טורים אישיים

  • רקמה אנושית אחת חיה

    [נגה סיני-מולר]

    מורין מגיעה בכל פעם בתסרוקת אחרת ולוקח לנו רגע לזהות אותה. החיוכים שלה תמיד רחבים והציטוטים הישועיים שהיא מחליפה בתור תמונת הזהות שלה בוואטס אפ אחת לשבוע דוגלים באהבת אדם ובהתעלות עצמית. שיער האפרו העצום שלה מתביית לעיתים להרבה צמות קטנות נצמדות לקרקפת ולעיתים מתעגל לפאן בסגנון אופרה וינפרי. בכל יום ראשון היא שרה גוספל עם החברות בכנסייה ורוקדת באקסטזה עבור הרחום מכולם. היא אוהבת לנקות ולסדר את הבלגן שלנו לפי הדרך בה היא רואה את העולם ולעיתים המגבות נערמות בארון האמבטיה כמגדל לפי הגודל ולפעמים לפי צבעים ולפעמים נשארות כפי שהן. אך מאז שהגיעה לעזור אחת לשבוע בניקיון המרכז שהקמנו, נוכחות אימהית ערה אופפת את החדרים שאני כה מיטיבה לבלגן. חלומה הגדול הוא ללמוד תואר של ארבע שנים בטיפול בקשישים. מקצוע עם ביקוש אדיר בארץ בה אחוז הקשישים גבוה כל כך ונתיב הגאולה של שוהים רבים שמגיעים מגאנה או מניגריה בחיפוש אחר חיים חדשים באירופה.

    אנחנו שותות קפה חלש בסלון וצוחקות. ״ בינכה העבודה לא נגמרת״ אני אומרת ומסתכלת על ערימת המיילים שמחכה לי, ״אז לפחות נשתה קפה״. היא חולקת איתי את המתח הכרוך והאינסופי בהמתנה למשרד הזרים ולחוקים המוזרים שלהם. ואני משתדלת יחד עם יאן אהובי, להוות בסיס כלכלי ורגשי. לדחוף פינוקים ולדאוג לעוד לקוחות כך שגם אם הענינים הבירוקרטים מתעכבים , אוכל תמיד יהיה בשפע ועבודה גם ושהכסף יספיק לחיים פשוטים כמו שמורין אוהבת בפרברי העיר הגדולה ברלין.

    ובאמצע הקפה העיניים שלנו נפגשות ושקט משתרר לרגע. והגבות שלה עולות והיא אומרת: ״אני לא יכולה לחזור לאפריקה. אני פשוט לא יכולה להרשות את זה לעצמי".
    ״זה בטוח יותר נעים מהרעש כאן, ומכל המיסים והחוקים והגרמנים הזעופים ויש שמש…״, אני מנסה להקליל.
    ״מאיפה שאני מגיעה אפשר לעבוד רק עם הידיים, אין לך איך לעבוד עם הראש, אין לך איך באמת ללמוד״.
    שתיקה. אנחה. חיוך.

    אני מעלה לנגד עיני לרגע את עבודת החלומות שלה – שילוב בין מטפלת סיעודית לאחות שכוללת לימוד גרמנית שוטפת והבנה בסיסית ברפואה והקניית טונות של סבלנות לזקנים התשושים האלה שבימים שהיו ילדים אנשים בעלי צבע עור כהה כמו שלה לא הורשו להתקיים. ובמקרים רבים הם כעת המלאכים הגואלים מהכאב והבדידות וחוסר האונים. כל כך קשה לגאווה הגרמנית העיקשת לפגוש חוסר אונים ומגבלה. אני מהרהרת במורכבות הזו של עבר והווה, ערכים ישנים ומחרידים מול מציאות פשוטה ואנושית המבקשת גמישות וסליחה וקירבה.

    ״מה שאת רוצה ללמוד זה לא עבודה ממש עם הראש״ אני אומרת בדאגה כנה. ״זה הרבה עבודה פיזית ואת יודעת שהם לא אנשים נעימים הרבה פעמים״.

    מורין בוהה בי לרגע ומניחה את כוס הקפה שלה בנחת על השולחן.

    ״זה עבודה עם הלב״ היא אומרת, ״ומבחינתי שם הראש שלי נמצא״.

    וכמה שעות מאוחר יותר, בחדר הטיפולים, קלאוס מתאמץ להסביר את עצמו בשפה של הצ׳אקרות. אני יודעת שהוא לא מספר לאף אחד מסביבתו שהוא כבר שנה בטיפול ושהוא לומד התפתחות אישית ורוחנית. אשתו לשעבר תתפלא ותזעם, בנותיו יתביישו באביהן המבוגר שאחרי פרישתו לגמלאות גומע כתבים יוגיים ורעיונות של שחרור. והיחסים המוצקים בין הגמלאים האחרים ובני משפחה רחוקים גורמים לו תמיד מתח אדיר לפני כל פגישה.
    ובכלל, טראומות הילדות שלו שכוללת הצלפות שוט על כל מילה מיותרת, הן סיפורו של דור שלם שמנסה להתמודד בחוסר הצלחה עם המורשת והקראמה של השתייכות לעם של רוצחים.
    הוא איש נדיב ועדין שרוחו מתאחה לאיטה. בן לדור שהסתיר מילדיו את האמת וכיסה על האלימות באלימות נוספת.
    סיפורי הילדות שלו סמיכים ומעורפלים ומחרידים ואנחנו מפלסים את דרכנו לפגוש את השדים הקבורים שכל אחד שנולד כאן מרגיש אך רק מעטים מוכנים לפגוש ישירות פנים אל פנים.
    קלאוס מספר לי חלום ובחלומו הוא מגלה שהכל מורעל. רוכבי האופניים מורעלים וגם הגבינה. הילדים והשמש. והוא רץ ומחפש מהו הרעל ומי הוא זה שהרעיל הכל.
    ואחרי תהליך מדיטטיבי ארוך הוא נושא את עיניו הכחולות המבוישות ואומר: ״הרעל דבק במשפחה ובבית, בכפר ובארץ. נולדתי לתוכו. כל החיים אני פוחד להגיד את מה שאני חושב ומרגיש כי אני פוחד שגם אני מורעל. שגם אני הרעל. אבל אני רואה שאני לא חייב להיות. אני רואה שאני לא״. והבכי שלו נוטף ומשחרר.

    השנים של החיים כאן עבורי הן ללא ספק שנים של לב מתרחב שמשיל מעליו את השיפוט. שנים של פיתוח יכולת לפגוש את האנושי בהתעלותו וברגעי השפל שלו ולהכיל מליון צבעים וצורות וזוויות ראייה, זכרונות ושפות ודרכי מחשבה.

    באתי לכאן לעשות שלום בנפשי ואני מגלה שהשלום שנדרש הוא בין כולנו, בתוכנו וביננו. ובשביל זה צריך להקשיב. לשמוע ממעמקי הלב.
    להגיע לרמה אחרת של אנושיות בה ניתן יחד להתמיר ולרפא ולפסוע אל דרך חדשה. גם כשצללי עבר והווה מרחפים כל העת ומאיימים לצלק את הלב לעד.
    כמו שקרסטין אומרת כשהיא שרה בעברית ובגרמנית את מה שלימדו אותה במרכז לשלום בנווה שלום- הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.


    * נגה סיני- מולר, חיה בברלין ומנהלת מרכז להתפתחות אישית המשלב מרפאה אלטרנטיבית ומרכז לימודי. תלמידה ותיקה של שי טובלי – הוגה וסופר, מפתח ואיש רוח ורוחניות. מאמינה בחירות האדם ובגדולה הטמונה בבני אנוש כשהם מהווים גשר חי בין הנעלה לארצי בכל רגע ורגע.
    יוזמת ומארגנת בית הספר לפסיכולוגיה של הצ׳אקרות.


    להגיב
  • אבנר מנדס-רוטר – פיזיותרפיסט מומחה

    * * *

    הדחף שלי לתנועה היה חזק במיוחד בילדותי. יחד עימו הצורך לבחון את גבולות היכולת – לרוץ לקפוץ לטפס. מהגן ועד כיתה ו' הספקתי לשבור כל יד 3 פעמים. תמונת המחזור של כיתה ו' מעטרת אותי ב 2 גבסים מעל המרפק. המשמעות היתה מוגבלות וחוסר עצמאות זמנית. מלבד תשומת הלב המוגזמת, הדבר העניק לי התבוננות במוגבלות, ביכולת להתגבר עליה, בילדים ומבוגרים. התבוננות זאת היא כנראה שדחפה אותי בהמשך למקצוע הפיזיותרפיה.

    מקצוע הפיזיותרפיה מפגיש את המטפל עם מטופלים שמתמודדים עם אתגרים שונים בגוף ובנפש, מקטנים ועד מבוגרים. פציעה, כאב, מוגבלות יכולים להביא למשבר אך גם לצמיחה. אני שואף להעניק למטופל מניסיוני, מגישתי לחיים ומהידע המקצועי שצברתי. הצלחת המטופל היא הסיפוק שלי.

    אני מאמין שחלק מהצלחת הטיפול נשען על יכולת המטפל להקשיב למטופל, לחקור ולהתייעץ עם עמיתים ולהדריך את המטופלים כך שיוכלו לקחת חלק פעיל בטיפול ולאפשר שיקום עצמי. זהו חלק ניכר בעבודתי.

    על הרקע המקצועי שלי

    עבדתי כפיזיותרפיסט מאז 2004 במכוני פיזיותרפיה במספר מרפאות של "כללית", הן במכוני-פיזיותרפיה רב תחומיים והן במכון-פיזיותרפיה ספציפי לשיקום אחרי פגיעות נוירולוגיות. עבודתי זימנה לי מגוון רחב של מטופלים ומחלות, בה נדרשתי למתן יעוץ וטיפול המתאימים ביותר לכל מטופל. תחומי ההתמחות שלי הם: פציעות אורתופדיות כולל פגיעות ספורט, פגיעות ומחלות נירולוגיות, סחרחורות והפרעות שיווי משקל.

    לימודי תואר שני בפיזיותרפיה כמו גם הקורסים המקצועיים שבהם השתתפתי במשך השנים, מאפשרים לי מגוון שיטות אבחון וטיפול, כולל: תרגילים (בין אם בקליניקה או בתרגול בבית), טכניקות ידניות וקוגניטיביות אשר מותאמות לצרכי המטופל ורמות הפציעה, שיתוף פעולה עם רופאים מומחים בתחום אורתופדיה ונוירולוגיה.

    ומה אתכם…?

    • זקוקים ליעוץ לקראת ניתוח?
    • מחפשים מטפל שיקומי לאחר ניתוח?
    • מחפשים יעוץ לגבי פעילות גופנית?
    • רוצים לחזור לפעילות לאחר פציעה או כאב?
    • סובלים מבעיית סחרחורות או שיווי משקל?

    אשמח לעזור ביעוץ וטיפול.

    *אפשרות לביקורי בית

    לפרטים: אבנר    טל. 0542458235   |   avnerm.roter@gmail.com   |   פייסבוק


    להגיב
  • כיכר הגעגועים ה-I! שבת, 9.9 החל מ-16:00 בואדי בפרדס חנה

    ***

    כיכר הגעגועים הראשונה תתקיים בואדי בפרדס חנה, היכן שהיה פעם השיקשוק, ליד כיכר שמונה (והפטנק) בשבת, 9.9, החל מהשעה 16:00…

    כיכר הגעגועים היא מרחב חוויתי מבוסס השתתפות של ילדים, בני נוער, מבוגרים ובני גיל הזהב שיפגשו דרך ריחות, טעמים, משחקי רחוב של פעם, שיחה, שירה ונגינה.

    את כיכר הגעגועים יעטרו סיפורי געגוע קצרים שנכתבו בכתב יד ע"י חלק מתושבי העיר, על מנת לעורר הזדהות והשראה ליצירת רגעים משמעותיים וערכיים בחיים. זכרונות חזקים ומשמעותיים שתמיד אפשר לחזור ולהיות ניזונים מהם (ממשיכה לאסוף סיפורי געגועים ממכם).

      געגועים שהתממשו, געגועים שבכוונתנו לממש וגעגועים שבלתי אפשרי לממש.
      געגועים למקום, לתקופה או אדם… לפשטות שהיתה פעם, לשקט, לזמן עם עצמנו ולאיכות נסתרת בתוכנו.
      געגוע לילד/ הורה/ אח/ חבר שכבר לא בעולמנו.
      געגוע לאיכות אחרת של קשר עם ילדינו ובני זוגנו.

    *********

    בכיכר יהיו:

    מעגל סיפורי געגוע בהשראת סיפורי הגעגוע התלויים שיעטרו את הכיכר.

    – מעגל הקראת שירי געגוע שם יארח אתכם שוקי גוטמן מ"אשכולות פואטיקה".

    – מעגל בו בני נוער עוזרים ומסבירים לותיקים לפענח ולהבין את סמלי האימוג'י של פייבסוק וווצאפ – ויחד ממציאים את סמל האימוג'י של הגעגוע.

    – מרחב למסע רגשי בזמן בו יש ריחות וחפצים שונים. מרחב להרהור וכתיבה.

    – מתחם ילדים ובני גיל הזהב עם נגינה מאולתרת ומשחקי רחוב של פעם.

    המפגש בין הזקנה לילדות הוא חלק בלתי נפרד מהכיכר בה תחושת השבריריות והפגיעות פועמת לצד הקסם, היופי והפליאה.

    הכיכר היא יוזמה קהילתית התנדבותית. הכניסה חופשית. בכיכר לא יהיו דוכנים או יימכר מזון אז מוזמנים להביא אתכם את שחפצה נפשכם (מים וכיבוד קל יוגשו במקום).

    ניפגש בכיכר!

    לדף "כיכר הגעגועים" בפייסבוק >  |   לדף האירוע בפייסבוק >


    להגיב
  • הראשון לשמו…

    הראשון בספטמבר.
    כמה משמעותי היה התאריך הזה בשבילי פעם…

    מתיישב בתשע וחצי בבוקר להעלות פוסט תחילת שנה. ברקע הילדים שלי (שמתחילים את השנה שלהם ביום ראשון) מרעישים ומבקשים שלל בקשות (אוכל, שתיה, סרט, מריבה).

    וואו, יש לי כ"כ הרבה מה לכתוב. על למה קוראים לזה "בית ספר" ולא "בית ילד" (וככה הילד במרכז ולא הספר) מצד אחד אבל גם כמה יוזמות מדהימות צצות להן כל הזמן. ואיך יכולהיות שהמציאות הטכנולוגית כ"כ התפתחה ועדיין ילדים יושבים ליד שולחנות מול מורה ולוח (ברוב בתי הספר) ומצד שני כמה דרכים שונות ללימוד קיימות. ועל התעשייה סביב תחילת השנה (הכול חדש) ועל היחס למורים והתשלום הזעום, על שר החינוך, על ההדתה ועוד…

    מתחיל לכתוב ומוחק.
    זה פשטני מדי…
    זה כמו שכתבתי בשנה שעברה…
    זה שיפוטי מדי…
    זה מתנשא…
    זה לא מקורי…

    כבר אחרי 10… חייב להעלות משהו. מתוסכל.
    "אולי תכתבי את?" אומר לגיל שמציעה לי שלל רעיונות. אבל שגרת הבית (והילדים) מעכבים גם את זה.

    הנה כבר 11…
    אולי סרטון?
    או פוסט (מקסים) של אחד החברים מהפייס?
    אולי פשוט שיר?
    או תמונה (ששווה 1,000 מילים)?

    חולפת לה עוד חצי שעה…
    טוב זהו. מעלה את זה.

    שנה מוצלחת לכולם!


    להגיב
  • השפה של המדיה החברתית

    [ארד אקיקוס]

    ***

    שמתם לב פעם שהמדיה החברתית תמיד מתנהגת כמעט אותו הדבר?

    כמות הלייקים והתגובות שכל אחד מכם מקבל היא בין ככה וככה, לככה וככה. וכשאתם כותבים על ענייני היום, יש לכם כזאת כמות של אינטראקציות, וכשאתם כותבים על עניינים אישיים, יש לכם את הכמות הזאת.

    והכל תלוי, כמובן, בכמות החברים והעוקבים שלכם, בשעה ביום שבה אתם מפרסמים, באיזה יום בשבוע, ובכמה נושאים אחרים העסיקו את הפיד באותו הרגע.

    ולפעמים יש יוצאי דופן. פתאום משהו מתפרץ, משום מקום.

    מישהו כותב משהו, על פניו לא חריג במיוחד, אבל פתאום זה נהיה ויראלי. וכולם משתפים, ומגיבים ומדברים על זה. ואז מזמינים אותו (או לא) לחדשות הלילה או לצינור. ואז שוכחים הכל, והוא נשאר ההוא מהפוסט הזה, שאז ריאיינו.

    אבל בסוף גם זה חוזר על עצמו. והויראליות הזאת, שכאילו הפתיעה את כולם, גם היא דפוס חוזר.

    והיא מתרחשת אחת לכמה זמן, באופן די קבוע, ובעוצמות שגם הן חוזרות על עצמן במעגליות.

    ואולי אין לנו יכולת אבסולוטית לצפות מה יקרה (אפילו שיש כמה מתודות עם יכולות לא רעות בתחום), אבל אנחנו כן יכולים להגיד בדיעבד ״אה, זה לא באמת הפתיע אותי״, וזה לא מעט, כשמדובר על התנהגות כל כך כאוטית, כמו זאת של המדיה החברתית.

    טרנס מקנה דיבר על זה כבר בשנות ה70. הוא היה פילוסוף שעשה יותר DMT (סם פסיכדלי) ממה שכל הקוראים של הפוסט הזה עשו ביחד (ואני כותב את זה עם כל הערכתי הרבה ליכולות של חלק מהקוראים). להרצאה קוראים ״ארוס והשלב האחרון בתוכנית האלוהית״ (בתרגום קצת קלוקל ל״Eros and The Eschaton״).

    מקנה מדבר על העובדה שהכל פה אחד – מין אורגניזם/אקוסיסטם שמתנהל מעצמו – כמו להקת ציפורים שרוקדת בשמיים כאילו הן היו ציפור אחת.

    עד כאן שום דבר חדש.

    אבל אז הוא מתחיל לספר על המדיה החברתית, ועל איך היא ההתחלה של הסוף של כל מה שאנחנו מכירים.

    ״אבל זה בכלל שנות ה70, ואפילו אינטרנט לא היה אז!״ אתם יכולים להגיד.

    וזה אמנם נכון, אבל לא סתם מקנה עשה כל כך הרבה סמים – הוא טען שזאת הדרך שלו לראות את היקום, ובתוך האחדות הזאת שהוא דיבר עליה, הוא יכל לראות קו ישר שמחבר בין המפץ הגדול, דרך כל ההתנהגויות שאנחנו מכירים, של הטבע ושל האדם, עד לקצה של המין האנושי.

    וזה לא אומר שהגיע הסוף שלנו – זה רק אומר שהחלפנו תפקידים, ואנחנו כבר לא היצור הכי משפיע על הכדור הזה. כי משהו אחר עומד לקחת המקום שלנו.

    והאמת, שבעיניי זה הדבר הכי טוב שקרה לנו.

    ***

    המדיה החברתית היא יצור חי:

    מקנה טען לפני שנים שהמדיה תחבר בין כולנו. במובן מסויים הוא אחד הפילוסופים המוקדמים והמדוייקים שבאמת צפו את מהפכת הסמרטפונים והמדיה החברתית.

