ילדים

  • כיצד מתמודדים עם הפחד הגדול ביותר- פגיעה מינית בילדים

    אלימות מינית כלפי ילדינו היא אחד הפחדים הגדולים ביותר שחווה כל הורה.

    והיא כל כך מפחידה שבמרבית המקרים אנו נוקטים באחד משתי ההתנהגויות:
    1. התעלמות והדחקה. אצלנו זה לא קורה ולכן אין צורך לדבר על "דברים כאלה"
    2. אזהרות שונות שבמרבית המקרים לא ממש רלוונטיות ו/או מבלבלות ו/או שולחות מסרים סותרים.

    רוצים כמה דוגמאות?

    * "לא לדבר עם מי שלא מכירים". אבל במרבית המקרים הפוגעים הינם אנשים שכן מכירים. ובנוסף – איך יהיו ילדינו חברותיים אם לא ילמדו לפתח שיחה עם אנשים שלא מכירים? הרי כל אחד, לפני שמכירים אותו, הוא לא-מוכר. ומבחינת ילדים, אחרי היכרות ראשונית של ידיעת השם למשל, הופך אדם מ'לא- מוכר' ל'כן-מוכר'.

    * ה"אזהרה" מפני מקומות מבודדים, בעיקר בחושך. אבל הנתונים מראים כי האור לא "מחסן" מפני אלימות מינית ובמרבית המקרים אירועים כאלה קורים דווקא בסביבה מוכרת הנתפשת כ"מוכרת ובטוחה".

    * "יש אנשים טובים ויש אנשים רעים/לא-טובים שמהם צריך להיזהר". אבל לפעמים הפוגעים הם מהמשפחה שלי; אח, אבא, סבא וכד'. הם הרי לא אנשים רעים. ואם קורה משהו רע, והם לא ה"רעים" אז כניראה שאני זו הרעה…

    * "הגוף שלך שייך לך ולאף אחד אסור לגעת בו ללא רשותך, חוץ מ…" חוץ ממי? כל אחד מאלה שהוצאנו מחוץ לכלל הזה יכול בהחלט לפגוע, והאם נזדקק לרשות מהילד/ה לכל טיפול המחייב מגע?

    הבנו את הרעיון? אז למה כך אנו מזהירים?

    מפני שזה "נוח" לנו, מפני שלא יודעים מה לומר, מפני שחוששים להפחיד את הילד/ה ומפני שאנו מחפשים את הדרך בה לא יקרה לילד/ה שלנו כלום מאלה, מחפשים מניעה כוללת ומוחלטת, מתנהלים בגישה המפוחדת של "מה נעשה אם יקרה לילד/ה שלנו משהו".

    ההצעה המוגשת כאן היא לשינוי גישה והתנהלות. הצעד הראשון בגישה זו הוא הקשה ביותר – להבין כי את הפעם הראשונה של הפגיעה לא נוכל למנוע. כלומר להתנהל בגישה של "מה נעשה )או יעשה הילד שלנו( כש…". חלק משינוי הגישה מצריך הבנה ש:

    – הפוגעים אינם "מסומנים", בוודאי אם לא ניתפסו עדיין.
    – מרבית הפוגעים אינם הפדופילים האלה שאנו כל כך מפחדים מהם.
    – אם הצליח הילד שלנו לומר "לא", לברוח, לצעוק וכד', הרי שהפעם הראשונה כבר התקיימה.
    – החשש והפחד של ילדינו מהנושא מקורו, בדרך כלל, בפחד ובחששות שלנו. כלומר איך אנו מתייחסים לנושא, הרבה פעמים, חשוב יותר ממה שנאמר.

    ולכן –

    הדרך "להכין" ילדים לנושא הינה פיתוח תשומת לב פנימה (לתחושות, הרגשות וכד') ולא החוצה (אנשים כאלה ואחרים) יחד עם פתיחת ערוצי תקשורת לחשיפה, בירור תחושה מבלבלת (לאו דווקא עם ההורים).
    תקשורת היא המפתח, כחלק מחיי היומיום.
    תחילת תהליך זה כדאי לה שתעשה כבר מגיל הגן, דרך משחקי חושים שונים המפתחים תחושות מעבר ל "נעים/לא-נעים".

    תהליך זה אני מלמדת, בימים אלו, בסדנה להורים של שלושה מפגשים בני כשעתיים כ"א.
    בשלושת ימי א' של חודש יולי אני אקיים סדרת הרצאות בנוגע לחינוך מיניות בריאה אצל ילדים.

    מועדים: ימי ראשון 2-9-16 ביולי בין השעות: 20:30-22:30.
    הסדנה תיערך בפרדס חנה. מיקום מדוייק ישלח לנרשמים.

    להרשמה יש לשלוח הודעה בהודעה פרטית או לשלוח מייל ואני אצור עמכם קשר בהקדם.

    liorgalcohen@gmail.com    |     אתר: ליאור גל – כהן: תרבות למניעת אלימות מינית   |   פייסבוק

    לאוונט בפייסבוק

    ליאור גל כהן

    מנחת קבוצות ויועצת ארגונית (M.A.) המתמחה בייזום, פיתוח והקניית 'תרבות למניעת אלימות מינית'. מתנדבת ופעילה במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב. מעבירה בדרכים שונות את נושא 'הטרדה ותקיפה מינית' לקהלים שונים. הרצאות וסדנאות חווייתיות, עם קטעי סרטים, עם הצגה או לומדה, להבנת ומניעת התופעה של הטרדה ותקיפה מינית.


    להגיב
  • איתי שטראוס – "קרנף ירוק" – ג'יוג'יטסו ברזילאי בפרדס חנה

    לאורך כל חיי הדיאלוג הפנימי לגבי אומנויות לחימה ואלימות נע בין סקרנות לפחד, בין משיכה לדחייה. הילד שבי, זה שבגיל שבע חטף מכות בשיעורי הג'ודו, זה שחווה קשיים חברתיים ותסכולים בקיבוץ, חיפש ביטחון, משמעות ושייכות בכל ענפי הספורט ולבסוף מצא זאת בגי'וג'יטסו .

    לג'יוג'יטסו הברזילאי נחשפתי לראשונה רגע לפני "הטיול של אחרי צבא". חבר הראה לי את הסרט "Choke" על ריקסון גרייסי וגם קלטת וידאו עם אירועי ה-UFC הראשונים.

    (* אם לא ראיתם לכו לראות עכשיו!)

    כשחזרתי מהטיול של אחרי הצבא עברתי לתל אביב והתחלתי להתאמן בקבוצה קטנה. המורה הראשון שלי היה מחלוצי הגי'וג'יטסו הברזילאי בארץ והיה בעל חגורה סגולה בלבד באותם ימים. האימונים היו קשים ומאתגרים. חבריי לאימונים ואני הרגשנו איך עם כל אימון ואימון תחושות הערך העצמי והביטחון מתעצמות. הקבוצה הלכה וגדלה והפכה לקבוצה הגדולה בארץ.

    בשלב מסוים איבדתי את הקשר האינטימי עם המורה שלי, התאכזבתי ועזבתי. זה היה משבר רציני. הבנתי עד כמה חשוב לי הקשר והדוגמא האישית של המדריך. ידעתי שבבוא היום אני אתן לחניכים שלי את שביקשתי לעצמי. עברתי שנתיים של נדודים בין מועדונים עד שמצאתי את מקומי ב-TEAM-BERT בהדרכתו של ערן ברט. למדתי מערן מהי הדרכה סופר מקצועית יחד עם שמירה על קשר אישי וחם בגובה העיניים. במהלך שנים אלו קיבלתי תעודת מדריך מטעם וינגייט והתחלתי להדריך. גיבשתי את ה"אני מאמין" שלי כמאמן והתנסיתי בהדרכה של אוכלוסיות מגוונות. הדרכתי בכל הקשת הסוציו-אקונומית, עבדתי עם נוער בסיכון, ילדים, מתבגרים, גברים ונשים.

    ידעתי שבתור מאמן החינוך והדוגמה האישית יבואו לפני כל דבר אחר. עליי להיות קשוב לקשיים של כל אחד, לזכור להעצים ולהצביע על החוזקות של כל תלמיד, לכוון ולשפר את מה שדורש חיזוק. אני אוהב את האתגרים שבהדרכה. הסיפוק עצום כאשר אני מבחין בשינוי חיובי בקרב ילדים עם בעיות ריכוז, דימוי גוף, בטחון עצמי, רגישות גבוהה או בעיה בוויסות חושי.

    גם ילדים בני ארבעים ומעלה לומדים לווסת את האגו, מתגברים על חרדות ותסכולים בזכות הקבוצה והאימונים. מצאתי איכות טיפולית בהדרכת אומנויות הלחימה וזה מה שאני עושה – מאמן ומטפל.

    ההורות האישית שלי נותנת לי קנה מידה נוסף של איך הייתי רוצה שיתייחסו לילדיי
    שנים של אימון גופני מגוון, יוגה ומדיטציה מאפשרות לי גיוון רב והתאמה אישית לכל אחד.

    אני מזמין אתכם להצטרף למשפחת ה"קרנפים", כאן בפרדס חנה-כרכור.

    ג'יוג'יטסו ברזילאי מתאים לכולם.

    מוזמנים למצוא את הלוחם שבכם!

    קבוצות קטנות ללימוד ג'יוג'יטסו ברזילאי מגיל 3 ומעלה, אימוני כושר באוויר הפתוח, אימונים אישיים, טיפול באמצעות אומנויות לחימה.

    איתי שטראוס
    מדריך מוסמך מטעם וינגייט בעל ניסיון רב. עוסק כל חייו בספורט מתוכם 12 שנים בג'יוג'יטסו ברזילאי ו-MMA. מתחרה פעיל. מטפל ברפואה משלימה ובאומנויות לחימה.
    נשוי ואב לשניים. חי בפרדס חנה.

    איתי שטראוס   |   052-5013431   |   מייל   |   פייסבוק


    להגיב
  • שמחה רבה שמחה רבה? אביב הגיע, פסח…

    יותר מחצי שנה שלא כתבתי במושבה. כתבתי הרבה פוסטים, חלק שיווקיים, חלק עריכות של אורחים. אבל לשבת ולכתוב את אשר ליבי, לא יצא מאז ראש השנה. עם דגש על יצא. כי כתיבה מהלב היא כזאת שיוצאת ממנו. לא מהראש. לא לכתוב על "מה שצריך" או "מה שקורה עכשיו", אלא על עניינים שברומו של לב, שהם אוניברסלים ופרטיים גם יחד, שהם סודיים וגלויים לעיני כל.

    אבל איך מוציאים שם מהלב כוחות לכתוב או לפעול על בסיס קבוע. איך יוצאים מעבדות המוח לשקט של הלב. זה הסוד שאני מקווה למצוא השנה שאולי יוציא אותי באמת לחופשי.

    וזה לא שלא ניסיתי לכתוב. אפילו הלכתי לסדנת כתיבה עם גבי ניצן (מומלץ!). עלו לי אחלה רעיונות ואלוהים, כל מה שקורה בעולם ובחיים שלי יכול לתת נושאים לרומן. אבל כשסופסופ ישבתי מול המקלדת, מייד הצטרף השופט הפנימי שאף פעם לא מרוצה, או שהיה משהו חשוב יותר לעשות. אז מוסיף להגדרת החופש גם את החופש מביקורת עצמית. מהרצון להיות מקורי ומצוין כל הזמן. ואת הבחירה החופשית חסרת נקיפות המצפון או רגשות האשם לעשות עכשיו, בדיוק עכשיו, את מה שהכי טוב בשבילי ואני הכי רוצה לעשות (גם אם למישהו אחר זה רגע פחות מתאים).
    אני אלך לי לנוח רגע.
    "אבא קקי!" (כמה שאני טוב בתיאוריות…).

    מחר נעשה לנו מדורה עם חילדים וחברים. ליל כאוס חופשי. נדבר על מושג החופש ועל חיים בתקופה של עבדות מודרנית (כזאת שהעבד לא מודע לעובדה שהוא כזה). על ההבדלים בין חופש פנימי וחיצוני ואולי נקבל עיצה טובה מהילדים, איך תמיד לחיות את הרגע ולא לדאוג לעתיד…

    חג חירות רב מימדית הוליסטית ומלאה (-: שמח


    להגיב
  • ילדודאנס ברימון! מסיבת ריקודים להורים וילדים! שישי, 7.4 בפרדס חנה

    ילדודאנס ברימון! מסיבת ריקודים להורים וילדים!

    יום שישי, ה-7 לאפריל, 15:00-19:00   –    ביה"ס רימון במתחם החקלאי    –      15 ש"ח בכניסה                                   

    *                        *                      *                                                                                                

    אחרי חודשיים הפסקה עקב לידת בננו… ממשיכים את המסורת!

    רוקדים יחד כל המשפחה, הורים וילדים                                                                                    

    יום שישי בצהריים, שעת בין הערביים… מקבלים את השבת ואת השקיעה בריקודים!

    חלל ענק ומקום לכולם להשתולל

    מוזיקה שמבוגרים אוהבים וילדים שמחים (סבנטיז, אייטיז, ניינטיז, רגאיי, ישראלי)

    הזדמנות להיות שוב ילדים – ולהעביר לדור הבא את המוזיקה שגדלנו עליה

    (או סתם לצפות בהם רוקדים ולנוח עם בירה קרה ביד…)                                                                  

    15 ש"ח לכל אחד מגיל שנתיים (ילד שלישי במשפחה חינם)

    במקום יימכרו שיתה קרה וחמה לגדולים ולקטנים
    וכיבוד שמתאים (בריא ומשביע) במחירים נוחים                                                                             

    ספרו להורים 😉                                                                                                                                              

     איך מגיעים? שתי אפשרויות:

    או לחנות ב"היוגב 23, פרדס חנה" (ב-Waze או גוגל מפס) ולעקוב אחרי השילוט לתוך מתחם רימון עד בית הספר.
    או לנסוע מזרחה בכיכר דרך פיק"א, לתוך החקלאי – ישר עד הסוף. לחנות משמאל ולהיכנס בשער הקטן למתחם רימון ישר אל המסיבה (בטח תשמעו את המוזיקה).

