טורים אישיים

  • הגשם הראשון שלי / סתיו 1987 – רודי סעדה

    החלק הראשון – מסע ה-8,196 דפים
    החלק השני – הבוכריס שלי

    [רודי סעדה]

    בשבת שעברה, כתבתי על כמות המילים שרוקנה התודעה שלי בשלוש וחצי השנים האחרונות. הבטחתי לעצמי – כחלק מלימוד הכתיבה שאני מעביר את עצמי, לטפטף החוצה מין המילים רסיסי חיים חמקמקים שאשזור לסיפורים. אז הנה הסיפור הראשון מתוכן.
    הסיפור שאני מעלה על הדפוס הדיגיטלי לא פשוט לי לפרסם, אבל האינטואיציה אומרת לי 'תתחיל מכאן יא רודי', אז אני מקשיב לה. הוא כתוב בצורה מוזרה, כמו רצף היפנוזי שכזה, אבל בעיקר טומן בתוכו חשיפה גדולה, אני בסדר עם זה, החיים והמקצוע שבחרתי לימדוני לחשוף את עצמי, אבל במשפטים שיגיעו אני חושף שני אנשים שאני מאוד אוהב והם חשובים לי לא פחות, אבא שלי ואח שלי מתוך השלושה שגדול ממני בשנה וחצי, יאיר שמו. לאבא שלי אין פייסבוק וסביר להניח שאחד האחים הגדולים יקריא לו את מה שכתבתי, מצד שני, הם אפילו לא עשו לייק לפוסט שכתבתי שבוע שעבר (לא כי הם לא רצו, הם פשוט לא הבחינו בפוסט). אבל עדיין, זה אבא שלי שיעלה על הכתב כאן.
    ולאח שלי אמנם יש פייסבוק, אבל הרבה לפני הפייסבוק יש לו שם, ומאחורי המילים יש גם אדם, נפש עדינה, ולכן אני מודד את מילותיי בקפידה שאני מעביר את הדיו למקלדת, כי הסיפור שאני הולך לספר הוא רחוק בציר הזמן הלינארי של החיים, ויש מצב שהתודעה שלו בטח שכחה את הסיפור שאני מגלף כאן, והנה אחרי למעלה משלושה עשורים אני מחזיר את הזיכרון הזה למילים.
    הזיכרון הזה נולד על הדפדפת, בתחילת הסתיו, לא מזמן דווקא, ממש לפני חצי שנה, הייתי בסיני, זאת הייתה הפעם השלישית שביקרתי בשנה הזו מצויד כהרגלי בעט נובע כחול, במחברת ספירלה, ונסיגה של כוכב מרקורי בשמיים.
    כך התחלתי לקטוף את המילים.
    הסיפור הזה קורה ביפו ג', המקום שבו גדלתי, המקום שעיצב את נפשי, בכל כך הרבה רבדים וזוויות צילום בתודעתי הנפשית.
    אבל לעת עתה אמקם את זווית הצילום ליום ספציפי, ליום שישי אחד שאותו לא אשכח לעולם, היום הנוראי של הגשם הראשון בסוף הסתיו של 1987, ולכן אני קורא לסיפור הזה "סתיו 1987" פה ושם אני אסדר משפטים, כי הסיפור הזה להפך מסיפורים אחרים שאעלה נולד מתוך זיכרון, כמעט מתוך היפנוזה עצמית והוא כתוב בצורה שכזו לכן אני נותן לו את הכבוד להביע את עצמו כפי שהוא נולד באותיות ההן תחת צילו של הדקל במדבר.
    * * *
    כבר שלושה ימים שאני כאן בחצי האי סיני, הנסיגה הזו מגרדת ממני חלקים נשכחים מהתודעה, היד משרבטת כאן מאסות של רגעים, ואני תוהה לעצמי למה באתי לפה שוב בפעם השלישית השנה. בכל ימי הכתיבה שעוברים עליי כאן אני מרגיש שאני מנסה להתחמק מהדפים, סוסי מירוץ דוהרים במוחי וכאילו לא רוצה אני לרכב עליהם, אבל יש כאן כוונה נסתרת למה באתי הנה, ואני מרגיש אותה באצבעות, משהו מתת המודע כמו מבקש לצוף, אולי זה התה ששתיתי עם חתיכת האופיום שקניתי מאחמד, או החשיש המוזהב שגולגל לריאות או בעצם זה מרקורי שעושה רוורסט בשמיים ותמיד מחזיר אותי אחורה כמו גלגול בטיים ליין של פייסבוק חיי, לטפל באבק דרכים, פוסטים שחלפתי על פניהם, אז הנה אני לא פוחד, ובוקר עכשיו ויש מספיק זמן. אז רודי תן לעצמך נשימה, ותצלול, תן לעט, ליד, לדיו, ולתנועה הבלתי פוסקת לשרבט את מה שצריך, באמונה גדולה שהכל בסדר, עד שתרגיש שהסוסים עוצרים, אוֹל אִין. זוכר?
    * * *
    מה אתה רואה? אני רואה את יפו.
    איזה שנה אתה? השנה היא 1987, קריר לי עכשיו, אני עומד על הדשא ממול הבניין שגדלתי בו אני סוקר את השמיים ועננים אפורים סמיכים מתגבשים להם מעליי. אני מוריד מבט ושולח עיניים לבלוק, אני מבחין באח שלי הגדול יאיר, לבוש בברמודה צהובה וגופייה בצבע תכלת הוא מקפיץ כדורגל על רגל מסונדלת, בואנה הוא ממש טוב הילד הזה, אני מחליט לגשת אליו.
    "יאיר אתה בא לעלות על הגג של הנגרייה למצוא כוכבי נינג'ה?"
    "מה?"
    "לעלות על הגג של הנגרייה?"
    "לא, אני מתאמן למשחק, עוד מעט שי, ליאור, יניב וקדררו מגיעים"
    יום שישי היום וזה היום של הכדורגל השכונתי.
    "מה אכפת לך זה גבוה" אני ממשיך "ויפה, ויש שם מלא מהכוכבים האלה של המתכת כמו של הנינג'ה"
    יאיר הוא אח שלי והוא גדול ממני בשנה וחצי, אני גורר אותו למשחק שלי, לעלות על גגות של מפעלים בשכונה שאנחנו גרים בה, אני משכנע אותו בקלות, שזה ממש בקטנה, ושכבר נחזור.
    "טוב נו" הוא מקמט את הפנים, וצועד לחדר המדרגות להחביא את הכדור.
    * * *
    איפה אתם? אנחנו ליד הנגרייה, צהריי שישי וכולם בבתים שלהם, אנחנו לבד, פחד כובש אותי, לא יודע, מעין פחד של 'אסור' פחד שלא הכרתי קודם לכן.
    העלייה לגג של הנגרייה היא אחת העליות הקלות בעולם, לא להאמין שאפשר לעלות 12 מטר בקלילות שכזו.
    על רעפי הגג המוזנח של הנגרייה יפו משתקפת אלי, היא יפה יפו, צנועה שכזו, ענווה, מהגובה שאני נמצא בו אני מבחין במתנ"ס בני ברית, במגרש הכדורגל של הפועל יפו, ובבית כנסת הגדול שצמוד לכפר הערבי המפחיד שדרך הפרצה בגדר מוכרים שם קני סוכר מתוקים.
    יאיר נשרך מאחוריי "יאוו כמה כוכבים" הוא אומר בזמן שהוא נעמד על הרעפים, הוא והסנדלים החומות שלו.
    "אמרתי לך, יש פה מלא"
    לא יודע מה גורם לי להפציר בו "יאיר תתקדם אתה קדימה על הגג, ואני אבוא אחרייך" אבל אמרתי לו את זה כאילו משהו בתוכי רצה שדווקא הוא יוביל את ההליכה הזו על הגג, זה גג רחב, בנוי מרעפי פיברגלס מעוגלים, כמו גלים של ים שהתקשחו.
    מילותיי משכנעות אותו ללכת וכך הוא עושה, אני זוכר את זה ממש טוב, הוא צועד על רעפי הגג המעוגלים, פוסע עליהם בפשטות, מרחק של שני מטר ואני מאחוריו, חולפות 10 שניות והוא נעלם.
    מה?
    נעלם, הוא נעלם אני לא רואה אותו.
    אני מחדד את העיניים, והוא נעלם מהגג פתאום, אני מנסה להבין מה קורה ואז אני מבחין בחור ברעפים של הגג שאני עומד בו, חור בגודל שלולית מטר על מטר, חור מטורף, חור שחור. מסתבר שהגג היה שבור ובעלי הנגרייה במקום לשים פלטה חדשה של רעפים, הניחו פלטת דֶמֵה שכזו מפלסטיק דק, ואח שלי פשוט דרך על הצלופן הדקיק הזה, ונבלע את תוך הנגרייה. גובה 12 פאקינג מטר, אח שלי צנח.
    אני ניגש בזהירות אל החור, נשכב על הבטן ומציץ מטה, אני סוקר בעיניי את חלל הנגרייה אבל חשוך שם, על אף שהחור שנוצר מאיר במעט את החלל, אני לא רואה את יאיר, גבוה כאן ממרחק 4 קומות, אבל העיניים מתאמצות ואני פתאום מבחין בגופיית התכלת שלו. הוא פתאום כל כך קטן.
    "יאיר" אני צועק לו
    הוא לא עונה.
    "יאיר"
    דממה
    "יאיר"
    הוא שוכב שם בתנוחת עובר כמו בתנוחת היוגה שאני אוהב, עם הפנים לרצפה. ואז לקול צעקותיי הוא מתרומם, אני זוכר את זה, פריים אחרי פריים, חולייה אחרי חולייה, הוא מותח את הצוואר באיטיות ומרים את מבטו אליי, ואז ממרחק 4 קומות, זה מתגלה לי, כל הפרצוף שלו מרוסק!
    כולו מלא בדם.
    אויי ואבוי!
    ואז שמעתי אותו צורח, ואז בכי, הוא מעיר את כל השכונה.
    מסתבר שהוא נפל 12 מטר על הרגליים, ואז הברכיים פגעו ברצפה, ואז הפרצוף הוטח על הרצפה. כמו דחליל, הוא שבר את שתי הברכיים וריסק את הפנים.
    אויי לא, אויי לא, אויי לא, מה לעזאזל עשיתי?
    "יאיר חכה אני קורא לאבא" פלטתי צעקה לכיוונו.
    הלב דוהר, אני צועד באיטיות שמא לא אדרך על רעפי דֶמֵה נוספים, אני מגיע אל קצה הגג איפה שקודם צפיתי על יפו שהייתה כל כך יפה, וכעת רק תמונת הפרצוף המרוסק שלו מלאה בדם מהדהדת לנגד עיניי.
    אני יורד מהגג
    * * *
    אחוז תזזית אני רץ מהר הביתה, המרחק מהנגרייה לבלוק שקודם היינו בו זה בערך קילומטר, והריצה לוקחת זמן, ואז גשם מתחיל, טיפות קטנות, שהופכות לכבדות, שמנות ומלוכלכות מכל אבק הקיץ האחרון, ואז המדרכה נצבעת בכהה, אבל אני רץ, מתופף על שלוליות הגשם עם הסנדלים שלי. זה הגשם הראשון ואני שונא אותו כל כך, הוא כל כך לא בא בזמן. אבל אני רץ, באמוֹק אני רץ.
    אני לא זוכר איך עליתי במדרגות והודעתי לאבא שיאיר כרגע נפל מהגג של הנגרייה, אבל עשיתי את זה והדבר שאני זוכר זה כשהגענו אבא ואני לנגרייה הגשם כבר פסק וכבר התאספו שם מבוגרים מסביב לדלת הברזל של הנגרייה, הם שמעו את הצרחות של ילד בן ה 8 וחצי, והם עמדו מול דלת ברזל מטורפת, כבדה, שנעולה במנעול כבד כסוף, היו שם שלושה מבוגרים ושני ילדים.
    הם ניסו לנפץ את המנעול עם בלטות מזדמנות שמצאו, אבל לשווא – זה חתיכת מנעול כבד.
    ואז הביא אחד המבוגרים איזה מוט ברזל ענק, והצליח להשחיל אותו, בין המסגרת של הדלת לדלת עצמה, אני זוכר את הרעשים של הפלדה עם מוט הברזל, החיכוך המתכתי הזה, עד עכשיו אני מקבל צמרמורת שאני שומע את זה, ברזל נוגע בברזל, אבא שלי מצטרף אליו לפתוח את הדלת. לאט לאט מצטרפים עוד אנשים לאירוע, הם שמעו את הצרחות, את קול המתכות שנפגשו. הם משחילים את המוט ויחד ארבעה גברים חסונים מעקמים את הדלת עוד קצת, ועוד קצת, ועוד קצת, ואז סדק קטן, יכולתי להבחין בעיניים של אח שלי דרך הפתח הצר שנוצר, הוא חיכה שם, כמו גור חתולים בין השיחים הוא הביט בי בעיניו הדומעות, רועד כולו. והם מעקמים את הדלת, עוד קצת, ועוד קצת, ועוד קצת, עד שנוצר פתח מספיק גדול, אבל זה עדיין לא מספיק, עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, ויד גדולה נכנסת פנימה, ושולפת את הילד עם הפרצוף המרוסק החוצה, החולצה שלפני רגע הייתה תכלת הפכה לאדומה ובקושי יכולתי לראות את הפנים שלו מרוב אדום.
    כולם היו שמחים.
    אבל לא אבא שלי.
    אבא שלי החליט להביא לו מכות.
    אשכרה?
    אשכרה.
    הוא פשוט הרים אותו ממרפק ימין והרביץ לו, לא יודע למה, אולי לחנך אותו שלא עושים דברים שכאלה.
    אבל זה אני שאמרתי לו לעלות על הגג, לי היית אמור להרביץ אבא, זה אני הייתי אמור לצנוח מהגג המעוגל הזה, אבל הוא הרביץ לו, זאת התמונה שיש לי, ואני לא יכול לשנות את ההיסטוריה של הפיקסלים בזיכרון הזה שהבטתי בו מרביץ לאח שלי השבור כמו בובת סמרטוטים חסרת אונים.
    אבל אל תכעסו על אבא שלי, תסלחו לו, אני סלחתי לו, איך אפשר לשפוט אדם שנאבק עם דלת ברזל, ושומע את הבן שלו גוסס מחרחר נשימות מאף ולסת שבורים, מי אני שאשפוט את רגעי המצוקה שבטח עברו עליו, ובאיזה קלות אפשר לאבד עשתונות, במיוחד למי שבארגז הכלים המנטלי שלו, יש רק שני כלים, חיבוק וסטירה – וסטירה הייתה בתקופה ההיא הכלי המיומן שלו.
    המבוגרים האחרים הפרידו את אבא מאחי עד שחזר לעשתונותיו, אבא אחר בזמן הזה ניגב מדם את פניו המרוסקות של אחי הגדול.
    * * *
    עכשיו אנחנו בבית. לא זוכר איך הגענו. אבא מחליט שלא נוסעים לבית החולים, קודם מקלחת ואז בית חולים 'אנחנו אולי מיפו אבל לבית החולים אנחנו נגיע נקיים'.
    בבית החולים וולפסון הכניסו אותנו מהר, לא היינו צריכים לעמוד בתור, הפרצוף המרוסק של אחי, היווה כרטיס כניסה VIP וכולם פינו לנו את הדרך.
    עלינו במעלית.
    לא זוכר – עברו מספר דקות – לא זוכר – אני ממתין מחוץ לחדר הניתוחים.
    בתוך החדר היה אח שלי, דלת עץ מפרידה בינו לביני, ואני שומע אותו צורח, אני שומע אותו בוכה, הפעם זאת חוויה לחוש השמיעה, רק סאונד, בלי תמונה אבל אני רציתי לראות, את מה שאני הייתי אמור לחוות, זה אני הייתי אמור לשכב שם על מיטת הניתוחים, רציתי לראות מה עשיתי לפרצוף של אחי שהחיים העניקו לו.
    בתחתית הדלת שלבי אוורור אלכסוניים, שכבתי עם הבטן על המרצפות הקרות, וניסיתי להציץ מה עושים לו שם, אבל כלום, רק כפות רגליים מתרוצצות, ואת רגליי המיטה שעליו שכב, שרעדו בזמן שהתפרע, וצעקות בכי כמו געיית שור, אבל לא את יאיר, נאלצתי להסתפק בקולות שהפכו פתאום לשקטות עד שהפסיקו לחלוטין.
    התרוממתי מהרצפה הקרה, חזרתי לספסל הפלסטיק שממול דלת העץ, הנחתי את הישבן על הכיסא, את הראש על הכתף של אמא ונרדמתי.
    * * *
    למחרת, או יומיים למחרת – לא זוכר. התעוררתי במיטה הרגילה, לא זוכר איך הגעתי, ואיך? ומתי הניתוח הסתיים? אבל כשפקחתי את עיניי ראיתי את אח שלי לצידי, עם פרצוף חבוש, וגם הברכיים.
    מאותו יום נפערו לו הברכיים שאלוהים יעזור, ואלוהים עזר, מאוחר יותר נתוודה כולנו שזה עזר לו עם הכדורגל, הוא גדל להיות אחד החלוצים הטובים בשכונה, אני זוכר פעם אחת שהוא שיחק, וישבתי אני בספסל הצופים, לצידי צפו במשחק אנשים שלא הכרתי, שמעתי אותם מתלחששים "תסתכל על ההוא עם האף הגדול, יש לו רגליים טובות". ואותי הצחיק שמהמרחק הגדול ההוא בין הדשא לספסלים עוד יכלו להבחין באף הענק שלו.
    והאף הזה גדל, כמו כל איבר בגוף גם האף הזה גדל.
    21 שנה מאוחר יותר הוא יעשה ניתוח אף, הוא יקצר אותו לפחות בחצי ויחזור להיות ילד יפה, ערך העצמי שלו יתחזק, גם הביטחון העצמי יעלה והוא יכיר אישה יפה ויתחתן.
    ואני אכתוב את הסיפור הזה.
    דמעות מלטפות לי את הלחי, הדיו מלטף את שורות הדפים, ומשב רוח מלטף את עלי הדקל שמחזיר אותי לנוכחות של המדבר הקסום של סיני, מזכיר לי להניח את העט, הסוסים הגיעו ליעד. עוד רגע יוסוף עוזר הטבח, יגיע וישאל אותי מה אני רוצה לצהריים, אני אסתפק במרק המלוחייה שיגיע בטח בערב.
    אני חושב שאכנס למים, לתת לרגשות האלו שצפים לחזור למקור ממנו הם באו, לתת לגאות הזו של ים סיני למלא אותי בחיבוק רטוב.
    אני אוהב אותך יאיר, כל כך.
    אני מצטער על היום ההוא, ששלחתי אותך לראות כוכבי נינג'ה ממתכת וקיבלת פנייה שונה להיסטוריית החיים והפנים שלך, אני מצטער על הגשם הראשון של 87. איך אתה חווית אותו מעולם לא שאלתי, ולא אשאל כנראה, זה הסיפור שלך, רק סליחה בליבי, אהבה, ותודה לאלוהים שאתה עדיין בחיים.
    מעולם לא עליתי על גגות יותר, וכוכבי נינג'ה לא עניינו אותי יותר.

