טורים אישיים

  • הסוד של בלוטת האצטרובל

     

    [רינת ידלין]

     

    בלוטת האצטרובל היא בלוטה אנדוקרינית קטנה הממוקמת בדיוק במרכז המוח, בין שתי ההמיספורת, במקום שתרבויות רבות מכנות "העין השלישית". היא מזכירה בצורתה את פרי עץ האורן – האצטרובל, ונקראת כך על שמו: The Pineal Gland. בעבר, נחשבה הבלוטה לבלוטה מנוונת שנותרה כשריד קדום מזמן אבותינו, ועד שנות השבעים, השתמשו בה רק כנקודת ציון לקו האמצע של המוח. כיום כבר יודעים שבלוטת האצטרובל היא אחת הבלוטות החשובות ביותר במוח, אך בכל מה שקשור למשמעויות היחודיות שלה, עדיין רב הנסתר על הגלוי.

    כיום, החוקרים כבר יודעים לומר שבין תפקידיה השונים, בלוטת האצטרובל מתווכת בין גירוי עצבי להפרשת הורמונים, ומשמשת לוויסות השעון הביולוגי, מחזורי השינה והעירות, חילופי עונות השנה, מערכת החיסון והחשק המיני, ואף לוקחת חלק חשוב בתהליך ההזדקנות. היא זו שמשחררת חומרים מתקנים בזמן שמתרחשת פגיעה מוחית, ובמקביל, גם אחראית על הפרשה של שני הורמונים החיוניים ביותר למוח, הקשורים לבריאות הפיזית, אך גם לבריאות הנפשית שלנו: מלטונין, הורמון השינה, וסרוטונין, המסייע לשמור על מצב רוח מאוזן ועל בריאות נפשית.

    מושב הדמיון והיצירתיות במוח

    אבל זה לא הכל… בלוטת האצטרובל ממוקמת בדיוק מפתיע, במרכז הגיאומטרי המדוייק של המוח.
    בשונה מרוב מבני המוח, המחולקים לזוגות מימין ומשמאל, היא מבנה יחידני הנחשב לשריד קדום, העשוי להעיד על יכולות רדומות, מה שעורר לאורך ההיסטוריה, תהיות רבות על מקורה ותפקידיה.
    בנוסף, היא אחד מהאזורים הבודדים במוח, שאינו מושפע ממחסום הדם-מוח, מבנה קרומי שמטרתו להגן על רקמת המוח מפני זרימה של מזהמים ונוגדנים מהדם לנוזל המוח, מה שמאפשר לה לשחרר את הורמון המלוטונין, ישירות לזרם הדם.
    היא גדולה במעט אצל נשים (כניראה בגלל המחזור החודשי), והולכת ומאבדת מגודלה ככל שאנו מתבגרים, עד שבגיל 70 היא עומדת רק על כ-10%  מגודלה המקורי (בערך בגודל של גרגר אפונה).


    אחת התכונות המעניינת ביותר של בלוטת האצטרובל, 
    היא יכולתה לאפשר היווצרות של טרנסמיטורים חדשים, המקשרים בין האונה הימנית לשמאלית במוח, ותורמים לסינכרון מוחי בין האונות; מצב של מוח מסונכרן, נחשב למצב של תפקוד מנטלי אופטימלי, או מצב "גאונות". כמו כן, מחקרים מהשנים האחרונות, גילו שבלוטת האצטרובל מכילה בתוכה את אותם פוטורצפטורים או קולטני אור שקיימים גם בעין האנושית, ההממירים את פוטוני האור מהסביבה, לפולסים חשמליים במוח ולתמונות.
    הפזיולוגיה הזו, היא זו שמאפשרת לנו לדמיין ולראות ב"עיני רוחינו", סצנות, פנטזיות, זיכרונות וחלומות, במבנים ויזואלים מוכרים, מה שהופך את הבלוטה למושב ולמקור של היצירתיות ושל הדמיון במוח. אך מאיפה מגיעים היצירתיות והדמיון? מה באמת המקור שלהם? על השאלה הזו, ניסו לענות הרבה מאוד תרבויות לאורך ההיסטוריה.

    מהי מולקולת הרוח?

    מלבד כל התפקידים הללו, לבלוטת האצטרובל יש עוד תפקיד חשוב במיוחד, וכחלק מהתהליך המטבולי, היא מייצרת עוד סוג של טריפטמין או מוליך עצבי בשם DMT או דימתילטריפטאמין, המתפקד כסם הזיות. ה-DMT מכיל בין השאר סרוטונין ומלוטונין, והוא סוג של מולקולה המיוצרת בצמחים שונים בטבע (צמח האיוואסקה למשל) כמו גם בגוף האדם, וידוע שיש לה השפעות נרחבות על  התודעה האנושית.

    בשנות ה-30, אף הצליחו לסנטז את הסם הזה, הנחשב לסם פסיכודאלי חזק, והוא נמצא גם כיום בשימוש של שמאנים, ומורי רוח בטקסים רוחניים ברחבי העולם. מחקרים גילו כי אופן יצור הDMT בבלוטה משתנה ויכול להתגבר במצבים שונים בחיינו כמו בחווית הלידה, חווית המוות או "קרוב למוות", וחויות מיסטיות, טרנסצנדנטיות שונות. מסיבה זו, רבים נוהגים לכנות ה-DMT "מולקולת הרוח". השאמאנים טוענים כי צריכה של DMT, מאפשרת לנו להתנתק מהמימד החומרי ולשוטט במרחבי התודעה, לעבור בין מימדים, לחוות התנסות חוץ גופית ולתקשר עם ישויות חוצניות או עם אבות קדומים. מובן שכל זה, לא היה מתאפשר, אלמלא נבראנו מלכתחילה כהוויות אנרגטיות עם חיבור פנימי לתודעה גבוהה.

    בלוטת האצטרובל בתרבות

    מה ידעו העמים העתיקים על בלוטת האצטרובל? כפי הנראה, יותר משאנו משערים…

    בלוטת האצטרובל בותיקן

    דתות ותרבויות שונות לאורך ההיסטוריה, ראו בבלוטה את השער הפנימי שלנו למימדים רוחנים ולמודעות גבוהה, והיא כונתה בשמות רבים לאורך ההיסטוריה, למשל: 'מושב הנשמה', 'השער אל היקום', 'עין המיינד' 'שער לעולמות העליונים', 'העין השלישית''החוש השישי' ועוד. היוונים הקדומים ראו בה את החיבור לממלכת המחשבות, וההודים קראו למרכז האנרגטי בו היא ממוקמת אג'נה (עין) וראו בה את "העין השלישית", שמטרתה לפתוח אותנו לחוויות שהן מעבר לחמשת החושים. גם האל שיבא מתואר במיתולוגיה ההודית עם עין נוספת בין שתי עיניו.אולי בגלל מיקומה הגאומטרי, או צורתה המיוחדת, ואולי בשל תכונותיה, נותרה בלוטת האצטרובל אפופה מאז ומתמיד בהילה של מסתורין, והסמל שלה – בצורת אצטרובל, מופיע בפסלים, איורים, וצירי קיר בתרבויות רבות כשהוא מסמל את החיבור בין הגוף לרוח.
    היא נחשבה למיקום הפיזי של הנשמה. המקום שבו מתקיים החיבור בין הגוף הפיזי לאלים או לכוחות היקום, ואף כאחראית על קיבוע האשלייה של תפיסת הזמן והחלל על כדור הארץ. חלק מהמסתורין קשור כמובן למיקום שלה, שהוא לא רק בדיוק במרכז המוח, אלא בדיוק אחרי הצ'ארקה או מרכז האנרגיה במצח שמכונה בין השאר ה"עין השלישית".  אותה נקודה מסתורית במרכז המצח שמתחתיה ההודים מדביקים טיקה, ומעליה היהודים מצמידים את התפילין.
    העין השלישית מקושרת מסורתית לתורות מטאפיזיות, ומכונה גם החוש השישי או הצ'אקרה השישית. לאורך השנים יוחסו לה תכונות כמו ראיה ושמיעה על חושית, יכולת תקשור, אינטואיציה והשראה, טלפתיה, מסעות אסטרלים- חוץ גופיים ועוד.

    בלוטת האיצטרובל והעין של הורוס

    בלוטת האצטרובל והעין של הורוס

    גם התרבות המצרית יחסה לבלוטת האצטרובל חשיבות גדולה, וזיהתה את הדמיון שלה לעין האנושית. אחד הסמלים הבולטים ביותר בתרבות המצרית, הוא  "העין של הורוס" או "העין של רע", הדומה דמיון מפתיע לתמונת הבלוטה בתוך המוח. במצרים העתיקה, סימבול 'העין של רע' ייצג את השאיפה לחיים טובים, שפע אושר ובריאות, עבור החיים ועבור המתים כאחד.

    למה בלוטת האצטרובל הולכת ומסתיידת?

    מחקרים שהחלו בשנות השישים זיהו כי בלוטת האיצטרובל, נוטה להסתייד עם השנים, ולפתח סביבה קליפה של גבישי קלציט (סידן) העלולה להפריע לתיפקוד השוטף שלה. תהליך ההתגבשות סביב הבלוטה המכונה במדע "ביומינרליזציה", אינו יחודי לבלוטה וקורה באברים פנימיים נוספים, אך הוא משמעותי במיוחד סביב האצטרובל, בגלל ההשלכות שלה על הגוף והנפש. הוא יכול לנבוע מזיהום אויר, מכימיכלים והורמונים במזון, בקוסמטיקה, בחומרי הניקוי וכמובן מהפלורואיד במי השתייה. הסתיידות בלוטת האצטרובל מטרידה את הרופאים בגלל ההשפעות שלה על הגוף הפיזי. מחקרים הוכיחו, כי היא גורמת לירידה ביצור המלוטונין, מה שגורם להתבגרות מינית מואצת אצל בני הנוער, תופעה שנמדדת בעולם מתחילת שנות ה-2000. במקביל הוכח שההסתיידות גבוהה יותר באופן משמעותי, במוח של חולי אלצהיימר.

    אך הרופאים אינם היחידים שמוטרדים מהתופעה הזו. מורים רוחניים רבים טוענים כי ההסתיידות עלולה לפגוע ביכולת שלנו לתקשר עם מימדים גבוהים, ולממש את היכולות הרוחניות הגבוהות שלנו. תיאוריות שונות גורסות כי יש גורמים אינטרסנטים על כדור הארץ, שמעוניינים "לסגור" או לסייד את הבלוטה, כדי למנוע מאיתנו את "ההיזכרות", בקשר האלוהי שלנו. אחת מהדרכים לעשות זאת, היא למשל הפלרת מי השתייה באמצעות פלורואיד שתורם להסתיידות הבלוטה, ועל פניו נראה, כי אין בו שום תועלת אחרת…

    מה המשמעות של הסתיידות בלוטת האצטרובל?

    האם הסתיידות הבלוטה פועלת לרעתנו? הדעות בנושא זה חלוקות…
    בעוד שהרשת מלאה בשיטות שונות לניקוי בלוטת האצטרובל, החל ממיץ לימון וחומץ תפוחים ועד תחליפי מלטונין טבעים, חלק מהמורים והמתקשרים, טוענים שההסתיידות סביב הבלוטה, שהחלה להימדד בשנות ה-60, היא הסתיידות של קריסטלים, שהם המינרל עם טווח הרטט הגבוה ביותר בממלכת המינרלים, וזה קורה בעצם כהכנה לשלב הבא של האבולוציה האנושית. אותם מורים טוענים כי באמצעות כיוונון של הקריסטלים שהצטברו סביב בלוטת האצטרובל, נוכל בעתיד לקלוט תדרים אלקטרומגנטים (בדומה לגלי רדיו), ונהפוך ליותר טלפתיים ובעלי חושים חדים יותר. הקריסטלים, אף נחשבים מוליכי אינפורמציה ותדר רב-מימדיים, מה שיכול לפתוח לנו את הקשר עם ממדים נוספים, שונים או גבוהים משלנו.

    נשמע לכם מופרך? לא בהכרח…

    מחקר מ-2002 שפורסם ב-מגזין Bioelectromagnetics, מצא בין 100 ל300 גבישים מיקרו-קריסטלים עשויים מקלציט בצורת משושה, בכל מילימטר מרובע, בבלוטות אצטרובל אנושיות.
    המיקרו קריסטלים הללו, דומים באופן מפתיע לגבישים שנמצאים באוזן הפנימית שלנו ונקראים "אבן אוזן".
    גבישים המתרחבים ומתכווצים בנוכחות שדות אלקטרומגנטים, בתהליך פְּיֶזוֹאֶלֶקְטְרִי, שקשור ליצירת מתח חשמלי בגבישים, מה שמאפשר להם למשל לקלוט גלי רדיו, בלי שימוש בחשמל…
    רבים מהגבישים הללו מפיקים אור (בתהליך המכונה: פזיולומינסנס), ואף מסוגלים להפוך רטט או תדר של סאונד לזרם חשמלי. לדוגמה: מיקרופונים משתמשים בקריסטלים פזיואלקטרים כדי להפוך צלילים לזרם חשמלי.גבישים בבלוטת האצטרובל

    בשל המבנה והמאפיינים הפיזואלקטריים שלהם,
    הקריסטלים הזעירים הללו, מתפקדים כעין ואוזן פנימית, ועשויים להיות אחראים למנגנון התמרה ביולוגי אלקטרו-מכאני בגוף. זה אומר 
    שקיים סיכוי טוב שבלוטת האצטרובל, היא בעצם מאין מקלט ומשדר לתקשורת "על חושית", או עוקפת חושים
    .

    ברמה הפזיולוגית ניראה שהיא אחראית לחלומות, לחוויות חוץ גופיות, לטלפתיה ולתקשורת עם מימדים אחרים. העובדה שהיא נחשבת לשריד קדום ועתיק, רק מעידה על כך שיתכן שבעבר היו לנו יכולות להשתמש בה  לצורך קשר ישיר עם מימדים או ישויות אנרגטיות ביקום, אך מסיבות לא ברורות, היכולת הזו אבדה, או כפי שמורים רוחניים אוהבים לומר, "שכחנו" מי אנו ומה המקור האלוהי שלנו…

    בין אם ההסתיידות מזיקה לנו ובין אם היא חלק מהאבולוציה הרוחנית שלנו, עבודה עם בלוטת האצטרובל או העין השלישית, היא עבודת מודעות חשובה עבור כל מי שמבקש להתעורר, או לקבל חיבור עמוק יותר לאינטואיציה, לחוש השישי ולמסרים מהיקום. אחת הדרכים הטובות לעשות זאת, היא באמצעות סאונד או תדרים בהאזנה.

    שימו לב!

    עבודה עם העין השלישית היא עבודה רוחנית מתקדמת, שאינה מתאימה לכל אחד.
    בזמן המדיטציה, אפשר שתחוו חויות מדהימות של חיבור, שעלולות גם להפחיד או להלחיץ את מי שאינו מנוסה. פתיחה של האצטרובל מעורבת במתח אנרגטי גבוה, ויתכן שתחושו תסמינים של התעוררות שילוו בכאב ראש, בחילות, סחרחורות, התכווצות שרירים, חרדות, נדודי שינה ואף סיוטים. כל אלו הם זמניים וברגע שהגוף יסתגל לאנרגיה הגבוהה הם יחלפו. אם אין לכם שום נסיון בעבודת מודעות גבוהה, עדיף שתתחילו עם אימונים בסיסים יותר לגלי מוח כמו אימון עם תדר אלפא או אימון גלי מוח עם תדר תטא.

    __________________________

    פורסם במקור באתר ספריית המדיטציות של רינת ידלין


    להגיב
  • מינימליזם דיגיטלי

     

    [גלעד פלד]

     

    מינימליזם דיגיטלי. כששמעתי לראשונה את צמד המילים הזה, האנטנות של ישר רטטו בשמחה אינטלקטואלית, זיהו שמשהו מעניין נכנס לרדאר. זה היה כשהקשבתי לפודקאסט של ריץ' רול (מומלץ בחום) כשהוא אירח את קאל ניופורט (מחבר הספרים Digital Minimalism: Choosing a Focused Life in a Noisy World ו-Deep Work) לשיחה ארוכה ומרתקת בנושא.

    ישר הרגשתי שהוא מדבר אלי. בשנים האחרונות, עיקר העשייה המקצועית שלי, ורבים מתהליכי ההגשמה שלי – קורים במרחב הדיגיטלי. מאז החלטתי לייצר לעצמי חופש כלכלי וגמישות תעסוקתית, אני מייצר לעצמי את הפרנסה דרך האינטרנט. אני ספירטואליסט מטבעי, חובב אדמה. אמנם תמיד היה לי אוריינטציה טובה לטכנולוגיה, הודות לאבי, אבל בגדול אעדיף לרוב לעבוד בגינה מאשר לשבת מול המסך.

    נקודת המבט הרעננה והנלהבת שקאל הביא לשיחה היתה כמשב של רוח חדשה ביום שרב. קלטתי שהחיים שלי הולכים להשתנות כי ברגע אחד נפלו לי המון אסימונים לגבי כל כך הרבה דברים מעוררי אי-שקט שהיו לי מתחת לאף בזמן שעבדתי, למדתי והתפתחתי.

