כתיבה פרטית

  • טיפול רגשי קוגניטיבי-התנהגותי (CBT), בזכרון יעקב ובאונליין – עם חני גנני

     

    שמי חני גגני,

    מאז ומתמיד התעניינתי באנשים.
    מה עובר עליהם, איך הם מרגישים ואיך הם מתמודדים בתהפוכות החיים.
    הייתי ילדה רגישה מאד, אבל כבת לניצולי שואה, הייתי "חייבת" להיות חזקה ו"מוצלחת".

    כך הגעתי לתחום ההייטק. שעטתי במרוץ העבודה והחיים, תוך כדי גידול שלושה ילדים, מבלי לתת את הדעת על המחירים ששילמתי, בסטרס מתמשך, בבעיות בריאות ובכאבי גוף ונפש.

    בשנת 2002 עשיתי שינוי גדול בחיי. אחרי כשני עשורים של עבודה טכנית רציונאלית בהייטק עברתי לתחום הטיפולי-בריאותי. מיד הרגשתי ש"הגעתי הביתה", שמצאתי את הייעוד שלי.
    ככל שפגשתי יותר אנשים במרחבים הטיפוליים וככל שהעמקתי יותר בלימודים על המוח, הרגשות וההתנהגות, על בעיות נפשיות והטיפול בהם, מצאתי את הדמיון בין כולנו.

    כולנו חווים מצוקות חיים וקשיים רגשיים. כולנו זקוקים לפעמים לתמיכה או לעזרה ביצירת שינוי רצוי.
    לעיתים נראה שהקשיים הנערמים בדרך הם "יותר מידי", או "אי אפשר לבד" וכדאי לפנות לעזרה מקצועית.
    המקום האנושי המשותף הזה, מאפשר לי להביא לטיפול רגישות, הקשבה, סבלנות ואהבה.

    אני מאמינה שלכל אדם יש זכות בסיסית להרגיש נוח ובטוח בעולם ובחברה ולחיות חיים בעלי משמעות וסיפוק. אני גם מאמינה שלכל אחת ואחד מאתנו יש יכולת להקל על המצוקה ולהרגיש יותר טוב.

    טיפול רגשי בעיני הוא דרך של שיתוף פעולה ביני לבין המטופלים. ביחד נגיע להבנה מעמיקה של המצוקות, לגילוי מחודש של הכוחות הפנימיים, לרכישת מיומנויות נוספות וליצירת שינוי מיטיב.

    מזה 12 שנים, אני פוגשת בטיפול נשים וגברים, מתבגרות ומתבגרים, החווים קשיים מגוונים כמו חרדות, דיכאון, כעסים, חוסר ביטחון, פגיעה בתפקוד ופגיעה ביחסים.
    בנוסף לקליניקה הפרטית, צברתי ניסיון טיפולי רב במסגרות ציבוריות כמו: בי"ח פסיכיאטרי, מחלקת רווחה עירונית ובמסגרות שונות בחינוך המיוחד.

    הגישה שלי מתאפיינת בפרקטיות, תוך מיקוד בבעיות הספציפיות המטרידות את המטופל, בעבודה בגובה העיניים, תוך פתיחות וכבוד למקום בו נמצא המטופל, ובשימוש והתאמה של כלים טיפוליים מגוונים בהתאם לצרכי המטופל.
    את הטיפול אונליין, באמצעות האינטרנט, התחלתי עוד לפני הקורונה, והמטופלים ואני נוכחנו שהוא יעיל ונוח, כמו טיפול בקליניקה, ולפעמים אף יותר. הקליניקה שלי ממוקמת בזכרון יעקב.