    ככה זה נראה בילדודאנס הקודם…

    לדף האירוע בפייסבוק >


    להגיב
  • לילד שלי יש הפרעת קצב…

    [ענת גנדלין]

    בואו נדבר על זה תכל'ס:
    הילד שלך בלגאניסט.
    פאדיחה.
    לא יעזור כלום. זאת האמת…
    HDD, PDD, ADHD, PSD, HTML
    יש אבחון אין אבחון
    שום דבר לא ישנה את העובדה הפשוטה…
    החיים איתו זה כאוס…
    כן הוא יודע להתארגן לבד,
    בעצם הוא מאוד עצמאי,
    אבל עדיין אפשר למצוא אותו בבוקר, עם המכנסיים בחצי הדרך למעלה…
    בוהה בעכביש שמטייל על הקיר, או מצייר עם נעל אחת…
    הוא כל כך חכם שתוך שניה הוא משתלב בשיחות של המבוגרים…
    אבל מרוב שהוא רגיש לכל מה שקורה מסביב, הוא יכול ללכת לחדר שש פעמים להביא את הקלמר ולחזור לספר לך משהו…
    אין סיכוי שהוא ילך לישון לפני שיש דממה בכל הבית…
    אותו הדבר בשיעורי הבית. הוא יודע את כל התשובות, אבל לשבת? לכתוב? להתרכז? עדיף להפוך את מד הזווית למכונית ולהסיע אותו על החוברות ושיהפוך לאביר ואז לשטיח מעופף ואז לדינוזאור ואז לנסיכה למטוס ואז…
    לפעמים נראה שהוא חי בתוך הדמיון שלו והמגע עם העולם החיצון הוא לגמרי מקרי…

    ומצד שני הדמיון שלו מדהים והוא מתגבר על המכשולים המורכבים של הקושי שלו בזכות זה,
    מוצא לעצמו תעסוקה, פתרונות, ריצורי (או אירוכי) דרך…
    כשמשעמם לו הוא מתחיל לטפס על כל הבית, להתלות על מדפים, על וילונות…
    להפוך את שולחן האוכל לבריכת שחייה,לקחת את כל הברגים וארגז הכלים ולעשות מהם מסילת רכבת או חניון או ארוחת ערב לכולכם…

    אבל כשיש זמן ואת יושבים יחד, מתגלה מולך פלא הבריאה…
    הוא יושב, משוחח, שואל ומקשיב, כמה פנינים בתוך הראש הקטן והקודח הזה!
    כמה נחת כשעוצרים הכל פשוט כדי להיות איתו!
    כמה הוא זקוק לזה וכמה קשה לך לפנות זמן!
    הוא יודע תמיד מה עובר עלייך, שומר עליך כשצריך…
    הוא רואה את העייפות, הוא רואה את הדאגה, הוא מזכיר לך מה לקחת לפני שיוצאים מהבית…
    גם את הפאדיחה הוא רואה.
    כשהוא שובר והרוס משהו בלי כוונה, כשהיד שלו פשוט נשלחה קדימה, הסקרנות המבורכת וההרסנית גם יחד…

    אצל הקרובים שלכם שלא הייתם אצלהם כבר 33 שנים…
    הוא כל כך רוצה להיות טוב, שיתנפח לך החזה מגאווה…

    והוא נלחם כל יום בכל כך הרבה שדים, בשבילך, בשביל שלך יהיה יותר קל…
    הלב שלו מלא אהבה, לכולם, אבל במיוחד אלייך..

    הוא כל יום מתפלל לאלוהים לפני שהוא הולך לישון, "אלוהים, תעשה שמחר אני אצליח להיות טוב"…
    ואלוהים אומר לו: "מתוק שלי, אתה טוב, אתה הכי טוב! בראתי אותך ככה מבחירה, אצלי אין טעויות…."
    "יש לך תפקיד בעולם הזה, ובשביל התפקיד הזה נתתי לך מתנה."
    "אתה שומע? לא לקות, מתנה!"
    "היכולת שלך לחוש אנשים ואנרגיות ותחושות באופן כל כך פלאי, ההתלהבות שלך מכל דבר שחולף על ידך, הראשוניות בה אתה חווה הכל, משתמש בכל החושים שלך, החיבור שלך לטבע, לבריאה שיצרתי, הלב האוהב שלך הרגיש כל כך! הדמיון שלך, היכולת להמציא לשכלל ולשלב בין דברים, כל אלה הן מתנותיי לך".

    "ילד העידן החדש,
    ילד המהפכה,
    ילד האור והאהבה,

    אמור מעכשיו – אתה לא לקוי, אתה נציג האבולוציה,
    אתה בורכת, במתנות האל, כדי לפתוח את לבבותיהם הקשים של הדורות שכאבו לפניך,

    ללמד אותם על חמלה,

    על קסם,

    על אפשרויות,

    על קבלה,

    על פתיחות,

    על אהבת חינם….

    ופונה אלוהים אליך ואומר – וזה התפקיד שלך. אבא. אמא.
    הבאתי אותו לך למשמרת, להזכיר ולהראות לו את המתנה שהוא, לשמור ולהגן מפני אלה המנסים לאלף את לקותו, לכופף ולהכניסו לתוך מסגרת, לתוך השטאנץ הישן המשעמם והלא רלוונטי…

    בכל רגע בו הוא בקרבתך, נשמה אלוהית ומבורכת…

    והשכינה והשלום ישובו לביתכם…

    ויהי אור!


    • ענת גנדלין – מנחת הורים ואנשי חינוך, מפתחת גישת "ענתי" לתקשורת ערכית, הרצאות סדנאות השתלמויות וקורסים, ליווי אישי ותמיכה בתהליכי התפתחות והעצמה, טיפול במשברי חינוך. 050-4506603   |   anatikshoret@gmail.com   |  פייסבוק


    להגיב
  • הגיל הרך בקיבוץ משמרות

    החלה ההרשמה לשנת הלימודים תשע"ח!

    בלב הקיבוץ באווירה פסטורלית חמה ואוהבת ממוקמת מערכת גני הילדים של הגיל הרך בקיבוץ משמרות.

    המערכת מלווה במנהלת מקצועית וביועצת חינוכית צמודה. בגנים עובדים גננות מוסמכות וצוותים מקצועיים, מתקיימים טיולים ברחבי הקיבוץ, יש פינת חי, מסיבות משותפות לכלל הגנים, חוגים ופעילויות.
    ארוחות טריות ומזינות מוגשות לילדים.

    גילאי הילדים במערכת הינם מגיל 6 חודשים ועד 9 שנים (גני ילדים + צהרון לכיתות א'-ג').

    הגנים עובדים 6 ימים בשבוע (ימי א' עד ה') בין השעות 07:00-16:00 עם אפשרות להארכה עד 17:00 ובימי ו' בין השעות 07:00-13:00.

    המערכת פועלת במרבית ימות השנה כולל ערבי חג וחול המועד פסח.

    במהלך חופשת הקיץ, בסוף אוגוסט, הגנים סגורים ל-12 ימים בלבד.

    לפרטים נוספים ומידע על מקום פנוי ניתן להתקשר לפנינה: 04-6374807 או לנייד: 052-3275658

    נשמח לראותכם איתנו,

    מערכת הגיל הרך קיבוץ משמרות


    להגיב
  • יש לי מקום, בבית העגול

    [יסמין הלוי]

    – מה זה הבית העגול הזה? שמעתי עליו, הם לא קצת מעופפים שם?

    – שמעתי שהילדים שם לא לומדים…

    – היו להם מלא בעיות, לא?

    – אין חובה? אני לא מאמינה בחינוך בלי מסגרת ובלי גבולות.

    – מה כל כך מיוחד בבית העגול הזה? ואיפה זה בכלל?

    נתחיל עם העובדות: הבית העגול הוא מסגרת חינוכית דיאלוגית והוא נמצא בחדרה, מרחק כעשר דקות נסיעה מפרדס חנה. וכן, במשך השנים הבית העגול התמודד עם קשיים רבים מצד הרשויות, אבל צלח את כולם והשנה קיבל רישיון קבוע. כבר אין איום על קיומו. כיום לומדים בו כ-75 ילדים בני 5–12, יחד עם כעשרה אנשי צוות.

    מתקיימים בו שיעורים בשפה, אנגלית, חשבון, נגרות, אמנות, מוזיקה, טבע, קולנוע, צילום, ספורט, גינון… והילדים באים אליהם ולומדים מה שהם רוצים, מרצונם החופשי, ללא כפייה, ללא סנקציות. אבל מתחת לכל אלה הם לומדים לדבר, לשוחח, להסביר את עצמם, לבטא את עצמם, להגיד מה נעים להם ומה מציק להם, מה מפריע להם ומה עוזר להם. הם מדברים עם מבוגרים כאל שווים, והמבוגרים אינם מדברים אליהם מגבוה, ולעולם אינם משתמשים לרעה בכוחם. הם משוחחים עם הילדים האחרים כדי לפתור בעיות רגשיות וחברתיות ולימודיות. ולפעמים הם לומדים גם איך להשתעמם בלי להשתגע ולהטריף את הסביבה.

    בבית העגול יש חופש, יצירה ושמחה, ויש בו גם כאב וקושי, אלימות, מורכבות וקשיים, אבל הוא מאפשר לפגוש את כל אלה במרחב מכיל ומעמיק שאינו שופט ואינו מדיר. יש בו כללי התנהגות ברורים שכוללים חופש אישי והרבה התחשבות בזולת, אבל הילדים עצמם הם שקובעים את החוקים ומתחייבים אליהם בתהליך שהם מעורבים בו ולכן הוא חשוב להם. לכן הם שומרים על הכללים.

    זה ייתכן, אתם שואלים, במקום שאין בו עונשים ואיש אינו מכריח? ובכן כן. וזה קורה כי אנשי הצוות בבית העגול הם הכי רחוקים מלעופף. הם אנשים שאוהבים ילדים ואוהבים את השהייה במחיצתם, הם אוהבים לשחק ולהשתטות וללמוד, הם מנהיגים אבל הם לא פוחדים לתת לילדים להוביל. העבודה וההשראה של הצוות היא בתוך החיים עצמם, הם לא מבקשים להנחית ערכים מגבוה. הם אנשים שבכל רגע ורגע מצויים בנוכחות מלאה ובתשומת לב ופוקחים שבע עיניים על כל ילד וילד ועל ההתרחשות, ויודעים לשקף אותה בחיי היומיום. בבית העגול לא רק "מטפלים בבעיות" כשהן מתעוררות, אלא מבססים אווירה של אמון וביטחון. כשמתעוררים סכסוכים וקשיים הם הופכים לחומר גלם, לבסיס לדיאלוג, לדבר שאפשר לעבוד איתו. כך הם יוצרים, מעודדים, או שמא נכון יותר לומר שפשוט אינם מחבלים בערבות ההדדית, בחמלה, בסלחנות ובטוב הלב, בסקרנות ובשמחת חיים הטבעית של ילדינו.

    איך אני יודעת את כל זה? אני אמא בבית העגול כבר שבע שנים. רק אמא, לא אשת צוות ולא מתנדבת. אבל דרך הבית העגול הפכתי באופן חד-משמעי לאמא טובה יותר, וילדיי הפכו למורים טובים יותר: מדויקים להפליא בדרישות שלהם ובאופן שבו הם מביעים אותן, יצירתיים באלף דרכים, רגישים ועסוקים.

    ההרשמה לשנה הבאה בבית העגול נפתחה. אם אתם מחפשים מקום שבו הילד עומד במרכז ואינו "מנוהל", מקום שבו המסגרת היא רק האמצעי ולא המטרה, אתם מוזמנים ומוזמנות לבוא להתרשם, להכיר ולהרגיש.

    אתר אינטרנט >

    דף הפייסבוק >


    להגיב
  • דרור מצליח וצלילי הפלא

    [דרור מצליח]

    שלום לכולם!

    שמי דרור מצליח, מוסיקאי ואיש חינוך. בן 43 נשוי ואב לשלושה בנים מופלאים.

    אני מנגן על עשרות כלי נגינה שונים אותם אני אוסף בדבקות מרחבי העולם ומקיים מפגשים הנקראים "צלילי הפלא" שהם מין מופע\סדנה\מסע שבו המשתתפים נחשפים לכלי נגינה נדירים, יוצרים לעצמם כלי נגינה מכל הבא ליד ולבסוף הופכים לתזמורת כולם יחד… מבוגרים וילדים, קהל ואומנים ללא גבולות וללא עכבות…

    מעולם לא למדתי מוסיקה בצורה מסודרת, כמו שמעולם לא למדתי להיות איש חינוך… אבל יש דברים שפשוט טבועים עמוק בתוכנו.

    כבר 16 שנה שאני מסתובב בארצנו הקטנה בכל פינה ולוקח איתי ילדים והורים למסע קסום של צלילים ומנגינות.
    איזו זכות…אין מקום שהוא רחוק מדיי וכבר ביקרתי עם חברי הנגנים בישובים ואיזורים שכלל לא ידעתי על קיומם, לקהל של יהודים, ערבים, דרוזים, מהעיר, מהכפר ומה לא… כולם מדברים שפה אחת שלא יבלבלו אתכם – כווולם מדברים את שפת הצלילים

    כשאני חושב איך הכל התחיל אני נזכר בטיול של אחרי הצבא למזרח שכמו כל מסע חיפוש אחר מצא מהר מאד את הדרך למוסיקה וכלי נגינה. עד לזמן הזה ידעתי לנגן קצת בגיטרה והאזנתי המון למוסיקה, אך במקביל למדתי רפואה משלימה וראיתי עצמי כמטפל (מה שהפך להיות ברבות הימים די נכון… הרי גם מוסיקה היא טיפול ומהסוג העמוק ביותר..). עקב היותי רב תחומי מצאתי עצמי נמשך לכלים רבים ומסורות מוסיקליות ריתקו אותי יותר ויותר.

    את הטיול השני כבר הקדשתי כולו למסע המוסיקלי ובין לימוד על הדיג'רידו באוסטרלייה ומוסיקה הודית קלאסית בוארנסי, מצאתי עצמי מנגן יום וליל עם אינספור אנשים מוכשרים מהעולם וכך נסללה הדרך למה שאני עושה היום…

    את הבמה קיבלתי לראשונה בארץ כשעזרתי להדריך קבוצת סטודנטים אמריקאים בצפון. כשמדריכי הקבוצה לא ידעו איך להרגיע אותם ובמקרה היה תוף בסביבה והשאר כבר היסטורייה..

    את סדנאות הכלים אני אוהב לקיים בטבע כדי לחבר את המאזינים – ילדים ומבוגרים כאחד, לעושר העצום של הכלים והצלילים שיש בעולם. ידעתם שהרבה מהכלים נוצרו בהשראת צלילי הטבע ואף עשויים חומרים טבעיים במסורת ייצור של עבודת יד העוברת מאב לבן?…

    במקביל, בשנים האחרונות התחלתי ללמד חוגים שנתיים לגיל הרך ובבתי ספר –  ושם במשך שנת לימודים שלמה הילדים ואני עוברים מסע עמוק ומשמעותי בעולם דרך צלילים ומנגינות, לומדים לנגן ואף חשוב מזה להקשיב יחד וחווים מרחב קסום ומעצים.

    על הסדנה ושאר הפעילויות של "צלילי הפלא" תוכלו לקרוא בהרחבה באתר: www.pele-music.co.il ובדף הפייסבוק של "צלילי הפלא"; על הארועים השוטפים שאני מקיים.

    שני דברים שמחים שקורים השנה!!!

    הראשון הוא דיסק מוסיקת עולם לילדים שנמצא כרגע בסוף תהליך ההקלטות ויראה אור (בלי נדר, טפו טפו) בחודשים הקרובים. השני שערכת "צלילי הפלא" – ערכה של כלי נגינה להרכבה לזמן איכות משפחתי אמיתי, תהיה בקרוב מאד זמינה להזמנה באתר ואיתה אין סוף רעיונות לנגינה משותפת שלכם בבית (באתר יועלו גם סרטוני הסברה והדגמה).