    הוא מספר איך היקום הוא בעצם אורגניזם שה״אוכל״ שלו הוא מורכבות של מערכות, ואיך בכל שלב אבולוציוני, המורכבות הופכת למורכבת יותר:

    ״תנסו לעקוב אחרי עם זה״ הוא פותח את אחת התיאוריות הכי מאירות עיניים שלמדתי בדרך, ומסביר שאחרי המפץ הגדול היו כמה מליארדי שנים שבהם לא היו אטומים, או מולקלות או שום צורה של חיים מורכבים – כל מה שהיה קיים זה רק פלאזמה רותחת של אנרגיה מתרחבת.

    ולאט לאט, כשהיקום התקרר (והזדקן), המערכות והחיים המורכבים החלו *לבקוע מתוך הסיטואציה*, שכבה אחר שכבה (ותסלחו לי על התרגום הקצת פשטני):

    ״מתוך מערכות אטומיות (פיזיקליות) בוקעות מערכות כימיות.״ הוא אומר. ״ומתוך המערכות הכימיות בוקעים קשרי המימן והפחמן – כימיה מורכבת שהיא טרום-ביוטית או אורגנית.

    מתוך הכימיה הזאת בוקעות המערכות המיקרו-פיזיות שאנחנו קוראים להם מימברנות, ג׳לים ומערכות בסגנון הזה – המערכות האלה, הם התנאים הכימיים המקדימים להיווצרות חיים – חיים פשוטים, שהם ׳ערומים׳ – בעצם דנא לא לחלוטין מפורמט ומאוד קדמוני.

    מתוך המערכות האלה באות מערכות מאוד בסיסיות של תאים, ואז מושבות של תאים, ואז תאים נעלים – כאלה ש׳מתמחים׳ בפעילות מסויימת (כמו תאי דם שנלחמים במחלות, לדוגמא) – מה שמוביל אבולוציונית לחיות נעלות יותר, שמובילות לחיות סוציאליות, שמובילות למערכות סוציאליות מורכבות, שמובילות לטכנולוגיה, שמובילה לעולם גלובלי-אלקטרוני-מבוסס-תעבורת-מידע-שמנצח-על-התרבות – כמו העולם שלנו״.

    ובמקום לתת אוויר אחרי הפסקה המשוגעת הזאת, מקנה מסיים עם ״מישהו שאל ׳מה כל כך מתקדם במדיה?׳ וענה שזאת התפשטות החשכה במהירות האור.

    זה פשוט לא הגיוני״ מקנה אומר, ״זה פשוט לא הגיוני.״

    ואם תרשו לי לקחת את התיאוריה של מקנה צעד אחד קדימה, נוכל לראות שהמערכת הבאה, זאת שבוקעת מבני האדם, אבל בעצם מבוססת עליהם (כמו שהכימיה בקעה מהפיזיקה) – היא כבר בנתה את עצמה.

    אם האבולוציה ״השתמשה״ בכל מערכת (פיזיקלית, כימית, בילוגית) כדי לבנות את המערכת הבאה, אז עד עכשיו אנחנו היינו המוצר הכי מתקדם שאנחנו מכירים – התודעה שלנו. אבל עכשיו יש תודעה גדולה יותר, והיא משתמשת בתודעות שלנו (וגם בשרתים) בכדי ליצור כל מיני התנהגויות. בדיוק כמו שאנחנו עשינו מאז שהתפתחה לנו תודעה.

    ואת כל זה, באופן די מדהים, אפשר לראות משתקף בפייסבוק, ובאינסטגרם, טוויטר, ווטסאפ, יוטיוב וכל רשת סוציאלית שקיימת באינטרנט.

    ****

    האורגניזם:

    כי בעשור האחרון, אנחנו כבר לא ממש אלה שחושבים – המדיה החברתית עושה את זה, במידה רבה, בשבילנו.

    אנחנו פוקחים את העיניים ונכנסים לבדוק את הפיד, ויושבים בשירותים וקוראים, ועד סוף הקפה של הבוקר כבר ספגנו כמויות מטורפות של מידע.

    עד לפני 200 שנה, המוח שלנו עיבד *אולי* 5% ממה שהוא מעבד היום בין ההתעוררות ללגימה האחרונה מהקפה בבוקר, ובשנים האלה הוא לא התפתח אבולוציונית אפילו במילימטר. יש פה קפיצה (שהיא בהכרח אבולוציונית) כל כך חסרת תקדים, שלחשוב שאנחנו שולטים על כל מה שקורה בתהליך הזה, זה משהו בין יומרנות לבורות.

    המוח האנושי לא הספיק לפתח אפילו מערכת חיסונית אחת למידע הזה שהוא מוצף בו (פשוט כי 200 שנה זה שום דבר במונחים אבולוציונים), ומכאן, בהכרח, שהמידע הזה שולט בנו, ולא אנחנו בו.

    אנחנו מכורים לסמרטפונים שלנו, לפיד שלנו, למידע שמספק אותנו.

    רואים מישהו מצלם ארוחת צהריים והופכים לרעבים, מישהו מזמין למסיבה אז אנחנו הולכים, ומישהו מפרסם סרטון מרגש ואנחנו מתרגשים. וגם מי שפרסם את הסרטון התרגש קודם. ובמובן לא מבוטל, זה בעצם הסרטון ש*גרם* לנו לפרסם אותו, ולא אנחנו ש*החלטנו* לפרסם את הסרטון.

    המידע משתלט עלינו, והוא מתחיל *לחשוב אותנו*. להיות מעובד אצלנו במוח, ולצרוך משאבים, בזמן שאנחנו עושים דברים אחרים.

    והנקודה היא, ש*הוא עושה לנו דברים*, הוא מנהל אותנו. המידע שאנחנו צורכים מפייסבוק הוא המנהל החדש של חלקים מאוד מאוד נרחבים מהמין האנושי.

    האלגוריתם הוא האלוהים החדש, וכולנו המאמינים והמשרתים.

    ****

    ועכשיו לחדשות המטלטלות באמת:

    ב״קיצור תולדות האנושות״, יובל נח הררי כותב ש״המהפכה החקלאית הייתה התרמית הגדולה בהיסטוריה – לא האדם ביית את החיטה, אלא החיטה היא זו שבייתה את האדם.״ ומספר שבגלל התנהגות אנושית, שדות חיטה פוריים החלו לצמוח באיזורים ממוקדים, וככה *משכו* את בני האדם להשתקע סביבם ולהקים מגורי קבע. ככה סיימנו להיות ציידים-לקטים והתחלנו את דרכנו כציוויליזציה.

    יש משהו אינטלגנטי בחיטה הזאת, בטבע שמתנהג כאילו הוא מקבל החלטות ומנווט מין מסויים להתנהג בצורה מסויימת.

    ואותו הדבר, האינטלגנטי, קיים גם במדיה החברתית.

    ואם נלך רגע אחורה, וננסה להבין את הבסיס, אז האינטלגנטי הזה, שאי אפשר ממש לתת לו שם, הוא בעיניי רבים איזה יצוג של האלוהים – של הכח שמתנהג בצורה שנראית כאוטית ומתוכננת להפליא באותו הזמן, שנמצא איתנו מאז המפץ הגדול, וכנראה לעולם לא ילך.

    ועד ממש לא מזמן, התודעה שלנו הייתה ה-End product של אותו כח מלא אינטלגנציה. היינו מוצר הדגל – האייפון 10 – התודעה הכי מפותחת שהכרנו מאז המפץ הגדול.

    אבל החדשות הטלטלות הן שסיימנו את תפקידנו – יש תודעה נעלה יותר מהתודעה האנושית, והיא שולטת על שלנו, וקיימת במובן *הפיזי* על כדור הארץ, לא רק ברמה המטאפיזית.

    ועכשיו – אנחנו רק *עוד* חוליה בשרשרת המזון.

    ***

    התבוננות:

    אבל המתנה הגדולה, היא שאפשר להתבונן באינטלגנציה הזאת. הדפוסים של המדיה החברתית, הם בעצם חוקיות האדם והיקום, משולבים זה בזה, במין מרקם שעדיין מתהווה.

    ובפעם הראשונה בהיסטוריה, אנחנו יכולים להתבונן במשהו שהוא לא הטבע או החלל, וללמוד ממנו על החוקיות שבה הדברים ביקום מתנהלים.

    ולחוקיות הזאת יש שפה. ועם כמה שהיא נראית לנו אקראית, היא מאוד מאוד מדוייקת.

    פרסי וויליאמס בריג׳מן, שהיה פיזיקאי, אמר ש״צירוף מקרים הוא מה שנשאר לך בצד, כשאתה מנסה ליישם תיאוריה לא נכונה״. זה בעצם אומר שמערכת היחסים בין האלמנטים שראית הייתה חבויה ממך, ולא הצלחת להבין את ההרמוניה של הדברים.

    שמתם לב, נניח, שסטטוס פוליטי, שיש עליו יותר תגובות מלייקים (1,000 לייקים ו1,500 תגובות לדוגמא) בהכרח מתרחש רק כשתוקפים את הפוליטיקאי?

    ושמתם לב שסטטוס שמקבל יותר שיתופים מלייקים ותגובות הוא Breaking news (או בדיחה ממש מצחיקה, תלוי ביחס בין השיתופים ללייקים)?

    ההתנהגויות האלה, שאנחנו מבינים אותן אינטואיטיבית, אבל לא תמיד מרגישים שאנחנו יודעים לפרמט אותן, הן *השפה של המדיה החברתית*.

    כמו שאמריקאים מדברים אנגלית, וישראלים עברית, ככה המדיה הזאת מדברת אלינו, והיא לא מדברת בשפה של בני אדם, כי יש לה שפה משל עצמה – והמילים שבה מורכבות מאותיות כמו לייק, שיתוף, תגובה, כמות חברים/עוקבים וחוזק קשרים בקהילה.

    זאת הסיבה שאנחנו, כבני אדם, או כארגונים ופוליטיקאים, לא יכולים לכפות שום דבר על המדיה הזאת. אנחנו חייבים לשחק בכללים שלה, אבל לפני הכל, אנחנו חייבים לנסות ללמוד ולהבין אותם, ולא לחשוב שנוכל לביית אותה ולהשתמש בה לפי הצרכים שלנו.

    כי לביית אותה זה להתנגד, וכדי להצליח בסביבה כאוטית, אנחנו חייבים לדעת לקרוא את השטח בלי שיפוטיות ולמצוא את הנתיב בעל ההתנגדות הפחותה ביותר.

    מעט מאוד אנשים, ארגונים או פוליטיקאים עושים את זה היום, ולא סתם העולם משתנה כל כך מהר ובצורה כל כך קיצונית. הטוב נהיה הרבה יותר טוב (הרבה יותר חמלה, תרומות לחולי סרטן/כלבים וחתולים, טבעונות, רוחניות וכו׳), וגם הרע נהיה הרבה יותר רע (דונאלד טראמפ), וכמעט לא נשאר לנו באמצע.

    ****

    והמין האנושי?

    בעיניי, וזה אולי קצת אוטופי וחולמני, המדיה הזאת היא פשוט אמא אדמה (או היקום) ששלחה ענף כדי לנער אותנו ממנה – כמו ענף של שיח שנתפס על הגדר כדי להגיע לשמש. כמו התחממות גלובלית שתטלטל את בני האדם עד שיפסיקו לכלות את הכדור הזה.

    ובסוף אנחנו נלמד.

    בסוף, (אולי אחרי אסון סטייל הדינוזאורים, ואולי לא), אנחנו נדע איך *להשתלב* במקום הזה, ולא נרגיש צורך כל כך חזק להרוס אותו. והחלק הכי טוב בסיפור הזה, בעיניי, הוא שעכשיו אלה כבר לא אנחנו שמחליטים לבד. יש לנו שותפה חדשה בתהליך המחשבה ובקבלת ההחלטות – והיא מאוד מאוד אוהבת סרטונים של חתולים חמודים.


    ארד אקיקוס – יועץ ומלווה תהליכים. וחבר למסע. מרצה, חוקר ניו מדיה, ובעיקר מידע (ממטיקה). בעברו אסטרטג פוליטי. לומד בודהיזם, טאו ופילוסופיות עתיקות מעל עשר שנים, מתבונן בדפוסים ובמחזוריות של בני האדם ומשתדל לקרוא את כל מה שאפשר על פיזיקת קוונטים.
    האתר של ארד >


    להגיב
  • שובו של ה"זואון פוליטיקון"

    [עמית נויפלד]

    בסוף השנה הראשונה ללימודים מתבקש כל סטודנט לפילוסופיה לבחור שני תחומי התמחות מתוך שלל המבואות שלקח, ביניהם מטאפיזיקה (מי אמר שיש בכלל מציאות?), אפסטימולוגיה (אם יש מציאות, כיצד אנחנו יכולים להכיר אותה?), לוגיקה (האם ייתכן שיש מציאות ואין מציאות במקביל?), אסתטיקה (אני חושב שהמציאות תראה יותר טוב בוורוד פוקסיה), ובנוסף, פילוסופיה של המוסר, הפוליטיקה, והדת.

    בחרתי להתמחות בתחומים שנראו לי פרקטיים להתנהלותו התקנית של העולם, פוליטיקה ומוסר, אולם, כאשר הגשתי את טופסי הרישום לשנה השניה נתקלתי בהתנגדות לא צפויה מטעם מזכירת החוג: "אתה לא יכול להירשם לפילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של המוסר במקביל", היא הבהירה לי חד משמעית, "בשני התחומים מלמדים בדיוק את אותם תכנים".

    ***

    טום "הבטלן" הודג'קינסון, מדובריה הבולטים של תנועת ההאטה בימינו, הקדיש את פרק 12 בספרו "אין מחיר לחופש" על מנת לשכנע את קוראיו לחדול מהצבעה בבחירות הכלליות, ולמעשה להתנתק ככול האפשר מן הפוליטיקה ומוסדות המדינה. "עזבו ת'ממשלה" היא כותרת הפרק, והנה משפט קצר מתוכו שמסכם היטב את רוח הדברים: "יש משהו רקוב בליבן של ממשלות – והוא העובדה הפשוטה שאפשר לעשות קריירה משררה."

    ***

    בעשרים השנים האחרונות, דומה בעיני כי הולכים ומתמעטים הפוליטיקאים האוחזים בשלוש התכונות אותן קבע מקס ובר כמהותיות ונחוצות לעיסוק בפוליטיקה כמקצוע: התלהבות כנה, רגש אחריות וטביעת עין. לא מעט פוליטיקאים בימינו, כך ניתן להתרשם, עסוקים יותר בקידום עצמי, במנעמי השלטון ובמאבקי הכוח הפנימיים הנדרשים על מנת לשמר אותם, מאשר בעיסוק היומיומי בשיפור חייהם של האזרחים.

    החיכוך המתמיד בצמרת העסקית של המדינה מביא אותם לשאוף לרמת חיים דומה, ההישענות על כספם של בעלי ההון במהלך המרוץ לתפקיד, או קבוצות הכוח בתוך המפלגה עצמה, כובלת ומשעבדת את האינטרסים הבסיסיים שלהם, והרצון לדבוק בכיסא מביא אותם, במקרה הטוב, להתנער מטעויותיהם ולהתפאר בהישגיהם של אחרים, ובמקרה הרע לכדי שיתוק מוחלט.

    במצב עניינים זה, קשה שלא לחוש הזדהות עם דבריו של הודג'קינסון. במידה והפוליטיקה הושחתה, במידה והממשלה רקובה מטבעה, מוטב לנו להשליך הצידה את העיסוק בה ולהתרחק ממנו ככל הניתן.

    בגישה זאת קיימת, להבנתי, רק בעיה אחת – היא מנוגדת לחלוטין למהותנו כבני אדם.

    ***

    הפוליטיקה, בהגדרה, אינה דבר מה שניתן לנו להעביר או להפריט לידיהם של אחרים. המילה עצמה נגזרת מהמונח היווני Politikos, שמשמעו "של האזרח", והיא מעולם לא נועדה להיות עיסוק למתי מעט. בימיה הראשונים, הקיפה הדמוקרטיה את כלל אזרחי המדינה (או אם לדייק, "הפוליס" – עיר מדינה ביוון העתיקה), ואילו הדמוקרטיה הייצוגית (להבדיל מזו הישירה) הופיעה רק כאילוץ עקב בעיות של גודל האוכלוסייה, מורכבות הממשל המודרני, והעובדה שרוב הציבור העדיף להישאר בבית ולצפות בטלוויזיה במקום להגיע לאסיפה השבועית.

    כל זה לא אומר שאנחנו צריכים או יכולים להרשות לעצמנו להפסיק להיות פוליטיים. אריסטו כינה את האדם "זואון פוליטקון" (חיה פוליטית) וקבע כי:

    "מכל זה גלוי איפוא שהמדינה נמנית עם הדברים הטבעיים, ושהאדם בעל חיים מדיני על פי הטבע. ומי שאין לו מדינה – על פי הטבע, לא על פי המקרה – הריהו או פחות או יותר מאדם… קודמת המדינה על פי הטבע לבית ואף ליחידים שבבני האדם. כי הכלל קודם בהכרח לחלק, שהרי אם נחרב כלל [הגוף] לא תימצא רגל או יד אבל מי שאינו יכול להשתתף בחברה, או מי שמספיק לעצמו ולפיכך אין לו צורך בה, אינו חלק של מדינה, אלא הוא או בהמה או אל."

    ההשתתפות בענייני המדינה, אם כן, היא לא רק זכותנו הטבעית, אלא גם כורח הנובע ממהותנו. את העובדה כי מרביתנו בוחרים שלא לעשות זאת, ניתן להסביר רק בהתכחשות לטבענו, בניכור, ובמניפולציה מתמשכת מצד אלה אשר מרוויחים מהפאסיביות שלנו – הקבוצות הקטנות והמאוגדות היטב סביב אינטרסים צרים, והאוחזים בשלטון.

    ***

    הפוליטיקה, בהיותה עוסקת בחיי היום יום, ב"ענייניו של האזרח", אחת היא עם המוסר, ומכאן נובע שאם ברצוננו להיות אנשים יותר טובים אין לנו ברירה אלא להיות יותר מעורבים.

    מעורבות פוליטית יכולה להתבטא באופנים שונים: השתתפות בהפגנות ומחאות, אסיפות ציבוריות, עבודה או התנדבות במגזר השלישי (וספציפית בארגונים הפועלים למען שקיפות והנגשה של מידע), אי ציות אזרחי, התפקדות למפלגות ועוד. אסור לנו לטעות – המערכת הפוליטית המושחתת בישראל הינה תוצאה ישירה של הוויתור שלנו על הזכות לקחת חלק בהליך הפוליטי המקומי.

    הכוח משחית, ואנחנו הנחנו לו להתרכז בידיים ספורות. לא צריך יותר מראש ממשלה אחד בכלא על מנת להבין את העובדה הפשוטה הזאת. עכשיו, יותר מתמיד, הגיע הזמן להפשיל שרוולים, לצאת מאזור הנוחות, ולממש את מהותנו הטבעית כאזרחים.

