יוזמות חופשיות

  • מכּרכּרת בפרדס (9) – הטור של לילה חפר

     

    [לטור השמיני – שומרת המקום]

     

    לתמיכה בפרויקט >

    איזה כיף זה לראיין את המראיינת?

    את מאיה לילה חפר "פגשתי" בפייסבוק. סדרת פוסטים מפרגנים על פרדס חנה צדה את עיני. הכתיבה שלה היתה טובת לב, כתיבה שרואה את חצי הכוס המלאה. שילוב של רגש, פשטות ובעיקר כנות. כשמאיה כותבת אתה מאמין לה. היא מספרת על ואת הסיפורים הקטנים של החיים והכשרון נודף מבין המילים. בכלל בכתיבה שלה, מרגישים עד כמה מאיה אוהבת את המקום הזה והאנשים שחיים בו.

    לילה, עובדת סוציאלית בהכשרתה, מרובת תחומי עניין ועיסוק ומעורבת במגוון פרויקטים קהילתיים.

    בימים אלו היא מגייסת כספים להוצאה לאור של ספר הביכורים שלה "רצוא ושוב" סיפורים קצרים מרירים-מתוקים על החוויה האנושית. בכלל, החוויה האנושית מעסיקה את לילה. החל מחוויות הקצה שפגשה בעבודתה כעובדת סוציאלית בבית ספר לילדים עם הפרעות נפשיות, במקלט לנשים מוכות וכאן אצלנו כעו"ס קהילתית ברווחת פרדס חנה, וכלה בחוויה האישית שלה כמתמודדת עם מאניה-דיפרסיה עליה היא כותבת רבות בפייסבוק וכתיבתה על הנושא הלא מספיק מדובר הזה מעוררת גלים.

    ההדסטארט הוא בעצם הדסטארט משולש, היא רוצה להוציא לאור לא רק את הספר אלא גם מופע סיפור סיפורים שמביא את סיפורן של שלוש דמויות מתוך הספר וגם הרצאה "כמו עוף החול- דיכאון כהזמנה לצמיחה".

    ש: גם מופע, גם הרצאה וגם ספר? לא הרבה בבת אחת?

    ת: ככה זה אצלי, מחזורים של התכנסות ומחזורים של עשייה מוטרפת. אם עושים להם ממוצע סך הכל הם די שיגרתיים. אני מרגישה שהברכה שהביא איתו העשור ה-40 לחיי הוא שאני כבר לא מפחדת להגיד שאני גם מטפלת, וגם מופיעה וגם עוסקת בשיווק דיגיטאלי… אני פחות מרגישה מחויבת לזהות כאילו לכידה. כשהייתי יותר צעירה הרגשתי שעשייה בתחומים שאין ביניהם קשר תציג אותי באור לא מקצועי, מי יבוא לטיפול אצל אישה שעוסקת בשיווק דיגיטאלי?
    היום אני מבינה שכל החוויות מעשירות אותי ובסופו של דבר מעניינים אותי אנשים. אם אני מלווה אותם בתהליך טיפולי, או בהתמודדות עם הפחד שלהם מכתיבה על עצמם, או במפגש עם הדמויות מהסיפורים שלי, או בתור מראיינת בטור הזה.
    החוויה האנושית, מה מניע אותנו, מה מכאיב לנו, כמה אנחנו דומים זה לזו למרות שהסיפור שלנו כל כך שונה, זה מה שמעניין אותי בחיים. איך אפשר להתחבר מתוך היותנו בני אנוש ולהתמודד ביחד עם הסבל הבלתי נמנע שיש בעולם בהיותנו כל כך זמניים פה.

    ש: למה מימון המון? שהרי זו רכבת הרים שיכולה למוטט מבחינה רגשית. וגם הצורך היומיומי לשווק את עצמך…

    ת: בעיני המודל של מימון המון הוא מודל קהילתי רדיקאלי שחותר תחת המבנה שיש הוצאה שהיא בעלת הסמכות להחליט מה היא יצירה ראוייה. להוצאת ספרים מוגשים 300 ככתבי יד בחודש וגם בשביל שיקראו אותך ברצינות אתה צריך קשרים. אני פונה לאנשים שכבר קראו אותי, שעוקבים אחרי הסיפורים שאני מפרסמת בדף או אחרי הפעילות האקטיביסטית שלי בתחום בריאות הנפש, אני פונה אליהם בהצעה להיות חלק מתהליך הלידה של הדברים. לא להיות צרכנים פאסיבים אלא להשקיע את הכסף שלהם במשהו שהם מאמינים שצריך להיות בעולם.
    וכמובן כשאתה קונה ישירות מהיוצר אתה גם מאפשר לו להרוויח מהיצירה שלו במקום שהרווח ילך לכל שרשרת המתווכים שבדרך בינך לבין היוצר.
    וכן, זו בהחלט רכבת הרים. התלבטתי ארוכות לפני שיצאתי לדרך הזאת. היא טובעת חשיפה בלתי מתפשרת ושיווק אינטנסיבי. היא גם מכריחה אותך לוותר על החלום שיגלו אותי לבד ולגלות לקהל שלך אותך. אבל אני שחייה מתוך אמונה שקהילה היא פתרון לכל כך הרבה תחלואים, נדרשת לשים את עצמי מול מבחן האמון הזה. האם הקהילה שסביבי באמת תושיט יד לארנק כדי לתמוך בי? זה שונה מאד מלפרגן בפייסבוק. זה גם באמת מימון של המון, המון אנשים, אני צריכה לגייס 425 אנשים שישימו סכום קטן יחסית של 60 שקלים וירכשו ספר או כרטיס להופעה/הרצאה כדי להגיע ליעד שלי שהוא הכל או לא כלום. הספר יצא לאור רק אם הפרוייקט יצליח.

    ש: אז ספרי קצת עליהם, הספר, המופע וההרצאה.

    ת: שלישיית ילדי. כל אחד יקר לי באופן שונה.
    הספר מביא שלל דמויות, הצעירה בת 8 והמבוגרת ביותר בת 83 ועל ערש דוויי. רצוא ושוב הוא מושג קבלי שלקוח מחזון יחזקל שם המלאכים עולים ויורדים ללא הרף בסולם שמחבר בין השמיים לאדמה. רבי נחמן עסק הרבה במונח הזה, וטען שהעליות והירידות האין סופיות של החיים הן לא טעות אלא חוק טבע. החלק הגדול והנצחי שבאנו רוצה למעלה והחלק הסופי והמתכלה בנו רוצה למטה. והתנועה הזו משאירה אותנו פעם אחר פעם המומים, אבל היא גם זו שמייצרת בנו חמלה ואמפטיה ועושה אותנו הגיבורים המרתקים של הסיפור הזה שקוראים לו החיים. כל הדמויות בספר הן ברגע של קונפליקט "רצוא ושוב" בחייהן והן פותרות אותו כל אחת בדרכה. הסיפורים מצחיקים ונוגעים ומאד יום יומיים בסגנון הכתיבה. אפשר לראות בסרט של ההדסטארט כמה מהדמויות משוחקות על ידי חברים.
    ההצגה: נולדה לגמרי במקרה כשעמליה דן מ"לארוש" הזמינה אותי להקריא באורוות האומנים מסיפורי. מתוך חשש לעמוד לבד על במה גייסתי חבר, עומר גונן האלה, מוסיקאי לבוא ולהכניס מוסיקה לתוך הסיפורים ושירים להפוגה בין לבין. ברגע שהסתיים המופע המאולתר שנינו הסתכלנו אחד על השני וידענו שזה לא חד פעמי. מאז התחיל לעבוד איתי המוסיקאי תום הולצמן ואנחנו עוברים ליטוש וליווי אומנותי מהיוצר המופלא ירון סנצ'ו גושן, המופע בהרצה כרגע והבכורה הרשמית שלו תהייה ב-19.7.18 בתיאטרון הידית.
    ההרצאה: במובן של טובת הכלל אני חושבת שזה הדבר הכי משמעותי בהדסטארט הזה. דיכאון הוא שבר שרבים מאד עוברים אבל מעטים מדברים עליו מה שמגביר מאד את תחושת הבדידות ואת תחושת הכישלון של המתמודדים. אני מדברת מתוך פרספקטיבה כפולה של מטפלת שמלווה התערבויות במשבר נפשי ושל מתמודדת ששרדה ארבעה התקפים של דיכאון מאז'ורי. אני מציעה לחקור את המשבר הנפשי לא דרך עיניים של מצב רפואי אלא דרך עיניים של מצב תודעתי שמבקש מאיתנו משהו. אני מאמינה שטיפול נכון במשבר יכול להביא לצמיחה ולהתקרבות לאני האוטנטי שלנו ואני גם מציעה כלים מעשיים לתמיכה במתמודדים.

    – מוזמנים לראות את סרטון ההדסטארט ולבחור את אחת התשורות. מובטחת לכם חוויה מרגשת ואותנטית.

    לתמיכה בפרויקט >

    ——————————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.

     


    להגיב
  • מפגשים וסדנאות כתיבה למבוגרים ונוער בפרדס חנה – עם שלי מרכוס

     

    צ'אקרת הכתיבה שלי נפתחה בהודו. כמה סמלי…
    והודו שלי הגיעה מאוחר יחסית.
    לא אחרי הצבא, לא בין סמסטרים, לא רווקה קופצנית חסרת פחד,
    ההפך-
    הודו שלי הגיעה עם בן זוג ושלושה ילדים, כשהקטן בן שנתיים.
    כי להודו יש את הזמן הנכון שלה ואני הגעתי אליה לראשונה עם עגלה, מזוודה מלאה בטיטולים וסימילאק וחוברות עבודה של כיתה א' ו-ג'.

    תמיד כתבתי. סיפורים, מחשבות, יומנים וסדרות ספרים, מאז כיתה ב'.

    בצבא כתבתי קובץ סיפורים סוריאליסטיים ששיקף את השגרה המונוטונית בצבע חאקי שהשתלטה לי על החיים, הייתי מקריאה את הסיפורים לכולם וזוכה למחיאות כפיים סוערות.
    טוב, היה לנו משעמם שם, בתל השומר.

    אחר כך שקדתי על הספר הראשון שלי, שגנזתי מהר מאוד/ זה היה סיפור אהבה בשלושה חלקים, סיפור שהכרתי היטב מהחיים שלי וכתבתי לבחור אחד. נתתי לו את כתב היד וברחתי. היום אנחנו נשואים מאז 2004.

    תכננתי להרשם ללימודי כתיבה ותסריטאות באחד מבתי הספר הגדולים מיד אחרי שנחתתי בארץ, אחרי סיבוב של שמונה חודשים ביבשת דרום אמריקה וישר נרשמתי ללימודי רפואה סינית.

    פחדתי.

    פחדתי לכתוב, פחדתי שיצלבו אותי בבקורת, שייקחו ממני את התום, שיכניסו לי חוקים וכללים אקדמאים תוך הכתיבה ובעיקר פחדתי להיחשף ולהיות ללעג מצד מלומדים ומוכשרים ממני.

    אז למדתי דיקור, צמחי מרפא, שיאצו, ליווי הריון ולידה ופגשתי אנשים ונשים רבים מאוד בקליניקה.
    פתחתי קליניקה פרטית והתחלתי לטפל.

    והנה, כל מי שמתיישב על מיטת הטיפולים – הוא דמות.
    עולם ומלואו בתוך הראש שלי, עם סיפור (שהמצאתי כמובן) ועלילה מתפתחת וקונפליקט ומכשולים וכמובן שלא ידעתי אז, אבל מה שעשיתי היה ליצור סיפור לפי כל כללי הז'אנר.

    ואז עזבנו הכל: קליניקה, בית, עסק של בן זוגי, חברים, בית ספר וטסנו להודו.
    חמישה חודשים.
    מכונת כביסה לחמישה אנשים עם זמן סחיטה ארוך במיוחד.

    מה עברנו שם? ה-כ-ל. כל רגש שקיים וכאלה שלא חשבתי שקיימים יצאו החוצה.
    הרפתקאות, פרות, קופים, מפלים, ים (כולל כמעט טביעה בסירה שהתהפכה), קוקוסים, אוכל חריף, רכבות (36 שעות רצוף מדלהי לגואה), מפגשים, גמילה מטיטולים וממוצץ ומהעגלה, הרבה הרבה ביחד, זה היה ריסט וריסטארט ולקראת החודש השלישי נסענו שוב ברכבת למקום שאדם לבן לא מגיע אליו.

