שאל, ואני עניתי איזה דבר שטות. לאחר מכן נפתחו הדלתות וכולנו זרמנו אל האולם הגדול, שם המתנו זמן ארוך מהמקובל שהאורות יֵרדו והסרט יתחיל.

    אני מרגיש קרוב לחוני. הוא מתעד כפייתי שצילם במשך עשרות שנים בכל פורמט פילם או וידאו אפשרי את תל-אביב ואת נערי החוף שצדים תיירות מתחת לסוכת המציל ב"גורדון". אנחנו דומים בערימות הקַלטות שנחות בארגזים אצלנו בבית, ולמרות שהוא אוונגרדיסט ואני בזמני פעלתי מתוך התעשייה, משהו בצורך האובססיבי לתעד ולהסתכל דרך המצלמה על השוליים של התרבות, על הדפוק והזרוק – קירב בינינו.

    14502767_1006782129430834_4076717945672592339_n[1]
    ערימות של קלטות…

    הכרתי אותו בתוכנית התרבות "מטרונום" שהגשתי פעם בערוץ המשפחה של הכבלים, תוכנית שהיתה בית לכל אמן שוליים אפשרי: קוסמים, זמרי קברטים, בדרנים בתחילת דרכם וגם אמנים כמו חוני, שהגיע לאולפן עם הדוגמנית השמנה שלו לוסי – שהיתה אז בת 70, מאופרת בכבדות, שיער כחול – שם אותה באמבטיה וקרא לזה "מיצג טלוויזיוני".

    "איזה מין מיצג זה, חוני?" שאלתי אותו, "גם אני יכול לעשות את זה." והוא ענה: "מה קרה לך? זה פסל אנושי. תראה! המונה ליזה לא מעניינת אותי, לוסי מעניינת אותי. מונה ליזה זה משהו מהעבר, לוסי עכשיו כאן, מי יודע אם היא תהיה מחר! פרובוקציה זו לא מילת גנאי: אמנות צריכה לעורר אותך." ואז והוא אמר את המשפט שנחרט בזיכרוני: "בשבילי, התור למונה ליזה מעניין יותר מהמונה ליזה! התור הוא משהו חי, משתנה כל רגע, הציור של לאונרדו הוא פאסה!"

    לקח לי זמן להכיר את יצירתו, להפסיק לראות בו פרובוקטור ולקלוט את אמן האוונגרד שהוא. בעינַי חוני הוא אמן גאון, שמשתמש בקהל כחומר ביד היוצר. פעם, באחת ההצגות שלו בפסטיבל עכו, הוא הדביק על הקהל המופתע טלאי צהוב, הכניס אותנו לתוך כלוב ושחרר בעלי חיים – חמורים וכלבים אני זוכר – להסתובב סביבנו חופשי באולם. אשה מזיעה אחת לידי כמעט נחנקה. "הקהל צריך לעבור חוויה, חוויה טוטאלית. זאת כל האמנות," הסביר לי אחר־כך על כוס קפה, וסיפר לי על מיצג שעשה בתחילת שנות השמונים ב"יד ושם": תצוגת אופנה של גדעון אוברזון, כשבין הדוגמניות המציגות את בגדי הים הוא שתל גם דוגמנים לבושים במדי מחנות ריכוז המציגים את האופנה האחרונה של האסירים בדאכאו. "נו, ואיך הגיבו?" שאלתי. "שואה שנייה," ענה בנשיפה. "אין דבר שאני עושה שעובר בשתיקה, אבל ממשיכים הלאה. אני שַסתום לחץ חברתי, באמצעותי החברה משתחררת."

    חסיד!

    14492350_1006788689430178_6279071717257039764_n[1]
    מה אתה חושב על הסרט שאתה הולך לראות?

    בחזרה לסיפור. אנחנו יושבים באולם הגדול של הסינימטק, אלון גרבוז סיים לברך, 10 דקות, 20 דקות חולפות, אנשים התחילו לרטון, כאשר לפתע נראה חוני מזנק ואץ לחדר ההקרנה. מייד נזכרתי בפסטיבל עכו ובסכנות הצפויות לקהל שבא לצפות ביצירותיו של חוני ונכנסתי ללחץ. לפתע ירדו האורות ועל המסך התחיל לרצד סרט וידאו-ביתי רועד בו שומעים את חוני מראיין מחוץ לסינמטק את האורח הראשון שהגיע אליו להקרנה! איזו הברקה! האדם הזה, שיושב כרגע באולם, רואה את עצמו כפי שנראה לפני 20 דקות, מנסה להשיב על שאלתו הטיפשית של חוני, "מה אתה חושב על הסרט שאתה עומד לראות?" – כלומר, בן רגע הוא הפך מצופה לכוכב הסרט עצמו, ממתבונן פסיבי הוא נהיה לחלק אקטיבי מהסרט. וגם השאלה השטותית מקבלת משמעות כי אם אתה הסרט שאתה הולך לראות אז מה אתה חושב על עצמך? מיד עבר מלמול של בלבול באולם. כולנו הבנו שתכף אנחנו הולכים לראות קלוז־אפ של עצמנו בגודל של מסך שלם, ולכולם התחיל לדפוק הלב. צעד מבריק, היפוך תפקידים – התור למונה ליזה הפך להיות המונה ליזה! וגם אני התחלתי להזיע: מה לעזאזל אמרתי? ניסיתי להיזכר אם יצאתי בסדר, ואז כעסתי על חוני על הטריק שהוא עשה לי, אבל לא יכולתי שלא לחוש הערכה לאדם הזה, שעסוק בליצור מאסטרפיס מעצמו ומחבריו כל הזמן.

    לתת לאדם לראות את עצמו – זוהי חמלה אמיתית. זהו תפקידו של מאסטר: להראות לך את עצמך, לגרום לך להבין משהו. חוני, אתה מאסטר אמיתי. תודה לך.

    [צילום הקבר שחוני הציג בעודו בחיים: אבי בן זקן]

    —————————————————–

    רפיק ידידיה, 49, מורה למדיטציה, אב לשלושה, בזוגיות עם רותי   –    www.rafeek.co.il


    להגיב
  • בא בחשבון – שיעורים פרטיים יחודיים במתמטיקה

    אני אוהב מתמטיקה.
    כן, באמת!
    מתמטיקה היא הבסיס למוזיקה, לשירה, לפילוסופיה וגם ליופי.
    אך דרך הלימוד שלה ברוב העולם יוצרת אנטגוניזם
    וכמה רתיעה יש ממנה אצל כ"כ הרבה ילדים (וגם מבוגרים…)

    כמה חבל…

    אני רואי, בן 44, אוהב מתמטיקה מילדות ומלמד שיעורים פרטיים לסירוגין ב-20 השנה האחרונות.
    אבל הרבה לפני שאני מלמד, אני משתדל "להדביק" את הילד באהבה שלי. להראות לו את היופי שבמתמטיקה דרך דוגמאות ממשיות מהחיים (כמו לקחת נער בן 16 שלא הצליח להבין מה הם וקטורים – לשחק סנוקר – שגם שם יש כיוון ועוצמה).
    הבנתי ב-20 מהשנה האחרונות, שלא יעזור להשקות אדמה חרבה אלא צריך להסתכל לה בשורשים.
    שהעלאת הבטחון והערך העצמי אצל ילד יעשו 90% מהעבודה.
    שאם אוכל לגרום לילד לאהוב מתמטיקה ולרצות ללמוד יותר ממנה – הכול יבוא יותר בקלות.

    אני מלמד דרך משחקים (כמו מונופול של פעם). דרך דוגמאות מחיי הילדים (כדי להבין מינוסים לדוגמא "אם את רוצה לקנות שמלה חדשה שעולה 40 ש"ח ויש לך רק 25, כמה תצטרכי לבקש מאמא"?) וגם דרך תנועה (הכי כיף ללמוד את ציר המספרים על מרצפות הבית המרובעות ולמקם בהם חפצים).

    Tower_of_Hanoi[1]

    אני מלמד ילדים מגיל גן ועד כיתה י' בביתם שלהם (יכול גם להכין לבגרות 3 יח').

    מוזמנים להתקשר אלי: 052-4636456  או לשלוח חידה או מייל royema@gmail.com

    רואי

    [בתמונה למעלה – הדרך באמצעותה אני מלמד ילדים על שברים]


    להגיב
  • שבוע ויום – סרט חדש עם שי אביבי

    לפני שבועיים וכמה ימים ראיתי את הסרט "שבוע ויום", סרטו החדש והראשון באורך מלא של אסף פולונסקי. מבחינת העלילה היבשה כתוב על הסרט: "בתום השבעה על בנו, אייל אבוד. אין לו עם מי לדבר, אין לו עם מי לשחק פינג־פונג, והאורחים היחידים שנשארו הם זוג גורי חתולים שהתנחלו לו בחצר. אשתו, ויקי, לעומת זאת, מנסה לחזור לשגרה בכל מחיר. היא מאמינה שזו הדרך הטובה ביותר להתמודד עם האבל, ומצפה שאייל ינהג כמוה, בדיוק כפי שהם סיכמו. אבל התוכניות משתבשות כשאייל לוקח מההוספיס את המריחואנה הרפואית של בנו המנוח, מפתה את הבן של השכנים לבוא ולעזור לו לגלגל ג‘וינטים ויוצא איתו למסע התמודדות משל עצמו. במהלך היום שאחרי השבעה יגלו ויקי ואייל שהעולם לא עוצר עבור האבל של אף אחד, אבל הוא כן מספק דברים אחרים, שבשבילם שווה להמשיך ולחיות.".

    אבל הסרט הזה הוא הרבה מעבר.

    הוא עצוב ומצחיק,לעיתים בעת ובעונה אחת.
    הוא עמוק ורציני – ובמקביל מלא בסצינות קלילות, שעוזרות להשתחרר מהמועקה.
    הוא חי ופועם (בעיקר דרך דמותו של השכן) אך המוות והדיכאון נוכחים בו כל הזמן.
    הוא נוגע בנושאים לכאורה נדושים (עוד מישהו שמגלה מריחואנה בפעם הראשונה) ומציג גם סצינות מקוריות ופרועות (Air Guitar).
    הוא מבוים למשעי, ולעיתים קשה להאמין שזהו פיצ'ר ראשון של במאי צעיר – אבל פה ושם רואים את הבוסריות, שלא פוגעת כהוא זה בסרט.

    והוא בעיקר גורם לך להרגיש. להרגיש את כל מה שהגיבורים של הסרט לא מבטאים. אין בסרט כמעט דיבור על האובדן, אך אתה כצופה חש בזה. אין ביטוי ממשי של כאב, אך בכמה סצינות, ובמיוחד בסצינת ההספד, ממש כואב לך הלב. הוא אוחז ומרפה, נותן מרחב של נשימה ואז שוב לופת אותך בגרון.

    ויש בו גם שי אביבי אחד, שלא להאמין, אך זה לו תפקיד ראשי ראשון בסרט באורך מלא. והוא לוקח עליו משימה גדולה. להוביל את כל העלילה תוך כדי משחק מצומצם (במכוון). הוא נוגע לא נוגע, מתעמק בפרטים החשובים (כמו איך לגלגל ג'וינט כהלכה) ושוכח את החשובים באמת (לדאוג לחלקות קבר). והוא בעיקר משכנע שכואב לו והוא לא יכול להרגיש את זה. לצידו יבגניה דודינה הנפלאה (שכל סרט בו היא נוגעת מצליח) ותומר קאפון המצוין (ובתפקידי אורח שרון אלכסנדר ואורי גבריאל).

    והמוזיקה בסרט – כמה שהיא נפלאה. עוצמתית ומגוונת, צועקת ומלטפת, מחלחלת לה לכל המרחבים . משתלטת ומשחררת ומובילה את העלילה ממש כמו עוד דמות בסרט…

    * * *

    שאלתי את אסף הבמאי כמה שאלות:

    1. אין בסרט כמעט התעסקות בכאב מוחשי, אין כמעט דיבור על האובדן, כאילו יש מרחק ואפילו פחד להתעסק בזה. זה מכוון?
    כן, הדמויות במקום של הכחשה, מאוד כואבות. הזוג היה מוכן לזה. הכאב נוכח בכל פריים, לא מדברים עליו. המטרה שהקהל יחוש את הכאב.