    2017 יש הרבה למה לצפות!

    מוזמנים לעשות לייק לדף שלנו "צלילי הפלא" ולהיות מעודכנים בכל הדברים הטובים הבאים עלינו לטובה..

    בברכת צלילים ומנגינות מהלב

    שלכם

    דרור – צלילי הפלא


    להגיב
  • ילדודאנס ברימון! מסיבת ריקודים להורים וילדים! 20.1 – שישי בצהריים, בפרדס חנה

    ילדודאנס ברימון! מסיבת ריקודים להורים וילדים!

    יום שישי, ה-20 לינואר, 15:00-19:00   –    ביה"ס רימון במתחם החקלאי    –      15 ש"ח בכניסה                                   

    *                        *                      *                                                                                                

    כיף של מסורת! כבר פעם שלישית… והפעם גם השמש תחייך אלינו…

    רוקדים יחד, עם הילדים                                                                                    

    יום שישי בצהריים, שעת בין הערביים… חלל ענק ומקום לכולם להשתולל

    מוזיקה שמבוגרים אוהבים וילדים שמחים (סבנטיז, אייטיז, ניינטיז, רגאיי, ישראלי)

    והוספנו! ב מ ה   פ ת ו ח ה   ל י ל ד י ם!   משיכת חבל, לימבו ועוד הפתעות…

    הזדמנות להיות שוב ילדים – ולהעביר לדור הבא את המוזיקה שגדלנו עליה

    (או סתם לצפות בהם רוקדים ולנוח עם בירה קרה ביד…)                                                                  

    15 ש"ח לכל אחד מגיל שנתיים (ילד שלישי במשפחה חינם)

    במקום יימכרו שיתה קרה וחמה לגדולים ולקטנים
    וכיבוד שמתאים (בריא ומשביע) במחירים נוחים                                                                             

    ספרו להורים 😉                                                                                                                                              

     איך מגיעים? שתי אפשרויות:

    או לחנות ב"היוגב 23, פרדס חנה" (ב-Waze או גוגל מפס) ולעקוב אחרי השילוט לתוך מתחם רימון עד בית הספר.
    או לנסוע מזרחה בכיכר דרך פיק"א, לתוך החקלאי – ישר עד הסוף. לחנות משמאל ולהיכנס בשער הקטן למתחם רימון ישר אל המסיבה (בטח תשמעו את המוזיקה).

    ככה זה נראה בילדודאנס הקודם…

    לדף האירוע בפייסבוק >


    להגיב
  • סורה חושך: ארוע המשפחות למען אזרחי סוריה

    טיפה אחת קטנה. זה מה שיש לנו להציע. זה מה שאנחנו.
    אבל "טיפה ועוד טיפה תהיינה לים", כמו שכתב ושר אריק איינשטיין.
    המצב הקיים הוא הזדמנות עבור כולנו להפוך את הטיפות שאנחנו לאוקיינוס גדול ורחב לב. "

    "סורה חושך" הוא אירוע שהחל בטיפטיפונת משאלת לב של מאיה לילה חפר, שתוך זמן קצר גייסה עשרות מתנדבות להפקה קהילתית יוצאת מן הכלל.

    אירוע זה הוא בעיקר תפילה עמוקה ומשותפת לשלומם של א/נשים וילדים ממש כמונו, החיים בשכנות אלינו.
    זוהי הזדמנות עבורנו לצאת מעצמנו, להעניק וגם לומר: אנחנו כאן איתכם, אנחנו רואים אתכם, את כל מה שקורה לכם.
    לשלוח מרחוק חיבוק, תפילה וברכה ולקוות שמשהו יגיע לאוזן נזקקת, ללב כואב ולנשמה הזקוקה לנחמה.
    מעבר לאיסוף הכסף לתרומה הוא בראש ובראשונה הצהרה שאנחנו לא שותקים, שליבנו נשבר למראה התמונות והקולות. הוא התכנסות אחת מיני רבות שמהוות תפילה משותפת לשלומם של א/נשים וילדים ממש כמונו, ממש קרוב.

    תוך זמן קצר התגייסו עשרות מתנדבות ומתנדבים להפקה קהילתית יוצאת מן הכלל. ההפקה כוללת שלושה ערוצים מהנים ונפלאים לעשות מעשה ולתרום למען הפליטים הסורים.

    ביום שישי, 20.1.17 ,ב-12:00  יתקיים ב"בית המפגש השלישי" במתחם החקלאי בפרדס חנה אירוע משפחות בו יתקיימו פעילויות, מופעים, סדנאות לילדים וימכרו מוצרים, הכול בהתנדבות, כל ההכנסות יתרמו למען הפליטים הסורים.

    לינק לאירוע המשפחות >

    באותו יום ב-14:00 יתקיים מופע של אומנים מוכשרים עם לב ענק בפאב סוניה במעגן מיכאל. כל ההכנסות יתרמו למען הפליטים הסורים.

    קישור לרכישת כרטיסים >

    בנוסף, מטפלים, נותני שירותים שונים ובעלי עסקים תורמים מעשייתם המבורכת באמצעות מכירת שוברים שההכנסה מהם גם היא, תרומה למען הפליטים הסורים.

    לינק לפירוט השוברים ולהסבר לאן נתרם הכסף >

    מי יתן וכל היצורים החיים יחיו בשלום.


    להגיב
  • גן שלנו – פשוט גן

    נעים מאוד, אני גבריאלה, ולמי שלא מכיר ויודע – יש לי גן.
    גן שעובד בשקט כבר חמש שנים, גן שהוא כמו בית ומשפחה, גן שבו מושקעים הלב והנשמה שלי, זה הגן שלנו בכרכור.

    לפני הכל, קצת עלי – שמי גבריאלה, אמא לתלמה ואילאיל ואשה לגילי.
    נולדתי לאמא גננת, וכשבגרתי והתחלתי לחפש דרכי בעולם, הרוח או הקארמה כיוונו אותי בחזרה לאותה מקום שהכרתי, שינקתי מבטן ולידה, ושמו אותי כמטפלת במשפחה של חינוך ביתי ביערות הגשם האוסטרלי. שם הבנתי שחינוך זו הדרך שאליה ארצה לפנות “כשאהיה גדולה”…

    כשחזרתי לארץ, "צוציקית" בת עשרים פלוס, התחלתי לעבוד כסייעת. ראיתי כי טוב, נעים ומרגיש נכון, והחלטתי ללכת ללמוד. סיימתי תואר ראשון לחינוך לגיל הרך ובלתי פורמלי , וכשלא שבעתי המשכתי גם לתואר שני בהתפתחות הילד וייעוץ חינוכי לגיל הרך. לאורך כל שנות לימודי עבדתי, ולמזלי זכיתי להחשף אל מגוון מסגרות חינוכיות – החל מגן אמהות אינטימי ומצומצם עם 5 ילדים ואמהותיהם, וכלה במעון יום הומה מול קבוצה של 35 זאטוטים ופמליית מטפלות נכבדת.

    מכל חוויה שכזו השכלתי, למדתי והפנמתי. על הדרך, על מנת לא להשחק פיניתי מקום לטיפוח שאר האהבות שלי – יצירה, מוסיקה ותאטרון. הייתה גם סאגה קצרה של העברת הידע הלאה, בהדרכת מטפלות וגננות, אך מהר מאוד הבנתי שמה שאני באמת רוצה לעשות, זה לחזור ל”שטח”, ולעבוד עם ילדים.

    אחרי הרבה שנים כשכירה פה ושם הגיע אותו יום מרגש, לפני חמש שנים, בו פתחתי מקום משל עצמי, מקום בו אני מיישמת מידי יום את כל הידע שצברתי – זה שנרכש באופן פורמלי באקדמיה, זה שהגיע עם השנים והנסיון, וגם זה הטבעי – שמגיע ממקום של אינטואיציה ונשמה.
    אספתי וגיבשתי וליקטתי סביבי את הצוות האיכותי, המסור והמקצועי ביותר שפגשתי בכל שנות עבודתי, ויחד אנו עובדות כיחידה אחת זורמת והרמונית, נעות בין הילדים, תומכות, אוהבות, מטפחות.

    אז מה תוכלו למצוא אצלנו בגן?

    תוכלו להתאהב ולהרגיש "בית" בתוך מרחב נעים, אסתטי, מרווח ומואר.
    תוכלו לפגוש כאן ילדים שאוהבים לשחק ביצירתיות במטבח ולחפור בארגז החול וגם כאלה שאוהבים לשבת סביב השולחן עם פאזלים או לוטו.
    2016-07-10 09.54.30תוכלו לראות, שיש לנו סדר יום קבוע שכולל מפגש ושעת סיפור, אבל שאנו מקשיבות גם לרוח החופשית שמניעה אותנו לצאת לטיולים ספונטניים לחורשה הקרובה ומזכירה לנו לזרום עם היום שמגיע ומצב הרוח של הילדים.
    תוכלו לטעום אוכל טבעי, בריא ומזין, שמכינה באהבה עינב הטבחית, וכל בוקר תוכלו להריח ריח של לחם טרי שנאפה בתנור…

    וחוץ מכל זה קורים אצלנו עוד המון דברים…

    אני יכולה לדבר ולדבר ולדבר על הגישות, הדרכים, “שיטות העבודה” שמנחות אותי ומעצבות את תפיסותיי, אך מתוך שאיפה לפשטות אתמקד בעיקר ורק אספר, שהעבודה שלנו בגן מתבססת על רגישות, דיוק, סבלנות והכלה לתהליכים והאמונה כי יש לראות את הילד במקום השלם שלו, כחלק ממי שחי בתוך משפחה, קהילה, חברה.

    יש לנו השנה עוד מקום אחד חביב לגמד או גמדה שיצטרפו אלינו, וההרשמה לשנת הלימודים הבאה כבר נפתחה. אני אשמח לפגוש ולהכיר את כולכם.

    הגן מיועד לגילאי שנתיים ומעלה, ואפשר להשאר כמה שרוצים

    אנחנו נמצאים בכרכור, ברחוב קדמה 76 (ליד השופרסל)

    אז בואו לבקר אותנו!

    לפרטים,

    גבריאלה 050-5587697 או במייל: gabigili2@gmail.com

    גן שלנו


    להגיב
  • ילדודאנס! מסיבת ריקודים להורים וילדים! 18.11 – שישי בצהריים, בפרדס חנה

    ילדודאנס! מסיבת ריקודים להורים וילדים!

    יום שישי, ה-18 לנובמבר, 15:00-19:00   –    ביה"ס רימון במתחם החקלאי    –      15 ש"ח בכניסה                                   

    *                        *                      *                                                                                                    

    אחרי הפסקה של שלוש שנים…

    המסורת שהתחלתי מזמן בראגה חוזרת לחיים…                                                          

    אחרי שהילדים גדלו עוד קצת – וגם נולדו חדשים                                                                                           

    חוזרים לרקוד יחד, עם הילדים                                                                                    

    יום שישי בצהריים, שעת בין הערביים… חלל ענק ומקום לכולם להשתולל

    מוזיקה שמבוגרים אוהבים וילדים שמחים (סבנטיז, אייטיז, ניינטיז, רגאיי, ישראלי)

    הזדמנות להיות שוב ילדים – ולהעביר לדור הבא את המוזיקה שגדלנו עליה

    (או סתם לצפות בהם רוקדים ולנוח עם בירה קרה ביד…)                                                                  

    15 ש"ח לכל אחד מגיל שנתיים (ילד שלישי במשפחה חינם)

    במקום יימכרו שיתה קרה וחמה לגדולים ולקטנים
    וכיבוד שמתאים (בריא ומשביע) במחירים נוחים                                                                             

    2011
    גיל בהריון (שני) מתחממת עם לירי בת השנתיים לפני הילדודאנס ב-2011 במסיבה גיל (בהריון רביעי) תרקוד עם לירי בת השבע וחצי ועוד שניים…

    ספרו להורים 😉                                                            

    לדף האירוע בפייסבוק


    להגיב
  • הקול שלי הוא אני – חוג פיתוח קול לילדים עם הזמרת והמנצחת רועית פלדנקרייז

    שלום,אני רועית פלדנקרייז, זמרת ומנצחת. גדלתי בפרדס חנה של שנות השמונים והיום אני מגדלת כאן את ילדי.

    בגיל 7 גיליתי לראשונה את החיבור שלי למוסיקה, כאשר מורה בביה"ס בו למדתי זיהתה בי כשרון מוסיקלי והחליטה ללמד אותי תווים ונגינת חלילית. מהר מאד הפכו התווים לשפה שניה ולעיתים אפילו ראשונה עבורי, ניגנתי בכל רגע פנוי, בהתלהבות ענקית.
    במקביל, התחלתי לשיר במקהלת בית הספר ופתאום גיליתי שהביטוי הקולי הוא אחד המדהימים עבורי.
    לאורך השנים שרתי במקהלות רבות וניגנתי על מספר כלים, עד שהצטרפתי למקהלת 'מורן' במושב בית יצחק, ושם הפכה המוסיקה למרכז חיי. במקהלה הופענו ברחבי הארץ והעולם, מתוך מחויבות אדירה למוסיקה ומתוך אהבה עצומה לשירה.

    לאחר שירותי הצבאי, החלטתי ללכת בכיוון נוסף וללמוד ניצוח תזמורת. למדתי תואר ראשון ושני בביה"ס הגבוה למוסיקה באוני' ת"א ובשנת 2011 הקמתי בבנימינה את 'תזמורת המושבות הישראלית', תזמורת קאמרית אשר שמה לה כמטרה עליונה את החינוך המוסיקלי באזורנו. היום התזמורת מופיעה בכל רחבי הארץ עם מקהלות וסולנים שונים ומקיימת קונצרטים רבים לקהילה.
    במקביל, אני עוסקת בחינוך מוסיקלי בפרדס חנה ובקונסרבטוריון בכפר סבא ומלמדת פיתוח קול, פסנתר לקטנטנים וכל מקצועות התאוריה המוסיקלית, כולל הכנה לבגרות.
    כמו כן, קריירת הניצוח שלי החלה לנסוק והשנה הוזמנתי לנצח על תזמורות בדרום אמריקה ובאירופה.

    השילוב של כל גווני המוסיקה, בשירה, ניצוח והוראה, נותן לי סיפוק אדיר ושומר על התשוקה למקצוע. לאחר 16 שנים של הוראת פיתוח קול, הבנתי שמדובר בכלי עוצמתי ביותר לביטוי מוסיקלי, פיזי ורגשי, ובחרתי להעמיק את שיטות הלימוד שלי בשילוב טכניקות מתחום היוגה והמדיטציה. המטרה העליונה שלי היא שכל תלמיד ותלמידה ירגישו נפלא ביחס לקול האישי (החיצוני והפנימי) שלהם וידעו שיש להם אפשרות להתבטא בכל תחום.