    מה זה מינימליזם דיגיטלי?

    כרגיל, אתחיל בלצטט את קאל ניופורט שבימים אלה הוא הסמכות מאחורי המושג:

    "מינימליזם דיגיטלי היא פילוסופיה שעוזרת לך להטיל ספק ולבחון לעומק איזה כלים דיגיטליים (וההתנהגות סביב אותם כלים) מוספים הכי הרבה ערך לחיים שלך. היא מונעת מהאמונה שניקוי מודע ואגרסיבי של רעש דיגיטלי מיותר, ואופטימיזציה של השימוש שלך בכלים המשמעותיים עבורך, יכולים לשפר את חייך משמעותית."

    אפשר להתייחס למינימליזם הדיגיטלי כאל ענף של התנועה המינימליסטית. הפילוסופיה המינימליסטית גורסת כי שחרור של דברים (גשמיים או מופשטים) שאינם נותנים לנו ערך, מהמרחב החיצוני או הפנימי, מפנה לנו מקום לדברים החשובים באמת שיש לחיים להציע לנו. לא מדובר על סגפנות וצמצום לשם הצמצום, אלא על תרגול במודעות והקשבה לנואנסים שהופכים את החיים שלנו למשמעותיים יותר.

    כך, בהשאלה, המינימליזם הדיגיטלי הופך להיות עבורנו כלי להפוך מודעים וחכמים יותר בשימוש שלנו בטכנולוגיה. בכך שאנחנו שואלים את עצמנו מה הערך שאנחנו מקבלים מהמרחב הדיגיטלי ומסכימים לשחרר את מה שגובה מאיתנו מחיר (לעיתים כבד) – אנחנו יכולים לקיים חיים שלווים בתוך מציאות שהולכת ונהיית יותר ויותר דיגיטלית.

    למה מינימליזם דיגיטלי כל כך חשוב לנו?

    לטכנולוגיה פנים רבות – יש לה פוטנציאל משמעותי לשפר את איכות חיינו אך גם לגבות מאיתנו מחיר חברתי, קוגניטיבי ותודעתי לא-קטן. בתוך מציאות בה המרחב הדיגיטלי הולך ומשתלט על חיינו (הלכה למעשה), והולך איתנו בכיס לכל מקום – טיפוח תודעה צלולה, מחשבה ביקורתית והרגלים נכונים הם תרופת-נגד חשובה.

    מאחורי פיתוח הממשקים הדיגיטליים העיקריים שרובנו משתמשים בהם, לרבות המדיות החברתיות כמובן, עומדים תעשיה ענקית, מיליארדי דולרים ואלפי מוחות גאונים. אנחנו לא אלה שממנים את הסיפור הזה וגם אם כן – אנחנו כסף קטן. המודל הכלכלי מתבסס על קשר הדוק בין החברות הטכנולוגיות לחברות פרסום ואחרות שיש להם עניין במידע אודותינו ובתשומת הלב שלנו.

    המודל הכלכלי הזה מתבסס בסופו של דבר על אחד מהמשאבים החשובים לנו מכל – תשומת הלב.

    מירב המשאבים והמאמצים מושקעים בלהשאיר אותנו מחוברים, שלא נאמר מכורים, למכשירים שלנו ולאפליקציות שלנו. החברות משקיעות ממון רב בפיתוח טכנולוגיה שמנצלת את החולשות הפסיכולוגיות והקוגניטיביות שלנו לטובת הגדלת משך השהייה והמעורבות שלנו במוצרים שלהם. כדוגמה, אנחנו יודעים חלקים מסויימים ברשתות החברתיות מתבססים על המודל של מכונת המזל (Slot Machine) שידוע כאחד המודלים הממכרים ביותר ועושה ניצול זדוני ביותר של התודעה שלנו.

    בגלל המציאות המורכבת הזו, הנושא של מינימליזם דיגיטלי רלוונטי לכולם. כולנו נייטיב משימוש מודע יותר בטכנולוגיה.

    לי זה נגע במקום מאוד ראשוני בכל הנוגע לפרודקטיביות והתפתחות אישית. כשהתחלתי לבחון את הנסיבות המקצועיות שלי דרך העדשה המינימליסטית, ראיתי כמה המרחב הדיגיטלי שבו אני מבלה שעות רבות מימי, לא תומך בהתפתחות המקצועית והרוחנית שלי.

    בעוד אני מכור לפייסבוק, מרשה לעצמי לקפץ בין ממשקים ללא מיקוד, ומאפשר למכשיר הנייד שלי לגנוב את תשומת הלב שלי עבור התראות לא רלוונטית בעליל – מאמצי ההתפתחות שלי היו מאוד לא מדוייקים, ובעוד הרגשתי מאוד פעיל ועסוק, לא קצרתי פירות שהייתי מסופק מהם. לא מספיק.

    התרגול של מינימליזם דיגיטלי עזר לי לצמצם הסחות דעת, להתרכז בדברים החשובים באמת ולייצר איזון נכון עבורי בין עבודה למנוחה ופנאי. בעזרת תהליך ראשוני של ניקוי וצמצום, ועל ידי הבנייה של תהליך מחשבתי מודע בנוגע לשימוש שלי בטכנולוגיה – נפתח לי מרחב עבודה שקט ונטול סטרס. תשתית מעולה לפרודקטיביות.

    ***

    אוקיי, אז איך כל הרעיונות היפים האלה מתורגמים למעשים? עוברים לחלק המעשי.

    מינימליזם דיגיטלי הלכה למעשה

    אז אמנם הדגשתי כמה המינימליזם הדיגיטלי משמעותי כפילוסופיה לחיים, אבל יש לו בהחלט לא-מעט יישומים אפשריים שתוכלו לאמץ לעצמכם. חלק מהדברים הם יותר ברמת ההתבוננות והמחשבה, וחלק ברמת המשימות לביצוע.

    הכל מתחיל במודעות

    בבואכם להתבונן על הכלים שאתם משתמשים בהם כרגע, לאמץ טכנולוגיה חדשה, שאלו את עצמכם את השאלות:

    • מה התכלית של הכלי הזה או המוצר הזה?
    • האם הכלי הזה הוא היעיל ביותר עבורי על מנת לעשות את העבודה בצורה הטובה ביותר?
    • האם מערכת היחסים שלי עם הכלי הזה בריאה?
    • האם יש כלי אחר שיכול לעזור לי לעשות את העבודה בצורה יעילה יותר?

    מינימליזם דיגיטלי מכיר בכך שלכל כלי או מוצר יש צדדים חיוביים ושליליים, אך מדגיש כי עדיף לנו לאמץ כלים רק אם היתרונות שלהם עבורנו גבוהים משמעותיים מהמחיר שאנחנו נאלצים לשלם עבורם.

    מעבר לשאלות הספציפיות, או הטכניקה הספציפית, הכוונה כאן היא לתרגל לשאול את עצמינו שאלות בנוגע לשימוש הדיגיטלי שלנו ולהכניס איכות של כוונה ומחשבה ביקורתית.

    אופטימיזציה של תהליכי שימוש

    קיבלתם החלטה מודעת לאמץ כלי חדש או לצמצם את השימוש בכלי קיים? שלב אפשרי נוסף בדרך להתמקצעות במינימליזם הוא לערוך תהליך של אופטימיזציה לתהליכים הקיימים בתוך הכלי או בין כלים שונים איתם אתם עובדים. אולי החלטתם להשתמש בפייסבוק למרות הנטייה שלו לגנוב לכם זמן מפני שאתם מוצאים כי הוא מעניק לכם יתרונות שיווקים? אחלה, זה זמן נהדר להבין איך בדיוק אתם מצליחים ללכת בדרך הגם וגם – על ידי הבניית הרגלים חדשים או שימוש בכלים לניהול עצמי, למשל.

    להמנע מהסחות דעת כמו מאש

    ברגע שמבינים שתשומת הלב שלנו נגזלת בערמומיות כל הזמן, אפשר להתחיל לשים לכך לב (משחק מילים). יש המון הסחות דעת מיותרות לחלוטין שפשוט התרגלנו לקיומן ולמדנו לחיות איתן בשלום על אף שאין בכך שום הכרח או תרומה לשקט הנפשי שלנו. כמה דוגמאות מעשיות:

    • ביטול הרשמה לרשימות דיוור מיותרות – לרובנו יש מיילים לא רלוונטיים שאנחנו מקבלים יום יום וממלאים את תיבת הדואר שלנו. אנחנו סתם משאירים אותם מעצלות או מחשש לפספס משהו (היי FOMO). יש משהו מספק מאוד בסשן ממוקד של שלום ולא להתראות לכל מיני רשימות. לאחר מכן אפשר להתחיל לעשות את זה כדרך שיגרה.
    • ביטול התראות דחיפה (Push Notifications) – כברירת מחדל כל האפליקציות שמותקנות אצלנו בטלפון, וחלקן גם במחשב, שולחות לנו את ההתראות האלה שמקפיצות הודעה שפחות או יותר צועקת עליך להסתכל עליה. 95% מהמסרים שמתקבלים הם לא רלוונטים, משמעותיים ובעלי ערך עבורנו. זו בעיקר אסטרטגיה להשאיר אותנו מחוברים בדופמין לשימוש. כן, ביטול ההתראות, בעיקר בקרב האפליקציות המרכזיות, עשוי להיות מלווה בתסמיני גמילה – אבל שווה מאוד להתנסות.
    • חסימת אתרים – אמנם נשמע קיצוני, אבל התמכרות לכלים דיגיטליים היא בעצמה מצב קצת קיצוני, ויש כמה אפליקציות ממש מעולות שיכולות לעזור לחתוך את ההרגל המגונה לברוח משדה הריכוז לשדה השיטוט האינסופי והמרוקן של הניוזפיד.

    סדר וארגון במרחב הדיגיטלי

    תראה לי את המרחב הדיגיטלי שלך ואומר לך מי אתה. כמו שלא-מעט מחקרים כבר הוכיחו את הקשר בין המרחב הפיזי ומאפייניו לבין פרודקטיביות (כאן למשל), כך גם המרחב הדיגיטלי שבו אנחנו מתנהלים משפיע מאוד על הרווחה הפנימית שלנו, על מידת הסטרס ועל הפרודקטיביות.

    יש המון דוגמאות לדברים שאפשר לעשות כדי לנקות ולסדר את המרחב הדיגיטלי. אני מאמין שאם תתחילו בכמה מוקדים בעייתיים במיוחד, ותתרגלו גם באפיק זה מחשבה מודעת – מהר מאוד תזהו בעצמכם את המקומות שדורשים ליטוש ואינם תומכים במאמץ נכון ובשקט נפשי.

    אין פה תכנית סדורה או לוח זמנים שחייבים לעמוד בו. מדובר על תהליך שיהיה לכם מדהים להתחיל כבר עכשיו ולהתקדם איתו בקצב שלכם.

    • מחיקת קבצים, אפליקציות ותוכנות: התחלה טובה – למחוק כל מה שלא צריכים. שולחן העבודה, תיקיית ההורדות ותיקיית התמונות הן תיקיות שמרבות לצבור קבצים שאין בהם כבר צורך. הסרת תוכנות ואפליקציות שכבר לא משרתות אתכם יכולה לפנות לכם מקום וגם לשפר את הביצועים של המחשב והנייד.
    • מעבר לענן: אחרי שאיפסנו את המכשירים שלנו מכל המיותר, שווה להתחיל לעבוד עם אחסון ענן. מעבר לכך שמדובר באמצעי גיבוי אמין ונוח, אין באמת צורך להעמיס על המחשבים והטלפונים שלנו דברים שהם לא באמת צריך בשוטף. ארכיונים של מדיה, מסמכים ותיקיות – ניתן בקלות וביעילות לסנכרן עם גוגל דרייב או דרופבוקס.
    • העברת מיילים ישנים לארכיון – על ניהול תיבת מייל לטובת פרודקטיביות אפשר לדבר ארוכות (ומאמרים עוד יפורסמו בעניין), אבל כאן רק אביא את זה כדוגמה לעוד מקום שנוטה לצבור המון המון מן המיותר ויוצר חוויה של סטרס בעבודה. העברה לארכיון מעיפה לנו את המיילים מהתיקיות השוטפות אבל משאירה אותן נגישות בחיפוש (לג'ימייל חיפוש מאוד משוכלל ונוח). גם לזה יש קיצור ממכר אבל צריך להפעיל אותו. רוצים לדעת איך? כתבו לי ואשמח לספר לכם ?
    •  העלמת שורת המשימות: נשמע מאוד כמו צעד קטן ולא משמעותי, אבל אני מכור לכל פיסת מסך פנויה מדברים שאינם קשורים ישירות למשימה שעליה אני עובד. מקש ימיני של העכבר וביטול ה-"V" לצד "נעל את שורת המשימות" יעשה את העבודה.
    • עבודה במצב "מסך מלא": על אותו משקל, כאשר אני לא עסוק בביצוע משימה שדורשת ממני לעבור בין חלונות בדפדפן למשל, אלא להתרכז בכתיבה או קריאה עמוקה – אני מאוד אוהב לעבוד במסך מלא שמצמצם את הסחות הדעת המיידיות. נסו את קיצור F11 במקלדת שלכם וללא תתחרטו.
    • תעשו לכם טקס יומי: אמנם בתחילת הדרך יש בדרך כלל לא-מעט עבודת ניקוי וארגון לעשות, אבל כשמגיעים לתוצאה הרצוייה כדאי מאוד להטמיע כמה הרגלים שיעזרו לכם לשמור על המרחב יחסית נקי. אני מציע לשלב ברוטינת היציאה מסשן עבודה, שיכולה לכלול גם למשל מעבר אחרון על רשימת המשימות והלו"ז ליום הבא, נקיון של שולחן העבודה, תיקיית ההורדות וריקון סל המחזור.
    • העדיפו סטרימינג: העולם עובר לסטרימינג ואני בטוח שזה לא מדלג עליכם. אבל בגדול זו דוגמה טובה להחלפת הבעלות על קבצי מוזיקה ווידאו בחוויה זריזה ונגישה שמתאפשרת הודות לממשקים כמו ספוטיפיי ונטפליקס.
    • תמונת רקע לשולחן העבודה: עוד משהו שנראה מינורי וחסר משמעות אבל מצאתי שעושה לי טוב על הנשמה ומעוררת אותה לפרודקטיביות – בחירת רקע מינימליסטי ומרגיע לשולחן העבודה. תחשבו כמה פעמים את פוגשים את התמונה הזו על שולחן העבודה וכמה נחמד אם היא תשדר לך שהכל נעים וטוב. אצלי יש כבשים שצילמנו בדרום פורטוגל, חלום מתוק.

    תהליך הניקוי הדיגיטלי (או בתרגום שלי – תודעה צלולה בעולם דיגיטלי)

    קאל ניופורט (כן, חזרנו אליו) ממליץ מאוד על תהליך ניקוי אינטנסיבי כחלק מהמעבר לאורח חיים של מינימליזם דיגיטלי. המלצתו כוללת תהליך של 30 יום בהם מתנתקים מכל הטכנולוגיה שבגדר רשות עבורנו (כלומר, כל מה שההסרה הזמנית שלו לא יפגע בצורה משמעותית בניהול השוטף של חיי העבודה והחיים האישיים שלנו).

    במהלך תקופת הניקוי, אנחנו באים במגע מחודש עם הפנאי ועם דברים שאנחנו אוהבים לעשות מחוץ למרחב הדיגיטלי, כל אחד ותחביביו ותשוקותיו, ובתום התקופה אנחנו מחזירים בהדרגה רק את הכלים שהבנו כי יש להם עבורנו ערך משמעותי ובאופן ספציפי שהגדרנו לעצמנו (יכול לכלול – לאיזה צורך, לאיזה משך זמן או באילו נסיבות נשתמש בהם).

    בניגוד לשבתון דיגיטלי, או הפוגה קצרה מטכנולוגיה – המטרה של התהליך הארוך והמקיף הזה היא לשבור את ההרגלים וההתמכרויות בצורה משמעותית, כדי לאפשר דיאלוג חדש ודרך חדשה לקבל בעזרתה החלטות הנוגעות לאיך אנחנו מנהלים את מרחב העבודה והפנאי שלנו.

    כשאנחנו מחזירים לשימוש את הכלים בהם השתמשנו, בודקים בצורה מהותית את מידת הערך שהם נותנים לנו. קאל מגדיר את זה יפה: "העובדה שכלי דיגיטלי נותן לנו ערך כלשהו אינה רלוונטית. המינימליסט הדיגיטלי משתמש בטכנולוגיה כדי לשרת את הדברים שהוא מוצא כי הם הכי חשובים לו בחיים – ושמח לוותר על כל השאר".

    במסגרת העשייה שלי אני מעביר מדי פעם תהליכי אונליין מקוצרים אבל משמעותיים של ניקוי דיגיטלי, כפי שניתן לראות כאן. מוזמנים לספר לי אם תהליך כזה עשוי לעניין אתכם ואעדכן בשמחה.