    2. בכל הסרטים שלך חוזר המוטו של בדידות ולבדות.. (הערה: אסף ביים 3 סרטים קצרים לפני, "סמנאנג", "במיטה בעשר בלילה" ו"זיפר")
    גם בסרטים הקצרים וגם בסרט שביימתי בסדנה נושא הבדידות הוא מהותי. גם בסרט הם ביחד אבל בודדים. המקום הנוכחי הוא בדידות. הם ביחד אבל לבד. כולנו בודדים… כולם מחפשים חיבור… וכנראה שהנושא הזה באמת מעסיק אותי.

    3. איך התחושה לסיים פיצ'ר ראשון?
    התחושה מדהימה. כמו לידה ארוכה מאוד, עובד על הסרט 6 שנים ועשיתי דברים במקביל. עכשיו הילד סיים תיכון ויוצא החוצה. קצת רוצה להמשיך הלאה… הסרט היה בהרבה פסטיבלים וזכה בפרסים אבל המבחן האמיתי מתחיל עכשיו.

    4. כמה מילים על המוזיקה הנפלאה בסרט…
    הפסקול מורכב מכמה אלמנטים – השירים של תמר אפק. ידעתי מראש שאני צריך 2 שירים (לאייר גיטר ולניתוח) ונזכרתי בשיר של להקת קרוסלה – סטאר קווליטי – אני נורא אוהב את השיר! נברתי בעוד שירים שלה… שלחתי לה מייל וביקשתי אישור – זו פעם ראשונה שהיא מסכימה לתת שיר לסרט. בעריכה חזרתי לעוד שירים שלתמר. והם התלבשו בול. המוזיקה מולחנת ע"י רן בגנו (המלחין הקבוע שללהקת ורטיגו) – שאהב מאוד את השירים של תמר והצליח באומנות לכתוב מוזיקה מקורית שתשלב יחד.

    5. מה התוכניות הלאה?
    אני בשלבי כתיבה גם לארץ וגם לארה"ב (גר שם) – עובד על סרט באורך מלא שלא אני כתבתי ועלעוד כמהפרויקטים במקביל.

    וגם שי ענה בשמחה על חמש שאלות:

    1. תפקיד ראשי בסרט ראשון במסך הגדול – לא הימור לשחק בסרט ראשון של במאי צעיר לא מוכר?
    אני אוהב הימורים ואני אוהב אנשים צעירים…

    2. מה ההבדל המרכזי בין עבודה בטלוויזיה לעבודה בקולנוע?
    בטלוויזיה זה בדר"כ תסריט ומשחק ובקולנוע יש תוספת של שפה קולנועית. בטלוויזיה אין לה זמן לבוא לידי ביטוי. בנוסף, בקולנוע הכול מרוכז ומתומצת. הטלוויזיה דורשת עוד ועוד (עוד פרק, עוד עונה) ובקולנוע בשעה וחצי אתה צריך להביא עולם שלם ולספר סיפור מתחילתו ועד סופו.

    3.  המשחק שלך בסרט מרגיש לפעמים עצור, מצומצם… זה מכוון?
    המשחק והבימוי ביקש את האיפוק, ביקש את המעט שמחזיק הרבה. כמו שאמרתי בריאיון בעיתון המודלשלי היה ביל מארי ב"אבודים בטוקיו".

    4. לא פחדת למתג עצמך כדמות הגיבור האנטיפת? מתחבר לחלק מהדמויות שלך מהחמישייה… (שאלה שנשאלה אחרי שכשיצאתי מההקרנה בסינמטק בהרצליה, שמעתי מישהו אומר ש"שי שיחק את עצמו…")
    (מופתע) אני דווקא חושב שאני עושה פה משהו חדש, כי בדר"כ רוב התפקידים שלי היו יותר מוקצנים. ודווקא פה החדש הוא הצמצום – התפקיד הזה הוא הפוך מהמיתוג שלי. הפוך ממה שרגילים. בדר"כ אני יותר חייכן ומרצה בחיים שלי – אני מרגיש שזה חדש מכל הבחינות. אני לא עושה את תפקיד הפליזר ולא משהו מוקצן.

    5. ומה הלאה? יש עוד סרט בקנה?
    הסרט הבא כבר צולם! בפברואר האחרון. סרט של שבי גביזון. ואני נרגש לבאות.

    * * *

    הסרט יוצא לאקרנים ממש היום! (8.9) ומציג בסינמטק הרצליה ות"א וגם בחיפה.

    הנה הפרומו:


    להגיב
  • שיר לשבת: "עשי בי קירבה" – חלי ראובן

    עשי בי קירבה / חלי ראובן

    עשי קירבה בליבי
    אמא
    שלא אצטרך אחרכך
    חיים שלמים
    לחפש אותה
    בלב של אחרים,
    עשי בי קירבה שלמה
    אמא
    שלא אלמד בטעות
    שמגיעים לי רק פירורי אהבה
    ושנים ארוכות
    אהלך מפירור לפירור,
    רעבה כלכך להרגיש
    ושבעה כלכך מלא להצליח,
    עשי קירבה בחום גופי
    שאדע אחרכך
    כל ימיי
    לחבק חזק
    בלי רווחים של פחד,
    שאדע
    כל חיי
    שאני ראויה
    כלכך ראויה

    ————

    צילום: חגית אלמקייס


    להגיב
  • פסק זמן

    [עמית נויפלד]

    בשנת 1982, בהיותי בן שבע ותלמיד כיתה ב', נקלעתי במהלך ההפסקה הגדולה לשיחה בין שני חברים. אינני יודע כיצד היא התחילה, וכמה זמן נמשכה, הצלחתי לשמוע רק את המשפט שחתם אותה: "ברור, אבא שלי הביא לנו קופסא שלמה של פסק זמן", וגם יותר משלושים שנים אחר כך אני יכול לזכור היטב את תחושת התמיהה והבלבול – "קופסא שלמה של פסק זמן" – ניסיתי לדמיין קופסא כזו המכילה יחידות מסודרות של חורים בזמן, של הפסקות, של כלום, אך ללא הצלחה. מאחר והתביישתי לשאול על מה שוחחו השניים בכזה ביטחון, נאלצתי להעביר עוד יומיים שלמים בתהיות עד שגיליתי כי מדובר בחטיף שוקולד חדש מבית "עלית" שהושק באותו שבוע לראשונה, ובהתאמה נרשמה אכזבה קשה – המקופלת, ואפילו הטורטית, עדיין לקחו לטעמי, ובגדול.

    לעצור ברגע האחרון

    חטיף שוקולד עתיר סוכר ורווי שומן הוא כמובן לא הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לרעיון של לקיחת פסק זמן. כל מי שצפה במשחק כדורסל בחייו, יודע שפסק זמן הוא דבר מה שלוקחים רק בלית ברירה, במצבים קשים במיוחד, בכלות כל הקיצין – כמו מילותיה של תהילה בסיפורו של עגנון, גם הם נמסרים בקמצנות גדולה מתוך חשש לעתיד.

    גם בחיי היום יום דומה שרעיון פסק הזמן סובל מיחסי ציבור לקויים, אנו זקוקים לו כמוצא אחרון: ממערכות יחסים כושלות, מסדר יום עמוס לעייפה, ממשרה מלחיצה: "הנשמה רוצה קצת מנוחה/לתפוס אוויר בשביל לחזור לעבודה." כותב אריק איינשטיין בשירו "פסק זמן", ושופך אור על כל מה ששגוי באופן בו אנו תופסים את מקומו של פסק הזמן בחיינו, באמצעות מילה אחת בלבד – "בשביל" – פסק הזמן הופך כעת לעוד אביזר רציונאלי ותועלתני מבית היוצר של הנאורות, הקדמה והקפיטליזם המתועש, כזה המאפשר לנו להרים לרגע את הראש מעל המים, לקחת נשימה עמוקה, ולצלול חזרה לתוך עשייה פעלתנית ששכר כזה או אחר בצידה.

    קצת כמו כוס קפה, סיגריה, ארוחה, או להבדיל, סרט, הצגה או חופשה.

    הפרטת הפנאי

    בלעז, המצב אינו יותר טוב, Time Out הוא כבר מזמן מגזין הפנאי הגדול והנפוץ ביותר בעולם, וכל מטרופולין המכבד את עצמו אוחז במהדורה משלו. כך גם אנו יכולים להתעדכן מידי שבוע במכלול הפעילויות, התערוכות, ההצגות, הפתיחות, המופעים, המסעדות, ההקרנות, השווקים ועוד, שיוכלו למלא בעבורנו את פסק הזמן הנכפה עלינו מידי שבוע, ומשליך אותנו מן הלו"ז הקבוע והמוכר של עבודה/לימודים/משפחה אל תוך הריק האינסופי והמאיים של הפנאי.

    בשנת 1882 כתב ניטשה בספרו המדע העליז: "המנוחה כבר נעשתה עניין של בושה; הרהורים ממושכים כמעט שגורמים נקיפות מצפון. אדם חושב ועיניו בשעונו, כשם שהוא אוכל בצהריים ועיניו בעיתון הבורסה […] הנטייה לשמחה כבר מכונה "הצורך להנפש", והיא מתחילה להתבייש מפני עצמה. "זה רק למען הבריאות" – אומר אדם כשהוא נתפס בבילויו בחיק הטבע."

    במאה ומשהו השנים שחלפו, המצב רק החמיר.

    בשנת 2004 הגישה ח"כ לאה נס הצעה לקיצור שבוע העבודה בישראל. במסמך רקע שהכין בעבורה אגף המחקר והמידע של הכנסת נכתב בין השאר כי היה ויעבור חוק שכזה, "יורחב הפער החברתי בין מי שיכולים לצאת ולצרוך תרבות פנאי לבין מי שייאלצו להישאר בבית ביום זה".

    הרי לנו המשוואה של העת החדשה. בצידה האחד "תרבות הפנאי", ובצידה השני "תרבות הצריכה". אמת, יהיה קשה שלא להודות כי מרביתנו אכן התרגלנו לצרוך את הפנאי שלנו במטבעות קשים וסחירים: חופשות, מסעדות, בתי קפה, מופעים, סרטים, סופי שבוע בצימרים קסומים – אולם לכך יש לשים שני סייגים חשובים.

    ראשית, עלינו להבין כי הצורך הבלתי פוסק שלנו ב"פעילויות פנאי" שימלאו את הפנאי, הינו חלק בלתי נפרד מתהליך אינסטרומנטאלי העובר על החברה המערבית ככלל. הרעיון של ישיבה בחוסר מעש כמוהו כהודאה בכישלון פרויקט האדם, ואלמוני שיענה לשאלת פלוני "מה עשית בסופ"ש?" בתשובה "כלום", יזכה במקרה הטוב להרמת גבה. אחרי הכול חברו לשיחה הספיק לבקר בשתי תערוכות (אחת טובה ואחת פחות), מסיבה של מגזין נחשב, סיור מפלים בצפון, שתי ארוחות משפחתיות, לרוץ עשרה ק"מ בחוף הים, לבשל ולהרים משקולות.

    שנית, נשתכחה מאיתנו מסורת עתיקת ימים של בטלה גמורה: The Idler הג'נטלמן הבריטי הרובץ על כיסא נדנה עם מקטרת ביד,The flâneur המשוטט הצרפתי בעל הפנאי (שרק לפני ימים ספורים חגגנו את הווייתו), החוקר את עירו ללא כל מטרה, ולאלה ניתן להוסיף משאר העמים את קוראי הספרים, המשחקים בפארקים ובגנים, הסועדים בביתם בחברת ידידים, המנמנמים, הבוהים בחלל האוויר, השוחים בים, הרוכבים בשבילים – פנאי אמיתי יכול להיות רק כזה הנעשה לשם ההנאה עצמה, וללא כל אמצעים.

    כמו הפנאי, גם רעיון פסק הזמן עבר הפרטה ברוטאלית שהפשיטה אותו מכל תועלת אמיתית לאדם – נכון להיום הוא מזכיר בעיקר ניסיון לטפל במחלה כרונית באמצעות אקמול – שיכוך רגעי של כאב מתמשך בעל שורשים חזקים. עם זאת, ברצוני לטעון כי עדיין לא מאוחר מידי להצילו, כל שנדרש מאיתנו לעשות הוא לשחרר את הרעיון, פיזית ומנטלית, מהשלשלאות הכובלות אותו לאמצעים ומטרות. לא אנסה להמעיט מהקושי הכרוך בצעד שכזה, הוא בהחלט דורש אימון, והנה לכם תרגיל ראשון – בטלו את כל התוכניות שלכם לסוף השבוע הקרוב ונצלו אותו למנוחה מוחלטת ובטלה גמורה, אם הצלחתם, יש לנו תקווה.