    השנה החלטתי לפתוח חוג חדש לפיתוח קול לגילאי 7-13. בגילאים אלו יש רצון מצד הילדים ללמוד שירה נכונה אך עדיין מוקדם להתחיל בשיעורים אישיים.
    החוג מיועד לילדים שאוהבים לשיר ושמרגישים שרוצים להתנסות בשירה משותפת. בחוג אנחנו לומדים נשימה נכונה, יציבה, שירה ללא מאמץ ועוד רבים נוספים. אנחנו מתנסים בתרגילי פיתוח קול עדינים ומותאמים לגיל, נחשפים לתווים ולשפות חדשות ובעיקר נהנים מהקול שלנו, כשהוא הכי מדויק. הילדים בחוג מביאים את עצמם לביטוי באמצעות השירה, מפתחים את הביטחון העצמי, מתגברים על חששות טבעיים בעמידה מול קהל ורוכשים כלים להקשבה עצמית והדדית. במהלך השנה אנו מקיימים קונצרטים לבני המשפחה בליווי פסנתר, על מנת ליהנות מפירות העבודה המשותפת.

    החוג מתקיים בכרכור בימי ד' בשעות 16:15-17:15 בקבוצה קטנה ואינטימית. קבוצה נוספת תיפתח במידת הצורך.

    רועיתלפרטים אנא צרו קשר בטלפון – 054-4818235 או במייל roit.feldenkreis@gmail.com

    תודה

    רועית


    להגיב
  • שנה טובה ומטורללת

    כשהיינו בפורטוגל, תכננו לפתוח "Natural Learning Environment" – מקום מבוסס משחק ולימוד מתוך רצון וחיקוי/עבודה עם מבוגרים שחוקרים בלהט את מה שהם אוהבים.

    ומאז שחזרנו לארץ, שמנו את הילדים במקום שהרגיש לנו הכי דומה לזה, הבית העגול. אנחנו גרים בחדרה, ליד הקניון החדש, מרחק הליכה מבית הספר (שם שאף פעם לא היה ברור לי, מדוע זה אינו "בית ילד"…). מול הבית שלנו יש גן שעשועים, בו אנו נפגשים כל אחה"צ עם ילדים מכל השכונה. בשישי במיוחד מגיעים כולם: אתיופים ודתיים, מזרחיים ואשכנזים, ילדים על אופניים חשמליות ועל קורקינט שבור, אימהות עם כיסוי ראש ועם בקושי בגדים על הגוף. אבות כועסים וחייכנים, ולא מעט כלבים… יוצא לי לא פעם לחלוק ספסל עם אמא של ילד שמשחק עם ילדי, ואנחנו מדברים לא מעט על בתי הספר של הילדים, על שיטות לימוד והסתגלות. לא אכנס עכשיו לטוב או רע, לגישות ועונשים ושאר סיפורים מעוררי חלחלה. אבל כן למכנה משותף מפחיד שאני פוגש ממש ברוב השיחות. רטלין. סם בעייתי מאוד שכופים על כ"כ הרבה ילדים ("בלי זה הוא לא נכנס לבית הספר"), חלקם מכיתה א' (!). כי כשהמערכת מקולקלת, צריך ילדים זומבים שיתאימו את עצמם אליה.
    מעניין אם השלב הבא יהיה לקשור אותם לשולחנות בשלשלאות…

    מאחל לכולם שנה טובה באמת. במיוחד לילדים באשר הם. אל תקשיבו למורים אם זה משעמם. פרקו כל עול, רוצו, צעקו, השתוללו, אתם ילדים. אל תתנו למערכת ליישר אתכם, עקמו אותה. אל תאבדו את השמחה, היצירתיות והכשרון המדהים שלכם הזה, לחיות ברגע.
    ולמבוגרים – מאחל בדיוק את אותו הדבר…

    שנה טובה ומטורללת!


    להגיב
  • בא בחשבון – שיעורים פרטיים יחודיים במתמטיקה

    אני אוהב מתמטיקה.
    כן, באמת!
    מתמטיקה היא הבסיס למוזיקה, לשירה, לפילוסופיה וגם ליופי.
    אך דרך הלימוד שלה ברוב העולם יוצרת אנטגוניזם
    וכמה רתיעה יש ממנה אצל כ"כ הרבה ילדים (וגם מבוגרים…)

    כמה חבל…

    אני רואי, בן 45, אוהב מתמטיקה מילדות ומלמד שיעורים פרטיים לסירוגין ב-20 השנה האחרונות.
    אבל הרבה לפני שאני מלמד, אני משתדל "להדביק" את הילד באהבה שלי. להראות לו את היופי שבמתמטיקה דרך דוגמאות ממשיות מהחיים (כמו לקחת נער בן 16 שלא הצליח להבין מה הם וקטורים – לשחק סנוקר – שגם שם יש כיוון ועוצמה).
    הבנתי ב-20 מהשנה האחרונות, שלא יעזור להשקות אדמה חרבה אלא צריך להסתכל לה בשורשים.
    שהעלאת הבטחון והערך העצמי אצל ילד יעשו 90% מהעבודה.
    שאם אוכל לגרום לילד לאהוב מתמטיקה ולרצות ללמוד יותר ממנה – הכול יבוא יותר בקלות.

    אני מלמד דרך משחקים (כמו מונופול של פעם). דרך דוגמאות מחיי הילדים (כדי להבין מינוסים לדוגמא "אם את רוצה לקנות שמלה חדשה שעולה 40 ש"ח ויש לך רק 25, כמה תצטרכי לבקש מאמא"?) וגם דרך תנועה (הכי כיף ללמוד את ציר המספרים על מרצפות הבית המרובעות ולמקם בהם חפצים).

    Tower_of_Hanoi[1]

    אני מלמד ילדים מגיל גן ועד כיתה י' בביתם שלהם (יכול גם להכין לבגרות 3 יח').

    מוזמנים להתקשר אלי: 052-4636456  או לשלוח חידה או מייל royema@gmail.com

    רואי

    [בתמונה למעלה – הדרך באמצעותה אני מלמד ילדים על שברים]


    להגיב
  • תלמידים מציגים חדשנות – תערוכת הפרויקטים השנתית בחממה האקולוגית בעין שמר

    תלמידים מציגים חדשנות!

    הזמנה לתערוכת הפרויקטים השנתית בחממה האקולוגית בעין שמר

    בכל שנה מפיקים תלמידי החווה תערוכה שנתית, במסגרתה הם מציגים את הפרויקטים, המחקרים וההמצאות עליהם עבדו לאורך השנה.

    השנה, תיערך התערוכה ביום ג', 24/5, בשעות 15:30-18:00

    התלמידים יציגו מגוון פרויקטים מרתקים העוסקים בנושאים חדשניים ובאתגרים בחיבור למפעלים, יזמים, מומחים וחוקרים מהסביבה.

    בין הנושאים אותם יציגו התלמידים:

    חקלאות מתקדמת, חקלאות מדייקת, ביו-מימיקרי: פתרונות בהשראת הטבע, טיפול במים, חקלאות ימית, צמחי מרפא ושמנים אתריים, קיימות, הדברה ביולוגית, עיצוב והדפסה בתלת מימד, Makers, הידרופוניקה וחקלאות ללא קרקע.

    בתערוכה ישתתפו תלמידים מבתי הספר מבואות עירון, גוונים, א-שאפעי, חקלאי פרדס חנה, הדמוקרטי שבילים פרדס חנה, אולפנה כפר פינס, אל דהראת, חוף הכרמל, חקלאי ימה, אבן חלדון, כפר הנוער תו"ם חרב לאת, כפר הנוער אלוני יצחק, ביר אל סיכה, אל קודס, אל חכמה, אל פארוק.

    התערוכה פתוחה לכל המתעניינים בחדשנות חינוכית-חקלאית ומדעית!

    הכניסה חופשית.

    לפרטים נוספים, מוזמנים לפנות אלינו:

    דף המידע באתר החממה >

    טלפון: 04-6374160 

    מייל: hamama@mevoot-eron.org 

    או בפייסבוק בדף "החממה האקולוגית בעין שמר"

    נשמח לראותכם!

    אירוע הצגת פרויקטים בחממה בעין שמר


    להגיב
  • מערכת הגיל הרך בקיבוץ משמרות

    החלה ההרשמה לשנת הלימודים תשע"ז!

    בלב הקיבוץ באווירה פסטורלית חמה ואוהבת ממוקמת מערכת גני הילדים של הגיל הרך בקיבוץ משמרות.

    המערכת מלווה במנהלת מקצועית וביועצת חינוכית צמודה. בגנים גננות מוסמכות וצוותים מקצועיים, מתקיימים טיולים ברחבי הקיבוץ, יש פינת חי, מסיבות משותפות לכלל הגנים, חוגים ופעילויות.
    לילדים מוגשות ארוחות טריות ומזינות.

    גילאי הילדים במערכת הינם מגיל 6 חודשים ועד 9 שנים (גני ילדים + צהרון לכיתות א'-ג').

    הגנים עובדים 6 ימים בשבוע (ימי א' עד ה') בין השעות 07:00-16:00 עם אפשרות להארכה עד 17:00 ובימי ו' בין השעות 07:00-13:00.

    המערכת פועלת במרבית ימות השנה כולל ערבי חג וחול המועד פסח.

    במהלך חופשת הקיץ, בסוף אוגוסט, הגנים סגורים ל-12 ימים בלבד.

    לפרטים נוספים ומידע על מקום פנוי ניתן להתקשר לנדין: 04-6374807 או לנייד: 052-3275658

    נשמח לראותכם אצלנו,

    הגיל הרך קיבוץ משמרות


    להגיב
  • מתמטיקה מושחתת – 2

    כשעדיין ניהלנו יחד את מושבה, רונית ואני, תמיד התווכחנו על נחיצותה של המתמטיקה בחיים. כמעריץ גדול של מתמטיקה תמיד טענתי, שהדרך בה מלמדים אותה היא הבעיה… ועל זה שנינו תמיד הסכמנו. אז אחרי שרונית העלתה את החלק הראשון בסדרת מאמרי המתמטיקה המושחתת של דני לסרי ממש מזמן, הנה החלק השני…

    ————————————-

    [דני לסרי]

    כששואלים ילד שמתחיל לדבר מאין הוא מכיר את המילה "סוס", הוא יגיד שהוא יודע מעצמו, שאף אחד לא אמר לו. והוא יתעקש על כך בעקשנות שאנו עשויים לפרש כילדותיות, או סתם גאוותנות.

    אבל באמת לא סתם הוא מתעקש: יש מובן עמוק שבו הוא צודק – הוא זה שהמציא את המילה "סוס". כי אף על פי שהמילה סוס הייתה שם בסביבה, בשפה, כחלק מן האקלים שבו גדל, הוא היה צריך להמציא אותה מחדש בנפשו. גם אם היה שם מישהו שהצביע ואמר לו "הנה, זה סוס" עדיין זה היה מחוסר משמעות מבחינתו עד שהבשיל בתוכו משהו.

    וכשהבשיל המשהו הזה והוא למד את המילה סוס, הוא לא למד אותה כי מישהו אמר לו – העביר לי מידע "זה סוס" – הוא למד אותה כי הוא שמע אותה מאות פעמים לפני כן. בהתחלה היא הייתה חלושה, לא מובנת, לא מחוברת, ואט אט היא בקעה מתוך הערפל עד שמילאה את תודעתו. היא הבשילה בצד מילים אחרות, ובצד מיומנויות שפתיות ואחרות שרבות מהן כבר היו טבועות בנפשו, ואז יום אחד, בכוח יצירתו הוא גילה אותה בנפשו. משם דלה אותה בביטחון של הרגשה וידיעה, מביא אותה בו זמנית גם מן המעמקים ההיסטוריים שבהם נוצרה לראשונה, ואשר לשם גם מחוברים שורשי נפשו.

    וכשהוא אומר לפיכך "אני גיליתי את המלה סוס" הוא צודק, הוא אכן המציא אותה מחדש.

    * * *

    רק שאת הביטחון הזה שהמילה "סוס" היא מילה שלו, שייכת אליו באופן העמוק שבו יצירה שייכת לממציא שלה, הוא לא יתמיד להחזיק לאורך זמן. במוקדם או במאוחר הוא יפנים את המסר שהשפה, כמו גם חלקים כל כך נכבדים אחרים של העולם, שייכים לאחרים, ואם יהיה נחמד הם יתנו לו רשות להשתמש בה.

    אותו דבר לגבי המתמטיקה. כשפוצחת ההבנה המתמטית של הילד היא מופיעה אצלו כיכולת, כראייה, כהבנה, משהו ששיך אליו לחלוטין, שהוא מרגיש חלק ממנו, כמו יד או רגל. הוא מבין, הוא יודע, הוא רואה. אף אחד לא מלמד אותו – כמו דברים רבים אחרים, המתמטיקה היא חלק מאוצר חייו, משפתו, משייכותו לאדמה, מהרגשתו, כשרונו ועוצמתו.

    אבל השנים עושות את שלהן. הוא לומד, (ונדמה לי שאין מקום שבו הוא לומד את זה באופן כל כך קיצוני כמו בעולם המתמטיקה), שבעצם המתמטיקה לא שייכת אליו, היא שייכת למורה. היא תתקן אותו, היא תגיד לו שהוא טועה, היא תאשר אם עשה טוב או עשה רע. מתוך כך הוא ילמד לחשוד בעצמו, לא להאמין לעצמו, לא לסמוך על הרגשתו, על ראייתו, על הבנתו. בסופו של דבר הוא יסתובב בארץ המתמטיקה כמו שמסתובב זר בארץ לא שלו.

    אכן, הוא נושל מנחלתו.

    האם זה נעשה בכוונה, או שזו סתם אי שימת לב של המבוגרים?

    * * *

    מכל מקום, כשזה יגיע לשלב הזה הוא עשוי לעשות טעויות מן הסוג שג'והן הולט מזכיר בספרו "כיצד נכשלים ילדים": "אם יש לך 6 קנקנים, ואתה רוצה לשפוך 2/3 ליטר לימון לכל קנקן, לכמה מיץ לימון תצטרך? תשובתו הייתה 18 ליטר. שאלתי: כמה בכל קנקן? שני שלישים של ליטר. אמרתי: האם זה פחות או יותר מליטר אחד? פחות. אמרתי: וכמה קנקנים יש? שישה. אמרתי: על כן זה לא הגיוני. הוא משך בכתפיו ואמר: אולי, אבל כך זה יוצא לפי השיטה."

    זה חוסר האכפתיות וחוסר השייכות שיוצר את התשובות המוזרות האלה. בטח, הוא משתמש באיזו טכניקה, אבל באופן עיוור, בלא שום אחריות לתוצאה. אין לו תחושת אורינטציה, מוכרות, ראייה. הוא מסתובב בעיר זרה ופולט תשובות באותה אי-אחריות שבה זורקים את הזבל במדינה זרה – זה לא שלי, 18 ליטר.

    ומדוע לא אכפת לו?

    כי הוא למד מתמטיקה בתוך הקשר מכאני-הישרדותי – אקלים של אי-אכפתיות עקרונית, שבו הערך הגבוה ביותר לאדם, זה של החירות והעניין, נגנב יחד עם תחושת השייכות שלו. ומדוע שיהיה אכפת לו? רק כי הוא צריך להצליח במבחן? זו לא סיבה ראויה. זו סיבה שמחנכת לרדידות נפשית.