    טיפים נוספים לטיפוח אורח חיים של מינימליזם דיגיטלי

    כיסינו פה לא-מעט דברים שאתם כבר יכולים לעשות כדי לצעוד בדרך המינימליסטית. עם זאת, לאורך הזמן המינימליזם הדיגיטלי הוא מנטליות מסויימת, דרך חיים, שצריך לטפח ולתרגל.

    אקטיביזם מינימליסטי: זוכרים שדיברתי על גזילת תשומת הלב שלנו בידי תאגידים טכנולוגיים? על זה שאנחנו בעצם מוצר שנמכר למרבה במחיר? כל זה נשמע קיצוני ומתלהם אבל במובן מסויים של המציאות זה לגמרי נכון. שמרו את זה בתודעה שלכם ונסו לראות איפה את יכולים להיות נחרצים יותר בכל מה שנוגע להגנה על החופש התודעתי שלכם.

    טפחו את הפנאי: הפכו את הזמן הלא-דיגיטלי שלכם למשמעותי יותר. גלו מה הדברים שאתם נהנים לעשות, אם זה עוד לא לגמרי ברור לכם (תתפלאו, לא לכולם זה ברור) ותנסו בהדרגה לתת להם יותר זמן ומקום. כאשר המרחב הדיגיטלי לא ממלא אותנו, קל מאוד להעביר את שעות הפנאי בגלילה אינסופית בנייד, בעוד אנחנו אמורים להנות מאוכל, מטיול שקט, מזמן איכות עם הילדים שלנו. הפנאי והמנוחה (הכוללת הפוגה ממסכים) חשובים מאוד לפרודקטיביות שלנו ומאפשרים לנו לחדש את המשאבים הקוגניטיביים לקראת יום העשייה הבא.


    נהלו את הזמן שלכם:

    ניהול זמן זו תורה שלמה ומסועפת והרבה פנים לה, אבל הטיפ הזה לא בא ללמד אתכם לעשות את זה. הוא רק בא להזכיר לכם שאם לא תהיו קשובים והחלטיים עם הזמן שלכם, המשאב היקר והסופי הזה, יהיה מאוד קל לגזול אותו מכם. מינימליזם דיגיטלי הולך טוב מאוד עם הטמעה של כלים לניהול זמן והופך את כל הסיפור הזה של לאפשר זמן לדברים החשובים בהם נהיה קל יותר. מתקשים לנהל את הזמן? ספרו לי על זה, אולי אוכל לעזור.

    אקורד סיום

    מינימליזם דיגיטלי היא דרך חיים. לא מטמיעים אותה ברגע וערכה מתבהר תוך כדי תנועה, גילוי והתנסות. במאמר הזה השתדלתי לתת לכם חומר למחשבה ולהשראה כדי לגרות את כוח הרצון והסקרנות שלכם, לצד כלים ורעיונות מעשיים שתוכלו ליישם כבר מעכשיו (ממש עכשיו) כדי לשחרר עודפים מיותרים ולהתקרב לשלווה דיגיטלית מבורכת.

    זו תשתית מצויינת להתפתחות אישית. היא מאיצה תהליכים הדורשים ריכוז ועבודה קוגנטיבית מאומצת, מאפשרת עבודה ולמידה עמוקה ודוחפת קדימה יוזמות דיגיטליות ועשייה עסקית ממוקדת שמביאה תוצאות.

    היא מאפשרת פרודקטיביות שמשמעה מאמץ נכון, עבודה מפוקסת לצד מנוחה טובה ומשמעותית. היא מקדם צלילות תודעתית בעולם דיגיטלי שהולך ונהיה יותר ויותר מוסח.

    היא שמורה לאמיצים ולחכמים שביניכם. צאו לדרך.

    ***

    גלעד פלד הוא מינימליסט ויזם דיגיטלי, כותב את הבלוג המומלץ "צמיחה חופשית" ומלווה אנשים למציאת תודעה צלולה בעידן דיגיטלי

    _________________________

    פורסם במקור בבלוג "צמיחה חופשית"


    להגיב
  • איטליה שלי # 8 / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    [לחלק הראשון: סוף אופטימי]  /  [לחלק השני: סוף לשבוע רביעי בהסגר] / [לחלק השלישי: החיים בצל הקורונה] / [לחלק הרביעי: חשבון נפש] / [לחלק החמישי: טוב לנו בבית] / [לחלק השישי: פילוסופיה בשקל] / [לחלק השביעי: יש אור בקצה האיטליה]

     

    מסתיימת לה תקופה של כמעט חודשיים. חודשיים קשים, מדאיגים, מלאים בשאלות שחלקן עד היום לא קיבלו מענה.
    אפשר לתאר את התקופה הזאת בהמון צורות שליליות, בהשלכות הכלכליות הכואבות שעתידן להגיע עדיין – אבל… וזה אבל גדול… אני בוחר לסכם במילה טובה על התקופה הזאת.

    נתחיל בזמן משפחה, שזה ערך נפלא, מרתק ומלמד המון עלינו כאנשים, כהורים, כמחנכים. הקו המנחה שלי תמיד הוא לתת לילדים דוגמא, להבהיר להם שבהמון מצבים – אם אין אני לי – מי לי? שהעשייה מספקת, קשה לעתים מתסכלת – אבל בסוף היום.. אחחחחחח… איזו הרגשה מרוממת.

    השתדלתי לתת קצב מסויים לחיי היום היום. בהעדר מסגרת – חייבים לייצר מסגרת. זה עוזר, זה מקל על המח שלנו לתפקד כשהמטרות מכוונות.
    לא אשקר ואומר לכם כמה קשה זה היה וכמה כשלונות היו בדרך. לא תמיד זה זורם לפי הספר, אבל משהו מכל זה כן ישאר להם אני מקווה.

    בבית – למדתי שהמון דברים ניתן לתקן לבד, כשהמדיח קרס (עבד שעות נוספות המסכן) אז היה רגע של פאניקה כי היינו בעיצומו של העוצר ואין סיכוי שטכנאי היה מגיע.. אז קצת תושייה, ארגז כלים, כמה קללות (בשקט..) והנה, התברר שזה רק חוט חשמל שזז ממקומו…
    ברוך מתקן המדיח ודיי.

    עוד פלוס חשוב כמובן היה זמן המטבח! איזה כיף להשתעשע במתכונים כל יום, לטבוע בין בלוגים חכמים וללמוד. לא קורה כל יום ולכן ראויה ההערכה.
    אצרף לכם בסוף הפוסט מתכון נפלא ל״עוגת סבתא״ – טורטה דלה נונה – שעם קצת סבלנות – תהנו מטעם מאוד איטלקי בפה.

    בזבזנו מעט.
    הרווחנו מעט.
    באיזשהו מקום, קיים איזשהו איזון. זה שיעור נפלא בצרכנות. קונים מה שצריך. נקודה.

    איטליה.
    איטליה מתקדמת בצעדים קטנים ובטוחים. אנחנו אחרי שבועיים של הקלות מהעוצר ועושה רושם שאנחנו על הדרך הנכונה. יש ירידה במספר הנדבקים, וחדרי המיון לאט לאט מפנים מקום. בשבוע הקרוב יפתחו מסעדות (עם הגבלות מסויימות), מספרות, בתי קפה, ובסוף החודש גם חדרי כושר.
    כולנו תקווה שגם הקיץ שמגיע יעזור לתת פוש נוסף והווירוס פשוט יעלם לאט לאט.
    החיים בטוח לא יחזרו להיות כמו שהיו, בטח שלא בשנתיים הקרובות. ואני מקווה שזו הנחה שאטעה בה.

    אז לאן פנינו מועדות…? בתקווה לשגרה סוערת יותר, לעבודה, לעתיד טוב יותר.
    מקווה לא להיעלם לגמרי בגלל העבודה שצפויה להגיע ואם יזדמן אז אכתוב לכם בשמחה שוב.

    חיבוק חזק ואוהב מאיטליה האהובה ועד אליכם.

    ניר

    Torta della nonna

    בצק פריך
    250 גרם קמח רגיל
    160 גרם חמאה קרה חתוכה לקוביות קטנות
    40 גרם אבקת שקדים
    גרידה מלימון אחד
    50 גרם אבקת סוכר
    קורט מלח
    ——
    50 גרם שמנת מתוקה 38% שומן

    הכנה –
    מערבבים במיקסר עם וו גיטרה (או מעבד מזון) את כל הרכיבים למעט השמנת,
    עד קבלת תערובת חולית ושאין יותר גושי חמאה.
    מוסיפים את השמנת ומערבבים עד האיחוד.
    מרדדים בין שני ניירות אפייה לעובי של כ 3 מ"מ,
    מקררים רבע שעה במקפיא,
    מניחים את הבצק ברינג (קוטר 20) – כפי שהודגם בסרטון.
    מגלגלים את שאריות הבצק לצורת נקניק ומקפיאים הכל לכחצי שעה, בזמן הכנת הפטיסייר.
    ניתן לשמור במקרר, מכוסה, לא אפוי – עד יומיים.

    פטיסייר לימוני עם צנוברים קלויים
    240 גרם חלב
    60 גרם שמנת 38%
    60 גרם חלמון (שלושה חלמונים מביצה L)
    30 גרם קמח
    60 גרם סוכר
    גרידה מלימון אחד (ניתן להוסיף גם חצי מקל וניל חצוי)
    40 גרם חמאה בטמפרטורת החדר

    100 גרם צנוברים קלויים שנערבב לתוך הקרם (לא חובה)
    30 גרם צנוברים לא קלויים שנפזר מעל הטארט ונאפה.

    מבשלים פטיסייר – לפי ההדגמה בסרטון ההדרכה שלי –
    מרתיחים חלב ושמנת, משווים טמפרטורה עם תערובת חלמונים, סוכר וקמח, ומבשלים הכל להסמכה,
    מוסיפים חמאה וטורפים היטב.
    מכסים את פני השטח בניילון נצמד ומקררים מעט (כ 20 דקות, חצי שעה) – ניתן גם לוותר על שלב הקירור ולערבב מיד צנוברים קלויים ולמלא את הקלתית.

    הרכבה וקישוט:
    מגוררים את שארית הבצק שנשאר על פומפיה, מניחים את הבצק המגורר במקפיא,
    בינתיים מסדרים בתוך קלתית את הקרם עם הצנוברים,
    מעל זה שכבה של בצק פריך מגורר ומקורר (שהה מספר דקות במקפיא, שיהיה נוח לעבוד איתו ולא ימס בידיים),
    ומעל מפזרים 30 גרם צנוברים לא קלויים.

    אופים הכל ב 170 טורבו למשך 35-40 דקות.
    רצוי לצנן מספר שעות לפני ההגשה.

    בתיאבון!


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית # 5 – צפריר בשן

    [צפריר בשן]

     

    [כתיבה אפקטיבית # 4 – עשר שגיאות איומות בכתיבה]

     

    הדבר השני* הכי גרוע לעשות בזמן כתיבה הוא לקרוא את עצמכם תוך כדי.

    לקרוא בסוף כל משפט, בסוף כל פסקה – זה אשכרה קטסטרוף. אתם ממש לא רוצים לעשות את זה. כשאתם קוראים בסוף כל משפט, בסוף כל פסקה – אתם מעקרים ומסרסים את עצמכם. אתם מפעילים את חוש הביקורת שלכם במצב טורבו, ובדיוק בדיוק כשצריך לכבות אותו.

    לכתוב עכשיו

    כתיבה היא מלאכה שונה מיתר המלאכות. היא מיוחדת כי היא יותר מכתיבה: היא גם תהליך חשיבה. הרבה פעמים, כשאנחנו כותבים ללא עכבות ועיכובים מיותרים, אנחנו מגלים דברים חדשים, מדליקים נורות במוח המרופט והאפלולי שלנו, מוצאים תשובות לשאלות (לפעמים אפילו לשאלות שאף אחד לא שאל!) עולים על כיווני חשיבה חדשים ועוד.

    לקרוא אחר כך

    בקיצור, כשכותבים בשקט, בלי להפריע, המוח והיצירתיות יוצאים במחולות. ואז, ממש לא כדאי שהמבקר הפנימי האכזרי יגיד למוח שיש לו שתי רגליים שמאליות. המבקר יכול לחכות בשקט בחוץ עד שיבקשו את דעתו. מחר או עוד שעה. יש לו תפקיד חשוב: הוא מסנן את הרע ומשביח את הטוב, אבל אל תתנו לו להתערב בכתיבה עצמה. אחרת, הכתיבה תישאר מדוכאת: משעממת, לא מקורית, בנאלית, רצופת קלישאות. אפילו אם היא נכונה לשונית, הרבה פעמים אין בה אפילו קליפה של ערך, כי הביקורת הפנימית שלנו הרגה את הכל.

    אז כשאתם כותבים, אל תשכחו: לא לקרוא! קודם תגמרו לכתוב. אחר כך תפנו לקריאה ועריכה.

    *הדבר הכי הכי גרוע לעשות כשכותבים הוא כמובן לנהוג. כן כן. לנהוג ולכתוב זה איום ונורא. לנהוג ולכתוב זה יותר גרוע מקינוח פרווה. זה רע לדקדוק, זה רע לכתיב וזה רע מאוד להישרדות. אל תכתבו ותנהגו. עדיף כבר לשתות ולנהוג. לפחות נהנים לפני שהכל מידרדר.

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
  • איטליה שלי # 7 / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    [לחלק הראשון: סוף אופטימי]  /  [לחלק השני: סוף לשבוע רביעי בהסגר] / [לחלק השלישי: החיים בצל הקורונה] / [לחלק הרביעי: חשבון נפש] / [לחלק החמישי: טוב לנו בבית] / [לחלק השישי: פילוסופיה בשקל]

     

    חזרה לשגרה?

    לפחות חלקית. מחר ה-4 במאי, איטליה סוף סוף נכנסת לשלב ב׳ בהתמודדות עם הנגיף. שלב שהוא פתח לחזרה לשגרה, עם פתיחת עסקים קטנים והקלות בסגר.
    חובת המסיכות והכפפות באיזור ציבורי נשארת, אבל יהיה אפשר להסתובב במחוז ללא כתב ההצהרה העצמית שהיה קיים עד עכשיו במקרה והמשטרה עוצרת אותך לבדיקה.
    יהיה מותר לחזור לעשות ספורט (במקומות פתוחים – חדרי כושר עדיין סגורים) כך שיש סיכוי שנצליח לשרוף איזה קלוריה או שתיים שצברנו בחודשי הסגר…

    הדרך עדיין ארוכה פה לשגרה מלאה, יש ירידה במספר הנדבקים ופחות לחץ על בתי החולים, אבל עדיין לא הסתיים המשבר. חודש מאי הוא רק יריית פתיחה והצהרת כוונות. כולנו תקווה שלא נתחרט על זה ושהמצב לא יחמיר בעקבות זה. הפחד הגדול תלוי תמיד באמצע בין הפחד מהנגיף מהפחד לקריסה כלכלית. הזמן אוזל ועסקים שניסו להרוויח זמן בנסיון להשאר על הרגליים על סף קריסה.
    בתי ספר כבר לא יחזרו לפעילות לפני ספטמבר, גם ככה הלימודים מסתיימים פה בתחילת יוני כך שאין טעם בשביל חודש אחד לסכן מורים ותלמידים וכולם ימשיכו במתכונת לימודי אונליין.

    אני מוכרח לציין שעד עכשיו, החודשיים וחצי האלה אמנם לא היו פשוטים ונאלצנו להסתגל להרבה דברים חדשים, אבל גם לא היה נורא. בינתיים עם משכורות כמעט מלאות והרבה פחות הוצאות, נשארנו דיי מאוזנים, והספקנו גם לעשות לא מעט בבית. את כל העבודות שבד״כ דוחים לקיץ ולזמן חופשה – עשינו עכשיו.

    אפרופו חופשה, גם היא כנראה תיעלם לה השנה. גם מסיבות כלכליות וגם כי ענף התיירות יהיה כנראה האחרון שיחזור לפעילות. ביוני, עושה רושם שמעט מאוד חברות תעופה יחזרו לפעילות וגם זה במתכונת מאוד מצומצמת. פה לא מדובר רק על החלטה של המדינה בה אתה חי אלה גם בשאר המדינות, ואם אצלנו יהיה אוקיי להסתובב ולטוס, לא בהכרח יהיה ככה גם במדינת היעד.

    עוד מעט קיץ, וקיץ מביא אופטימיות. מקווה באמת שנזכה לחול ים ושמש – גם אם במרחק נסיעה באוטו.
    2020 תהיה שנה מצולקת. כולנו בצורה כזו או אחרת נצא ממנה נפגעים, אבל גם חזקים יותר.
    הרווחנו זמן למחשבות, לתוכניות, לציפיות ולחלומות. הכל מתחדד עכשיו. יש ערך לזמן. ערך גבוה יותר.