    מפסק זמן להפסקת זמן

    שיקום מעמדו של פסק הזמן הנו רק צעד ראשון במהלך רחב יותר, הנדרש מאיתנו בדרך לריפוי המחלה עצמה, לה אני מבקש לקרוא בשלב זה – שיגרון זמן – מחלה הבאה לידי ביטוי בכאבים ונוקשות במפרקי הזמן כפי שהתרגלנו לחוות אותו, ואת הדיאגנוזה הטובה ביותר שלה סיפק אחד מהאחיינים שלי במהלך ארוחת החג האחרונה:

    "למה מבוגרים אוהבים לדבר וילדים אוהבים לשחק?"

    שאלה פשוטה שאוצרת בתוכה, לעניות דעתי, את קיצור תולדות הזמן, במובנו החווייתי ולא הפיזיקאלי כמובן – התרגלנו לחלק את חיינו למקטעי זמן שונים, חלקם ביולוגיים: ילדות, נערות, בגרות זקנה, ואחרים תרבותיים: עבודה, פנאי, משפחה – כל אחד ממקטעי הזמן מגיע עם קידוד אחר והוראות הפעלה שונות: חיים של שובבות ומשחק מתאימים לילדים אולם לא למבוגרים מיושבים בדעתם. דאגה, חמלה ונתינה הן תכונות ראויות בהיותך בין חברים ומשפחה, אך בעולם העסקים הן עלולות להביא לאובדנך.

    פערים שכאלה יכולים להיות מוסברים גם בדרכים טבעיות – הולדה של צאצאים וטרדות פרנסה, למשל, מאלצות אותנו להיות "יותר רציניים", וגם בעלי חיים נוטים לוותר על "משחקיות" ככל שהם מתבגרים, אולם דומה בעיני שבחיי האדם המצב חורג ממגבלות הטבע, ומושתת מעיקרו על תפיסות תרבותיות אותן יש לאל ידינו לעקור, פשוט על ידי ביטול החלוקה למקטעים שונים, והחלה של תפיסה הוליסטית יותר על זמן החיים.

    משחק, עבודה, הגשמה, נתינה, חמלה ומוסר, כל אלה יכולים להשתרג יחדיו לכלל מערך חיים שלם שאינו מבקש "להוות בעולם" למען דבר מה אחר (יהיה זה "קריירה", "הצלחה כלכלית", "כבוד" וכדומה), כי אם למען היותו שלו עצמו שלם, מסופק, מאושר ומאוחד עם הזולת בחוויה האנושית שגדולה מכל פרט בודד.

    המבקש לאחד את זמני החיים השונים לכלל חוויה אנושית אחת, זקוק יותר מהכול לפסק זמן ארוך, מתמשך ומשמעותי. מי שיוצא ל"טיול הגדול" מיד לאחר שחרורו מהצבא, חי את אותה חלוקה זמן תרבותית לה הורגל מילדות – כעת הוא הזמן להתרחק מהכול ולהתנסות בכול, רגע לפני שחוזרים ומתחילים את החיים הבוגרים – לימודים, קריירה, חתונה ילדים.

    אבל מי שייבחר לדלג על המוסכמה התרבותית, וייצא לטיול הגדול רק לאחר עשור של חיים במסלול הרשמי, יגלה כי השפעתו חורגת מרעיון החוויה הנקודתית, וכי לאחריו אין הוא מסוגל עוד לחזור לחלוקת הזמן בה הורגל, וכי כעת הוא מבקש להביא את מכלול חייו לכדי אחדות ומלאות – הוא מבקש לפתע את הפסקת הזמן.

    "הפסקת זמן" ממושכת, בין אם לבד ובין אם בחיק חברים או משפחה, היא ככל הנראה הנסיוב המוצלח ביותר שבנמצא לרעלנים המתעקשים לקטוע את חיינו למקטעים מקטעים. אולם לאלה מאיתנו (כמוני) שאינם רואים פסק זמן משמעותי בעתידם הקרוב, אל ייאוש – ישנן דרכים רבות וטובות להימנע ממלכודת הנוקשות, ולהאט את קצב החיים עד לעצירה כמעט סופית, המביאה לאותה אחדות נשגבת של מקטעים (אולי מטרתה העליונה של תנועת ההאטה).

    לא מדובר במשימה בלתי אפשרית, זה יכול וצריך להתחיל דווקא בהחלטות קטנות ויומיומיות, למשל, בהפגנה של אותה אחריות, חמלה ומוסר שאנו חשים כלפי הקרובים לנו גם בסביבת העבודה, או בקביעה עם עשרה חברים טובים משחק של "מחבואים תופסת" בגן הציבורי למרות שעברנו את גיל 40. בשביל שזה יקרה אנחנו צריכים רק לשבור את המחיצות המנטליות המחלקות את חיינו, ו"להפסיק" את הזמן, בתור התחלה לפחות לכמה דקות בכול יום.

    ——————————————————

    פורסם במקור באתר Slow.org.il


    להגיב
  • על כאב האבדן ושמחת התחדשות

    [יתיר שדה]

    יום רביעי, אחת עשרה וחצי בלילה.

    אני מגיע הביתה מעוד יום עבודה עמוס. מחנה את הרכב, ועולה לישון. מחר – יום אחרון ללימודים. יום אחרון לעבודה במערכת החינוך – אולי זמנית, אולי לתמיד.
    הראש כבד מעייפות ומעומס תוכניות לשנה הבאה ולחופש הגדול: חוג קיץ של שומרי הגן, חוג קיץ לנוער, קורס ליקוט שנתי ל"מבוגרים", סדנאות ללקטים מתקדמים, עבודה כסוקר במכון דש"א.
    הרבה דברים עומדים להתחיל.
    הרבה דברים נפתחים ואחרים -נסגרים.

    בבוקר יום חמישי אני מתעורר, כהרגלי, ב-5:00. עדיין לא יוצא מהבית. קפה ראשון ושני, פייסוש, כותרות עיתונים, מיילים ללקוחות. ב-6:30 אנחנו יוצאים, אני והיפה שאיתי – אל הרחוב. קבעתי לאוטו טיפול במוסך. מביטים ימינה ושמאלה. אין אוטו. "טוב," אני אומר לעצמי, "זה רק אני, המפוזר. בטח חניתי רחוק". אבל לא. לא הפעם.

    בחלון זמן של חמש וחצי שעות הצליחו הגנבים להעלים לי את הרכב (השווה מבחינתי הרבה מעבר למחיר המחירון שלו) בלי להשאיר עקבות. אני בהיסטריה. צעקות, בכי, דמעות – חרדה קשה. אני מנסה להרגע עם עוד כוס קפה. תלונה במשטרה שבטח תעשה הכל כדי למצוא לי את הרכב תוך שעות (זה הרי תפקידה), וסיבוב עם רכב של חבר למשחטות הרכב המוכרות לי בברטעה. כלום.

    הרכב הלך – רגע לפני חודש יולי. אם יש חודש בשנה שבו אני ממש לא יכול לעצור ולנשום, ובודאי שלא להתקע בלי אוטו – הרי שזה החודש הנוכחי.

    אני לוקח את עצמי לים – להרגע. בכניסה לחוף אני נתקל באדמה חרוכה, מכוסה פיח. שברי בקבוקים ושלדי חלזונות שתכנם ניצלה בלהט השרפה מעטרים את הקרקע השחורה. לפתע, כמו משום מקום, אני מבחין בהם. בוקעים בהמוניהם מבטן האדמה: נצרי אספרג ארוך עלים – תמירים ועסיסיים. הראשונים להתחדש לאחר השרפה. כמה כח יש בהם. כמה עצמה. איזו התמדה מופלאה!

    לא האש המכלה, לא האסון שפקד אותם, כל אלה לא יכניעו אותם! הם שם, ניצבים פתאום: זקופים, תמירים ועסיסיים. אני רוצה לקטוף ולבשל מהם משהו טעים אך עוצר עצמי. "תן להם להתאושש, להתחדש, להתבסס – הם עוד יביאו לך שפע של נצרים טריים".

    אני מקבל פרופורציות חדשות על האבדן.
    אני מתכונן לסתיו הבא.
    יש לי המון תכניות.

    הגדולה שבהן היא מחזור נוסף, רביעי במספר,של קורס הליקוט השנתי שלי.
    שמונה מפגשים של חוויה קולינרית ייחודית בטבע, עם צמחי בר ארץ ישראליים עסיסיים וטריים ושפע של מתכונים חדשים ומפתיעים.
    מוזמנים ומוזמנות מאוד להצטרף לחגיגה,

    לחצו כאן לפרטים על הקורס

    נפגש בשבילים, בקרוב מאוד…

    שבת שלום,

    יתיר.

    —————————————————————————————————————————————————————

    יתיר שדה – סדנאות ליקוט ובישול, תיירות אקו-קולינרית, פיתוח הדרכה והנחיית קבוצות בטבע – 054-2248243 | מייל | פייסבוק


    להגיב
  • מחשבות רבות ביניהן

    אף פעם לא הייתי טוב במדיטציה… ועכשיו קורים כ"כ הרבה דברים בעולם (תמיד קורים) ולא יודע כבר על מה לחשוב כשיש זמן לחשוב עם 3 ילדים. מזל שהתחילה לה עוד אליפות אירופה בכדורגל במולדת הבגט. שזה אומר ויכוחים עם גיל, הנדוס של הנסיעות והשינה של הילדים… ואנחנו בפורטוגל, צוענים מודרנים, נעים מקהילה לאדמה, מקראוון לאוהל לבתים של חברים. ואני תמיד תר אחרי הבר השכונתי, שם אוכל לראות את אנגליה שוב עושה אנגליה ולאכול את הלב וכמה זיתים ולשתות אלכוהול בזול.

    אז מחשבה אחת היא איך כבר כמה חודשים טובים שתושבי צרפת האמיצים מוחים ברחובות ובכל העולם לא מספרים את זה.

    ואחרת איך זה שבפיגוע בת"א ירו שניים ויש 4 הרוגים ובארה"ב אחד יורה ו-49 הרוגים… כן אנחנו מיומנים ורגילים ועדיין אולי (שוב) לא מספרים לנו את כל האמת?…

    ואז אני קורא על הילארי וגוגל… ולא מופתע עד כמה גדולה האחיזה של אלו שדוחפים אותה למעלה…

    ולא אני ולא כל המושבה הבריטית כאן בפורטוגל מבינים למהבריטניה רוצה לעזוב את גוש היורו, ולמה רופקט מרדוק כ"כ תומך בזה 

    ופתאום נתקל בנאום שאומרים שגרם להירצחו של קנדי 

    ואיך הכול קשור אחד לשני…

    אבל עכשיו צריך לעצור את המחשבות, ולנסוע לאסוף את גיל והילדים.

    אז ביי בינתיים, מחר אנגליה-ווילס בשתיים…

    (איזה גול!)


    להגיב
  • היסטוריה גדולה, בקטנה # 11 – זה אלמנטרי, יקירי

    עוד כסטודנט מבריק לרפואה, פיתח ארתור קונן דויל תחביב ייחודי – כתיבת סיפורים קצרים.
    בהשראת מרצה שהכיר באוניברסיטה, הרופא והמדען ג'וזף בל, יצר דויל את דמותו של הבלש האקצנטרי, שרלוק הולמס.

    מעלליו של הבלש החובב, שסייע למשטרת לונדון לפתוח את הפשעים המסובכים ביותר אך ורק מתוך חיבה עזה לפתרון פאזלים מורכבים, תועדו באריכות על ידי עוזרו הבדיוני, דוקטור ווטסון.
    רוב הסיפורים הופיעו במגזין סטרנד וסחפו אחריהם קהל קוראים אדיר שעקב והטריד את הרופא והסופר יומם וליל בשאלה: מתי תופיע התעלומה הבאה וכיצד מתכוון הבלש הכל יכול לפתור אותה?
    הטרדה הבלתי פוסקת והעובדה שזוהה אך ורק עם הולמס נמאסה עליו במהרה והוא החליט לשים לכל זה סוף במחווה אחת גדולה.

    בסיפור העשרים וחמש של הולמס, "הבעיה הסופית", הציג דויל לראשונה את דמותו של פרופסור מוריארטי, נבל מסתורי המנהיג את העולם התחתון הבריטי ועומד מאחוריי מרבית התעלומות בהם נתקלו ווטסון והולמס. במאבק אימתני על מפלי הרייכנבאך, תיאר ווטסון כיצד נפלו מוריארטי והולמס אל מותם. בכך קיווה דויל לסיים את חלקו של הולמס בקריירת הכתיבה שלו, אבל כפי שגילה במהרה: הקהל הנאמן שאיגד הולמס סביבו סירב לקבל את מותו הלא צפוי והמאולתר של גיבורם.