    הכפר קותרדיפאלאם במדינת אנדרה-פראדש, בדרום מזרח הודו.
    איך שהגענו באה המשטרה ולקחה את בן זוגי לחדר חקירות כדי לברר מה מעשינו כאן. הרי אדם לבן לא מסתובב במחוזות אלה.
    מעשינו היו להתנדב, לגור ולחיות עם קהילת בני אפריים, אחת מקהילות השבטים האבודים של עמנו.
    מצאנו יהודים, שגרים בבתי בוץ עם גגות קש ועל קירות הבית סמלי מגן דוד ומנורה.
    יש בית כנסת והם יושבים שם ביחד, נשים וגברים ושרים שירי שבת.
    מצאנו קהילה מבודדת, בתחתית מערך הקאסטות ההודי, שעובדים מחמש בבוקר עד שמונה בערב בשדות האורז.
    אנשים שקטים, נעימים ומיוחדים שחולמים על ארץ ציון וירושלים.

    ושם, ישנים בבקתה על הארץ, שואבים מים מהבאר בבוקר, עושים צרכים בבור ומתקלחים עם דלי מים – שם נפתחה הצ'אקרה.

    מתוך התנאים הפיזיים המורכבים, מתוך התחושות הרגשיות המלאות, מתוך המפגש עם כפר הודי שלם, מתוך היותי מיעוט, מתוך המקום הקשה הזה שאדם לבן לא הגיע אליו – מהביצה הזאת צמח נרקיס.

    נכנסתי לאמוק כתיבה.

    שעות על גבי שעות.

    סיפורים.

    עומקים.

    צללתי לתוך כל הכאבים שלי והשמחות שלי והחלומות שלי והחרטות שלי ולא הפסקתי לכתוב.

    העמקתי עוד.

    ועוד.

    התאבדתי על הכתיבה.

    דיממתי אותה.

    ועפתי עליה.

    לא היתה לי דרך אחרת בעולם הזה לעכל את החוויה ולהיות בה בשלום.

    *

    כשחזרנו לארץ, זוג עם שלושה ילדים, בלי בית, אוטו ומושג מה לעשות בחיינו, התחיל מבצע צוק איתן. כן, נחיתה קשה.

    פתחתי את דף הסיפורים שלי בפייסבוק, בין אזעקה לאזעקה.

    כתבתי את הספר הראשון שלי, שיצא לאור בשנת 2016.

    והתחלתי ללמד.
    ללמד לכתוב. לפתוח את הצ'אקרה לעוד אנשים.

    אני מלמדת כתיבה יוצרת , ילדים, נוער ומבוגרים.
    בסדנאות שלי אין צליבה וביקורת, אין ממה לפחד.
    בסדנאות שלי נהנים, מעמיקים, צוחקים, לפעמים גם בוכים, מתחברים ומקבלי השראה.
    הלימוד נעשה דרך תרגילי כתיבה ומשוב מלא טוב עליהם.
    אני מדגישה את נקודות החוזק ושואלת שאלות שמכוונות לשיפור הטקסט.
    אנחנו לומדים על כתיבת דמות, דיאלוגים, מונולוגים, קונפליקט, טווית ותכנון עלילה, טיפים ועצות להפוך טקסט טוב למצוין, עבודה אישית על פרויקט כתיבה ואיך שמים סיפור בתוך מבנה טוב.
    אנחנו מדברים על מחסומי כתיבה, על פחדים, על מכשולים ואיך להכניס את הכתיבה בהתמדה לשגרת יום-יום.
    בסדנאות ההמשך, נפגשות קבוצות שעובדות ביחד על תהליכי כתיבה ומעמיקות בטקסטים ובעבודה על פרויקטים אישיים.
    בקבוצות הנוער אנחנו כותבים בטבע, בבתי קפה, בהמולה, יצרנו דוכני כתיבה בשיקשוק בואדי, אליהם הגיעו אנשים שהזמינו סיפור מבני הנוער.
    אני מרגישה זכות גדולה ללוות ילדים, נוער ומבוגרים בעולם הכתיבה הפרטי שלהם וללמד שלא צריך לטוס עד הודו, לנסוע ברכבת עד קותרדיפאלאם, להיעצר על ידי שוטרים הודים שלא ראו אדם לבן – כדי לכתוב.

    אני מזמינה אתכם, כל מי שכתיבה זורמת בדמו, שסיפורים מתרוצצים בראשו, שדמויות לא נותנות לו לישון בלילה.. להצטרף לשלל פעילויות חודש יוני אצלי.

    • ב-6.6, יום רביעי הקרוב! בשעות 9:00-10:30, נפתחת סדנה חדשה למבוגרים. שישה מפגשי כתיבה מהנים ומעוררים השראה.
    • ב-11.6, יום שני, בשעות 20:00-21:30, סדנת ערב.
    • ב-15.6, יום שישי בבוקר. סשן חד פעמי לכבוד שבוע הספר, 3 שעות של כתיבה יוצרת מעיפה השראה.

    לפרטים, שאלות, פטפוטים והרשמה: שלי 050-8271077   |   מייל


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (8) – הטור של לילה חפר

     

    [לטור השביעי – השיקשוק]

     

    יזמות היא מחלה כרונית מרתקת. לכולנו יש המון רעיונות טובים אבל רובנו לא מרגישים צורך להביא אותם לידי ביצוע. ואלו שכן, נוטים לעשות זאת באופן שיטתי.

    בכתיבת הטור הזו אני פוגשת שוב ושוב את הטענה שיזמות היא חלק בלתי נפרד מהרוח הפרכוראית, ויתכן אפילו שהיא היא תבלין הקסמים המיוחד שלה, אז החלטתי להקדיש כמה טורים ליזמים וליזמיות של פרדס חנה-כרכור.

    בהמשך טבעי לטור השיקשוק ביקשתי לראיין את אילנה פלדה שהייתה מאד מעורבת בהקמתו ובהקמת פרוייטים רבים.
    על קפה גדול בקפה קטן ניסיתי להבין ממנה איך קורה שפתאום קם אדם בבוקר ומחליט ליזום.

    ש: מה מניע אותך ליזמות חברתית?

    ת: יזמות חברתית זו מילה גדולה. התשובה פשוטה, מה שחסר לי אני עושה.
    אתה יוזם מטעם נורא אגואיסטי. אחת היוזמות הראשונות שלי מעורבות בהקמת גן הורים בתל-אביב. אני הייתי אמא צעירה ולא היה לידי גן שהיה מקום שרציתי לשלוח אליו את ילדי, אז יזמתי את הגן שרציתי. לא נולדים יזמים, אני חושבת שאצלי זה התחיל בבצלאל. תקופת שיינקין הייתה מלאה בעשיה וגם פלסטיק פלוס הייתה שיעור גדול ביזמות.

    אילנה נולדה בפולין ועלתה לארץ בגיל שמונה, בת לשני הורים מהנדסים ובכורה משתי בנות. גדלה ברמת-אביב ולמדה בבצלאל תקשורת חזותית. היא נשארה כמעט עשור בירושלים ובשנות ה-80 חזרה לתל אביב שם פגשה את הנס בן-זוגה והשאר סופר בטור (העלייה השלישית).

    ש: אז ספרי לנו על יוזמות שהיית מעורבת בהם בפרדס חנה.

    ת: היו כל כך הרבה שקשה לזכור, כמה שעולות לי עכשיו לראש: השיקשוק, בית פתוח לאמנים, מן הון להון (אירוע אומנות יהודים ערבים), מקום שמור, מקצה לקצה עם טל שרייבר (אוצרות של אמנות על ארונות בזק) שהיה פרויקט מיוחד ויפה וכלל יוצרים מכל השכונות בפרדס חנה-כרכור.

    ש: מה הפרוייקט החביב עלייך?

    ת:היו הרבה רגעים מרגשים אבל פרוייקט שילוט הרחובות היה ממש רגע של הולדת.
    שילוט רחוב הכי נובע מצורך, הוא דוגמא מובהקת להשפעה על מה שחסר לי. הייתי בקשר עם המועצה זמן רב בקשר לשילוט וכשהחליטו לבצע אותו פנה אלי אחד מחברי המועצה עם דוגמא לשלט שאני חשבתי שאפשר לעשות יותר טוב ממנו. רצתי הביתה ועשיתי סקיצה לשילוט, הכל היה בהתנדבות והמועצה אהבה את הרעיון. אחר כך היה ויכוח בקשר לצבעים, הזכיין של השילוט רצה להכין אותם בצבע בז', כל כך לא קשור לפה. אני הצעתי שהם יהיו לבן על כחול והזכיין אמר שזה לא יעבוד. בכל התקופה הזו כל פעם שהייתי טסה הייתי מצלמת שלטי רחוב יפים ושולחת אותם לראש המועצה, בסוף זה הצליח, היה למעשה שלי השפעה.
    אני שמחה יותר כשאני הולכת ברחוב ורואה את השילוט הזה.

    ש: יש לך עצות ליזם הקהילתי המתחיל?

    ת: Just Do It, החלום הוא הכי חשוב. חלום הוא חצי הדרך.
    החצי השני הוא למצוא שותפים. שותפות היא כח להגשים דברים שאתה לא יכול לבד.
    מעבר לכך שותפות מביאה איתה המון חוכמת חיים, כל אדם מביא את נסיונו.
    זה הדבר שעוזר להגשים למציאות. כל אחד מהשותפים יכול לעשות באזור הכוחות שלו, מה שמעניין אותו.
    אני חלק מקהילה וקהילה היא כח. למה אני לא חיה באמסטרדם או בכל מקום אחר? כי שם לא מעניין אותי לתקן ולשנות. חשובה לי הלוקאליות. בקהילה יש משהו שהוא שלי. קהילה מאפשרת לי להנכיח את עצמי.

    ש: את חושבת שיכול להיות חינוך ליזמות?

    ת: בהחלט. חשוב להעביר יותר אחריות לילדים. ללמד אותם שלא כל דבר שקיים הוא עובדת חיים. ביזמות יש שני ערוצים, ערוץ של חלום וערוץ של ביקורת. ביקורת נתפסת כדבר שלילי אבל יש באמת ביקורת בונה והחינוך למחשבה ביקורתית חשוב מאד.
    יזמות היא לא רק תיקון של משהו שלא מתפקד בממסד. גם בממסד אידיאלי אנשים צריכים להיות מעורבים. תמיד אפשר לעשות יותר טוב. יזמות בשבילי זה לראות בעולם את הבית שלי, גם הבחוץ הוא חלק מהפנים.
    אתה צריך להאמין שיש לך זכויות כדי להיות יזם, להרגיש שהדברים הם עניינך.

    ש: איזה עוד חלומות יזמיים מקננים בך?

    ת: בגילי אין לי כבר חלומות גדולים. להזיז אבן. לשתול עץ. הייתי רוצה לעשות מקום שמור מאה לפרדס חנה, מחייכת אילנה, אבל לא בא לי להתחייב על כלום בגילי.

    ש: אנחנו בפתחה של שנת בחירות, מה את מאחלת למועצה החדשה?

    ת: שתשתמש בקסם אבקת הפיות שמפזרים פה. הייתי מאחלת שראש המועצה החדש יפתח את הישוב תוך שימור של האיכות שלו, שישכיל להראות דרך ולא ללכת אחרי דרך. אנחנו נמצאים בצומת בה עוד יש הזדמנות לשמור על הרוח המקומית. אנחנו יכולים להוביל ולהנהיג את הפיתוח, אנחנו יכולים לדאוג לסביבה בכל כך הרבה רמות, גם את הגדילה של הישוב אפשר להנהיג בצורה שלא תהיה הרסנית לקסם המיוחד שלו.

    ————————————————————————————————————————————————–

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (7) – הטור של לילה חפר

    [לטור השישי – התלבל"שים]

     

    אם הייתי צריכה לבחור מילה אחת כדי להסביר באמצעותה למה אני מתכוונת שכשאני מדברת על הרוח הפרכוראית המתחדשת הייתי אומרת "שיקשוק" ואני מתארת לעצמי שרבים מכם היו מהנהנים בהסכמה.
    פאר הרוח הקהילתית, מדורת השבט, עוף החול המקומי שכבר הספדנו והינה הוא מתגלגל מחדש.

    את הטור הזה אני מקדישה לאיש שמעולם לא פגשתי אך ככל שאני לומדת עליו יותר אני מרגישה שהוא השפיע מאד על רוח המושבה. זיו הדס ז"ל עורך העיתון "קורא במושבה" והוגה רעיון ה"שיקשוק", היה יזם חברתי שנפטר בפתאומיות כשהוא בן 29 בלבד.