    ——————————————————

    פורסם במקור באתר Slow.org.il


    להגיב
  • שבע דקות על האש / רודי סעדה

    החלק הרביעי – תשעה ימים

    [רודי סעדה]

    ימים גשומים עוברים עלי, טיפות של מילים מציפות אותי, ממלאות שלוליות משפטים, נהרות נהרות של פסקאות, שיטפונות שסוחפים זיכרונות לים המתרחב של סיפור חיי שאני לומד לתסרט אותו כל פעם מחדש. בקור הזה של הימים האחרונים, שממש חודר לי לעצמות אני מוצא את עצמי לעיתים קרובות שולח כפות ידיים אל תנור הספירלה הישן, להטעין אותן מחדש, בהביטי בסלילים האדומים, חושיי מתעוררים אל רגע אחד מיוחד במינו, רגע מטורף, הזוי, קסום, מחריד, לא באמת יודע איך לקרוא לו, רגע אחד שהתרחש באביב, לא מזמן דווקא, ממש לפני שנה ותשעה חודשים.
    ישנם רגעים בחיים, שהם פשוט רגעים, קפואים בממלכת הזמן והזיכרון, רגעים נצחיים עוצרי נשימה שחרוטים לי בזיכרון כמו קעקוע נפשי, רגעים שכאלה הם בלתי נשכחים וראויים שיספרו אותם, רגע אחד שכזה הייתי רוצה להעביר פה במילים. אבל איך אפשר להעביר תמונת מציאות שכזו שבו הזמן עוצר מלכת והמציאות כמו קפאה על מקומה, ככל שאני מאפשר לעט הנובע לקשט את השורות בדיו הוא נעצר, הדמיון ואוצר המילים שלי עדיין אינם מצליחים למלל את התחושות, כל ניסיון לצקת מילים לחוויה הזו עולה לי בתסכול, הלוואי והייתה לי כניסת USB למיינד, ועם כאבל הייתם יכולים לחוות את הרגע הזה. אבל אין לי חיבור כזה, ואני כמעט מתייאש, אבל אוֹל אִין, ואני נזכר למה בכלל אני כותב, ולו רק כדי ללמד את עצמי לכתוב, דווקא את הרגעים האלו, זאת המשימה שלי שהחלה לפני 3.5 שנים, וקבעה החלטה נחושה בכל שבת לאתגר את עצמי בסיפור חיים, מה שיוצא יוצא. אוֹל אִין.
    אז אני והמילים שייכתבו כאן יהיו הכאבל הזה. עד כמה שיש כוח למילים, זכרו, הן מילים, פיקסלים, מקודדים למשמעות רחוקה יותר לצלקות הזמן של החיים, רק הדמיון יוכל להתעלות מעליהן. עד כמה שאפשר, כנסו איתי לראש, דרך האותיות, סימני הפיסוק וקצב הקריאה, במראות שאתאר כנסו יחד להזיה הזו שמצאתי את עצמי בה, רגע בלתי נשכח שמוסמרתי אליו, על דם, עשן, אש ושכול אחד. לסיפור הזה אני קורא "שבע דקות על האש".
    ***
    26 באפריל 2015.
    אם הייתם ציפור שיושבת על משקוף דלת הכניסה לסלון בדירת הקרקע שבה אני גר ברחוב הפלמ"ח בגבעתיים זאת התפאורה שהייתה מתגלה לפניכם: הייתם מבחינים בחדר גדול יחסית, זהו הסלון. אם הייתם מסיטים מבט שמאלה הייתם פוגשים בספה תלת מושבית אפורה ולידה ערסל ישיבה בצבע בז' תלוי בחבל מהתקרה, מולם במרחק שני מטר תלויה על הקיר טלוויזיה 50 אינץ'. אם הייתם מיישרים את המבט ממש בקו ישר מן המשקוף הייתם מבחינים בבירור בחלון הזכוכית הגדול, עם התריסים הישנים, שדרכו קרני השמש צובעים את קירות הסלון בסִילוּאֵטוֹת מרצדות מעלי העץ שבחוץ. מבעד לחלון היה משתקף לכם הנוף של דירת הקרקע הזו, חצר ירוקה ובה עץ לימון, מיד אחריה חומה קטנה ומדרכה, ליד המדרכה בשביל הגישה לבניין הייתם מבחינים במלוּנת בטון קטנה ובתוכה פח זבל ירוק שהצחנה שלו חודרת לתוך הבית, הרשו לדמיון לערב גם את חוש הריח שלכם, כביש חד סיטרי חוצה לכם הנוף הנגלה בצורה אופקית. אם הציפור שהיא אתם הייתה פורסת כנפיים ומתעופפת לרגע החוצה מהחלון ומביטה השמימה הייתה מתגלה לפניכם תמונה אידיאלית של שמים כחולים זרועי ענני כבשים.
    זהו יום רגיל.
    חזרה למשקוף, בין הספה האפורה לטלוויזיה, הייתם מבחינים בי, לבוש בטרנינג אפור וחולצה קצרה חומה, כפות רגליי מכוסות בגרביים לבנים, ורגלי משוּכלוֹת בישיבה מזרחית, עיני עצומות ברוגע, גבי זקוף ושתי כפות ידיי על ברכיי. אני מתרגל ויפאסנה והשעה כעת 11:31, אני יושב כך כבר 53 דקות.
    ***
    לפני יומיים חזרתי מסין והגוף שלי מלא בגֶ'ט לֶג, לפי התכנון שהצבתי לעצמי, בשעה הזו הייתי אמור לנקות בסבון ואקונומיקה את מלוּנת הבטון של הפח הירוק שהצחנה הבלתי נסבלת שלו חודרת לי לארבע קירות הבית, מה שעיריית גבעתיים לא תעשה אני אעשה, חזרתי מלא מוטיבציה מסין, ולפי התכנון הקדשתי לכך חצי שעה לא יותר, אבל הגוף שלי היה רחוק מלוח הזמנים של המוטיבציה, והוא סירב לקום הבוקר בזמן, מה זה סירב, שעתיים איחור הוא קם על אף שעון המעורר שלא הפסיק להטריד עד שנכנע בנודניק השלישי. כל היום שלי התארך, התעוררתי ממש לפני שעה, ועל תרגול הוויפאסנה היומי שלי אני לא מוותר, אין מצב. כעס, עצבים והאשמה עצמית ליוו אותי כשהתיישבתי לישיבה המזרחית הזו, היו צריכים לחלוף לא מעט נשימות כדי שאוכל לקבל את הרגע הנוכחי הזה, שזה מה שזה, והיום הזה יאחר קצת, מה קרה, נחתת לפני יומיים. תירגע כבר רודי.
    אני מודט כבר 53 דקות, ממושמע לנשימות שמלוות אותי, גופי זקוף מתמיד, תודעתי סוקרת את גופי ולאורך התרגול לא זזתי אפילו מילימטר, כבר שמונה חודשים שאני מתרגל ויפאסנה, אבל הפעם זאת מדיטציה עמוקה, אולי זה הגֶ'ט לֶג, אולי החזרה מסין, באמת שאני לא יודע, הנשימות כמו שורשים שורשים נטעו אותי עמוק עמוק לעצמי, עד ששכחתי את עצמי בתוך העצמי. אף פעם אינני יודע מה זאת מדיטציה טובה או לא טובה, כל מדיטציה היא מדיטציה, אבל הפעם היה לי חזק, כאילו באמת שלא הייתי פה. ואז בתוך כל הנשימות האיטיות האלה, בתוך המרחב הצלול שהתודעה נשאה אותי אליה, שבע דקות לפני שהאפליקציה בפלאפון תיתן בגוֹנג ותבשר שעברה שעה. נשמע בום גדול.
    כשאני כותב בום גדול אני מתכוון זכוכיות מתנפצות.
    בום גדול.
    בום גדול זה תריסים מתפרקים מהמסילות שלהן ומתפזרים לכל עבר.
    בום גדול זה עשן שחור שצובע את הנוף מהחלון.
    בום גדול זה קרע בעור התוף שבאוזניים שלי.
    בום גדול.
    מהמרחב הצלול שבו אני נמצא, הבום הזה מקשט את עצמו בספירלות אדומות, עד כמה שהבום הזה היה חזק, המודעות שלי קיבלה אותו באיחור כמו צל שאיחר לבוא מרחוק, אבל הוא הגיע, כמו גדול הוא הגיע הוא ופמליית המחשבות שאיתו שלכלכו את השקט שהייתי שרוי בו זה זמן רב, מחשבה כמו שובל ציפור חלפה לי בתודעה 'משהו קרה', ואז שאלה 'מה בעצם קרה?' ואז עוד מחשבה 'אולי מישהו צריך עזרה' ועוד מחשבה 'זה היה בום חזק נכון?' מחשבות מחשבות ושאלות שאלות החלו להעירם בשדה השקט של התודעה. החלטתי לפקוח עיניים, הסִילוּאֵטוֹת כבר לא ריצדו על הקירות ובמקומן עשן שחור מילא את החדר, שברי זכוכיות על הרצפה, תריסים פוזרו בבית. לא היה לי ספק. משהו בהחלט קרה.
    וזה מגיע מבחוץ.
    הפניתי מבט לחלון, מהישיבה המזרחית הנמוכה לא הבחנתי בדבר אז החלטתי לקום, זאת הייתה החלטה טיפשית, 53 דקות בלי תזוזה, הרגליים שלי נרדמו וקרסתי לרצפה כמו מריונטה שחתכו לה את החוטים.
    ישוב על הישבן התחלתי בנמרצות לנער את הרגליים, להחזיר חמצן לנמלים שזוחלות לי שם, אספתי את הטלפון שמולי, עוד שבע דקות לסיום המדיטציה הטיימר ציין בפניי. התחושה לרגליים חזרה, התרוממתי, ויצאתי מדַדֶה לכיוון הדלת, ביציאה מהדלת השתהיתי אני לא יכול לצאת ככה צולע, עוד יחשבו שאני זה הפצוע, אנשים יגישו לי עזרה, ואז אני ארגיש ממש לא נעים, הפדיחה הזו שאני אצטרך להסביר להם 'חבר'ה זה לא אני, נו די, תעזבו אותי אני מאלה שבאו לעזור, אני לא צריך עזרה, די תעזוב אותי אדוני' הפחד מהפדיחה הזו גרם לי לנער עוד יותר את הרגליים עד ליציבות מלאה. חציתי את הדלת וצעדתי בשביל הגישה לבניין. ההליכה הייתה מדוּדה, פסעתי באיטיות, כאילו המדיטציה המשיכה איתי גם את הדרך הזו, צעדתי לאט, הליכה מדיטטיבית, לא כי רציתי, פשוט כי ככה יצא. אם תרגלתם פעם מדיטציית זן, חלק מהמדיטציה משלבים גם הליכה, בערנות מרימים כף רגל אחת ומניחים אותה על העקב ואז קשת כף הרגל ואז כריות האצבעות, ואז הרגל השנייה, לאט לאט, וחוזר חלילה, וכך צעדתי בשביל היציאה לרחוב, פסיעות קטנות, כמו לוליין על חוט בקרקס, כף רגל עולה כף רגל יורדת, כל צעד שכזה מכניס אותי עוד ועוד לסרט ההזוי והמטורף שאני הולך לחוות עכשיו. הליכה מהפנטת שכל צעד ממנה סוגר את דלתות החושים, ומכניס אותי פנימה למציאות אחרת, אז כמוני, עם הצעדים כנסו גם אתם איתי לסרט הזה.
    ככל שאני מתרחק מחושיי, ככה אני מתקדם לתמונת המציאות המתגלמת לפני, צעד ראשון, כף רגל עולה כף רגל יורדת ואני מבחין בעשן סמיך ושחור, כף רגל עולה כף רגל יורדת, ומתגלים בפניי להבות אש כתומות, כף רגל עולה כף רגל יורדת, זוהי מכונית שרופה, כף רגל עולה כף רגל יורדת ואיתה ההבנה.
    זאת מכונית תופת.
    אני מתקרב אל המכונית, אני במרחק אמה ממנה, להבות האש מלטפות אותי כמו וילון ברוח, אבל לי זה משום מה לא מזיז, אני לא מרגיש חום או צריבה וגם לא שומע קולות, אולי זה הפיצוץ ששרט לי את עור התוף, לא יודע, זה גם לא משנה, כמו ילד אני מוקסם מהחוויה הצבעונית שנסחפתי אליה. דממת אל חוט בחושיי.
    שקט שקט.
    לצד הרכב, מטר בודד ממנו מתגלות בשדה הראייה שלי שתי דמויות, אני מטה את הראש, ואני מזהה שהן שתי גופות אדם ששרועות שם בתפר הזה בין הכביש למדרכה, הפיצוץ כנראה הדף אותם אל חומת מלוּנת הבטון של הפח, וכמו כדור חזרו חזרה.
    אני צועד אליהם, באיטיות, כף רגל עולה כף רגל יורדת, אני חוצה את העשן, האש ממשיכה ללטף אותי, חוש הראייה מתחדד ואני מזהה שהם שני גברים, אחד מהם על שרוע על הבטן, שיערו קצר, מאפיר ופניו שטופות במה שנראה ערבוב של פיח ודם, הוא שולח מבט מבועת ויד ארוכה לגבר שמולו, גבר גדול, רחב, ראשו מעוטר בתלתלים, פניו קבורות בכפות ידיו, והוא על ברכיו, כמו תנוחת עובר, מתנדנד, כמו מתפלל. הם לא הבחינו בי, הם היו התפקידים הראשיים, אני רק צופה בסרט שקיבל הזדמנות נדירה להיכנס למאחורי הקלעים.
    ואז חוש השמיעה חדר באופן סלקטיבי למודעות ששמעתי פתאום "הרגליים, אני לא מרגיש את הרגליים" זעק הגבר ששרוע עם בטנו על הכביש "הרגליים" הוא צרח "אההההה… הרגליים", לא יודע למה, אבל שהבטתי לפלג גופו התחתון, קיוויתי למצוא אותו חתוך לשניים בלי רגליים, אבל לא, התרחיש החולני והמדמם הזה לא התגלה לפני, הרגליים שלו היו בסדר, לבושות בג'ינס תכלת מלוכך, מחוברות לגופו "האישה הילדים הם באוטו" הוא המשיך "הילדים הילדים באוטו".
    הסטתי מבט לרכב, אין ילדים וגם אין אישה, הוא הוזה, הרכב ריק, שרוף, אבל ריק.
    פיסות קטנות של צעדים ואני בדרכי לשני הפצועים, עכשיו לחוש השמיעה חודר קולו של הגבר הגדול עם התלתלים "אהה, אהה, אהה ,אהה " כמו מכונת כביסה מתנדנדת מצד לצד הוא נתפס על הביט של ה 'אהה'.
    כף רגל עולה כף רגל יורדת, כף רגל עולה כף רגל יורדת, ואני והגרביים שלי עומדים סנטימטרים ספורים מפרצופו המדמם של הגבר עם היד המושטת. השקפתי עליו מלמעלה, הוא הבחין בכפות רגליי שעמדו מולו, זקף צווארו והביט בי, הסתכלנו אחד על השני, לו זה אולי היה מוזר, לי זה היה קסום, לרגע ארוך הוא הפסיק לצעוק ובמבטו הבנתי שאין לו מושג מי אני בכלל ומה לעזאזל אני עושה כאן. גם לי לא, הוא רק הביט בי בדממה, שניה ועוד שניה ועוד שניה, חמש שניות כאלה, ואז החזיר מבט לגבר שמולו וחזר לאטרף שלו "הרגליים אני לא מרגיש את הרגליים" התכופפתי אליו. הנחתי יד על כתף שמאל שלו, הוא הביט בי שוב, הפעם היינו קרובים מאוד אולי 30 סנטימטרים, הפעם גם הבחנתי שחלק משיניו שבורות, "מה קורה אחי? הכל טוב?" זה מה שיצא לי מהפה, בחיי. זה מה שיצא לי, גם הוא לא הבין מה לעזאזל, גם אני לא, אבל זה מה שיצא. הוא לא ענה. התשובה הייתה בגוף החוויה.
    הבטתי שוב על הרגליים שלו, לא הם לא היו כרותות, אבל חתך עמוק מטורף על הגב שלו התגלה לי פתאום דרך חולצתו הקרועה "הרגליים שלך בסדר" אמרתי, לא סיפרתי לו על מה שקורה לו שם בגב "אין אישה ואין ילדים" המשכתי "הכל בסדר, אין אף אחד באוטו" הרגעתי אותו, הוא הקשיב לי. "קוראים לי רודי ואתם נפצעתם מהפיצוץ של המכונית, אתם נמצאים ברחוב הפלמ"ח, היה פיצוץ באוטו ובעוד רגע בטח יגיע אמבולנס ויעזור לכם" הוא הקשיב לי שתה מילה מילה, עיגנתי אותו לזמן, למרחב ולרגע הנוכחי. הוא נשם עמוק, ואז חזר לגבר שמולו "הרגליים הרגליים".
    הוא איבד את הרגע.
    הבטתי על שניהם, הגבר המתנדנד המתולתל יבב פתאום "איציק כואב לי, כואב לי איציק" המשכתי להביט בהם, תוסיפו לזה את העשן השחור, את להבות האש המרצדות, זה היה כאילו נסחפתי לסרט מלחמה בווייטנאם, אלה היו הדקות הכי הזויות בחיי, אבל גם נפלאות, קסומות, לא יודע להסביר את זה. ממרחק הזמן אני תוהה לעצמי איך בכלל שרדתי את זה, המילים לא יוכלו לתאר את הדממה שחלפה שם בגופי, לרגע הוכנסתי לעולם אחר, עולם לא שלי, ואז עברה לי תחושה שאולי אני מפריע, בעצם הרגשתי שאני מפריע בכלל לשני החבר'ה שם, המתולתל בכה כמה שכואב לו והבנתי שאני נמצא בתוך מציצנות של מציאות עקובה מדם, זה הסיפור שלהם, זה הסרט שלהם, אני רק צופה מן הצד שחדר פנימה בחלון ההזדמנויות הזה, למה לעזאזל זה מגרה אותי להביט בהם עוד.
    ואז "רודי".
    קול כמו סכין פלש לי למרחב של חוש השמיעה.
    "רודי רודי תתרחק משם"
    אני מסובב את הראש אל מקור הקול, זה 'תומר השכן', "תתרחק רודי" הוא צועק לי מרחוק, ואז הכל קרס, דלתות החושים נפתחו בזה אחר זה, חוש השמיעה חזר למלאות, ועכשיו שמעתי בעוצמה את להבות האש שנשפו לי באוזניים, פיצוצים קולניים מהרכב הבוער כבשו את קולות הרקע, צופר הרכב שפמפם טווווו אחד ארוך צרח לי בעור התוף. והחום, את החום הרגשתי פתאום בבת אחת, החום הזה שגרם לי לכוויות בעור הידיים, שבוע אח"כ עוד אמרח על עצמי אלוורה לרפא את הכוויות, העשן הסמיך חדר לי פתאום לריאות, וטעם הגומי השרוף שלו חנק אותי, התחלתי להשתעל, ואז בום גדול נוסף, שהרעיד אותי פתאום, חזרתי לעצמי.

    יא-ווא-רא-די.

    קיבעתי את המבט בסרט הבלהות שמולי ופסעתי אחורה כל צעד שכזה התרחקתי מהסרט, כף רגל עולה כף רגל יורדת, בצד שמאל הבחנתי בפח הירוק שהייתי אמור לשטוף ממש באותם רגעים בסבון ואקונומיקה, הוא נמס כולו, שלולית פלסטיק ירוקה התגלתה שם על הרצפה, ועוד צעד אחורה, כף רגל עולה כף רגל יורדת, הגרביים היו שחורות, חורים שחורים שרופים מילאו אותם, ועוד צעד אחורה ועשן שמתפזר, ואור יום מתגלה ואיתם שמיים כחולים זרועי עננים.
    ככל שאני צועד אחורה הסיפור התרחק ממני, מתפקיד בסרט, עברתי לשורה הראשונה וכעת אני נמצא בעמדת המקרן.
    ואז גוֹנג.
    מה?
    שעון המדיטציה שלי ציין לי שהמדיטציה הסתיימה.
    שלפתי את הטלפון, אשכרה עברו שבע דקות, בליטוף אצבע העברתי למצב צילום ותיעדתי את מה שהמילים כנראה לא יוכלו לתאר.
    אלה היו שבע דקות על האש.
    מאוחר יותר בחדשות בטלוויזיה יבשרו שזאת באמת הייתה מכונית תופת שנועדה לחסל עבריין מהשכונה.
    שבועיים אח"כ יודיעו שאחד מהשניים האלה מת מפצעיו.
    אולי טוב שהגוף שלי לא התעורר בזמן.