    עשר שנים עמד דויל בתחנוני העורכים והקוראים, הביקוש העצום הפך אותו לאחד מהסופרים המכניסים ביותר בתקופתו. לבסוף, בלחץ הקהל, הוקם לתחייה הולמס בסיפור 'הרפתקאות הבית הריק' וחשף בפני ווטסון את האמת: הוא נאלץ לביים את מותו כדי להערים על אויביו האחרים.

    הולמס המשיך והופיע בעוד 56 סיפורים קצרים וארבעה רומנים. הוא שרד אפילו את מות מחברו בשנת 1930, כשהופיעו בעשרות עיבודים קולנועיים, בסדרות (חלקן מוצלחות יותר מאחרות) ובספרים שחיברו כותבות וכותבים אחרים.

    סר ארתור קונן דויל עשה דברים רבים ומגוונים בחייו הארוכים: הוא המציא דמויות אחרות ותרם למדע הרפואה תרומה משמעותית. אך, מה שזכור ממנו יותר מכל (אולי למגינת ליבו) הוא אותו בלש חד אבחנה וקצת סנובי בשם שרלוק הולמס.

    פרט מעניין לסיום: באף אחד מעשרות הסיפורים או הספרים על שרלוק הולמס (אלו שכתב ארתור קונן דויל לפחות) לא אומר הולמס את המשפט שהוא כה מזוהה איתו כיום: "זה אלמנטרי, ווטסון יקירי". למעשה, המשפט מופיע לראשונה (כנראה, זה לא לחלוטין ברור) בעיבוד הקולנוע משנת 1925 לסיפורי הולמס ("חזרתו של שרלוק הולמס") ומאז תפס כמשפט המחץ של הבלש.

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • רובין פוד

    [עמית נויפלד]

    לפני כחודש יצא לי להשתתף באחד האירועים השמחים ביותר בהם נכחתי לאחרונה. זה התחיל מנסיעה ברכבת.

    אם להודות על האמת, אני ונועה לא ידענו בדיוק לאן אנחנו מגיעים. סיפרתי לה שמדובר בהפנינג הצלת מזון, אבל מעבר לעובדה זאת, ולהיכרות השטחית שלי עם אחד ממארגניו, לא ידעתי בדיוק למה לצפות. בכל זאת, שישי צהריים, רחוב מנומנם של חיפה, ברגעים מסויימים של החיפוש אחר המקום כבר הנחנו שנמצא לכל היותר עשרה אנשים חמורי סבר וכמה ארגזים של לחמים יבשים וירקות עייפים. בפועל, ולשמחתנו, מתחם “הסוכה” היה שוקק חיים וחיוכים, מוזיקה ואנשים שמחים, בירות במחירי רצפה ובופה טבעוני שכלל מנות טעימות להפליא.

    קצת יותר ממאה אנשים, להערכתי, נכחו במקום בכל רגע נתון, חלקם סועדים לצד שולחנות וחלקם מסתובבים במתחם, מחפשים מציאות בשוק הקח-תן שמוקם בחצר, או יושבים על מחצלות וכריות מסביב לשי רילוב, מאזינים לדבריו ושואלים שאלות. את שי, אחד מארבעת היזמים שעומדים מאחורי “רובין פוד”, הכרתי בעבר כאשר שיתפנו פעולה ב”דיסקו מקרר” (אירוע הצלת מזון של צעירי סלואו פוד), וגם דרך קבוצת הפייסבוק שהקים “פריגניזם ישראל“. לאורך כל השעה וחצי שנכחנו במקום הוא ישב בסבלנות ושוחח עם אנשים מתחלפים אודות בעיית בזבוז המזון, תוך שהוא מפגין ידע אינציקלופדי בכל הנוגע לנושא.

    רובין פוד קולאז 1

    רובין פוד קולאז 3

    רובין פוד קלואז 2

    כאשר התיישבנו לאכול הצטרפה אלינו נועה קוזק, השניה מבין ארבעת מרכיבי הגרעין הקשה (השלישית היא יעל הילה גורני), ולאחר דקה בערך התברר לי שגם אותה אני מכיר – באותו “דיסקו מקרר” חלקנו עמדה ביחד ובמשך שעות הגשנו סלט בקערות מאולתרות מעלי כרוב. היא ישבה איתנו כמה דקות ואז המשיכה הלאה, יחד עם עוד כעשרה מתנדבים שנכחו במקום, לדאוג להוצאה של עוד מנות מהמטבח, להעמיס ירקות לנקודת שיתוף המזון, ולענות באופן כללי על שאלות. מאחורי המנות שאכלנו, היא עוד הספיקה לספר לפני שהלכה, עומד השף קובי קרולה, (הצלע הרביעית של הגרעין המנהל) שקיומו בסיפור בהחלט עזר להסביר את האיכות וההקפדה על טעמן של המנות, שכזכור הוכנו כולן ממזון שעמד להיזרק לפח. קבענו שניפגש במועד מאוחר יותר לשיחה נינוחה.

    ***

    שבועיים אחר כך פגשתי את נועה ושי בגן מאיר בתל אביב. בעודנו מחפשים פינה שקטה לשבת נתקלנו בכמה קרטוני פיצה שהיו מונחים על הרצפה, לא רחוק מחבורת צעירים שככל הנראה הותירה אותם שם. שי, למוד ניסיון, מיהר לפשפש בערימה ודלה ממנה כמעט מגש פיצה שלם (לתדהמתם של הצעירים שבהו בנו בחוסר אמון).

    פיצה הוד

    בעוד שי ונועה סועדים את ליבם (אני לא אוהב את הפיצה של דומינוס גם כשהיא יוצאת חמה מהתנור) חקרתי אותם מעט על הרקע שהביא אותם לפתח את מיזם “רובין פוד” ועל העתיד שהם צופים לו. בקצרה, שי, בן ה-22, נחשף בגיל צעיר לרעיונות סביבתיים ולתפיסה של כלכלה מבוססת משאבים, ומבין המבחר העצום של הנושאים שזו האחרונה מקיפה, החליט להתמקד בתחום האנרגיה והמזון, ובראש ובראשונה, בזבוז המזון. לצד חקירה מעמיקה של הנושא הוא פצח באורח חיים המכונה “פריגניזם” (Freeganism – הלחם של המילים חופש וטבעונות באנגלית, אולם כמו שאתם מבינים מהתמונה החלק של הטבעונות לא מחייב), הבא לידי ביטוי באיסוף ואכילה של מזון שנזרק, או עתיד להיזרק, על ידי אחרים. ולאחר שהתקבצה קהילה קטנה סביב עמוד הפייסבוק שפתח, הם החלו לערוך ארוחות משותפות שהתבססו על מזון שהצילו מהשמדה.

    בערך באותה תקופה נועה, בת ה-26, החליטה למקד את פרויקט הגמר של לימודי הצילום בקהילת הפרגיניסטים, ומה שהחל כפרויקט אמנותי שאב אותה עד מהרה פנימה, בעודה מאמצת בעצמה את אורח החיים, משתתפת באיסוף המזון, בסעודות, וחושבת ביחד עם שי מה הצעד הבא שאפשר לעשות על מנת להנגיש את הידע אודות הבעיה, כמו גם הפתרון, לציבור הרחב.

    את ההשראה לצעד הבא סיפק פרויקט בינלאומי העונה לשם – the Real Junk Food Project – רשת של בתי קפה הפזורים ברחבי העולם, המגישים תפריט שכולו מבוסס על מזון שהוצל מהשמדה, ואשר פועלים תחת העיקרון “שלם כמה שתרצה”. מאחר ולא היו בידיהם האמצעים להקים בית קפה, הם החלו בארגון של אירועים אחת לחודש, תחת השם “רובין פוד”, יוזמה ללא מטרת רווח שכל הכנסותיה מוקדשות לפתיחת סניף ראשון של הרשת בישראל.

    כל המזון שמוגש באירוע נאסף בתיאום מראש מירקנים, מאפיות, מכולות, חקלאים ומהשוק הסיטונאי, וכולו ללא יוצא מן הכלל היה עתיד למצוא את דרכו לפח אלמלא היו הם אוספים אותו. בעוד של”רובין פוד” הראשון הגיעו כמה עשרות חברים, רובם מהמעגל הראשוני של הקהילה, לאירוע האחרון כבר הגיעו כמה מאות סקרנים ומעל 200 ק”ג של מזון שעתיד היה להיזרק הפך למנות שהוגשו לאורחים.

    חמשת האירועים הראשונים נערכו ב”פלאפלונה מסדה”, דוכן פלאפל שהפך לאחרונה גם לחנות ירקות, ואירח את החבורה בנדיבות, אולם לאור מספרם ההולך וגדל של המבקרים, הם נאלצו לחפש מקום אחר שיארח אותם, וכך הגיעו ל”סוכה”, מתחם השייך לעמותת “אנוש” המאפשרת להם לעשות בו שימוש. גם הסוכה הינה בית זמני בלבד, עד הקמת בית הקפה הקבוע, וכאן בדיוק אנחנו נכנסים לתמונה – בעוד קצת פחות משבועיים ייערך שוב הפנינג הצלת המזון, וזאת הזדמנות מצוינת להגיע ולתמוך ביוזמה, באירוע השמיני של “רובין פוד”.

    ***

    חשוב לי להדגיש, השתתפות באירוע “רובין פוד” היא קודם כל חוויה משמחת וטעימה, ורק אחר כך כלי להעלאת המודעות לבעיית בזבוז המזון, ותמיכה בהקמתו של בית הקפה הקבוע הראשון.

    במציאות בה שליש מן המזון שמיוצר בעולם נזרק לפח, יש חשיבות הן להפחתת הצריכה של משקי הבית, הן לעמותות ענק כ”לקט ישראל”, והן ליוזמות מקומיות כגון “רובין פוד”, הנכנסות בדיוק לפער שביניהם.

    בחזונם של שי, נועה, יעל, קובי ושאר המתנדבים, “רובין פוד” יהיה יותר מאשר בית קפה שמהותו הצלת מזון ומבוסס על עקרון “שלם כמה שתרצה”, אלא גם יהווה מקום מפגש קהילתי, אקטיביסטי ואמנותי, ובעתיד הם חולמים על תו תקן ייחודי שיוענק לבתי עסק שיצמצמו בזבוז ויסייעו בהצלת מזון בחלקת האלוהים הקטנה שלהם.

    כל האמור לעיל לא משנה את העובדה הפשוטה, אם תגיעו ל”רובין פוד” הבא, תזכו קודם כל וראשית כל בחוויה מיוחדת במינה, משמחת, מעניינת וטעימה.

    ***

    ביום שישי בעוד שבועיים נועה ואני נעלה שוב על הרכבת לחיפה ונעשה את אותו מסלול בדיוק שעשינו חודש וחצי לפני. נתחיל בחיפוש אוצרות בשוק הפשפשים ואז נטפס “לסוכה”. אם אתם בעניין של מוזיקה טובה, בירה זולה, אוכל טעים (בשיטת שלמו כמה שתרצו) ואידיאליסטים צעירים, אתם יותר מאשר מוזמנים להצטרף (יציאה בשעה 09:30 מתחנת ההגנה וחזרה ברכבת האחרונה של 16:00, כי בכל זאת אנחנו חיים בתיאוקרטיה נאורה).

    לטובת אלה שמגיעים עצמונית, הנה מפה – הכל במרחק הליכה ובאמת שאין שום סיבה לנסוע ברכב פרטי, שחררו את עצמכם מהפקקים ומהצורך למצוא חניה ותוכלו לשתות יותר בירה קרה.

    להתראות בסוכה.

    ——————————————————

    פורסם במקור באתר Slow.org.il


    להגיב
  • נס הקוקוס והדגים – על דגי ים, קוקוס טרי וחירות

    Yatir

    [יתיר שדה]

    בתמונה שלפניכם אני בן 25. חייל משוחרר שנוסע למסע של פעם בחיים באפריקה המשוונית. לאיש שלצידי קוראים אחמד, אבל הוא מכנה את עצמו "קפטן קוק" – יורד ים, דייג ומדריך צלילה, שבזמנו החופשי גם מבשל.