    [בתמונה למעלה שנינו יחד חצי שנה לפני הסתיו ההוא. זה אני ששכנעתי אותו להתחפש לנינג'ה השחורה ]


    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.


    להגיב
  • חי בספר – כתיבת ספרי זיכרונות

    [גלבוע דקר]

    לפני כמה שנים סיימתי שיחת טלפון, פניתי לאשתי ואמרתי לה: "זהו, אני מתפטר, אין סיכוי בעולם שהיום, ערב יום שישי, העורך ישלח אותי להכין כתבה כשהוא בכלל לא מוכן לדבר על האפשרות לשלם לי על היום הזה."

    למחרת, יום שבת קיצי וחמים, מתכוננים לצאת לפיקניק ושוב טלפון. כשסיימתי את השיחה פניתי לאשתי ואמרתי לה: "הוא לא אמיתי, מישהו טבע בחוף הים והעורך רוצה שאסע לצלם את האסון, אני אפילו לא צלם!"

    עם עלות השמש התפטרתי מעיתון ששילם לי 4,500 ₪ בתמורה לשתים-עשרה שעות עבודה שנתתי לו ביום, ונדבקתי לספת הכאילו-עור שנצלתה בשמש של חודש יולי. אחרי חודש ימים של חשיבה על העתיד שלי כאדם שצריך להתפרנס וכאדם שרוצה לחיות ולהפסיק להיות עבד, הגיעה ההארה. קפצתי מהספה הדביקה בהתלהבות "מצאתי!" אמרתי לצופית שישבה בחדר העבודה שלה וערכה, "יש לי רעיון לאפליקציה גאונית!"

    וכך מצאתי את עצמי עושה את המיליון הראשון כבר באותו החודש.

    או שלא. אחרי חמש דקות שיחה ושאלות שלא ידעתי לענות עליהן, הבנתי כמה גדולים החורים ברשת הרעיון שלי, הכנתי קפה וחזרתי להידבק למחשבות ולספה האדומה.

    במשך שבועיים נוספים שתיתי קפה, נדבקתי, קפצתי מאושר בזכות רעיון חדש, נתקלתי במציאות וחזרתי לסורי. "תגיד, אולי תרשום מה אתה אוהב לעשות? למשל, מה אהבת לעשות בעיתון?"

    הכנתי קפה. לקחתי דף ועט וחזרתי לספה.

    "אני אוהב לראיין אנשים, לשמוע סיפורים על החיים שלהם, אוהב לפגוש אנשים מיוחדים במינם, אוהב לעבוד מהבית, רוצה להיות הבוס של עצמי, אוהב לערוך תחקירים, אוהב לקחת סיכונים".

    עבר עוד שבוע של רעיונות בשמש טרם שמעתי מצופית: "הו, זה רעיון מצוין, אני בטוחה שתצליח בזה, אתה טוב עם אנשים מבוגרים ויודע להקשיב – אין לי ספק שהם יאהבו אותך".

    מהרגע הראשון ידעתי שאני לא רוצה לכתוב ביוגרפיות או סיפורי חיים כמו אלו שנחשפתי אליהם, לכן החלטתי שב'חי בספר', המידע שנקבל מאנשים יחזור אליהם בצורה של סיפור, הכתוב בנאמנות למקור ובאופן שירגש את הקוראים המכירים את גיבור/ת הספר וגם את אלו שלא.

    מאז עברנו כמה קיצים, חלקם בשמש וחלקם בחדר מול מסך מחשב, כתבנו ספרי זיכרונות שזכו לתשבחות ולהמלצות חמות, הצטרפו אלינו עוד שני כותבים מוכשרים ולא מעט אנשים כבר מכירים את השם 'חי בספר'.

    גלבוע דקר – חי בספר- כתיבת ספרי זיכרונות – 0547-345002 – מיילפייסבוק

     

    המלצות:

    "גלבוע הפתיע אותנו ביכולותיו המופלאות לגרום לאימא להתרכז ולספר, בסבלנות אין קץ בנועם הליכותיו. הוא שיתף אותנו בכל תהליך הכתיבה ויישם את הערותינו בקשב רב ובצורה נעימה. אנו חושבות שהתהליך שאימא עברה חשוב לה ולנו לא פחות מהספר המקסים שיצא לבסוף".  יעל דותן

    "כשאני רואה את אמא קוראת בהנאה את סיפורה, מביטה בתמונות המזכירות נשכחות אני בטוחה בבחירה. מיומנות העבודה של גלבוע היא זו שמעצימה את החוויה ומעניקה לאמא ולנו זיכרון עד".  שרה וגנר

    "הכתיבה שלך גורמת לנו להתרגש מחדש מהסיפורים שסיפרנו כל חיינו… קיבלנו מתנה מדהימה לגיל 85! נמליץ בחום לכל מי שמעוניין במזכרת מרגשת". אברהם וציפורה קרייזל

    "רגישותו לזולת והבנתו את המרואיין סייעו רבות על מנת להגיע אל המרואיינים לשם קבלת אינפורמציה רחבה ומדויקת. שיתוף הפעולה של גלבוע אתנו והאווירה הטובה  ועצם היותו זמין בכל עת עזרו לנו באיסוף החומר והכנתו".  כוכבה ויצחק קרמר

    "גלבוע הוא איש שאוהב אנשים. ההורים שלי מאד נהנו מהביקורים שלו. בנוסף, כשהוא נכנס לסיפור הוא באמת מתעניין, בודק את הפרטים עד הסוף, מחפש באינטרנט, לא מוותר.במהלך חיפושיו הוא גילה לנו כמה פרטים שלא ידענו וספק אם היינו מגלים בלעדיו..

    לסיכום, אנחנו מאד שמחים שבחרנו דווקא בגלבוע וב'חי בספר'. מן הסתם יש עוד אנשים שעוסקים במלאכה הזו אבל הוא עושה אותה בדרך המיוחדת שלו, מכל הלב והנשמה".  משפחת חדש


    להגיב
  • שמחה רבה שמחה רבה? אביב הגיע, פסח…

    יותר מחצי שנה שלא כתבתי במושבה. כתבתי הרבה פוסטים, חלק שיווקיים, חלק עריכות של אורחים. אבל לשבת ולכתוב את אשר ליבי, לא יצא מאז ראש השנה. עם דגש על יצא. כי כתיבה מהלב היא כזאת שיוצאת ממנו. לא מהראש. לא לכתוב על "מה שצריך" או "מה שקורה עכשיו", אלא על עניינים שברומו של לב, שהם אוניברסלים ופרטיים גם יחד, שהם סודיים וגלויים לעיני כל.

    אבל איך מוציאים שם מהלב כוחות לכתוב או לפעול על בסיס קבוע. איך יוצאים מעבדות המוח לשקט של הלב. זה הסוד שאני מקווה למצוא השנה שאולי יוציא אותי באמת לחופשי.

    וזה לא שלא ניסיתי לכתוב. אפילו הלכתי לסדנת כתיבה עם גבי ניצן (מומלץ!). עלו לי אחלה רעיונות ואלוהים, כל מה שקורה בעולם ובחיים שלי יכול לתת נושאים לרומן. אבל כשסופסופ ישבתי מול המקלדת, מייד הצטרף השופט הפנימי שאף פעם לא מרוצה, או שהיה משהו חשוב יותר לעשות. אז מוסיף להגדרת החופש גם את החופש מביקורת עצמית. מהרצון להיות מקורי ומצוין כל הזמן. ואת הבחירה החופשית חסרת נקיפות המצפון או רגשות האשם לעשות עכשיו, בדיוק עכשיו, את מה שהכי טוב בשבילי ואני הכי רוצה לעשות (גם אם למישהו אחר זה רגע פחות מתאים).
    אני אלך לי לנוח רגע.
    "אבא קקי!" (כמה שאני טוב בתיאוריות…).

    מחר נעשה לנו מדורה עם חילדים וחברים. ליל כאוס חופשי. נדבר על מושג החופש ועל חיים בתקופה של עבדות מודרנית (כזאת שהעבד לא מודע לעובדה שהוא כזה). על ההבדלים בין חופש פנימי וחיצוני ואולי נקבל עיצה טובה מהילדים, איך תמיד לחיות את הרגע ולא לדאוג לעתיד…

    חג חירות רב מימדית הוליסטית ומלאה (-: שמח


    להגיב
  • הבוכריס שלי / רודי סעדה

    החלק הראשון – מסע ה-8,196 דפים

    [רודי סעדה]

    ינואר 2001 – אחרי שביליתי פעמיים בכלא הצבאי, ועם שלושה חודשי 'דפוק' שנוספו לי לשירות, הנחיתו אותי ליחידה קטנה בחיל האוויר, מובחרת, כך היא הייתה, יחידת בת של שלדג, סודית, 32 חיילים לא יותר, הייתי בסה"כ ג'ובניק בתול, חנון חבוש במשקפיים מעוטר בזקן צרפתי עטוף ביחידה של קרביים שרירנים מורעלים יפי תואר, פרחי טיס שנפלו יום קודם מקורס טיס, נהנתי מהפטיליטיס של הנופלים בשוקו ולחמנייה בכל בוקר, ומהכבוד לאכול צהריים בחדר האוכל של הקצינים. שזה אותו דבר כמו חדר אוכל רגיל רק שאוכלים בו קצינים, ויש גם קינוח.