    זיו היה איש חזון, בחור גבוה ומרשים, בן קיבוץ עם חלומות על הקמת קיבוץ חדש בערבה ששלל המכשולים הבירוקרטים הביאו אותו לפרדס חנה-כרכור, מושבה קטנה בשלביה הראשונים של ההגירה התל-אביבית (ראו פוסט "העלייה השלישית") בה הוא האמין שיוכל להיות שותף ליצירת קהילה שהיא סוג של קיבוץ עירוני.

    חזון השיקשוק היה מבוסס התנדבות וזיו שאף להביא אליו את כלהשכבות והקבוצות השונות. היה לו חשוב להתמקם במקום שכל אחד יכול להגיע גם ללא רכב. זיו התחבר לאנשים נוספים שעסקו ביזמות חברתית במושבה ויצר מעגל של שיתופי פעולה.
    כל אחד לקח תפקיד וזיו תרם מערכת הגברה. הקבוצה הצליחה להגיע לסוג של שותף פעולה עם ראש המועצה חיים געש שרתם את החינוך הבלתי פורמאלי לסייע לקבוצה ((בצורה בלתי פורמאלית 😉 והנה נקבע תאריך, טרקטור עלה ליישר את השטח בואדי, דפוס שלום תרם את כל הפירסום, אומנים מקומיים גויסו להופיע כולל מאיר אריאל האגדי שהתגייס ומזל טוב, נולד לנו שיקשוק!

    את השם "שיקשוק" הגתה יעלה זלאייט יוצרת קולנוע ואמנות פלסטית, אוצרת בקהילה ובעלת משפחתון, אמא לשלשה ילדים בוגרים שהייתה שותפה ליוזמות חברתיות רבות ואיתה נשוחח היום.

    ש: ספרי לי את הזכרונות שלך מהקמת בשיקשוק?

    ת: זיו כינס אותנו לפגישה, קבוצת אנשים שכבר הכירה במידה מסויימת. כבר היו שווקים של יד-2 והחלפות בחצרות וזיו נציע למסד אותם למפגש קהילתי קבוע.
    כתבנו אמנה שנועדה לשמור על השקשוק לא מסחרי. הרוח הייתה זיקוק צורת החיים שלנו, ארוע רב גילאי, אין הפרדות בין משפחות לרווקים או מבוגרים לילדים (אף אחד אז לא לוקח ביביסיטר, תמיד בארועים הקהילתיים היה אזור לילדים). המטרה הייתה לשלב בין יד-2 אקולוגי למוסיקה ואומנות וליצור מרחב שכל אחד יכול למצוא בו משהו. לאורך השנים קרו בשיקשוק פלאות של יצירה.

    ש: את יכולה לתת לי דוגמא למשהו מיוחד שאת זוכרת?

    ת: אחד הארועים הבלתי נשכחים בשבילי היה פסטיבל הגרב הבודד, בו כולם הביאו את הגרביים הבודדים שלהם לואדי ועשינו איתם שלל דברים .היה ארוע שבו פתחנו משרד שידוכים שאפילו יצאו מימנו כמה זוגות 🙂 היו המון. חלק מאד משמעותי בשבילי היה במת מוסיקה כל כך הרבה אמנים הופיעו שם, חלקם חברה צעירים שרק התחילו ופתאום היתה להם הזדמנות לנגן לקהל גדול וחלקם מוזיקאים וותיקים שגרו באזור ובאו בפשטות לתת מעצמם בקהילה.

    ש: איך היו היחסים עם המועצה?

    ת: הייתה ברכת דרך לא רשמית בהתחלה ואחר כך העלמת עין שנמשכה לא מעט שנים. בסך הכל היחס היה חיובי וראוי לציין לטובה את חיים געש בנושא. הקושי התעורר כשזה נהייה גדול והגיעו רוכלים ונכנסו לסיפור גם משרדי ממשלה ואז זה נהייה מול המדינה ולא מול המועצה והשקשוק נסגר.
    אבל הוא לא מת. הרבה תינוקות נולדו לשיקשוק, הרוח שלו חיה גם כשהוא היה סגור.
    מכל סך הארועים האלה נולדה תרבות אלטרנטיבית של תושבים יוזמים, לא מחכים שהמועצה תעשה להם, התדר של השיקשוק משך הרבה אנשים דומים מהם צמחה הקבוצה שהקימה את הבית ספר הדמוקרטי ועוד יוזמות רבות, הוא הביא אנשים רבים למושבה שהמשיכו ליצור ברוח הערכים שלו.

    ש: והאמנת שהוא יחזור לחיים?

    ת: לא. היו נסיונות שלא צלחו לפני. ופתאום שהגדרות בואדי הוסרו לחי בלילה בלי שום מאמץ או מאבק הוא התעורר. השיקשוק המחודש מאד משמח, אנחנו המקימים עומדים שם ורווים נחת… כמו סבים.
    הדבר המדהים הוא שהשיקשוק חזר בדיוק באותה רוח כאילו רוחו המשיכה להתקיים בכל השנים שהוא לא היה.
    הילדים שלנו שגדלו בשיקשוק חוזרים לשם ואומרים שזה נוף ילדותם.

    ש: מה הדבר הכי חזק בשיקשוק בשבילך?

    ת: הצורה שבה הוא אבן במים עם כל כך הרבה אדוות ולא רק בתוך פרדס חנה.
    הבן הבכור שלי חזר לכרכור ופתח בחצר שלו דום קרקס, הרוח הזו היא רוח פרדס חנה-כרכור שהוא גדל אליה, יזמות מקומית, רב-גילאית ויצירתית. אנחנו יכולים לראות את הדור הבא מפריח את מה שזרענו.

    השיקשוק מתקיים בכל יום שישי הראשון של כל חודש בואדי. היוזמה שהתחיל זיו לפני יותר מ-20 שנה חייה ופועמת.

    ————————————————————————————————————————————————–

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צום נזכור – צמים ביום השואה

    ואולי לא היו הדברים מעולם ?

    האם השאלה הזאת תעלה פעם אל מול זכרון השואה שבני בנינו יבחרו להיות הראשונים שיגידו שאולי סיפור השואה הוא קצת מיתולוגיה וקצת סרטים ב-8 מ"מ?
    ואולי יהיו אלו בני בניהם? אבל בעוד 200 שנה, מי יזכור?
    יהיו צרות חדשות ואויבים חדשים ישנים ומהפכות ותהפוכות.
    וזכרון ששת המליונים שעברו מן העולם, ישאר כצל עובר וכאבק פורח וכחלום יגוזו אל תהומות ההסטוריה.

    אבל איך זוכרים? ויותר מכך איך מוודאים שגם ילדנו ונכדנו ידעו ויזכרו?
    איך זוכרים את ששת המיליונים? את הכמות הבלתי הנתפסת של המוות, שכול, אכזריות, אימה, רעב, צמא,ייאוש.
    איך אנו כעם וכאומה מוודאים שזה לא ישכח לעולם?

    ישנו עם אחד שהיה מפוזר ומפורד בין העמים, אשר יש לו מנגנון זכרון מופלא, ששומר משיכחה את האירועים המרכזיים אשר התרחשו לבניו גם לפני 2000 שנה.
    העם הזה הוא אנחנו, והמנגנון עובד דרך הרגלים. והבטן והראש.
    למנגנון המתוחכם הזה, יש עקרון פשוט.
    בכדי לא לשכוח. צריך ליצור מסורת של זיכרון. וכדי להבטיח כי זה לא יהיה רק מס שפתיים.
    צריך להניח לו יסודות קונקרטים ותאריך נבחר.
    אז כך בדיוק עשינו כעם שקבענו יום זכרון לשואה, וישנו טקס ממלכתי, וצפירה אחת, ולוח שידורים מרגש, ובתי עינוגים שסגורים.

    אז מה חסר?
    חסר שאני כבן אדם בוגר, ארגיש משהו ביום הזה,
    שיהיה לי כואב ועצוב וחסר.
    ושגם ילדי הקטנים שלא יפגשו לעולם איש עדות חי, וילדיהם שעוד לא ירדו לעולם מגנזי מרומים, ידעו יזכרו ויבטיחו כי הזכרון הזה לא יגוז לעולם.

    רצינו להציע דרך נוספת שמתבססת על אותו המנגנון העתיק, דרך שבה אנו מספר חברים כבר הולכים בה, לאורך כמה שנים.
    והיא חזקה ועובדת.

    אנחנו צמים ביום השואה.

    צמים, בלי אוכל ובלי מים, בכדי לזכור לא רק בראש ואולי בלב אלא גם בבטן, את העולם שהיה ונכחד באחת.
    הצום לא מאפשר לנו להעביר את היום כמו כל יום רגיל גם בעבודות של מבוגרים, או לפעמים במילואים, ולפעמים ביום בו הרצף הקבוע של עבודה משפחה ולימודים, פשוט סוחף אותנו אליו.
    הצום מאפשר לנו , להבטיח כי נזכור.
    הצום אשר ינסה להבטיח גם לאנשי הדור שניצל מן התופת, כי אנחנו לא נשכח.
    הצום אשר אותו נוכל להוריש לילדנו דרך מעשית לזכור ולא לשכוח.

    השנה אנחנו רוצים להזמין גם אותך למעגל, לעצור ביום הזה, ולקדש את היום הזה, במעשה ולא רק בדברים.

    אנחנו מציעים לך לנסות, ביום השואה הזה, כ"ז ניסן, ה-11.4.18 , לצום. אולי רק מאוכל, אולי רק כמה שעות ואולי מזריחה עד שקיעה.
    וניצור יחד דרך נוספת לזכור ולא לשכוח.

    אמן.

    [לדף הפייסבוק של היוזמה]


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (6) – הטור של לילה חפר

    [לטור החמישי – העלייה השלישית]

     

    "אני רוצה לראיין אותך" אני אומרת לרואי עמנואל, הבעלים של מושבה חופשית.

    "מה פתאום". הוא עונה לי.

    "אבל אני כותבת על תלבל"שים, ואתה טבעת את הקיצור הזה" אני עונה.

    "אני אמצא לך מישהו. זה יהיה מוזר מידי להתראיין" הוא אומר, משל חושש לצאת נחתום שמעיד על עיסתו.

    "אבל אני רוצה לסגור מעגל עם פרק ההיסטוריה ולהגיע לכאן ועכשיו. החוליה החסרה לי זו ההגירה הגדולה מהמרכז למושבה, והכאן שאני כותבת בו הוא מושבה חופשית, אז אתה החוליה".

    עוד כמה ימים חולפים ואנחנו נפגשים, סוף סוף מחוץ למסך עם כוס צ'אי על המרפסת שלי.

    תלבל"ש הוא תל-אביבי לשעבר, ונקודת המסה הקריטית של ההגירה לפרדס חנה הייתה הקמת תחנת הרכבת. הגירת צפון שינקין (ראו טור קודם) טפטפה כבר משנות התשעים, אבל הפכה למבול עם חניכתה של תחנת הרכבת שאפשרה לשיר בלילה בחפלה ולהגיע בבוקר למשרד בתל-אביב.

    ש: כמה זמן חיית בתל-אביב, ואיך קרה שעזבת?

    ת: חייתי בתל-אביב עשור. רציתי טבע. הייתי בסביבה בכמה הופעות לזכרו של מאיר אריאל, הרגשתי את האווירה. היו גם המון סיפורים, על חפלות, על קהילה יוצרת. ההחלטה התקבלה תוך יום כשהגעתי להתנדב בזכרון-יעקב סביב פרוייקט שעשו אחרי מלחמת לבנון השנייה. העברתי יום עם אנשים מהאזור והחלטתי. הכול קרה מהר. רכבתי לכאן עם האופניים. מצאתי בית תוך 24 שעות, זה היה כל כך קל אז (ובואו לא נדבר על המחיר…).

    ש: ומה מצאת כשהגעת?

    ת: באמת היו חפלות. זו לא הייתה אגדה… מצאתי גם הרבה שקט ואפשרויות חדשות. היה הראגה, היתה "הידית", היו מלא מקומות התכנסות ומפגש לרווקים. לכולם היו זולות, הים היה פתוח. וכל הזמן עברו לפה אנשים. כל יום גילית פה עוד תלבל"ש. אלו גם היו ימי השיקשוק הראשון, לקראת סופו עם כל פלאותיו.
    אז עוד פרסמו בתים להשכרה במודעות על העצים, מצחיק איך זה נשמע כמו סיפור של היסטוריה רחוקה. ומושבה חופשית הייתה אז המקום היחיד להתעדכן (טרום ימי הפייסבוק). שם מצאת בית ועבודה והטורים של רונית היו כל כך יפים.