    אחמד חי בלאמו, אי קטן וציורי השוכן בסמוך לחופה הדרומי של קניה.
    במשך שלושה שבועות יהיה אחמד המורה שלי לדיג ולצלילה.

    אחמד ואנשי צוותו הם קנייתים מוסלמים, שזכו לחינוך מערבי המאפשר להם לשוחח עם תיירים המגיעים לאי באנגלית שוטפת. מנגד – הם משמרים מסורות עתיקות של יורדי ים קדמונים, ומפגנים שליטה במיומנויות של דיג צילצלים, ציד תת-ימי ושליית צדפים שלא היו מביישים את אבותיהם.

     

    באחת השיחות אתו מספר לי אחמד על עושרו הרב: "במונחים מערביים אני עני מרוד" הוא אומר. "התיירים שמגיעים לכאן, כולל אותך – מרוויחים בשעה אחת של עבודה את מה שאני מרוויח בשבוע". "יחד עם זאת, אין לי טענות: יש לי שקט, ים שמניב סחורה נאה, שפע של דקלי קוקוס פוריים מסביבי והמון זמן פנוי".

    במשפט אחד לימד אותי אחמד את כל מה שרציתי לדעת אז על החיים: פשטות מרצון היא הדרך לחיים מאושרים. השפע המאפשר לנו חיים בריאים, טובים ומאושרים נמצא כל העת סביבנו – רק להושיט יד ולקבל את מתנותיה של אמא טבע.

    לא העמקתי אז במבנה השוק הגלובלי, ובאופן שבו הוא משפיע על אוכלוסיית האי, על יוקר המחייה בו ועל כלכלתה – העדפתי להתפעל מהקסם.

    יום אחד, בעודנו שקועים בשיחה לאחר צלילה ממושכת באחת משוניות האלמוגים היפות בתבל, מגיח לפתע מהמים יני, אחד מעוזריו של אחמד. הוא אוחז בידו צילצל בעל ראש מתכת מחודד, הקבוע על גבי מוט עץ דק וחזק. לא עוברות שניות ספורות ואני קולט את יני צולל בחזרה למעמקים – יחד עם המוט שלו. כעבור דקה הוא מגיח שנית מן המים, ובקצה המוט נעוץ דג דקר גדול ויפה. כעבור חצי שעה כבר נערמים על הסיפון חמישה דגים כאלה. יני לא נח לרגע – הוא מטפס על עץ הקוקוס הגדל בסמוך – ומוריד משם ארבעה אגוזי קוקוס טריים ויפים.

    אחמד ויני מדליקים מדורה קטנה על החוף. אחד העובדים האחרים פולח את אגוזי הקוקוס ומנקה את הדגים. אחמד מכניס לקדרה את הדגים הטריים ואת הקוקוס, יחד עם אורז וכמה תבלינים הודיים ארומתיים במיוחד. כעבור דקות ספורות המנה מוכנה. כל תכולת הסיר מסודרת על מגש עגול אחד. אין מזלגות או כפות. "אוכלים ביד ימין" אומר לי אחמד – ושולח את ידו אל בשר הדג הטובל בחלב קוקוס מתובל היטב. הצלילה פותחת את בלוטות הטעם ואני שולח את ידי למנה.

    טעם גן עדן: עושר קולינרי שמקורו בטבע פראי ומעודן, ניחוחות רחוקים של פשטות וחירות – נטולי גינוני פלצנות מערבית.

     

    חלום קולינרי

    לפעמים, כשמדברים על אפריקה, מזכירים אותה בהקשרים של עבדות ילדים, גזל משאבי טבע, יהלומים, קפה וקקאו טובלים בדם ומלחמות אזרחים בלתי פוסקות. הארעיות של החיים בג'ונגל הפראי מאיימת על המערביים, הממעטים לפקוד את אזוריה הפחות מתויירים של אפריקה. אבל אפריקה היא גם חלום קולינרי: יש בה שפע עצום של פירות וירקות שניתן ללקטם בחופשיות מהבר, ואוקיינוס שלם של דגים לחופיה המזרחיים.

    בשנים האחרונות הפחתתי משמעותית את צריכת הדגים שלי מסיבות רבות, ובהן – הדגה המתדלדלת והולכת במימי הים התיכון, בזבוז המשאבים הכרוך בחקלאות הימית ואיכותם הירודה של הדגים הגדלים בה ולבסוף – מקורותיהם המפוקפקים משהו של דגים מיובאים. כשאפשר – אני מעדיף את הדגים שלי מקומיים, טריים ופראיים ככל האפשר. זה נדיר ויקר – אבל נתח עסיסי של לוקוס שניצוד בצילצל הבוקר מול חוף הים של עכו – הוא לפעמים פסגת שאיפותי הקולינריות.

    אוכל הוא זיכרון

    כמי שהופקד הערב על הכנת הדגים לארוחת הסדר – התבקשתי על ידי המארחת לשמור על שני כללים: שיהיה טעים ושיהיה כשר.

    עם עניין הטעם לא היתה לי כל בעיה: מיד צצו ועלו כל מיני מתכונים ממטבחו של אבא: פורל בדבש וחמאה, קדירת דגים ביוגורט ועוד כהנה וכהנה. על אלה הוטל וטו כי אסור לבשל גדי בחלב אמו וכאלה – ואז עלתה השאלה איך לשלב את ה"טעים" עם ה"כשר".

    תוך כדי ניקוי הדגים והכנתם צף ועלה הזיכרון הזה – זיכרון טעמה של חירות:

    חירות ליצרני המזון שלנו, למשווקיו, למזון עצמו. שרשרת אספקה שהיא כולה מקומית, המאפשרת אספקה של תוצרת טרייה, מגוונת ואיכותית. שרשרת אספקה שאין בה ניצול אוכלוסיות מוחלשות, העסקת ילדים-עבדים, זיהום מקורות המים ושוד של משאבי טבע הנמשך כל הדרך אל הצלחת.

    המתכון הזה, המבוסס במידה רבה על קדירת הדגים של אחמד ויני –  רחוק מאוד מלממש את כל העקרונות שמניתי. מככבים בו פילטים של בורי מבריכות דגים (שגידולו הוא מהגורמים העיקריים להיעלמות דגי הבורי מחופי הים של ישראל), ולצדם קרם אגוזי קוקוס שמקורו בקופסת פח ולא בלקט טרי, ותבלינים מהמזרח הרחוק.

    יחד עם זאת – מאחורי המתכון הזה יש סיפור מכונן. הוא מצית את הדמיון ומשלהב את הלבבות – ומגרה את הרצון למצוא דרכים נוספות לצרוך מזון מקומי, מזין ובריא.
    בפסח אנחנו עוסקים בשני מושגים עיקריים: "חירות ו"זיכרון". המתכון הזה משלב בין השניים.

    קבלו אותו באהבה:

    המצרכים:

    2 כוסות אורז בסמטי מבושל (ללא תוספת טעם – אך עם מעט כורכום בשביל הצבע)
    שמן זית
    8 פילטים של דג בורי
    1/2 כוס יין לבן
    1/2 ליטר קרם קוקוס
    משחת קארי ירוק
    גרדת לימון ותפוז
    גרדת ג'ינגר
    1 כוס קוביות מנגו/אפרסק
    1 כוס קוביות אננס
    כוסברה טריה
    פלפל ירוק חריף
    מלח ופלפל

    אופן ההכנה:

    מחממים סיר כבד עד להט. יוצקים פנימה מעט שמן זית. מניחים את הפילטים בתחתית הסיר, כשצד . מוסיפים את היין הלבן ומביאים לרתיחה. מערבבים את התבלינים וחלב הקוקוס ויוצקים פנימה – יחד עם קוביות הפרי. מכסים את הסיר וממתינים כ-3 דקות.

    מוציאים את הדגים ומכניסים את האורז – לספיגת הטעמים. מניחים את הפילטים על גבי האורז ומגישים.

    unnamed

    —————————————————————————————————————————————————————

    יתיר שדה – סדנאות ליקוט ובישול, תיירות אקו-קולינרית, פיתוח הדרכה והנחיית קבוצות בטבע – 054-2248243 | מייל | פייסבוק


    להגיב
  • מתמטיקה מושחתת – 3

    מתמטיקה מושחתת – 1
    מתמטיקה מושחתת – 2

    [דני לסרי]

    תרגיל בשברים

    בדרך כלל הפולמוס סביב החינוך האלטרנטיבי מייצר שני קטבים המעמידים את תומכי החינוך הרגיל בצד ה"לימודים" וה"הישגים", ומותירים את תומכי החינוך האלטרנטיבי לדשדש בערכים מעורפלים של חופש, הרגשה, והומאניות. אין רואים שגם מן הצד הזה – הלימודי כביכול – בתי הספר הרגילים כושלים. ולא רק בכותרות ה"הישגיות" המופיעות מעל דפי העיתונים, אלא באופן עמוק יותר, פרטני יותר, כואב יותר.

    הרשו לי, אם כן, להחזיר אתכם למתמטיקה של בית הספר היסודי, להדגים במקום שנחשב ל"מעוז" של החינוך המסורתי את עומק המצוקה. אנא הישארו עמי לאורך הדוגמאות, דווקא בפרטיהן הן חשובות.

    בוא ניתן לילד בן עשר לחלק ארבעה תפוחים בין שלושה ילדים. גישה פשוטה להתמודד עם הבעיה היא פשוט לתת לכל ילד תפוח שלם, ואת התפוח העודף לחלק שוב לשלושה חלקים ולתת לכל ילד שליש. משמע, כל ילד קיבל תפוח ושליש תפוח.

    האסטרטגיה הזו כבר לא תעבוד כשיצטרך לחלק שלושה תפוחים בין ארבעה ילדים. אם זה היה תפוח אחד שהוא צריך לחלק בין ארבעה ילדים זה היה ברור – הוא היה מחלק לכל אחד רבע. אבל איך אפשר לחלק שלושה תפוחים לארבעה ילדים?

    זה אתגר אמיתי, לא תרגיל בית ספר. וכוחו דווקא במפגש עם הבעיה כמו שהיא, ללא קיצורי דרך כבעיית חיים, ולא כאיזה לבוש נחמד לבעיה מופשטת.

    פתרון תהליכי פשוט לבעיה הוא לראות את המקרה של השלושה כהרחבה של המקרה האחד: לקחת תפוח אחד לחלק לארבעה ילדים, אחר כך את השני, וגם אותו לחלק לארבעה, וכך גם עם השלישי. במצטבר כל אחד קיבל שלושה רבעים (שימו לב למשמעות של ה"שלושה רבעים" במקרה הזה – רבע ועוד רבע ועוד רבע שהצטברו לשלושה רבעים). ולוקח זמן עד שהילד מכיל את מושג הפרופורציה, משמע לומד לראות בשלושה רבעים סוג של יחס שהוא אוחז בו באופן כולי, ומסוגל לפיכך להכפיל אותו גם בעשרים, בשלושים, במיליון.

    בלי הסברים

    כשאני עובד עם ילד במתמטיקה כמעט לעולם אני לא נותן לו פתרונות מוכנים מראש, יותר משחשוב לי שידע, חשוב לי שיבין, לא יבין סתם, כמו שמבינים כשמישהו אחר מסביר וזה נשמע הגיוני, אלא יבין מעומק הווייתו היוצרת. כמשהו שהוא עצמו חולל אותו.

    לחלק ארבעה תפוחים לשלושה ילדים זו משימה אחת והעובדה שמקבלים בתור תשובה אחד ושליש (4/3) היא עובדה אחרת. הגילוי שאחד ושליש זה 4/3 ושכתיב זה פשוט משקף את עובדת החלוקה (משמע שסימן השבר הוא גם סימן החלוקה ושהתשובה נמצאת כבר בשאלה) היא גילוי משמעותי כשהוא צומח מבפנים, וריקני-פורמאלי כשהוא נאמר מבחוץ. וצריך לשחק עם זה הרבה, לגשש את זה מכל הכיוונים, עד שדברים נופלים למקומם, מתפתחת ההבנה האינטואיציה המתמטית, והילד פתאום צוהל בהבנה, קולט את המשמעות הזו של לראות כל דבר כיחס בין שני מספרים – כפרופורציה שדרכה אפשר למקם כל מספר (רציונאלי) על ציר המספרים. ואיזו עוצמה זו לגלות שאפשר לכתוב באותה המידה גם 813/270 וגם זו נקודה על ציר המספרים.