    [בתמונה למעלה תמונה של אש טובה]


    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
    המופע החדש שלו All-In יתקיים ב-21.8 בסטנד-אפ פקטורי


    להגיב
  • ניפגש בכיכר הגעגועים…

    [גיל עמנואל]

    פרוייקט הגעגוע – נושא שחקרתי ועסקתי בו בעשר שנים האחרונות (כולל מסע של שנתיים חוצה יבשות) – יוצא לדרך!

    הפרוייקט יפתח ביצירת כיכר הגעגועים הראשונה בואדי בפרדס-חנה ביום שבת, ה-9.9  בין השעות 16:00 – אחרון המתגעגעים…

    הפרוייקט הנו קהילתי ומטרתו:

    1.ליצור קירבה עמוקה חוצת דור, מגדר ותרבות.
    2. לתת לגיטמציה לביטוי רגשי ויצירתי לתחושת הגעגוע בתרבות בה אין הרבה לגיטמציה לתחושה זו.
    3. לעורר השראה דרך סיפורי געגוע בהם אנשים הצליחו להחיות ערך רגשי שממשיך להאיר את דרכם.

    הכיכר היא מרחב חוויתי מבוסס השתתפות של ילדים, בני נוער, מבוגרים ובני גיל הזהב שנפגשים דרך ריחות, טעמים, משחקי רחוב של פעם, שיחה, שירה ונגינה.

    את כיכר הגעגועים יעטרו סיפורי געגוע קצרים שנכתבו בכתב יד ע"י חלק מתושבי העיר, על מנת לעורר הזדהות והשראה ליצירת רגעים משמעותיים וערכיים בחיים. זכרונות חזקים ומשמעותיים שתמיד אפשר לחזור ולהיות ניזונים מהם.

    – געגועים שהתממשו, געגועים שבכוונתנו לממש וגעגועים שבלתי אפשרי לממש.
    – געגועים למקום, לתקופה או אדם… לפשטות שהיתה פעם, לשקט, לזמן עם עצמנו ולאיכות נסתרת בתוכנו.
    – געגוע לילד\הורה\אח\חבר שכבר לא בעולמנו.
    – געגוע לאיכות אחרת של קשר עם ילדינו ובני זוגנו.

    כיכר הגעגועים, מקום בו תחושת השבריריות והפגיעות פועמת לצד הקסם, היופי והפליאה.


    הגעגוע של שארלוט (דודה בת 80 ניצולת שואה)

    "אני בת 80 ועדיין זוכרת את עצמי בגיל 3 וחצי בבלגיה בזמן מלחמת העולם השניה. נאלצתי להיפרד מההורים שלי. התחבאתי בבית של משפחה פלמית בצפון בלגיה. סירבתי לישון על המיטה בחדר שהכינו לי. כל ערב במשך כל השנתיים ששהיתי שם, נכנסתי לחווה של הפרות כדי לישון עם הפרה המועדפת עלי. נרדמתי כל ערב כשהראש שלי על הבטן שלה והיד שלי ממששת את הפרווה שלה. כל ערב כשנכנסתי לחווה, אותה פרה השמיעה קול כדי שאמצע אותה, כי כל ערב היא היתה במיקום אחר. את תחושת הביטחון והאהבה שקיבלתי ממנה, אני עד היום מקבלת רגע לפני שאני נרדמת, כשאני מלטפת בובת חתול מפרווה סינטטית איתו אני ישנה. אני חייבת ללטף משהו, כמו אז, לפני שאני נרדמת. כמה שנים אחרי המלחמה באתי לבקר עם הורי את המשפחה הפלמית ששמרה עלי. נכנסתי לחווה של הפרות, והפרה שמעולם לא נתתי לה שם, מייד זיהתה אותי וקראה לי. אני זוכרת כמה התרגשתי לראות עד כמה פרה יכולה לזכור ולתת כ"כ הרבה אהבה לילד."

     

     

     

    [איור למעלה: נועה קלנר. פורסם לראשונה ב"אדם צעיר – עיתון לילדים וילדות"]


    להגיב
  • סיפור מסע – סדנאות כתיבה עם מיה הוד רן

    זה היה באיסטנבול, בשוק הענק ברובע אמינו.
    ריח חזק הוליך אותי בסמטאות הרועשות והססגוניות.
    בין דוכני התבלינים וממתקים, התכשיטים והמטוגנים,
    הגעתי לדוכן שהיו מונחים בו סירים על פתיליות ולידם מגשים לבנים מבעבעים.
    כנאפה? חשבתי לעצמי, בשביל כנאפה הגעתי עד לכאן? (מעדן מכובד אבל יש לי אותו מטר מהבית)
    עצמתי עיניים, התמקדתי בריח, רק בריח, המראה יכול להטעות.
    פתאום שמעתי מישהו מבקש "סוטלאץ'"
    האדמה רעדה. חולשה פשטה בי.
    עיסת אורז מתקתקה, מעליה קינמון ושבבי קוקוס.
    ומיד ראיתי את כל בני המשפחה רוכנים מעל מגש עגול ענק ומגרדים בכפיות עד התחתית השרופה.
    שנים שהטעם הזה לא היה בסביבה.
    גם סבתא שלי.
    מכאן הפלגתי הלאה.
    טעם הסוטלאץ' היכה בי שוב, הוא חלק מסיפור המסע שלי.

    איזה חוש מעורר את סיפור המסע שלכם?

    התעוררות חושית היא דרך להיכנס פנימה באמצעות הכתיבה. אני אוהבת את הכתיבה בגלל העומק, בגלל המשחק, בגלל הזמינות של הכלי המדויק הזה. דרך הכתיבה אנחנו יוצאים למסע כדי לגלות, לכתוב, לחיות –  את הסיפור שלנו. כדי להכיר את הכוחות, להתיידד עם הפחדים, לקחת אחריות על חיינו, להתכוון ולכוון אותם.

    אני מיה הוד רן, סופרת, עיתונאית לשעבר, ביבליותרפיסטית (מטפלת בכתיבה), מנחת סדנאות כתיבה, יוצרת רב תחומית, מדריכת הורים ומרצה.
    אני מחזיקה חבל עדין בין שני קצוות שמרתקים אותי: האחד – עולם היצירה, שקשור למצב שנמצאים בו בבריאה של רעיונות, לחדווה שבהגות, לשמחה שבביטוי. השני – עולם הטיפול, שמפגיש אותי עם אנשים, עם עיניים ומה שבתוכן – כאב, כמיהה, אהבה. השילוב בניהם מאפשר מסע עמוק ומעורר, מעל זמן ומקום, מתחת לאגו ולהרגלים, אל תוך עצמנו.

    רזומה רשמי
    תואר שני בפסיכודרמה (לסלי קולג'), תואר שני בכתיבה יוצרת (אונ' חיפה), תעודת מטפלת בדמיון מודרך NLP (מכון רטר), בוגרת קורס מנחי סדנאות כתיבה במתא"ן, בוגרת סדנת בימוי דוקומנטרי (בי"ס חשיפה).

    ניסיון טיפולי
    בציבורי:  שיקום אסירים (כלא ניצן), נוער בסיכון ונוער חינוך מיוחד (תיכונים).
    קליניקה פרטית –נשים, נוער, גיל שלישי, משברי חיים, התפתחות אישית, שינויים, הדרכת הורים.

    יש כמה דרכים בהן אני מלווה אנשים בסיפור המסע שלהם.

    באופן פרטני (בפרדס חנה או בסקייפ):

    * ביבליותרפיה (טיפול בכתיבה) – צועדים יד ביד, עובדים עם תכנים, רגשות והתנהגויות, מבטים את שעל הלב, משמרים את הטוב, משנים דפוסים מעכבים.
    * ליווי תהליכי התפתחות –  מסע פנימה ליצירת חזון חדש לקראת תקופת חיים שנפתחת, בעקבות משבר, טראומה, שינוי, או בחירה חדשה (גירושים, פיטורים, פנסיה, התחלה חדשה).
    * סיפורי חיים – איסוף סיפור חיים או חלק ממנו, נקודות משמעותיות, תפניות והחלטות שהשפיעו על חיינו, עיבוד והבראה.

    באופן קבוצתי (ברחבי הארץ):

    * ימי כתיבה חד פעמיים – מטרתם להתניע את המוזה, להעניק השראה וטיפים לדרך היצירה ולהכיר תרגילים ורעיונות מגוונים.
    * סדנאות ממושכות – כתיבה בדגש על מסע פנימי, התפתחות אישית וחיים של יצירה. הסדנא הבאה שנתפתחת "מסע הגיבור/ה שאני" בנובמבר 2017 למשך סמסטר.
    * סדנאות בהתאמה אישית – על פי קהל ודרישה, נושאים מגוונים ואירועים שונים – מתאים לועדי עובדים, חברות ועסקים, גיבוש צוות, חוג בית, מפגשים משפחתיים ועוד.

    באתר שלי – סיפור מסע אפשר לקרוא עלי ואותי, מאמרים על יצירה, תמונות, סרטונים, טעימות מהספרים שלי ועוד.


    סדנאות הכתיבה הבאות:

    4.8 יום כתיבה "מקלחת חושית" שישי 10:00-16:00 פרדס חנה
    18.8 יום כתיבה "מקלחת חושית" שישי 10:00-16:00 חוקוק
    פרטים והרשמה כאן>

    14.9 טעימה בכתיבה "שנה חדשה – דף חדש" חמישי 19:00-21:00 פרדס חנה (במסגרת אירוע אמנים במושבה)
    15.9 טעימה בכתיבה "שנה חדשה – דף חדש" שישי 9:00-11:00 פרדס חנה (במסגרת אירוע אמנים במושבה)

    16.9 שבת 18:00 השקת הספר השלישי שלי "שקד רוקדת".

    בנובמבר 2017 תפתח סדנת כתיבה ממושכת "מסע הגיבור/ה שאני".
    עוד פרטים כאן>

    אפשר גם לשמוע את הקול, להכיר ולבדוק את החיבור: מיה  0547480632   |   mayahod@gmail.com


    להגיב
  • גן האדמה הטובה

    תארו לעצמכם מקום שפוי לגדול בו…
    מקום שמתגעגעים אליו שנים אחרי ותוך כדי…
    מקום בו שיטות נמוגו, היומיום מגלה עצמו על שלל אפשרויותיו ההופכות למציאות.

    'ראה אותי' מבקש הילד (וכל אחד מאיתנו).
    ואנו נפגוש את בקשתו מצויידים באהבה, כוונות טובות והרבה עניין.
    נקשיב לקולות הסמויים,
    כי שם טמונים הצרכים המשמעותיים.

    שלום, אני משה, 16 שנים שאני גדל עם ילדים, לומד אותם ואיתם, קשוב לצחוקם ולבכיים והתברכתי ומצאתי שותפים לראייתי את האדם.
    גלעד, מיי ונתי, אנשי הצוות, פועלים מתוך חופש מלא ומציאת נתיב תרומתם האותנטית. הם הורים לילדים בעצמם שאומרים שנעשו להורים טובים יותר.
    והנה אנחנו ממשיכים ביחד לשנה החמישית.

    מזמין אתכם ילדים בגילאי שנתיים עד שש לבוא אל גן "האדמה הטובה". לבוא, להכיר ולהתנסות.

    הגן כולל בין השאר, מרחב פנימי מגוון ומזמין, חצר ענקית משופעת מתקנים ועצי פרי, בריכה בקיץ, טאבון לאפיית פיתות, מטבח ילדים, נדנדות, טווס אחד ושאר הפתעות.

    במהלך היום מוגשות ארוחת בוקר, ארוחת ביניים של פירות וארוחת צהריים (האוכל צמחוני, טרי ועשיר).

    לעוד פרטים וכל שאלה:

    משה  050-6592838  |   מייל >

    מפגש היכרות יתקיים בשבוע האחרון של אוגוסט, יום רביעי, ה-30.8 בשעה 17:00 (מוזמנים לבקר כמובן בכל עת).

    הגן נמצא ברחוב הראשונים 13 ועובד בימים א'-ה', בין השעות 08:00-13:30 (יש צהרון בשעות 13:30-16:00).

     


    להגיב
  • הסטוריה גדולה, בקטנה # 16 – כשזיגמונד פגש את מאהלר

    ב-26 באוגוסט 1910 נפגשו בבית הקפה "הטורקי המוזהב" בליידן שבהולנד שני גברים: הפסיכואנליטיקאי זיגמונד פרויד והמלחין גוסטב מאהלר. מטרת הפגישה היתה לערוך למאהלר פסיכואנליזה, בעקבות בקשתה של אשתו אלמה, שדחפה אותו להיוועץ בפרויד בשל מצבו הנפשי הקשה ופחדיו האובססיביים מכך שהיא עלולה לעזוב אותו. פרויד היה באותו זמן במהלך חופשה ועמד לעזוב את ליידן למחרת, אך לא יכול היה לסרב לפגישה עם אדם מפורסם כמו מאהלר.

    לפסיכואנליטיקאי ולמלחין היו דברים רבים במשותף: שניהם היו יהודים דוברי-גרמנית שמוצא משפחתם במזרח-אירופה, אך את הקריירות שלהם בנו בווינה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. בשלהי המאה ה-19 ותחילת ה-20 היתה וינה עיר גדולה ומשגשגת, ומרכז אמנותי ותרבותי חשוב. פעלו בה מלחינים, ציירים, סופרים ומדענים רבים, והתפתחו בה תנועות חברתיות וסגנונות אמנות שונים. במקביל, מתחת לפני השטח ובהמשך בגלוי, רחשו בעיר גם הלאומנות, האנטישמיות, הקנאות הדתית ושנאת הזרים.

    יהדותם של השניים לא מנעה מהם מלנהל חיים חילוניים לחלוטין. פרויד היה אתאיסט מוצהר, שסבר כי הדת היא "נוירוזה אובססיבית קיבוצית", ומאהלר היה אגנוסטי, שהמיר את דתו לנצרות על מנת שהתקדמותו המקצועית לא תיפגע. פרויד נאבק במשך שנים בממסד הרפואי והאקדמי שדחה אותו בשל מוצאו היהודי, ואילו מאהלר נאלץ לעזוב את עבודתו כמנצח באופרה הממלכתית של וינה בעקבות ביקורת אנטישמית נגדו. שניהם היו בעלי קריירה מוצלחת, כל אחד בתחומו, אך חשו פחד מורבידי מפני המוות. פרויד עסק בהבנה פסיכולוגית של פחדים אלו, בעוד מאהלר ביטא אותם באמצעות המוזיקה שהלחין.

    הפגישה נמשכה 4 שעות ובמהלכה הסביר פרויד למאהלר שאין סיבה אמיתית לאובססיה ממנה סבל. אלמה, טען פרויד, חיפשה בכל הגברים אותם אהבה את דמותו של אביה, צייר שנפטר בהיותה בת 13, ולכן בחרה להינשא לגבר ששמו מאהלר (Maler, בגרמנית "צייר", מילה הנשמעת כמו שמו של המלחין Mahler). חששו של מאהלר שאלמה תעזוב אותו בשל פער הגילאים ביניהם לא היה מוצדק, כיוון שגילו המבוגר היה מה שמשך אותה אליו מלכתחילה. מאהלר, מצדו, התאהב באישה ששמה היה אלמה-מריה, כיוון שחיפש בה את דמותה של אמו המנוחה, ששמה גם כן היה מריה, אליה היה קשור במיוחד.

    מאהלר נפטר פחות משנה לאחר הפגישה בין השניים, בגיל 50 בלבד. לאחר מותו, סיפר פרויד כי למלחין היתה הבנה אינטואטיבית של פסיכואנליזה למרות שמעולם לא עבר טיפול לפני כן, והוא הגיע בעצמו למסקנות לגבי הבעיות מהן סבל. הפגישה עם פרויד עזרה למאהלר והוא עזב את ליידן למינכן, שם התקיימה הבכורה של הסימפוניה השמינית שלו ("סימפוניית האלף"), אותה ניגנו מאות נגנים מ-3 ערים שונות בפני קהל של כ-3,000 מאזינים. הקונצרט היה הצלחה מסחררת ומאהלר זכה לתשואות שנמשכו לא פחות מ-20 דקות. בהמשך נסעו מאהלר ואלמה לארה"ב, שם חלה המלחין ובהמשך מת בווינה. אלמה סעדה אותו עד מותו, אך במקביל ניהלה רומן עם גבר אחר, מערכת יחסים ממנה מאהלר ככל הנראה בחר להעלים עין.

    (בתמונה: בצד ימין, המלחין גוסטב מאהלר, בתמונה שצולמה ב-1909 ע"י חברי המשפחה. בצד שמאל, הפסיכואנליטיקאי זיגמונד פרויד בתמונה מ-1921 שצולמה ע"י חתנו, מקס הלברשטט. את התשלום לפרויד עבור הטיפול הקצר, ע"ס 300 כתר (שווה ערך ל-60 דולר ב-1911), ביצע מנהל עזבונו של מאהלר לאחר מותו.)

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • מי כותב את החיים שלי? סמינר מעשי לשינוי המציאות עם גבי ניצן (באדולינה)

    מי כותב את החיים שלי?  סמינר מעשי לשינוי המציאות עם גבי ניצן (מחבר רב המכר "באדולינה")

    21-22 ליולי, סופ"ש (ללא לינה) – מועדון היוניקורן, פרדס חנה

    הדרך היחידה שלנו לחוות משמעות בחיינו היא בעזרת סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו: סיפור שיש בו התחלה, אמצע וסוף, שיש בו נושא ויש גיבור וגיבורי-משנה, סיפור עם קו-עלילה ברור. לא תמיד העלילה מוצאת חן בעינינו. לפעמים היא מאמללת אותנו, מכאיבה לנו, מייאשת או משעממת, מדכאת, מרגיזה, מבלבלת, מפחידה. אבל אלה החיים, אין ברירה.

    ומה אם יש ברירה? מה אם אנחנו יכולים להתאים את העלילה בכל יום לרצון הכי עמוק שלנו, לשנות ולערוך אותה כאוות נפשנו?

    במהלך שני ימי הסמינר ינחה אותנו הסופר ומנחה-הסדנאות גבי ניצן בעזרת סיפורים, דוגמאות ותרגילים מעשיים, ויזכיר לנו את היכולת הפלאית שטמונה בקרב כל בן-אנוש – להיות בו-זמנית הגיבור והמספר של חייו.

    "מי כותב את החיים שלי?" הוא סמינר מעשי לשינוי המציאות.

    במשך סוף-שבוע אחד נעבור אל אחורי-הקלעים של העלילה, אל המקום שבו נוצר התסריט. נבין את חוקיו, נלמד לעשות בו שימוש מודע לטובה ונקבל מערכת כלים פשוטה שתוכל ללוות אותנו להמשך החיים.

    גבי ניצן הוא סופר, מנחה סדנאות ואיש תקשורת. כל ספריו עוסקים בשאלת חופש הבחירה של היחיד וזכותו לחיות באושר ללא תלות בנסיבות חיצוניות. כסופר הוציא ניצן לאור את הספרים:
    "באדולינה" – שהיה לרב המכר הגדול בתולדות ישראל, "פרא", "דיוטי פרי" ו"שובה של המלכה" – ספר ההמשך ל"באדולינה".

    התרגילים בסמינר מיועדים לעבודה אישית של כל משתתף ומשתתפת.
    אין צורך בניסיון כתיבה.
    הכתיבה בסמינר היא כלי אישי ליצירת שינוי משמעותי בחיים (לא רק שינוי בתחושה או בגישה אלא שינוי פיזי, גשמי וברור).
    מטרת הסמינר אינה ממוקדת בכתיבה וגם לא בתהליכים רגשיים/נפשיים, אלא ביכולת הפשוטה לעבור בחיים ממושב הנוסע למושב הקברניט.