    ההכשרות המקצועיות שלי כוללות תואר שני בטיפול בהבעה ויצירה ופסיכותרפיה קוגניטיבית- התנהגותית (CBT). באופן קבוע, אני ממשיכה לצבור ידע ולהתפתח מקצועית בהרבה מאד קורסים והשתלמויות בתחום הגל השלישי והמעודכן ביותר בטיפולי CBT, בתחומים וקשיים נפשיים ספציפיים, ויסות רגשי, תרפיה באמצעות תנועה ויוגה, הרפיות ודמיון מודרך.

    התשוקה שלי היא לשתף ולהעניק למטופלים שלי מהידע שרכשתי ומניסיוני המקצועי והאישי.

    מתי מומלץ להגיע לטיפול?

    ישנם אירועי משבר, כמו חולי, פיטורין, גירושין, אובדנים.

    ישנם מעברים או שינויים  ש"הופכים את החיים" ומשבשים את התפקוד בחיי היום-יום.

    במצבים אלו הטיפול מתמקד בגיוס מחודש של משאבי נפש, כדי להתגבר ולחזור לתפקוד רגיל.

    לפעמים ישנם קשיים נפשיים מתמשכים, כמו דיכאון, חרדות ודאגות קבועות.

    לעתים אלו התנהגויות הרסניות כמו התפרצויות זעם, אימפולסיביות או דחיינות, פרפקציוניזם נוקשה או קשיי התמדה. קשיים מתמשכים אלו גורמים למצוקה רגשית הולכת ומצטברת, פוגעים בתפקוד היומיומי, בעיסוקים וביחסים הבינאישיים.  במצבים אלו הטיפול עוזר בהבנה ועיבוד של מקור הקשיים והביטוי העכשווי שלהם, בוויסות הרגשי וההתנהגותי, ובהקניית מיומנויות להתמודדות עם הקושי.

    לפעמים קיימת תחושה של תקיעות בתחומים מסוימים בחיים, כמו בעבודה, לימודים, זוגיות, חברה, התפתחות אישית וכדומה. תחושת תקיעות זו מגבירה את הדאגות לגבי העתיד ומחבלת ביכולת להיטיב את איכות החיים ולהגשים שאיפות. הטיפול במצבים אלו מתמקד בהבנת הקשיים והגורמים לתקיעות, בהגדלת המסוגלות להתמודד עימם, ברכישת מיומנויות והנעה ליצירת שינוי.

    הנה סרטון הסבר קצרצר שלי על סטרס:

    אני מזמינה אתכן/ם לפנות אלי לייעוץ או שאלות.

    חני 054-5540304   |    מייל   |    אתר


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית # 8 – צפריר בשן

    [צפריר בשן]

     

    [כתיבה אפקטיבית # 7 – על חשיבותו ההיסטורית של הפנקייק]

     

    הבוקר קמתי עם טיפ מושלם. באמת. כזה שאף אחד לא ישכח. כזה שידברו איתי עליו עוד הרבה זמן. אני תמיד מחפש את היהלומים האלה, רעיונות טובים באמת. וכשאחד כזה מזדמן לי בדרך, אני קצת יוצא במחולות ומברך את מזלי הטוב.

    אז הלכתי להכין סנדוויצ'ים לילדים ואחורי זה שילחתי אותם בזה אחר זה אל בתי הספר, והכנתי לי קפה והעמדתי מים לאשתי ופתחתי פייסבוק וקראתי אימיילים. והתיישבתי לכתוב את הטיפ המושלם, את הגביע הקדוש של הטיפים לכתיבה אפקטיבית (כן, אני יודע. אני חי בעולם פנימי מטריד. לא חייבים להזכיר לי את זה.)

    ופוף, הוא לא היה שם יותר, הממזר. הלך, נעלם, התפוגג.

    תקשיבו לי טוב טוב: הדחיינות היא האויבת הגרועה ביותר של הכתיבה. היא גרועה אפילו יותר מביקורת עצמית, וביקורת עצמית היא הדאעש של הכתיבה.