    בשלב הזה התחושה הכולית של הפרופורציה, היא שלו – חלק מהבנה מתמטית שהוא יכול לתפעל באינספור סיטואציות – כלי מחשבה שנוגע לא רק למתמטיקה אלא, מכיוון שהיא שלו, לכל תחום ותחום כולל ספרות ומוסיקה. באופן זה תביעתו הפנימית לאחדות מקבלת מענה הולם. אמנם הוא עסק בחלוקה, ברציונאל, אבל חלוקה זו לא פירקה את רוחו, אלא אדרבא הוסיפה לו לכידות. וכבר תיארתי בעבר כיצד העיסוק הפורמאלי במתמטיקה כמו שקורה בדרך כלל בבית הספר, מפרק את רוחו של הילד, מביאה אותו לתבוסה עד שהוא מוותר מכל וכל על תביעת האחדות.

    הטוב ביותר, אם כן, הוא לא להסביר דבר. פשוט לתת לילד לגלות לבד על ידי יצירת רצף בעיות הנמצאות ללא הרף על גבול ההתפתחות שלו. זה הוא שיוצר את ההכללות, שמבין עקרונות, ושלבסוף מנסח את הכלל ומוצא את השיטה. הטוב ביותר שילווה אותו מורה רגיש, ליווי אישי, תוך שהוא מציב את הבעיות הנכונות בזמן הנכון, ומקשיב עמוקות לתהליך היצירה של הילד. האומנות כאן היא אותה אומנות התומכת ביצירת סדר פנימי – אומנות המגרה את מנוע ההבנה-היוצרת מצד אחד, והמאפשרת לו להיתמך על ידי מאגרי אנרגיה הפנויים של הילד מצד שני.

    ים המשמעות האישי

    הדבר האחרון הוא חשוב במיוחד. כשלוחם קרטה מבקש לשבור ערמת לבנים במכת יד אחת, הוא רק ישבור את ידו אם לא יגייס את כמות האנרגיה המתאימה. גם כאן ההבדל בין בעיות פתירות ללא פתירות יכול להיות טמון בעיקר בכמות המשאבים שהילד מגייס לעניין. ככל שהבעיה קשה יותר הוא צריך להישען על מאגרי אנרגיה גדולים יותר, מה שאני קורא "ים המשמעות".

    הים הזה כולל ללא ספק ידע קודם, אבל הרבה יותר מכך הוא כולל בטחון, מודעות עצמית, אתגריות, תחושת שמחה ויצירתיות, עצמאות, אקלים בוגר, פניות נפשית ועוד. למשל הוא לא יכול לגייס את מלוא משאביו אם הוא יודע שהתרגיל הזה הוא רק אחד מני שלושים שהוא חייב לגמור מהר. כל פעם מחדש צריך להיות רק תרגיל אחד שהוא כל העולם. וייתכן שבשביל לפתור את התרגיל הזה הוא יטייל יום שלם – זה נפלא, אגב כך הוא ירחיב ויעמיק את ים המשמעות שמתוכה יוכל לצמוח הפתרון כדבר משמעותי ועמוק שורשים.

    תגידו – "לא חבל על הזמן, הרי יש כל כך הרבה חומר עוד ללמוד, למה שילד יתעכב כל כך הרבה זמן על תרגיל יחיד".

    לא חבל. תרגיל יחיד יכול להיות הרבה יותר משמעותי להבנה המתמטית כשעמלים עליו לעומק מאלף תרגילים שעושים במהירות ומצטברים לשטחיות. אנחנו לא מעונינים רק לעייף את המוח בשגרה, לשבור אותו באופן מכני, לכפוף אותו בדפוס – אנחנו רוצים להעניק לו עוצמה. ילדים יכולים במשך שנים ללמוד את נושא השברים ולא להבין בו דבר. הם יוצאים ממנו מובסים, מדמים שהם מבינים משהו, אבל בעיקר חשים זרות. לעומת זאת די במספר מפגשים משמעותיים, כדי שיגיעו להבנה מעמיקה, אמיתית.

    סוג האנרגיה הנדרש להבנה מתמטית שהיא עוצמה, הוא אחר מן האנרגיה המכאנית. צריכה להיות שם ערנות, כוונה הדדית, הקשבה נוכחת. רק בנדיר אפשר למצוא את כל אלה בשיעורי מתמטיקה בבית ספר. דרוש שהילד יחוש שמדובר בבעיה שלו, שיתמודד אתה באותה רמת תשומת לב שהוא עורך את לוחמיו לקרב בשולחן החול, שהיא תהיה שלו, חלק מחייו, מאהבתו. ובעיקר חלק מחירותו.

    טעות לחשוב שמתמטיקה לא מעניינת ילדים. ילדי בית הספר הם לא דוגמא לשום דבר – חוסר העניין שלהם במתמטיקה הוא תגובת הגנה לאונס – אבל באופן טבעי לרוב הילדים יש עניין אמיתי במתמטיקה, והם מסוגלים לגייס אליה את אותה רצינות תמה המלווה אותם גם בכל משחק אחר. מה שהם זקוקים זה בעיקר שיכבדו אותם, יכבדו את חירותם, ושיסכימו לפגוש אותם.

    אלטרנטיבה?

    כך שלמעשה יותר משההוראה הבית ספרית מיועדת ליצר הבנה מתמטית, להעניק עוצמה, משהו שימושי המרחיב ומעמיק את האדם, היא מייצרת אטימות מתמטית. מצרך חשוב כדי לייצר יראת כבוד כלפי המתמטיקה, ולסווג ילדים כנכשלים, אבל פסולת מיותרת בכל מה שנוגע לחכמה האנושית.

    אז איך אפשר לעשות חינוך אישי בכיתה של שלושים ילדים ומעלה? נכון, אי אפשר. וגם להכפיל ולשלש את כמות המורים לא יעזור, כשמדובר בשיעורי מתמטיקה שנערכים עם ילד אחד, שניים, או שלושה.

    מה שנדרש הוא לפרק את תפיסת הבית ספריות כמו שאנו מכירים אותה היום, ולשים במקומה תפיסה אחרת של חינוך והוראה.

    בשביל רוב המבוגרים ילדים הם כאוס שדורש שליטה ופיקוח כדי שלא יזיקו לעצמם וסביבתם. אבל בתנאים מסוימים הם חושפים רמות עמוקות של התארגנות פנימית, ללא כל צורך בהשגחה. התנאים האלה כוללים, למשל, מקומות שדומים יותר לבית הן בגודלם והן באווירתם. בתוך בית יכול לצמוח סדר אורגאני-קוהרנטי שיש לו לכידות פנימית ללא צורך בשליטה חיצונית, שלא כמו הסדר הפורמאלי שצריך תמיד להזין מבחוץ, ובכוח (היות ואינו טבעי והוא עוין לסביבה), שאחרת הוא נוטה להתפרק. (כיתת בית ספר בשיעור חופשי, בתור דוגמא). ילדים לא צריכים לגדול במוסדות.

    בתוך מציאות של בית, מקום שיש בו לכל היותר מאה ילדים בגילאים שונים (נגיד חמש עד ארבע עשרה), רוב הזמן רוב הילדים פשוט חיים את חייהם בלא צורך בהשגחה. הם לומדים המון מעצמם ואחד מן השני. והמורה מתפנה לעבוד עם ילדים יחידים בזוגות או בשלשות. כל אחד על פי מידתו ורצונו, ובתהליך של ליווי אישי. תהליכים אישים אלה הם הרבה יותר יעילים להבנה וליכולת המתמטית משיעורים המוניים. בלי להגזים: שלוש שעות כאלה יכולות להיות שוות ערך לשלושים שעות של הוראה פרונטלית, ובעיקר גדול כוחן להצמיח עוצמה. זה היה יכול אגב כך גם לחסוך אלפי שעות של מורי עזר פרטיים שהורים עשירים יכולים לשלם עליהם ועניים מתקשים.

    כמובן, ילדים שהורגלו בחכמה, בפיתוח עוצמה פנימית, הם גם ילדים שנוטים להתארגן באופן פנימי ולייצר תוך סדר שאינו הפקרות. החיפוש אחר משמעות, האמון בעולם המבוגרים, והאמונה במשמעות הבסיסית שיש לדברים, גם עוזרת להם לדרוש משמעות בעניינים חברתיים, ולכונן אותה כדוגמא לקהילה שלמה וערכית.

    אני יודע. בשביל הרבה אנשים זה יכול להישמע כמו אוטופיה לא ריאלית. אני מכיר מניסיוני האישי שדבר זה אפשרי. אני מזמין, רק בתור דוגמא אחת, לבקר ב"מיתר" שבבית אורן.

    כן, באמונה שלמה אני חושב שכך יכולים לגדול כל ילדי הארץ ללא הבדל של מין, גזע, דת, ויכולת כלכלית. כולם יכולים להיתרם מאוד מחינוך שנעשה בקנה מידה אישי, וזה גם לא יעלה יותר למשלם המסים. כל מה שנדרש הוא שינוי תפיסה רדיקלי.

    אבל אני יודע ששינוי תפיסה רדיקלי הוא לא פשוט. בינתיים אני כותב מאמרים, תומך ביוזמות מקומיות של חינוך, ומזמין אנשים ללמוד אתי בצורה אחרת.

    ——————————————-

    דני לסרידני לסרי – מחנך וסופר, אב לארבעה, יזם וניהל את בית ספר מיתר, מרכז את האקדמיה הדיאלוגית, מבין ספריו: "חינוך בביצת הפתעה", "הארות לפילוסופיה של נוודים", "באיזה גודל רואה אותנו אלוהים", "פינוקיו יורד מן הפסים", "מקום לגדול".


    להגיב
  • מהדורה שניה לקלפי רומי – דת האהבה

    שלום אנשי פרדס חנה והסביבה.

    אני שמחה לספר שאני עומדת להוציא מהדורה נוספת לקלפי הרומי שיצרתי לפני חמש שנים – דת האהבה.

    קצת היסטוריה

    לפני יותר מחמש שנים, מתוך אהבה בוערת למשורר הסופי ג'לאל-א-דין רומי, יצרתי מופע בשיתוף זמר ומוזיקאי מדהים בשם נתנאל גולדברג . למופע קוראים "בואו באשר תהיו" – מסע אל רוחו והוויתו של ג'לאל-א-דין רומי

    אני יודעת שכאן באזור פרדס חנה (ולא רק) רבים מכירים את נתנאל גולדברג, המוזיקאי\זמר שקורע לבבות בקולו המלאכי, ואני יודעת שרבים מכירים וראו את מופע הרומי שלנו, "בואו באשר תהיו", הופיע פעמים רבות גם בראגה  (ז"ל) וגם בתיאטרון הידית. למי שלא מכיר את ג'לאל-א-דין רומי, אומר בקצרה שהוא משורר סופי מן המאה ה-13, שהתפרסם ברחבי העולם המערבי המודרני, כי הוא פשוט מדהים, חודר ופותח לבבות במילותיו המספרות את כל צבעי האהבה.

    בזמנו, כחלק מן המופע יצרתי חפיסת קלפים, כל קלף שיר או חלק משיר של רומי.  את החפיסה הראשונה הדפסתי בהדפסה דיגיטלית, עם גרפיקה בסיסית ומאוד לא מקצועית. לא הייתה לי שום כוונה להוציא אותם בצורה מסחרית. אבל אנשים החלו לבקש אותם. לא היה לי כסף אך הלב בער, לקחתי הלוואה מהבנק וקפצתי למים. פעמה בי התחושה שהעולם מבקש את הקלפים הללו, שהם חייבים לצאת, כמו תינוק שאין לו ברירה אלא להידחף החוצה בבוא העת. וכך הוצאתי את אלף החפיסות הראשונות. והנה, לאחר שעברו כמעט חמש שנים, הקלפים כבר נמצאים בכל קצוות תבל, מניו זילנד ועד פרו. עשרות סיפורים כבר שמעתי על איך קלף כזה או אחר יצא בדיוק כשכך וכך…. וכמה הקלף העצים, הרגיע, נתן כוח, תקווה, בהירות ועוד ועוד.

    לצפייה בכל הקלפים, אפשר לבקר באתר שלי >

    והנה הקלפים כמעט אזלו ויצרתי סרטון המספר את סיפורם ומראה חלקים מן המופע "בואו באשר תהיו" שהווה את ההשראה לקלפים. אודה לכם מעומק לבי אם תצפו, תכנסו לפרוייקט ההדסטארט ותבחרו באחת מן האפשרויות הרבות בכדי לתמוך. בכל מקרה קלפי רומי הם תמיד מתנה נפלאה לכל אירוע או מצב. מוזמנים להזמין קלפים לכל אותם אנשים שאין להם עדיין אבל ברור לכם שזה יעשה להם טוב (ואולי זה בכלל אתם), לכל מי שתרצו לקנות לו או לה מתנה יום אחד.