    מה התוכניות שלכם לעתיד? מה אתם הכי אוהבים באיטליה? אוכל? אסתטיקה? מוזיקה? מתי ואיפה ביקרתם בפעם האחרונה באיטליה ובאיזה מקומות הכי תרצו לבקר בעתיד?

    הרבה שאלות אבל רק כדי לומר לכם שאיטליה מדינה עשירת פנינים ארכיטקטוניים, לא כולם מפורסמים כמו הערים הגדולות שלה, אבל תזכרו תמיד שהכי כיף בטיולים פה זה ללכת לאיבוד בעיירות קטנות. היופי הוא תמיד מעבר לפינה. לעתים מסתתר, אבל הוא קיים.

    שיהיה שבוע נפלא ובריא.

    ניר

    [תמונת הנושא: רקאנטי, על גבול הים האדריאטי. עיירת השירה, מקום עבודתו של לאופרדי]


    להגיב
  • איטליה שלי # 6 / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    [לחלק הראשון: סוף אופטימי]  /  [לחלק השני: סוף לשבוע רביעי בהסגר] / [לחלק השלישי: החיים בצל הקורונה] / [לחלק הרביעי: חשבון נפש] / [לחלק החמישי: טוב לנו בבית]

     

    אם יש משהו שהבנו כולנו מתקופת הקורונה הוא כמה קל למכור לאנשים פילוסופיה בשקל (אפילו ביורו אם תרצו).
    כל יום וכל היום אנחנו מותקפים בכל המדיות באנשים שכביכול יש להם את כל הפתרונות למצב, את כל הידע הכלכלי, הרפואי, המדעי, הלוגיסטי והסוציאלי – הכל הם יודעים. מלמדים אותנו שהיקום נותן לנו סימנים, שהתנהגנו בבוז לטבע, שהפכנו כולנו לבזבזנים כפייתיים, ושאיבדנו כל צל הגיון בחיים האלה. ועדיין – כולנו פה – ואני עם עצמי חושב שיותר מהכל – החברה עשוייה מיותר מדיי הכללות.

    בינינו, כל אחד מאיתנו יודע בדיוק מה הוא עושה, תורם, מייצר, ומשאיר אחריו לחברה בסביבתו. לא הכל חומרי. לא הכל רגשי.
    האדם צריך תשובות, זו חלק מהמהות שלנו, לא לקבל דברים כמו שהם. להטיל ספק.
    זו אחת הסיבות שאנחנו שומעים לכל הפילוסופיות שם בחוץ, כדילמצוא בהן הסבר שיספק אותנו.

    אין ספק שהמצב החדש הזה שנתקלנו בו ללא הכנה מראש (כי מי בעצם חשב שהעולם יכול להיעצר בין רגע לתקופה ארוכה כזו?) – העמיד בפנינו אתגר התמודדות עם עצמנו. עכשיו הזמן להתמודד עם הגוף שלנו, עם הזמן שלנו, עם הסבלנות שלנו, עם האהבה שלנו. אין דרך מוצא ואין אפשרות להתחבא מאחורי השגרה. ככה – כמו שאנחנו, חשופים, פגיעים, מפוחדים, חוששים, אמיצים – הכל מהכל לטוב ולרע.

    השבוע ניערתי אבק מכמה חלומות שלי, חשבתי שזה זמן טוב ללמוד אותם מחדש, אולי כשכל זה ייגמר – אצליח להגשים עוד אחד או שניים בחיים שלי… עכשיו כשיש זמן לחשוב, כל יום עולה בי השאלה – ככה תרצה לחיות את שארית חייך? מה בעצם מסב לך אושר? מה מניע אותך? למה? שאלות שיש להן תשובות ונופלות תמיד תחת מחץ הכלכלה והפחד לא להצליח לממן אותן. אז נכון – אנחנו מתבגרים, אנחנו מבינים שיש עוד ועוד דרכים ואולי ביום מן הימים נקבל מספיק אומץ לשנות.

    איטליה היא מדינה כ״כ גדולה וכ״כ ״בתולה״ בהמון היבטים. היכולות להתפתח פה הן לא מעטות למרות כל מכשולי הבירוקרטיה. הקורונה אמנם הציפה פה בעיות לא פשוטות אבל גם הרבה טוב. בחירום – מתגלה תמיד הטוב והרע. הפחד והאומץ. האמת נחשפת. אי אפשר להתכחש לזה.

    מה שאני רוצה לומר בפוסט הזה הוא שלמרות המצב, אני חושב שיפתחו פה אין סוף אפשרויות ביום שאחרי. שכולם יזדקקו ל״פוש״ מסויים כולל הבנקים. נכון יהיה לאתגר גם אותם בפרוייקטים עם אחוזי הצלחה גבוהים.

    איטליה היא ללא ספק אחת המדינות היפות ביותר בעולם. תרבות האסתטיקה פה מושרשת בד.נ.א. שלהם. כ״כ הרבה סגנונות, תקופות, השראות. היופי נמצא פה בכל פינה מהדרום ועד לצפון ממזרח למערב. אין ספק שזה עם בר מזל. ביום שאחרי, אני דיי בטוח שכדי לתת תנופה לתיירות פה – יגיעו אין סוף דילים ומבצעים שלמי שיוכל יהיה כדאי מאוד! אם אי פעם חלמתם על איטליה אז תתכוננו. זה הזמן. תכננו לעצמכם מסע קולינרי ואסתטי שישלב שווקים ומוזיאונים – לא תתאכזבו.

    לסיום, אביא לכם פה מתכון פשוט לפוקאצ׳ה קלאסית עם רוזמרין. פשוט להכנה וטעים כ״כ.

    400 גר קמח (מניטובה או 0)
    330 גר מים פושרים
    12 גר שמרים יבשים
    כף מלח
    רוזמרין (כמה שאתם אוהבים)
    שמן זית

    מערבבים ביחד מים ושמרים ומניחים בצד לכמה דקות. לאחר מכן מוסיפים לקמח ומערבבים טוב עד להטמעה מוחלטת. מוסיפים את המלח ושתי כפות שמן ולשים שוב הכל בתוך הקערה.
    מניחים ניילון נצמד ומטלית מטבח מעל ומשאירים להתפחה בטמפרטורת החדר לשעתיים.
    משמנים טוב את הידיים ומקפלים את הבצק כלפי המרכז, עובדים איתו מעט מעל השיש כחמש עד עשר דק. לאחר מכן מניחים אותו בתבנית משומנת מעט, מעצבים, משטחים (בידיים) ומשאירים להתפחה נוספת של כשעה (מכוסה שוב בניילון נצמד או מטלית לחה).
    עושים גומות עם האצבעות ומפזרים מעל מים ושמן זית (20 גר מכל אחד), מפזרים מעט מלח גס ורוזמרין.
    מכניסים לתנור (שחומם מראש) ל-220 מעלות ל-15 דק פחות או יותר.
    תהנו!

    שיהיה שבוע טוב ובטוח לכולנו.

    ניר.

    [בתמונת הנושא: דרום איטליה]


    להגיב
  • דנמרק בזמן השואה / שני שביט

    [שני שביט]

     

    בזכות ממשלת דנמרק והעם הדני, סבי וסבתי ניצלו בשואה. ולכן אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה ולספר לכם כמה עובדות מדהימות, שהרוב לא מכיר, על דנמרק בזמן השואה.

    בשנת 1940 הנאצים כבשו את דנמרק. הדנים נכנעו מיד, כי הבינו שאין להם סיכוי נגד הנאצים. בזמן שהנאצים הגיעו עם משוריינים, החיילים הדנים היו על אופניים…

    ממשלת דנמרק דרשה מהנאצים לא לפגוע ביהודים ובאופן מפתיע, כך היה. במשך 3 שנים הנאצים היו בדנמרק, אך חייהם של היהודים לא נפגעו ולא השתנו כלל! לא הייתה אנטישמיות בדנמרק.
    דבר אחד הנאצים כן דרשו – שהיהודים הדנים יענדו את הטלאי הצהוב. בתגובה לכך, מלך דנמרק אמר שאם היהודים צריכים לענוד את הטלאי, גם הוא יענוד אותו (חלק טוענים שזו אגדה, סבי טוען שזה אכן קרה). בעקבות כך, הנאצים ירדו מהדרישה הזו.

    בשנת 1943, הממשלה הדנית התפטרה והנאצים תפסו את הפיקוד. הקצין הגרמני יצא בדרישה לתפוס את כל היהודים הדנים ולשלוח אותם למחנות.
    הדנים התגייסו למען היהודים והצליחו להבריח כמעט את כולם לשוודיה!!! מתוך 7500 יהודים שהיו בדנמרק, מעל 7000 הצליחו לברוח ולהינצל מהנאצים, כולל סבתי ומשפחתה.

    כמה מאות יהודים, ביניהם סבא שלי ומשפחתו, לא הצליחו לברוח, ונשלחו למחנה בטרזינשטאט

    ממשלת דנמרק פתחה משרד, שתפקידו היה לאסוף את כל הרכוש של היהודים מהבתים, כדי לשמור אותו במחסנים, עד שהמלחמה תסתיים, בשביל שהיהודים יוכלו לקבל חזרה את רכושם.

    גם לאחר שהדנים נשלחו למחנות, הממשלה הדנית ניסתה לפעול כדי לדאוג ליהודים הדנים. איכשהו הם הצליחו לגרום לגרמנים להבטיח שהיהודים הדנים לא ישלחו למחנות ההשמדה, ושוב באופן מפתיע, הם אכן עמדו במילה שלהם.
    בנוסף היהודים הדנים קיבלו תנאים קצת יותר טובים מהשבויים האחרים. למשל, לא הפרידו בין המשפחות והם יכלו לקבל חבילה מדנמרק פעם בחצי שנה, שכללה אוכל, מה שמאוד שיפר את מצבם הבריאותי. את החבילות האלה, שלחו אנשים דנים פרטיים, שרצו לעזור.

    לקראת סוף המלחמה (לאחר שנה וחצי במחנה), ימים ספורים לפני שהפציצו את המחנה, הדנים ארגנו מבצע מדהים (!) להצלת יהודי דנמרק. על המבצע הזה היה אחראי רופא דני, בשם יוהנס הולם.
    במבצע מדהים ומרגש הם הצליחו לגרום לנאצים לאפשר להם להגיע למחנה ולקחת את היהודים הדנים חזרה לדנמרק. וכך היהודים הדנים, כולל סבא שלי ומשפחתו, ניצלו.

    כאשר הם הגיעו לדנמרק, המוני אנשים דנים חיכו להם בצידי הדרך, בשביל לברך אותם בשובם הביתה- סבי מתאר זאת כזיכרון מאוד מרגש ובלתי נשכח.

    [בתמונה: סבא שלי ואני]


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית # 4 – צפריר בשן

    [צפריר בשן]

     

    [כתיבה אפקטיבית # 3 – למה כל כך חשוב לכתוב אפקטיבי]

     

    כדי לשמור על מראה מקצועי (ומלא ברק), הנה עשר שגיאות שממש לא כדאי לכם לעשות באתר שלכם:

    1. ש במקם כש: כשאתם מתייחסים לזמן בו משהו קרה או יקרה, אל תכתבו ש אלא כש: ("מחר, כשתבואי אלי", ולא "מחר, שתבואי אלי". "כשהייתי בן שלוש", ולא "שהייתי בן שלוש").
    2.  שלוש אלף, ארבע אלף, עשר אלף – לא טוב בכלל. צריך להגיד שלושת אלפים וארבעת אלפים, ואני ממליץ פשוט לכתוב בספרות.
    3. הינו, הינה הינם והנני: אוי ואבוי. מעבר לעובדה שזו שגיאה בעברית, אם אתם לא מדברים ככה, אל תכתבו ככה. ואם אתם מדברים ככה – עכשיו זה זמן מצוין להפסיק.
    4. "תביא לנו כרטיס אשראי", "תביא לי את הפרטים שלך", "תביא לי רגע אני יחזור אליך". מכירים? אז לא טוב. אפשר להשתמש ב"תן לי", "שלח לי", "חכה רגע". בקיצור: תנו ל"תביא" מנוחה.
    5. אם אתם כותבים "באם" ומתכוונים בעצם ל"אם", אז תפסיקו. אם זה יופי טופי.
    6. במידה ו – אסור לומר בעברית. צריך לכתוב במידה ש, ולמען האמת, "אם" הכי טוב.
    7. אני יעשה, אני יילך, אני יביא, אני ירביץ – לא טוב! אני אלך, אביא, אעשה. אני גם לא ארביץ, אלא אתאפק. בקיצור, אני (גוף ראשון) בעתיד מתחיל בא'.
    8. אכלתה אותה, הבאתה לי, גמרתה כבר, שמרתה לי על החתול – לא טוב. אתה עשית. אתה שמרת, אתה ניגנת. בקיצור, אתה (גוף שני) בעבר, בלי ה' בסוף. הבנת?
    9. לא אוכלים קוראסון, וגם לא דג סולומון, לא לובשים טרלינג, לא שוברים סרוכית, וסובגניות זה לא משמין, כי אין דבר כזה סובגניות. במילים אחרות: כדאי לכם לבדוק אם מילה קיימת לפני שאתם משבשים וזורקים את המוניטין שלכם לזבל. חזרו אחרי בבקשה: קרו-א-סון. ולא, לא קוראסון. קוראסון זה לב בספרדית. לא טעים
    10. ולסיום, הנקודה צמודה למילה שלפניה. ככה. וסימן השאלה? גם צמוד למילה שלפניו. ברור? וגם הפסיקים וסימני הקריאה וכל אלה. סימני הפיסוק לא מעופפים להם במרחב, אלא תמיד (חוץ מקו מפריד) נצמדים למילה שלפניהם.

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
  • חופשי זה לגמרי לבד…

     

    מה שלומכם? הכול בסגר?…

    כתבתי המון על חופש באתר הזה. על שגיליתי שהייתי עבד לחופש שלי ועל מובנים רבים של חופש. אבל מעולם לא חשבתי שאוכל להרגיש חופשי יותר מתמיד דווקא עכשיו. זה בטח קשור לזה שאני חופשי מרגשות אשם שאני עושה את הסגר לבד. ושיש סדר בדברים שהחופש שלי הוא רק לקבל אותו ולנוע בתוך מגבלותיו.

    זהו ליל סדר מאוד סמלי ומיוחד – מצד אחד יש את אלו שלבד (בעיקר מבוגרים). או אלא שהביחד הוא מלכודת אימה עבורם. זה מכווץ את הלב והלוואי שהיה אפשר לעזור ולהיות איתם יותר.
    מצש שני הרבה אנשים יוכלו לחגוג כמו שממש בא להם, אולי ידברו על חופש ואולי יראו סרט ביחד כל המשפחה. יש שיעשו מדורה וכמובן שיש כאלו שיעשו סדר כהלכתו ובשמחה רבה. כולם חופשיים הערב מכבלי המשפחות. עכשיו נשארו הכבלים הפנימיים…

    על הפוליטיקה אין לי מה לומר, רק תחושת גועל עמוקה. שנראה לי שחולקים אותה מילונים ברחבי העולם. תחושת ביאוס שעוברת משם אל הבנקים, שלא עוזרים בכלל למצב אלא מנצלים אותו להרוויח ולכבול אותנו עוד (אל תקחו הלוואות אלא אם ממש חייבים).

    ולגבי המגיפה (של פחד, פאניקה, שחיתות וגם קורונה):

    כמו תמיד מציע להטיל ספק. בהרבה ממה שאומרים/כותבים/שומעים. אולי כדאי לאסוף נתונים ולהגיע למסקנה לבד.
    הנה שני גרפים מעניינים בנושא (מתוך מאמר בשם 'מגיפת הקורונה – תת ניצול של עקומת ההכלה' – נכתבה ע"ח עו"ד רואי קידר):

    בראשון אפשר לראות את התחזיות הקודרות (האם אובייקטיביות?) שהיו לעומת המציאות המטיבה, ובשני שאיכשהו מתו פחות אנשים השנה בשבוע במרץ מבכל השנים הקודמות (פחות מתאונות ובעיקר פחות הגיעו לבתי חולים וחטפו זיהומים שם).

    Makes you think…

    הפער בין ההערכות המפחידות למציאות
    הפער בין ההערכות המפחידות למציאות
    מתברר שבמרץ השנה מתו פחות אנשים מבשנה שעברה...
    מתברר שבמרץ השנה מתו פחות אנשים מבשנה שעברה…

    הפוסט הזה הוא גם הזמנה לחשוב על מהו חופש בשבילכם. ולתרגם דווקא עכשיו תחושת חופש.

    תחזיקו מעמד

    חג שמייח!


    להגיב
  • איטליה שלי # 4 / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    [לחלק הראשון: סוף אופטימי]  /  [לחלק השני: סוף לשבוע רביעי בהסגר] / [לחלק השלישי: החיים בצל הקורונה]

     

    רשמית, אני חושב שאפשר לומר בקול גדול – איבדנו את תחושת הזמן.
    יום רביעי נראה כמו יום שישי, שבת כמו ראשון ושלישי כמו חמישי. אין הבדל ואין מוצא.