    האם אתם מפקפקים בכך שזו החוויה של רוב ילדי בית ספר? האם אתם מוכנים לבדוק את האפשרות שזו לא הייתה החוויה שהילד נכנס אתה לבית ספר (או לגן)?

    * * *

    תייר מגיע לעיר חדשה בטיול מאורגן. האוטובוס לוקח אותו למלון, ובצהרים לוקח אותו למסעדה ומחזיר אותו למלון. לכאורה התייר הזה יודע איך להגיע מן המלון למסעדה. הוא הביט מן החלון של האוטובוס, לפחות במידה מסוימת הוא מכיר את העיר. ולא כך הוא. העיר הרב ממדית מצטמצמת עבורו לשתי נקודות שהקו ביניהן אובד בחלל. שני דברים חסרים לו כדי להכיר את העיר: האקטיביות ותחושת הרצף במרחב.

    היות והקו לא משובץ בתוך מרחב מוכר אין שום משמעות למסוימותו של הקו, באותה המידה הוא היה יכול להיות פרוש בכיוון אחר, בעיר אחרת, זה לא היה משנה. הדרך הממשית להגיע מנקודה אחת לנקודה אחרת כוללת את ההתייחסות לכל הפניות האפשריות שלא נעשו, לפרישת הכבישים האחרים, הבתים האחרים. על מנת להכיר את העיר עליו ללכת לאיבוד בתוכה, להכיר לא רק את הדרך מא' לב' אלא גם את כל המרחב האחר שביחס אליו פרוש הקו, את כל מוקדי ההחלטה שבהם הוא בוחר ללכת בדרך זו ולא אחרת ורואה לאן זה מוביל אותו. זה חייב להיות משהו פעיל שבו לתנועתו יש משמעות, זה חייב להיות חלק מדיאלוג.

    ודיאלוג הוא גישוש, הוא רצף, הוא אף פעם לא שחור ולבן.

    כך גם במתמטיקה ההתמצאות דורשת שיטוטים, בדיקות, טעיות, מחקר שנותן לה את הרב ממדיות שלה. לא מספיק שהילד ידע טכניקה להגיע משאלה לתשובה, חשוב שירגיש את הקשר ביניהם, ומדוע נבחרה דווקא דרך זו ולא דרך אחרת, ומה היה קורה אם היה פונה בדרך אחרת. לכן כאשר אני עובד עם ילד והוא פונה בכיוון "לא נכון" אני פונה אתו, רואה לאן זה מגיע, ומאפשר לו לראות אם זה המקום שאליו הוא רצה להגיע.

    התמצאות היא לא עניין חד ערכי נקודתי. היא מתפרשת על פני מישור, היא חלק מרצף. כדי לשמור על שיווי משקל אדם כל הזמן נופל ומתקן. הוא לא עומד באופן סטטי בנקודה המדויקת של השיווי משקל ולא זז משם – אם זה היה כך אז הוא היה מאבד לחלוטין את הגמישות שלו, כל משב רוח היה מפיל אותו, הוא לא היה מחזיק מעמד בעולם דינמי. אבל הרבה פעמים זה המקום שאליו נקלעים ילדים שלומדים מתמטיקה, הם מאבדים לחלוטין את הגמישות שלהם. הם מכירים רק את התשובה המדויקת, ומעבר לזה – תהום. התמצאות חייבת להתפרש על פני המרחב, תוך שמירה על תחושת הרצף. היא לא יכולה להיות קפיצה מן הכלום אל המשהו, היא תנועה. הילד שרוצה להבין מנסה להרגיש את הרצף, את התפתחות, את הדינמיקה, מה קורה כשמזיזים את זה קצת ומה קורה כשמזיזים את זה קצת. וכך כשהוא טועה הוא לא ישר נופל לתהום הוא מחליק הצידה והוא יכול לזהות את ה"הצידה" הזה ביחס לטעות שלו, זה חלק מן הרצף.

    לתחושת השייכות הזו מגיע הילד כשלא מפריעים לו לשחק עם מספרים, לעשות בהם ניסויים, לראות איך הם מתפתחים. ומה שחשוב במשחקים היצירתיים הללו אלה שני הדברים, גם עצם האקטיביות של מי שמשחק ומנסה, שהוא מבין את החיפוש של עצמו ובמילא גם את התשובות שחיפוש זה מניב, אבל גם ההרגשה של הרצף. הוא יספור עד מאה, עד אלף, אפילו שכביכול העיקרון מובן לו, כי מתוך כך הוא קונה את תחושת הרצף. הוא יחזור ויפרק את המספרים, כך שאם יפלו לו מן הידיים הוא יוכל להרכיב אותם מחדש. מתוך כך גם תהיה לו תחושה בסיסית ש35 לא יכול להיות התשובה הנכונה ל16 ועוד 18, לא בגלל שזה לא הפתרון שכתוב בספר, אלא בגלל שירגיש, אפילו בלי לתת לעצמו דין וחשבון, שלא יכול להיות שמספר זוגי עם מספר זוגי ייתן מספר לא זוגי.

    הילד יכול להרגיש את כל זה כשהוא מרגיש ביטחון של התמצאות בעולם שהוא שלו. כשהוא ממשיך להישען על ההרגשה שלו באמון גדול בעצמו ובראייתו, כשאין לא בעיה ללכת לאיבוד בעולם הזה, כי זה הבית שלו, וגם אם הרחיק לכת וטעה והתבלבל, הוא מריח את המרכז ומסוגל לשוב אליו.

    * * *

    כמובן כל זה לא יכול לקרות במציאות שבה אסור לטעות. שבה הטעות היא חטא. מציאות הישרדותית של חיים ומוות שבה לכל טעות יש מחיר כואב.

    מחקרים רבים שנעשו על המשגות מוטעות (misconceptions) של ילדים הראו שבעצם רוב ה"טעויות" הן טעויות שיטתיות הנובעות מהבנה ולא מאי הבנה. רק שההבנה היא הבנה אלטרנטיבית (וכך יש שמכנים זאת בשם המשגות אלטרנטיביות במקום המשגות מוטעות). כך שבאופן פרדוכסלי מה ש"מפריע" לילד לפתור נכון זה ההבנה שלו.

    אני חושב שהרבה ממכוני הבגרות הפנימו את העניין הזה והגיעו למסקנה שהפתרון ל"בעיית ההבנה" היא פשוט למחוק את ההבנה – ללמד את הילד לא להישען על עצמו בכלל – רק על הטכניקה והסמכות של הטכניקה.

    יופי למכוני הבגרות.

    כל כך עצוב לילד, למתמטיקה.

    אולי כדאי להבין מחדש מה המשמעות של המילה הזו "להפריע" ומה קורה כאשר מנסים למחוק את ההפרעה.

    * * *

    כשילד אומר לי שחמש לחלק לשתיים זה שלוש, האתגר שלי הוא לא למחוק את הטעות שלו ולשים תחת זה את התשובה הנכונה, אלא קודם כל להבין את מה שהוא רוצה ללמד אותי. כי מה שאני תופס כאי-הבנה שלו, והוא בעצם הבנה אלטרנטיבית שלו, עתיד להפרות אותי, אם רק אדע לפגוש אותו. הוא לא סתם אמר שלוש. הוא ראה משהו. אמנם משהו שונה ממה שאני רואה, אבל הוא ראה, ואני רוצה לעזור לו לראות, לא להחליף את הראיה שלו בידיעה מכאנית. אני רוצה לעזור לו לשכלל את הראיה שלו, לעזור לו לחזק את האמון בראיה שלו, ולא להחליש אותו.

    ללכת אחרי מישהו שיודע מחמיץ את נקודת המוצא של מי שלא יודע. היודע כבר לא רואה את מה שהוא לא יודע. אבל בשביל מי שעדיין לא יודע, כל האפשרויות לגיטימיות, הוא עדיין לא מוסלל, והמרחב כולו פתוח לפני עיניו.

    הראיה המשוכללת צומחת מן הראיה הפחות משוכללת, היא לא צומחת מאי-ראיה. מטרת העיסוק במתמטיקה היא לא שהילד יהיה פחות בטוח בעצמו, אלא שיהיה יותר בטוח בעצמו, עד כדי כך בטוח בעצמו שיהיה מוכן לנסות, לטעות, להרגיש שהוא טועה ולשכלל את ראייתו. באופן זה ה"טעות" כביכול, היא הגרעין למה שבהמשך יהיה "לא-טעות". דומה הדבר לסירת מפרש, העיקר בהתחלה זה להתחיל לנוע, אחרי שהיא נעה זה כבר פרט קטן לסובב אותה, כי עצם התנופה מאפשר לסבוב ההגה להיות בעל משמעות. אבל לפני התנועה, סיבוב ההגה הוא חסר משמעות ולא יסובב את הסירה. גם כאן, זה בכלל לא משנה אם הוא ראה בכיוון הנכון או לא, מה שחשוב שהוא ראה משהו, ועל המשהו הזה שהוא ראה, גם אם הוא קטן, גם אם הוא בכיוון הלא נכון, יכולה התנופה לרכב. זה הגרעין שעליו עתידה להבנות גאונותו המתמטית.

    וכך כשהוא אומר לי שחמש לחלק לשתיים זה שלו, תפקידי הוא לגלות שהוא צודק – לא שיחדל להאמין בעצמו אלא שיעמיק להאמין בעצמו. תפקידי להיות אתו בראיה שלו. לראות שאכן חמש לחלק לשתיים, זה שתיים ושלוש. ומדוע לא אמרתי שאני מתכוון לחלק את חמש לחלקים שווים?

    * * *

    וכך אני רואה שאחד הדברים הקשים ביותר שעושים המבוגרים לילדים, זה לחנך אותם לא להאמין לעצמם. לא להאמין לגופם, לא להאמין להרגשתם, לא לסמוך על עצמם, לא לראות בעצמם מקור של טוב ושפיות. באופן שיטתי לגמרי הם מרסקים את המקור היוצר שלהם, את עצמאותם, עצמיותם, עוצמתם. מתייחסים לילד ולהרגשתו כמשהו של ילדות – " עד החתונה זה יעבור".

    ואני שואל על רקע זה איך אפשר ללמד מתמטיקה בלי לסרס את הילד תחילה. איך אפשר, כשילד אומר דבר מה שמבחינה מתמטית הוא טעות, לתמוך בו בלי לגנוב ממנו את זכות הבעלות על המתמטיקה, איך אפשר לעזור לו להשתכלל, לדייק יותר, מבלי למחוק אותו תחילה?

    כשילד מגיע לכתה א' הוא כבר יודע הרבה על מספרים. זה לא יעזור שהמורה המיומנת תגיד לו "תשכח את כל מה שאתה יודע, אני עומדת ללמד אותך הכל מחדש ובצורה מסודרת". בדמיון שלה היא רואה שולחן מבולגן שהיא רוצה להוריד ממנו את כל המבלבל, כדי להניח את הדברים מחדש בערמות מסודרות. יש בזה הגיון כשזה נוגע לשולחנות, אבל זה לחלוטין מופרך כשמדובר בבני אדם. הילד הוא מנוע של הבנה, מלא בהיסטוריה של ראייה והרגשה. כל עובדה מתמטית חדשה שתגיד לו המורה תעוכל ותעובד ותובן על ידי המכלול השלם של מי שהוא, ניסיון חייו וכשרונו. הוא לא בא לכיתה ריק, יש לו כבר אינספור הבנות, רגשות, גרעיני מושגים. הוא לא יכול לזרוק את ניסיון חייו והבנתו החוצה, הבלגן הזה שהיא רוצה לנקות כדי להתחיל מחדש זה הוא עצמו. היא רוצה לנקות את הייחודיות שלו, את האופן האישי שלו להבין דברים. וככה, כמו דחפור מיומן, היא תיישר את השטח, אצלו ואצל עוד שלושים ילדים שיושבים לידו. הבעיה היא לא שהיא לא יודעת מתמטיקה או לא יודעת ללמד מתמטיקה, הבעיה היא שהיא יודעת יותר מדי. ורק את הדבר האחד הזה היא לא יודעת מספיק: שהיא לא יודעת.

    ועולה השאלה, אם כן, איך אפשר לעזור לילד להשתכלל בלי לשבור את רוחו ורצונו, בלי לגנוב ממנו את האינטואיציה, ותחושת האורינטציה, איך אפשר להגדיל אותו בעולם המתמטיקה מבלי לעשותו כזר בארץ נוכריה?

    * * *

    אסור לוותר על הרגשות, על ההבנה, על הראייה, על תחושת היופי והמשמעות. וכמו שכבר אמרתי במאמרי הקודם, המתמטיקה היא סמל האמת והזדמנות לתרגל יושר. אצילות שאפשר לטפח הרבה לפני שמטפחים מיומנות טכנית. מתוך כך גם יכולה להיות למיומנות טכנית משמעות, אבל בלי זה היא משחיתה.

    לשרוד בכל מחיר זו חכמה קטנה. כל שבלול יודע לעשות את זה. החכמה היא לחיות כאנשים. ולהיות איש, זה לראות, זה להרגיש, זה להאמין, ולפעול בתוך עולם שהוא בעל משמעות. זה לראות, זה ליהנות מן היופי, זה להתענג, ולחוות את העולם כמקום של הגשמה, ולא רק כמרחב הישרדותי שצריך להסתדר בתוכו. להיות איש, זה להבין שערכים הם לא עוד מצרך או לבוש מגן העושה אותנו ראויים בעיני אנשים אחרים, זה להבין שערך הוא מידה, הוא עוצמה אישית, הוא נוכחות, הוא אצילות.

    והמתמטיקה היא הזדמנות, היא יכולה להיות מקום של חקירה משותפת, מרחב שבו אדם לומד להיות מדויק כאומנות, כערך, כמידה של יושר. מקום שאפשר להניח בו בצד את מושגי הצדק והעוול, הדרמות של הכוחות והמניפולציות לטובת החוכמה.

    היום, בשביל רבים, המתמטיקה היא בדיוק ההפך מזה – קיר אטום סתום. ולא מכיוון שלא היו בשיעורי מתמטיקה, אדרבא, כי הם היו בשיעורים רבים מדי.

    * * *

    גם אם יש הרבה ילדים בעולם ממש לא משתמע מכך שחינוך צריך להיות חינוך להמונים. חינוך להמונים הוא דבר וסתירתו. כדי לעזור לילד לטפח את מידותיו הוא חייב להיות יחיד לאינסוף ולקבל יחס אישי לחלוטין. הוא צריך שיראו אותו, שיתייחסו אליו לא כאל "התלמיד שמעון". אין דבר כזה "התלמיד שמעון", זו פיקציה שמערכת החינוך המציאה. ואילו הוא, שמעון הממשי, זקוק שיתייחסו אליו ברצינות, לא בתור אחד מתוך אלף, אלא בתור האחד. אפילו בתור האחד שמסוגל להשהות את גאוותו ולהיות אחד מאלף.