    צהריים- חורף, העננים באותה עת נתנו לשמש שהייתה במרום השמיים להעניק ראות צלולה לרבע שעה שתבוא. בחדר האוכל בשולחן ישבו קלימיאן, ארז ויוסי התימני, אני הצטרפתי אליהם לשולחן.
    15 דקות זה מה שהייתי צריך כדי להכניס את עצמי לתסבוכת של החיים. תוך חצי דקה דגתי אותם להומור שלי, ואני על הגל, לקול הצחוקים הצטרפה דקלה ג'ובניקית מחוצ'קנת מהיחידה, שבדיוק עשתה תורנות מטבח. היה לה צחוק טוב, אני אוהב אנשים שצוחקים טוב.
    בדקה ה 4, ניגשה לשולחן אחראית המטבח, היא הייתה נגדת, היא פנתה לדקלה וציוותה עליה לחזור לשטוף את הרצפה, בצבא לא מבקשים, בצבא פוקדים, ואני שהרמתי את השולחן מצחוק, הרגשתי שיורד לי קהל מהחגיגה, ביקשתי ממנה שתישאר לעוד 3 דקות, הנגדת דיברה אל דקלה בטון דוחה, הערתי לנגדת בטון מזלזל "אל תתערב רודי" הוסיפה הנגדת, ודקלה מצאה את עצמה עם החצ'קונים המגב והסמרטוט.
    בדקה ה 7 הגעתי אל דלת היציאה מחדר האוכל, במעבר היציאה עמדה הנגדת עם קופסת קרמבואים וחילקה קרמבו לכל קצין שיצא וחלף על פניה, כשעברתי ושלחתי יד לקרמבו, היא הזיזה את הקופסה ממני וביקשה שאתנצל. נעלבתי.
    "מה?"
    "תתנצל ותקבל קרמבו"
    "אני לא אתנצל בשביל קרמבו, תביאי לי כבר את הקרמבו"
    באותה עת קרמובאים כנראה עשו לי את זה, לא יודע, וזה לא שלא היה סניף של בונזו'ר בתל נוף, היה, גם בריכה הייתה, אבל הקרמבו, הקופסה, הנגדת, ההיעלבות, ואם חשבתם שטיסת השוקולד היא ישראלי מכוער, לא פגשתם אותי בגיל 20.
    ואני עומד שם והיא פקדה עליי להתנצל.
    ואז זה יצא ממני "תמצצי לי ואני לא אתנצל" זה מה שיצא אחד לאחד, זה עוד כלום
    "תמצצי לי ואני לא אתנצל מי את בכלל?" ויצא עוד. כל ההדחקות שלי, כל הכלא, כל הכעס יצא לי מהפה. חדר האוכל היה גבוה ב 6 מדרגות מהמדרכה, ובכל ירידה במדרגה סיננתי עוד צעקה, יותר נוראית מהקודמת, כל מדרגה דקה, בחיי, שאלוהים יעזור, 6 דקות של של פה ג'ורה שפצח במונולוג הכי מקלל שיש. זה היה משחרר.

    חלפו 7 דקות כשנשמעה אזעקה בתל נוף, הבסיס החצי פתוח, הפך לסגור הרמטית, ופתאום הרבה מכוניות יוקרתיות, פלאפלים, וכל מיני מתכות על הכתף הופיעו ברחבה של היחידה הקטנה שלנו, הבסיס הוקפץ, כל האלופים ואישתם באים לחגיגה. מכונית של משטרה צבאית הופיעה. ולי קוראים למפקדה.

    אני מואשם בהטרדה מינית.

    מחליטים להכניס אותי ל 3 חודשים בכלא, אין ספק שהרסתי לקצינים האלה את הצהריים, וזה ממש לא לעניין לעשות דבר כזה.
    למזלי מתקיים משפט.
    משפט – אני בחדר של אלוף משנה, הוא מפקד היחידה, דגל ישראל מאחוריו, והוא מעמיד אותי למאסר. תוך כדי שהוא מוסר לי את פרטי האירוע אני עוצר אותו בגסות כמעט "סליחה המפקד, אני חושב שאתם מתבלבלים"
    "מה?"
    "אין לי מושג מה קורה פה, אבל אתה מתבלבל"
    "על מה אתה מדבר?"
    ברגע זה נכנסתי לאול-אין, למשחק החיים שבו אני מחליט החלטה נחושה שאני לא מרפה "אין לי מושג, יש פה איזה טעות לא הייתי בחדר אוכל, לא פגשתי שום נגדת, לא קיללתי" זה מה שאמרתי לעצמי. זה מה שאמרתי לו. מהעמדה הזו הבטחתי לעצמי אני לא זז, לכלא אני לא חוזר.
    "מה?" הוא הביט בי במבוכה.
    "יש כאן טעות" אני מסביר ואומר.
    הוא הביט בי במבטו החודר, 10 שניות בעיניים, הוא היה טוב, אני הייתי טוב יותר, לא הנעתי שריר מהמבט עד שהוא פלט "צא רגע החוצה"
    יצאתי החוצה.
    רבע שעה אח"כ מתייצבת אותה הנגדת מחדר האוכל, ושנינו נכנסים למפקדה.
    עימות – אול-אין אני אומר לעצמי בלב, רודי אול-אין.
    המפקד: זה רודי זה שהטריד אותך?
    היא מביטה בי "כן"
    ואני מסתכל בה בעיניים שואלות "מי את?"
    "מה?"
    "מי את?"
    "מה מי אני?"
    "אני לא מכיר אותך מה את רוצה ממני?"
    אול אין
    "תגיד לי אתה דפוק, היית איתי כרגע בחדר אוכל עם הקרמבו"
    "אין לי מושג על מה את מדברת"
    אול-אין
    "רודי, מה אתה משקר" היא הביטה על האלוף המבולבל "הוא משקר"
    "אין לי מושג" אני משיב "אולי היא מתבלבלת"
    "איך אני מתבלבלת, אני מכירה אותך, רודי, עם זקן צרפתי"
    "את מתבלבלת ביני לבין מישהו אחר"
    "מה?" היא מתחה את הפנים שלה בפליאה "ישבת שם בשולחן והצחקת את החבר'ה שלך"
    יש את הרגע שאתה משקר ועם השנים אתה כבר מאמין לשקר, פה השקר היה כל כך חזק שתוך כדי השקר אני מאמין לעצמי, אול-אין, זה היה רגע כל כך חזק באמונה שאפילו התודעה שלי לא יודעת באיזה תיקייה מאוחסן הסיפור שאני כותב אותו.
    שיקרתי ושיקרתי ושיקרתי, במשך 66 דקות שנראו כמו נצח מתנהל עימות אם בכלל מדובר שאני זה אני, ואני עם אול אין ביד, את עצמי אני אפילו מבלבל. אני זוכר שהיא עצרה לרגע, גלגלה עיניים לאחור, וניסתה להיזכר אם אני זה אני, ברגע הזה התודעה שלה התחילה להדהד עם השקר שלי, ואני כבר בתוך המשחק.
    שאלוהים יעזור שזה ייגמר כבר.
    המשפט הופסק.
    יצאתי מהמפקדה עם דפיקות לב וביצים של אבטיח, בשמיים השמש הסתתרה מאחורי ענן אפור ואני הבנתי שני דברים:
    1) שאני שחקן בן זונה
    2) לפה אני לא חוזר

    שלושה שבועות אח"כ שוחררתי מהצבא, חודש לאחר מכן התחלתי שנה א' ביורם לוינשטיין.
    וזאת תמונה מ2001, כבר אז מתגלים המפרצים

    החלק השלישי – הגשם הראשון שלי


    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.


    להגיב
  • מסע ה- 8,196 דפים / רודי סעדה (אול אין)

    [רודי סעדה]

    לפני שלוש שנים ושלושה חודשים בדיוק החלטתי באופן נחוש ללמוד לכתוב, ממש מאפס, להניע את היד ולהריץ אותיות כחולות על הדף, מה שיוצא יוצא, על העיני על הראסי, אוֹל אִין. בבוקר שעה בערב שעה, לא פחות משעתיים. היו ימים של חמש. 'כולל יום שבת רודי?' כן, הבטחתי לעצמי, 'כולל שאני בחו"ל?' כן כולל שאתה בחו"ל רודי. אתה נכנס לאוֹל אִין, דיברתי אל עצמי בגוף שני, אתה כותב, בכתב יד, בעיפרון, בעת כדורי, בעט נובע שנקנה מדנה עטים בדיזינגוף, ולרגע לא אדבר איתה על מחדד, שהיא לא תהפוך ל'דנה כלי כתיבה'.

    עד לרגע זה 8,196 דפי A4 ששזורים ל 117 דפדפות ספירלות זולות שנקנו ממאקסטוק בגבעתיים, לקח לי חמישה חודשים לקרוא את כולן, לא הכל מובן, לא הכל קריא, כתבתי הרבה, על החומה בסין, בחושה בסיני, כתבתי שהייתי עמוק בכוכבים ביער של קוסטה ריקה ובין סצינות בהצגה של קופיקו.

    דפים עם עיגולי קפה, דפים קרועים, חול ים, שיערות חתול לבנות, דמעות, אני זוכר אותן, זוכר כל אחת מהן.

    הרבה מחברות כתבתי סתם, מילים, אותיות שחוברו למשפטים חסרי היגיון, שירים, הרבה אני כותב על סטנדאפ, לא סטנדאפ על הסטנדאפ, מה זה סטנדאפ, אני מנתח סטנדאפ מכל הכיוונים מותח אותו עד שזה מאבד משמעות, ואז כותב רעיונות, ומחשבות, וזכרונות ועבר הרבה עבר ממלא את הדפים.

    אני כותב התבוננות, על מה אני רואה באותו הרגע, איך פעמוני הרוח שהתקנתי מנגנים לי רוח סתיו, לגשם שפורץ דרך הפתח הצר בחלון שלא סגרו עד הסוף, כותב מעבר דירה, מכתב פרידה לחבר, וברכת מזל טוב לאמא.

    כותב על הכלא בצבא, על הכלא באזרחי, מפחד פחד מוות על הדפים, על החרדות, על מערכת המשפט על הסיפור הקפקאי שהיסטוריית החיים ניווטה אותי בנתיב שאני כל כך רוצה למחוק אותו אבל משתדל לחיות איתו בשלום.

    יש מחברות שלמות שאני כותב על אמונה, ואלוהים, אני כותב תפילות, כמיהות, אני כותב על חופש.

    אני כותב את הטיולים בחו"ל, איך האינדיאני לקח אותי לטיול בנופיה היפים של הנפש בלילה ההוא סביב המדורה ביער, את הצלילה בלילה בים הקאריבי של קולומביה, את הפיגוע שהייתי עד אליו, את הצניחה החופשית בארגנטינה, ואיך לזה שעלה לפניי לא נפתח המצנח, אני כותב על המוות שלו, על כמעט המוות שלי, כותב תודה לחוט השערה, שהחזיק אותי בחיים. מרגיש כמו ויסלבה שימבורסקה. תודה. תודה. תודה. הרבה תודה יש במחברות.

    אני כותב את החיים, את החזון שלי, איך הדימיון הפרוע מגרד חלומות על הדפים, מתפרק לאותיות ומשפטים שהופכים לעוגנים בדרך שאני כל פעם לומד לצעוד אותה מחדש. את הנפילות והקימות, לאט לאט ובעדינות.

    ואז הריון, כותב על ההריון, הלא צפוי, כותב על ההפלה, על הגרידה, על היום הנוראי ההוא באסותא על הנסיעה ברכבת, על הילד שלא נולד על תמונת הפרופיל שלו באולטראסאונד שנחקקה לי בזיכרון.

    2 מחברות אני כותב על דמעות, על הטעם שלהם, השקיפות, על העיניים הצלולות שהן משאירות בלכתן, אני כותב דמעות של שמחה בחתונה, ודמעות אחרות, סמיכות, עכורות, אני בוכה על הדף פרידה, מחברת על פרידה ועוד מחברת ועוד מחברת, וספק מזדחל, ספק כותב ספק.

    הרבה ספק, ערימת דפים של ספק, ספירלות של ספק. וחושך על הדף כולו באותיות כחולות מבולגנות.

    ואור.

    כמה דפים על אור, ואז מחברת שלמה של שמחה, ועוד מחברת על חופש, אני כותב על השמש שזורחת, כותב אסטרולוגיה, כותב כוכבים, כותב עם וונוס יופיטר ומאדים.

    אני כותב על הפגישה עם המתקשר ההוא, על הדקל שמולי בסיני, על הגאות והשפל, על חלוקי הנחל, על חוסיין, על הגלים שליטפו לי את התודעה בביקור האחרון בראס אל שטן.

    שלוש שנים ושלושה חודשים, שזורים לאותיות, סיפורים שקטפתי בדרך, ו… וואלה יש סיפורים מגניבים הזויים חלקם מטורפים. כחלק מלימוד הכתיבה, החלטתי לקטוף כל שבוע סיפור מהמחברות ולהעלות אותו לכאן, לא משימה קלה, ישנם סיפורים שפרוסים על שנה, ויש סיפורים שהם אירוע בודד. ומעבר לזה זאת חשיפה מאתגרת עבורי, אבל אני עושה את זה, על העיני על הראסי. חלק מהסיפורים יהיו ארוכים חלקם קצרים, אלמד לתמצת, לקצר, להעביר את העיקר, להשתפר.

    אול אין רודי אול אין. (למעלה זו תמונה של חופש)

    > חלק שני – הבוכריס שלי


    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.


    להגיב
  • לילד שלי יש הפרעת קצב…

    [ענת גנדלין]

    בואו נדבר על זה תכל'ס:
    הילד שלך בלגאניסט.
    פאדיחה.
    לא יעזור כלום. זאת האמת…
    HDD, PDD, ADHD, PSD, HTML
    יש אבחון אין אבחון
    שום דבר לא ישנה את העובדה הפשוטה…
    החיים איתו זה כאוס…
    כן הוא יודע להתארגן לבד,
    בעצם הוא מאוד עצמאי,
    אבל עדיין אפשר למצוא אותו בבוקר, עם המכנסיים בחצי הדרך למעלה…
    בוהה בעכביש שמטייל על הקיר, או מצייר עם נעל אחת…
    הוא כל כך חכם שתוך שניה הוא משתלב בשיחות של המבוגרים…
    אבל מרוב שהוא רגיש לכל מה שקורה מסביב, הוא יכול ללכת לחדר שש פעמים להביא את הקלמר ולחזור לספר לך משהו…
    אין סיכוי שהוא ילך לישון לפני שיש דממה בכל הבית…
    אותו הדבר בשיעורי הבית. הוא יודע את כל התשובות, אבל לשבת? לכתוב? להתרכז? עדיף להפוך את מד הזווית למכונית ולהסיע אותו על החוברות ושיהפוך לאביר ואז לשטיח מעופף ואז לדינוזאור ואז לנסיכה למטוס ואז…
    לפעמים נראה שהוא חי בתוך הדמיון שלו והמגע עם העולם החיצון הוא לגמרי מקרי…

    ומצד שני הדמיון שלו מדהים והוא מתגבר על המכשולים המורכבים של הקושי שלו בזכות זה,
    מוצא לעצמו תעסוקה, פתרונות, ריצורי (או אירוכי) דרך…
    כשמשעמם לו הוא מתחיל לטפס על כל הבית, להתלות על מדפים, על וילונות…
    להפוך את שולחן האוכל לבריכת שחייה,לקחת את כל הברגים וארגז הכלים ולעשות מהם מסילת רכבת או חניון או ארוחת ערב לכולכם…

    אבל כשיש זמן ואת יושבים יחד, מתגלה מולך פלא הבריאה…
    הוא יושב, משוחח, שואל ומקשיב, כמה פנינים בתוך הראש הקטן והקודח הזה!
    כמה נחת כשעוצרים הכל פשוט כדי להיות איתו!
    כמה הוא זקוק לזה וכמה קשה לך לפנות זמן!
    הוא יודע תמיד מה עובר עלייך, שומר עליך כשצריך…
    הוא רואה את העייפות, הוא רואה את הדאגה, הוא מזכיר לך מה לקחת לפני שיוצאים מהבית…
    גם את הפאדיחה הוא רואה.
    כשהוא שובר והרוס משהו בלי כוונה, כשהיד שלו פשוט נשלחה קדימה, הסקרנות המבורכת וההרסנית גם יחד…

    אצל הקרובים שלכם שלא הייתם אצלהם כבר 33 שנים…
    הוא כל כך רוצה להיות טוב, שיתנפח לך החזה מגאווה…

    והוא נלחם כל יום בכל כך הרבה שדים, בשבילך, בשביל שלך יהיה יותר קל…
    הלב שלו מלא אהבה, לכולם, אבל במיוחד אלייך..