    האותיות הקטנות:

    * הסמינר מתקיים ב-21-22/7
    * שעות הסמינר: 14:00-19:00, גם בשישי וגם בשבת
    * הסמינר מתקיים בסוף שבוע, ללא לינה.

    מה נחוץ? 

    מחברת, עט, משטח כתיבה ונכונות לצאת להרפתקה.
    מחיר הסמינר: 950 ש"ח.

    מתלבטים? רוצים לשמוע עוד קצת פרטים?
    התקשרו למיכל: 054-6698099
    במייל: talipony@gmail.com

    להרשמה און ליין לחצו כאן >

    "בכל בוקר אנחנו קמים וצועדים בצייתנות לתוך הסיפור שאיתו נרדמנו, ממלאים את התפקיד שלנו בתסריט, ממשיכים מהנקודה שבה הפסקנו. אין לנו ברירה, בלי הסיפור אין לנו שום דבר. אבל עדיין יש לנו בחירה אחת: לזכור שזה סיפור, ולזכור מי מספר אותו. זאת לא האמת, זאת לא המציאות האובייקטיבית, זה סיפור. אני בודד – סיפור שלי. העולם מסוכן ואלים – סיפור שלי . אני חייב לרזות קצת – סיפור שלי. אם יפטרו אותי זה יהיה נורא – סיפור שלי. הרגע שבו אתה לומד את ההבדל שבין אמת לסיפור הוא הרגע שבו אתה הופך מקורבן למלך." ( מלך באדולינה, מתוך "שובה של המלכה")


    [צילום למעלה: אסף פרידמן]


    להגיב
  • בוא כבר חופש גדול בוא / שלי מרכוס

    [שלי מרכוס]

    בוא כבר חופש גדול, בוא.
    בוא רענן וטרי,
    מהיר ובטוח בעצמך,
    שטוף ממני את השגרה.

    בוא והבא איתך יקיצה טבעית,
    התבטלות, שעמום אין קץ,
    שעות בריכה, שעות-ים ושעות כלום.

    בוא עם כל מה שיש לך לתת לי-
    עם אמא-משעמם-לי,
    אמא-מה-עושים-היום
    ואמא-הוא מעצבן אותי.

    תהיה חופש,
    תפרוץ גבולות,
    תעוף על החיים שלך,
    תרקוד כאילו אף אחד לא רואה,
    ג'אסט דו איט,
    תעמיס לי ביסלי,
    סתם כי בא לי לדבר,
    אם לא תתעורר איך תקום?

    תתעורר, חופש גדול.
    אמרו עליך שהכל אתה יכול,
    בעיקר עם אלכוהול,
    יושב מתחת גשר, מוצץ איזה גבעול,
    מרים את המוראל ומוריד כולסטרול.

    די ליקיצה בשש בבוקר!

    די להכנת סנדביצ'ים!

    די לנער את הילדים שלי מהמיטה!
    הם אוהבים לקום בעשר,
    איזו מין אמא מעירה ילדים שאוהבים לקום בעשר?

    די לבית ספר!

    הייתי כותבת די לשיעורים ולמבחנים,
    אבל אין להם שיעורים ומבחנים,
    אבל לטובת הכלל- די לשיעורים ולמבחנים!

    די לקבוצות וואטסאפ של הכיתות!

    אני חייבת חופש, חייבת.
    יש לי שלושה עובדים בזול בבית,
    כל יום בחופש הגדול הם מקבלים רשימת מטלות קלות
    המותאמות לגיל שלהם: נקיון, איבוק, פנלים,
    קיפול כביסה, שמירה על שקט, שמירה על סטטוס קוו קיים
    ושמירה על האיזון העדין בין אוכלוסיית ההורים לאוכלוסיית הקטינים בבית.

    בוא חופש גדול, בוא!
    תגרום לי להתגעגע לשגרה,
    לרצות אותה בחזרה,
    לערוג לקיומה,
    ללחוש חסרת כוחות עת ראשי נוגע בכרית בסוף יום באוגוסט-
    שגרה…איפה את?

    עכשיו היא כאן.
    קטלנית, מונוטונית ומפרקת אותי לחתיכות

    קטנות
    כמו
    שחותכים
    שניצל
    לילד

    אז בוא, בוא, בוא עוד היום,
    אני עוד כאן אז בוא אמור שלום.
    אני עוד כאן, שורדת, אפשר לראות את היד שלי
    מבצבצת מתחת לשמיכה אחרי שזרקתי את השעון המעורר לרצפה.


    * שלי מרכוס, כותבת הבלוג שלי מרכוס סיפורים, הוציאה לפני שנה בהדסטארט את "עיניים שלי"- קובץ סיפורי שכונה קצרים המתרחשים בשנות השמונים. נשואה +שלושה ילדים, שני כלבים ושני חתולים. מעבירה סדנאות כתיבה לנוער בשם "לכתוב זה להיות אלוהים", עובדת בימים אלה על ספרה השני "ואם מחר תמותי" ועל פרוייקט סודי נוסף. ?


    להגיב
  • ריברסינג – נשימה מעגלית ; דב (דובי) גור – סדנאות וטיפולים

    רובנו מרגישים בחיי השגרה את הרעשים הבלתי פוסקים של הרגשות והמחשבות, אשר עולים  וצפים ולא מאפשרים מנוחה.

    ישנה דרך פשוטה וקלה, אשר בעזרתה ניתן להשתיק את כל הרעשים הבלתי פוסקים בראש, ליצור חופש חיצוני ופנימי ולהתחיל את הצעד הראשון בשינוי.

    את הדרך כל אחד יכול ליישם ולהוביל את עצמו לשחרור העבר וצמיחה אישית.

     אנחנו משקיעים המון משאבים ומאמץ בטיפול בגופנפש שלנו אבל לא תמיד מביאים מודעות ותשומת לב לפעולה הבסיסית שמזינה אותנו בחמצן ובאנרגיה, שהכרחיים לקיומנו – הנשימה.

    אני מכיר ממש מקרוב את התחושה הזאת שמגיעה לפעמים, שמשהו חייב להשתנות, אבל מכיר גם את התשובות שאנחנו נותנים ברוב הפעמים לתחושות ולמחשבות אלו: "זה לא הזמן המתאים, אני לא אצליח, אני פוחד מהתוצאות, אולי נחכה ועוד ועוד".

    תהליך הריברסינג – REBIRTHING הוא תהליך עוצמתי היכול להביא טרנספורמציה אדירה. כוחה של הנשימה הינו מופלא בעיני. זהו כלי עוצמתי ומרפא, אשר תומך ומקל בבעיות ותופעות כגון: קושי בהתמדה, כעס, מתח נפשי, מועקה, לחץ, מצבי רוח, עייפות, התמכרויות, אכילה רגשית, תחושת תקיעות, טראומות מכל הסוגים, מחלות ובעיות בריאותיות שונות, אשמה, חוסר ביטחון, קושי זוגי ו/או חברתי ועוד.

    מזמין אתכם לעצור, להרפות, לקחת נשימה עמוקה ולעשות את הצעד הראשון בדרך לשינוי.

    לפרטים ושאלות נוספות – דב (דובי) גור   |   052-6457987   |  פייסבוק   |   מייל

    דב (דובי) גור
    מטפל בריברסינג -נשימה מעגלית מודעת, חוקר, מתרגל ומאמין גדול בכוח הריפוי המופלא של הנשימה  והריפוי העמוק שהיא מביאה.
    עובד עם מגוון כלים כמו נוכחות, הילינג, מדיטציה ביואנרגיה והילד הפנימי וגם כלים מעולם הפסיכותרפיה הגופנית הביו דינמית.
    בוגר קורס המטפלים של נירוואן לב. חבר בצוות המטפלים של Integrative Core Healing Institute.
    מנחה סדנאות ריפוי קבוצתיות בנשימה מעגלית- ריברסינג  בכרכור. ומפגשים וטיפולים אישיים בתל אביב ובכרכור.

    המלצות מסדנאות וטיפולים:

    "דובי יקר, איזה מטפל מעולה אתה. דרך הריברסינג שעשיתי איתך קיבלתי את האנרגיה שלי חזרה, המון רגשות ומקומות תקועים השתחררו, ונוצרו מקומות חדשים שהתמלאו באנרגיה נפלאה של עשיה,חיוניות ושמחה. ממליצה בחום רב." (שורי)

    "כמו רובנו, גם אני במעגל מרוץ החיים. בית, עבודה, ילדים… על ריברסינג שמעתי מדובי. להגיד את האמת?! לא ממש האמנתי שאפשר לחולל שינוי בגוף רק ע"י נשימה נכונה. השבוע אחרי הטיפול הראשון שזכיתי לקבל מדובי, נוכחתי לדעת כמה טעיתי. יצאתי מהטיפול נינוחה ורגועה, אנשים שמכירים אותי אישית שמו לב אפילו לשינוי באינטונציית הדיבור שלי. פשוט מדהים. אמנם זו הייתה החוויה הראשונה שלי אבל בהחלט לא אחרונה. נתת מעצמך בטיפול מסור ומקצועי. עלה והצלח ועוד ניפגש…" (רחל)


    להגיב
  • הילה לב – בריאות ומהות

    [הילה לב]

    הוא מגיע אלי אחרי משבר רגשי עמוק ועם כמיהה שנמשכת כבר שנים, לרדת במשקל.

    היא מגיעה עם אבחנה טרייה של סרטן והמלצות חריפות לשינוי תזונתי.

    ***

    הוא והיא והם, מתיישבים אל מולי בקלינקה, בנקודה כזו במסע חייהם שבה הם מבינים את הצורך בשינוי, כי משהו פתאום התעורר בהם.
    לרוב זה קשור בכך שמשהו גם השתבש.
    הנסיון שלי מספר לי שהתעוררות כזו מתאפשרת, לרוב דווקא אחרי משבר רגשי או כאב גופני שלא נותן מנוח.

    אני מבינה אותם, כי הרי גם אצלי זה התחיל ככה.

    אצלי ההתעוררות והכמיהה לשינוי הייתה כרוכה במשבר ארוך מאוד שלווה בתחושת חוסר מיצוי.
    חיפשתי חיפוש אחרי משמעותם העמוקה של החיים, הרגשתי לבד בעולם והייתי בת 19. בתוך המשבר, אולי אפילו בליבו, התעורר בתוכי קול חזק – ידיעה, שאני רוצה ״עוד מהחיים האלו״, שיש יותר ושאני רוצה להתעורר לריפוי אמיתי. יצאתי למסע של מחקר עצמי ותודעתי.
    באופן לא מפתיע וכמעט באנלי, נסעתי עם הקול הפנימי הזה, להודו. בהודו תרגלתי יוגה והתוודעתי לתורות הריפוי המסורתיות, הרוחניות, ההוליסטיות. עברתי דרך צומות ארוכים, עשיתי שיטות ניקוי יוגיות והפנמתי תרגולי מדיטציה עמוקים, שחברו יחד למסע משנה חיים.

    בהודו חוויתי באופן ברור ש״בריאות״ ו״מהות״ כרוכים ומשלימים זה את זה. ומתוך החוויה הישירה שלי את עצמי, הבנתי איך בריאות הנפש, היא המפתח לבריאות הגוף.
    כאשר חזרתי ארצה, הייתי אחרת. ידעתי באופן ברור – שאני רוצה לדעת ולחקור מהי ״בריאות אמיתית״ וכיצד אפשר לחיות אותה ולשהות בה. עם הבקשה הזו הלכתי ללמוד ולהכשיר את עצמי, יצאתי למסע ממושך לרכוש כלים פרקטיים וידע, כדי לעסוק בריפוי.

    ***

    כיום, כמעט 20 שנה מאז אותו טיול להודו אני נטורפתית מוסמכת ומנהלת קליניקה פרטית בפרדס חנה, הרבליסטית מומחית ורוקחת צמחי מרפא, מומחית לתהליכי ניקוי רעלים ולתהליכי מודעות באכילה רגשית. מטפלת בילדתי בת השש, מטפלת בגינתי ומלווה אנשים לבריאותם. 

    את עצמי ואת השקט שלי אני מוצאת בטבע, קרובה לאדמה, רחוק מהסחות הדעת וההמולה של החיים המודרניים (אבל אני יודעת גם ליהנות מבילוי בבית קפה עירוני ומסרט טוב).

    בדרכי אל הקליניקה הפרטית הרצתי במכללות לרפואה משלימה, העברתי סדנאות לניקוי רעלים, עבדתי בקופת חולים מכבי בליווי אנשים באופן פרטי לשינוי אורחות חייהם ולבריאותם הטבעית והשלמה, עברתי השתלמויות רבות בארץ ובחו"ל בתחום צמחי המרפא והסימביוזה המופלאה בין גוף לנפש. העברתי את עצמי הכשרה ארוכה ואני עדיין ממשיכה ללמוד ולהתפתח כל הזמן, כך שבכל מפגש איתי מוגשות לכם שנות מחקר ונסיון רבות שמביאות לתוצאות.

    ***

    פניות רבות של מתענינים מתחילות בשאלות כמו:

    ״אם את נטורופתית, אז על איזו גישה תזונתית את ממליצה"?

    "מה הסוד שלך בצמחים לטיפול בסרטן, מה את נותנת לסרטן השד״?

    הסוד הוא שאין לי סוד. כלומר, אין צמח אחד או ״תפריט אחד נכון״ שיתאים למחלה כלשהי, לכן יכולים להגיע אלי שני חולי סרטן הערמונית ולכל אחד מהם אמליץ על טיפול שונה לחלוטין.

    הסיבה לכך היא שאני מטפלת באדם ולא במחלה. אני מטפלת מתוך תפיסת ״הרפואה ההוליסטית האינטגרטיבית״.

    בחרתי בתפיסה הזו כי היא מתיישבת עם האמונות שלי. אני מאמינה שלכל אדם יש צרכים משלו ולכן אני לא מחזיקה באג'נדה תזונתית אחת וכפי שלכל אדם יש צרכים תזונתיים שונים כך גם אין לתפישתי גישה או רפואה אחת יחידה ונכונה.

    אני מטפלת באנשים שמבקשים שינוי אמיתי, אנשים שהגוף שלהם קרא אליהם באמצעות כאב או ליקויי גופני, לעיתים הגוף צעק אליהם נואשות בדמותה של מחלה קשה.
    אנשים שמגיעים אלי מרגישים תקועים עם הבריאות שלהם, עם עודף המשקל שלהם, או עם התחושה שהגוף ״בגד״ בהם ואינם יודעים לאן לפנות. לעיתים קרובות, מגיעים גם אנשים שכבר עשו את הצעד ופנו לאיש מקצוע, אך הם מתקשים ליישם את ההנחיות המחמירות לבדם.

    אני מציעה מפגש פרטני ומאמינה שבאמצעות ליווי אוהד, תומך וקשוב שמאפשר ומייצר תהליך, ניתן להגיע לתובנות עמוקות ולשינויים ארוכי טווח.

    ***

    אני יכולה לספר לך עוד ארוכות ורבות על הקסם של דרך הבריאות הזו, לספר שמזון מותאם ואכילה מודעת היא משנת חיים, שבחירה בתפריט חדש יכולה להוות פריצת דרך של ממש. אני נוכחת פעם אחר פעם שבליווי הנכון והמותאם, אין כבר צורך "לשמור על המשקל" כי גוף שבאמת מקשיבים לו מתאזן מעצמו, שמחת החיים בו גוברת והעשיה נעשת צלולה יותר.

    התהליך שאני מזמינה אותך לעבור הוא תהליך שאני עוברת כבר שנים ארוכות.

    לא מדובר במשהו חיצוני לי. בגוף ידע שאני מוסרת מאדם לאדם. התחום הזה הוא אני, ואני הוא – מדובר בחיי שלי ובדרך שאני עצמי צועדת בה.

    אני מזמינה אותך לצעוד ביחד איתי בשבילי הריפוי הפרושים לרגלינו.

    הילה לב   |   052-8985097   |   אתר   |   מייל   |   פייסבוק


    להגיב
  • תשעה ימים / רודי סעדה

    החלק השלישי – הגשם הראשון שלי

    [רודי סעדה]

    3.5 שנים, 118 דפדפות, 8,324 דפים עד לרגע זה, שאני מצייר את החיים באותיות כחולות על דפי שורות, מתויקים לשעות וימים, שזורים בספירלות עם כריכות צבעוניות, מכילות בתוכם סיפורים חיים משוגעים, אחרי שקטפתי את הסיפור הראשון לפני שבוע, אני ממשיך בהחלטה הנחושה שקבעתי לשלוף אחד נוסף.

    'לגורל יש דרך מתעתעת להאיר לנו את המציאות', לא זוכר איפה שמעתי את המשפט הזה אבל מאז שפגשתי אותו, הוא כמו פנס המלווה לי את החיים, מזכיר לי שהחיים הם אוסף של צירופי מקרים הקבועים מראש.

    יש אנשים שצופים בטלנובלה, יש כאלה שכותבים אותה, ויש כאלה שחיים טלנובלה, אני חייתי אחת כזו, ולא סתם טלנובלה, הטלנובלה הכי פרועה ופסיכדלית שהוקרנה במסך חיי.

    זה לא שטלנובלה זה דבר רע, או טוב, זה פשוט טלנובלה, סיפור חיים אינטנסיבי, ארוך, תלוש מהמציאות לפעמים, ובעיקר מתיש. אני שמח שהוא הסתיים.

    הטלנובלה שנסחפתי אליה פרוסה על 912 ימים, הדפים מספרים לי את זה, לא אני, אבל לרכז 912 ימים לסיפור קצר עם התחלה אמצע וסוף זה כבר לא טלנובלה, וזה גם אחו שיליניג מאתגר, לכן ארכז את עדשת מצלמת המילים האלו שנכתבו בזוּם-אִין לתשעה ימים ספציפיים, וזה יהיה החלק הראשון. החלק השני, בטח ייוולד בהמשך הדרך, הוא הרי יושב לי בגרון כמו שפעת שרוצה לפרוץ.

    את תשעת הימים האלו אני שולף מתוך מחברת מס 7, ממש מהראשונות, מהדפים של אביב 2014 ליתר דיוק בין ה 11.4 ל 20.4. הדפים האלה, חזקים וכואבים, הרבה כעס יש על השורות, פה ושם פיסות קטנות של אור. חרטתי על הדפים האלה, כמעט קרעתי אותם עם עט פיילוט שחור גודל 5, צרחתי את נשמתי כמו ילדתי סברס קוצני מפי הטבעת, בחיי. מסונוור מכמות החושך שהייתי עטוף בהם אני בקושי יכול להבחין בכל הכתוב, אבל ממעט רסיסי המילים שעוד אפשר ללקט פה ושם, כמו ריח בושם ישן אני נסחף לזיכרון החושים של אתגר החיים שנחשפתי אליו באביב ההוא.

    ולסיפור הבא אני קורא 'תשעה ימים'

    ***

    ברחוב הפלמ"ח בגבעתיים יש בניין אחד רעוע, שתי קומות יוצרים אותו, ושני דיירים גרים בו, אני אחד מהם.

    בקומה השנייה גר לו 'תומר השכן' וממש מתחתיו בדירת הקרקע, אני. בבניין הזה, שבגבו מתחיל בית הקברות של נחלת יצחק בגבעתיים, מצאתי את עצמי גר שלוש שנים. היתרון בלגור בבית שכזה, זה השקט המדהים והשכירות הזולה ביחס לכמות המטרים המרובעים שאני מאפשר לעצמי. החיסרון- הקור שחודר דרך הקירות. אבל יותר מהקור זה הרעשים האלו שנשמעים מהתקרה, כאילו אני עד למהלך חייו של השכן שגר מעליי, אני שומע את כפות רגליו היחפות צועדות למטבח, ואז מטיילות לשירותים ובחזרה לסלון, גורר שולחן, כיסא, אני שומע את הכלב שלו משחק עם הצעצוע המעצבן, את הבחורה שנאנחת בזמן שהוא שוכב איתה, ואפילו את הספלאש של השירותים שהוא מסיים לחרבן.