    אני זוכר שבילדותי הייתי משוכנע שכל המבוגרים, ההורים, ראשי הממשלה, המורים, עשויים חטיבה אחת ומנהלים ישיבות כיצד יש לנהל את העולם. לא הבנתי בדיוק איך זה עובד, מתי הם נפגשים, חשבתי אולי בלילה או אולי במקום הזה שהולכים אליו המבוגרים במשך היום – ב"עבודה". הייתי בטוח שכקבוצה של אנשים מבוגרים הם גם מייחדים זמן לבחון אותנו, הילדים, יושבים ומדברים על כל ילד, רואים כמה התקדם, ואיזה עוד דברים צריך להכין לו כדי שימשיך להתקדם. הייתי משוכנע הם מתקשרים זה עם זה כדי לדבר עלינו, ושאכפת להם באופן עמוק ויסודי, שהם פנויים לטפל בנו. ורק בדיעבד הבנתי שעולם המבוגרים הוא מסכת מסוכסכת, שאנשים הרבה יותר מדי עסוקים בעצמם מכדי לחשוב באמת ובאופן רציני על כל ילד. שבאמת לא אכפת להם. הם עסוקים מדי בהישרדות.

    חינוך לא צריך להיות חינוך להמונים. "חינוך להמונים" מעלה על הדעת את המרחב ההישרדותי על כל מאבקי הקיום שלו. חינוך צריך להיות חלק ממרחב יצירתי – מקום בו לכל מורה, מבוגר, איש צוות, יש מרחב להתפנות באופן עמוק ובלי לחץ. אין לזה שום קשר לכמות הילדים. אין שום אילוץ שבעולם שמצדיק חינוך להמונים. חישבו רק על כמות השעות שילד ממוצע מבלה בשיעורי מתמטיקה במשך שתים עשרה שנות בית הספר. לפי החישוב שלי זה מסתכם בכאלפיים שעות. אלפיים שעות שבמקום להתחבר למנוע של הילד, עמלים לכבות אותו, לרסן אותו ולהניע אותו מבחוץ. כדי להגיע לרמה של מתמטיקה תיכונית עם הבנה עמוקה לא צריך יותר מאשר עשירית מזה, מאתיים שעות של למידה מתוך רצון ועניין, מתוך בחירה ואהבה, מאתיים שעות של מפגשים משמעותיים הקורים באופן דיאלוגי, מאוורר, חקירתי, ישר. כל השאר עושה דברים מיותרים ומזיקים.

    ——————————————-

    דני לסרידני לסרי – מחנך וסופר, אב לארבעה, יזם וניהל את בית ספר מיתר, מרכז את האקדמיה הדיאלוגית, מבין ספריו: "חינוך בביצת הפתעה", "הארות לפילוסופיה של נוודים", "באיזה גודל רואה אותנו אלוהים", "פינוקיו יורד מן הפסים", "מקום לגדול".


    להגיב
  • חינוך בעד האדם

    [דני לסרי]

    מאז שהתחלתי לעבוד עם ילדים אני במנוסה.

    בלי לשם לב, מצאתי את עצמי מתייחס לעצמי כפושע, וסיגלתי את הליכותיו של מי שצריך להצניע את אמיתות חייו. היה נדמה שאני עושה את זה כדי שיתאפשר לי להמשיך לעבוד עם ילדים, אבל אני חושש שזה הלך עמוק יותר מזה – חשתי כמו ילד שברח מן השיעור, ואם לא ייזהר, תכף עתיד איזה מבוגר אחראי למשוך באוזניו כל הדרך עד למנהלת.

    וזה מוזר, כי על פניו נדמה שדווקא אמרתי דברים די לא מקובלים, ופה ושם גם הרגזתי אנשים. אבל באמת, השתדלתי תמיד לרכך, לפייס, להגיד דברים באופן כזה שישאירו לי את החופש לסגת בכל רגע. אני לא איש מלחמה, לא שייך אלי לנפנף בדגלים, להכריז אמיתות, להיגרר לוויכוחים אידיאולוגיים. אף על פי שמצאתי את עצמי לא פעם בחזית, מטבעי אני נחבא אל הכלים, מעדיף את המפגש האינטימי והדיאלוג החי, על פני ההרצאה מול ציבור. עימותים ציבוריים מפחידים אותי, קולות רמים שנאמרים בטון צודק מקפלים אותי פנימה. פעם זה היה עמוק כל כך עד כי הילדים לבדם השביעו את רעבוני לחברה, אחר כך למדתי למצוא מזור גם בחברתם של מבוגרים.

    למדתי, אם כן, לדבר בשפה התקנית. לדבר כאילו אני מן הצד של המבוגרים האחראיים, וביחד אנחנו בוחנים את "טובת הילד" וכל זה. השתדלתי לא לפגוע באיש, למצוא תמיד איך בעצם, גם אם לא מסכימים על הדרך, הרי לפחות בכוונה אנו שותפים, והרי אני עוד איש חינוך הגון הנמצא בקהלם. אבל מתחת למעטה המהוגן הזה, לא הפסקתי לחוש שאני במנוסה, מגן על סוד.

    עם השנים נעשיתי אומן בדיבור הכפול הזה. אנשים התייחסו אלי ברצינות, לא ביקשו לראות את תעודותיי, אפילו היו מצמידים לשמי את תואר הדוקטור בלי לשאול אם אכן כך. יכולתי לשבת עם מפקחת, למשל, אשר מתחת לאפה שיחקו ילדים בבוץ, ולתרגם לה את כל זה באופן כזה שהדוח שלה התמלא במילים גבוהות על לימוד מתמטיקה היסטוריה ופיסיקה. זו הייתה שותפות של פושעים, אני שהחבאתי את האמת (הם סתם שיחקו בבוץ), והיא שהעמידה פנים שהיא פתוחה, נאורה, ודווקא אוהבת ילדים.

    אבל היום אני רוצה להפסיק לברוח, לצאת מן הארון, כמו שאומרים. עוד מעט אהיה בן חמישים. וגם אם אחזור לסורי, לפחות במעמד זה, אני מבקש להיות ישר.

    הנה, אם כן, שלושה דברים פשוטים שאני מאמין בהם בנוגע לגידול ילדים, ושבהם שוב איני רוצה להסתתר.

    אגב כך אני גם רוצה לענות לאנשים שכועסים עלי שאני כל כך לא אופטימי לגבי אפשרות השינוי של מערכת החינוך. לא ביקשתי להיות ביקורתי לשם השעשוע האינטלקטואלי שבדבר. אם רואים אתם שמה שאני מציג כאן בהמשך אכן אפשרי שיקרה במערכת החינוך, לכו על זה במלוא אמונתכם. אבל, אנא מכם, זה לא מסוג הדברים שסובלים עשייה מתפשרת. לעצור בחצי הדרך אל המעיין ישאיר את הילדים צמאים כשהיו. רק התחזות פוליטית שאיבדה עניין במציאות, יכולה להתהדר במין דבר כזה כאילו הושג איזה הישג הראוי לתשבחות. ביושר אני מדבר אליכם, היו ישרים גם אתם איתי.

    הדבר הראשון: ילדים הם לא מבוגרים שטרם הבשילו, וחייהם הם לא מסדרון בדרך אל הבגרות. עכשיו הם חיים, וכאן ועכשיו הם זקוקים לאיכות חיים. חייהם יקרים וראויים לכבוד בזכות עצמם.

    ואם צריך למצוא צידוקים לגישה זו אפשר לומר כל מני:

    שהילד הוא אבי האדם ומה שחווה בילדותו עתיד להשפיע על כל חייו,

    שגם אם נניח שבעתיד הוא יצטרך לשלם על אושר ילדותו בסבל בגרותו, אין סיבה להעדיף את הבגרות על פני הילדות. גם הילדות היא פרק זמן ארוך, שבמונחים פסיכולוגיים אולי הוא ארוך אף יותר. והרי הילדות כל כך עשירה בצבעים וטעמים, כל דבר חי בה יותר.

    מה גם שאין שוב הבטחה שאם ניקח את אושרם היום בכל מני פרקטיקות של "הכנה לחיים", זה יביא להם בגרות מאושרת. למעשה, המציאות מראה את ההפך מכך. ואם ממילא אין הבטחה, אז בוודאי שעדיף להשקיע בזה שיחיו טוב עכשיו.

    אבל כל אלה הם רק תירוצים, והאמת הפשוטה היא שאם הדבר הזה צריך צידוקים, כבר הוא נפגם בלבו. הם כאן לפניי, הילדים, אחרותם האמיצה קוראת ללבי, ואחריותי פוגשת את ליבם.

    זה הדבר הראוי להם. לשם מתנקז כל ניסיוני החינוכי, על זה אני עובד כשאני מבקש ליצור מצע פורה לבריאותם הגופנית, הנפשית והרוחנית: מבקש אני מרחב שיאפשר להם לחיות את חייהם באופן עמוק וממצה. איני צריך שום תרוץ לכך.

    מאמירה פשוטה זו נגזרים כמה וכמה דברים, שגם הם לא מסובכים. הם נוגעים לאופן שבו ניתן לתמוך באיכות החיים של ילדים:

    מרחב שייכות ביתי: ילדים זקוקים למרחב של שייכות. זה המצע שבו הם יכולים לפרוח למלוא חיותם וייחודיותם. למצע הזה צריך להיות ריח של בית, לא של מוסד. בתור שכזה הוא לא יכול להיות גדול מדי, (לכל היותר מאה ילדים לטעמי, וגם זה תלוי בגיל), ומטבעו הוא נעדר את כל אותם גינוני פורמאליות וציבוריות, הדוחקים את הילד לבדידות. כבית שני, הוא יותר דומה למשפחה מורחבת, כפר קטן של ילדים, מאשר מוסד חינוכי. בית כזה מתאפיין ב"מלאותו" – אין הוא רק חלל מגורים ריק – אלא נוכחות מברכת, הקורנת הן ממנהיגותם של המבוגרים, והן מאיכות האינטראקציה בין ילדים. כאן הם יכולים לשקוד על ייחודיותם, להיות עדים לאחרים, ולהתברך בזה שהם עצמם נראים. הם יכולים להרגיש את האכפתיות במובנה העמוק ביותר, וממילא זה עושה גם אותם אכפתיים ונותנים כלפי זולתם. הנתינה ללא ספק חיונית לאיכות חייהם. הם לא יכולים לחיות רק כצרכנים. המקום הזה מכבד לא רק באווירתו האנושית, אלא גם באופן בו הוא בנוי ומאורגן – במהותו זהו מקום תומך חיים, שהיופי ותשומת הלב המקרינים מקירותיו עונים כהד לדופק החיים היומיומי הממלא את חללי חדריו.

    חירות: בתוך המרחב הזה הם יכולים לנוע בחופשיות, מתוך הקשבה למקצב הטבעי של פעילותם, ו"לנהל" את זמנם לגמרי באופן חופשי. המשמעות של ילדים טמונה בשפת המשחק שלהם. ובזה הם עוסקים באופן טבעי רוב היום. לימודים פורמאליים מעט שייכים אליהם, אבל גם אם הם קיימים בתוך המרחב הזה, הם לגמרי מתוך בחירה. משחק,רק כדי שלא לרדד את הדברים, כולל בתוכו את מאה שפות הפעילות והיצירה. ובעיקר צריך לחבר אותו לחיים המתהווים, המבקשים להגשים את עצמם, ייעודם ושליחותם, במלוא העוצמה. חירות היא מידת הסוד של האדם, מה שמחלץ אותו מן המרחב ההישרדותי, ומניח אותו במרחב של נוכחות ואמונה. לטעמי אי אפשר לכונן מרחב של איכות חיים בלי להעמיד במרכזו את החירות במובנה העמוק.

    רב-גלאיות: בתוך המרחב הזה אין מקום לחלוקה גילאית צרה הנכפית מבחוץ. זהו מרחב רב-גילאי, השלובים בו ילדים מכל הסוגים, וכל אחד ואחד מהם חיוני למעגל השייכות הנרקם. במקום הזה ישנו חופש התוועדות מלא. הרב-גילאיות היא חלק מעקרון הרצף המאפשר לילד להיות מחובר לגיל שהוא בא ממנו, ושאליו הוא הולך. היא גם מאפשרת קיומם של הגילאים האלה בו זמנית, שהרי כל ילד ממשיך לשאת בתוכו הן את הילד שהיה, והן ניצנים מן הילד שהוא הולך להיות, ושמירה על שערים פתוחים בין כל אלה, היא חלק משלמותו, ועיגונו במציאות. אוסיף לזה שרב-גילאיות עושה שייכות של השלמה, שבה יש מקום ייחודי לכל אחד. וזאת בשונה מן החלוקה המכאנית לפי גיל, שממילא מגדילה את התחרות הריקה – מקום בו קיומו של האחד בא תמיד על חשבון השני.

    מרחב מעגלי ללא מבחנים: מבחנים מדכאים כל אדם, ילדים במיוחד. או בניסוח הפוך: זכותם של ילדים לגדול במרחב שבו לא ממיינים, מתייגים ובוחנים אותם ללא הרף. ויותר מזה – צריך להעמיק בצורות הסמויות שבהם הופכים את החינוך לזירה שבה הילדים משוסים אלה באלה למען ישיגו יתרון זה על פני זה. זה, אגב לא בגנות אתגרים או מבחני שער, אבל מבחני שער שונים מהותית ממבחני מידה, בין היתר בכך שהם עניין של בחירה.

    אתגריות: המרחב הזה, מחבק ככל שיהיה, גם מעמיד אתגרים אותנטיים, ופותח הזדמנויות להפעלת יכולת. אתגרים אלה, שהילדים לוקחים על עצמם במלוא הרצינות, מהווים את הזירה להגשמת הביטוי שלהם. חלק מאתגרים אלה גם קשור לעולם המבוגרים. שהרי איכות החיים של הילדים קשורה לכך שהם נמצאים בזיקה פורייה לעולם המבוגרים, שהוא לא רק מה שנמצא לצידם, אלא גם האופק המחכה להם עצמם.

    נדמה לי שאלה הדברים העיקריים שמאפשרים איכות חיים לילדים. אני לא חושב שאני מחדש בהם. אני מניח שכל מי שמבין ללבם של ילדים, ושם לעצמו למטרה את העניין הזה – לדאוג לאיכות החיים של ילדים – יגיע למסקנות דומות. העיקר שבהן, מבחינתי, קשור בהבנה שילדים הם יצורי עומק, ואיכות החיים שלהם דורשת תשובה של עומק. אף על פי שאפשר בקלות להשביע את דעתם בממתקים, הם משוועים לרצינות רבה יותר.

    * * *

    תשאלו, מה יהיה עליהם בעתיד, כיצד הם ישתלבו בחברה, בשוק העבודה, בצבא, אם לא נכין אותם וניתן בידיהם את הכלים הנכונים? טובים חייהם בהווה, אבל מה יצא מגן השעשועים הגדול הזה? האמת היא שלא אכפת לי. הם יסתדרו. כמו שהם מסתדרים היום. בכל מקרה זה שלהם – חייהם – לא שלי.