    מודה מעומק לבי לכל מי שחולק אתי את אהבתי שהיא בסופו של דבר האהבה… לאהבה.

    אלהיה אייל מור

    לתמיכה בפרוייקט >


    להגיב
  • מוותרים על קריירה, משנים את יחסינו לעבודה

    [עמית נויפלד, מתוך "101 דרכים להאט את החיים"]

    שלושת הפרקים האחרונים בטור עסקו בדרך להאט את החיים בעולם העבודה. כך למשל התבקשנו לגנוב שעה במהלך היום לטובת עיסוק החורג מתחום ההתמקצעות שלנו, לפנות זמן סביר לארוחת צהריים נינוחה, וכמובן לייעל את העבודה עצמה באמצעות שיטת “גורמים לדברים לקרות” על מנת שנוכל לפנות לעצמנו די והותר זמן, במהלכו נקיים את שתי ההמלצות הראשונות. באופן שהפתיע גם אותי, טרם עלתה בטור עד כה התייחסות הולמת לנושא העבודה עצמה – מרביתנו עובדים 9-12 שעות ביום (לעיתים קרובות אף יותר) מבלי לשאול את עצמנו מה מקור המנהג המגונה, ובכך חטא טור זה לקוראי האתר כאשר קיבל את המצב כפי שהוא מבלי לנסות ולערער על תפיסת העבודה שהשתרשה בחיינו זה מכבר.

    שתי בעיות מרכזיות טמונות, לטעמי, בתפיסת העבודה בעולם המערבי, והגם שהן קשורות זו בזו, יש להתייחס אל כל אחת מהן בנפרד. הראשונה נובעת מהאופן שבו אנו מתייחסים אל עבודתנו כאל תכלית חיינו (כתבתי על כך בעבר באתר זה, אולם העניין חשוב דיו על מנת לחזור עליו). מי שיפתח מילון לועזי עברי בערך “קריירה” יגלה כי אחת מההגדרות המבארות את המילה היא “תכלית”, וכעת ייתכן ונקל לנו להבין מדוע אנשים מבלים שעות כה רבות בעבודה. יותר מתרבות הצריכה הכובלת אותנו לעשרות תשלומים עתידיים, יותר מתחושת ההישג והיוקרה הנלווית לפוזיציה בכירה המרופדת במשכורת שמנה ורכב מנהלים, מה שבאמת משאיר אותנו שעות ארוכות ולא נחוצות במשרד זה הרעיון כי העבודה היא ייעודנו.

    ***

    את שורשי התחושה הזו ניתן לאתר בקלות יחסית אי שם במאה ה-16, אז התרחשה מהפכה בסדר גודל קופרניקאי בתפיסת המקצוע היומיומי, הידועה גם בכינויה “הריפורמציה הפרוטסטנטית”. עד לאותה מהפכה דתית, ובמשך מאות שנים בהן שלטה הכנסייה הקתולית בכל נדבכי החיים ביד רמה, העבודה היתה בדיוק מה שנדמה לנו שהיא צריכה להיות – משלח יד המעניק פרנסה מספיקה לצרכי החיים המידיים. הכנסייה הקתולית אסרה על צבירת רכוש והון (איסור שלא נגע לה עצמה כמובן) והתחרות העסקית המוכרת לנו כיום, גם היא היתה אסורה מכל וכל. באותם ימים לא רק שהעבודה לא נתפסה כתכלית עליונה, היא אף היתה בזויה במידה שכן עסקה בהבלי העולם בעוד שהתכלית האמיתית של הקיום האנושי היתה בשירות האל באמצעות הכנסייה.

    לצערם של כל פועלי העולם, דעתו של מרטין לותר, אותו נזיר שפילג את הכנסייה הנוצרית לעד, היתה מעט שונה. לטעמו, כל בעל מקצוע, בין אם סנדלר או נגר, נפח או חייט, ממלא אחר יעודו האלוהי בעולם, שכן אלוהים בכבודו ובעצמו ברא את המקצועות הללו, ומכאן שהשירות בהם הינו עבודת קודש לכל דבר ועניין. במילים אחרות, לותר הפך את העולם כולו לקדוש, והעבודה היום יומית קיבלה לפתע תכלית אמיתית, או נכון יותר, תכלית מוסרית – אנחנו משרתים את אלוהים בכך שאנו משרתים את הזולת, וזאת באמצעות משלח היד שלנו, שכעת הפך באמת ובתמים לייעודנו בעולם.

    בחמש מאות השנים האחרונות, עם התרופפות אחיזתה של הדת בעולם המערבי, נעלם כמעט לחלוטין ממד התכלית האתית מהעבודה היומית, ולא נותר ממנו אלא השריד אשר גורס כי הצלחה כלכלית מעידה על היותו של האדם אחד מבחיריו של אלוהים –  אם חיפשתם את הסיבה לכך שאנו מייחסים חשיבות עליונה לקריירה, ולעיתים קרובות מעדיפים להשקיע בטיפוחה ולא בדאגה לבריאותנו, לזמן הפנאי שלנו ולחיי המשפחה, הרי היא לפניכם – ירושה חיוורת של מסורת דתית מפוארת.

    ***

    בעיה שניה הניכרת היטב בחיינו הינה הזיהוי הכמעט מוחלט בין האדם למשלח ידו. לא במקרה השאלה הראשונה שאנו נוהגים לשאול כאשר אנו מכירים מישהו חדש היא: “אז מה את/ה עושים בחיים?” – כאשר הצפי הוא לתשובה בת מילה או שתיים – מלצר, כבאי, עורך דין – או בקיצור, שם המקצוע בו הם אוחזים. ממנו אנו כבר מסיקים שורה של הנחות אודות מהותם, טבעם וערכם החברתי.

    דרך טובה לאתחל את היחס שלנו לעבודה כרוכה בשינוי פעוט בדרכי החשיבה – בפעם הבאה שנפגוש אנשים חדשים לא נשאל אותם מה הם עושים/עובדים בחיים, אלא איזה צבע הם הכי אוהבים, מהם חמשת הספרים הכי טובים שקראו בחיים, איזה סרט גרם להם לבכות או מה דעתם על הבחירות.

    כל אחת מהשאלות האלה תשיב את העבודה למקומה הראוי ותעמיד מולנו אדם ולא אובייקט, סיפור ולא כרטיס ביקור, וההיכרות עצמה תהפוך לתהליך מעניין, אמיתי ופורה, ולא להערכת שווי שוק. משם, נוכל לאט להתקדם, כאשר המטרה הסופית היא להשיב את העבודה למקומה הטבעי – משלח יד התומך בקיום החיים, ולא תכלית עליונה המגיעה על חשבון החיים.

    ***

    בימינו, קריירה טומנת בחובה גם את הצורך להתמקצע עד כלות בנושא אחד ספציפי וקטן. אם בעבר עו”ד היה יכול לטפל במגוון רחב של נושאים בתחום המשפטי, הרי שהיום קיימת דרישה מיוחדת להתמקצעות בדיני משפחה, קניין רוחני, משפט פלילי וכו’. בתחום המדע המצב אף חמור מכך, והמחשבה על איש אשכולות אשר שולח ידו הן בתחום הרפואה והן בתחום האסטרונומיה מבטיחה בעיקר שלא יהיו לו כלל לקוחות. כמי שבילה את חלק הארי של בגרותו בעולם האקדמי אני יכול להעיד שהמצב דומה גם בתחומי הרוח. הצפי הוא ללמוד נישה ספציפית אחת, ולדעת את כל אשר ניתן לדעת אודותיה, ורק אודותיה.

    הסיבה לצורך בהתמקצעות הנקודתית היא כמובן שטף המידע שהצטבר בידינו במאה השנים האחרונות, אשר לא ניתן להשוות אותו לכל עת אחרת בהיסטוריה האנושית, אולם, לעושר המידע המבורך יש מחיר לא קטן, והוא הדרישה מאלה מאיתנו השואפים לקריירה ברורה לצמצם את תחום ידיעתם לחודה של סיכה. מנגד, אלה מאיתנו המסרבים להגדיר לעצמם קריירה ברורה יכולים להרשות לעצמם להתפרש על פני מספר תחומי עניין, שכל אחד מהם בתורו יכול להעניק סיפוק או הכנסה.

    ***

    אם רדיפה אחר קריירה היא זכר לתחושת ייעוד אלוהי מן העבר, אם אנחנו מבינים שהעבודה היומית שלנו אינה מגדירה אותנו כבני אדם, ואם אנו מכירים במחיר שעלינו לשלם על מנת לזכות באותו כבוד מפוקפק המתלווה לקריירה תקינה, הרי שאנחנו יכולים לעשות את הצעד הבא לקראת ההשתחררות מעולה המשעבד של העבודה.

    שתי אופציות עומדות, לתפיסתי, בפני אלה מאיתנו אשר מבקשים להיחלץ ממעגל העבודה-צריכה-שינה המאפיין את חיינו בעת החדשה. הראשונה היא בפשטות לעבוד במה שגורם לנו להיות מאושרים. טום “הבטלן” הודג’קינסון מספר כי מאז שהתחיל להרצות ולכתוב על בטלה הוא עובד הרבה יותר קשה והרבה יותר שעות מבעבר, אולם, מאחר והוא עובד בדבר שהוא הכי נהנה לעשות, הוא לא מרגיש שהעבודה קשה. למעשה, בספריו הוא מטיף לכל הקוראים לקחת כמה חודשים, או אפילו שנה של חופשה, ולגלות מהו הדבר שגורם להם את האושר הגדול ביותר, ואז להפוך אותו לעבודה שלהם – “תעבדו בתחביב שלכם”. שתי בעיות קטנות עולות לדעתי לנוכח תפיסה שכזו, הראשונה נובעת כמובן מהעובדה שמעטים יכולים להרשות לעצמם תקופה ארוכה של חיפוש עצמי, וגם אלה שיכולים לעשות זאת עלולים לגלות בסופו של דבר שהם לא מוכשרים בשום דבר מיוחד, והשניה, שבהפיכת התחביב שלנו לעבודה אנו מעמיסים עליו לחצים הכרחיים, כגון, תשלום החשבונות החודשיים, שעלולים לפגוע בהנאה פר אקסלנס שחווינו ממנו עד אותה שעה. קראו למשל את שני הפוסטים האחרונים בטור “סיפורי האטה” – להפוך את התחביב שלכם למקצוע זאת לא עבודה קלה.

    האפשרות השניה, בה אגב בחרתי באופן אישי, הינה לעבוד במקצוע שלא הייתי מגדיר כתחביב (אני עובד בתחום הביטוח והפיננסים), אולם לעשות זאת בחצי משרה בלבד, ואת הזמן הפנוי להשקיע בתחביבים האמיתיים שלי, שהם לימודי פילוסופיה, כתיבה אודות תנועת ההאטה ונימנומים ארוכים. עבודה בחצי משרה כמובן תדרוש מכם להצטמצם מעט בהוצאות, אולם בדיוק לשם כך נכתבו פרקים 3-6 בטור שאתם עכשיו קוראים.

    לסיכום, שתי אפשרויות עומדות בפניכם בדרך להאטת החיים בעבודה: לפתח את התחביב שלכם לכלל עבודה מכניסה, או, לצמצם את העבודה המכניסה שלכם לטובת הרחבת זמן הפנאי ופיתחום של תחביבים. שתי האופציות, לטעמי, יכולות לגרום לכם אושר באותה מידה.

    ***

    שתי הגדרות נוספות עוקבות אחר המילה קַרְיֶרָה: הראשונה היא קַרְיֶרִיזְם: רדיפה אחר כבוד, רווחים והצלחות חיצוניות בזמן קצר ביותר ובלי בחילה באמצעים, והשניה קַרְיֶרִיסְט: הרודף אחר קאריירה ומעדיף את הצלחתו הפרטית על פני טובת הציבור.

    למעשה, אם אתם לא קרייריסטים, אתם כבר אנשים קצת יותר טובים.