    ש: ואיך הייתה הפרידה מתל אביב?

    ת: בהתחלה עוד הייתי חוזר לבקר אבל זה הלך ונעשה יותר ויותר קשה. העיר הרגישה מוזרה יותר ויותר מפעם לפעם. אחת מנקודות המפנה שלי בהשתרשות פה (מעבר לילדים כמובן) הייתה כשהתחלתי לעבוד בראגה. בכלל הגעתי לשם כדי לעשות "ילדודנס" -מסיבת ריקודים להורים וילדים. אחרי כמה מסיבות אורי כהן, מייסד הראגה, עזב וטל הציע לי להצטרף כשותף. זו הייתה תחושה של השתקעות כאן. היה לי מקום משלי. היו שלוש שנים מדהימות. הראגה היה מקום שכל-כך הרבה מוסיקאים התחילו בו את הדרך (ע"ע נתנאל גולדברג). היו כל כך הרבה מופעים מיתולוגים, השיא היה מופע של פנטוזי כותב השירים המיתולוגי של הריינבואו (שאז נכנסו לראגה 190 איש אפילו שהיה מקום ל-80…). ושם גם פגשתי ערב אחד את רונית בר-אילן… קשר שהתפתח… וביחד הקמנו את מקום בזמן וגם נכנסתי כשותף במושבה חופשית.
    אני חושב שהרבה תלבל"שים שעברו לכאן בשנים ההן חיפשו יזמות. הם לא רצו להמשיך לחיות על הקו לתל-אביב, בשונה מחלק גדול מההגירה המאוחרת יותר, היה שם רצון לשנות אורח חיים.
    כל כך הרבה יוזמות התחילו בפרדס חנה. היה פה כסף חלופי הרבה לפני הביטקוין, כל תרבות הבארטרים, סירי לידה חוצי מגזרים, מקום מלא בהשראה.
    כשהגעתי הצטרפתי לקבוצה של בישול משותף של ארוחות ערב, כל אחד בישל יום בשבוע לכולם והיית מקבל הביתה קופסאות כל יום ממישהו אחר. זו יוזמה קטנה וכל כך פרדס חנאית שגם מחברת בין אנשים, חלק מהקבוצה הזו הם חברים טובים עד היום, קשר שנרקם דרך הקיבה…
    גם מושבה חופשית כמובן הייתה פורצת דרך, היא הייתה המקומון-בלוג האינטרנטי ראשון בארץ.
    ובכלל, פרדס-חנה הרגישה קצת כמו סן-פרנציסקו מקומית. מאגר בלתי נדלה של יצירתיות.

    ש: למה להחזיק את מושבה חופשית בימי הפייסבוק?

    ת: מושבה חופשית היא ישות עם חיים משל עצמה. כמעט מכרתי אותה כשגרנו בחו"ל, אבל כשחזרנו מפורטוגל הרגשתי שאני רוצה לתת לה חיים חדשים. העזיבה של רונית הייתה סוף של גלגול של מושבה חופשית והייתי צריך לחשוב איך לשמר את המהות שלה אבל לתת לה קול חדש. שלא לדבר על כך שהלוחות משרתים את תושבי האזור ונשאר תמיד קבל נאמן. וגם ל-20 אחוז מהאנשים בפרדס חנה אין פייסבוק מבחירה והם עדיין משתמשים במושבה חופשית כמקור מידע.

    ש: איך אתה רואה את פרדס-חנה היום?

    ת: לשמחתי עוד יש פה קהילה. למרות הגודל מעגלים קהילתיים עדיין מתקיימים. יש פה כל כך הרבה דברים שקורים בו זמנית ואתה פחות מרגיש חלק מהכל, אבל אתה יכול להרגיש פה חלק.
    אני ממש מקווה שפרדס-חנה תצליח לשמר את החיים שמחוץ לצרכנות. לשמר את המפגש האנושי שמאפיין אותה, שרואה ומתחשב ונותן מקום גם למי שיש לו פחות. שנצמד ללוקאלי. שימשיכו להיות פה מכולות, שאנשים ימשיכו ליזום פה ולחלום פה.

    אנחנו משוחחים עוד איזה זמן על חלומות. על האפשרות לשמור על צביון של מושבה בעיר של כמעט ארבעים אלף תושבים. ועל התקווה שאנחנו שותפים לה שהמקום הזה יכול להיות דף חדש לאנשים שמחפשים מקום שבו עוד אפשר להיפגש, גם אם לרגע.

    ————————————————————————————————————————————————–

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • פוסט פגום… על אהבת חינם וקבוצת 'אבא פגום'

     

    לפני כשנה, חבר סיפר לי על קבוצת פייסבוק חדשה בשם "אבא פגום". מה זה סיפר, מייד גם הוסיף אותי לקבוצה.

    בהתחלה קצת נרתעתי מהשם. "אני? אבא פגום?" – אני הרי "אבא מושלם" (תשאלו את לירי), אולי נופל פה ושם. אבל פגום?

    החששות שלי אוששו ע"י שיטוט קצר בקבוצה, שמנתה אז כמה אלפים בודדים. הרבה בדיחות, הרבה שאלות שחוזרות על עצמן, הרבה More of the same. יצאתי מהקבוצה (לשאר הפייסבוק – הרבה בדיחות, הרבה שאלות שחוזרות על עצמן, הרבה More of the same).

    לפני כמה חודשים נתקלתי שוב בקבוצה. מה זה נתקלתי – בהפגזה מכל עבר – בע"פ, בשיתופים בפייס, בטלויזיה וגם במדבקות האלה.

    החלטתי לנסות שוב. נכנסתי. מה זה נכנסתי. חיכיתי שבוע להיכנס עד שאישרו אותי…
    ופתאום. 50,000 פגומים (היום כבר 87,000+ עם רשימת המתנה של מעל 10,000). מאות פוסטים מרגשים. אינספור מקרי עזרה הדדית ואהבת חינם. כן גם הרבה בורקסים (נשים יפות) ושאלות שחוזרות על עצמן ('איך משיגים מדבקה'). והמון סטייקים…
    ושפה מוסכמת: אנחנו פגומים, האישה היא מנכלית/צודקת, הילדים הם היורשים והבורקסים… וכל פעם שפוגשים פגום בכביש נותנים לו איזה ממתק מהחלון…
    את הקבוצה הקים סער בן הרוש והיום היא אחת הגדולות בפייס, עם מפגשים, טיולים וקניות משותפות. היא מייצגת יותר מאחוז מהאוכלוסיה בארץ ומדהים לראות איך ימנים ושמאלנים ודתיים וחילוניים וקרניבורים וטבעונים ואוהדי ביתר ומכבי… כולם פגומים ביחד וצוחקים ביחד על הרגעים הקשים של החיים.

    אני בהתחלה הייתי בעיקר אבא פגומתבונן. נהניתי להיות דנידין. הרואה את הצרות של אחרים ואינו נראה בקושי שלו.

    עד שהתקרב תאריך יום ההולדת של ליעם, ניסיתי את מזלי ופרסמתי את הפוסט הבא:

    קיויתי לארגן לו סיבוב קצר באזור.
    ואז זה התחיל:

    – איך שמחתי, השגתי לליעם מה שרציתי. אבל לא חלמתי על איך שזה המשיך…

    והמבול לא הפסיק:

    אני יכול להמשיך ולמלא כאן את הפוסט עד פסח…. קיבלתי הצעות מטורפות מדן ועד אילת, בכל כלי שהוא חוץ מכדור פורח (שנה הבאה) – בטרקטורון וטרקטור ומלגזה ורייזר ורכב שטח ואופנוע שטח וסוסים ומה לא…

    אה, והיה גם את זה:

    מיותר לציין איך הרגשתי באותו הערב. אני מכיר הרבה מקרים של עזרה הדדית ואהבת חינם גם מקבוצות באזור אבל לא נתקלתי בכזאת הצפה. אני יכול לקחת את ליעם עכשיו כל שבת עד יומולדת 8, לאזור אחר בארץ, לחוויה שונה…

    אבל החלק המרגש באמת היה מאות התגובות של אלו שלכאורה "לא יכלו לעזור". כמות האנשים ששאבה השראה מאהבת החינם הזאת ופרגנה, ואחלה מזל טוב, והתרגשה מהמחוות – היתה מתנה לא פחות גדולה.

    אחרי יומרוגש ברמות פרסמתי את פוסט התודה הזה:

    מאז יש לי מלא חברים חדשים. הזמנתי את המדבקה ואני פעיל ועוזר איפה שיכול. גאה להיות פגום. שוב מבין שדווקא כשאתה חושף את החולשה שלך, את הפגימות שמשותפת לכולנו, אתה מתקרב לאחרים…

    לאבאים שיודעים שהם פגומים ורוצים להצטרף לקבוצה (סבלנות…) >

    הנה הפתעה שהכין לנו אבא פגום אלוף אחד באמצע טיול רייזרים:

     

    [על המדבקה בצד ימין של האוטו בתמונת הנושא – פוסט מפרגן לא פחות בקרוב]

     

     

     


    להגיב
  • פסטיבל שייח' אבריק לתרבות אזרחית, 21-24 במרץ

    פסטיבל שייח' אבריק לתרבות אזרחית, 21-24 במרץ, טבעון

    ארבעה ימים. 380 אירועים. כאלף יוצרים.

    בבתים ובחצרות, ברחובות ובכיכרות, ביער, במגדל המים, במתנ"סים ובמרכז ההנצחה, בבריכת הכדורמים,
    בקרון הספרים ובשלהב"ת, בבית שערים ובגבעת זייד, במכללת אורנים ובגבעת חן ובסלון באמצע טבעון.

    עשרות מופעים מוזיקליים מכל סוג וז'אנר, הצגות תיאטרון, מחנה פרפורמנס, כפר קרקס, מיצבי סאונד, תערוכות,
    סיורים בטבע ובשכונות, סדנאות, שירה בציבור, שירה במערות, כנס אקדמי על מהפכות ומחאות, סדנת תכנון
    אזרחית, הקראות משוררים, טקסים, הרצאות, מסיבות גג ומסיבות רחוב, פעילויות לילדים ועוד הפתעות לאין ספור.

    ברוכים הבאים לפסטיבל שייח' אבריק השני לתרבות אזרחית !

    טקס פתיחה 2017

    פסטיבל שייח' אבריק הוא אירוע מופלא וייחודי בישראל, שיתקיים זו הפעם השנייה, בתאריכים 21-24 במרץ, בקריית טבעון. שמו המלא – "פסטיבל שייח' אבריק לתרבות אזרחית" – מעיד על מהותו – שהתרבות שייכת לאזרחים וצומחת מתוכם, כאינדיבידואלים וכקהילות יוצרות; לא כתוצאה של כוחות ממשלתיים או כלכליים.

    הפסטיבל הוא יוזמה מקומית של תושבי טבעון, שיוצרים, מפיקים ומארגנים את כל אירועי הפסטיבל. הרעיון פשוט וגאוני: כל אחד עושה מה שהוא רוצה, לוקח אחריות מלאה על היוזמה שלו, וכדי להגשים אותה – נעזר באחרים. ללא תקציב, ללא תמיכה מהרשות, יתקיימו במרץ כ-380 אירועי תרבות, שעליהם עמלים למעלה מ-1000 איש בהתנדבות, בכל מקום בקריה: בבתים, בחצרות, ביער, במבנים ציבוריים וברחובות. הפסטיבל הוא פסטיבל אירוח, ומבקרים מחוץ לטבעון מוזמנים להתארח בחצרות תושבי העיירה.

    בתכנית: עשרות מופעים מוזיקליים מכל סוג וז'אנר, הצגות תיאטרון ופרפורמנס, כפר קרקס שיפעל לאורך ימי הפסטיבל בקמפוס מכללת אורנים, מיצבי סאונד, הופעות ווקאליות מיוחדות במערות בית שערים, תערוכות, סיורים בטבע וסדנאות, מסיבות גג ומסיבות רחוב, תערוכת תכנון אזרחית, כנס אקדמי על מחאות ומהפכות, סלון פתוח שיפעל במרכז טבעון, מגדל מים שהופך למיצב סאונד, פעילויות רבות לילדים ועוד הפתעות לאין ספור. בפסטיבל אף מתארחות עשרות הופעות של מיטב המוזיקאים, האמנים הפלסטיים ואנשי התיאטרון מרחבי הארץ.