    גם השבוע לצערי מספרי הנדבקים והמתים היו בעלייה. עושה רושם שאנשים מסרבים להיכנס למשמעת העוצר ולמרות האכיפה – עדיין הווירוס עושה בנו שמות, בעיקר בערים הגדולות ופחות בכפרים מחוץ לעיר (כמו פה). עדיין לא ניתן לראות את האור בקצה המנהרה.

    בשדה התעופה עד לא מזמן הפעילות הייתה אמורה לחזור לשגרה בסוף אפריל, אבל זו הייתה החלטה אופטימית מדי והשבוע שתי חברות תעופה גדולות כבר הצהירו שלא יחזרו לטוס לפני אוקטובר. כל זה מביא אחריו תגובת שרשרת ועוד ועוד חברות מצטרפות לתאריך היעד הזה. אין ספק שכשנחזור לפעילות, הנוסעים יצטרכו לשלם (בצורה כזו או אחרת) גם על פרק הזמן שבחברת תעופה הייתה בעוצר. אין לי ספק שעל כל כרטיס יווסף ״מס קורונה״ – וגם אם מדובר על חמישה או עשרה יורו לנוסע, תכפילו את זה במיליוני נוסעים בשנה והנה לכם החזר ההלוואה שכל חברת תעופה הייתה צריכה להתמודד איתה במהלך העוצר. כמובן שכל מה שאני כותב פה מתבסס על דיעותיי האישיות בלבד ולא על סמך הצהרות רשמיות.

    השבוע, ביצענו את שתי הטיסות האחרונות לחודשים הקרובים – טיסות הצלה הומניטריות. מתוך כ-600 נוסעים בסה״כ, סורבה הטיסה רק לאדם אחד שהופיע למרות כל האזהרות עם חום גבוה ותסמינים של הווירוס. מהבדיקות שערכנו בכניסה לטרמינל הוא נלקח לבידוד ומשם לטיפול. מוכרח לציין שקיבלנו ציוד מלא להגנה  כולל מסיכות, כפפות, משקפי הגנה ואפילו חליפות לכל הגוף. הצוות הרפואי עבד במרץ ובנחישות ולמרות האיטיות בבדיקות ובהכנסת הנוסעים – הטיסות התנהלו בהצלחה ועמדנו בלוח הזמנים שהוקצה לנו.
    אפס נפגעים לכוחותינו ועמידה בזמנים – אפשר לומר שזו הייתה הצלחה.

    לחיות במציאות ללא שגרה מביאה אותנו בראש ובראשונה להתעמת עם האדם שהכי קשה לנו איתו בחיים – עם עצמנו. בכל בוקר חייבים לקום ולהציב מטרה (אם לא יומית – אז שבועית או חודשית). אף פעם לא אהבתי להיות בחוסר מעש. מאז שאני זוכר את עצמי תמיד אהבתי ללמוד דברים חדשים וכשיש זמן אז למה לא בעצם? בסופו של דבר, נכון לכרגע, אין מחסור באוכל, אין מחסור בחשמל, חימום (כן – תאמינו או לא אבל אפריל וקר עדיין !!) ואינטרנט.

    השבוע החלטתי שהפרוייקטים הקרובים שלי יהיו אלו: צביעה וטיפול בתריסי העץ שלנו, גינון (צמח לנו יער בגינה שהגיע הזמן לנקות) ולחמי מחמצת. תמיד רציתי להקדיש זמן שלא היה לי לאפייה רצינית – כל יום אני מופתע מחדש מעולם האינטרנט שמאפשר לנו כ״כ הרבה דלתות לעולם אין סופי של אינפורמציה (לטוב ולרע). בכל מה שקשור לאוכל, יש בתי ספר חינמיים כ״כ עשירים בתוכן, יש המון שיעורי וידאו, אין סוף הסברים על חומרי גלם והצצה כמעט אינטימית למטבחים האישיים של השפים הכי יצירתיים בעולם כולו.
    הטרנד הקולינרי האחרון בימי הקורונה הוא שיעורי וידאו יומיים או שבועיים באינסטגרם של שפים מהמטבח הביתי שלהם לרטבי בסיס או אפילו למנות קלאסיות מהמסעדות שלהם. זה כ״כ אינטימי שכמעט אפשר לעמוד לצידם ולהגיש להם את כלי העבודה בעצמנו.. ? רובם באנגלית כך שגם אם אתם לא דוברי שפה מקומית – השיעור פונה לכלל האוכלוסייה העולמית, וברוב המקרים הוא יהיה באנגלית. אם אתם בעניין – נצלו את זה – זה כיף וזה מעשיר. תחשבו על שפים שאתם אוהבים או על מאכלים שתרצו ללמוד להכין וקדימה… יש עולם ומלואו שמחכה לכם שם בחוץ (או בפנים – כי בכל זאת.. ?).

    בתוך כל האופטימיות שלי, לא אסתיר ממכם גם את החששות שלי. בכל זאת, כשכיר, עד עכשיו המשכורות לא משקפות את המצב כי היו ימי עבודה מועטים וימי חופשה (בתשלום). בחודשים הקרובים נאלץ להתקיים מהסיוע של הביטוח הלאומי פה. מניח שנגיע ל70-80% משכורת, כך זה נראה אבל עד שלא נראה את זה שחור על גבי לבן, אני לא ממש בטוח. זה נכון שיש גם הרבה פחות הוצאות אבל בכל זאת, משכנתא והלוואות לא יעלמו בגלל המצב. זה זמן טוב ללמוד גם את הכלכלה העצמית שלנו. לדעת היכן ניתן לצמצם, לעשות בדק בית חשוב ולתת סדר עדיפויות. החודשים הקרובים יהיו קשים, אבל אני באמת מאמין שנצא מזה מחוזקים.

    אסיים בשיר קצר. קריר, אבל מלא תשוקה ואופטימי.
    חסרים לי החיבוקים, הנשיקות, המגע הפיזי בעולם הומני.
    מקווה שנחזור לשגרה בריאה בהקדם האפשרי,
    היו בטוב ושמרו על עצמיכם. זה חשוב.

    ניר.

    [המשך: בשבוע הבא…]


    להגיב
  • עוד מחשבות על הקורונה (כולל הימור מתי זה ייגמר)

    במחקר שנעשה על שבויים אמריקאים במלחמת ויאטנם חילקו את השבויים לשלוש קבוצות:
    הראשונים היו הסופר אופטימים. אלו שהיו בטוחים ש: We'll be home by Christmas. וכשזה לא קרה רבים מהם נשברו ורובם לא שרדו.
    קבוצה שנייה היתה הפאסימים. הם האמינו שלעולם לא יחזרו הביתה, אמונה שהגשימה את עצמה משלל סיבות.
    הקבוצה היחידה ששרדה במספרים גדולים היתה האופטימים-ריאלים. אלו שהאמינו שלא משנה כמה זמן זה ייקח, הם ישרדו וישתחררו בסוף. הם נשארו הכי שפויים וחזרו הביתה.

    אף אחד לא יודע אם נחזור לשגרה אחרי פסח – מעבדות לחירות (בכאילו, כל עוד המערכות הכלכליות יישארו אותו הדבר – זו רק חירות מדומה) או לקראת יום העצמאות (אותו כנ"ל) או בכלל אחרי שבועות או בקיץ… ויש שמדברים על שנה וחצי של התפרצויות. מה שאנחנו יודעים ויש לנו שליטה עליו – זה לשרוד עד אז, במקסימום שפיות ומינימום פאניקה. גם זה יעבור.

    אני עדיין בדעה, שאם בכלל יש מגיפה (21 מתים – רובם מבוגרים מאד עם מחלות רקע, 5500 חולים/נדבקים/נשאים – 95 אחוז מהם במצב קל), המהלך הנוכחי הוא טעות ושהיה עדיף לבודד את קבוצות הסיכון + כל מי שמעל 65 בכל בתי המלון הריקים עכשיו בארץ. תראו מה קורה בשוודיה.
    הנה גרף שמראה את מקרי המוות השכיחים ביותר. מזכיר שאנחנו עומדים על פחות מ-50 אלף מתים מקורונה בעולם, כשברור שרובם המכריע מתו ממחלות אחרות:

    כתבתי בפוסט הקודם על כל מיני סיבות שיכולות היו לגרום להתפרצות, אבל יש מי שחזה את המגיפה מראש ובמיוחד את אי מוכנותנו לקראתה:

     

    הבטחתי הימור משלי (משלל סיבות ובעיקר מאורך המהלך שהיה בסין עד שהגיעו לחסינות העדר):

    אמצע מאי (15-17). חזרה לשגרה. מתחילת מאי (אם לא קודם) גני ילדים חוזרים לפעילות.


    להגיב
  • איטליה שלי # 3 / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    [לחלק הראשון: סוף אופטימי]  /  [לחלק השני: סוף לשבוע רביעי בהסגר]

     

    עוד שבוע עבר, לצערנו שבוע קשה. למרות ההנחיות הנוקשות של ההסגר (בצדק) עדיין המספרים מסרבים לרדת, מחוז לומברדיה ממשיך לאבד כמות קורבנות בלתי נתפס. המראות של משאיות צבא עמוסות בגופות קשות מנשוא. הלב יוצא אל כל המשפחות שאין להם אפילו את היכולת להיפרד מהיקרים להם, אין להם אפילו אפשרות לעשות להם הלוויה ראויה. מבוגרים ערירים שנפטרים לבד בביתם. זה כ״כ עצוב ושוב – ממלא אותנו עם כ״כ הרבה שאלות.

    איטליה מדינה מאוד פטריוטית. לכל הווי הביחד פה תמיד היה משקל חיובי על המורל הכללי וברגעי משבר או שמחה ארציים – נעלמים בין רגע כל המחלוקות בין דרום וצפון, עשירים ועניים וכולם בין רגע הופכים לשווים.
    בתוך כל העצב פה יש אין ספור מקרי סולידריות מחברות שונות וגם מהפרט. כל עניין שירת המרפסות שהתחיל פה זאת רק דוגמא אחת.

    כתבתי לכם בעבר שאני עובד בחברת תעופה קוראנית פה במילאנו. בשבוע הבא נבצע שתי טיסות בשיתוף עם הממשל הקוראני והאיטלקי בכדי להחזיר הביתה כ-600 קוראנים שעדיין ״שבויים״ פה ולא מצליחים לחזור הביתה כי אין טיסות וכל התנועה מוגבלת. על המטוס הראשון, יגיע גם צוות רפואי ומשלחת ממשלתית ממחלקת הבריאות, כדי לפקח בשיתוף עם האיטלקים על נהלי הבטיחות. כל נוסע, מעבר לבדיקה רפואית (שכוללת בדיקת חום וראיון קצר עם הצוות) יחוייב לחתום על הצהרה אישית לגבי מצב בריאותו.
    אלה טיסות מאוד מורכבות, דורשות המון זמן (שבדר״כ אין), ונהלים מיוחדים כמו ריסוס המטוס בחומר מחטא ועוד. לא פשוט להפעיל מערכת גדולה של שדה תעופה ש-90% ממנו סגור כרגע. כוחות ביטחון, הגבולות, המכס, ועובדים מכל המחלקות (מטען, צ׳ק-אין, כבודה, מכונאים וכו') – כולם מגוייסים למטרה. כולם ללא יוצא מן הכלל יעבדו עם מסיכות וכפפות. אין ברירה ואני כולי תקווה שהכל יעבור בשלום. יש פחד והדאגה בעיקר לבריאות של כולם.
    בטיסה הראשונה נשלח מפה כ-350 נוסעים והטיסה השנייה (בשילוב עם רומא) נשלח עוד 280.
    רוב הפיקוח מצידנו בהכנה לטיסות מתבצע בישיבות וידאו (תקופה טכנולוגית – צריך לנצל את זה), מה שלא היה קורה במצב רגיל. מתרגלים להכל. אלה יתרונות שחייבים לנצל ותקופה כזאת זה בהחלט תומך – מבתי הספר ועד לעבודה היום יומית.
    תחזיקו לנו אצבעות – שהכל יעבור בשלום.

    בבית המצב דיי רגוע. הילדים לשמחתי, למרות כל המצב ולמרות שכבר חודש שלם הם כמעט ולא יצאו מהבית (יוצאים למרפסת וממש קרוב פה מחוץ לבית – אבל בלי יכולת ללכת לפארק לשחק או מעבר לזה). הם עדיין שומרים על שפיות.
    האמת היא שהפכנו גם אנחנו להורים קצת יותר מתירנים… מאפשרים להם קצת יותר חופש אבל שומרים על מעקב חשוב. לא פשוט לייצר שגרה באין שגרה, במהלך השבוע היות ושנינו עובדים (חלקית – ומהבית) אנחנו משתדלים לשמור על מסגרת מאוזנת. לפחות סביב הארוחות ושעות הפעילות עם הטכנולוגיה.
    העיסוק בלימודים קיבל תנופה חיובית – השבוע שניהם התחילו שיעורים אונליין עם המורות שלהן וזה עובד נהדר. לא קל לשמור על ריכוז אבל מעבר לשיעורי בית שנשלחים דרך אפליקציית בתי הספר שלהם – גם ההקשבה לשיעור בוידאו תומכת.
    הבת הגדולה שלי מתעמלת קרקע – ואפילו הן התחילו לבצע אימון קבוצתי ב-זום (אפליקציית וידאו שאני מניח שאתם מכירים).

    החיים בצל הקורונה לא פשוטים. התקופה הזאת תשאיר צלקות לכולנו. כלום לא יחזור להיות כמו שהיה. אני חושב שהרבה מזה ישתנה לטובה. בכל זאת – בחוסר ובקושי – לומדים להעריך יותר.
    בחיים – בדיוק כמו באהבה – לומדים להעריך כשאין. מצרף לכם שיר ישן למטה שמשקף בדיוק את המצב.

    זהו, יש עוד דרך ארוכה לפנינו. תהיו תמיד בטוב ותשמרו על עצמיכם.
    באהבה מאיטליה – ניר.

    [המשך: בשבוע הבא…]

     


    להגיב
  • איטליה שלי # 2 / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    [לחלק הראשון: סוף אופטימי]

     

    הכפר הקטן שבו אנחנו חיים (NOSATE) מונה כ-650 איש פחות או יותר. הוא ממוקם על גבול מחוז לומברדיה ונושק לנהר הטיצ׳ינו ולתעלות מלאכותיות ששימשו בעבר להובלה של אבני בנייה מההרים למילאנו (תמונת הנושא של הפוסט).

    נכון לומר יהיה שעם כל הקרבה לתופת הווירוס מסביבנו, נכון לכרגע עוד לא היה נדבק אחד בכפר שלנו וכמות הנדבקים בעיירות הצמודות אלינו ממש מעטה – כך שזה דיי מעודד.

    עם זאת – התורים בסופרים, המלחמה על הזמן ועליית המספרים במילאנו – כן מדאיג מאוד.

    אני אופטימי. מסרב להכיר בדרך אחרת. כשמצב מסויים משתנה לנו בחיים – אין לנו ממש ברירה ולקבל אותו – מה שכן אפשר לעשות זה לחשוב איך מפיקים ממנו את המיטב.

    אני עובד חצי שבוע כרגע, עדיין לא ברור מה תהיה רמת התמיכה מהמדינה פה. צרת רבים חצי נחמה? אני לא בטוח. מה שכן נכון לכרגע המשכורת כן תגיע. לא בטוח כמה יגיע בחודשים הקרובים. זה זמן טוב להיכנס למגננה כלכלית. לחשוב מה נחוץ ומה לא. לעשות סדר במותרות. לא לוותר על הכל. אנחנו עדיין לא שם, אבל בהחלט לצמצם.

    תרבות הצריכה של כולנו בשנים האחרונות גם ככה קבלה תפנית והפכנו קצת כולנו למגזימנים!!

    אין לי תשובות לגבי הכלכלה ומה יהיה המחיר שנשלם עליו בעתיד הקרוב לגבי כל המצב הזה. נלמד תוך כדי. לא תהיה לנו ברירה.

    למרות הכל ובגלל הכל יש לנו חובה אחת והיא להיאחז באהבה. בשנים האחרונות מצאתי זמן ומקום גם למילה הכתובה. זה היה תהליך. זה לא קרה ביום אחד, אבל התגובות ברשת היו חיוביות אז כמובן שזה דירבן אותי להמשיך. כיף לגעת במחשבות של אחרים, ברגשות. זאת תכונה שירשתי מאמא שלי – האהבה למילה – ועל זה אהיה לה אסיר תודה לעולמים.

    בפוסט הקודם כתבתי לכם על יופי ולכן חשבתי להביא בפניכם את השיר הבא שכתבתי לפני שנה או יותר..

    מקווה שתאהבו.

     

    בינתיים.. נתנחם במטבח.. כשיש זמן – והסופרים עדיין מלאים בכל טוב, אפשר לנצל את זה לארוחות כיף משפחתיות. כל מה שצריך זה רצון טוב, מצרכי בסיס ואהבה גדולה. את הכל מבשלים ביחד לתבשיל מנצח.