    אני נוהג לומר, כדי לסבר את האוזן, שהדרך הטובה ביותר לתמוך בחיים משמעותיים של בן השלושים, היא לאפשר לילד לחיות את חיי בן השבע שלו באופן משמעותי. ואני באמת חושב שזה נכון, שגם בדיעבד, חיי עומק בהווה תורמים לחיי עומק בעתיד, אבל האמת היותר אמיתית היא שלא אכפת לי. לא מעניין אותי מה הם יהיו כשהם יהיו בני שלושים וכיצד הכנתי או לא הכנתי אותם לעתיד הזה. אינני מבין בעתיד, ויש לי חשד שגם אחרים לא ממש מבינים בו. כל מה שמעניין אותי הוא שכעת הם ימצאו את הדרך ללבם, שכעת הם יהיו נאמנים לעצמיותם, שכעת הם יגלו את האפשרות של קשר עמוק עם מה שמעבר, שכעת יהיו חיים.

    הכי רחוק שהצלחתי ללכת עם עניין זה של "להכין את הילדים לחיים" הוא זה: אשמח שהם יגדלו להיות אנשים ששום תעמולה אידיאולוגית לא תצליח לעבוד עליהם. הם יהיו עמידים לשואה חדשה משני קצותיה – האלים והקורבני. לצורך זה די שישמרו על קשר עם ילדותם ועם החיוניות הטמונה בה. האם יהיו מועילים לחברה? אני מקווה שזה יהיה קשור למהותה של חברה זו.

    * * *

    הדבר השני: ילדים זקוקים בסביבתם למבוגרים אותנטיים, שבצד זה שהם מבינים ללבם ומכירים את עולמם, הם מבוגרים אחראים במובן העמוק והאכפתי, שאוהבים את חברתם, ונכונים לפגוש אותם מפגש של אמת.

    או בניסוח על דרך השלילה: רצוי שילדים לא יגדלו בסביבתם של מבוגרים פורמאליים – מורים או בעל תפקידים אחרים – השומרים על ניתוק-מנכר, ואשר עיקר התקשרות שלהם עם ילדים נעשית דרך פרוצדורות מלאכותיות ורשמיות.

    אני מנסח את זה גם על דרך השלילה, מכיוון שיש פה בעצם שני דברים שונים: גם הצורך למעט את הנזק הקשור בהתחככות יומיומית עם "בעלי-תפקיד" מנכר, וגם ההבנה שלא די לבודד את הילד מן הנזק – הילד זקוק באופן חיובי לאנשים של ממש. אנשים חשופים, אמיתיים, עמוקים, אנושיים, רחבי לב, אכפתיים, שיש להם עניין אמיתי להתרועע עם ילדים, שהם במסע חקירה משל עצמם, ואשר מתעניינים בחיים. אנשים כאלה יכולים להיות עדים למסע של הילד, מסוגלים לעמוד על דקויותיו, ולהאיר מאור השראתם.

    אני מדגיש שהילדים זקוקים למבוגרים מסוג זה בסביבתם, כי אני מניח שרוב הזמן הם לא צריכים אותם באופן ישיר, ודי שאלה יהיו שם ברקע, נוכחים ברגעי המפתח, ומנהיגים את הקהילה כשלם.

    * * *

    treeאכן, עיקר החינוך תלוי ועומד על המחנכים. וכשאני אומר את זה אני לא מתכוון לא לשיטה הפדגוגית שהם מחזיקים בה, ולא לכלים המתודיים העומדים לרשותם, וגם לא להשכלה החינוכית שלהם – אלא לזרע שקודם לכל זה.

    בעניין הזה אני לא אופטימי. בהיעדר הזרע הזה לא יעזרו כל תוכניות ההכשרה, ובקיומו, הן מיותרות במתכונתן הנוכחית. הדבר העיקרי שיכול לעזור לזרע להבשיל למלוא עוצמתו, זה הניסיון החי, מלווה בלימוד יומיומי ומודע של צוות עובד. רוב מסלולי ההכשרה למורים, לא רק שלא עוזרים לחשוף את הזרע הזה, הם מחניקים אותו.

    אני יודע, המורים מאוגדים, אומנותם היא פרנסתם, הם זקוקים לביטחון פנסיוני, הם השקיעו ממרצם שנות לימוד רבות, לא ייתכן שיבואו אחרים ויתחילו לעבוד עם ילדים ללא רישיון, ללא הכשרה, ללא ניסיון מסודר. אפשר להבין שמשרד החינוך מתעקש על כך שהעוסקים בחינוך יהיו בעלי רישיון. כמו שאני רואה את זה, גדול נזקו של רישיון זה מברכתו. ובכל מקרה, במובן העמוק ביותר, לא זה מה שיגדיר מחנך. חינוך הוא ייעוד שאיש אינו יכול להשית אותו מבחוץ. ואם אדם רואה את עצמו כמחנך, גם איש אינו יכול לקחת את זה ממנו.

    אני מודה, אם כן, גם בזה: תעודות לא מעניינות אותי, וגם לא כמות הנקודות שנצברו בהשתלמויות כאלה או אחרות. כשאני מחפש מחנך, אני עוקף את כל אלה הישר אל הלב. הניסיון בעבודה עם ילדים, הרצון ללמוד ולקחת חלק משמעותי בחיים בצוותא, ואותו זרע שקשה מאוד להגדיר אותו, הם הפרמטרים שאני בודק.

    אל תשאלו אותי מה אמורים לעשות עם כל המורים האחרים שצריכים לפרנס את משפחתם. אמרתי, אני מדבר מתוך יושר היום. לכל היותר אני יכול לומר שכל אדם הוא מברך ביותר כשהוא נמצא במקומו המדויק. יכול להיות שרבים מהם, שאולי לא הייתי בוחר בהם לעבוד עם ילדים, יכולים לעשות זאת, אם הם פועלים בתוך מרחב מסוג אחר.

    * * *

    והדבר השלישי הוא כל כך מורכב, עד כי אני לא בטוח שיעמוד לי הכוח לנסח אותו כראוי. זה קשור לעולם הידע, ולמה שאני רואה כאחת ההולכות שולל הגדולות ביותר של האנושות המודרנית – רעיון ההשכלה.

    רעיון ההשכלה כפי שבא לידי הגשמה בבתי הספר ובאוניברסיטאות הוא בעצם סוג של התחפשות המתהדר בחוכמה, אבל בעצם מהווה רק קליפה של השכלה – עניין שאצים לרכוש אותו מן הטעמים הלא נכונים. אף שנמצאים במקומות האלה אנשים חכמים, הנה החוכמה נבזזה בהם עד עפר בידי מנגנונים מכאניים, ומשחקים מוזרים, שנעשים יותר ויותר תלושים מן המציאות ככל שמעמיקים בהם. תלמידים הצמאים לידע של אמת, לא ימצאו כאן אלא את המאבק המעמדי לזכות בתואר זה או אחר, שעיקר המשמעות שלו הוא ביתרון היוקרתי/פרנסתי שלו.

    אני רואה את זה כסוג של מחלה שפשטה בתרבות, ונקבתי בעבר בשמה: "בורות מודרנית" – שהיא היכולת הבלתי רגילה הזו להיכנס לנהר החיים ולהישאר יבש. היום, על כל צעד ושעל נעשית ה"אקדמיזציה" הזו כסמל לקדמה. אפילו מן הנגר מצפים להשתתף במשחק המלומד הזה, כדי שיצבור נקודות ותעלה משכורתו, כאילו שבאמת זו הדרך שיעשה נגר טוב יותר. אני יכול להבין את האבולוציה החברתית שניפחה את מעמדם של אלה המתפרנסים מהוראה (לפעמים קל יותר לדבר על נגרות מאשר לעסוק בה בפועל), אבל אני מתקשה להבין איך אנשים ממשיכים לתת לזה יד, בלי לראות את השקר שבזה. ברור, אם נגר ידע שיש עוד כל מני סוגים של עץ וטכניקות של עיבוד, זה יעשיר אותו ויעשיר את מקצועו, אבל בין זה לבין ההשתלטות של תעשיית ההוראה על תהליך התמקצעותו יש מרחק רב מאוד. למעשה, במובן עמוק, השתלטות של ההוראה התיאורטית הזו, רק מרדדת את הכבוד של מקצועיותו. הוא ראוי לכבוד הזה לא בגלל שהנגרות נעשתה דומה למלאכת עשיית התארים, אלא דווקא משום שהיא שונה ממנה, ויש לה יסוד חיים משלה, שהוא טהור ועמוק בזכות עצמו.

    כל זה כמובן נכון במשנה תוקף במה שנוגע לילדים ולבתי ספר שהם נשלחים אליהם. בחסות רעיון ההשכלה נעשים דברים רדודים, שבצד חוסר הטעם שבהם, הם פוגעים בילדים.

    * * *

    ניסוח מסוים של דבר שלישי זה, אם כן, יכול להיות פשוט זה: ילדים לא צריכים "ללמוד".

    ואני כבר סומך על כך שהפועל "ללמוד" יובן בהקשר המקובל, בלא שאצטרך להתנצל על אמירה גורפת שכזו. ילדים לא צריכים ללמוד. אין איזה גורל מיוחד שמחבר אותם, ואותם דווקא, לעניין זה שמבוגרים רבים דוחים מעל עצמם בשאט נפש. הם יסתדרו נפלא בחיים ללא שום מגע עם כל הדבר הזה. למעשה, הרבה מן הדבר הזה, בצד זה שהוא ממלא אותם בדעת מזויפת, גם עושה אותם חסרי אונים. ושני הדברים כאחד מזיקים להם הרבה.

    כאן הם לומדים לוותר על חכמתם העצמית, שהיא חלק מחיוניותם והתמצאותם בעולם, ומחליפים אותה בהעמדת הפנים של ידע. המפגש עם ידע מן הסוג הזה מרחיק אותם מלבם, תולש אותם מיחס כנה ועמוק למציאות, ודוחק אותם להתייחס לדעת כסוג של מוצר צריכה במקום כעוד הזדמנות לשירת החיים העמוקה.

    במיוחד אני בוכה על התפיסה המכאנית שמחדירים בהם השכם והערב, הן כתפיסת עולם והן כפראקטיקה יומיומית. זו תפיסה שגונבת מהם את אלוהיהם כשהם זקוקים לו ביותר.

    אפילו בתי ספר מאוד פתוחים נופלים באשליית ההשכלה, ובצד כל עקרונותיהם הנאורים, ממשיכים "לעשות שיעורים", ולהרביץ דעת, כאילו זה עדיין עיקר החינוך, ובזה מתמצה חובת קיומם של הילדים – שיהיו "תלמידים". שום איש תאב חיים לא אמור ליפול ברשתה של תעשיית הדעת הקליפתית הזו, שמרחיקה מכל חוכמה של אמת, ובטח לא ילדים רכים בשנים.

    במידה רבה כל העיסוק הזה בידע קשור לכך שאנשים אבדו עניין בחיים ומיצג-הידע מרגיש להם כמו תחליף ראוי ונוח שבו הם יכולים להעסיק גם את עצמם וגם את הילדים. מה הם יעשו אתם אחרת, ישחקו בגולות? אני משוכנע שאם לא היו מאבדים עניין בחיים, הם לא היו טורחים כל כך ב"השכלה", שעיקרה הוא המרדף "לסתום חורים" שדווקא טוב שייוותרו פתוחים כפתחי נשימה לאדם.

    * * *

    רק לאחר שהובן כל זה לעומקו, ושוב לא נעשה כתחליף חיים אפשר ליצור מחדש מקום גם לעניין זה – להשכלה – אבל לא כיצר התחפשות, אלא דווקא כרצון של התפשטות אל הפשטות.

    רוצים אתם ליצור איכות חיים לילדים, הרחיקו אותם מן ההשכלה המזויפת וחזרו לפגוש אותם עם חוכמה אותנטית ורלוונטית. ואנא מכם, איני מדבר על חוכמה מעשית בלבד. הילדים הם פילוסופים טבעיים, ועומק ההבנה שלהם נטוע בשורש פילוסופי זה וברליגיוזיות שלו. אם כבר מתמטיקה, אז שתהייה זו הפילוסופיה של המתמטיקה, ולא המכאניות שכה בקלות מוכרים להם היום. וזה נכון גם לגבי כל תחום דעת אחר. כשילד בן ארבע מתחיל לחבר מספרים וזה מעסיק אותו, זה הרבה יותר מאשר עובדה של שוק. הוא משתאה נוכח הסדירות המופלאה שלהם, מתמלא תחושה של קסם שאותה הוא לא יודע להגיד, אבל שאיתה הוא הולך לישון עם ליל, וקם דבר ראשון בבוקר. לוח הכפל לא יברח לו, אבל אם לא יהיה שם מישהו שיפגוש אותו בקסם, עדות למאבק היצירה שלו, הוא עתיד להתרוקן ולאבד את הרלוונטיות שלו, והנה עוד אדם שנמצא בדרך לאבד עניין בחיים.

    * * *

    כעת אני גם יכול גם להתייחס לאותה "תוכנית ליבה" שמשרד החינוך מתעקש עליה, אם משום שהוא רואה אותה כמכילה את הדברים החיוניים ש"מכינים לחיים", ואם בשל ההזדמנות שהוא רואה כאן ליצור מכנה משותף שיחבר אנשים מקצות הארץ והעם.

    אתחיל דווקא בעניין השני: אני מאוד בספק עד כמה "תכני לימוד בית-ספריים" יכולים להוות תשתית לחיבור בין אנשים. לחיים יש מקצב משלהם, ובכפר הגלובלי שאנו חיים בו, ענייני תקשורת וצריכה, הרבה יותר רלוונטיים למפגש בין שני בני נוער מעולמות שונים, מאשר שירי ביאליק. ואדרבא, באותו עולם מרושת, בהיעדר תוכנית ליבה מחייבת, יש יותר סיכוי ששני אוהבי שירה ימצאו אחד את השני עוד בנערותם – גם מפאת הטכנולוגיה, וגם מכיוון שיהיו פנויים להתחקות אחר אהבתם ליבם. אני יודע שאנשים מבוגרים נוטים להתרפק על תכנים שלמדו כביכול בבית ספר, ובאנחה של התמכרות מצרים על הנוער ששוב אינו זוכה לפנינים אלו. אבל האמת היא שרק לעיתים נדירות ובהקשרים מאוד מלאכותיים, מהווים אלה אכן מצע לחיבור בין אנשים מקצוות העם.

    ובאשר לעניין הראשון, חוק החיים הפשוט שעומד כאן הוא זה: אם זה "ידע" שבאמת נחוץ לחיים (ואני לא מתכוון כאן רק במובן ההישרדותי, אלא גם במובן הרוחני), הוא ממילא משובץ בתוך סביבתו של הילד, והוא יקלוט אותו אליו גם אם איש לא יטרח להגדירו כתוכנית ליבה (ובמיוחד אם הוא חשוף למפגש אותנטי עם מבוגרים). ואם הוא לא ידע חיוני, אלא רק "הידע שכל אדם משכיל צריך לדעת אותו" – אני מוותר על העומס המלאכותי הזה. באמת ובתמים אני מעדיף את הבורות המקורית. אז לפחות ידע האדם שהוא אינו יודע, ומתוך כך אולי ביקש להחכים. כאן, הוא אפילו לא יודע את זה, ומה שהוא לכאורה "יודע", הוא בעיקר עומס שמכביד על החוכמה, ולא מאפשר לה לעוף.