    לבחור שגר שם אני קורא 'תומר השכן', בלי שם משפחה, ככה הוא רשום בתיקייה שהתודעה תייגה אותו מה גם כי הוא באמת היה שכן, הייתי קורא לו חבר, אבל לאור הטלנובלה של אותם ימים באביב ההוא של 2014 אקרא לו שכן ואולי רק כי הוא פשוט זיין את אשתי.

    אני אדייק, לא בדיוק אישתי, מי שעתידה להיות אשתי בעוד 28 ימים.

    אז איך אומרים, בכל סיפור אהבה מהסרטים ישנה גם בגידה, אז הנה היא לפניכם:

    ***

    מרץ אותה שנה, כחודש לפני אותם תשעת הימים אני חותם עם 'חברים הפקות', על תפקיד של 'זקן חכם' בסרט הילדים של רוי-בי, הטרזן של הילדים. אחרי התפקיד האלמותי של אברום בקופיקו, הרשתי לעצמי לגבות מחיר ראוי לימי הצילום האלו, מה גם שבאותה העת זוגתי שלא מזמן חזרה מקנדה הייתה מחוסרת בעבודה, ומישהו היה צריך לשלם את סגנון החיים שלנו. זה גם היה נשמע לי מעולה חמישה ימי צילום בעין גדי, בפארק תמנע, ועוד בתקופת האביב, מה עוד אפשר לבקש? החיים העניקו לי טריפ משגע.

    למי שעתידה להיות אשתי בקרוב, אין חברים, היא גם לא עבדה, רבצה בעיקר על הספה, עישנה את עצמה לדעת וצפתה מבוקר עד ליל בסדרות ערפדים משוגעות שגירו לה את המיניות ואת החושך הפנימי. הטלוויזיה והסיגריה המגולגלת באותה העת העניקו לה מרחב חיים עשיר ואני פרגנתי לה על זה. לכל אחד בחיים יש את זמן הבטלה הזה שבו הוא מחפש את עצמו, וזה כנראה הזמן שלה, כיבדתי אותו גם אם זה דחק כלכלית.

    יומיים לפני הצילומים בעין גדי הכרתי לה את 'תומר השכן', רזה שחום, עירקי, בעל רגליים ארוכות דקיקות, וכלב מוזר שלא מזמן אימץ.

    "תכירי זה תומר השכן" אמרתי לה שחלפנו דרך הדלת שלו.

    "היי" היא חייכה לפניו והעניקה לו את החיבוק המסורתי שלה.

    ***

    "אני לא מכירה אף אחד" היא קימטה את פיה רגע לפני שכיביתי את האור לשינה

    "יהיה בסדר"

    "תבדוק איתם אם אני יכולה לבוא איתך לצילומים"

    "מאמי זה לא יכול לעבוד ככה, אני אבדוק, אבל יהיה לי יותר נוח לעשות את הצילומים האלו לבד"

    "הוא מעשן" הוספתי "תוכלי לעשן איתו ולצאת עם הכלב ובכלל להכיר אנשים חדשים בשכונה"

    בחמישה ימים שאני פמפמתי ימי צילום בעין גדי, 'תומר השכן' פמפם את אישתי.

    ואז לימון.

    ומפה בעצם מתחילים תשעת הימים.

    קצצתי סלט. את ארוחות הבוקר בחודשים האחרונים אני מכין, גם את הצהריים, גם את הערב, בתקופה ההיא אני די עשיתי הכל, היא בעיקר עישנה והשקתה את התודעה שלה בסדרות מלאות בדם.

    היה חסר לימון בסלט.

    "אני לא אוכלת סלט בלי לימון"

    "מאמי זה לימון"

    "לא רוצה לאכול"

    "הווו" פלטתי אנחה בתסכול וגררתי את רגליי החוצה, מדירת הקרקע שלי לדירת הקרקע שממולי הפריד עץ לימון עסיסי של השכנים. הייתי קוטף ממנו לא מעט בימים דחוקי לימון, השכנים קטפו את כולו, והלימונים שעוד נשארו היו תלויים בצמרת העץ, מצאתי את עצמי קופץ ונשרט בקרחת כדי לפנק את עצמי בלימון.

    כשחציתי את משקוף הדלת הבחנתי בה מקופלת על ערסל הנדנדה, דמעות בעיניה.

    "מאמי, הנה לימון, אל תעשי מזה עניין"

    "התאהבתי בתומר" היא פלטה

    "מה?"

    "חלמתי עליו בלילה"

    "אני לא מבין… מה?"

    "חלמתי על תומר בלילה"

    "בסדר גם אני חלמתי על קריסטן בל אתמול"

    "אני התאהבתי בו"

    "מאמי מה קרה?"

    "שהצטלמת לסרט זה קרה"

    "קרה מה?"

    "אני עולה אליו"

    "מה לעלות אליו? אני לא מבין"

    "אני עולה אליו"

    "אני לא מבין"

    "אני חייבת לבדוק"

    "את חייבת לבדוק מה לעזאזל?…. מה?!"

    "כן"

    "כן מה?" צעקתי בקול "לכמה זמן? מה? עד מתי? מה?!"

    היא שלחה רגליים פזיזות לחדר השינה, שלפה את תיק הקרעים הצבעוני שלה מתחתית הארון, החדירה בו שלושה זוגות תחתונים, שרוואל חום שקניתי לה מתנה משוק הכרמל ובבכי חצתה את משקוף הדלת וקיפצה שלושה עשר מדרגות ל'תומר השכן'. שמעתי את הרגליים שלה דרך התקרה שמעליי. עמדתי דומם.

    גם הלב.

    ***

    באמת שמאתגר לתאר מה עובר עליי באותם ימים, חלק מלימוד הכתיבה זה למלל את התחושות האלה בדימויים חיים, ועדיין, איך אני יכול לתאר את אישתי שנמצאת כעת עם השכן שמעליי? איך אפשר לתאר את מערכת העיכול של הלב, וגלגלי הזיזים של החשיבה, אז לפעם הזו הרשו לדמיון שלכם להתרחב ולתמונה שהיא איתו להיות שווה אלף מילים.

    הדפים מספרים לי שלא ישנתי, אני זוכר שלא ישנתי אין צורך להביט בדפים, לא בכיתי, הייתי שבור אבל אף לא דמעה אחת, הגוף לא הצליח לעכל דמעות. עבר יום שלם וזה הרגיש כמו עשור. גופי כאילו קפא בבוקר הזה של הלימון ורק מחשבות, כמו שיירות נמלים מבוהלות התרוצצו להן בחלק הזה בין האוזניים.

    וממנה לא שמעתי.

    הפעם שתי זוגות רגליים התרוצצו שם ממקום למקום על התקרה, ופעמיים ספלאש של קקי, ואת הצחוקים שלהם מהמרפסת שמעתי בקול. אני סטנדאפיסט שבור, והיא צוחקת עם השכן שמעליי, החיים התהפכו עליי.

    ואז הקאתי, דמעות מהעיניים הקאתי.

    יום עוקב יום עוקב יום עוקב יום, ואני נתלש מהמציאות, אני לא מצליח לקרוא את מה שכתבתי ברגעים הכואבים האלה, המילים מחוברות, האותיות גמלוניות, כאב כותב כאב בצורה מבולגנת, אני מזהה את הבדידות מתוכן, את השקט המצמית של הלב. זוכר שבכיתי את האותיות ההן על הדף, אדם יכול לעלות על גדותיו, שלמילים אין דרך מילוט, והמילים ההן כמו פילים נשאו מחשבות כבדות יותר ממשקל גופי, עכורות, מרירות, אפלות, והנה חג החירות בפתח ובתוכי הלב שלי כלוא.

    ארבעה ימים שכאלו סחבתי, לבד, אני העט והמחברת.

    ואז מייל מברזיל.

    אני מכיר את המייל הזה, כאילו זימנה נשמתי את המייל הזה אל חיי, פתחתי אותו זה היה אמיליו, אמיליו הוא חבר מברזיל.

    מעולם לא הייתי בברזיל, אבל אני מכיר אותו בעיקר מקוסטה-ריקה, באחד המסעות שלי בקוסטה ריקה, פגשתי אותו, טיילנו יחד.

    לא סיפרתי לאף אחד עליו, לא לזוגתי, גם לא לחברים הכי קרובים שלי, לאף אחד, זה היה הסוד שלי, וזאת הפעם הראשונה שאני חושף אותו ומעלה אותו על הכתב, באישורו.

    הוא בן 61 מבוגר ממני כמעט פי שתיים והחיבור ביננו היה מדהים, לא לא שכבנו, מה קשור? (אני רציתי הוא לא היה בעניין 🙂). הוא מדבר בעיקר פורטוגזית, והאנגלית שלו צולעת, באותה העת לא ידעתי פורטוגזית, אבל לאור החברות בינינו החלטתי ללמוד ברצינות את השפה.

    אמיליו הוא חבר נפש, צריך להיות אמיץ כדי לפגוש ולטייל עם אדם בן 61, הוא אהב את האומץ שבי ודרכו למדתי שמי שאמיץ מרוויח. הוא חכם, ולטייל איתו זה כמו לטייל עם קוסם, הוא נעים, נוכח בצורה בלתי רגילה, ולפעמים אני לא מאמין שהוא בכלל הסכים להיות חבר שלי, הוא מהפנט במילותיו, ועל אף גילו המופלג, נשמתו כמו נער נמרץ, עיניו שחורות, רכות, נוגעות, בורקות מאור, מבטו בעיניך משקיט לך את הנפש, מה לסטנדאפיסט מישראל לטייל עם אדם ניאנדרטלי מהאמזונס? לך תדע, כי בדיחות לא היו שם, על אף שבמחיצתו הייתי שמח כל הזמן. הוא מחייך הרבה ומעשן לא פחות.

    הופתעתי לפגוש במייל 'אני בישראל בוא נפגש', יש לו טיימינג להיפגש תהיתי לעצמי. בעצם, אולי הוא באמת מצא לו זמן מתאים לבוא.

    השבתי לו בהודעה שאשמח, והסברתי לו שאני לא במצב טוב. הוא חזר אליי 'אני מרגיש'. ברור שהוא מרגיש, הוא כולו רגש עטוף בגוף.

    קבענו שנפגש ביום חמישי.

    ארבעה ימים עברו מאז שהאישה שלי עלתה ל'תומר השכן'. כעת שאני מביט בדפים, הרבה שחור, שירי כאב, מילות נקמה ושנאה. חמתי בערה בי, הרבה בעיטות בבטן שלו ושלה, כעס, עלבון. מילות חבלה מנפצים את הדפים ההם, מוזר לי להביט בהם, חלפו שלוש שנים מאז ונדמה כאילו גלגול חיים אחר ממני ברא אותם מתוכי, בא לי לזרוק את מחברת מספר 7 הזו, ואולי אעשה זאת אחרי שאעלה את הסיפור הזה לכאן.

    והיא?

    נעלמה, נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה שבקומה שנייה.

    לא אשכח איך עליתי עם סולם, והצמדתי כוס לתקרה, לנסות לשמוע אותם מדברים, ללקט עוד קצת ממה לו יש ולי אין, הסקרנות ניצחה את הביטחון העצמי שלי שהתרסק מרגע לרגע אבל הטריק עם הכוס לא עובד חברים, מה גם שהצוואר יכול להיתפס, נאלצתי להסתפק בכפות הרגליים שלהם מתרוצצות שם בתקרה בארבע בבוקר, תפילות שחורות כתבתי במחברת ששמעתי אותם שוכבים.

    ביום חמישי נסעתי לאמיליו, הוא שכר דום (אוהל מעוגל שכזה) במושב עמיקם, איך הוא מכיר את ישראל, ואיך הוא מכיר את עמיקם, ואיך הוא שכר בכלל דום, אני תוהה לעצמי ומיד נזכר שכזה הוא אמיליו הוא מהאנשים האלה שיודעים לנווט בחוטי החיים, לארוג אותם כמו היה כאן אזרח מן המניין. בדקתי בגוגל היכן זה עמיקם, והבנתי שאצטרך לעלות על רכבת לכיוון בנימינה. מפגשים עם אנשים ברכבת זה הדבר האחרון שבא לי עכשיו, אבל אין ברירה. שלפתי תיק תכלת של בנק פועלים, שמתי בננה, 'כוחו של הרגע' של אקהרט טולה, קפוצ'ון סוודר אפור מרנואר, מחברת, עט, ועליתי על האופנוע.

    החניתי את האופנוע בעזריאלי, שמש אחר הצהריים ליוותה אותי שנכנסתי לתחנת השלום ועליתי על הרכבת המהירה לבנימינה, 43 דקות לבנימינה, 5 עצירות ביניים, ואין סוף מחשבות שמשתוללות לי בראש כמו פופקורן על אקסטה.

    בבנימינה, אני ממתין לאוטובוס, הוא יגיע עוד שעה וארבעים, זמן טוב להכין את עצמי לאמיליו, אבל מוחי מצויד בתמונות שלהם יחד בקומה השנייה, הכאב החד הזה שלא מרפה מלכרסם לי את הלב, הבושה שאופפת אותי, ואיך אספר לאימא שהחתונה מבוטלת. במחשבות מתנגחות אלו, ככה הגעתי למושב עמיקם.

    האוטובוס שלף אותי בתחנה הלא מסומנת וכבר אז הבחנתי ביופיו של המקום, הרגליים ליוו אותי למקום שהוא ציין לי במייל, דום יפה התגלה לפניי, והשקיעה התחילה להאדים את האזור כולו, כמה שיפה פה, הפריחה הייתה צבועה בירוק מסנוור, והלב שלי לרגע קט חזר ללבלב.

    אמיליו יצא בדיוק כשחלפתי בדלת העץ בכניסה לחצר בו עמד הדום, הוא פנה אליי, והעיניים שלו היו מבריקות כמו תמיד, חיבקתי אותו לא ראיתי אותו איזה שנתיים וחצי, הוא חבר טוב, לך תסביר לאנשים שיש לך חבר בגיל של אבא שלך.

    "בא לך לישון בחוץ הערב?" הוא שאל בפורטוגזיות.

    "כן למה לא".

    אני אוהב את השינה בחוץ עם אמיליו, זכורים לי לילות אדירים איתו ביער שם בקוסטה ריקה, סביב המדורה עם תה חמים, ושיחות על החיים ומעבר, עכשיו שהפורטוגזית שלי השתפרה, אני אוכל לחפור לו כמו שצריך.

    הוא נכנס לדום וחזר אחרי רגע עם תיק גב חום, קטן, ומזרון יוגה סגול בידו הימנית, במבט אילם הורה לי להשאיר את התיק שלי בכניסה לדום.

    יצאנו בהליכה רגלית מהכביש המפוסל בפסי האטה, ובמעבר חצץ צדדי פנינו ימינה ונבלענו למעבה היער של פארק אלונה שליד המושב, השמש ברגע זה שקעה ולפי החישוב שלי האור הולך להספיק לעוד עשרים דקות, סמכתי על אמיליו, הוא מצא מקום נעים בין עצי האפרסמון לעצי הרימון, הוא הניח את תרמילו, פרס את מזרון היוגה הסגול ויצא לשוטט בסביבה, הנחתי את הישבן, ולרגע שמתי לב ששכחתי את המחשבות הקודרות שניקרו בי כל הנסיעה ברכבת.

    כשהבחנתי בו חוזר עם ערימת עצים, עשיתי כמוהו, ויחד ליקטנו גזעי עצים יבשים.

    החושך הגיע, ואיתו קור עז שדקר אותי כמו סיכות בכל הגוף, אמיליו שלף מצית והדליק מדורה נאה שחיממה אותנו במהירות.

    "אישתי" זרקתי אותה לאוויר.

    "מה איתה?"

    סיפרתי לו הכל, על אישתי, ועל 'תומר השכן' ועל זה שהיא עכשיו איתו ושאני לא יכול לשמוע אותם צוחקים מלמעלה, ושכל מה שבא לי זה רק לחבק אותה חזק חזק, שאני מקנא ב'תומר השכן' על מה שיש לו ולי אין, כמה אני מקנא בו. סיפרתי לו על הלב שכואב, על המוח שלא שקט, על מחשבות החבלה שמתפוצצות לי בתודעה, על החושך, על ההרס שבתוכי, על האנרגיה השלילית שמקוננת בתוכי, על המרדף אחרי הנחש הארסי שהכיש אותי שעצם המרדף אחריו רק מחדיר את הארס עמוק יותר לכל מערכות ההיגיון. סיפרתי לו כמה עצוב לי בחזה, ושאני סקרן עד שנפשי מבקשת למות רק כדי להבחין בשניהם בעיני רוחי, איך זה שמלמדים אותך נהיגה, ולירות בנשק בצבא, אבל לב שבור אתה לומד לבד, על כמה שחסרה לי שינה טובה.

    חפרתי לו שם בפורטוגזית הצולעת שלי, הוא הביט בי וחייך, "אתה בחור טוב" אמר "אתה בחור טוב".

    הוא שלף ענף קטן ושיחק עם הגחלים, כשסיים הניח פינג'אן מלא בתה.

    "אני מרגיש אותך" הוא ערבב את התה.

    "עובר עליי הרבה אמיליו"

    "אני יודע" הוא פרס חיוך רחב "זהו שיעור יפה. לך, ללב ולנפש".

    "איזה שיעור?"

    "שיעור יפה".

    קשה לי לפעמים עם האבסטרקטיות של 'שיעור יפה' מה זה לעזאזל 'שיעור יפה', חוסר הסבלנות שלי חצה את חביבות ליבי לשניים, אבל זה לא הפריע לאמיליו, הוא נשאר בשלוות הנפש שלו.

    הוא שלף את הפינג'אן מן הגחלים ומזג תה לשנינו, גמענו אותו כמעט בשלוק. המשכנו לשוחח, הוא הקשיב לי כל אותה העת, בפורטוגזית המקרטעת, בדמעות שטפטפו על המזרון הסגול. אז הוא שלף צמד חלילונים והחל לנשוף בהם, אני מכיר את החליל הכפול הזה שלו, אני אוהב את הנגינה שלו, רציתי להקשיב להם עוד, אבל אז העיניים שלי רצו לנוח, אז נתתי להן, והגוף שלי רצה לשכב, אז אפשרתי לו, קרסתי אל תוך מזרון היוגה, ונרדמתי.

    ***

    ואז חלום.

    פגשתי את אמיליו בחלום, מוזר נכון? גם לי. הוא שלח לי יד ולקח אותי למרחבים הפסטורליים של הנפש, כמו בחלום צלול, בעצם זה היה חלום צלול. ראיתי חוטים דקים של אור, קווים דקים של סליחה, ושם בלילה ההוא סביב המדורה למדתי את מהותה של הסליחה, למדתי שאנחנו מורכבים מסליחה, וסליחה היא כל כולנו, למדתי שמתבקש לסלוח כדי לגדול, סליחתנו לשלב הקודם היא זו שמעלה אותנו לשלב הבא, וכך הלאה, והלאה והלאה פרקטלים אינסופיים של סליחה, צבועים באורות קדמוניים. אנחנו מתבקשים לסלוח, ובאנו לכאן בשביל לסלוח, הסליחה משחררת את הפחד ונותנת לאומץ להכות שורשים, לאהבה לפרוס כנפיים, הסליחה מביאה הזדמנויות ופותחת שערים של יופי, שמחה והרמוניה, יכולתי לשמוע את נגינת החליל שלו מרחוק שטיילנו בחוטי האור המהבהבים. הסליחה פותרת דאגות והדחקות והאשמות, סליחה היא המפתח למנעול של הצמיחה.