    הוא כל יום מתפלל לאלוהים לפני שהוא הולך לישון, "אלוהים, תעשה שמחר אני אצליח להיות טוב"…
    ואלוהים אומר לו: "מתוק שלי, אתה טוב, אתה הכי טוב! בראתי אותך ככה מבחירה, אצלי אין טעויות…."
    "יש לך תפקיד בעולם הזה, ובשביל התפקיד הזה נתתי לך מתנה."
    "אתה שומע? לא לקות, מתנה!"
    "היכולת שלך לחוש אנשים ואנרגיות ותחושות באופן כל כך פלאי, ההתלהבות שלך מכל דבר שחולף על ידך, הראשוניות בה אתה חווה הכל, משתמש בכל החושים שלך, החיבור שלך לטבע, לבריאה שיצרתי, הלב האוהב שלך הרגיש כל כך! הדמיון שלך, היכולת להמציא לשכלל ולשלב בין דברים, כל אלה הן מתנותיי לך".

    "ילד העידן החדש,
    ילד המהפכה,
    ילד האור והאהבה,

    אמור מעכשיו – אתה לא לקוי, אתה נציג האבולוציה,
    אתה בורכת, במתנות האל, כדי לפתוח את לבבותיהם הקשים של הדורות שכאבו לפניך,

    ללמד אותם על חמלה,

    על קסם,

    על אפשרויות,

    על קבלה,

    על פתיחות,

    על אהבת חינם….

    ופונה אלוהים אליך ואומר – וזה התפקיד שלך. אבא. אמא.
    הבאתי אותו לך למשמרת, להזכיר ולהראות לו את המתנה שהוא, לשמור ולהגן מפני אלה המנסים לאלף את לקותו, לכופף ולהכניסו לתוך מסגרת, לתוך השטאנץ הישן המשעמם והלא רלוונטי…

    בכל רגע בו הוא בקרבתך, נשמה אלוהית ומבורכת…

    והשכינה והשלום ישובו לביתכם…

    ויהי אור!


    • ענת גנדלין – מנחת הורים ואנשי חינוך, מפתחת גישת "ענתי" לתקשורת ערכית, הרצאות סדנאות השתלמויות וקורסים, ליווי אישי ותמיכה בתהליכי התפתחות והעצמה, טיפול במשברי חינוך. 050-4506603   |   anatikshoret@gmail.com   |  פייסבוק


    להגיב
  • מחשבות על מיניות

    [ארני שומר]

    כמה נכתב על מין, ועל מיניות?
    מה כבר יש לחדש?
    טנטרה וקונדליני, ליבידו וחרמניני, הכל כבר נכתב ונאמר (ומי שלא חקר, הגיע הזמן),
    ועדיין קיים בי תסכול מיני.
    אני כותב כאן עם חשש וגם שמחה, שאני יכול לשתף כאן בתחושות ובמחשבות שלי ושקיבלתי אישור מהאישה.

    מצחיק אה? שאנחנו צריכים לקבל אישור מהאישה?
    אבל האישור לא נובע מתוך הצורך שלי באישור, אלא מתוך רצון לכבד אותה ואת פרטיותה. ולכן אוסיף ואומר שמה שאני כותב על התסכול המיני שלי, אמנם יתכן וקשור לזוגתי טליה, אבל גם ובעיקר משהו שקיים בתוכי, ומשהו שקיים אצל גברים רבים, וגם נשים, וזוגות.

    ולכן חשוב לי לשתף.

    כי הגיע הזמן להפסיק לשתוק. ונכון שאולי לא לכולם מתאים לחשוף את המחשבות המיניות למול כל העולם, אבל אני מרגיש שהיום כמעט ואין לי עם מי לשתף את התסכול המיני שלי.
    לא עם אבא שלי, לא עם אחי, לא עם חברים (למרות שלאט לאט אנחנו נפתחים לזה), לא עם אף דמות גבר שקרובה אלי.

    ואיפה בכלל מתחילים?

    מה כל-כך מתסכל?

    אתם יודעים מה, אני אפילו לא יודע להגיד…. מה מתסכל אותי?

    אולי שאני נמשך להרבה נשים אבל לא יכול להביע את זה כלפיהן מכל מיני סיבות – כי בדמיון שלי זה יצער את טליה, כי לא נעים לי, כי אני צריך להסתיר את זה, כי יש כל-כך הרבה הטרדות מיניות שלהחמיא לאשה היום זה סכנת תביעה, כי מה אם היא תענה בחיוב לכך ואז הדמיון שלי יתחיל להתל בי? כל-כך הרבה סיבות למה אני לא יכול להביע את מה שאני באמת רוצה, ואולי זה בכלל לא מה שאני רוצה?

    אולי התסכול שלי נובע מהסיפור שאני מספר לעצמי על כך שהתשוקה ביני ובין טליה היא לא הדבר הכי חזק בעולם, ושזה בסדר כי יש בינינו כל-כך הרבה חיבור ברמות אחרות, ברמה החברית, ברמה האינטלקטואלית, ברמה הנשמתית, ברמת הלב. אז מה אם הצ'אקרה השנייה שלנו לא הכי מסונכרנת. אפשר לעבוד על זה לא?

    אז זהו שכן, ועדיין זה כל-כך קשה לפעמים, ומתסכל. כי איך עושים את זה? ואיך יודעים שזו אכן הדרך הנכונה? והאם המסורת צודקת בכלל ורק נישואין והתכווננות להקדיש את חיינו זה לזו יכול להביא אותנו לחיבור מקודש גם ברמה המינית? ואולי דווקא לפתוח את היחסים  זה מה שיביא אותנו להיות יותר קרובים? ואולי אם החיבור המיני לא כזה חזק אז בכלל זה אומר שאנחנו לא אמורים להיות ביחד? ומה זה בכלל חיבור מיני חזק. ולמה אנחנו משווים? לתשוקה שלנו למה שלא שלנו? לפורנו? לסיפורים שאנחנו שומעים? לסרטים רומנטיים? ואולי מין זה לא כזה דבר חשוב ואפשר להתעסק בדברים אחרים?

    מלא מחשבות ומלא בלבול, וזה מפחיד. כן אני מודה, זה מפחיד. זה מפחיד לחשוב שצריכה להיות תשוקה ברמה מסוימת, ושהמין יכול להיות מדהים ואם הוא לא אז אולי אנחנו לא אמורים להיות ביחד, וזה מפחיד לחשוב שלהישאר ביחד זה כולל ויתור על חלק כל-כך קסום ומענג בחיים. וזה מפחיד לכתוב את זה בידיעה שאנשים קרובים אלינו, כמו משפחה וחברים קוראים את זה, וגם כי זה כאילו מכניס אנשים אלינו לחדר המיטות. אבל אני לא באמת מכניס אתכם אלינו למיטה, כי מה שקורה שם הוא באמת פרטי ומקודש, אני מכניס אתכם לתוך הראש שלי בעיקר, ואני עושה זאת כי אני מאמין שיש כאן אתגר והוא לא רק שלי. חוסר הידיעה והבלבול שלי קיימים לדעתי עוד אצל מלא גברים ונשים. וכמו שאמר לי חבר, עצם זה שיש לי מחשבות ותסכול מיני זה כבר אומר שמצבי טוב, כי להרבה אנשים אין בכלל עם מי לחוות תסכול מיני.

    איפה הכל התחיל?

    התחלתי לכתוב את הפוסט אתמול, אחרי שאני וטליה היינו בבוקר הזוגי שלנו (מומלץ מאוד להקדיש זמן לזוגיות), ואני קיוויתי שנבלה אותו רק שנינו, ואולי גם יהיה סקס איפשהו באמצע, ואילו טליה העדיפה שנבלה עם הנזיר הבודהיסטי הגרמני שהתארח אצלנו (כן גם זה קורה לנו לפעמים). וזה תיסכל אותי שהיא מעדיפה לארח נזיר, על פני לבלות איתי, יותר נכון שתיסכלו אותי המחשבות על כך שאנחנו לא נהנים מזמן ביחד, ושאיבדנו את הספונטניות והתשוקה שלנו, ושאולי זה כבר לעולם לא יחזור, כל מיני מחשבות כבדות שכאלה, שלעיתים נראות מאוד אמיתיות. אבל לפחות יצא מהם הפוסט הזה…

    אגב נזיר, שאלתי אותו איך זה לחיות בלי מין, והוא הסביר שעבורו זה לא היה ויתור כל-כך גדול כי הוא הרגיש שזה אף פעם לא היה חלק חיובי בחיים שלו. אז אולי פשוט עדיף לוותר על כל עניין המין? אם זה רק יוצר פגיעות, והתמכרות? אולי פשוט נעשה זאת כמו החרדים ונשמור את זה למצוות פרו ורבו והולדת ילדים?

    אבל כבר סיפרו לנו מורים שונים, כמו אושו ואחרים, שהמין הוא לא משהו להתעלות מעליו, אלא לעבור דרכו. שזה שער לעולמות ומצבי תודעה נשגבים, שהדת מספרת לנו שאנחנו אמורים לעשות זאת רק במסגרת הנישואין, והחברה המסורתית רואה בזה בעיקר כלי להולדת ילדים (וגם לעינוג הגבר אם רוצים להיות כנים). ואילו בעולם החילוני המין הפך לכלי כדי למכור לנו דברים, ועל אף הפתיחות שיש כלפי מין, עדיין רוב הגברים מפנטזים על בר רפאלי בביקיני, ולא על האישה שאיתה הם שוכבים, ונשים רבות מנסות לתמרן (במודע או שלא) ולהשתמש במיניות כדי להשיג מהגברים מה שהן רוצות. וטינדר וגריינדר הפכו את המין למשהו שמשיגים בהזזת אצבע על מסך.

    אני קורא עכשיו את הספר "קדשה" של אוהד אזרחי, ואולי משם אני מוצף בתסכול. הספר מתאר את כוהנות המין שעבדו במקדש עשתורת בימי ממלכת יהודה ואת היחסים שלהן עם כוהני מקדש יהוה, ובו זמנית מתאר את הקשיים שחווים וחוות נשים וזוגות בעולם המודרני החילוני וגם החרדי סביב המיניות והתשוקה. בסיפור מתואר מטפל מיני בשם יוני, שיש לו אהובה, וגם מאהבות, ויחדיו הם מגיעים דרך המין למחוזות מופלאים.

    אוהד אזרחי הוא שמאן מיני בעצמו, ואפילו שאני לא מכיר אותו, ובטוח שיש לאנשים רבים מה להגיד בעדו ונגדו, אני מאוד נהנה מהכתיבה שלו, ומאוד מעריך את האומץ שלו לצאת למול הממסד הדתי והחילוני כאחד, ולעסוק בנושא שהוא כל-כך רגיש ונתון לביקורת, ולחשוף את עצמו להתקפות. ואולי מכך אני מקבל גם את ההשראה לשתף במה שאני חווה, אז תודה אוהד על העבודה המקודשת שלך. ותודה טליה שאת איתי במסע הזה ומעיזה גם להחשף דרכי ובדרכך.

    והנה איך שהכל התחיל לפי התורה:

    בראשית פרק ג
    א וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. ג וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן–אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן. ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן. ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע. ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. ז וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן–לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן. ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה. י וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא. יא וַיֹּאמֶר–מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ–אָכָלְתָּ. יב וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל. יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה-זֹּאת עָשִׂית; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל. יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ. טו וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. {ס} טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ–בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ. {ס} יז וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ–אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה: כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי. כא וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹת עוֹר–וַיַּלְבִּשֵׁם.

    החטא הקדמון  – הנחש שפיתה את חוה, שפיתתה את אדם, ומאז אנחנו מגורשים מגן העדן, מתביישים בערום שלנו, בצער יולדות בנים, בזעת אפינו אוכלים לחם? האם זה כל הסיפור? או שזה רק הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו? נזכרתי בהקלטת נסיון שעשיתי בזמן שאחות של טליה ביקרה אצלנו וסיפרה על ההצגה שהיתה בבית הספר של הבן שלה, ובה הילדים צועקים על הקהל את המשפטים הנוראים האלו – "על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך!! בצער תלדי בנים!! בזיעת אפך תאכל לחם!! " ואז, תוך כדי שהיא חצי בוכה חצי צוחקת, היא אומרת – איזה אלוהים מניאק!! מה זה? מה עם קצת חמלה? כולה אכלו איזה תפוח…

    ואם לא חטאנו והכל בסדר, אז למה אנחנו עדיין כל-כך מתביישים במיניות שלנו? בעירום שלנו? למה הורים מסתירים את אהבתם מילדים? למה כל-כך מביך אותנו לדבר על מין? למה זו כזו בושה להגיד שלא עומד או שלא גמרת או שאתה בתול או שאת נימפומנית? ואולי זה רק אני, ובכלל כל שאר האנשים מרוצים מהמיניות שלהם, ויש להם עם מי לחלוק וטיפלו בזה כבר מזמן?