    הנה לכם מתכון לריזוטו כרישה ופרחי זוקיני (אם לא תמצאו אז גם קישואים חתוכים לקוביות קטנות יעשו את העבודה בשבילכם).

    מצרכים (ל-4 אנשים):

    500 גר אורז לריזוטו (קארנארולי/באלדו/רומא)
    50 גר חמאה
    שמן זית
    חצי כרישה קצוצה
    4 קישואים קטנים חתוכים לקוביות קטנות (רק אם לא מצאתם פרחי זוקיני ואם כן אז 10 פרחי זוקיני)
    יין לבן (טעים – כזה שתרצו לשתות עם המנה שלכם ליד)
    גבינת פרמג׳ן

    לציר ירקות: 
    סלרי, גזר, תפו״א ובצל גדול
    מלח, פלפל

    הוראות הכנה:

    קודם כל מכינים את ציר הירקות.
    בצל, סלרי, תפו״א וגזר עם ליטר וחצי מים, מלח, פלפל ומביאים לרתיחה.. 5 דק אחרי שרתח מנמיכים את האש ועוברים לתחילת הריזוטו.
    במחבט עמוקה (צירפתי תמונה) מטגנים קלות את הכרישה עם שמן זית, חצי כמות החמאה ומעט מלח גס. אחרי כמה דק מוסיפים את האורז ומטגנים קלות, תוך כדי מוסיפים כוס יין ומאדים את כל האלכוהול.. כמובן שמערבבים כל הזמן.
    עכשיו השלב שתוכלו להוסיף את הקישואים ותוך כדי, עם מצקת, למזוג מהציר ירקות 2-3 מצקות ולערבב. חשוב לשמור על אש בינונית גבוהה ומדיי פעם לערבב. ככה ממשיכים במשך 10-15 דק.. כל פעם שהציר מתאדה מוסיפים עוד למחבת ומערבבים. כשהאורז מתרכך זה הזמן לכבות את האש, להוסיף את שאר החמאה ואת הפרמג׳ן המגורד ולערבב.. חשוב מאוד לא לבשל יתר על המידה !!  כל זה יחד עם העמילן שיופרש מהאורז יעשו את הכל קרמי ועסיסי.

    מעבירים לצלחת.. ניתן להוסיף עוד פרמג׳ן למי שאוהב, זליפה קלה של שמן זית וזהו !! בתאבון !

    שיהיה לכולנו שבוע בטוח וטוב. תשמרו על עצמכם!

    ניר

    [המשך: בשבוע הבא…]


    להגיב
  • מחשבות על קורונה (אמ;לק: אנחנו מפחדים מהדבר הלא נכון)

    (בפוסט הזה יש המון הפניות למקורות מידע כדי שכל אחד יגיע למסקנות שלו בעצמו)

    וואו, איך זה הגיע. ואיך תוך שבוע התבודדנו ובודדנו – ומה זה עושה ללב ולנפש.

    הרבה מחשבות יש לי על הקורונה, בשורה התחתונה אני מפחד הרבה יותר מהמשבר הכלכלי מאשר מהקורונה. ולדעתי הרבה יותר אנשים ימותו עקב המשבר הזה (מהתאבדויות עד פשע והתמכרויות) מאשר מהנגיף.

    והנגיף זה. מדהים. זה משו לא חי, חלבון שפשוט מתחבר לתא ומשכפל את עצמו. זה קצת כמו שהנייד שלכם היה מתחבר לכם לכף היד ומייצר לעצמו חברה (טוב זה כמעט קורה).

    ואלוהים יודע (?) איך הכול התחיל.

    האם זה באמת עטלף? או ארמדילו? או חיה אחרת? (שמתם לב שכל המגיפות קשורות לחיות? צריך עוד רמז לעזוב אותן לנפשן?)

    האם זה ה-5G הזה והאם אפשר בכלל להאמין למשהו באינטרנט?
    יש את המפה הזאת – איך אפשר לדעת שהיא אמיתית?

    ואולי זה נשק ביולוגי של הבונים החופשיים או סופר שליט על אחר לצמצום האוכלוסיה (אג'נדה 21 באו"ם), סגר עולמי חדש.

    ואולי מישהו פשוט רוצה לחסוך את הפנסיות של הזקנים?

    אולי הכול קונספירציה? זה נראה יותר מדי כמו סרט שראינו.

    האם זו תאורית ה-Q?

    ואולי חייזרים?

    ההסבר שאני בחרתי לבחור הוא שזו אמא אדמה ששחררה את הקורונה כדי להגיד, די. עצרו.
    כמה טוב לה עכשיו לאמא אדמה. לים, לנהרות, לאויר. תראו איך סין נראית פתאום.
    ולכולם יש זמן להיות עם המשפחה. גם אם זה קשה ילדים פוגשים את ההורה הקרייריסטי שלהם. אנשים חוזרים להיות יחד.

    אז למה אני מפחד יותר מהמשבר הכלכלי (גם כשהכול ייגמר לאנשים לא יהיה כסף לצרוך, מה שמניע כלכלות) מאשר מהקורונה?
    תקראו את זה (אמ;לק: באיטליה מתים 17,000 איש כל שנה משפעת, בישראל 124. לכן ההבדלים). וגם את זה (99% מהמתים באיטליה סבלו מבעיות רפואיות והגיל הממוצע שלהם מעל 75).  ולסיום את זה (חתן פרס נובל מנבא לא יותר מעשרה הרוגים בארץ)

    מאוד מקווה ומתפלל שאחרי שכל זה יעבור ננהג אחרת. אבל מנחש שלא רק שלא נלמד, אלא גם נעשה הכול בטורבו כדי "להחזיר" את מה שפספסנו. כמה אשמח לטעות. אבל איך נעריך סתם את החיים הפשוטים, שמותר לצאת ולבלות ובעיקר להתחבק…

    (ולא מאמין שלא כתבתי מילה על הממשלה)

     

     

     


    להגיב
  • איטליה שלי / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    שמי ניר,
    מתגורר באיטליה כבר 19 שנה כמעט, הרבה קורה בתקופה כזו והדרך היתה רצופת יופי.
    תמיד בחרתי לראות יופי ולנשום אותו – ולא – לא בגלל שקל לחיות פה, גם אם נדמה לאנשים מישראל שכשאתה מתגורר בחו״ל אתה כל הזמן בחופשה.
    כיום אני עובד בחברת תעופה קוראנית (באמת !!) וזה בהחלט מוסיף עוד קצת צבע לחיים.

    מעבר לזה האהבה הכי גדולה שלו נמצאת בין הסירים – אוכל.
    איטליה ידועה כממלכה קולינרית, לא בגלל שהאוכל פה מורכב ומיוחד, נהפוך הוא, הפשטות וחומרי הגלם המצויינים שזמינים תמיד וכל זה לצד יצירתיות ומסורת.

    ק ו ר ו נ ה – בימים אלה, העולם עובר ניעור בריאותי, נפשי וחומרי.
    אתמול נכנסנו לשבוע הרביעי של הילדים ללא בית ספר.

    איטליה מדממת. איטליה שלי. 19 שנה אני חי פה וזו הפעם הראשונה שהרחובות נראים פה כמו יום כיפור (רק בלי האופניים).. זה עצוב. זה מתסכל.
    זה משאיר את כולנו עם הרבה שאלות בעיקר.
    אין תרופות קסם למצב. בולעים את הרוק וממשיכים הלאה.

    לקח לאנשים זמן להבין, לעכל ובעיקר להפנים שהמצב חמור יותר ממה שחשבו.
    זה תהליך. זה לא פשוט להכיל.
    לראות שדה תעופה שעוברים בו 21 מיליון נוסעים בשנה מתרוקן זאת תמונה אפוקליפטית.
    הסופרים מלאים – בעיות אספקה של אוכל – אין כרגע – אפילו נייר טואלט יש!

    אני כותב היום כי אני חושב שזה חשוב.

    אני חושב שיש זלזול וקלילות יתרה ביחס של אנשים לסוג הווירוס, למהירות ההתפשטות שלו ובעיקר להשלכות שיש לו על מערכת הבריאות שכדאי שתפנימו – יש גבול ליכולות שלה וכשזה מגיע – יש סלקציה (מילה נוראית). בוחרים במי לטפל, למי יש יותר ערך או סיכוי לחיות. מצב סוריאליסטי.  זה המצב.

    אין לי כוונות להטיף מוסר לאף אחד.
    כולכם גדולים ונבונים.
    זה שיעור מעולה בחיים. שיעור על ערכים, על זמן, על חומריות, על הישרדות (נפשית בעיקר).
    אני אדם אופטימי כרוני. אני וחצי הכוס המלאה שלי.

    הבטחתי סוף אופטימי..

    היו לי הרבה תמונות אוכל מהתקופה האחרונה (תתכוננו כי זה יקרה גם לכם ) אז למען הסר הספק, הנה אחד – מתוק!

    אולי אחד המתוקים שמזוהים הכי הרבה עם המילה איטליה !!  ג ל י ד ה !

    עשינו אתמול גלידה בבית (ללא מכונה). צד ימין נוטלה (איך לא!) וצד שמאל… קרם לוטוס, תמרים וביסקוויטים פלאסמון (של תינוקות – ואל תשאלו למה אני מחזיק בבית את הביסקוויטים האלה !! בכל זאת הילדים גדולים !!).

    אז שיהיה לכולנו שבוע מעורר! תהיו בטוב ותהיו טובים!

    עוד מעט זה יהיה מאחורינו…

    ניר

    [המשך: בשבוע הבא…]


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית # 3 – צפריר בשן

    [צפריר בשן]

     

    [כתיבה אפקטיבית # 2 – תשמעו סיפור]

     

    למה בעצם חשוב כל כך לכתוב אפקטיבי?

    אנחנו חיים בעידן של מסכים, והיומיום שלנו עתיר טקסט. אנחנו צורכים טקסט בעיתון, באתרי חדשות, בפייסבוק, בטוויטר, בג'יידייט, באימייל, בוואטסאפ, במסרונים. אין סוף! וככל שמתרגשים עלינו יותר מסכים, ככה אנחנו צורכים יותר תוכן.

    וככה אנחנו גם מתקשרים את עצמנו. דרך כל המסכים האלה. והאני שנשאר בכל המסכים האלה, הצפריר שהוא אני – הוא כבר לא תמונה או סרטון. לא לא. האני שאנחנו משאירים מאחורינו הוא האני הכתוב. וככה, הטקסט שלכם הוא חלק מכם. חלק מהאני שלכם. האימייל המגניב שהשארת לבחור שאיתו התחלת? זה לא מייל, זו את. התגובה החיננית שהשארת בפוסט של חבר? זו לא תגובה. זה אתה!

    ועכשיו, תחשבו על התחרות. על המכרז הגדול שיש בו מנצחים בודדים שזוכים בתשומת הלב שלנו על המסך שלנו. תחשבו כמה אפקטיביים אתם צריכים להיות כדי שהאישיות הכובשת שלכם, שעולה מתוך הטקסט האפקטיבי שלכם, תזכה בתשומת הלב של הקוראים שלכם.

    חתיכת אתגר, הא? ואם לא תהיו אפקטיביים? אין דבר. את תשומת הלב של אמא שלכם תמיד תצליחו להשיג.

    יאללה ביי.

    אה, שכחתי! טיפ!

    הטיפ של היום הוא שכדאי לכם לחשוב טוב טוב על מי אתם. מי זה האיש הזה שאתם משאירים על המסך של אנשים אחרים. מי האישה הזו? מה זה המותג הזה? וכמה אתם מצליחים לשמור על אישיות בודדת. כי בינינו, אם יום אחד אתם פוצי מוצי בטוויטר ולמחרת אתם סמוטריץ' בפייסבוק, אנשים יתקשו להחליט מי אתם ולנהל אתכם מערכת יחסים.

    ומילא אנשים, אם אתם שירותיים וחינניים בתשע בבוקר בפייסבוק שלכם, וב-12 מקללים לקוחה במסנג'ר, או סתם מתעלמים ממנה, אז ללקוחות שלכם יש קושי לקבוע איזה מותג אתם ומה רמת השירות שלכם. ואם בבוקר אתם כותבים בשפה פורמלית, ובצהריים אתם כותבים בשפה מתיילדת, אז אנשים לא יוכלו לאפיין אתכם – ויילכו לתת את הכסף שלהם למישהו שכן יודע מיהו.

    ברור, נכון?

    יופי.

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
  • Yali Fitness – אימוני כושר ויציבה בהתאמה אישית בסטודיו בפרדס חנה

    שלום אני יהלי שפהרד, מאמנת כושר אישית.

    כבר בתחילת דרכי בתחום, בשנת 2003, אימצתי גישה הוליסטית וייחודית לאימוני כושר כתוצאה מכאבים שמנעו ממני לרקוד, נכנעת לכאבי הגב המשתקים. אם רק הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום.

    בשנה הראשונה של הלימודים שלי באוסטרליה העמקתי בקייס סטאדיז של מניעת פציעות ספורט ואימון אוכלוסיות מיוחדות – אנשים עם מחלות ומצבי בריאות ספציפים מבוגרים וילדים. המסקנה העיקרית שהגעתי אליה כבר אז ונכונה לדעתי גם היום, היא שבהתאם לדרך בה אדם זז, נע או עומד ביום יום – ניתן לנבא ולצפות בעיות אורתופדיות בעתיד, ובמקביל – למנוע אותן.
    עידו פורטל אמר את זה ממש יפה "בטן שטוחה עם יציבה לקויה וכאבי גב או זרוע חטובה שלא יכולה להרים ארגז ספרים, זה כמו אף ממש יפה שלא יודע לנשום".
    מאז אני לא מפסיקה ללמוד ולהתפתח מתוך תשוקתי לנושא של יציבה, פיזיולוגיה ותנועה ושל היכולות הפיזיות האישיות שלי. אני ממשיכה בכל יום להרחיב את ארגז הכלים שלי בחקירה אישית, בפעילויות שונות ומגוונות כמו אקרובטיקה ואקרובאלאנס ועמידות ידיים.

    בעקבות השתתפותי בנינג'ה ישראל, הגעתי לעולמות חדשים של תנועה כמו תנועה קדמונית ושיטת עידו פורטל ששידרגו ומשדרגים עוד ועוד את ארגז הכלים שלי בתחום הכושר וגם בתחום השיקומי והמניעתי.
    במקביל, בימים אלה אני מגלה יותר ויותר את חשיבות השחרור של הגוף, ובכלל דרך לימודי קורס מורים ליוגה שמוסיף מימד שלם לכל הסיפור ומעמיק את כל נקודת המבט שלי על גוף ותנועה. הרעיון שאני לוקחת משם לכלל האימונים שלי הוא שעל ידי דיוק והקשבה לתנועה ולגוף, אנו יוצאים רגע מהראש, נותנים קצת שקט למחשבות היום יום ומתחברים אל הגוף ומקבלים שליטה מוטורית, שיווי משקל ושיפור קואורדינציה שממקסמים את היכולות הפיזיות שלנו.

    המטרה שלי היא לעזור לאנשים להתחבר, להתחזק, ליהנות וליעל את הגוף וכך לשמור על הבריאות, אהבה ושמחה.

    בשנה הארונה אחרי שנים של ניסיון בתחום אני זוכה להגשים את החלום שלי ולממש את היעוד שלי ע"י פתיחת סטודיו בפרדס חנה.
    את הסטודיו פתחתי במטרה לעזור לאנשים להבין את החשיבות ואת התועלת של התחברות לגוף ולנפש דרך תנועה. חיבור זה מוביל לשימור ושיפור יכולת תנועתית וכמובן חיזוק וחיטוב הגוף בצורה נכונה, יעילה ובטוחה תוך כדי שיפור יציבה.

    הסטודיו ממוקם בפרדס חנה בתוך חצר גדולה וקסומה בין גינות ירק לעצי פרי, מוקף בחלונות הפונים לגינה שמעניקים תאורה טבעית ונעימה.

    חלל הסטודיו וגם השיעורים עצמם נבדלים ביחודיותם באווירה המשפחתית והאינטימית.

    תוכלו למצוא אצלנו מגוון רחב וייחודי של שיעורים במשך כל שעות היום והשבוע:
    פילאטיס, יוגה, אימוני תחנות פונקציונלים, היט, אימוני תחנות אירובים, קרוספיטס, פריימל מובמנט (שיעור בהשפעת עידו פורטל) פיטבול, HIIT TRX ,TRX ,TRX FLOW.

    הדגש אצלנו הוא על הקשבה לקצב האישי של כל אחד מהמתאמנים ועל דיוק ושידרוג של עצמנו דרך דיוק התנועה, התחזקות הגוף ושיפור היכולת הפיזית ובכלל.
    תוך כדי חיזוק, חיטוב, והצרת היקפים אני מלמדת אנשים להשתמש בגוף שלהם בצורה נכונה, לשמר ולשפר את היציבה והיכולות התנועתית וכך לחיות חיים פעילים בריאים ושמחים יותר שנים ארוכות. כך שתוכלו לחסוך על מטפלים ולהאט תהליכי זקנה.