    קריירה-2

    ——————————————————

    פורסם במקור באתר Slow.org.il


    להגיב
  • הגעגוע כמצפן פנימי – שתי סדנאות קרובות בפרדס חנה 18-19 למרץ

    הגעגוע הוא אחד הרגשות העוצמתיים והשורשיים ביותר בתוכנו, ומפגיש אותנו עם קול פנימי צלול ועמוק בנפשנו.

    אני רוצה לחלוק אתכם מאורע שריגש אותי בסדנה שהעברתי רגע לפני צאתנו למסע. מראה, ריח ומגע בבצק, החזיר חברה אל רגע בילדותה, בו סבתה מעסה עם שמן זית את בטנה הכואבת. היא הרחיבה ותיארה כמה סבתה הרגישה אותה ונענתה לצרכיה באהבה ונוכחות מלאה בשעות היקרות שאחרי הגן ובית הספר.
    געגוע זה חיזק עבורה את משמעות בחירתה להיות נוכחת עבור ילדיה בשנים הרכות של חייהם.
    יום למחרת לביתי הבכורה כאבה הבטן… בדר״כ הייתי מכינה לה תה שומר, מציעה לה להתפנות או לשכב על הבטן, בעודי עסוקה בטיפול באחיה הקטנים.
    הפעם נזכרתי בעיסוי של הסבתא… הגעגוע של חברתי העניק לי השראה והוביל אותי לפעולה. פיניתי זמן ומקום ועיסיתי את בטנה הרכה בעדינות ובסבלנות. בזמן העיסוי הקצר (תוך שתי דקות, היא אמרה, ״אמא, כבר לא כואב לי״) מבטנו הצטלבו, וחשבתי לעצמי, שאם אזכור להתמיד בעיסוי בעת הצורך, הזכרון הנפלא הזה ייחרט בגופה ובנפשה ויעבור בבוא היום לילדיה.

    לעיתים הגעגוע הוא כמו מנהרת זמן… מנהרה אליה אתה נכנס ברגעים לא צפויים ומוצא את עצמך רגשית, במקום וזמן אחר.

    הגעגועים שלי לאבא שלי מגיעים לעיתים ברגעים לא צפויים. הם עולים מתוכי כשאני מחיה באופן לא מודע, התנהגות כלשהי שאפיינה אותו.
    מצאתי את עצמי באיזה בוקר אחד שרה לעצמי. והשירה המשיכה כמן מלמול שקט יותר, כשהתארגנתי בין האנשים לשיעור פילאטיס. יכולתי להרגיש את הנוכחות של אבא שלי בתוכי, את השירה הקבועה שלו לעצמו, שליוותה אותו והשרתה עליו ועלינו רוגע ואופטימיות.
    מדי פעם, כשאני ממציאה לילדי סיפור לפי השינה אני נזכרת איך ביקשתי מאבי שיספר לי שוב ושוב את כיפה אדומה. ובמיוחד שיחזור על החלק הזה, בו הוא מונה את המצרכים המתוקים שהיו לכיפה אדומה בסל… ואיך הדגיש ומשך את ה"ח" של ה"חחחלבה" במבטא הצרפתי החם והמתקתק שלו… ואני מסיימת סיפור לילדי והם מתפקעים מצחוק ומבקשים "עוד" ואני רק רוצה שירדמו כבר כדי שיהיה לי זמן לעצמי…. וה"עוד" שלהם מתערבב עם ה"עוד" של הילדה שהייתי ואני מספרת להם עוד סיפור…

    במפגש ייחודי, דרך ריחות וצלילים נצא לטיול אל עצמנו, אל המקומות העמוקים בתוכנו, שם שוכנים הגעגועים…

    נכיר את השפעת הגעגוע על מי שאנחנו ונוכל להשתמש בו כמצפן פנימי לקבלת החלטות ולסגירת מעגלים.

     

    ציור של ים1****

    ***

    Gill New Pic Squareגיל עמנואל, מטפלת בתרפיה הבעתית בין-תחומית (.M.A)  ומקדמת בארץ ובעולם את פרויקט הגעגוע כגשר להידברות ושינוי תודעה.  מטפלת אישית ומנחת  סדנאות  צמיחה  אישית בשילוב אמנויות בגישה ההומניסטית.

    לפרטים

    גיל  –  052-4636456
    gill.emanuel@gmail.com
    לדף האירוע בפייסבוק  /  Emotional Time Travel


    להגיב
  • קליפ לשיר גלי ייסורים – אורית נהרי

    אני אורית נהרי, מוסיקאית יוצרת, ואני רוצה ליצור קליפ לשיר "גלי ייסורים" מתוך אלבום הבכורה שלי שיצא השנה.

    מטרתי לקדם, בעזרת הקליפ והשיר מודעות לדיכאון ולעמותת ער"ן.

    בעקבות נסיון אישי שלי עם אפיזודת דיכאון, ועבודה עם הסובלים מדיכאון, הגעתי למסקנה שיש צורך בהעלאת המודעות לדיכאון מהסיבה שלמרות השכיחות הגדולה, הסובלים מדיכאון מתביישים לספר על חוויותיהם, מה שמעצים את תחושת ה"לבד" שלהם, ולעיתים זה מה שמונע ממנו מלגשת לעזרה המתאימה.

    מאותו מקום רגשי כתבתי את השיר "גלי ייסורים" שאותו הקלטתי באלבום הבכורה. כשעמדתי ליצור קליפ לשיר, לקחתי החלטה לתת לו ערך מוסף. פניתי לד"ר שירי דניאלס מעמותת ער"ן וביקשתי לקדם את המודעות לדיכאון ולעמותת ער"ן הנותנת לסובלים מכך פתרונות זמינים.

    יצרתי עמוד באתר תמיכת המונים "הד סטארט" ומי שמעוניין לתמוך בנושא, מוזמן לרכוש אלבום/ כרטיסים להופעה ועוד… ובכך לתמוך.
    כל הכסף שנגייס ישמש אותנו לקליפ לשיר, שישמש גם לצורכי הסברה והעלאת המודעות לדיכאון.

    כבר בתהליך הגיוס עצמו נחשפתי לסיפורים מרגשים ואנשים אשר עמם שוחחתי פתחו את ליבם ושיתפו את חוויותיהם כסובלים מדיכאון או תומכים באותם סובלים.

    את הקליפ נקרין בהופעה חגיגית בבית היוצר בנמל תל אביב ב-16.3 – הופעה שניתן לרכוש אליה כרטיסים דרך ההד סטארט.

    הקליפ הקודם שיצרתי לשיר "זמן מרפה" באנימציה קלאסית, גרף שבחים רבים ואף היה מועמד לפרס בפסטיבל אסיף בסנימטק ת"א.

    בברכת שבוע נפלא!

    אורית.

    לתמיכה בפרוייקט – לחצו כאן


    להגיב
  • חוק זרימת האנרגיה במבט חדש

    [יתיר שדה]

    מורים רוחניים רבים מדברים על מציאת הייעוד. שנים חיפשתי אחריו. היום אני מבין שהייעוד הוא אלמנט הפכפך: אנשים משתנים, זמנים משתנים – והייעוד משתנה בהתאם. ייעודו של זרע הנובט מעמקי האדמה שונה מייעודו של צמח בוגר בשלהי פריחתו.

    התפתחותו של כל צמח נחלקת לשלבים:
    החלק המזין והעסיסי ביותר בצמח, הוא תמיד החלק אליו מזרים הצמח את כח החיים המפעם בקרבו. כאשר צמח דו-פסיגי נובט מזרעו, הוא פורש את עליו הפסיגיים אל השמש ומתמיר את אנרגיית האור שלה לסוכרים, ובעזרתם הוא מסנתז חומרים שונים המשמשים להתפתחותו. בשלב הבא – יפתח שושנת עלים בסמוך לקרקע, ולאחר מכן יעלה גבעול שבתורו יצמח פרחים. כשאלה יופרו, יוכל הצמח להקדיש את מירב מרצו וכוחו לטיפוח הפרי וזרעיו, וחוזר חלילה. בכל אחד מהשלבים הללו – החלק הנאכל בצמח הוא החלק אליו מזרים הצמח את מירב האנרגיה שהוא מתמיר: כאשר מופיע הגבעול – עלי השושנת מתייבשים וקמלים. כאשר מופיע הפרח בראש הגבעול – הגבעול עצמו מתרוקן מתוכן ורקמתו החיצונית נעשית סיבית ונוקשה, וכן הלאה.
    שלבי הצמיחה של כל צמח דומים במובנים רבים לשלבים השונים בהתפתחותו הרוחנית והגשמית של האדם: במרוצת חיינו אנו מתקדמים לעבר שיאים של התפתחות, המהווים שלבים שונים של בשלות. משחצינו שלב התפתחותי שכזה, יקשה עלינו מאוד לסגת לאחור.

    שירת השדה2לפני כשבע עשר שנה החלטתי שכשאהיה גדול אהיה מורה. הייתי אז קומונר בקן השומר הצעיר באשקלון – חדור מוטיבציה, תחושת שליחות ורצון עז לשנות את העולם. הדרכתי כמה קבוצות של חניכים וחניכות, שבתהליך ממושך ומורכב שהיה כרוך בלא מעט קשיים הצלחתי לעזור להם ליצור חיבור עמוק ובלתי אמצעי בינם לבין העולם שסביבם. האמנתי שבאמצעות חינוך אפשר לשנות את פני החברה, והנחתי שמערכת החינוך הציבורית, האמורה להנגיש ידע וערכים לכל דכפין – היא המקום לעשות זאת.
    אחרי הצבא למדתי חינוך והוראה, ובשנים האחרונות השתלבתי כמורה מן המניין במערכת החינוך, ואפילו קצרתי הצלחות חינוכיות פה ושם. יחד עם זאת, ככל שחלף הזמן, חילחלה לתודעתי ההכרה בכך שמשהו מאוד עמוק ובסיסי חסר לי במערכת, ומקלקל לי את החגיגה. צליל הדיסטורשן הצורמני הלך וגבר, והעיק עלי יותר ויותר. ה"קצרים" מול המערכת התרבו והלכו, והרגשתי תחושה של מחנק, חוסר מוטיבציה ובעיקר חוסר עניין הולך וגובר ביעדים שלשמם הגעתי מלכתחילה למערכת החינוך.
    למרות ששמרתי את משרת ההוראה שלי "על אש קטנה", תוך שאני משתדל להגדיל ולהעמיק את עיסוקי האחרים, הרגשתי שהנטל הכבד הזה מושך אותי עוד ועוד למטה, מפר את שלוות נפשי ופוגע פגיעה אנושה בהנאתי מאותם מקורות פרנסה שאני כן נהנה מהם. התחושה היתה שמשהו מוכרח להשתנות. יותר מדוייק: משהו כבר השתנה…

    בשבוע שעבר הדרכתי סיור ליקוט בכפר האמנים עין הוד. קבוצה קטנה, בת 16 משתתפים. אינטימי ומאפשר. בקהל המשתתפים שתי בחורות צעירות. אני מזהה אותן מייד: לולה ועינב, חניכותי מ"הגלגול הקודם". שבע עשרה שנה חלפו – ואני כולי נרגש. לאחר הסיור הן מספרות על חוויותיהן, על השינויים הכבירים שעברו במהלך השנים, על הצמיחה וההתפתחות האישית שחוו ועל חבלי לידתן. אני מבין שהותרתי חותם. אני מבין שאז, בימים ההם, מילאתי את יעודי. יחד עם זאת, אני גם מבין שאני נמצא כיום במקום אחר: שלם, בוגר, מדוייק יותר.
    המפגש הזה מתרחש ימים ספורים אחרי שגמלה בליבי החלטה: בשנת הלימודים הבאה אצא לחפש את דרכי מחוץ למערכת החינוך. למעשה – הנתיב בו אני פוסע כבר ברור לי לחלוטין, אני נהנה לצעוד בו, ובכל יום שעובר מגלה דברים רבים על עצמי, מתוך חדוות גילוי בראשתית אין סופית. כשאני אוהב את מה שאני עושה – אני עושה אותו טוב יותר! בחרתי למקד את עשייתי בנקודה אליה זורמת בטבעיות אנרגיית החיים שלי.

    אני נפרד מהשתיים בתקווה לשוב ולהיפגש. הלב מפרפר מהתרגשות והראש עמוס לעייפה בתובנות חדשות.

    תודה לכן,

    יתיר.

     —————————————————————————————————————————————————————

    יתיר שדה – סדנאות ליקוט ובישול, תיירות אקו-קולינרית, פיתוח הדרכה והנחיית קבוצות בטבע – 054-2248243 | מייל | פייסבוק


    להגיב
Close