    בשנה שעברה התקיים הפסטיבל בפעם הראשונה ונחל הצלחה אדירה, במושכו אלפי מבקרים מכל הארץ. הפסטיבל הוכיח את עצמו כיוזמה התנדבותית-עצמאית ייחודית בישראל ובעולם מבחינת הרעיון שלו והיקף המעורבים. הוא חיבר בין קהילות שונות, ועורר את התרבות האזרחית בטבעון באופן חסר-תקדים, ובהשראתו נוצרו כבר פסטיבלים אזרחיים קטנים יותר שהתקיימו בקריה לאורך השנה.

    טקס סיום 2017
    [צילומים: מיכל אגוזי]

     

    לאתר הפסטיבל >

    לתוכניה הדיגיטלית >

    הפסטיבל בפייסבוק >

    מייל לשאלות ובירורים >


    להגיב
  • כיכר הגעגועים השלישית! שבת, 17.3, 15:30-18:30 בואדי בפרדס חנה

    ***

    מדי פעם זה קורה לפני השינה. בני בן ה-7 נזכר בסבא שלו יאיר, חמי, שכבר 3 שנים לא איתנו, ומתחיל לבכות ש"אני רוצה את סבא". כל פעם שזה קורה, אני נדהמת מהחיבור שהיה ביניהם ומהזכרונות שעדיין חיים בתוכו.
    את אבא שלי הוא לא הספיק להכיר ואני לעיתים מחקה אותו, כדי להדגים לו, איך הוא היה מצחיק אותו אם הוא היה פה.

    עוברת בראשי מדי פעם המחשבה שאני רוצה סבא עבור הילדים שלי, סבא שיאמץ לליבו את ילדי, ואנו נאמץ אותו.

    אולי יום אחד נפגוש אותו בכיכר הגעגועים…

    את עדנה פגשתי בבית פיס לפני חוג התיאטרון. סיפרתי לה על כיכר הגעגועים, על המפגש בין הזקנה לילדות, ובהשראת הרעיון היא כתבה סיפור ילדים מרגש שאותו תקריא לילדים בכיכר הגעגועים. הסיפור מספר על "יום סבא וסבתא" בבית הספר ועל ילדה אחת שאין לה סבא וסבתא שתוכל להזמין לכיתה. הילדה נזכרת בשכנים המבוגרים שיש סביבה ובוחרת להזמין את ציפורה, שתמיד מחייכת אליה בחום ואהבה, ושהיא בעצמה סבתא שמתגעגעת לנכדים שלה שגרים בחו"ל.

     

    כיכר הגעגועים השלישית! שבת 17.3 בואדי בפרדס חנה

    בין השעות 15:30-18:30…

     

    כיכר הגעגועים היא מרחב חוויתי מבוסס השתתפות של ילדים, בני נוער, מבוגרים ובני גיל הזהב שיפגשו דרך ריחות, טעמים, משחקי רחוב של פעם, שיחה, שירה ונגינה.

    את כיכר הגעגועים מעטרים סיפורי געגוע קצרים של חלק מתושבי המקום, על מנת לעורר הזדהות והשראה ליצירת רגעים משמעותיים וערכיים בחיים. זכרונות חזקים ומשמעותיים שתמיד אפשר לחזור ולהיות ניזונים מהם.

    (ממשיכה לאסוף סיפורי געגועים ממכם).

     *********

    בכיכר יהיו כמה מעגלי שיתוף:

    ⊗ "האימוג'י של הגעגוע" – בני נוער ומבוגרים מנסים להבין יחד את המשמעות הסמלים ומחפשים יחד רעיון לאימוג'י של הגעגוע.
    בהנחיית בני נוער מקסימים…

    "חיים ומוות בצד הגעגוע" – על אובדן וגעגוע ככוח מרפא. נשתף, ניצור, נכתוב. נהפוך את האובדן לצמיחה, לשיעור לחיים.
    בהנחיית שלומית קרן עוזיאל

    ⊗ "הגעגוע לשבט" – על התעתוע בתחושת השייכות בעידן הרשתות החברתיות והמסכים והגעגוע למפגש אמיתי ואנושי.
    בהנחיית גיל עמנואל

    ⊗ "קריאת שירי געגועים" – מוזמנים לקרוא שירה ולשתף אותנו באירועים אליהם אתם מתגעגעים.
    בהנחיית שוקי גוטמן, "אשכולות פואטיקה"

    בנוסף יהיו בכיכר:

    – תיאטרון בובות לילדים

    – הקראת סיפור הילדים של עדנה המצוין למעלה

    – מתחם נגינה מאולתרת ושירה בציבור

    – משחקי רחוב של פעם.

    ועוד…

    המפגש בין הזקנה לילדות הוא חלק בלתי נפרד מהכיכר בה תחושת השבריריות והפגיעות פועמת לצד הקסם, היופי והפליאה.

    הכיכר היא יוזמה קהילתית התנדבותית. הכניסה חופשית.
    בכיכר לא יהיו דוכנים או יימכר מזון אז מוזמנים להביא אתכם את שחפצה נפשכם (מים וכיבוד קל יוגשו במקום).

    ניפגש בכיכר!

    לדף "כיכר הגעגועים" בפייסבוק >  |   לדף האירוע בפייסבוק >


    להגיב
  • ילדודאנס פורים באורוות האמנים! מסיבת ריקודים להורים וילדים! חמישי 1.3

    ילדודאנס פורים באורוות האמנים! מסיבת ריקודים להורים וילדים!

    יום חמישי של פורים, ה-1 למרץ, 15:00-19:00   –    מתחם אורוות האמנים   –      20 ש"ח בכניסה                                   

    *                        *                      *               

    (אחרי תרדמת חורף הילדודאנס חוזר!)

    פורים שמייח! בואו לרקוד יחד כל המשפחה, הורים וילדים

    מרחב גדול עם מקום לכולם להשתולל

    מוזיקה שמבוגרים אוהבים ומתאימה לילדים (70-80-90, רגאיי, ישראלי)

    הזדמנות להיות שוב ילדים – ולהעביר לדור הבא את המוזיקה שגדלנו עליה

    בואו מחופשים!                                                                 

    20 ש"ח לכל אחד מגיל שנתיים (70 ש"ח ל-4, 80 ש"ח ל-5+)

    ספרו להורים 😉                                                                                                                                              

    איך מגיעים? בית המפגש השלישי ב-WAZE

    האירוע מתקיים כחלק מקרנבל פורים באורוות האמנים


    להגיב
  • פוסט שיווקי (למה כדאי לפרסם במושבה חופשית)

    טוב הגיע הזמן.

    אחרי 12 שנה שמושבה חיה ופועמת, הגיע הזמן לבשר בחוצות העיירה:

    הפרסום במושבה חופשית כדאי ומשתלם!

    (במיוחד אם אתם עצמאיים או בעלי עסק קטן או בינוני שגרים או פועלים באזור – ורוצים שימצאו אתכם בגוגל)
    ואפשר לפרסם גם ב-200 ש"ח לחודש

    אבל קודם קצת רקע:

    מושבה חופשית קמה בדיוק לפני 12 שנה, כיוזמה עצמאית של רונית בר אילן. בהצהרת הכוונות שלה נכתב בין השאר: "…הקו פרסומי כאן הוא ביוגרפי, כזה שמספר מי האדם שעומד מאחורי השירות או המוצר. הלאה השפה השיווקית המנוכרת!…"

    ואכן, לכל אורך התקופה, תמיד יעצנו למפרסמים לספר גם על עצמם, מי האדם מאחורי העסק, מה משך אתכם לפתוח אותו – ולא רק מה השירות או המוצר. השפה היתה אישית, לא צעקנית וסיפורית.

    וזו עדיין הדרך. והעיצה שאנחנו נותנים למפרסמים. ההזדהות עם הסיפור שלכם עוזרת לזכור מה שאתם מציעים.

    ***

    אנחנו חיים בעולם מדיד. סופר-טכנולוגי. קליקים ויחסי המרה וכניסות ויציאות – ומושבה היא תוצר של העידן הקודם, שעוד היה זמן להרהר, לפסוע לאט ולא למהר. היא מחלחלת לאט בנהרות התודעה של האנשים שחיים כאן, ומשפיעה גם שנים אחרי. היא לא צועקת בחוצות העיר או מצלצלת 10 פעמים ביום. לא מבקרים בה מיליונים כמו בפייס. אבל היא מדוברת ונשארת.

    וגם נכתב בה המון. 12 שנה עם 4000+ פוסטים והרבה מילים, יצרו קַטָר קידום בגוגל אורגני לגמרי. זה קרה, פשוט קרה. בלי SEO ובלי כל מיני טכניקות קידום, והכי מפתיע – בכלל בלי כסף וקידום, מושבה חופשית התקבעה לה כמקדמת אוטומטית ואורגנית של כמעט כל מה שמחפשים בגוגל בפרדס חנה (כמעט תמיד תוצאות החיפוש בעמוד הראשון או השני).

    לדוגמא: חפשו "טאי צ'י פרדס חנה": (1/3 = עמוד ראשון תוצאה שלישית)

    והנה "פנסיון לכלבים פרדס חנה" (1/3):

    ואפשר להמשיך ("בריכה פרדס חנה", "סדנה פרדס חנה", "יוגה פרדס חנה" וכו'). חפשו בעצמכם.
    יש כ"כ הרבה תחומים שבהם אפשר לקדם אתכם לעמוד הראשון…

    ופרט לקידום אתם נחשפים לאלפי גולשים בשבוע והפוסט שיווקי מופץ, משותף ומקודם בדף הפייסבוק של מושבה חופשית ונשלח במייל בניוזלטר חודשי לכמעט 2,000 אנשים.
    הנה הנתונים של הניוזלטר האחרון:

     

    כך למעשה פרסום במושבה הוא חשיפה ב-4 חזיתות: חיפושי גוגל, אתר, פייסבוק ומייל. והפרסום שלכם לעולם לא מפסיק (כמו קמפיין בפייסבוק), הוא ממשיך להופיע כמיני-סייט באתר וממשיך להתעגן כתוצאת חיפוש בגוגל.

    ***

    ואולי לחלק זה גם ישנה, אבל כשאתם מפרסמים במושבה חופשית, אתם עוזרים לפרנס משפחה מקומית – את אֵלי ולֵיאו וליעם ולירי וגיל ואותי… לא את צוקרברג ופייסבוק. ואפשר לדבר איתי. ולהתייעץ.

    עוד פרטים על אפשרויות הפרסום אפשר לקרוא כאן וכאן.

    ועכשיו הכי כדאי לשלוח אלי מייל ולספר עליכם ועל העסק שלכם ונקבע לנו שיחת טלפון או פגישה ונמצא את הדרך הכי טובה לפרסם אתכם. לפעמים אפילו אשלח אתכם לפרסם במקומות אחרים אם אחשוב שזה יותר יעיל (לדוגמא מסיבה שתהיה מחרתיים).

    אני זמין גם ב: 052-4636456, בעיקר בבקרים או אחרי 21:00. ווצאפ כל היום ואחזור אליכם.

    תודה

    רואי


    להגיב
  • אחרי 12 שנה… (מעשה בשלושה גלגולים)

    וואו. היום לפני 12 שנה קמה לה מושבה חופשית. מזל טוב!

    12 שנה זה חתיכת זמן. זה כמו שנה גדולה… אז קודם, הנה שלושה נתונים על 144 חודשים של מושבה חופשית:

    • זה הפוסט ה-4,002 שמתפרסם באתר (!), ממוצע של מעל 300 פוסטים בשנה, שזה פוסט כמעט כל יום.
    • 52,497 תגובות התפרסמו כאן, ממוצע של 12 תגובות ביום.
    • כמות הגולשים עברה את השניים וחצי מיליון (!) מתוכם כמיליון יוניקים. ממוצע חודשי של קרוב ל-20,000 כניסות.

     

    מעשה בשלושה גלגולים

    גלגול ראשון – בריאת האתר ושש השנים הראשונות (שתי גרסאות לאתר)

    פברואר 2006: רונית פותחת את "מושבה חופשית" – המקומון-בלוג הראשון בארץ. טרום עידן פייסבוק. הציצו בתמונת הפוסט לראות איך הוא נראה.