    הקבוצות קטנות ואינטימיות, עד 8 משתתפים. כל אחד ואחת מקבלים את האימון המדויק והנכון ביותר עבורם.

    אז אם אתם רוצים לקבל את המיטב מגופכם ומעצמכם או פשוט להתחזק ולהתחטב, אם אתם לא מרוצים מתפקוד גופכם, אם אתם רוצים להיכנס לכושר אך חוששים בגלל כאבים ופציעות ישנות, אם אתם סובלים כאבים כרוניים שמונעים מכם לנוע – דברו איתי!

    אני אשמח לעזור לכם.

    יהלי 052-5606827

    להלן לוח השיעורים (הכולל גם סדנאות בישול בריא):


    .


    להגיב
  • סקס איטי / יובל פלס

     

    [יובל פלס]

     

    נעים להכיר אני יובל. אני לא מדריך למיניות, אני לא מעביר סדנאות בנושא, ואני לא מתיימר להיות מאסטר באינטימיות. היה לי חשוב לפתוח בזה, כדי להבהיר שאני לא מדבר ממקום שונה ואחר מכם. ועדיין, אני חושב שזה אחד הנושאים החשובים בחיי.

    כמו רוב האנשים, לאורך רוב חיי לא באמת דיברתי או עסקתי באופן עמוק בתחום המיניות. זה לא שחשתי פחד או רתיעה, פשוט זרמתי, היה ממש כיף. לא חשבתי שיש מעבר לזה.

    דברים השתנו מבחינתי בעקבות שיחה עם חברה טובה. היא סיפרה לי שהיא השתתפה בסדנה על מיניות, שבעקבותיה היא הבינה שכל מה שחוותה עד לאותו רגע לא היה באמת "סקס", והוסיפה שעד שלא אחווה זאת בעצמי לא אדע על מה היא מדברת. מאחר ושנה קודם לכן היינו בקשר אינטימי קצר, שאני חוויתי כלא פחות ממדהים (פיזית), החלטתי בו במקום להיעלב עד עמקי נשמתי, אם כי, כגבר טיפוסי, המשכתי את השיחה כאילו כלום לא קרה. מבפנים, ביני לבין עצמי, תהיתי מה עבר עליה.

    ***

    לפני שאני ממשיך, קצת על הרקע ממנו הגעתי לנקודת הזמן בה התקיימה השיחה:

    הייתי בן 26, חילוני, יזם עסקי וחברתי, פה ושם הרפתקן אקסטרים (גלישת אוויר, אבל תמיד עם קסדה), חובב ספרות עיון בנושא התפתחות אישית – חיים סטנדרטיים לכל הדעות. בכל הנוגע להתעסקות במיניות ושיח על מיניות – זה לא היה חלק מהשגרה שלי.

    התבגרתי כחנון ירושלמי טיפוסי. לא העזתי לדבר עם בנות יותר מדי עד שהגעתי לצבא, אז התחלתי לגלות את המין השני. רק בגיל 20 וקצת מצאתי את החברה הראשונה שלי. עד אז אפילו לא נישקתי בחורה (הנשיקה הראשונה הפכה למערכת יחסים של שלוש וחצי שנים). אחרי שנפרדנו היו כמה מערכות יחסים של לא יותר מחצי שנה וגם תקופות כרווק, במהלכן חוויתי קשרים אינטימיים קצרים יותר או פחות, והתנסתי בכל מיני הרפתקאות מיניות (חלקן יותר פרועות, חלקן פחות, אבל לא משהו קיצוני מידי, הצלקות לא קשורות). אהבתי לעשות סקס, התמסרתי להנאה, רוב הפרטנריות אפילו העידו שאני "ממש טוב בזה", אז בסך הכל לא הרגשתי שיש עוד מימדים אחרים או שאני מפספס משהו.

    נקפוץ כמה שנים קדימה. אני בזוגיות רצינית וארוכה. לאחר בערך שלוש שנים, הגענו, בת זוגי ואני, להבנה שהמיניות בינינו נשחקה. זה לא היה אמור להפתיע אותנו, זוגות רבים מגלים שהזמן שעובר, גם אם מחזק את החברות ביניהם, נוטה לעשות שמות במשיכה המינית ההדדית. אבל במקום לקבל את השחיקה כגזירת גורל, החלטנו לצאת למסע כדי לבדוק אם אנחנו יכולים לשנות את המצב.

    בתוך המסע הזה גיליתי עולם שלא הכרתי עד אז, ולראשונה הבנתי למה התכוונה החברה הטובה כשאמרה שעד שלא אעבור את מה שעברה, לא אבין מה היא מיניות אמיתית.

    השינוי המשמעותי התחיל במהלך סדנה של שבוע אחד, שעסקה כולה במיניות – החל מהחיבור הרגשי ועד העמקה אמיתית ופרקטית בעולם המיניות. רוב האנשים ששומעים על סדנה כזאת, בטוחים שמדובר באורגיה אחת גדולה. מצטער להרוס, אבל זאת לא. זה בעיקר מקום בו אנחנו מתבקשים לפרק את החומות שבנינו סביבנו, להסיר את השריון שמגן עלינו, ולהתבונן מחדש בדברים בעיניים אחרות.

    לגמור

    במהלך הסדנה גיליתי שהדבר הכי חשוב במיניות הוא דבר מה שאנחנו נוטים להזניח, הן במיטה והן מחוץ לה – הנוכחות. אנחנו גדלים בחברה שבה הכל מהיר והכל צריך להיות מיידי – הגירויים, העבודה, הרפתקאות, החוויות. בכל רגע אנחנו טרודים בדבר הבא שצריך להיעשות, ממהרים קדימה מבלי לעצור לרגע, מבלי להיות נוכחים באמת במה שאנחנו עושים ברגע עצמו.

    עידן המהירות לא פסח על המיניות. אנחנו חיים בעולם סופר אינטנסיבי. בעבר הלא רחוק, גירויים מיניים היו נדירים בנוף. חוברות פורנוגרפיות וסרטי סקס נמכרו בחנויות צדדיות והוקרנו באולמות ייעודיים (שרוב הציבור הנורמטיבי הדיר את רגליו מהם). הדור הנוכחי מוצף בגירויים מכל כיוון, פרסומות, קליפים, אתרי רכילות, סרטי מיינסטרים וסדרות, וכמובן אתרי פורנו. אנחנו חיים במציאות בה כל ילד בן 8 נחשף לפורנו, וגדל לעולם שבו הוא חושב שזו הנורמה. והדבר העצוב ביותר, לפעמים נדמה שזו באמת הנורמה. שאנחנו כפופים לסטנדרט חדש של "יעילות" ו-"הצלחה" גם במיטה, וסטנדרט זה נמדד לפי איכות הביצועים, מספר התנוחות, רמות הקושי שלהן, וכמובן, התוצאות – כמה פעמים גמרנו בסשן אחד, בסופ"ש אחד, בחופשה אחת.

    העולם שלנו מוכוון תוצאות – כמה כסף אנחנו מרוויחים, כמה תארים יש בקורות החיים, כמה עסקים הקמנו בחיים, האם יש או אין לנו בת או בן זוג, יש או אין ילדים. העולם בוחן תוצאות. אפילו בטרנדים "רוחניים" כמו מינימליזם ופשטות מרצון, אנחנו יכולים לעיתים לראות כיצד המרוץ לתוצאות המדידות מסיט את תשומת הלב מהדברים שבאמת חשובים. במקום לדבר על חופש, סופרים חפצים.

    הדבר אינו שונה בעולם המיניות – בסקס – כל מה שנספר הוא התוצאה. לגמור.

    שניה אתן פה פאוזה לתת לזה לשקוע.

    רגע… אתה אומר שכל עניין המיניות הוא לא לגמור?

    לא. גם את זה אני לא אומר. אני מנסה להוריד את הנושא הזה בכלל מהשולחן.

    אקח אנלוגיה מעולם אחר – הקולינריה.

    מזון אמור לספק לגוף שלנו אנרגיה. העונג שאנו חשים מאכילה של מזונות מסוימים הוא לא יותר ממנגנון אבולוציוני עתיק ימים שנועד לעודד אותנו לצרוך מזונות טובים, ולהרחיק אותנו מכאלה שעלולים להזיק לנו. למרות זאת, האוכל שאנחנו צורכים תופס מקום מרכזי בתרבות ובמסורת האנושית, והוא היווה נדבך מרכזי בחיי האדם, עוד הרבה לפני הופעת ה- "Foodies" בעולם. הסיבה לכך נובעת מהעובדה שאנחנו, כבני אדם, מחפשים תמיד את המשמעות שמעבר, את הסיפורים שיוצרים מסורות וקהילות, ואת ההנאה שנובעת מצלילה לעומקם של דברים.

    ובמיניות?

    המטרה האבולוציונית היא רביה, ומנגנון העונג הנלווה לה נועד לעודד אותנו להזדווג בכל הזדמנות.

    רובנו כמובן כבר מזמן לא שם. אנחנו עוסקים במין גם כאשר אין בכוונתנו להתרבות, כאשר ההנאה היא המניע המרכזי לפעולה, או נכון יותר – הגמירה. זה המדד העיקרי של רוב בני האדם בעודם באים להכריע בשאלה האם היה אקט מיני מוצלח או לא. בגדול, זה מרגיש כמו מסע, ארוך או קצר, לאורגזמה. ומי שלא צלח את המסע, יוצא מאוכזב.

    מיניות איטית

    אז מה זה מיניות איטית ואיך מיישמים אותה בפועל?

    מיניות איטית מתחילה בנוכחות.

    נוכחות במיניות היא לא לרוץ לשום מקום – להיות (להוות) ולחוות ללא מטרה. גם לא אורגזמה.

    לא אכנס פה לטכניקות המתאימות לכך לגבר, כי זה לא עניין טכני. זה קודם כל עניין מהותי. והוא לא תקף רק לגברים אלא גם לנשים. נוכחות היא פשוט להיות. מיניות מבחינתי יכולה גם להיות רק חיבוק וזהו. מיניות מדהימה יכולה להיות בכלל ללא חדירה, ללא זקפה. אחד מהדברים הכי מיניים שאני מכיר הוא פשוט להסתכל לבת הזוג בעיניים.

    במיניות איטית אנו שמים את כל המטרות שלנו בצד. אנחנו לא מנסים להניע את בן או בת הזוג לבצע פעולות טכניות כאלה ואחרות שיובילו לאורגזמה מיוחלת. אנחנו בוחרים להיות בכאן ובעכשיו, ללא החומות, השיריונות והמסכות. זה החיבור הכי עמוק שייתכן, חשוף ומעורטל מהגנות, שמכוון להתענגות משותפת.

    למהות הזו יש מתודות רבות (למשל, טנטרה) אבל הן רק כלים שבאים לתמוך בתפיסה מסוימת – תפיסה של חיבור בין שני אנשים ללא ריצה או מטרות. בני זוג שבוחרים פשוט להיות. וכן – הדבר הזה אפשרי גם למפגש חד פעמי ומקרי בין שני בני אדם – זה לא חייב להיות רק בין בני זוג של חודשים או שנים.

    היות ואני ידוע בין מכריי כאדם פרקטי ולא רק פלספן, אנסה להוריד לקרקע את השיח שהתחלתי לייצר כאן.

    איך לייצר מיניות איטית וסקס איטי בחיי היומיום

    אתחיל בבלתי אפשרי – בסטוץ!

    כן, אותו מפגש מיני אקראי, חד פעמי, שהתחיל בערב על הבר או באפליקציית היכרויות, וכל מהותו היא היסחפות מהירה ומלאת תשוקה, גם אותו אפשר להאט, ואפילו בלי לדפוק אותו לגמרי. אז איך איטיות נכנסת לזה?

    התרגול, שמאפשר להאט גם מפגש מיני חד פעמי, הומצא בארגון  ISTA שמעביר סדנאות מעמיקות על נושא המיניות, והוא נקרא RBDSM. לא. זה לא קשור לעולם ה-BDSM. אלה פשוט ראשי תיבות לחמישה נושאי שיחה, ששניה לפני שנכנסים לאינטראקציה מינית עם אדם חדש, שווה וכדאי לעבור עליהם.

    זה יכול להיות כשאתם כבר במיטה, ערומים, שניה לפני שאתם נסחפים לאקט עצמו, ואז לוקחים רגע כדי לעצור, לדבר שניה, להיות נוכחים ברגע עצמו, להסתכל לפרטנר בעיניים ולדבר על מה שבאמת חשוב במפגש כזה. שיחה כנה לפי חמשת הנושאים (שמיד אפרט), מאפשרת למפגש להפוך לכזה שלא מצלק אף צד, ויותר מכך, מאפשרת לנו לחוות יותר ממה שהאמנו שאפשרי במפגש אחד – לדוגמה, להגיע למקומות שממש מדליקים אותי ובדרך כלל מביך אותי לבקש אותם מפרטנרית ללילה אחד.

    RELATIONSHIPS
    מערכת יחסים – באיזה סטטוס מערכת יחסים אני נמצא כרגע. רווק, גרוש, במערכת יחסים פתוחה ועוד.

    BOUNDRIES 
    גבולות – שאלה חשובה במיוחד בסיטואציה של סטוץ, שלעיתים קרובות מלווה באלכוהול או חומרים משככי מציאות אחרים- מה הגבולות שלי ושלך, מה אני לא מוכן לעבור ומה אני מוכן לבדוק אבל ברגישות ועם הקשבה.

    DESIRES
    תשוקות – מה ממש מדליק אותי ומרגש אותי, וכדומה אצל בן/בת הזוג

    STD
    מחלות מין – נשמע כמו טרן אוף רציני, אני יודע, אבל דווקא ההפך הנכון. במקום שמחשבות מסוג זה יטרידו אתכם במהלך האקט עצמו, ויסיטו את תשומת לבכם, עדיף להוריד את הנושא מהמיטה כבר בהתחלה – האם יש לי או אין לי מחלות מין ואיזה סוג סקס אני מוכן? רק קונדום, אפשר בלי… הבנתם את הרעיון.

    MEANING
    מה המשמעות של המפגש הזה עבורנו – האם אנחנו מחפשים רק מפגשים חד פעמיים, האם אנחנו פנויים רגשית לאפשרות שיתפתח משהו משמעותי יותר, עד כמה אנחנו "זורמים" ואומרים מה שיהיה יהיה.

    אני יודע, רוב האנשים שקראו את השורות האחרונות בטח אומרים לעצמם שאני חי בסרט. ששיחה מהסוג שאני מציע תהרוג את המתח המיני ותוציא את כל האוויר מהמפגש. אז אני כאן כדי לספר לכם שההפך הוא הנכון – השיחה יכולה להפוך את המפגש להרבה הרבה יותר לוהט. תחשבו שפתאום אתם מגלים שבן/בת הזוג אוהב בדיוק את הדברים שאתם חלמתם לעשות אבל אף פעם לא העזתם. או שתחשבו כמה אתם מתגרים רק מלדבר על מה הולך לקרות? כמה הציפייה בונה תשוקה חזקה. זה אמיתי. אני לא משתף פה בדברים שקראתי בספר, אלה התנסויות מהחיים האישיים שלי.

    אחד הדברים שהכי חשובים לי, כדי שבאמת אוכל להיות משוחרר במיניות, זה לראות את בת הזוג שלי. חשוב לי לוודא שהיא במקום נוח ונעים עבורה כי אני מבין שאם היא במקום כזה – השמיים הם הגבול, ואם היא לא, זה יכול להיות מצלק עבור שנינו.

    מוזמנים לנסות את זה בתור משחק מקדים. עוד בבר כשאתם יושבים לבירה, או בשיחה בצ'ט כשאתם גולשים בטינדר. אני יודע שזה יכול מצד אחד לייצר להט ותשוקה, ומהצד השני לחסוך כאב לב ואכזבה.

    ***

    גם עבור אלה מאיתנו שמצויים בזוגיות, למיניות האיטית יש מה להציע.

    הרעיון הראשון והחשוב ביותר, הוא להבין שמיניות זה דבר חשוב, ולכן יש לתת לעיסוק בה זמן ומקום הולם.

    בעולם של ימינו, מיניות היא "משהו שקורה" אחרי שנכנסים למיטה, ובדרך כלל באופן ספונטני, כי אם מתכננים את הסקס זה מוציא ממנו את כל הכיף. גם לגבי תפיסה זאת, שמקורה ככל הנראה בסרטים, אני יכול להעיד אחרת לגמרי.

    לקבוע זמן ומקום. כל דבר שחשוב לנו מספיק, אנחנו דואגים לפנות לו זמן מתאים. קובעים מראש יום, שעה, רושמים ביומן ומוודאים שזה אכן קורה במציאות. ההתכוונות וקביעת הזמן מייצרת נינוחות, שקט ואנרגיה שמעניקה למיניות את המקום הראוי לה, ולא את התחושה שמדובר במשהו שנעשה כדרך אגב.

    גם למקום שנבחר יש חשיבות. חדר השינה הוא מקום מוצלח, אבל מן הראוי לארגן אותו בצורה שתהלום ותעצים את החוויה. להעיף את הכביסה לחדר אחר, להדליק נרות, להשמיע מוזיקה נעימה – להכין אותו באופן שישרת בצורה הטובה ביותר את עשיית האהבה.