    יש היום סדנאות למיניות, ויש מטפלים ומטפלות (ויש גם שרלטנים), ויש קבוצות תמיכה, ויש המון מידע, ואני מייחל שנמשיך ונחקור, ולא ניבהל מזה שלפעמים כואב וקשה, ושיש לנו הרבה מה לרפא, בעצמנו ואצל אחרים, ואני מאחל לעצמי להגיע עם טליה למחוזות מופלאים, ולהוקיר גם את המקומות העדינים, הכואבים, המבלבלים, הילדותיים, המביכים, ולזכור שזה חלק מהיופי בחיים.

    אשמח לשמוע מכן ומכם, בתגובות, במייל, בעל-פה,
    ובכלל לעודד אותנו לדבר על כך יותר, וגם לעשות,
    כי זה הרבה יותר מפחיד אבל גם הרבה יותר מספק.

    המשך יבוא…

    אם נרצה…

    ארני שומר


    • * נכתב במקור בבלוג "אם נרצה" של ארני שומר


    להגיב
  • דרור מצליח וצלילי הפלא

    [דרור מצליח]

    שלום לכולם!

    שמי דרור מצליח, מוסיקאי ואיש חינוך. בן 43 נשוי ואב לשלושה בנים מופלאים.

    אני מנגן על עשרות כלי נגינה שונים אותם אני אוסף בדבקות מרחבי העולם ומקיים מפגשים הנקראים "צלילי הפלא" שהם מין מופע\סדנה\מסע שבו המשתתפים נחשפים לכלי נגינה נדירים, יוצרים לעצמם כלי נגינה מכל הבא ליד ולבסוף הופכים לתזמורת כולם יחד… מבוגרים וילדים, קהל ואומנים ללא גבולות וללא עכבות…

    מעולם לא למדתי מוסיקה בצורה מסודרת, כמו שמעולם לא למדתי להיות איש חינוך… אבל יש דברים שפשוט טבועים עמוק בתוכנו.

    כבר 16 שנה שאני מסתובב בארצנו הקטנה בכל פינה ולוקח איתי ילדים והורים למסע קסום של צלילים ומנגינות.
    איזו זכות…אין מקום שהוא רחוק מדיי וכבר ביקרתי עם חברי הנגנים בישובים ואיזורים שכלל לא ידעתי על קיומם, לקהל של יהודים, ערבים, דרוזים, מהעיר, מהכפר ומה לא… כולם מדברים שפה אחת שלא יבלבלו אתכם – כווולם מדברים את שפת הצלילים

    כשאני חושב איך הכל התחיל אני נזכר בטיול של אחרי הצבא למזרח שכמו כל מסע חיפוש אחר מצא מהר מאד את הדרך למוסיקה וכלי נגינה. עד לזמן הזה ידעתי לנגן קצת בגיטרה והאזנתי המון למוסיקה, אך במקביל למדתי רפואה משלימה וראיתי עצמי כמטפל (מה שהפך להיות ברבות הימים די נכון… הרי גם מוסיקה היא טיפול ומהסוג העמוק ביותר..). עקב היותי רב תחומי מצאתי עצמי נמשך לכלים רבים ומסורות מוסיקליות ריתקו אותי יותר ויותר.

    את הטיול השני כבר הקדשתי כולו למסע המוסיקלי ובין לימוד על הדיג'רידו באוסטרלייה ומוסיקה הודית קלאסית בוארנסי, מצאתי עצמי מנגן יום וליל עם אינספור אנשים מוכשרים מהעולם וכך נסללה הדרך למה שאני עושה היום…

    את הבמה קיבלתי לראשונה בארץ כשעזרתי להדריך קבוצת סטודנטים אמריקאים בצפון. כשמדריכי הקבוצה לא ידעו איך להרגיע אותם ובמקרה היה תוף בסביבה והשאר כבר היסטורייה..

    את סדנאות הכלים אני אוהב לקיים בטבע כדי לחבר את המאזינים – ילדים ומבוגרים כאחד, לעושר העצום של הכלים והצלילים שיש בעולם. ידעתם שהרבה מהכלים נוצרו בהשראת צלילי הטבע ואף עשויים חומרים טבעיים במסורת ייצור של עבודת יד העוברת מאב לבן?…

    במקביל, בשנים האחרונות התחלתי ללמד חוגים שנתיים לגיל הרך ובבתי ספר –  ושם במשך שנת לימודים שלמה הילדים ואני עוברים מסע עמוק ומשמעותי בעולם דרך צלילים ומנגינות, לומדים לנגן ואף חשוב מזה להקשיב יחד וחווים מרחב קסום ומעצים.

    על הסדנה ושאר הפעילויות של "צלילי הפלא" תוכלו לקרוא בהרחבה באתר: www.pele-music.co.il ובדף הפייסבוק של "צלילי הפלא"; על הארועים השוטפים שאני מקיים.

    שני דברים שמחים שקורים השנה!!!

    הראשון הוא דיסק מוסיקת עולם לילדים שנמצא כרגע בסוף תהליך ההקלטות ויראה אור (בלי נדר, טפו טפו) בחודשים הקרובים. השני שערכת "צלילי הפלא" – ערכה של כלי נגינה להרכבה לזמן איכות משפחתי אמיתי, תהיה בקרוב מאד זמינה להזמנה באתר ואיתה אין סוף רעיונות לנגינה משותפת שלכם בבית (באתר יועלו גם סרטוני הסברה והדגמה).

    2017 יש הרבה למה לצפות!

    מוזמנים לעשות לייק לדף שלנו "צלילי הפלא" ולהיות מעודכנים בכל הדברים הטובים הבאים עלינו לטובה..

    בברכת צלילים ומנגינות מהלב

    שלכם

    דרור – צלילי הפלא


    להגיב
  • יהלי שפהרד – כושר לחיים טובים

    [יהלי שפהרד]

    הזיכרונות שלי מכרכור חוזרים אחורה יותר מ-25 שנה. הרוב היה פה פרדסים, וכדי להגיע להסעה לביה"ס היינו צריכים לחצות את השדות. היינו מטפסים על עצים, רצים בין שדות ומטעים ובעצם כל הזמן היינו בפעילות גופנית. אהבתי את התנועה והאתגרים הפיזיים וכבר בגיל 3 התחלתי ללמוד מחול.

    בגיל 17 עזבתי את האזור הקסום הזה ועברתי לגור באוסטרליה. לימדתי מחול ולמדתי  במקביל הכשרות בתחום הכושר. למדתי הקשבה לגוף והסתכלות מדויקת על תנועה בתהליך הדרגתי. בטבעיות עברתי מהוראת מחול לאימוני כושר תוך הבנה שבתחום זה אני יכולה להשפיע על אוכלוסייה רחבה יותר בגישה הוליסטית יותר ולקחת חלק חשוב בתהליכי גדילה, התפתחות והגשמה עצמית.

    באוסטרליה, רישיון כמאמנת כושר מחייב אותך להמשיך ולהעמיק את הידע בכל שנה. הלימודים המתמשכים והמעמיקים עזרו לי להתאהב יותר ויותר בתחום. נהניתי מהלימודים ועוד יותר נהניתי מיישום הידע ואני נהנית ממנו עד היום. הכי אני מסופקת מהשינוי שהוא מאפשר לי לחולל בחייהם של המתאמנים שלי.

    אז מה הכוונה גישה הוליסטית?
    היום בעידן המודרני מעטים מאיתנו הולכים בשדות, מטפסים על עצים ובכלל עובדים עבודות פיזיות. זה נכון גם בתקופת הילדות וגם בבגרות. אנחנו סוג של דור מנוון וזה הולך ומחמיר עם חיי הקדמה הנוחים שמצריכים מאתנו פחות ופחות פעולות פיזיות. חוסר תנועתיות מוביל ליותר חוסר תנועתיות כי קשה לנו לעשות פעילויות פשוטות כמו עליה במדרגות אז בוחרים את המעלית שוב ושוב. אנחנו נעשים פחות חיוניים, משחקים פחות עם הילדים ומרגישים ירודים ברמה האנרגטית. אנחנו חולים יותר ומחייכים פחות.
    במקביל, נושא התזונה המעובדת והמתועשת שאנו צורכים מעיקה מאוד על הגוף. אנו עובדים יותר שעות עקב יוקר המחייה, צורכים יותר מזון מהיר ואין לנו זמן לבשל אוכל מזין ולדאוג לגופנו.

    בשבילי לאמן אנשים ולהכניס אותם לכושר גופני זה בעצם לעזור להם לעצור את המעגל הזה ולהכניס למודעות וליומיום אורח חיים בריא. העלייה ברמה האנרגטית לא רק תלווה אותם במהלך חייהם אלא גם תשפיע על הסובבים אותם, ואני רואה בזה את חלקי הצנוע לשפר את מצב האוכלוסייה, להעצים בריאות, חיוניות ושמחת חיים.

    עברתי המון דברים בחיי. טיילתי וראיתי עולם. אימנתי אישים מפורסמים, ניצחתי בתחרויות והתגברתי על מכשולים רבים. במהלך השנים אימנתי אלפי אנשים בארץ ובעולם. אבל הרגע הזה שאני רואה את המתאמנים שלי מגיעים אל הנקודה של האושר והסיפוק העצמי שהם מקבלים מאימון מוצלח, בשביל הרגע הזה אני קמה בבוקר. אין לזה תחליף, אני מכורה לזה.

    מזמינה אתכם לבוא לעשות כושר, לטפח את הגוף ואת הנפש בסטודיו שלי, ברחוב המושב בכרכור:

    אימוני כושר בקבוצות קטנות (עד 7 אנשים) בסטודיו ואימונים אישיים בבית הלקוח.
    אימונים  במגוון שיטות: פילאטיס מזרון, TRX ,HIIT ,FUNCKFIT, אימהות ותינוקות, עיצוב דינאמי, קיקבוקס וזומבה.

    להתראות!

    יהלי שפרד, 052-5606827    |    אתר    |   פייסבוק

    יהלי שפרד מאמנת כושר בכירה ומוסמכת ועל ידי Australian Institute Of Fitness
    הכשרות: פילאטיס, איגרוף, אימון פונציונאלי, אימוני חוץ, Body Jam ,Shabem ,TRX, מדריכת סטודיו ומאמנת אישית לאוכלוסיות מיוחדות.  


    להגיב
  • סורה חושך – הכרת תודה

    [מאיה לילה חפר]

    שמש עולה על היום שאחרי.
    כבר הוצאתי את כל המרמרת החוצה,
    השלמתי שעות שינה
    ועכשיו , מול אש ושמש יחד,
    שומעת את התוכנית המופלאה של DJ מיכל גפן עם DJ מיכל רוז (קאלט בבית)

    קוראת שוב את המילים היפות של רבקה גוטסמן
    וחושבת על הסלוגן שנתנה לי הבוקר מיכל ליבדינסקי "הכרת תודה זה הכי אחותי" (רוצה סטיקר מיכלי!)

    וככה בלי לרצות,
    ולמרות שמרמור יפה לי לאור הפנים
    כמו פנדורה בשעתה,
    גם אני מגלה
    בתיבת פנדורה הפרטית שלי
    את תקווה.
    אח תקווה אופיטמיסטה,
    ההיית או חלמתי חלום…..

    אז אחרי שהתאומים של תמרה סיגל עשו לי טיפול לצ'אקרת הלב.
    ואחרי שהבנתי שאני משאירה את גורו המרמור אלעד נאמן שיראה עשן במרוץ לגביע מונטי-פייטון לשנינה אנגלית.
    ואחרי אייל כגן ושי אביבי ואייל עמית באקפלה גברית שעונה לשם "עוד לא אבדה תקוותנו שניים".
    ואחרי עידו רוזנטל וחגית אלמקייס
    ותקווה לגבי משהו עם ירון סנצ'ו גושן לא נותר לי אלא להכנע.

    פרדס חנה כרכור לא יודעת מה את שמה במים,
    אבל כולי אור, אהבה ואמון במין האנושי.

    תודה לאסים שאול ברכה שהוא באמת סופי שמחזיק אותי ישר בלב.
    תודה לבעלי ורדי מוסקוביץ שמה אני בלעדיו,
    תודה לקהל אהובה מלכיאוביץ ויעקב אנושי וענת לאה אנושי שלושתם יודעים למה.

    ולקדוש ברוך הוא ולקדושה ברוך היא
    ולרוח הגדולה
    ולקריוקה שלימד אותי לשיר
    ולעולם הכיר לו תודה על זה,
    כי שיר באמת מגרש את החושך בלילה
    שיר באמת מחמם את הלב בימים קשים.

    תודה לנשות מתחם המפגש השלישי
    ולאנשי הסוניה באר והסאונד של מעגן מיכאל
    לשירן לב פרופרמרית מדהימה
    להילה, אילן, חגית ואלה שתדעו

    לכל מי שהודתי לו על המגנט
    לכל מי שהיה
    או חשב טוב
    או חייך ברחוב.

    * ואם קבלתם מימני הודעה ממורמרת הבוקר,
    תדעו שזה סימן שאני אוהבת אתכם מאד
    אתם השבט שלי
    המעגל שלי
    המצפון שלי
    הצחוק שלי
    אי שם בלב
    פרח מלבלב
    פרח מלבלב
    החברים משקים אותו
    במים רבים
    שוטפים את אהבתנו
    ואת המסע המשותף שלנו.

    תשמור אתכם הרוח הגדולה
    נטולת השם
    שם זה אנושי
    מעשי הם רכושי היחיד
    אין מנוס מתוצאות מעשי
    מעשיכם הם רכושכם היחיד
    אין מנוס מתוצאות מעשיכם

    *מי יתן וכל הברואים יהיו מאושרים,
    מי יתן וכל הברואים יחיו בשלום ובשמחה*


    להגיב
  • ערב ריפוי פתוח בתדר "התערבות אלוהית" – 11.1.17 בעין שמר

    ערב פתוח לקראת ריטריט "התערבות אלוהית" שיתקיים במרץ במדבר. "התערבות אלוהית" הינה חניכה שמאנית גבוהה של שושלת הקורנדרוס. בערב הפתוח נחוש את התדר המרפא, ונקבל ריפוי אישי. הערב הוא ללא תשלום ובהרשמה מראש בלבד.

     "לפעמים אתה יוצא לסדנא ולא מבין ממש לאן אתה הולך, פניך אל הלא נודע ובליבך אמונה ואמון בתהליך בהדרכה ובדרך… כשאני יצאתי לחניכת התערבות אלוהית בפעם הראשונה לא הבנתי ולא ידעתי כמה מדרגות אני הולכת לצמוח… בזמן כל כך קצר של חודש ימים מתוך חיים שלמים, אנחנו נכנסים לקפסולה של ריפוי בתדר חזק ומנקה. מזמינה כל מי שמוכן למסע אל האני הצלול אל חכמת רפואת השמאנים העתיקה, אלו 28 יום ללא זמן, ללא מילים,ריטריט של חזרה אל דרך הלב ודרך האור שבנו"…. (אורניתה ליבנה לייבמן)

    התערבות אלוהית לפייס'התערבות אלוהית' הינה ריטריט אינטנסיבי וטרנספורמטיבי של חודש שלם, בו תחווה מעבר דרך האשליה, הבלתי אפשרי יהפוך לאפשרי והלא ייאמן לייאמן. תלמד להחזיק את השדה שלך ברטט ברמת 'התערבות אלוהית'.