    אני יודע, אנשים כל כך אוהבים לתת דוגמאות נגד, וממהרים להעיד מעצמם עד כמה ידע כזה או אחר העשיר את חייהם, ובלעדיו לא היו מגיעים להיכן שהגיעו. הם שוכחים שלא הידע הריק הוא שמילא את ליבם, אלא הזרע החי שפגש אותם מתוך זה שהם עצמם היו בחיפוש חי. הם למדו לעוף לא מכיוון ש"נחשפו" לידע סטנדרטי, אלא משום שהשתוקקו לעוף, ואגב כך ידעו ללקט את הנחוץ להם, כן – גם מבין השורות המשמימות של הידע הבית-ספרי, (אבל גם ובעיקר ממקורות אחרים).

    * * *

    אלה הדברים שאני מאמין בהם. הארתי אותם כאן רק בראשי פרקים. במאמרים וספרים קודמים העמקתי בהם. כאן אני אומר אותם ללא גינונים מיותרים. משתמעים מהם עוד הרבה דברים אחרים, אבל אלה הדברים שעומדים במרכז, לא חפצתי להעמיס עליהם נוספים. הם יכולים להישמע רדיקליים על רקע האופן שבו מתנהל החינוך המקובל, אבל מצד עצמם, אלה דברים פשוטים, לא מתלהמים, לא רוצים לחולל מהפכות, רק לכבד את הילדות ואת האוצר הטמון בה לאנושות המתבגרת.

    קראתי לזה "חינוך בעד האדם". הרבה מאוד משמעות אני טומן בכותרת זו. החינוך נעשה לפעמים כל כך פוליטי, והמדבר כאן מוצא את עצמו נזהר ברצונו לתת דין וחשבון להרבה עמדות ודעות. רק אוסיף עוד הערה: לא נכון הוא שאנשים שגדלים מתוך כבוד לייחודיותם נעשים אגוצנטריים, ובמובן הזה כביכול ניצבת הדילמה אם להשקיע באדם או להשקיע בחברה. זו דילמה מזויפת. המשקיע באדם, ממילא גם משקיע בחברה. חינוך בעד האדם כולל את הכול – את החברה ואת העולם.

    אם הייתי צריך לסכם זאת בשפה של זכויות, אלה שלוש זכויות שאני תובע לילדים:

    – זכותם ליום הזה, (וכך גם קורצ'אק תובע)

    – זכותם למפגש אותנטי עם מבוגרים,

    – זכותם להתחכך בחוכמה רלוונטית.

    אם מערכת החינוך הממלכתית יכולה לשנות את מטרותיה כדי לכבד רק את שלושת הזכויות הללו, יהיה זה אכן שחרו של עידן חדש. האם אני עצמי אוכל לומר את כל זה בעתיד, שלא מתוך עמדה של התנצלות, אינני יודע.

    החיבור המצורף נכתב בעקבות אי אלו אירועים שהייתי מעורב בהם בעת האחרונה, אחד מהם הוא שביתת הרעב שפתח בה איש בן שמונים – דוד בן יוסף – בזעקה על העוול שנגרם לילדים במערכת החינוך.

    ברקע לכתיבתי היה כמובן מיתר. הוא נתן לי את הביטחון שהדברים שאני אומר אינם תיאורטיים – הרי מיתר חי וקיים ובועט כבר שמונה עשרה שנה! אחרי שכתבתי את הדברים וראיתי כי טוב, ורווח לי מעצם אמירת הדברים, נזכרתי בכנס, וחשתי שאני רוצה להביא מתנה לכל האנשים היקרים שפעלו כאן במשך השנים, ואשר בזכותם המקום הזה קיים.

    תהא זו אם כן מתנתי לכבוד חי השנים של מיתר.

    ——————————————-

    דני לסרידני לסרי – מחנך וסופר, אב לארבעה, יזם וניהל את בית ספר מיתר, מרכז את האקדמיה הדיאלוגית, מבין ספריו: "חינוך בביצת הפתעה", "הארות לפילוסופיה של נוודים", "באיזה גודל רואה אותנו אלוהים" "פינוקיו יורד מן הפסים" "מקום לגדול".


    להגיב
  • למה תינוקות אפריקאים לא בוכים?

    [ג'י קלייר קיי ניאלה]

    נולדתי וגדלתי בקניה וקוט דלאוור.
    מגיל 15 התגוררתי באנגליה.
    למרות זאת, תמיד ידעתי שארצה לגדל את ילדי (היכן שלא יוולדו) בביתי שבקניה.
    וכן, הנחתי שיהיו לי ילדים.
    אני אישה אפריקאית מודרנית, עם שני תארים אקדמאים ודור רביעי לנשים עובדות-אך כשזה הגיע לילדים, אני אפריקאית טיפוסית. ההנחה הכללית נשארה כזו, שאתה לא שלם בלעדיהם. ילדים הם ברכה שיהיה פשוט טירוף להתעלם ממנה. למעשה, השאלה כלל לא עלתה.
    התחלתי את ההריון באנגליה. הדחף ללדת בבית (בקניה) היה כה חזק עד שמכרתי את המרפאה שלי, הקמתי עסק חדש ועברתי בית ומדינה תוך חמישה חודשים מהרגע בו גיליתי שאני בהריון.
    עשיתי מה שרוב הנשים המצפות לתינוק באנגליה יעשו, קראתי ללא הפסקה: התינוקות שלנו ואנחנו, הורות ללא תנאים, כל ספר שנכתב ע"י ד"ר סירס- הרשימה נמשכת. (סבתי העירה מאוחר יותר שתינוקות לא קוראים ספרים ובאמת כל מה שהייתי צריכה לעשות היה לקרוא את התינוק שלי).
    כל מה שקראתי סיפר שתינוקות אפריקאים בכו פחות מתינוקות אירופאים.
    אתגר אותי לגלות מדוע.כאשר חזרתי לקניה התבוננתי. חיפשתי אימהות ותינוקות והם היו בכל מקום, למרות שתינוקות מאוד צעירים ממוצא אפריקאי לרוב לא יוצאים מן הבית.
    הדבר הראשון שהבחנתי בו, הוא שלמרות שכיחותם זה למעשה די קשה "לראות" תינוק קנייתי. לרוב הם עטופים לחלוטין לפני שיוצאים עימם או קושרים אותם לגוף אימותיהם (לעיתים לאבא). אפילו תינוקות גדולים יותר הנישאים על הגב מוגנים בנוסף באמצעות שמיכה גדולה.
    יהיה לך מזל גדול אם תצליחי לראות גפה, שלא לדבר על עיניים או אף.
    העיטוף הוא בסגנון שמדמה רחם.
    התינוקות ממש מגולמים (כמו גולם) מהלחצים של העולם החיצון שאליו הם נכנסים.
    ההבחנה הנוספת שלי הייתה תרבותית.
    בבריטניה, זה היה מובן שתינוקות בוכים.
    בקניה, ההפך הוא הנכון. ההבנה היא שתינוקות לא בוכים.
    אם הם בוכים – משהו מאוד לא בסדר עבורם ומשהו חייב להיעשות על מנת לתקן זאת במידית. גיסתי האנגליה סיכמה זאת היטב: "אנשים כאן, היא אמרה, ממש לא אוהבים תינוקות בוכים, נכון?"

    הנקההכל הפך להרבה יותר הגיוני כאשר ילדתי וסבתי הגיעה מן הכפר לבקרנו.
    כפי שקרה, התינוק שלי בכה די הרבה. עצבנית ועייפה, שכחתי כל מה שאי פעם קראתי ולעיתים אפילו הייתי מצטרפת לבכי. עבור סבתי זה היה פשוט: "ניוניו"! (הניקי אותה!) זו הייתה תשובתה לכל פיפס שהתינוקת צייצה.
    היו פעמים שהיה זה חיתול רטוב, או שהנחתי אותה לשכב, או שהיה לה גרעפס. אך בעיקר היא רק רצתה להיות על השד – זה לא ממש שינה אם היא רצתה לאכול או רק הייתה נרגעת בשלווה. ממילא נשאתי אותה רוב הזמן על הגוף ובלילה היא ישנה איתנו במיטה כך שזו הייתה הרחבה טבעית של הטיפול בה.
    לפתע גיליתי את הסוד הלא-כל-כך-קשה של השקט המענג של תינוקות אפריקאים.
    זו הייתה בסה"כ מערכת סימביוטית של סיפוק צרכים שדרשה השהייה מוחלטת של רעיונות אודות מה אמור לקרות וקבלה מוחלטת של מה בפועל קורה באותו הרגע.השורה התחתונה הייתה שהתינוקת שלי ינקה הרבה, הרבה יותר מאשר קראתי עליו אי פעם ולפחות פי 5 (!) מטבלאות ההאכלה הקשוחות יותר שהכרתי וקראתי עליהן.
    בערך בגיל ארבעה חודשים, הגיל שבו רוב האימהות המערביות מתחילות להציע לתינוקות שלהן מזון מוצק על פי המלצות של ארגוני בריאות, התינוקת שלי חזרה לדפוס הנקה שעתי כאילו היא נולדה הרגע, מה שהיה שוק מוחלט עבורי.
    במהלך ארבעת החודשים האחרונים, משך הזמן בין ההנקות הלך וגדל לאט לאט. אפילו יכולתי לקבל מטופלים שלי בלי ששדי ינטפו חלב או שהמטפלת של ביתי תפריע לפגישה על מנת להודיע שביתי זקוקה להאכלה.
    רוב האימהות בקבוצת האימהות-תינוקות אליה השתייכתי התחילו להציג לתינוקותיהן אורז (במטרה להגדיל את ההפסקות בין ההנקות) וכל המומחים המעורבים בחיי ילדינו-רופאי ילדים, אפילו דולות אמרו שזה בסדר ותקין. גם אימהות היו זקוקות למנוחה, עשינו עבודה מדהימה בעצם כך שהגענו עם התינוקות לגיל ארבעה חודשים על הנקה בלעדית והמומחים הבטיחו לנו שהתינוקות שלנו יהיו בסדר גמור. משהו לא צלצל לי נכון ואפילו שניסיתי, בחצי לב, לשלב פאופאו (מזון גמילה מסורתי מקניה) עם תוספות חלב אם והצעתי זאת לביתי, היא לא הייתה מוכנה לאכול מזה.

    אז התקשרתי שוב לסבתי.

    היא צחקה ושאלה אם שוב חזרתי לקרוא ספרים. בעדינות היא הסבירה כיצד הנקה היא כל דבר מלבד קבועה וצפויה. "היא תאמר לך מתי היא מוכנה לאכול מוצקים, וכך יעשה גם הגוף שלה".
    ומה אעשה עד אז? הייתי להוטה לדעת.
    "תמשיכי לעשות מה שעשית עד כה, ניוניו רגיל" (הנקה). וכך חיי האטו שוב והייתה לי תחושה כאילו אנו עומדות במקום.
    בעת שרבות מבנות גילי התפעלו כיצד תינוקותיהן ישנים פרקי זמן ארוכים יותר, כעת כשהציגו להם אורז לתינוקות ואפילו התחילו להתעניין במזונות נוספים, אני המשכתי להתעורר כל שעה או שעתיים עם התינוקת שלי, והסברתי למטופלי שהחזרה לעבודה כנראה לא תתרחש כפי שתכננתי בהתחלה.
    במהרה הבחנתי שללא משים הפכתי לתומכת בלתי רשמית לאימהות עירוניות אחרות.
    הטלפון שלי צלצל לעתים קרובות, ופעמים רבות בזמן שהאכלתי את התינוקת שלי שמעתי את עצמי הוגה את המילים "כן רק המשיכי להניק אותו/אותה. כן, גם אם הרגע האכלת אותו/ה. כן, יתכן ולא ממש תצליחי לצאת מהפיג'מה שלך היום. כן, את עדיין צריכה לשתות ולאכול כמו סוס. לא, עכשיו אולי זה לא בדיוק הזמן לשקול חזרה לעבודה אם את יכולה להרשות לעצמך שלא לעשות כך". ולבסוף, הבטחתי לאימהות "זה ילך ויהיה יותר קל". הייתי חייבת פשוט לסמוך על המשפט האחרון מכיוון שזה לא הפך לקל יותר עבורי. עדיין.

    בערך שבוע לפני שלביתי מלאו חמישה חודשים, נסענו לאנגליה לחתונה, לפגוש משפחה וחברים.
    בגלל שהיו לי מעט מאוד מחויבויות אחרות, שמרתי בקלות על תדירות ההאכלות שלה.
    למרות המבטים המוטרדים של אורחים זרים רבים בעת שהאכלתי את ביתי במגוון של מקומות ציבוריים, (רוב חדרי ההנקה הייעודיים היו בתוך חדרי שירותים שפשוט לא יכולתי להביא את עצמי להשתמש בהם) פשוט המשכנו בשלנו.
    בחתונה, האנשים שהסבו איתנו לשולחן ציינו בקול: " היא תינוקת כל כך קלה- למרות שהיא יונקת די הרבה". אני שמרתי על שתיקה. עוד אישה העירה: " למרות שקראתי במקום כלשהו שתינוקות אפריקאים לא בוכים הרבה". לא יכולתי שלא לצחוק.

    החכמה העדינה של סבתי:
    1. הציעי את השד בכל פעם שהתינוק שלך מוטרד ממשהו- אפילו אם ממש ברגע זה סיימת להאכיל אותו.
    2. שינה משותפת. פעמים רבות את יכולה להאכיל את התינוק שלך לפני שהוא ער לחלוטין, מה שיאפשר לו לחזור ולהירדם בקלות ויאפשר לך יותר שעות מנוחה.
    3. תמיד קחי עימך בקבוק של מים חמימים למיטה בלילה בכדי שלא תתייבשי וגם תסייעי לחלב להמשיך ולזרום בקלות.
    4. הפכי את ההנקה להעדפה שלך, (במיוחד במהלך קפיצות גדילה), וריתמי את כל הסובבים אותך לעשות ככל שהם יכולים עבורך. יש מעט מאוד דברים שלא יכולים להמתין.

    קראי את התינוק שלך, לא ספרים. הנקה היא לא צפויה ויציבה – היא עולה ויורדת ומסתובבת אפילו במעגלים. את היא המומחית אודות הצרכים של התינוק שלך.

    —————————————————–

    ד"ר ג'י קלייר קי ניאלה היא אמא, סופרת ואוסטאופתית הנהנית לחקור את ההבדלים שלמרבה המזל עדיין קיימים בין תרבויות שונות סביב העולם. היא נולדה וגדלה בקניה, קוט דלוויאר ואנגליה. היא עבדה וגרה בשלושת המדינות וביקרה לפחות במדינה חדשה אחת בכל שנה מאז שהיתה בת 12. המלוות המועדפות עליה שטיוליה הן אימה וביתהשסיפוריהן והתעניינותן באחרים מביאים אותה לעסוק בנושאים בעולם בדרך שלעולם לא היתה מדמיינת.

    קישור למאמר המקורי באנגלית >


    להגיב
Close