    האיטיות עצמה. לרוב, מיניות בראש שלנו מתקשרת לתשוקה סוערת, אש לוהטת ודברים שעפים באוויר. אבל זוגיות, תודה לאל, היא לא סרט פורנו, ואהבה היא הרבה יותר מזה. מסיבה זאת ממש, ההאטה בסקס יכולה להגביר את ההנאה. אנחנו עוצרים רגע ולוקחים את הזמן כדי ליצור ציפייה, מוכנות, התרגשות וגירוי.
    סקס איטי יכול להתחיל בפעולות לכאורה לא מגרות. לשים את היד של בן הזוג על אבר המין הנשי, מבחוץ. ממש לכסות אותו מבלי לנוע, מבלי לחדור. רק להיות שם. נוכח. ואותו הדבר בדיוק גם מהצד השני – לשנים יד ולהחזיק באיבר המין הגברי, מבלי לעשות כלום. רק להיות שם שניה נוכחת. לתת לציפיות, למחשבות, לגירוי למלא את החלל. לא רק לאינטנסיביות.

    נשימה והתכווננות. בעירום, או לפחות קרוב מאוד לעירום, יושבים אחד מול השניה, כשהרגליים של האישה חובקות את הגוף של הגבר אבל אין מגע בין אברי המין. אוחזים אחד את השניה ונושמים ביחד. מסנכרנים את הנשימה ולו קצת כדי להרגיש את החיבור. לאחר כמה רגעים של נשימה, משתפים במחשבות – זה יכול להיות הדברים שהייתם רוצים שיקרו, המקום שבו אתם נמצאים, מה שמדליק אתכם, או כל דבר אחר מהלב שמחובר לרגע הזה.

    כן, אני יודע, גם אצלי, בהתחלה, התגובה המידית לרעיון הזה הייתה – נו באמת! ועד היום, לעיתים, כשזוגתי מבקשת שנעשה את זה אין לי סבלנות. ואז אני שם לב שאם אין לי סבלנות לזה, כיצד אוכל לעשות את אחד הדברים המחוברים, החשופים והמהנים ביותר שאנחנו יכולים לעשות ביחד? התרגיל הזה בעיקר מחבר אותי לכאן ועכשיו. לעובדה שאני פה איתך, ואני חולק את שעל ליבי, ואת המחשבות המגרות שלי, וזה בפני עצמו יכול לייצר חיבור משמעותי.

    קלילות ושיח. לפעמים, המיניות שלנו עמוסה במטעני עבר, מה שמכביד על ההנאה ממנה. להקליל את המיניות זו דרך נהדרת לייצר חיבור מדהים – כזה שמוביל משיכה וגירוי.

    אז איך מייצרים את זה – מותר לדבר תוך כדי, אפילו רצוי. אם אפשר לצחוק – זה בכלל מדהים.

    צחוק גורם לשרירים להיות רפויים – שזה המצב הרצוי – לא להיות מתוחים.

    אז לדבר תוך כדי זה מומלץ, לתקשר, לספר, ללחוש, לצחוק. לצאת מתוך הקונכיה של עצמי. לא רק עם המחשבות והדברים שעוברים לי בראש. לשתף. זה בסופו של דבר חיבור בין שניים – לא כל אחד עם עצמו.

    שיחה.

    מה? הרגע דיברת על זה לא?

    אז הכוונה היא לא תוך כדי. אלא אחרי. לפני, מתי שזה ממש לא על השולחן.

    מיניות היא נושא מורכב. יש בה דברים כואבים, וכל כך הרבה חשיפה וכל כך הרבה מטענים ומעצורים.

    זה מרגיש לנו כמו משהו שלא מדברים עליו באמת. אז ממליץ ממש בחום כן לדבר על זה – לשים את המין על השולחן ולשבת לקפה, או לארוחה ולדבר על זה. אפשר להכין כמה שאלות לפני (כמו: מה הדברים שאת / אתה הכי אוהב, או מה מדליק יותר, או מה הלבוש שהכי עושה לך את זה). עצם השיח על משהו – מייצר מודעות – והמודעות הזו מייצרת חיבור.

    אני יודע שהמחשבה על כל הפרקטיקה הזו היא משהו שלפעמים בא לנו לדפדף הלאה. היא לא טבעית לנו. אבל, במהלך חיי למדתי שכאשר לא מדברים על משהו מורכב, ויוצאים מתוך הנחה שהכל סבבה, מגלים, לעיתים מאוחר מדי, שמתחת לפני השטח רוחשים דברים שיכולים לפרק גם את החיבור המוצלח ביותר. השיח וההסכמה לדבר על דברים – גם אם מביכים או קשים – יכולים לייצר מיניות אחרת, נוכחת, מחוברת ומדהימה.

    ***

    גם אם הפרקטיקה שהצעתי פחות מדברת אליכם, חשובה לי יותר המהות – מיניות היא הרבה יותר מסקס.
    מיניות היא משהו קסום ואיטי שמועצם כשלא ממהרים לשום מקום. גם קוויקי יכול להיות "איטי". מהיר בזמן האקט עצמו, איטי בכך שאנחנו באמת שם ברגע עצמו, עם קשב ועם רגישות, ביחד עם בן או בת הזוג.

    המסע אליו יצאתי לא הפך את חיי לסרט אירוטי, אבל ההתעמקות בנושא בהחלט הפכה את המיניות שלי למשהו אחר. לא עוד משימה שצריך לעשות עליה וי רק כדי להגיד שאנחנו בסדר, ולא רק אקט שהוא תוצר של דחף בלתי נשלט. היחסים המיניים הפכו למפגשים קסומים, שלא פעם תוהים איך הם מתעלים בכל פעם מחדש מעל כל מה שהיה לפניהם. ולא כי היו בהם תנוחות אקרובטיות חדשות, שברנו שיא במספר האורגזמות, או התנסינו בדברים הרפתקניים כמו אורגיות או חילופי זוגות, אלא רק בגלל שיישמנו סוד קטן, עתיק ימים וקסום – היינו שם נוכחים, אחד עם השניה, בכל רגע נתון.

    ***

    יובל פלס הוא יזם חברתי ועסקי, וממקימי הג'ימבורי הראשון בעולם למבוגרים

    _________________________

    פורסם במקור באתר סלואו


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 12 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור האחד עשר – האני שבמראה]

     

    זה סיפור על קסמים, והגשמה של חלום וקארמה יוגה ואהבה וזהו גם הטור האחרון של "יוגה על רגל אחת".

    פרק א' – החיפוש

    זה השבוע האחרון של אוגוסט, חם, לח – מחזוריות העונות הנשכחת תמיד. אני וטלי הולכים ברחובות פרדס חנה באחד מהטיולים הארוכים שאנחנו כ"כ אוהבים. אני מביט באיזה מבנה מט ליפול עם גג הרוס ואומר לטלי: "איזה סטודיו ליוגה יפה אפשר לעשות ממנו, אה?" ואנחנו מפנטזים על מקום ליוגה שיהיה שלנו, שנכניס לתוכו את האהבה והכבוד שלנו לידע ולמורים. אנחנו ממשיכים עם הפנטזיות שכוללות הלוואות שערורייתיות ושימוש בדחפורים. ואנחנו שמחים. ובאמונה. חושבים לדבר עם מתווך, מרגישים שכנראה עוד לא הבשילו התנאים.

    שלושה שבועות, והרבה טיולים ופנטזיות אחרי. אנחנו נפגשים עם מתווך שהלקוח שלו מוכן לבנות לנו מקום, בית קטן, בבנייה קלה, ולמקם אותו בשטח שלו באיזור מבוקש בפרדס חנה. שכר הדירה סביר, אנחנו מחשבים הלוואות, לא מאמינים שככה שפר עלינו מזלנו, מתכננים לפרטי פרטים את "בית היוגה", כולל לוגו וצבעים מובילים בעיצוב. אנחנו מרגישים מבורכים. כמה ימים אחר כך נוסעים לשטח ומגלים שבדיוק ליד המקום המיועד יש כלביה פעילה, וזבל. ועדיין… אנחנו שוקלים את זה. עד כדי כך זה בוער בתוכנו. לבנות בית רוחני. מקום לקהילה. מקום ליוגה. אבל מבפנים משהו לא יושב. יש שם יותר מדי רעש. נקרעים מבפנים כמה ימים ואז בצער רב ובהקלה גדולה מוותרים, מתפללים שנמצא משהו אחר, פוחדים שפספסנו הצעה של פעם בחיים, מחזיקים אצבעות שמשהו טוב יותר מחכה לנו. לומדים שחשובה לנו מאד סביבה שקטה.
    מדייקים את הבקשה, ממשיכים הלאה.

    אוקטובר, אנחנו בסדנה בסיני, מקבלים הודעה מהמתווך "מצאנו לכם מקום מושלם", גם בית גם סטודיו, מקום – חלום. יותר מזה הם לא חושפים פרטים. מגיעים נרגשים אחרי כמה ימים למאורה רעועה שעולה הון תעופות. נו באמת. זה ממש לא מתאים. ממשיכים.

    מסתובבים ימים בכל פרדס חנה, מחפשים מקומות מתאימים, כותבים חזון, מניחים חלום במילים. מקבלים הצעה ממש במרכז המושבה, הגודל מתאים, המחיר נעים, שוב מתכננים לפרטי פרטים, עושים לוגו, משרטטים עיצוב פנים, נערכים לשיפוצים. וכל הזמן הזה אנטנה סלולרית קרובה מטרידה את שלוותנו, מעכירה את ההתלהבות. בסוף מזמינים מומחה קרינה. לא טעינו ואכן קרינה חזקה מאד. נזכרים בחזון שכתבנו, סעיף 1 "מקום תומך חיים". מבטלים את החתימה, למתווך נמאס מאיתנו. מפה אנחנו ממשיכים לבד.

    ראינו מבנים נטושים ויפים שדורשים שיפוצים נרחבים מכוחנו, תקציבנו ואורך רוחנו, כמעט קנינו יורט קסמים שנחבא באחת מחצרות הבתים. כמעט לקחנו מקום מסחרי ליד מוסכים (!), שקלנו חללים חסרי ייחוד במרכזים מסחריים, נוף לבית קברות, נוף לעמודי חשמל, נוף לבניינים.

    "אנחנו נדע כשזה יהיה המקום. פשוט נרגיש." אנחנו אומרים אחד לשניה, אבל מבפנים המתח והעייפות מתחילים לתת אותותיהם.

    וכל כמה שבועות טלפון לרוני ממתחם הידית, לראות אם התפנה המקום שרצינו מההתחלה, כבר לפני שנה, ליד עץ התות, בתוך הקסם. ולא ואין ולא פנוי. עד שיום אחד אמר "כן." והוסיף "אבל יש מישהו לפניכם, צריך להחזיר תשובה" ולא עזר שאמרנו שנשלם מיד ומראש ונאלצנו לחכות 3 ימים, מעזים-לא מעזים לחלום שאולי הפעם… ובתום סוף השבוע, ביום ראשון בשבע ורבע בבוקר התקשרנו והתבשרנו שהמקום שלנו. לא ידענו את נפשנו משמחה והתרגשות. זה היה באמצע דצמבר. שבוע אחר כך חתמנו חוזה ובראשון לינואר 2020 קיבלנו מפתח ל"יוגודה", שם שירד לי בתקשור, מקום, חלום, הגשמה.

    פרק ב – המקום ו… המשתנה

    בשבועיים שעברו בין היום שנאמר לנו שהמקום שלנו לבין יום קבלת המפתח תכננו את "יוגודה" לפרטי פרטים. תקציבים, תכנית עסקית, רשימות מלאי וציוד ראשוני, רכישות למכביר, עיצוב ומיתוג, ועוד ועוד. בגדול תכננו לבוא בראשון לחודש, לנקות, לטהר, לשים פרקט ולצאת לדרך.

    ואכן באנו בראשון לחודש וגילינו הפתעה… שהחדר הקטן שיועד להיות משרד / חנות הוא למעשה משתנה לשעבר, עם קרמיקה תואמת וכיעור שאין שני לו. היינו בהלם, בקושי יכולנו לבלוע את הרוק. המשכנו לחלל המרכזי שכעת היה ריק ועירום, חושף בפנינו את פגמיו הרבים שהשטיחים והרהיטים שהיו בו, וכעת אינם, כיסו והסתירו.

    כמה רגעים אחר כך כשנרגענו מההלם נפלה בנו ההכרה שהרבה לפני הפרקט והנקיון נדרש שיפוץ רציני… צבע, וחיפוי קירות, וחיפוי תקרה, ושקע כח, ומיזוג ו… ו… חלק ידענו שנצטרך לעשות, הרוב הגיע כהפתעה לא משמחת…
    אז חישבנו חישובים, קנינו חומרים, מצאנו אנשי מקצוע מעולים ומקצוענים, קיבלנו עזרה מדהימה מחברים, חלק עשיתי בעצמי, חלק עם עזרה של נשמות יקרות, והנה השיפוץ פחות או יותר הושלם, בין גשמים וקירות רטובים, נזילות ותקלות קרו לנו ניסים ונפלאות. ותיקנו ושיפצנו, וטאטאנו ושטפנו, וטיהרנו וניקינו וקידשנו ובירכנו, וקשה להאמין שעבר פחות מחודש…

    ולפני שבוע ה"יוגודה" נולד. והוא תינוק כ"כ יפה ומהמם, ובאמת חשבתי שאחרי 3 ילדים סיימתי, אבל הנה עוד אחד רצה לבוא דרכי 🙂
    ומלבד השיעורים השוטפים, אנחנו מתכננים קורסים סדנאות ומסעות רוחניים מרגשים, לאט לאט יגיעו פרטים…
    תודה שקראתם ולהתראות על המזרנים, בדממת התרגול והחזרה לעצמנו, שאין מופלא ממנה.
    ואני מצרף קצת תמונות של הילד, שתראו כמה הוא גדול כבר ויפה ומחכה לחיבוק שלכם.

    קישור לאתר יוגודה >
    קישור לדף הפייסבוק של יוגודה >

     

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית # 2 – צפריר בשן

    [צפריר בשן]

     

    [כתיבה אפקטיבית # 1 – על צפריר ומה זאת כתיבה אפקטיבית]

     

    תשמעו סיפור:

    כשהשתחררתי מהצבא הלכתי לעבוד בתור מאבטח של מוסדות חינוך. הייתי עומד בהקשב מתוח שמונה שעות ביום ומחכה לביקורת של האחראי האזורי. הוא היה סמ"פ משוחרר ומשועמם שבדק שאני ערני ומגולח ומצוחצח, שיש לי מים בבקבוק ושלא חסרים לי כדורים במחסנית.

    בקיצור, לא כל כך השתחררתי מהצבא. הייתי אומלל.

    אחרי כמה שבועות כאלה, אמא שלי אמרה אמרה שאי אפשר ככה, ושאני צריך לעשות משהו שקשור לעריכה וכתיבה ונדמה לה שאולי היא מכירה מישהו באיזה עיתון שאולי יוכל להציע לי עבודה. אז היא התקשרה לאבא שלי, שבמקרה היה עורך עיתון, ואמרה לו "או שאתה לוקח את הילד לעבוד אצלך, או שאל תחזור הביתה". וככה התחלתי לעבוד בעיתון.

    ללמדכם שכישרון נטו באמת יעזור לכם להגיע לייעוד שלכם, אבל קשרים גם כן לא יזיקו.

    למה אני מספר לכם את הסיפור הזה?

    כי הוא סיפור.

    וסיפור זה נעים

    וכי רציתי להזכיר לכם שלא משנה מה אתם כותבים, פוסט או עמוד אינטרנט, דף נחיתה או מחברת המראה, אנשים אף פעם לא ימהרו לקרוא את זה. אתם נותנים להם מידע, ואנשים לא באמת רוצים לצרוך מידע. הם רוצים קולה. ועוגת גבינה. ובלונים. וסקס. מידע? לא תודה.

    אבל אם אתם מספרים להם להם סיפור משהו אחר לגמרי קורה. כי זה כבר לא מידע. ואנשים אולי לא רוצים מידע, אבל סיפור הם נורא רוצים.

    אז המלצונת קטנטונת: לפני שאתם נותנים מידע, לפני שאתם מספקים ערך, לפני שאתם מציעים שירות או שוטחים את הסחורה שלכם על הדף, ספרו סיפור.

    תתחילו ב"יום אחד הארנב יצא אל האחו" או ב"משה סמנכ"ל השיווק חייג אל מנהל תיק הלקוחות אבל הגיע ליורם מהמוסך שאמר לו, 'אדוני, הלקסוס שלך מוכנה' (למרות שמשה בכלל נהג בסובארו)". או שתתחילו ב"יום אחד חטפתי קרייביינג מטורף לסביח". או שתתחילו במשהו משלכם.

    תעשו להם חשק. זה יעשה פלאים לעסק שלכם.

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
Close