    כך תוכל לרפא בנוכחותך.

    כך קורים ניסים.

    זהו מסע של זיכוך עצמי, מודעות ערה, תהליכי ניקוי והעצמה.
    זהו מסע להיות המאסטר של חייך.
    בחניכה תלמד להחליף מימדים, להפעיל תדרי הרץ, לפתוח פורטלים ולייצר וורטקסים. תחנך ליותר מ 21 טכניקות הילינג עוצמתיות. ועוד…
    החניכה הועברה ממורה לתלמיד דרך שושלת מרפאי הקורנדרוס שמקורה בבני המאיה.

    החניכה תועבר על ידי שתי מרפאות ומורות עוצמתיות משושלת הקורנדרוס – אורניתה ליבנה לייבמן ומאיה שרה מירב.

    במפגש הפתוח יתאפשר לנו לחוש את תדר ההתערבות האלוהית ולשהות בו, כמו גם לקבל מתנת ריפוי אישי עוצמתית – "נשיפת הבורא".
    כמה מלים על נשיפת הבורא – מרפאי הקורנדרוס משתמשים בנשיפות כדי ליישר, לסנכרן ולהטעין את המארג האנרגטי של הגוף.
    במפגש הפתוח נחווה את אחת מהן – "נשיפת הבורא", אליה גם נחנך בסמינר עצמו.
    זהו ריפוי עמוק וטרנספורמטיבי שיינתן למשתתפים לקפיצת מדרגה בחייהם.

    ההשתתפות במפגש הפתוח הינה בהרשמה מראש בלבד.

    המפגש עצמו ללא תשלום.

    מחכות לחלוק אתכם את רטט האור האלוהי הזה…

    לפרטים נוספים ולהרשמה מוזמנים ליצור קשר:                                                                 

    איה   054-5258280    |    מייל >    |    איה בפייסבוק >    |    לדף האירוע בפייסבוק >

    IMG_3795

    על מנחות הריטריט:

    אורניתה ליבנה לייבמן היא שמאנית שנחנכה לשושלת מרפאי הקורנדרוס. מורה של אור, מלמדת לשוחח את שפת האור בכלים של צורות גאומטריות מקודשות המוטענות בתדרי הצבעים, ומערכים אנרגטיים מורכבים המוטענים למטרות שונות. מלווה תהליכי צמיחה בדרך הלב ודרך ההקשבה. מביאה תדר של ריפוי והרחבת גופי האור בהילה, מטפלת בקליניקה ומלמדת טכניקות טיפול עוצמתיות שמאניות , מאסטר לרייקי, מורה שהוכשרה לשיטת "ההתערבות האלוהית", מנחת טקסים, אומנית של ציורי רפואה לריפוי מרחבי מחייה.

    מאיה שרה מירב היא מורה ומרפאה בשושלת הקורנדרוס, מורת דרך בממלכת הקריסטלים, מדריכה בתהליכי ריפוי, התעוררות אל האני הכוכבי והעצמה להגשמה. בעלת מומחיות גבוהה בעבודת תדרים והילינג, ניסיון עשיר בעבודה טיפולית ואנרגטית על סוגיה. נחנכה על ידי מאסטרים מהארץ ומהעולם. מאיה מלמדת מתוך תבונת הלב וידיעת האור. מיצרת מרחב אנרגטי מואר ומקודש ורוקמת תודעה ערה אל תוך בריאת מציאות חדשה.


    להגיב
  • מי כותב את החיים שלי? סדנת כתיבה עם גבי ניצן ("באדולינה")

    מי כותב את החיים שלי?

    כשמשנים את הסיפור, משנים את המציאות.

    שישי-שבת ה-13-14 לינואר

    הסדנה מתארחת בביתו של גבי ניצן,  באביאל (ליד פרדס חנה).

    סדנת סופ"ש, ללא לינה

    במהלך סדנה בת יומיים, יצירתית ומפתיעה, ניכנס אל אחורי הקלעים של תסריטי-חיינו, ודרך תרגילי כתיבה והתבוננות נלמד איך להפוך את העט למטה קסמים של ממש, כזה שיכול לספר את סיפור חיינו מחדש. אין צורך בניסיון בכתיבה.

    מי כותב את החיים שלי בעצם? האופן שבו אנחנו חווים את חיינו תלוי לחלוטין באופן שבו אנחנו מספרים אותם. אחת הדרכים היפות להקנות משמעות לחיים היא על ידי הפיכתם לסיפור: סיפורו של ילד סגור וביישן שהפך למנהל חברת היי טק, סיפורה של מלכת הכיתה לשעבר שמתמודדת עם הרווקות, סיפורו של חייל בסדיר המנסה לשמור על שפיות כשהוא מוקף בטירוף המלחמה…

    בכל יום ובכל רגע אנחנו עוסקים בניסוח הסיפור, במיון אינספור הפרטים ובעריכה מתמדת. אלא שרוב הזמן אנחנו הולכים לאיבוד בעלילה, כאילו היינו גיבוריו של ספר שכותבת איזו יד נעלמה ורחוקה. רוב החלטות העריכה והתוכן נעשות בעזרת תוכנה אוטומטית, בלי שנהיה שותפים אמיתיים בתהליך.

    כמה נפלא היה לו היינו ערים יותר למלאכת היצירה הזאת, ולכוח האינסופי שיש בידינו לשנות את הסיפור ככל שנחפוץ – להפוך טרגדיה לקומדיה, להפוך טלנובלה לרומן מופתי.

    בסדנה הקרובה נזכר, שחיינו הם לא סיפור אחד עם דרך יחידה לספר אותו- אלא מצע פורה ויצירתי עם אינסוף אפשרויות. זו הזדמנות נהדרת, מפתיעה ומשחררת, ליצור התבוננויות חדשות על הפרקים שמרכיבים את חיינו ולהיווכח בנפלאות הקשר שבין הטקסט לחיים.

    במהלך הסדנה ינחה אותנו הסופר גבי ניצן אל אחורי הקלעים של תסריטי-חיינו. דרך תרגילי כתיבה והתבוננות נלמד איך להפוך את העט למטה קסמים של ממש, כזה שיכול ליצור כל סיפור חיים מחדש.

    הסדנה מתאימה לכל מי שרוצה לעשות קסם בחייו.

    *********************************************

    ​​האותיות הקטנות

    הסדנה מתקיימת בסוף שבוע, ללא לינה.
    יש טרמפים ממקומות שונים בארץ, אז תבדקו איתנו.

    תאריכים: שישי-שבת 13-14.1
    שעות: 14:00-19:00, גם בשישי וגם בשבת

    מה נחוץ? מחברת, עט, משטח כתיבה ונכונות להעמיק.

    מחיר הסדנה: 1,000 ש"ח.
    מחיר למשלמים מזומן:  850 ש"ח.

    19963_101461086555431_7363054_nגבי

    על גבי ניצן

    גבי ניצן הוא סופר, מנחה סדנאות ואיש תקשורת ישראלי. כל ספריו עוסקים בשאלת חופש הבחירה של היחיד וזכותו לחיות באושר ללא תלות בנסיבות חיצוניות.
    כסופר הוציא ניצן לאור את הספרים: "באדולינה" – שהיה לרב המכר הגדול בתולדות ישראל, "שובה של המלכה" – ספר ההמשך ל"באדולינה", פרא" ו"דיוטי פרי".

    *   *   *

    לפרטים נוספים והרשמה:

    טלי 054-7713326   |    מייל >   |   לאתר של גבי >


    להגיב
  • טאי צ'י עם אורן נחום

    אומנות הטאי צ'י התפתחה בסין במשך מאות שנים כאומנות תנועה ולחימה המבוססת על עקרונות הדאואיזם להתפתחות אישית, בריאות משופרת והגנה עצמית. על פי המסורת, נזיר ואמן קונג פו בשם זנג סאן פנג יצר את האומנות בעקבות צפיה בעימות בין נשר לנחש. יאנג לו צ'אן הפך את האומנות למפורסמת ברחבי סין במאה ה-19 כשהציג אותה בחצר הקיסר, ממנו צמחו מרבית ענפי הטאי צ'י הידועים.

    נהוג לחשוב שבדרך כלל בעימות ינצח החזק המהיר או האלים. בטאי צ'י כאומנות לחימה אנחנו מנטרלים את הגורם של הכוח הגס ומפתחים מיומנות להגנה עצמית המבוססת על שחרור, הקשבה, רגישות ותזמון.
    מטרת האימון היא התפתחות אישית והעמקת החלקים העמוקים של התודעה. האימון תורם לבריאות משופרת, יציבה טובה, גמישות, מחזק את מערכת החיסון, תורם ליכולת ריכוז גבוהה, קואורדינציה ויכולת הגנה עצמית.

    הידע הנלמד אצלנו מבוסס על "בית הספר הפנימי" של משפחת יאנג, כפי שהועבר לתלמידים בכירים בשושלת ישירה ממייסד השיטה. בתי הספר הסיניים המסורתיים מלמדים אלפי אנשים תנועות חיצוניות ועקרונות כלליים, אבל למעשה רק בודדים, אלו שזכו באמון המורה, הופכים לתלמידים ב"בית הספר הפנימי" ומקבלים את הידע הקשור למצבי תודעה, כוונה וכוחות פנימיים.

    באומנויות  הלחימה המסורתיות חשיבות רבה להעברה ישירה ומדויקת של הידע ממורה לתלמיד במשך שנים רבות במסגרת שמכונה “בית הספר הפנימי”. אומנות הטאי צ’י כפי שנלמדת אצלנו עברה באופן ישיר ובמשך זמן ממושך ומאמץ רב מפטריק קלי, הואנג שין שיין, צ'אנג מאן צ’ינג ויאנג צ’אן פו ומהווה גשר חי אנושי לאומנויות של סין העתיקה.

    כיום אנחנו חלק מאחד מבתי הספר הגדולים בעולם, עם אלפי מתרגלים, בעשרות סניפים במרבית ערי אירופה הגדולות, סינגפור, אוסטרליה, שיקגו, ניו זילנד ושנחאי. מורי רב אמן פטריק קלי משמר ומעביר מסורת עתיקה, תחילה בעולם המערבי וכיום בחזרה לעולם הסיני.

    אורן נחום

    מתאמן באומנויות לחימה מגיל צעיר. התחלתי את לימודי הטאי צ’י בתחילת שנות התשעים. מדריך מוסמך לטאי צי’ וקונג פו מטעם בית הספר הבינלאומי של רב אמן פטריק קלי. מדריך מוסמך לאומנויות לחימה סיניות מטעם מכון וינגיט. בוגר האקדמיה לאומנות בצלאל.
    ב-25 השנה האחרונות זכיתי ללמוד מכמה מטובי המורים בעולם. התחלתי את לימודי בישראל ובהמשך פגשתי את דן ראסל, מורה נפלא למדיטציה, טאי צ'י וקראטה, ונסעתי בעקבותיו להתאמן בסקוטלנד ובצפון אנגליה. בהמשך פגשתי את פטריק קלי, רב אמן בסגנון יאנג, שלמד קרוב ל20 שנה כתלמיד פנימי מאחד מגדולי המורים בעידן שאחרי מלחמת העולם השניה: הואנג שן שיאנג, תלמידו הבכיר של צ'אנג מאן צ'ינג. הפכתי לתלמידו של רב אמן קלי והתחלתי בסדרת מסעות לימוד בעקבותיו ברחבי העולם שנמשכת עד היום: אנגליה, צרפת, ספרד, איטליה ושנחאי, בה גרתי במשך 6 שנים. הוסמכתי כמדריך בשיטה על פי המסורת של הואנג.

    אימונים מתקיימים בכרכור ובתל-אביב.

    DSCF8280_sשעות האימון:

    יום ראשון:  21:00-22:30
    יום שלישי:  21:00-22:30
    יום שישי:    10:00-11:30

    מוזמנים ליצור קשר ולבוא לשיעור ניסיון.

    אורן נחום

    054-2264115  |    אתר    |   פייסבוק


    להגיב
  • הקול שלי הוא אני – חוג פיתוח קול לילדים עם הזמרת והמנצחת רועית פלדנקרייז

    שלום,אני רועית פלדנקרייז, זמרת ומנצחת. גדלתי בפרדס חנה של שנות השמונים והיום אני מגדלת כאן את ילדי.

    בגיל 7 גיליתי לראשונה את החיבור שלי למוסיקה, כאשר מורה בביה"ס בו למדתי זיהתה בי כשרון מוסיקלי והחליטה ללמד אותי תווים ונגינת חלילית. מהר מאד הפכו התווים לשפה שניה ולעיתים אפילו ראשונה עבורי, ניגנתי בכל רגע פנוי, בהתלהבות ענקית.
    במקביל, התחלתי לשיר במקהלת בית הספר ופתאום גיליתי שהביטוי הקולי הוא אחד המדהימים עבורי.
    לאורך השנים שרתי במקהלות רבות וניגנתי על מספר כלים, עד שהצטרפתי למקהלת 'מורן' במושב בית יצחק, ושם הפכה המוסיקה למרכז חיי. במקהלה הופענו ברחבי הארץ והעולם, מתוך מחויבות אדירה למוסיקה ומתוך אהבה עצומה לשירה.

    לאחר שירותי הצבאי, החלטתי ללכת בכיוון נוסף וללמוד ניצוח תזמורת. למדתי תואר ראשון ושני בביה"ס הגבוה למוסיקה באוני' ת"א ובשנת 2011 הקמתי בבנימינה את 'תזמורת המושבות הישראלית', תזמורת קאמרית אשר שמה לה כמטרה עליונה את החינוך המוסיקלי באזורנו. היום התזמורת מופיעה בכל רחבי הארץ עם מקהלות וסולנים שונים ומקיימת קונצרטים רבים לקהילה.
    במקביל, אני עוסקת בחינוך מוסיקלי בפרדס חנה ובקונסרבטוריון בכפר סבא ומלמדת פיתוח קול, פסנתר לקטנטנים וכל מקצועות התאוריה המוסיקלית, כולל הכנה לבגרות.
    כמו כן, קריירת הניצוח שלי החלה לנסוק והשנה הוזמנתי לנצח על תזמורות בדרום אמריקה ובאירופה.