    זה ממש מאתגר לתת מילים לאותו חלום צלול, אבל זה מה שראיתי ואני מנסה למלל את המראות האלה.

    צללנו עמוק, עמוק מאוד, הוא ניווט עם החליל שלו, שרק שריקות עדינות ולחש מילים קדמוניות, בבועתי ראיתי שדבר ראשון עליי לסלוח לעצמי, לגופי, לעברי, למחשבותיי, לכאבי, לקנאתי, סליחה ועוד סליחה ועוד סליחה, ספירלות של סליחה, ואז התרחקנו וראיתי את הסליחה כותבת את עצמה עם פרקי האצבעות שלי את המילים האלו, ואת ההבטחה ביום שבת ספציפי למלל את סיפורי חיי, את אלה שאני כותב כאן עכשיו. אותם סיפורים שהחלטתי לקטוף מהמחברות. ציר הזמן מתעקם עכשיו ברגע זה ממש לנגד עיני, לנגד עיניכם. הזוי אה? גם לי, אבל בחיי שזה מה שראיתי.

    ואז חושך.

    ***

    התעוררתי, השמש התעוררה חצי שעה לפניי, ענניי הבוקר כיסו בערפל חלק נכבד מעצי הרימון שליד, ומהאש נותרו גחלים בודדות שעוד הספיקו לחמם, בעוד שעה השמש תזדקף וכבר יהיה פה מספיק חם, אבל בינתיים אמיליו הכין ביצים על האש, מאיפה הוא הביא ביצים זה? ומחבת? מחבת אמיליו? מאיפה השגת מחבת? כזה הוא אמיליו, בחיי שהיו איתו ביצים, הוא ביקש סליחה מהביצים, זה הצחיק אותי, לבקש סליחה מביצים, אבל ככה הוא מטהר אותם, הוא סיפר לי, בהודיה ובסליחה, אני אוהב את התפילות שלו בפורטוגזית, אני אוהב להקשיב לשפה שלו שהוא מלחין אותה במילותיו, כמו שירת ג'ז עתיקה.

    "איך אתה?" הוא הביט בי מסתגל לבוקר בפיהוק.

    "טוֹדוֹ בֶם" אמרתי, "אני בסדר".

    "אתה מתנה" הוא אמר.

    "אני מתנה?" שפשפתי את עיניי.

    "כן, וראוי שיתייחסו אלייך כמו מתנה, מי שיקלף את העטיפה ממך יגלה מתנה, זכור את זה" הוא לחש את המילים האחרונות, ואז הקפיץ את ביצת העין לביצת עין הפוכה. ברגעים קשים שאני עובר בחיים אני מנסה להיזכר במילים האלה שלו, אבל זה קשה, זה בעצם משמעותם של רגעים קשים שקשה לזכור את הרגעים הטובים.

    אכלתי מן הביצה, וזה הספיק לי, הוא הגיש לי כוס מים, שטף את הפינג'אן והחזיר לתרמיל, ניקה את השטח מהגחלים, וכאילו לא היינו כאן.

    נפרדתי ממנו ב 14:30 בצהריים, ב 15:17 כבר הייתי על הרכבת בדרכי לתל אביב, צפיתי בירוק הזה שהאביב הביא איתו, והלב שלי נשא פרפרים מנוקדים שטיילו לי בחזה, מזה חמישה ימים וסוף סוף היה לי שקט בראש, זה היה מעודד, מעודד מאוד. הבטתי בבנימינה מתרחקת, ואז חדרה, וקיסריה, והבתים היפים של בית יהושוע, ואז מרכז הירידים, סבידור, ובסוף התחנה שלי, השלום.

    הגעתי לשלום.

    רכבתי עם האופנוע, לא לבית, לחנות הקריסטלים סטון-אייג' ברחוב אבא הלל ברמת גן, לא יודע למה, כך רצתה האינטואיציה, ואני מקשיב לה, בחנות האבנים באבא הלל ברמת גן, נכנסתי ברגליים קלילות, למרחב האינסופי של הקריסטלים ואבני החן שיש שם, הרגליים נשאו אותי לאבני האמנסטיט הוורודות, אספתי שתיים מהן.

    את האופנוע החניתי ממש מול הבניין הרעוע הזה ברחוב הפלמ"ח איפה שגרים בו שני דיירים, שלחתי מבט למרפסת בקומה השנייה בזמן שחלצתי את הקסדה מראשי אבל הם לא היו שם. נכנסתי לחדר המדרגות ועליתי שלושה עשר מדרגות לקומה של 'תומר השכן', דפקתי בדלת, הוא היה מופתע לפגוש אותי פתאום.

    "אני יכול להיכנס?"

    "כן" לא היה לו להגיד אחרת.

    נכנסתי, היא התגלתה לפניי יושבת על הספה עירומה, מכוסה במעט בחלוק פליז לבן עם כתמים ורודים, הוא בטח קנה לה את החלוק.

    זה היה להם מוזר שאני בבית שלהם, גם לי. ואז הלב שלי דיבר, אמרתי להם "אני מתנה, וקניתי לכם מתנה לזוגיות" שלפתי את שתי אבני האמנסטיט הוורודות, עטופות כל אחת יפה יפה. "שיהיה לכם טוב" אמרתי. "אני יודע, זה מוזר, בעולם הזה יש סיפורים שמסופרים בסרטים הכי הוליוודיים שיש, וכנראה שאנחנו באחד מהם, וכמו תסריטאי מיומן, אני רוצה לסיים את זה בטוב".

    הם לא הבינו את הגישה של הנבגד שמולם והם לעולם גם לא יבינו, לעולם הם לא ידעו מה עבר עליי בלילה ההוא עם אמיליו.

    לחצתי את ידו של 'תומר השכן', ואז פניתי אליה, לטשתי עיניים אוהבות בעיניה, אולי עשר שניות, ואז חיבקתי חיבוק אחרון את מי שהייתה אמורה להיות אישתי.

    "הכל בסדר" אמרתי להם. "רק בקשה קטנה" הוספתי "מכיוון שהבית הזה מרעיש, את הסקס תעשו בשקט בבקשה, לבינתיים, עד שאמצא דירה חדשה". הם הנהנו, מה עוד היה להם להגיד.

    יצאתי פעם אחרונה מהדלת ההיא ואז לרגע המציאות חלפה לנגד עיני. מה עשיתי עכשיו? קניתי קריסטל לבנאדם שזיין את אישתי לעתיד. כן, השבתי לעצמי, זה מה שעשיתי ולא היה אכפת לי. סלחתי לה, סלחתי לו, סלחתי לעצמי. בכל ירידה במדרגות הרגשתי שנולדתי מחדש וגדלתי בשנים.

    ארזתי את כל החפצים שלה, שתי מזוודות, ארבעה שקים ושלוש שקיות צ'ולה רחבות.

    ארבעה ימים לאחר מכן היא ירדה למטה, אמרה שהיא רוצה לחיות את חייה לצידי.

    19 יום לאחר מכן התחתנו.

    יומיים לפני החתונה היא סיפרה לי שהיא שכבה איתו עוד פעם.

    הסתכלתי לה בעיניים, נשמתי עמוק, ונזכרתי בחוטים הדקים של האור.

    לא היה קל, סלחתי שוב.

    ושוב.

    ושוב.

    ואלו רק תשעה ימים מתוך הטלנובלה של 9122 הימים.

    [בתמונה למעלה אני מאותם צילומים בעין גדי, שיחקתי דמות שחודרת לתודעה של רוי-בוי בפאטה מורגנה במדבר 'לגורל יש דרך מתעתעת להאיר לנו את המציאות' אני נזכר פתאום, אני ממש לא דומה לאמיליו אבל זוכר אותו בכל רגע]


    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
    המופע החדש שלו All-In יתקיים ב-29.5 בסטנד-אפ פקטורי


    להגיב
  • איתי שטראוס – "קרנף ירוק" – ג'יוג'יטסו ברזילאי בפרדס חנה

    לאורך כל חיי הדיאלוג הפנימי לגבי אומנויות לחימה ואלימות נע בין סקרנות לפחד, בין משיכה לדחייה. הילד שבי, זה שבגיל שבע חטף מכות בשיעורי הג'ודו, זה שחווה קשיים חברתיים ותסכולים בקיבוץ, חיפש ביטחון, משמעות ושייכות בכל ענפי הספורט ולבסוף מצא זאת בגי'וג'יטסו .

    לג'יוג'יטסו הברזילאי נחשפתי לראשונה רגע לפני "הטיול של אחרי צבא". חבר הראה לי את הסרט "Choke" על ריקסון גרייסי וגם קלטת וידאו עם אירועי ה-UFC הראשונים.

    (* אם לא ראיתם לכו לראות עכשיו!)

    כשחזרתי מהטיול של אחרי הצבא עברתי לתל אביב והתחלתי להתאמן בקבוצה קטנה. המורה הראשון שלי היה מחלוצי הגי'וג'יטסו הברזילאי בארץ והיה בעל חגורה סגולה בלבד באותם ימים. האימונים היו קשים ומאתגרים. חבריי לאימונים ואני הרגשנו איך עם כל אימון ואימון תחושות הערך העצמי והביטחון מתעצמות. הקבוצה הלכה וגדלה והפכה לקבוצה הגדולה בארץ.

    בשלב מסוים איבדתי את הקשר האינטימי עם המורה שלי, התאכזבתי ועזבתי. זה היה משבר רציני. הבנתי עד כמה חשוב לי הקשר והדוגמא האישית של המדריך. ידעתי שבבוא היום אני אתן לחניכים שלי את שביקשתי לעצמי. עברתי שנתיים של נדודים בין מועדונים עד שמצאתי את מקומי ב-TEAM-BERT בהדרכתו של ערן ברט. למדתי מערן מהי הדרכה סופר מקצועית יחד עם שמירה על קשר אישי וחם בגובה העיניים. במהלך שנים אלו קיבלתי תעודת מדריך מטעם וינגייט והתחלתי להדריך. גיבשתי את ה"אני מאמין" שלי כמאמן והתנסיתי בהדרכה של אוכלוסיות מגוונות. הדרכתי בכל הקשת הסוציו-אקונומית, עבדתי עם נוער בסיכון, ילדים, מתבגרים, גברים ונשים.

    ידעתי שבתור מאמן החינוך והדוגמה האישית יבואו לפני כל דבר אחר. עליי להיות קשוב לקשיים של כל אחד, לזכור להעצים ולהצביע על החוזקות של כל תלמיד, לכוון ולשפר את מה שדורש חיזוק. אני אוהב את האתגרים שבהדרכה. הסיפוק עצום כאשר אני מבחין בשינוי חיובי בקרב ילדים עם בעיות ריכוז, דימוי גוף, בטחון עצמי, רגישות גבוהה או בעיה בוויסות חושי.

    גם ילדים בני ארבעים ומעלה לומדים לווסת את האגו, מתגברים על חרדות ותסכולים בזכות הקבוצה והאימונים. מצאתי איכות טיפולית בהדרכת אומנויות הלחימה וזה מה שאני עושה – מאמן ומטפל.

    ההורות האישית שלי נותנת לי קנה מידה נוסף של איך הייתי רוצה שיתייחסו לילדיי
    שנים של אימון גופני מגוון, יוגה ומדיטציה מאפשרות לי גיוון רב והתאמה אישית לכל אחד.

    אני מזמין אתכם להצטרף למשפחת ה"קרנפים", כאן בפרדס חנה-כרכור.

    ג'יוג'יטסו ברזילאי מתאים לכולם.

    מוזמנים למצוא את הלוחם שבכם!

    קבוצות קטנות ללימוד ג'יוג'יטסו ברזילאי מגיל 3 ומעלה, אימוני כושר באוויר הפתוח, אימונים אישיים, טיפול באמצעות אומנויות לחימה.

    איתי שטראוס
    מדריך מוסמך מטעם וינגייט בעל ניסיון רב. עוסק כל חייו בספורט מתוכם 12 שנים בג'יוג'יטסו ברזילאי ו-MMA. מתחרה פעיל. מטפל ברפואה משלימה ובאומנויות לחימה.
    נשוי ואב לשניים. חי בפרדס חנה.

    איתי שטראוס   |   052-5013431   |   מייל   |   פייסבוק


    להגיב
  • הגשם הראשון שלי / סתיו 1987 – רודי סעדה

    החלק הראשון – מסע ה-8,196 דפים
    החלק השני – הבוכריס שלי

    [רודי סעדה]