    איך הלך הרעיון

    ואלה לא רק הרעיונות הטובים שלא רשמתם לעצמכם בצד והלכו בדרך כל טיפ. אלה גם הרעיונות שכתבתם במילה אחת ואחר כך לא הבנתם למה בדיוק התכוונתם. או הרעיונות שרשמתם בשלושה משפטים ושנראים אחרי שבוע כמו גיבוב בנאלי של משהו שכל אחד יודע.

    המקרה הזה הוא אפילו עוד יותר מרגיז: היה לכם רעיון, התחלתם לכתוב אותו אבל לא עד הסוף, וגם הוא נמוג. איזה עולם!

    עוד פעם אני אגיד את זה. תקשיבו לי טוב טוב: רעיונות הם יהלומים בתוך סלע. אם לא תשמרו את הסלע, הלך היהלום. אבל גם אם לא תחצבו את היהלום מתוך הסלע בזמן ובמקום שבו אתם רואים אותם – גם אז הלך היהלום.

    יש לכם רעיון טוב? שבו ותכתבו אותו. עד הסוף. אל תפסיקו. סתתו, שייפו, דייקו והבריקו את היהלום שלכם. כאן ועכשיו. אחרת תישארו עם זיכרון של יהלום, וזיכרון של יהלום זה דרעק. אין מה לעשות עם זה.

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
  • ללמוד לאט / אורית פרנפס

     

    [אורית פרנפס]

     

    היא חוזרת הביתה בשלוש אחר-הצהריים, שומטת את התיק במסדרון. אמא מחממת לה צלחת עם ארוחת צהריים, אין לה זמן לאכול, היא לוקחת את הצלחת אתה לחדר, פותחת את מחברת היסטוריה וספר היסטוריה וממשיכה ללמוד – לקרוא, לשנן. יש לה עוד יומיים מבחן, וכמות החומר עצומה. היא צריכה לתכנן את הזמן כי עליה לעבור גם על שני השיעורים האחרונים בפיזיקה, היא לא הצליחה לעקוב בשיעור ולא ממש הבינה. בשעה 20:00 היא עדיין ליד שולחן הכתיבה, צלחת ארוחת הצהריים הוחלפה בצלחת ארוחת ערב. היא בלחץ. היא הספיקה ללמוד רק שני פרקים בהיסטוריה, והיא לא זוכרת את כל הפרטים, לפיזיקה עוד בכלל לא הגיעה. מחר שוב שיעור פיזיקה והמורה רצה, כי צריך להספיק המון חומר. השעה 21:30 שום דבר כבר לא נקלט. היא עייפה, אולי תקום מחר מוקדם ותעבור על שיעור פיזיקה. היא חייבת קצת מנוחה. ולמחרת, כותבת בשיעור מהר מה שהמורה אומרת, ובשיעור שאחרי מעתיקה במהירות מהלוח את התרגילים ופתרונם, והכל מצטבר בראש, והלחץ מצטבר בגוף, שוב היא מסמנת לעצמה שאחר-הצהריים תנסה לעכל, לעבור שוב על המחברת.

    החוויה הזו איננה זרה לתלמידי חטיבת ביניים ותיכון רבים. זו חוויה של עומס שמגיע מכיוונים שונים, מרדף לכיבוש ערימות של חומר לימוד, תרגול ושינון בקצב מהיר, ולחץ שמתלווה אליהם. הלמידה היא בולמוס של תכנים שצריך לעכל: יש המון מה ללמוד, הכל נחוץ, הכל חשוב, והכל דחוס ומהיר. הילדים מפתחים טכניקות להתמודדות עם כמויות של חומר לימוד. הם משננים, מתרגלים אבל בדרך כלל על חשבון העמקה, הבנה, קישורים, חשיבה עצמאית, חשיבה ביקורתית, הנאה ומציאת משמעות עמוקה.