    השילוב של כל גווני המוסיקה, בשירה, ניצוח והוראה, נותן לי סיפוק אדיר ושומר על התשוקה למקצוע. לאחר 16 שנים של הוראת פיתוח קול, הבנתי שמדובר בכלי עוצמתי ביותר לביטוי מוסיקלי, פיזי ורגשי, ובחרתי להעמיק את שיטות הלימוד שלי בשילוב טכניקות מתחום היוגה והמדיטציה. המטרה העליונה שלי היא שכל תלמיד ותלמידה ירגישו נפלא ביחס לקול האישי (החיצוני והפנימי) שלהם וידעו שיש להם אפשרות להתבטא בכל תחום.

    השנה החלטתי לפתוח חוג חדש לפיתוח קול לגילאי 7-13. בגילאים אלו יש רצון מצד הילדים ללמוד שירה נכונה אך עדיין מוקדם להתחיל בשיעורים אישיים.
    החוג מיועד לילדים שאוהבים לשיר ושמרגישים שרוצים להתנסות בשירה משותפת. בחוג אנחנו לומדים נשימה נכונה, יציבה, שירה ללא מאמץ ועוד רבים נוספים. אנחנו מתנסים בתרגילי פיתוח קול עדינים ומותאמים לגיל, נחשפים לתווים ולשפות חדשות ובעיקר נהנים מהקול שלנו, כשהוא הכי מדויק. הילדים בחוג מביאים את עצמם לביטוי באמצעות השירה, מפתחים את הביטחון העצמי, מתגברים על חששות טבעיים בעמידה מול קהל ורוכשים כלים להקשבה עצמית והדדית. במהלך השנה אנו מקיימים קונצרטים לבני המשפחה בליווי פסנתר, על מנת ליהנות מפירות העבודה המשותפת.

    החוג מתקיים בכרכור בימי ד' בשעות 16:15-17:15 בקבוצה קטנה ואינטימית. קבוצה נוספת תיפתח במידת הצורך.

    רועיתלפרטים אנא צרו קשר בטלפון – 054-4818235 או במייל roit.feldenkreis@gmail.com

    תודה

    רועית


    להגיב
  • היסטוריה גדולה, בקטנה # 12 – לולה מונטז

    השנה הייתה 1846 ומלך בוואריה היה מאוהב. כמובן, לודוויג הראשון היה גם בן שישים ונשוי – אבל הוא לא נתן לזה לעצור אותו.

    קראו לה לולה, היא הייתה רקדנית. היא טענה שנולדה בספרד, והשמועות דיברו על שובל גברים מאוהבים שהותירה אחריה בכל אירופה – כולל המלחין פרנץ ליסט והסופר אלכסנדר דיומא. כעת היה תורו של מלך בוואריה להתאהב בלולה מונטז: לאחר שחזה בה מופיעה במינכן, נפגש עמה מאחורי הקלעים והציע לה תואר אצולה בתמורה לחברתה. היא הסכימה.

    רשמית, מונטז הייתה הפילגש של לודוויג. בפועל, היא הייתה הכוח שמאחורי הכתר. למשך למעלה משנה, הרקדנית הספרדיה ניצלה את ההשפעה שהייתה לה על המלך המאוהב על מנת לתמרן אותו ואת שריו עד שהקבינט זכה לכינוי "לולה-מיניסטריום". תוך זמן קצר, כולם סלדו ממנה: הרפורמות הליברליות שדחפה השניאו אותה על האצולה השמרנית, ואורח חייה הראוותני הציק לסטודנטים והליברלים. בשנת 1848, ולאחר ששכנעה את המלך לפעול נגד סטודנטים מרדניים, המון זועם הרס את ביתה, הכריח את לודוויג להתפטר וגירש את השניים מהממלכה.

    מונטז ברחה לשוויץ, אבל כשהבינה שלודוויג לא מתכנן לבוא בעקבותיה, החלה להסתובב בעולם בחיפוש אחר פרנסה. היא עברה בפריז, לונדון, ניו יורק ואפילו קפצה לאוסטרליה – והתפרסמה בכל מקום בזכות הדימוי שלה כרקדנית ספרדיה מפתה. השמועות על העבר מלא הסקנדלים שלה הביאו עוד ועוד צופים למופעי הריקוד שלה, אבל בחלוף הזמן יופיה דעך והיא נאלצה לפרוש מחיי הזוהר. בסוף שנות החמישים חזרה לניו יורק, ובשנת 1861 הלכה לעולמה – ככל הנראה כתוצאה מעגבת.

    לולה מונטז היא אישה מורכבת. במבט ראשון היא נראית כמו אישה פתיינית ותו לא, יצאנית שניצלה את יופיה כדי להגיע לעמדת כוח. אבל מתחת לדימוי הזה מסתתרת אישה שקולה, מחושבת ואינטלגנטית, כזו שיצרה ביודעין אווירה של סקס אפיל ומסתורין כדי למשוך אנשים ולהקסים אותם. סך הכל, בעידן בו האופציות התעסוקתיות לנשים מוגבלות, היא ראתה בדרך הזו אפשרות התקדמות לגיטימית.

    והתחבולה הכי גדולה שלה? מונטז בכלל לא היה ספרדיה. שמה האמיתי היה אליזה גילברט, והיא נולדה באירלנד.

    (התמונה – פורטרט של מונטז משנת 1847. ציור זה הוא חלק מסדרה של תמונות שהמלך לודוויג הזמין בשביל "גלריית היפות", סדרה של תמונות של נשים שהוא פגש במקומות שונים וחשב שהן יפות מספיק בשביל להנציח בפורטרט. אשתו, למקרה שתהיתם, לא הייתה אחת מאותן נשים.)

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • Abraham Hostel – להיות תייר בתל אביב

    [רואי עמנואל]

    את מעוז ינון מבנימינה, אחד מחמשת הבעלים של רשת ההוסטלים Abraham Hostels בישראל (ירושלים, נצרת ותל אביב) אני תמיד פוגש "במקרה" ברכבת. תמיד עם חיוך, תמיד עם תקווה ואמונה בדרך.

    ואיזה דרך! את פאוזי עזאר אין בנצרת הקים מעוז לפני יותר מעשור ואת Jesus Trail ("דרך הבשורה") – מסלול הליכה יפייפה מנצרת לכנרת, קצת לאחר מכן. במקביל ייסד יחד עם ירון בורגין את ILH – ארגון גג של ההוסטלים העצמאיים בישראל.

    Brian Kwanאת Abraham Hostel Jerusalem הקימו כבר יחד עם ירון ועוד שלושה חברים – גל מור, דרור טישלר וניצן קמחי, וכיום כבר מדורג ההוסטל בקביעות כאחד מעשרת ההוסטלים הטובים בעולם (!).

    והנה, נגד כל היגיון (כלכלה מדשדשת, פיגועים ומלחמות, הגאות של Air BNB ובעיקר חפירות הרכבת הקלה) פתחה החמישיה את ההוסטל הכי גדול בארץ (390 מיטות) במרכז ת"א Abraham Hostel TLV.

    הוסטל ענק שמזכיר חו"ל. מעוצב בשיק תל אביבי (ע"י המעצבת יעל עודד) שגורם לך להרגיש בבית ובחו"ל – במקביל. הגימור בהוסטל לא מושלם (כחלק מהקונספט), אבל באמת שחשבו כאן על הכול. החדרים נקיים, נוחים ומצוידים (מקרר קטן, מקלחת ושירותים ומבחירה – בלי טלויזיה). יש וו-פי בכל מקום, יש מרפסת מקסימה עם חדר כביסה, חדר טלויזיה וחדר ישיבות. ארוחת הבוקר המצויינת כלולה במחיר.

    אבל ההיילייט של ההוסטל הוא חלל הלאונג' המדהים בקומה הראשונה שפשוט שואב אותך אליו… במקום יש שלל אירועים, מסיבות, הקרנות של אירועי ספורט. יש שולחן ביליארד וכדורגל, ספריה קטנה ושלל מתחמי ישיבה – בשכיבה, בנדנוד, ברביצה או בישיבה.

    המיקום מצוין (במיוחד שיגמרו עבודות הרכבת הקלה…) – בלבונטין ליד גן החשמל שתי דקות מרוטשילד, קרוב לאלנבי ולשוק ורבע שעה מהים. מרחק הליכה מכמעט כל מקום (כולל תחנת רכבת ההגנה).

    המחירים זולים (לילה לחדר לזוג כולל מקלחת ושירותים אישיים וארוחת בוקר ב-350 ש"ח ללילה…) והצוות כאן מקסים וסופר ידידותי.

    הקהל מורכב ברובו מתיירים, אבל הופתעתי לפגוש לא מעט ישראלים וגם כמה משפחות עם ילדים.

    ועוד כמה דברים שטוב לדעת:

    * החלל כולו מוצע כ-HUB חינמי לכולם. אחלה מקום לפגישות או סתם לעבוד כשאתם בת"א.
    * אין באף אחד מההוסטלים עובדי קבלן – כולם בהעסקה ישירה והוגנת (עובדה שאפשר ללמוד מלחיצות היד, החיבוקים והחיוכים בין העובדים למעוז שמנהל את ההוסטל התל אביבי).
    * חדר הישיבות ניתן חינם לארגונים לשינוי חברתי.
    * המקום בכוונה לא מחזיק מסעדה – רק בר מקסים עם מנות מעטות (והטיפים הולכים כולם עובדים) – מתוך כוונה שאורחי המקום יתנו פרנסה גם לעסקים מסביב למלון.
    * שירות שאטלים חינמי מחבר בין שלושת ההוסטלים.
    * ההוסטל מציע מגוון סיורים – מסדנת שקשוקה ועד ערב אלכוהול בת"א, סיור בקיבוץ או בים המלח, מצדה בזריחה, פטרה בצהריים או ירושלים בשקיעה…

    אז אם בא לכם להרגיש כמו תיירים ולהעביר יום של כיף בתל אביב – אברהם קורא לכם!

    Abraham Hostel Tel-Aviv, לבונטין 21, ת"א.

    14479596_917303875041251_2024765316508137583_n[1]14457329_917308065040832_267698606819476121_n[1]14484919_917303648374607_8606415097756163753_n[1]14502938_917303775041261_3482954099147569692_n[1]

    לאתר המלון >


    להגיב
  • חוני המעגל מת

    [רפיק ידידיה]

    כששמעתי על מותו של חוני המעגל, חברי ומורי והאמן הישראלי שהשפיע עלי רבות, הייתי בטוח שזו עוד מתיחה דאדאיסטית אופינית לאמן ששחט כל פרה קדושה אפשרית.

    והנה לא.

    כבר חודש וחצי עבר, כולל גילוי המצבה, ואף אחד לא פירסם הספד, או ביכה את מותו של אמן השוליים החשוב, החכם, החריף ואוונגרדי הזה. צייר, פסל, מיצגן, במאי וקולנוען שסלד סלידה עזה מכל מה שמריח מיינסטרים. אז הנה אני, בסיפור הוקרה לאמן שמרכזיותו בשוליותו, שהיה ה“אחר“ המושלם, שסלד מגינונים ופרסים; פרובוקטור הזוי אך מנומק.

    מתוך ספרי ”מאושר בחלקו“- הנה סיפור על מעשה קונדס נחמד שהוא רקם לי ולקהל סרטו ”נערי החוף“:

    ב-2005 הוזמנתי להקרנה של הסרט "נערי החוף" בבימויו של חוני בסינמטק תל-אביב. לעת ערב הגעתי לרחבה, קהל המוזמנים קטן עמד מחוץ לבניין, דלתות האולם היו סגורות ויכולתי לראות את חוני עובר בין האורחים שלו, בידו מצלמת וידאו עם זרקור קטן והוא מראיין אותם. עד מהרה הגיע אלי: "מה אתה חושב על הסרט שאתה הולך לראות?" הוא שאל, ואני עניתי איזה דבר שטות. לאחר מכן נפתחו הדלתות וכולנו זרמנו אל האולם הגדול, שם המתנו זמן ארוך מהמקובל שהאורות יֵרדו והסרט יתחיל.

    אני מרגיש קרוב לחוני. הוא מתעד כפייתי שצילם במשך עשרות שנים בכל פורמט פילם או וידאו אפשרי את תל-אביב ואת נערי החוף שצדים תיירות מתחת לסוכת המציל ב"גורדון". אנחנו דומים בערימות הקַלטות שנחות בארגזים אצלנו בבית, ולמרות שהוא אוונגרדיסט ואני בזמני פעלתי מתוך התעשייה, משהו בצורך האובססיבי לתעד ולהסתכל דרך המצלמה על השוליים של התרבות, על הדפוק והזרוק – קירב בינינו.

    14502767_1006782129430834_4076717945672592339_n[1]
    ערימות של קלטות…

    הכרתי אותו בתוכנית התרבות "מטרונום" שהגשתי פעם בערוץ המשפחה של הכבלים, תוכנית שהיתה בית לכל אמן שוליים אפשרי: קוסמים, זמרי קברטים, בדרנים בתחילת דרכם וגם אמנים כמו חוני, שהגיע לאולפן עם הדוגמנית השמנה שלו לוסי – שהיתה אז בת 70, מאופרת בכבדות, שיער כחול – שם אותה באמבטיה וקרא לזה "מיצג טלוויזיוני".

    "איזה מין מיצג זה, חוני?" שאלתי אותו, "גם אני יכול לעשות את זה." והוא ענה: "מה קרה לך? זה פסל אנושי. תראה! המונה ליזה לא מעניינת אותי, לוסי מעניינת אותי. מונה ליזה זה משהו מהעבר, לוסי עכשיו כאן, מי יודע אם היא תהיה מחר! פרובוקציה זו לא מילת גנאי: אמנות צריכה לעורר אותך." ואז והוא אמר את המשפט שנחרט בזיכרוני: "בשבילי, התור למונה ליזה מעניין יותר מהמונה ליזה! התור הוא משהו חי, משתנה כל רגע, הציור של לאונרדו הוא פאסה!"