    והיא כותבת את זה בפוסט הראשון שלה:

    מושבה חופשית עלתה לאויר בחורף 2006. יוזמה עצמאית של רונית בר אילן, תושבת פרדס חנה. הצהרת הכוונות הראשונית היתה פרקטית: אתר שבו אפשר להתעדכן בהופעות, סדנאות, בילויים, מסיבות, שיטוטים וכל שאר ההתרחשויות מרחיבות הלב והתודעה שיש באזור. חוץ ממידע מעשי יש פה גם טורים אישיים, אזוטריה מקומית, אקספירימנטליות רוחנית וכמובן – אמנות…

    מושבה חופשית היא הבלוג המקומי המסחרי הראשון בארץ. הקו פרסומי כאן הוא ביוגרפי, כזה שמספר מי האדם שעומד מאחורי השירות או המוצר. הלאה השפה השיווקית המנוכרת!

    האתר מתבסס כמדורת השבט של האזור. הלוחות תוססים, האינדקסים מתמלאים והשיח ער.

    המון יוזמות חדשות מתחילות כאן, כמו הגינה הקהילתית או 'ח"י באהבה' ("טוב ברחוב").

     

    גלגול שני (סוף 2011-אפריל 2015) – אני מצטרף, גרסה חדשה ו"מקום בזמן"

    ב-2011 הצטרפתי אל רונית כשותף. וכתבתי את זה:

    רוצה לנצל את הזמן והמקום הזה לומר שאני מבטיח לשמר את הרוח של מושבה חופשית, אני חש שרונית ואני אולי ננווט קלות את הספינה, אבל את הרוח במפרשים נותנים אתם. אני מתכוון לראות כל אחד בעיניים חדשות, אשתדל לראות את האנשים מאחורי העסקים שאיתם נעבוד והלואי שנוכל יחד להרגיש אנשים חופשיים בתוך מושבה חופשייה.

    יחד גם פתחנו את "מקום בזמן" – האב ייחודי בקיבוץ עין שמר. למושבה חופשית יש בית פיזי.

    הרשתות החברתיות מתחילות להשתלט על העולם… בנות שוות ואבות פגומים שואבים את השיח אליהם.

    בוראים יחד גרסה חדשה. עם שוק חופשית ושימושון. עולה לאויר בראש השנה 2013 ונראית ככה:

     

    גלגול שלישי – בלי רונית (אפריל 2015 ועד?)

    רונית עוזבת את האתר באפריל 2015 ואני נשאר כבעלים יחיד.

    שנתיים מנהל את האתר מרחוק. בקיץ 2016 שב ארצה. לאט לאט מניע שוב את הרוח שמפיחה חיים חדשים באתר.

    ממש בסוף 2017 יוצאת הגרסה השלישית הנוכחית והגלגול החדש והשלישי של מושבה חופשית החל…

    * * *

    עובר היום על ההתכוונויות הראשוניות של האתר ושמח לגלות שרובן נשתמרו. הזמנים אחרים, כן. בעולם של צוקרברג עדיין רבים מבקרים כאן וזה משמח אותי יותר מהכול. הלוחות החינמים מהיום הראשון ועד בכלל עדיין משרתים עשרות אלפי א.נשים שמוצאים כאן עבודה חדש או בית חדש, מוכרים או מוסרים את האופניים המשומשים או יוצרים שת"פ עם אנשים חדשים.
    דם כתיבה חדש מתערבב עם ישן וההתחדשות בתוך כל החדשנות חיים יחד עם הפשטות ואהבת האדם שתמיד היו כאן.

    לא יודע מה צופן העתיד למושבה חופשית אבל סקרן לגלות…


    להגיב
  • אז מה הולך לקרות עם האתר הזה בגלגול הנוכחי

    כשישבתי וחשבתי (קורה לפעמים)

    האם השלב הזה של מושבה…

    …הוא כמו אצל פרפר שיוצא מהגולם
    …או אולי בכלל נחש שמשיל מה אשר יבש
    …או צפרדע שמקפצת

    (בטח אגלה על הדרך)

    מה שאני יודע ורוצה שיקרה במושבה חופשית החדשה הזאת
    הוא לשלב בין ה-Being (רלוונטי) ל-Doing (גם כסף)
    ליצור שילוב שייטיב עם כל הצדדים:
    מצד אחד תוכן מרענן  – דינמי – מגוון – ואיכותי (מה זה בכלל?)
    ומצד שני כלי קידום מעולים (שתמיד היו ועכשיו עוד השתפרו)

    מבטיח לספר על כל אלו בפוסטים הבאים השבוע – על הכותבים החדשים והפינות החדשות ו…
    בינתיים נהנה מהשמש והירח וכמה כוכבים…



    להגיב
  • פוסט ראשון למושבה חופשית החדשה (פעם שניה…)

    אתר חדש.

    שהוקם ע"י החברה המוכשרים מ"הנקודה" בבנימינה (אתם עוד תכירו אותם בפוסט נפרד).

    מושבה חופשית חדשה. מושבה שאחרי רונית. שלעולם לא היתה בלעדיה.

    שמח להציג אתר פשוט, נקי ומרווח.

    נשאר מה שעובד, שפועם.

    הלוחות בחינם, שהיו וישארו פתוחים וחינמים לפרסם בהם ולמצוא בהם.

    הפוסטים מכל הסוגים עם כותבות וכותבים חדשים ומופלאים שיחלו בטורי אורח אף שרובם היו אורחים קבועים במושבה.

    לוח האירועים שודרג פלאים! אפשר להכניס כל אירוע (בחינם) ע:י הכנסת ה-URL שלו מהפייסבוק…

    נפרדנו משוק חופשית (דמעה) והאינדקסים והשימושון הנטושון.

    אבל הוספנו לינק ישיר לרדיו חנה! אחלה רדיו ואחלה מוזיקה!

    ויש תחזית.

    ואם משעמם לכם תלחצו על משעמם לי (יש כפתור כזה)

    ועוד מלא תוכניות לפינות ופונקציות ולוח כזה ושירות כזה.

    אבל עכשיו זה מה שיש.

    ממש מוזמנים לשלוח לנו הצעות על אילו פינות או פונקציות לעשות באתר.

    מושבה חופשית החדשה עולה לא מושלמת. לא לגמרי מוכנה. אבל היא מגיעה עם הכנות שלה, יכולת החיבור והקידום, השירות לקהילה, וגם פרנסה למשפחה כאן מהקהילה.

     

     

     

     

     

     

     

     

    יש עוד המון לספר ולומר אבל זהו לבינתיים.

    רוח חדשה נושבת במושבה חופשית.

    מקווה שתצטרפו אלי ואליה.

    רואי


    להגיב
  • כיכר הגעגועים ה-II! שבת, 11.11, 15:00-18:00 בואדי בפרדס חנה

    ***

    אחרי כיכר ראשונה מרגשת כל כך…

    כיכר הגעגועים השניה תתקיים בואדי בפרדס חנה (היכן שהיה "טוב ברחוב"), ליד כיכר שמונה בשבת, 11.11, בין השעות 15:00-18:00…

    כיכר הגעגועים היא מרחב חוויתי מבוסס השתתפות של ילדים, בני נוער, מבוגרים ובני גיל הזהב שיפגשו דרך ריחות, טעמים, משחקי רחוב של פעם, שיחה, שירה ונגינה.

    את כיכר הגעגועים מעטרים סיפורי געגוע קצרים של חלק מתושבי המקום, על מנת לעורר הזדהות והשראה ליצירת רגעים משמעותיים וערכיים בחיים. זכרונות חזקים ומשמעותיים שתמיד אפשר לחזור ולהיות ניזונים מהם.

    (ממשיכה לאסוף סיפורי געגועים ממכם).

     *********

    בכיכר יהיו:

    חמישה מעגלים:

    1) "האימוג'י של הגעגוע" – בני נוער ובני גיל הזהב מנסים להבין יחד את המשמעות של כל הסמלים ולחפש יחד רעיון לאימוג'י של הגעגוע.
    שבת, 15:00, בהנחיית בני נוער מקסימים…

    2) "רגעי חסד אז והיום" – רגעי החסד שאנו יוצרים עם ילדינו הופכים בבוא היום לגעגועים…
    שבת, 15:30, בהנחיית ליהי שימי רגב

    3) "קריאת שירי געגועים" – מוזמנים לקרוא שירה ולשתף אותנו באירועים אליהם אתם מתגעגעים.
    שבת, 16:00, בהנחיית שוקי גוטמן, "אשכולות פואטיקה"

    4) "הגעגוע לחיים שלפני ההורות" – על המעבר מרווקות להורות, על מה ויתרנו, מה אפשר עדיין לממש, איזו איכות מאז ניתן להחיות בחיים שלנו היום…
    שבת, 16:30, בהנחיית שחר בסטקר

    5) "הגעגוע לשבט" – על התעתוע בתחושת השייכות בעידן הרשתות החברתיות והמסכים והגעגוע למפגש אמיתי ואנושי.
    שבת, 17:00, בהנחיית גיל עמנואל

    – תיאטרון בובות לילדים

    – מתחם נגינה מאולתרת

    – משחקי רחוב של פעם.

    ועוד…

    המפגש בין הזקנה לילדות הוא חלק בלתי נפרד מהכיכר בה תחושת השבריריות והפגיעות פועמת לצד הקסם, היופי והפליאה.

    הכיכר היא יוזמה קהילתית התנדבותית. הכניסה חופשית. בכיכר לא יהיו דוכנים או יימכר מזון אז מוזמנים להביא אתכם את שחפצה נפשכם (מים וכיבוד קל יוגשו במקום).

    ניפגש בכיכר!

    לדף "כיכר הגעגועים" בפייסבוק >  |   לדף האירוע בפייסבוק >

    Posted by ‎כיכר הגעגועים – The Longing Square‎ on Saturday, October 21, 2017


    להגיב
  • טוב ברחוב! – פסטיבל מקומי פרדס חנה כרכור – חמישי 19.10

    ***

    פסטיבל "טוב ברחוב" , הפסטיבל המקומי של פרדס חנה כרכור שיתקיים השנה ב-19/10/17 ומכונה על ידינו "החג שאחרי החגים". מנסה לבטא את הרוח הייחודית של היישוב. זו השנה השנייה שהוא מתקיים  וכפי שהבטחנו, בכל שנה יזוז הפסטיבל לרחוב אחר, מתוך רצון לשתף את כל חלקי היישוב בפסטיבל ולאפשר בכל פעם זווית הסתכלות חדשה על המתרחש ברחוב.

    הפסטיבל  שכולל הופעות מוזיקה, מיצגים, אמנות רחוב, תאטרון, קרקס ות ועוד ועוד, יתרחש השנה במרכז המושבה, בלב ליבה, בוואדי שחוצה אותה מדרום לצפון  ומצטלב עם דרך הבנים.  לא לחינם בחרנו את המיקום. יש כאן רצון אמיתי לחבר בין כל חלקי המושבה. לא מדובר רק בחיבור פיזי, אלא בחיבור רעיוני בין תושבים חדשים לוותיקים, בין ילדים למבוגרים, בין דתיים לחילוניים  והכל בעזרת לא מעט אמנות מקומית חיה ובועטת.

    פרדס חנה כרכור מייצרת  לאורך השנים קול תרבותי חברתי קהילתי  שונה ומרענן והפסטיבל רוצה לתת לו ביטוי אמיתי. הקול הזה מתקיים כל השנה, ובא לידי ביטוי בעשרות שיתופי פעולה תרבותיים, חברתיים, קהילתיים ועסקיים. הפסטיבל שנשען על אירועים קודמים כמו "ח"י באהבה", הלילה הלבן של פרדס חנה כרכור  והשיקשוק המיתולוגי, מהווה עוד נדבך באבולוציה של ההתפתחות התרבותית של היישוב.

     זהו פסטיבל מקומי ברוח פסטיבלים שונים בעולם, שמנסה לשמר את הרוח המקומית מתוך הבנה ברורה שמה שהיה לא יהיה, אבל בהחלט תמיד אפשר ליצור משהו חדש. אנחנו סבורים שבסופו של יום הכוכב האמיתי של הפסטיבל  הוא הקהל שנחשף למתרחש ברחוב והופך מצופה למשתתף.

     השנה במיוחד יאיר "טוב ברחוב"  את מרכז המושבה המתחדש בחלקו , ינסה להראות כיצד ניתן לייצר אורבניות  תוססת,מלווה בקריצת עין שובבה,  לצד שימור הקיים מתוך אמונה אמיתית שהכל קשור ומתחבר.