    בשבת שעברה, כתבתי על כמות המילים שרוקנה התודעה שלי בשלוש וחצי השנים האחרונות. הבטחתי לעצמי – כחלק מלימוד הכתיבה שאני מעביר את עצמי, לטפטף החוצה מין המילים רסיסי חיים חמקמקים שאשזור לסיפורים. אז הנה הסיפור הראשון מתוכן.
    הסיפור שאני מעלה על הדפוס הדיגיטלי לא פשוט לי לפרסם, אבל האינטואיציה אומרת לי 'תתחיל מכאן יא רודי', אז אני מקשיב לה. הוא כתוב בצורה מוזרה, כמו רצף היפנוזי שכזה, אבל בעיקר טומן בתוכו חשיפה גדולה, אני בסדר עם זה, החיים והמקצוע שבחרתי לימדוני לחשוף את עצמי, אבל במשפטים שיגיעו אני חושף שני אנשים שאני מאוד אוהב והם חשובים לי לא פחות, אבא שלי ואח שלי מתוך השלושה שגדול ממני בשנה וחצי, יאיר שמו. לאבא שלי אין פייסבוק וסביר להניח שאחד האחים הגדולים יקריא לו את מה שכתבתי, מצד שני, הם אפילו לא עשו לייק לפוסט שכתבתי שבוע שעבר (לא כי הם לא רצו, הם פשוט לא הבחינו בפוסט). אבל עדיין, זה אבא שלי שיעלה על הכתב כאן.
    ולאח שלי אמנם יש פייסבוק, אבל הרבה לפני הפייסבוק יש לו שם, ומאחורי המילים יש גם אדם, נפש עדינה, ולכן אני מודד את מילותיי בקפידה שאני מעביר את הדיו למקלדת, כי הסיפור שאני הולך לספר הוא רחוק בציר הזמן הלינארי של החיים, ויש מצב שהתודעה שלו בטח שכחה את הסיפור שאני מגלף כאן, והנה אחרי למעלה משלושה עשורים אני מחזיר את הזיכרון הזה למילים.
    הזיכרון הזה נולד על הדפדפת, בתחילת הסתיו, לא מזמן דווקא, ממש לפני חצי שנה, הייתי בסיני, זאת הייתה הפעם השלישית שביקרתי בשנה הזו מצויד כהרגלי בעט נובע כחול, במחברת ספירלה, ונסיגה של כוכב מרקורי בשמיים.
    כך התחלתי לקטוף את המילים.
    הסיפור הזה קורה ביפו ג', המקום שבו גדלתי, המקום שעיצב את נפשי, בכל כך הרבה רבדים וזוויות צילום בתודעתי הנפשית.
    אבל לעת עתה אמקם את זווית הצילום ליום ספציפי, ליום שישי אחד שאותו לא אשכח לעולם, היום הנוראי של הגשם הראשון בסוף הסתיו של 1987, ולכן אני קורא לסיפור הזה "סתיו 1987" פה ושם אני אסדר משפטים, כי הסיפור הזה להפך מסיפורים אחרים שאעלה נולד מתוך זיכרון, כמעט מתוך היפנוזה עצמית והוא כתוב בצורה שכזו לכן אני נותן לו את הכבוד להביע את עצמו כפי שהוא נולד באותיות ההן תחת צילו של הדקל במדבר.
    * * *
    כבר שלושה ימים שאני כאן בחצי האי סיני, הנסיגה הזו מגרדת ממני חלקים נשכחים מהתודעה, היד משרבטת כאן מאסות של רגעים, ואני תוהה לעצמי למה באתי לפה שוב בפעם השלישית השנה. בכל ימי הכתיבה שעוברים עליי כאן אני מרגיש שאני מנסה להתחמק מהדפים, סוסי מירוץ דוהרים במוחי וכאילו לא רוצה אני לרכב עליהם, אבל יש כאן כוונה נסתרת למה באתי הנה, ואני מרגיש אותה באצבעות, משהו מתת המודע כמו מבקש לצוף, אולי זה התה ששתיתי עם חתיכת האופיום שקניתי מאחמד, או החשיש המוזהב שגולגל לריאות או בעצם זה מרקורי שעושה רוורסט בשמיים ותמיד מחזיר אותי אחורה כמו גלגול בטיים ליין של פייסבוק חיי, לטפל באבק דרכים, פוסטים שחלפתי על פניהם, אז הנה אני לא פוחד, ובוקר עכשיו ויש מספיק זמן. אז רודי תן לעצמך נשימה, ותצלול, תן לעט, ליד, לדיו, ולתנועה הבלתי פוסקת לשרבט את מה שצריך, באמונה גדולה שהכל בסדר, עד שתרגיש שהסוסים עוצרים, אוֹל אִין. זוכר?
    * * *
    מה אתה רואה? אני רואה את יפו.
    איזה שנה אתה? השנה היא 1987, קריר לי עכשיו, אני עומד על הדשא ממול הבניין שגדלתי בו אני סוקר את השמיים ועננים אפורים סמיכים מתגבשים להם מעליי. אני מוריד מבט ושולח עיניים לבלוק, אני מבחין באח שלי הגדול יאיר, לבוש בברמודה צהובה וגופייה בצבע תכלת הוא מקפיץ כדורגל על רגל מסונדלת, בואנה הוא ממש טוב הילד הזה, אני מחליט לגשת אליו.
    "יאיר אתה בא לעלות על הגג של הנגרייה למצוא כוכבי נינג'ה?"
    "מה?"
    "לעלות על הגג של הנגרייה?"
    "לא, אני מתאמן למשחק, עוד מעט שי, ליאור, יניב וקדררו מגיעים"
    יום שישי היום וזה היום של הכדורגל השכונתי.
    "מה אכפת לך זה גבוה" אני ממשיך "ויפה, ויש שם מלא מהכוכבים האלה של המתכת כמו של הנינג'ה"
    יאיר הוא אח שלי והוא גדול ממני בשנה וחצי, אני גורר אותו למשחק שלי, לעלות על גגות של מפעלים בשכונה שאנחנו גרים בה, אני משכנע אותו בקלות, שזה ממש בקטנה, ושכבר נחזור.
    "טוב נו" הוא מקמט את הפנים, וצועד לחדר המדרגות להחביא את הכדור.
    * * *
    איפה אתם? אנחנו ליד הנגרייה, צהריי שישי וכולם בבתים שלהם, אנחנו לבד, פחד כובש אותי, לא יודע, מעין פחד של 'אסור' פחד שלא הכרתי קודם לכן.
    העלייה לגג של הנגרייה היא אחת העליות הקלות בעולם, לא להאמין שאפשר לעלות 12 מטר בקלילות שכזו.
    על רעפי הגג המוזנח של הנגרייה יפו משתקפת אלי, היא יפה יפו, צנועה שכזו, ענווה, מהגובה שאני נמצא בו אני מבחין במתנ"ס בני ברית, במגרש הכדורגל של הפועל יפו, ובבית כנסת הגדול שצמוד לכפר הערבי המפחיד שדרך הפרצה בגדר מוכרים שם קני סוכר מתוקים.
    יאיר נשרך מאחוריי "יאוו כמה כוכבים" הוא אומר בזמן שהוא נעמד על הרעפים, הוא והסנדלים החומות שלו.
    "אמרתי לך, יש פה מלא"
    לא יודע מה גורם לי להפציר בו "יאיר תתקדם אתה קדימה על הגג, ואני אבוא אחרייך" אבל אמרתי לו את זה כאילו משהו בתוכי רצה שדווקא הוא יוביל את ההליכה הזו על הגג, זה גג רחב, בנוי מרעפי פיברגלס מעוגלים, כמו גלים של ים שהתקשחו.
    מילותיי משכנעות אותו ללכת וכך הוא עושה, אני זוכר את זה ממש טוב, הוא צועד על רעפי הגג המעוגלים, פוסע עליהם בפשטות, מרחק של שני מטר ואני מאחוריו, חולפות 10 שניות והוא נעלם.
    מה?
    נעלם, הוא נעלם אני לא רואה אותו.
    אני מחדד את העיניים, והוא נעלם מהגג פתאום, אני מנסה להבין מה קורה ואז אני מבחין בחור ברעפים של הגג שאני עומד בו, חור בגודל שלולית מטר על מטר, חור מטורף, חור שחור. מסתבר שהגג היה שבור ובעלי הנגרייה במקום לשים פלטה חדשה של רעפים, הניחו פלטת דֶמֵה שכזו מפלסטיק דק, ואח שלי פשוט דרך על הצלופן הדקיק הזה, ונבלע את תוך הנגרייה. גובה 12 פאקינג מטר, אח שלי צנח.
    אני ניגש בזהירות אל החור, נשכב על הבטן ומציץ מטה, אני סוקר בעיניי את חלל הנגרייה אבל חשוך שם, על אף שהחור שנוצר מאיר במעט את החלל, אני לא רואה את יאיר, גבוה כאן ממרחק 4 קומות, אבל העיניים מתאמצות ואני פתאום מבחין בגופיית התכלת שלו. הוא פתאום כל כך קטן.
    "יאיר" אני צועק לו
    הוא לא עונה.
    "יאיר"
    דממה
    "יאיר"
    הוא שוכב שם בתנוחת עובר כמו בתנוחת היוגה שאני אוהב, עם הפנים לרצפה. ואז לקול צעקותיי הוא מתרומם, אני זוכר את זה, פריים אחרי פריים, חולייה אחרי חולייה, הוא מותח את הצוואר באיטיות ומרים את מבטו אליי, ואז ממרחק 4 קומות, זה מתגלה לי, כל הפרצוף שלו מרוסק!
    כולו מלא בדם.
    אויי ואבוי!
    ואז שמעתי אותו צורח, ואז בכי, הוא מעיר את כל השכונה.
    מסתבר שהוא נפל 12 מטר על הרגליים, ואז הברכיים פגעו ברצפה, ואז הפרצוף הוטח על הרצפה. כמו דחליל, הוא שבר את שתי הברכיים וריסק את הפנים.
    אויי לא, אויי לא, אויי לא, מה לעזאזל עשיתי?
    "יאיר חכה אני קורא לאבא" פלטתי צעקה לכיוונו.
    הלב דוהר, אני צועד באיטיות שמא לא אדרך על רעפי דֶמֵה נוספים, אני מגיע אל קצה הגג איפה שקודם צפיתי על יפו שהייתה כל כך יפה, וכעת רק תמונת הפרצוף המרוסק שלו מלאה בדם מהדהדת לנגד עיניי.
    אני יורד מהגג
    * * *
    אחוז תזזית אני רץ מהר הביתה, המרחק מהנגרייה לבלוק שקודם היינו בו זה בערך קילומטר, והריצה לוקחת זמן, ואז גשם מתחיל, טיפות קטנות, שהופכות לכבדות, שמנות ומלוכלכות מכל אבק הקיץ האחרון, ואז המדרכה נצבעת בכהה, אבל אני רץ, מתופף על שלוליות הגשם עם הסנדלים שלי. זה הגשם הראשון ואני שונא אותו כל כך, הוא כל כך לא בא בזמן. אבל אני רץ, באמוֹק אני רץ.
    אני לא זוכר איך עליתי במדרגות והודעתי לאבא שיאיר כרגע נפל מהגג של הנגרייה, אבל עשיתי את זה והדבר שאני זוכר זה כשהגענו אבא ואני לנגרייה הגשם כבר פסק וכבר התאספו שם מבוגרים מסביב לדלת הברזל של הנגרייה, הם שמעו את הצרחות של ילד בן ה 8 וחצי, והם עמדו מול דלת ברזל מטורפת, כבדה, שנעולה במנעול כבד כסוף, היו שם שלושה מבוגרים ושני ילדים.
    הם ניסו לנפץ את המנעול עם בלטות מזדמנות שמצאו, אבל לשווא – זה חתיכת מנעול כבד.
    ואז הביא אחד המבוגרים איזה מוט ברזל ענק, והצליח להשחיל אותו, בין המסגרת של הדלת לדלת עצמה, אני זוכר את הרעשים של הפלדה עם מוט הברזל, החיכוך המתכתי הזה, עד עכשיו אני מקבל צמרמורת שאני שומע את זה, ברזל נוגע בברזל, אבא שלי מצטרף אליו לפתוח את הדלת. לאט לאט מצטרפים עוד אנשים לאירוע, הם שמעו את הצרחות, את קול המתכות שנפגשו. הם משחילים את המוט ויחד ארבעה גברים חסונים מעקמים את הדלת עוד קצת, ועוד קצת, ועוד קצת, ואז סדק קטן, יכולתי להבחין בעיניים של אח שלי דרך הפתח הצר שנוצר, הוא חיכה שם, כמו גור חתולים בין השיחים הוא הביט בי בעיניו הדומעות, רועד כולו. והם מעקמים את הדלת, עוד קצת, ועוד קצת, ועוד קצת, עד שנוצר פתח מספיק גדול, אבל זה עדיין לא מספיק, עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, ויד גדולה נכנסת פנימה, ושולפת את הילד עם הפרצוף המרוסק החוצה, החולצה שלפני רגע הייתה תכלת הפכה לאדומה ובקושי יכולתי לראות את הפנים שלו מרוב אדום.
    כולם היו שמחים.
    אבל לא אבא שלי.
    אבא שלי החליט להביא לו מכות.
    אשכרה?
    אשכרה.
    הוא פשוט הרים אותו ממרפק ימין והרביץ לו, לא יודע למה, אולי לחנך אותו שלא עושים דברים שכאלה.
    אבל זה אני שאמרתי לו לעלות על הגג, לי היית אמור להרביץ אבא, זה אני הייתי אמור לצנוח מהגג המעוגל הזה, אבל הוא הרביץ לו, זאת התמונה שיש לי, ואני לא יכול לשנות את ההיסטוריה של הפיקסלים בזיכרון הזה שהבטתי בו מרביץ לאח שלי השבור כמו בובת סמרטוטים חסרת אונים.
    אבל אל תכעסו על אבא שלי, תסלחו לו, אני סלחתי לו, איך אפשר לשפוט אדם שנאבק עם דלת ברזל, ושומע את הבן שלו גוסס מחרחר נשימות מאף ולסת שבורים, מי אני שאשפוט את רגעי המצוקה שבטח עברו עליו, ובאיזה קלות אפשר לאבד עשתונות, במיוחד למי שבארגז הכלים המנטלי שלו, יש רק שני כלים, חיבוק וסטירה – וסטירה הייתה בתקופה ההיא הכלי המיומן שלו.
    המבוגרים האחרים הפרידו את אבא מאחי עד שחזר לעשתונותיו, אבא אחר בזמן הזה ניגב מדם את פניו המרוסקות של אחי הגדול.
    * * *
    עכשיו אנחנו בבית. לא זוכר איך הגענו. אבא מחליט שלא נוסעים לבית החולים, קודם מקלחת ואז בית חולים 'אנחנו אולי מיפו אבל לבית החולים אנחנו נגיע נקיים'.
    בבית החולים וולפסון הכניסו אותנו מהר, לא היינו צריכים לעמוד בתור, הפרצוף המרוסק של אחי, היווה כרטיס כניסה VIP וכולם פינו לנו את הדרך.
    עלינו במעלית.
    לא זוכר – עברו מספר דקות – לא זוכר – אני ממתין מחוץ לחדר הניתוחים.
    בתוך החדר היה אח שלי, דלת עץ מפרידה בינו לביני, ואני שומע אותו צורח, אני שומע אותו בוכה, הפעם זאת חוויה לחוש השמיעה, רק סאונד, בלי תמונה אבל אני רציתי לראות, את מה שאני הייתי אמור לחוות, זה אני הייתי אמור לשכב שם על מיטת הניתוחים, רציתי לראות מה עשיתי לפרצוף של אחי שהחיים העניקו לו.
    בתחתית הדלת שלבי אוורור אלכסוניים, שכבתי עם הבטן על המרצפות הקרות, וניסיתי להציץ מה עושים לו שם, אבל כלום, רק כפות רגליים מתרוצצות, ואת רגליי המיטה שעליו שכב, שרעדו בזמן שהתפרע, וצעקות בכי כמו געיית שור, אבל לא את יאיר, נאלצתי להסתפק בקולות שהפכו פתאום לשקטות עד שהפסיקו לחלוטין.
    התרוממתי מהרצפה הקרה, חזרתי לספסל הפלסטיק שממול דלת העץ, הנחתי את הישבן על הכיסא, את הראש על הכתף של אמא ונרדמתי.
    * * *
    למחרת, או יומיים למחרת – לא זוכר. התעוררתי במיטה הרגילה, לא זוכר איך הגעתי, ואיך? ומתי הניתוח הסתיים? אבל כשפקחתי את עיניי ראיתי את אח שלי לצידי, עם פרצוף חבוש, וגם הברכיים.
    מאותו יום נפערו לו הברכיים שאלוהים יעזור, ואלוהים עזר, מאוחר יותר נתוודה כולנו שזה עזר לו עם הכדורגל, הוא גדל להיות אחד החלוצים הטובים בשכונה, אני זוכר פעם אחת שהוא שיחק, וישבתי אני בספסל הצופים, לצידי צפו במשחק אנשים שלא הכרתי, שמעתי אותם מתלחששים "תסתכל על ההוא עם האף הגדול, יש לו רגליים טובות". ואותי הצחיק שמהמרחק הגדול ההוא בין הדשא לספסלים עוד יכלו להבחין באף הענק שלו.
    והאף הזה גדל, כמו כל איבר בגוף גם האף הזה גדל.
    21 שנה מאוחר יותר הוא יעשה ניתוח אף, הוא יקצר אותו לפחות בחצי ויחזור להיות ילד יפה, ערך העצמי שלו יתחזק, גם הביטחון העצמי יעלה והוא יכיר אישה יפה ויתחתן.
    ואני אכתוב את הסיפור הזה.
    דמעות מלטפות לי את הלחי, הדיו מלטף את שורות הדפים, ומשב רוח מלטף את עלי הדקל שמחזיר אותי לנוכחות של המדבר הקסום של סיני, מזכיר לי להניח את העט, הסוסים הגיעו ליעד. עוד רגע יוסוף עוזר הטבח, יגיע וישאל אותי מה אני רוצה לצהריים, אני אסתפק במרק המלוחייה שיגיע בטח בערב.
    אני חושב שאכנס למים, לתת לרגשות האלו שצפים לחזור למקור ממנו הם באו, לתת לגאות הזו של ים סיני למלא אותי בחיבוק רטוב.
    אני אוהב אותך יאיר, כל כך.
    אני מצטער על היום ההוא, ששלחתי אותך לראות כוכבי נינג'ה ממתכת וקיבלת פנייה שונה להיסטוריית החיים והפנים שלך, אני מצטער על הגשם הראשון של 87. איך אתה חווית אותו מעולם לא שאלתי, ולא אשאל כנראה, זה הסיפור שלך, רק סליחה בליבי, אהבה, ותודה לאלוהים שאתה עדיין בחיים.
    מעולם לא עליתי על גגות יותר, וכוכבי נינג'ה לא עניינו אותי יותר.

    [בתמונה למעלה שנינו יחד חצי שנה לפני הסתיו ההוא. זה אני ששכנעתי אותו להתחפש לנינג'ה השחורה ]


    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.


    להגיב
  • חי בספר – כתיבת ספרי זיכרונות

    [גלבוע דקר]

    לפני כמה שנים סיימתי שיחת טלפון, פניתי לאשתי ואמרתי לה: "זהו, אני מתפטר, אין סיכוי בעולם שהיום, ערב יום שישי, העורך ישלח אותי להכין כתבה כשהוא בכלל לא מוכן לדבר על האפשרות לשלם לי על היום הזה."

    למחרת, יום שבת קיצי וחמים, מתכוננים לצאת לפיקניק ושוב טלפון. כשסיימתי את השיחה פניתי לאשתי ואמרתי לה: "הוא לא אמיתי, מישהו טבע בחוף הים והעורך רוצה שאסע לצלם את האסון, אני אפילו לא צלם!"

    עם עלות השמש התפטרתי מעיתון ששילם לי 4,500 ₪ בתמורה לשתים-עשרה שעות עבודה שנתתי לו ביום, ונדבקתי לספת הכאילו-עור שנצלתה בשמש של חודש יולי. אחרי חודש ימים של חשיבה על העתיד שלי כאדם שצריך להתפרנס וכאדם שרוצה לחיות ולהפסיק להיות עבד, הגיעה ההארה. קפצתי מהספה הדביקה בהתלהבות "מצאתי!" אמרתי לצופית שישבה בחדר העבודה שלה וערכה, "יש לי רעיון לאפליקציה גאונית!"

    וכך מצאתי את עצמי עושה את המיליון הראשון כבר באותו החודש.

    או שלא. אחרי חמש דקות שיחה ושאלות שלא ידעתי לענות עליהן, הבנתי כמה גדולים החורים ברשת הרעיון שלי, הכנתי קפה וחזרתי להידבק למחשבות ולספה האדומה.

    במשך שבועיים נוספים שתיתי קפה, נדבקתי, קפצתי מאושר בזכות רעיון חדש, נתקלתי במציאות וחזרתי לסורי. "תגיד, אולי תרשום מה אתה אוהב לעשות? למשל, מה אהבת לעשות בעיתון?"

    הכנתי קפה. לקחתי דף ועט וחזרתי לספה.

    "אני אוהב לראיין אנשים, לשמוע סיפורים על החיים שלהם, אוהב לפגוש אנשים מיוחדים במינם, אוהב לעבוד מהבית, רוצה להיות הבוס של עצמי, אוהב לערוך תחקירים, אוהב לקחת סיכונים".

    עבר עוד שבוע של רעיונות בשמש טרם שמעתי מצופית: "הו, זה רעיון מצוין, אני בטוחה שתצליח בזה, אתה טוב עם אנשים מבוגרים ויודע להקשיב – אין לי ספק שהם יאהבו אותך".

    מהרגע הראשון ידעתי שאני לא רוצה לכתוב ביוגרפיות או סיפורי חיים כמו אלו שנחשפתי אליהם, לכן החלטתי שב'חי בספר', המידע שנקבל מאנשים יחזור אליהם בצורה של סיפור, הכתוב בנאמנות למקור ובאופן שירגש את הקוראים המכירים את גיבור/ת הספר וגם את אלו שלא.

    מאז עברנו כמה קיצים, חלקם בשמש וחלקם בחדר מול מסך מחשב, כתבנו ספרי זיכרונות שזכו לתשבחות ולהמלצות חמות, הצטרפו אלינו עוד שני כותבים מוכשרים ולא מעט אנשים כבר מכירים את השם 'חי בספר'.

    גלבוע דקר – חי בספר- כתיבת ספרי זיכרונות – 0547-345002 – מיילפייסבוק

     

    המלצות:

    "גלבוע הפתיע אותנו ביכולותיו המופלאות לגרום לאימא להתרכז ולספר, בסבלנות אין קץ בנועם הליכותיו. הוא שיתף אותנו בכל תהליך הכתיבה ויישם את הערותינו בקשב רב ובצורה נעימה. אנו חושבות שהתהליך שאימא עברה חשוב לה ולנו לא פחות מהספר המקסים שיצא לבסוף".  יעל דותן

    "כשאני רואה את אמא קוראת בהנאה את סיפורה, מביטה בתמונות המזכירות נשכחות אני בטוחה בבחירה. מיומנות העבודה של גלבוע היא זו שמעצימה את החוויה ומעניקה לאמא ולנו זיכרון עד".  שרה וגנר

    "הכתיבה שלך גורמת לנו להתרגש מחדש מהסיפורים שסיפרנו כל חיינו… קיבלנו מתנה מדהימה לגיל 85! נמליץ בחום לכל מי שמעוניין במזכרת מרגשת". אברהם וציפורה קרייזל

    "רגישותו לזולת והבנתו את המרואיין סייעו רבות על מנת להגיע אל המרואיינים לשם קבלת אינפורמציה רחבה ומדויקת. שיתוף הפעולה של גלבוע אתנו והאווירה הטובה  ועצם היותו זמין בכל עת עזרו לנו באיסוף החומר והכנתו".  כוכבה ויצחק קרמר

    "גלבוע הוא איש שאוהב אנשים. ההורים שלי מאד נהנו מהביקורים שלו. בנוסף, כשהוא נכנס לסיפור הוא באמת מתעניין, בודק את הפרטים עד הסוף, מחפש באינטרנט, לא מוותר.במהלך חיפושיו הוא גילה לנו כמה פרטים שלא ידענו וספק אם היינו מגלים בלעדיו..

    לסיכום, אנחנו מאד שמחים שבחרנו דווקא בגלבוע וב'חי בספר'. מן הסתם יש עוד אנשים שעוסקים במלאכה הזו אבל הוא עושה אותה בדרך המיוחדת שלו, מכל הלב והנשמה".  משפחת חדש


    להגיב
  • שמחה רבה שמחה רבה? אביב הגיע, פסח…

    יותר מחצי שנה שלא כתבתי במושבה. כתבתי הרבה פוסטים, חלק שיווקיים, חלק עריכות של אורחים. אבל לשבת ולכתוב את אשר ליבי, לא יצא מאז ראש השנה. עם דגש על יצא. כי כתיבה מהלב היא כזאת שיוצאת ממנו. לא מהראש. לא לכתוב על "מה שצריך" או "מה שקורה עכשיו", אלא על עניינים שברומו של לב, שהם אוניברסלים ופרטיים גם יחד, שהם סודיים וגלויים לעיני כל.

    אבל איך מוציאים שם מהלב כוחות לכתוב או לפעול על בסיס קבוע. איך יוצאים מעבדות המוח לשקט של הלב. זה הסוד שאני מקווה למצוא השנה שאולי יוציא אותי באמת לחופשי.

    וזה לא שלא ניסיתי לכתוב. אפילו הלכתי לסדנת כתיבה עם גבי ניצן (מומלץ!). עלו לי אחלה רעיונות ואלוהים, כל מה שקורה בעולם ובחיים שלי יכול לתת נושאים לרומן. אבל כשסופסופ ישבתי מול המקלדת, מייד הצטרף השופט הפנימי שאף פעם לא מרוצה, או שהיה משהו חשוב יותר לעשות. אז מוסיף להגדרת החופש גם את החופש מביקורת עצמית. מהרצון להיות מקורי ומצוין כל הזמן. ואת הבחירה החופשית חסרת נקיפות המצפון או רגשות האשם לעשות עכשיו, בדיוק עכשיו, את מה שהכי טוב בשבילי ואני הכי רוצה לעשות (גם אם למישהו אחר זה רגע פחות מתאים).
    אני אלך לי לנוח רגע.
    "אבא קקי!" (כמה שאני טוב בתיאוריות…).

    מחר נעשה לנו מדורה עם חילדים וחברים. ליל כאוס חופשי. נדבר על מושג החופש ועל חיים בתקופה של עבדות מודרנית (כזאת שהעבד לא מודע לעובדה שהוא כזה). על ההבדלים בין חופש פנימי וחיצוני ואולי נקבל עיצה טובה מהילדים, איך תמיד לחיות את הרגע ולא לדאוג לעתיד…

    חג חירות רב מימדית הוליסטית ומלאה (-: שמח


    להגיב
Close