    לקח לי זמן להכיר את יצירתו, להפסיק לראות בו פרובוקטור ולקלוט את אמן האוונגרד שהוא. בעינַי חוני הוא אמן גאון, שמשתמש בקהל כחומר ביד היוצר. פעם, באחת ההצגות שלו בפסטיבל עכו, הוא הדביק על הקהל המופתע טלאי צהוב, הכניס אותנו לתוך כלוב ושחרר בעלי חיים – חמורים וכלבים אני זוכר – להסתובב סביבנו חופשי באולם. אשה מזיעה אחת לידי כמעט נחנקה. "הקהל צריך לעבור חוויה, חוויה טוטאלית. זאת כל האמנות," הסביר לי אחר־כך על כוס קפה, וסיפר לי על מיצג שעשה בתחילת שנות השמונים ב"יד ושם": תצוגת אופנה של גדעון אוברזון, כשבין הדוגמניות המציגות את בגדי הים הוא שתל גם דוגמנים לבושים במדי מחנות ריכוז המציגים את האופנה האחרונה של האסירים בדאכאו. "נו, ואיך הגיבו?" שאלתי. "שואה שנייה," ענה בנשיפה. "אין דבר שאני עושה שעובר בשתיקה, אבל ממשיכים הלאה. אני שַסתום לחץ חברתי, באמצעותי החברה משתחררת."

    חסיד!

    14492350_1006788689430178_6279071717257039764_n[1]
    מה אתה חושב על הסרט שאתה הולך לראות?

    בחזרה לסיפור. אנחנו יושבים באולם הגדול של הסינימטק, אלון גרבוז סיים לברך, 10 דקות, 20 דקות חולפות, אנשים התחילו לרטון, כאשר לפתע נראה חוני מזנק ואץ לחדר ההקרנה. מייד נזכרתי בפסטיבל עכו ובסכנות הצפויות לקהל שבא לצפות ביצירותיו של חוני ונכנסתי ללחץ. לפתע ירדו האורות ועל המסך התחיל לרצד סרט וידאו-ביתי רועד בו שומעים את חוני מראיין מחוץ לסינמטק את האורח הראשון שהגיע אליו להקרנה! איזו הברקה! האדם הזה, שיושב כרגע באולם, רואה את עצמו כפי שנראה לפני 20 דקות, מנסה להשיב על שאלתו הטיפשית של חוני, "מה אתה חושב על הסרט שאתה עומד לראות?" – כלומר, בן רגע הוא הפך מצופה לכוכב הסרט עצמו, ממתבונן פסיבי הוא נהיה לחלק אקטיבי מהסרט. וגם השאלה השטותית מקבלת משמעות כי אם אתה הסרט שאתה הולך לראות אז מה אתה חושב על עצמך? מיד עבר מלמול של בלבול באולם. כולנו הבנו שתכף אנחנו הולכים לראות קלוז־אפ של עצמנו בגודל של מסך שלם, ולכולם התחיל לדפוק הלב. צעד מבריק, היפוך תפקידים – התור למונה ליזה הפך להיות המונה ליזה! וגם אני התחלתי להזיע: מה לעזאזל אמרתי? ניסיתי להיזכר אם יצאתי בסדר, ואז כעסתי על חוני על הטריק שהוא עשה לי, אבל לא יכולתי שלא לחוש הערכה לאדם הזה, שעסוק בליצור מאסטרפיס מעצמו ומחבריו כל הזמן.

    לתת לאדם לראות את עצמו – זוהי חמלה אמיתית. זהו תפקידו של מאסטר: להראות לך את עצמך, לגרום לך להבין משהו. חוני, אתה מאסטר אמיתי. תודה לך.

    [צילום הקבר שחוני הציג בעודו בחיים: אבי בן זקן]

    —————————————————–

    רפיק ידידיה, 49, מורה למדיטציה, אב לשלושה, בזוגיות עם רותי   –    www.rafeek.co.il


    להגיב
  • בא בחשבון – שיעורים פרטיים יחודיים במתמטיקה

    אני אוהב מתמטיקה.
    כן, באמת!
    מתמטיקה היא הבסיס למוזיקה, לשירה, לפילוסופיה וגם ליופי.
    אך דרך הלימוד שלה ברוב העולם יוצרת אנטגוניזם
    וכמה רתיעה יש ממנה אצל כ"כ הרבה ילדים (וגם מבוגרים…)

    כמה חבל…

    אני רואי, בן 44, אוהב מתמטיקה מילדות ומלמד שיעורים פרטיים לסירוגין ב-20 השנה האחרונות.
    אבל הרבה לפני שאני מלמד, אני משתדל "להדביק" את הילד באהבה שלי. להראות לו את היופי שבמתמטיקה דרך דוגמאות ממשיות מהחיים (כמו לקחת נער בן 16 שלא הצליח להבין מה הם וקטורים – לשחק סנוקר – שגם שם יש כיוון ועוצמה).
    הבנתי ב-20 מהשנה האחרונות, שלא יעזור להשקות אדמה חרבה אלא צריך להסתכל לה בשורשים.
    שהעלאת הבטחון והערך העצמי אצל ילד יעשו 90% מהעבודה.
    שאם אוכל לגרום לילד לאהוב מתמטיקה ולרצות ללמוד יותר ממנה – הכול יבוא יותר בקלות.

    אני מלמד דרך משחקים (כמו מונופול של פעם). דרך דוגמאות מחיי הילדים (כדי להבין מינוסים לדוגמא "אם את רוצה לקנות שמלה חדשה שעולה 40 ש"ח ויש לך רק 25, כמה תצטרכי לבקש מאמא"?) וגם דרך תנועה (הכי כיף ללמוד את ציר המספרים על מרצפות הבית המרובעות ולמקם בהם חפצים).

    Tower_of_Hanoi[1]

    אני מלמד ילדים מגיל גן ועד כיתה י' בביתם שלהם (יכול גם להכין לבגרות 3 יח').

    מוזמנים להתקשר אלי: 052-4636456  או לשלוח חידה או מייל royema@gmail.com

    רואי

    [בתמונה למעלה – הדרך באמצעותה אני מלמד ילדים על שברים]


    להגיב
  • שבוע ויום – סרט חדש עם שי אביבי

    לפני שבועיים וכמה ימים ראיתי את הסרט "שבוע ויום", סרטו החדש והראשון באורך מלא של אסף פולונסקי. מבחינת העלילה היבשה כתוב על הסרט: "בתום השבעה על בנו, אייל אבוד. אין לו עם מי לדבר, אין לו עם מי לשחק פינג־פונג, והאורחים היחידים שנשארו הם זוג גורי חתולים שהתנחלו לו בחצר. אשתו, ויקי, לעומת זאת, מנסה לחזור לשגרה בכל מחיר. היא מאמינה שזו הדרך הטובה ביותר להתמודד עם האבל, ומצפה שאייל ינהג כמוה, בדיוק כפי שהם סיכמו. אבל התוכניות משתבשות כשאייל לוקח מההוספיס את המריחואנה הרפואית של בנו המנוח, מפתה את הבן של השכנים לבוא ולעזור לו לגלגל ג‘וינטים ויוצא איתו למסע התמודדות משל עצמו. במהלך היום שאחרי השבעה יגלו ויקי ואייל שהעולם לא עוצר עבור האבל של אף אחד, אבל הוא כן מספק דברים אחרים, שבשבילם שווה להמשיך ולחיות.".

    אבל הסרט הזה הוא הרבה מעבר.

    הוא עצוב ומצחיק,לעיתים בעת ובעונה אחת.
    הוא עמוק ורציני – ובמקביל מלא בסצינות קלילות, שעוזרות להשתחרר מהמועקה.
    הוא חי ופועם (בעיקר דרך דמותו של השכן) אך המוות והדיכאון נוכחים בו כל הזמן.
    הוא נוגע בנושאים לכאורה נדושים (עוד מישהו שמגלה מריחואנה בפעם הראשונה) ומציג גם סצינות מקוריות ופרועות (Air Guitar).
    הוא מבוים למשעי, ולעיתים קשה להאמין שזהו פיצ'ר ראשון של במאי צעיר – אבל פה ושם רואים את הבוסריות, שלא פוגעת כהוא זה בסרט.

    והוא בעיקר גורם לך להרגיש. להרגיש את כל מה שהגיבורים של הסרט לא מבטאים. אין בסרט כמעט דיבור על האובדן, אך אתה כצופה חש בזה. אין ביטוי ממשי של כאב, אך בכמה סצינות, ובמיוחד בסצינת ההספד, ממש כואב לך הלב. הוא אוחז ומרפה, נותן מרחב של נשימה ואז שוב לופת אותך בגרון.

    ויש בו גם שי אביבי אחד, שלא להאמין, אך זה לו תפקיד ראשי ראשון בסרט באורך מלא. והוא לוקח עליו משימה גדולה. להוביל את כל העלילה תוך כדי משחק מצומצם (במכוון). הוא נוגע לא נוגע, מתעמק בפרטים החשובים (כמו איך לגלגל ג'וינט כהלכה) ושוכח את החשובים באמת (לדאוג לחלקות קבר). והוא בעיקר משכנע שכואב לו והוא לא יכול להרגיש את זה. לצידו יבגניה דודינה הנפלאה (שכל סרט בו היא נוגעת מצליח) ותומר קאפון המצוין (ובתפקידי אורח שרון אלכסנדר ואורי גבריאל).

    והמוזיקה בסרט – כמה שהיא נפלאה. עוצמתית ומגוונת, צועקת ומלטפת, מחלחלת לה לכל המרחבים . משתלטת ומשחררת ומובילה את העלילה ממש כמו עוד דמות בסרט…

    * * *

    שאלתי את אסף הבמאי כמה שאלות:

    1. אין בסרט כמעט התעסקות בכאב מוחשי, אין כמעט דיבור על האובדן, כאילו יש מרחק ואפילו פחד להתעסק בזה. זה מכוון?
    כן, הדמויות במקום של הכחשה, מאוד כואבות. הזוג היה מוכן לזה. הכאב נוכח בכל פריים, לא מדברים עליו. המטרה שהקהל יחוש את הכאב.

    2. בכל הסרטים שלך חוזר המוטו של בדידות ולבדות.. (הערה: אסף ביים 3 סרטים קצרים לפני, "סמנאנג", "במיטה בעשר בלילה" ו"זיפר")
    גם בסרטים הקצרים וגם בסרט שביימתי בסדנה נושא הבדידות הוא מהותי. גם בסרט הם ביחד אבל בודדים. המקום הנוכחי הוא בדידות. הם ביחד אבל לבד. כולנו בודדים… כולם מחפשים חיבור… וכנראה שהנושא הזה באמת מעסיק אותי.

    3. איך התחושה לסיים פיצ'ר ראשון?
    התחושה מדהימה. כמו לידה ארוכה מאוד, עובד על הסרט 6 שנים ועשיתי דברים במקביל. עכשיו הילד סיים תיכון ויוצא החוצה. קצת רוצה להמשיך הלאה… הסרט היה בהרבה פסטיבלים וזכה בפרסים אבל המבחן האמיתי מתחיל עכשיו.

    4. כמה מילים על המוזיקה הנפלאה בסרט…
    הפסקול מורכב מכמה אלמנטים – השירים של תמר אפק. ידעתי מראש שאני צריך 2 שירים (לאייר גיטר ולניתוח) ונזכרתי בשיר של להקת קרוסלה – סטאר קווליטי – אני נורא אוהב את השיר! נברתי בעוד שירים שלה… שלחתי לה מייל וביקשתי אישור – זו פעם ראשונה שהיא מסכימה לתת שיר לסרט. בעריכה חזרתי לעוד שירים שלתמר. והם התלבשו בול. המוזיקה מולחנת ע"י רן בגנו (המלחין הקבוע שללהקת ורטיגו) – שאהב מאוד את השירים של תמר והצליח באומנות לכתוב מוזיקה מקורית שתשלב יחד.

    5. מה התוכניות הלאה?
    אני בשלבי כתיבה גם לארץ וגם לארה"ב (גר שם) – עובד על סרט באורך מלא שלא אני כתבתי ועלעוד כמהפרויקטים במקביל.

    וגם שי ענה בשמחה על חמש שאלות:

    1. תפקיד ראשי בסרט ראשון במסך הגדול – לא הימור לשחק בסרט ראשון של במאי צעיר לא מוכר?
    אני אוהב הימורים ואני אוהב אנשים צעירים…

    2. מה ההבדל המרכזי בין עבודה בטלוויזיה לעבודה בקולנוע?
    בטלוויזיה זה בדר"כ תסריט ומשחק ובקולנוע יש תוספת של שפה קולנועית. בטלוויזיה אין לה זמן לבוא לידי ביטוי. בנוסף, בקולנוע הכול מרוכז ומתומצת. הטלוויזיה דורשת עוד ועוד (עוד פרק, עוד עונה) ובקולנוע בשעה וחצי אתה צריך להביא עולם שלם ולספר סיפור מתחילתו ועד סופו.

    3.  המשחק שלך בסרט מרגיש לפעמים עצור, מצומצם… זה מכוון?
    המשחק והבימוי ביקש את האיפוק, ביקש את המעט שמחזיק הרבה. כמו שאמרתי בריאיון בעיתון המודלשלי היה ביל מארי ב"אבודים בטוקיו".

    4. לא פחדת למתג עצמך כדמות הגיבור האנטיפת? מתחבר לחלק מהדמויות שלך מהחמישייה… (שאלה שנשאלה אחרי שכשיצאתי מההקרנה בסינמטק בהרצליה, שמעתי מישהו אומר ש"שי שיחק את עצמו…")
    (מופתע) אני דווקא חושב שאני עושה פה משהו חדש, כי בדר"כ רוב התפקידים שלי היו יותר מוקצנים. ודווקא פה החדש הוא הצמצום – התפקיד הזה הוא הפוך מהמיתוג שלי. הפוך ממה שרגילים. בדר"כ אני יותר חייכן ומרצה בחיים שלי – אני מרגיש שזה חדש מכל הבחינות. אני לא עושה את תפקיד הפליזר ולא משהו מוקצן.

    5. ומה הלאה? יש עוד סרט בקנה?
    הסרט הבא כבר צולם! בפברואר האחרון. סרט של שבי גביזון. ואני נרגש לבאות.

    * * *

    הסרט יוצא לאקרנים ממש היום! (8.9) ומציג בסינמטק הרצליה ות"א וגם בחיפה.

    הנה הפרומו:


    להגיב
  • שיר לשבת: "עשי בי קירבה" – חלי ראובן

    עשי בי קירבה / חלי ראובן

    עשי קירבה בליבי
    אמא
    שלא אצטרך אחרכך
    חיים שלמים
    לחפש אותה
    בלב של אחרים,
    עשי בי קירבה שלמה
    אמא
    שלא אלמד בטעות
    שמגיעים לי רק פירורי אהבה
    ושנים ארוכות
    אהלך מפירור לפירור,
    רעבה כלכך להרגיש
    ושבעה כלכך מלא להצליח,
    עשי קירבה בחום גופי
    שאדע אחרכך
    כל ימיי
    לחבק חזק
    בלי רווחים של פחד,
    שאדע
    כל חיי
    שאני ראויה
    כלכך ראויה

    ————

    צילום: חגית אלמקייס


    להגיב
Close