    כל ההפקה המורכבת הזו שנרקחה במשך חודשים, לא הייתה יכולה להתרחש ולהתקיים כעבודת יחיד, והיא תוצר של עבודת צוות מאומצת ויצירתית ועל כך תודתי הגדולה לאנשים שאיתי.

    ניפגש ברחוב.

    אייל כגן, מפיק ומנהל אמנותי.


    הפסטיבל יתקיים במרכז המושבה מסביב לכיכר שמונה – מאזור השוק הישן (שמתחדש) ועד לואדי (היכן שהיה השיקשוק) בין השעות 20:00-חצות

    הדף של "טוב ברחוב" בפייסבוק >

    האירוע בפייס >

    התוכניות של הפסטיבל מפוזרות בנקודות המסחריות ברחבי המושבה.
    להורדת התוכניה אליכם לנייד הקליקו כאן >

    הכניסה חופשית


    להגיב
  • מתחת לפנס 5 – פסטיבל אמנות רב תחומי בחול המועד סוכות – גבעת חביבה

    מתחת לפנס 5- פסטיבל אמנות רב תחומי

    9-10/10/17 – חול המועד סוכות

    בגבעת חביבה ובאתרי תיירות במנשה

    ***********

    דמיינו רחוב חשוך. פנס בודד. אמן בודד מנגן. טרובדור.
    עכשיו דמיינו שדרת פנסים ססגונית ומפתיעה…
    מכל עבר אתם פוגשים מוזיקאים, ציירים, שחקנים, רקדנים. מספרי סיפורים…
    הם מזמינים אתכם להתעכב לרגע לידם, להשתהות.. להשתאות.. להשתתף.

    דמיינו חגיגת אמנות, שיוצאת מהלב ונכנסת אליו.
    כזו שמחזירה את האמון והאינטימיות למרחב הציבורי.

    הגעתם ל 'מתחת לפנס' 5.

    המציאות עולה על כל דמיון!

    במהלך הפסטיבל ידלקו מעל 80 פנסים ויציגו מעל 100 אמניות ואמנים מתחומים שונים: שירה, אמנות פלסטית, מוסיקה, סטוריטלינג, וידאו ארט, תיאטרון רחוב, ריקוד, מיצג, מיצב ועוד. חלקם אמנים ידועי שם בארץ ובעולם, חלקם פועלים בעיקר בזירה המקומית. המשותף לכולם הוא דחף עמוק ליצור, להתבטא במרחב, להיות באינטראקציה.

    כל זה קורה במשך יומיים בחול המועד סוכות: שני 9/10 שלישי 10/10 בלב המועצה האזורית מנשה ובתוך קמפוס גבעת חביבה היפהפה.

    הכניסה חופשית!

    מוזמנים להיכנס לדף מתחת לפנס ולהכיר את האמנים המשתתפים!
    פירוט מסלולי התיירות והסביבה במועצה האזורית מנשה בימי הפסטיבל כאן >

    אתר הפסטיבל >

    ההשתתפות חינם אך מחייבת הרשמה. אנא הירשמו כאן >

    ****

    "מתחת לפנס" נוצר בשנת 2013 ע"י האמן עתר גבע, כאירוע שמטרתו לעורר ולאתגר, לחגוג את האמנים והאמנות כמו גם את הקהילה, המעורבות החברתית, הכבוד ההדדי, העשייה התרבותית ואת הקשר בין אדם, אמנות ומקום. מושבה חופשית ליוותה את הפסטיבל מימיו הראשונים.

    בארבע השנים הראשונות התקיים "מתחת לפנס" בקיבוץ עין שמר, ומשך אליו קהל מגוון ואוהד של אלפי מבקרים. השנה התפתח האירוע לפסטיבל בן יומיים פרי שיתוף פעולה בין המועצה האזורית מנשה ומרכז האמנות המשותף גבעת חביבה ועתר גבע. שיתוף הפעולה בין שלושת הגופים יצר פסטיבל מיוחד במינו בו יכולים המבקרים ליהנות מתכנית מגוונת, הכוללת ביקור באתרי תיירות וקיימות ברחבי המועצה האזורית מנשה במהלך הבוקר, להמשיך לגבעת חביבה, לחגיגת אמנות מסחררת מתחת לפנסים מהשעה 17:30 ועד 20:30, שאחריה הופעות של אמנים מובילים, סדנאות אמנות ליליות ומסיבות אל תוך הלילה…

    מחכים לכם מתחת לפנס!


    להגיב
  • מסע השלום יוצא לדרך

    * * *

    עשרות אלפי נשים מכל הקשת הפוליטית בישראל, ראשי רשויות, אנשי תרבות, נשים פלסטיניות, אישי ציבור ועוד, ישתתפו באירועי "מסע השלום" שיתקיים בחודש הבא בקריאה להסכם מדיני.

    הקמת אוהל השלום הגדול בעולם, עצרת המונית בירושלים, השקת "כנסת הנשים" ועוד- הם חלק מאירועי "מסע השלום" אותו מובילה תנועת נשים עושות שלום, שיחל ב- 24 בספטמבר עד ל-10 באוקטובר. המסע ייערך בהשתתפות עשרות אלפי פעילות ותומכות מכל רחבי הארץ, אלפי נשים פלסטיניות, ח"כים, ראשי רשויות, אישי ציבור, אנשי רוח ותרבות ועוד

    המסע יחל ב- 24.9  (יום א', ד' בתשרי) בשדרות והנגב המערבי וימשיך באירועים נלווים בכל רחבי הארץ – בדימונה ובערבה בעוטף עזה ואשקלון, בתל אביב ובנצרת. האירועים יסתיימו ב- 10.10 (יום ג', כ' בתשרי) בעצרת המונית מול בית ראש הממשלה בירושלים, הקמת סוכת השלום הגדולה בעולם והשקת "כנסת הנשים", במטרה להניע את הפוליטיקאים משני הצדדים לפעול למען הסכם מדיני. במהלך המסע יוקם אוהל השלום הגדול בעולם בהשראת אוהל הגר ושרה בערבות ים המלח ובהשתתפות עשרות אלפי נשים יהודיות ופלסטיניות.

    במסע ייקחו חלק עשרות אלפי פעילות ותומכות מכל רחבי הארץ, אלפי נשים פלסטיניות, ח"כים, ראשי רשויות, אנשי רוח ותרבות ועוד. כמו כן, בימים אלה הולך ונרקם דגל השלום הגדול בעולם שעליו רקומים מסרי שלום ודו קיום ויונף במהלך המסע.

    המסע מהדהד את אירועי צעדת התקווה בהם השתתפו בשנה שעברה אלפי נשים וכלת פרס נובל לשלום ליימה גבואי מליבריה. הצעדה שבעקבותיה הוכפל מספר החברות בתנועה, סימנה את תחילת הפעילות הפרלמנטרית של התנועה ועליית מדרגה בפעילותה מול מקבלי ההחלטות. במהלך השנה הוקמה בכנסת ביוזמת התנועה "שדולת הנשים למען ביטחון ושלום", נכתב שיר שלום המושמע שוב ושוב בכל העולם ובהשראת צעדת התקווה נערכו צעדות נשים במדינות רבות. בין חברות התנועה – השופטת בדימוס סביונה רוטלוי, הסופרת צרויה שלו, חברת הכנסת לשעבר אתי לבני, הזמרת והיוצרת יעל דקלבאום ושורה של נשים מרשימות אחרות.

    תנועת נשים עושות שלום הוקמה לפני שלוש שנים בעקבות מבצע "צוק איתן" וצמחה להיות תנועת השטח הגדולה בישראל. חברות בתנועה למעלה מ-24,000 נשים  מכל רחבי הארץ ומכל המגזרים – אמהות לחיילים, דתיות, מתנחלות, חילוניות, ערביות, נשים ממשפחות שכולות, סטודנטיות, תושבות עוטף עזה ועוד. שותפות לה גם נשים רבות בצד הפלסטיני. התנועה פועלת ללא לאות בקרב קבוצות שונות בחברה הישראלית, בצפון ובדרום, בעיירות פיתוח דרך התנחלויות ועד ערים וקיבוצים במרכז הארץ.

    התנועה אינה תומכת בפיתרון מסוים או בתכנית שלום זו או אחרת אלא פועלת לקידום תמיכה ציבורית רחבה לסיום הסכסוך בהסכם מדיני. זאת, מתוך אמונה שנשים צריכות לקחת אחריות על עתיד ילדיהן ומתוך התפיסה ששילובן של נשים בתהליכי פיוס מגבירים את הסיכוי לשלום בר קיימא, בהתאם להחלטה 1325 של האו"ם.

    לו"ז אירועי המסע:

      24.9 – שדרות והנגב המערבי – טקס השקת אירועי המסע
      26.9 – האירוע המרכזי בדרום– בדימונה בהשתתפות ראש העיר
      3.10 – האירוע המרכזי בצפון– בנצרת
      6.10 – "הלביאות באות"-  בתל אביב

      8.10 – היום המרכזי

    הקמת "אוהל הגר ושרה"- בערבות ים המלח בהשתתפות אלפי נשים פלסטיניות וישראליות.
    בערב תערך עצרת המונית בירושלים

     9-10.10 – הקמת סוכת השלום בירושלים והשקת כנסת הנשים

    מסע השלום – לו"ז מלא


    להגיב
  • כיכר הגעגועים ה-I! שבת, 9.9 החל מ-16:00 בואדי בפרדס חנה

    ***

    כיכר הגעגועים הראשונה תתקיים בואדי בפרדס חנה, היכן שהיה פעם השיקשוק, ליד כיכר שמונה (והפטנק) בשבת, 9.9, החל מהשעה 16:00…

    כיכר הגעגועים היא מרחב חוויתי מבוסס השתתפות של ילדים, בני נוער, מבוגרים ובני גיל הזהב שיפגשו דרך ריחות, טעמים, משחקי רחוב של פעם, שיחה, שירה ונגינה.

    את כיכר הגעגועים יעטרו סיפורי געגוע קצרים שנכתבו בכתב יד ע"י חלק מתושבי העיר, על מנת לעורר הזדהות והשראה ליצירת רגעים משמעותיים וערכיים בחיים. זכרונות חזקים ומשמעותיים שתמיד אפשר לחזור ולהיות ניזונים מהם (ממשיכה לאסוף סיפורי געגועים ממכם).

      געגועים שהתממשו, געגועים שבכוונתנו לממש וגעגועים שבלתי אפשרי לממש.
      געגועים למקום, לתקופה או אדם… לפשטות שהיתה פעם, לשקט, לזמן עם עצמנו ולאיכות נסתרת בתוכנו.
      געגוע לילד/ הורה/ אח/ חבר שכבר לא בעולמנו.
      געגוע לאיכות אחרת של קשר עם ילדינו ובני זוגנו.

    *********

    בכיכר יהיו:

    מעגל סיפורי געגוע בהשראת סיפורי הגעגוע התלויים שיעטרו את הכיכר.

    – מעגל הקראת שירי געגוע שם יארח אתכם שוקי גוטמן מ"אשכולות פואטיקה".

    – מעגל בו בני נוער עוזרים ומסבירים לותיקים לפענח ולהבין את סמלי האימוג'י של פייבסוק וווצאפ – ויחד ממציאים את סמל האימוג'י של הגעגוע.

    – מרחב למסע רגשי בזמן בו יש ריחות וחפצים שונים. מרחב להרהור וכתיבה.

    – מתחם ילדים ובני גיל הזהב עם נגינה מאולתרת ומשחקי רחוב של פעם.

    המפגש בין הזקנה לילדות הוא חלק בלתי נפרד מהכיכר בה תחושת השבריריות והפגיעות פועמת לצד הקסם, היופי והפליאה.

    הכיכר היא יוזמה קהילתית התנדבותית. הכניסה חופשית. בכיכר לא יהיו דוכנים או יימכר מזון אז מוזמנים להביא אתכם את שחפצה נפשכם (מים וכיבוד קל יוגשו במקום).

    ניפגש בכיכר!

    לדף "כיכר הגעגועים" בפייסבוק >  |   לדף האירוע בפייסבוק >


    להגיב
  • זרים במטבח: מטבח מקומי – אבל של מהגרים…

    יתיר שדה]

    "אולי", אמרה זוגתי, בשעה שקמטי דאגה חורשים את מצחה, "אולי הגיע הזמן שנפריד בין הבגדים של מילוא ושל קדם, לשני ארונות נפרדים". אני מניח שזה קרה אחרי ששוב הלבשתי את מילוא בחליפת תחרה ורדרדה. "אני לא מבין, בשביל מה הם צריכים הפרדה בבגדים?". בשלב הזה קיבלתי כתגובה מין מבט כזה, מהסוג שקלפטר הגדיר יפה בכינוי 'גבוה ומחנך', ולצידו הסבר מלומד: "בגיל ארבעה חודשים וחצי ילדים כבר מתחילים לגבש לעצמם זהות!"

    "אני באמת לא מבין", אמרתי. "הרי אצלנו בקיבוץ היה מחסן בגדים, וכל שנה היינו באים למדוד את הבגדים של בני ובנות השכבות שמעלינו, ובאופן כללי – לא זכורה לי הפרדה בבגדים עד לשלב מאוד מאוחר".

    אמנם כדורעף אף פעם לא היה התחום שלי, אבל הפעם הרגשתי, שנייה אחרי שסיימתי את המשפט הזה, כי ממש הרמתי לה להנחתה. "אולי בגלל זה הזהות שלך ושל החבר'ה שלך מהקיבוץ אף פעם לא באמת התגבשה".

     

    אני לא יודע אם יש לכך קשר, אבל מאז שאני זוכר את עצמי, אני עוסק בחיפוש ובגיבוש זהות. הדבר הזה טבוע בעמקי נשמתי, והוא חזק ממני. אני מחפש אחר זהות בבגדים שאני לובש, בכובעים שאני חובש, בשבילים שאני חורש מאז היותי נער צעיר, וגם – כראשון בין שווים, במזון שאני צורך.

    לכאורה, הזיקה שאדם חש למקום בו הוא חי היא מרכיב מרכזי בזהות שלו: הוא חי את נופיו, הוא ניזון מתוצרת מקומית הגדלה בהם, הוא מכיר את צמחי הבר השונים ומבסס עליהם חלק גדול ממזונו ועוד. אני אומר לכאורה, כי במאות השנים האחרונות אין הדבר כך: האדם ניזון מסחורות מיובאות, זרות ללשונו ולתרבותו המקומית, והוא מאמץ לעצמו חלק מהן ומכיל אותן לתוך תרבותו הקולינרית. העות'מנים הביאו לאירופה את הקפה, לא לפני שהגיבו בעצמם בחשדנות לסם הממכר שהוא מכיל, ואף אסרו על שתייתו בתקופה מסויימת. כיום – בתי קפה וינאיים או מכונות קפה איטלקיות הן שם דבר בעולם. נוסעים לבנים הביאו מאמריקה את העגבניה, התירס, הבוטנים והפלפל, וכן את הקקאו ואת תפוח האדמה. זה מעולם לא הפריע לאיטלקים להתפאר ברטבי הפסטה עתירי העגבניות שפיתחו כבסמל לאומי ממש, או לאנגלים להצהיר ש"פיש אנד צ'יפס הוא המאכל הלאומי שלהם (ועוד לא הזכרתי כאן את חטיף ה"במבה" הכל כך ישראלי, שחומרי הגלם מהם הוא מופק ממש לא קשורים לכאן.

    פעם פגשתי שף אחד, שהיה משוכנע שתורת הליקוט שאני נמנה על מלמדיה היא היא הדרך אל המטבח המקומי – כפי שזה ראוי להיות. הנוכחות של טעמים אדמתיים עמוקים בין סיריו היתה עצמתית כל כך -עד שהיה מוכן לזנוח לחלוטין את חומרי הגלם המיובאים – ולעבור לתוצרת מקומית טריה, ובעיקר כזו שמקורה בבר. דעה כזאת, עם כל הרומנטיקה הנפלאה עליה היא נשענת, איננה מקובלת מאוד בשדה הקולינרי הישראלי, אבל היא בהחלט הולכת ותופסת לה מקום.

    מעטים יודעים, שחלק גדול מצמחי הבר שאנו מלקטים כאן כצמחי מאכל – הם אינם מינים מקומיים, אלא מינים גרים, שהגיעו למרחב שלנו ממקומות מרוחקים ונטמעו בו. עשבי הבר המלוקטים בקיץ בולטים בהיבט הזה: חלקם הגדול של המינים הללו היגר לכאן מאמריקה, אפריקה או מזרח אסיה. למעשה, כבר לפני אלפי שנים התנחלו כאן הצמחים הגרים הראשונים; ארץ ישראל היא רצועת החיבור בין שלוש יבשות, ומאז ומעולם עברו בה נתיבי סחר שדרכם זרמו מינים אקזוטיים מכל קצווי תבל. הללו נטמעו באדמתה ושגשגו, עד שהפכן למרכיב מרכזי בנופיה ובתרבותה הקולינרית של הארץ הזו, ולעיתים אף לסמל מייצג ולסלע מחלוקות בין הקבוצות המתקיימות בארץ הזו מקדמת דנא.

    לידיעת שר החינוך: גם האוכלוסיה המתקיימת כאן היא אוכלוסיית מהגרים. תמיד היתה. כל נסיון להניח אחרת (ולהשען לשם כך על ספרות בת 3000 שנה שבמובהק טוענת את ההיפך) הוא נסיון אבסורדי ומעורר גיחוך. ארץ ישראל תמיד היתה משופעת במהגרים מאפריקה, מאסיה הקטנה ומארצות אגן הים התיכון. אלה התערבבו באוכלוסיה המקומית, נטמעו בה והפכו לחלק בלתי נפרד ממנה. מהגרי עבודה מסודן או מעבר הירדן המזרחי תמיד הופיעו כאן, תמיד התקבלו כאן ברגשות מעורבים ובסופו של דבר, כמעט תמיד , זכו להגנה ולהכלה, אז די כבר עם הקסנופוביה.

    ונחזור לצמחים – הקיץ הוא, כאמור, עונת שגשוגם של חלק גדול מהמינים הללו, המהווים מרכיב מרכזי בתפריט הקיצי שלי. הנה סקירה קצרה של כמה מהם:

    צבר מצוי Opuntia ficus-indica

    הצבר הפך לסמלה של התנועה הציונית כהתרסה נגד התנועה הלאומית הפלסטינית, שאנשיה נהגו להשתמש בשיחי הצבר הדוקרניים לסימון חלקותיהם. כל ילד מכיר את סיפור הפיכתו של הצבר ופרותיו הקוצניים מבחוץ ומתוקים ועסיסיים מבפנים לסמלו של העברי החדש – שאף הוא תואר בספרות החלוצית של שנות ה-30 כעוקצני, מתוק ועסיסי.

     

    מה שפחות ידוע הוא הסיפור הבא, המתאר עד כמה מתוחכמת ומאורגנת המערכת האקולוגית שלנו: הצבר הובא לכאן ממקסיקו במאה ה-18, למטרת ייצור צבע לתעשיית הטקסטיל. הצבע לא הופק מהצבר עצמו, אלא מכנימת עלים, Dactylopius opuntiae, שמתיישבת על גבעולי הצבר (כן, ה"עלים" דמויי הביצה של קישקשתא הם בעצם גבעולים. מבחינה בוטנית, הקוצים של הצבר הם הם עליו). בהר עיבל שבנפת שכם גידלו המקומיים את שיחי הצבר למטרה זו ממש, כפי שמתאר זאת חוקר הטבע האנגלי בן המאה ה-19, הנרי בייקר טריסטראם בספרו: "מדרוני עיבל מכוסים עד לגובה מסוים בצבר בלי קוצים, שמגדלים אותו כדי שישמש מזון לכנימה שמפיקים ממנה את צבע השני" (מסע בארץ ישראל – יומן, 1863¬-1864).

    צחוק הגורל: הצבר הוא פולש בעל כושר התפרצות מרשים. כנימת הצבע, שלא שרדה את תנאי הקיום הקשים בארץ הקודש, נעלמה מזמן, ובהיעדר אויב טבעי, בכל מקום שבו נשתל התפשט השיח ושרד עשרות שנים אחרי שתושביו המקוריים של המקום נטשו אותו. בשנים האחרונות נפוצה בצפון הארץ, בדרום סוריה ובדרום לבנון כנימת עלים נוספת, Dactylopius opuntiae. זו – גרמה למותם של שיחי הצבר המזוהים כל כך עם נופי הלבנט בכל מקום אליו הגיעה. הנה – פולש שהובא על ידי בני האדם, כמהגר עבודה מהצומח, שגשג כאן, אך לא הצליח לשמש פונדקאי למין הפולש האחר שלשמו הובא לכאן מלכתחילה. והנה, מקץ מאות שנים – מתנקה המערכת האקולוגית מהצבר, בעזרת פולש אחר.

    החלקים הנאכלים בצמח הם הגבעולים והפירות. את הגבעולים ניתן לכבוש במי מלח, לצלות על האש ולהוסיף למגוון תבשילים. הוא מכיל ריכוזים גדולים של סיבים תזונתיים מסיסים, מגנזיום, סלניום ונוגדי חימצון מקבוצות שונות. בין סגולותיו הרבות, שהוכחו מחקרית, ניתן למנות הורדת רמות הכולסטרול,  ניטרול רדיקלים חופשיים וסכרת.

    קייצת מסולסלת Conyza bonariensis

    הטעימה מבין מיני הקייצות, שרובן הגיעו לכאן במהלך המאה ה-19 ממרכז אמריקה או מדרומה. באמריקה היא משמשת בעיקר צמח מרפא חשוב, שמשמש בין היתר לטיפול בשילשולים ובזיהומי מעיים, לחיטוי וחבישה ולטיפול בדלקות פרקים. טעמה של הקייצת חריף. זו חריפות מעניינת: היא מופיעה לאחר לעיסה ממושכת של עלי וגבעולי הצמח, ולא באופן מיידי.

    אני משתמש בקייצת להכנת פסטו חריף, סחוג (כתחליף לפלפל) ועוד.

    כף אווז מבאישה Chenopodium vulvaria
    כף-אווז מבאישה הוא עשב חד שנתי קיצי, שרוע עד זקוף המדיף ריח של דגים מותססים שמקורו במולקולות של החומר טרימתילאמין, שהצמח יודע לסנתז. הריח הרע הזה מרתיע בני אדם ובעלי חיים מלאכלו, וחבל שכך, שכן במינונים קטנים הוא משמש תחליף צמחי לרוטב דגים תאי או לאנשובי כבוש – במתכונים רבים. הארומה הדגית שלו מאפשרת גם לטבעונים ליהנות מהארומה של דגי ים ארומתיים. כל נציגי הסוג הגיעו לכאן מאמריקה הלטינית. למתכון מעניין עם כף אווז מבאישה לחצו כאן.

    רגלת הגינה (Portulaca oleracea) היא צמח חד שנתי שרוע ממשפחת הרגלתיים. צומח בקיץ כעשב "שוטה" בשדות, מטעים וכרמים וכן בגינות ציבוריות בערים. בעל סגולות מרפא חשובות וערכים תזונתיים מופלאים: ריכוזים גבוהים של אומגה 3, ויטמין A ו-C בכמויות גדולות ושפע של ברזל ומגנזיום. הריג'לה או הפרפחינה (כפי שמכנים אותה הערבים) היא פולש ותיק, שיגר לכאן כבר בימי המשנה ולכן נזכרת בה מספר פעמים.


    מתכון? אין ממש צורך: הצמח מתאים במיוחד כירק חי בסלט עלים ומשתלב מצויין עם עגבניות, בצל סגול, פלפל חריף וצלפים. בסיורי הקיץ שלי, השנה, הכנו סלט כזה – שתובל בהרבה לימון, מלח ושמן זית – ויצא טעים להפליא. אפשר גם לשלבו בתבשילים שונים, אבל מי אוכל תבשילים חמים בעונה הזו?

     

    את הצמחים האלו ואחרים ניתן לפגוש בסיורי הקיץ שלי, המתפרסמים כאן מעת לעת, וכמובן שגם בקורס הליקוט הקולינרי המקיף והמעמיק מסוגו, שההרשמה אליו עומדת להסתיים בקרוב. לפרטים נוספים על הקורס הכנסו לכאן.

    —————————————————————————————————————————————————————

    יתיר שדה – סדנאות ליקוט ובישול, תיירות אקו-קולינרית, פיתוח הדרכה והנחיית קבוצות בטבע – 054-2248243 | מייל | פייסבוק


    להגיב
Close