    הקצב המהיר והעומס הכבד עומדים בסתירה לאופן שבו מתרחשת למידה טבעית. למידה היא בנייה של מבנים פנימיים במח ובגוף תוך כדי התנסויות ואינטראקציות עם מקורות חיצוניים. כדי שלמידה משמעותית אכן תתרחש, על הילד להיות פעיל בהתנסויות ובאינטראקציות הללו, ובבנייה פעילה של המבנים הפנימיים. הילדים התרגלו להתייחס לחומר הלימוד הרב כיעד שצריך "להשתלט" עליו – משהו שנמצא "שם" מחוצה להם – בספר, במחברת, אצל המורה. הם לא תופסים אותו כמשהו שיכול להיות באינטראקציה אמיתית איתם, להפוך לחלק מהם, לחיות בתוכם, ולהשתתף בבנייתם כילדים, כאנשים.

    ההשלכות של העומס והקצב המהיר בלמידה הן קשות. איכות החיים של הלומדים נפגמת וגם התפיסות שלהם כלפי למידה מתעוותות.  למידה היא דבר טבעי, מהנה, מספק, מונע מסקרנות, מעניין ומתשוקה. אבל כשלמידה נתפסת ככיבוש יעד גדול ועמוס לממדיהם, במהירות וביעילות, היא במקרים רבים הופכת למשעממת, יבשה, סיזיפית, מרוחקת, חסרת חיים ומקור לחרדות. בנוסף, עם כל המאמץ המושקע בלמידה בבית-ספר, תוצאות הלמידה מאכזבות – הלמידה המהירה היא ברוב המקרים שטחית, וכך אנו עדים לתופעה הרווחת שלאחר בחינות ובעיקר בחינות הבגרות, חלק גדול מחומר הלימוד מתפוגג כי הוא לא מקושר למבני העומק אצל הלומד.

    אחד המענים למצב שתואר כאן הוא האטה.

    האטה צריכה להיות כזו שתאפשר ללומד להיות פעיל באינטראקציות, בהתנסויות, ובבניית המבנים הפנימיים במוחו ובגופו, כחלק ממי שהוא. הנה כמה הצעות קונקרטיות להאטה בלמידה.

    פחות זה יותר – הפחתת העומס האובייקטיבי

    כדי לאפשר ללומדים אינטראקציה והתנסויות בעלות משמעות ובנייה פעילה של מבנים פנימיים, חשוב לפעול לכך שתלמידי בית-הספר העל יסודי יתמודדו עם כמות סבירה של חומר לימוד, ובקצב נינוח יותר. זה אומר וויתור כואב על הרבה תכנים שנראים לכותבי תכניות הלימוד כחשובים ונחוצים. אבל זה עומד אל מול וויתור כואב בהרבה – וויתור על האפשרות ללמוד באופן משמעותי.

    אמנם נעשו ונעשים ניסיונות שונים מסוג זה, כמו 'המיקוד' לבחינות הבגרות (הודעה מראש על נושאים שלא יופיעו בבחינת הבגרות הקרובה), הורדת נושאים מבחינות הבגרות, הרפורמות להורדת מספר בחינות הבגרות, או הרפורמה המאפשרת למורה לבחור נושא מרכזי להעמיק בו. ועדיין, כל אלה שוליים מידי, ומורים ותלמידים מעידים עדיין על עומס כבד, שאולי נגזר מהנטייה החברתית-תרבותית לעודד ולתגמל הספקים, אפקטיביות ותוצאות מהירות.

    להאט בלמידה – פרקטיקות האטה לצורך למידה משמעותית יותר

    אפשר להאט באמצעות שימוש בפרקטיקות האטה בהקשר ללמידה. רוב הפרקטיקות פותחו כחלק מגישת למידה שנקראת: "למידה מתנועת החיים". גישת הלמידה מבוססת על רעיונות של הפילוסוף יוג'ין ג'נדלין.

    פרקטיקת האטה בלמידה: ריטריט שבועי ליצירת מרחב האטה והעמקה

    כשארגון או חברה מעוניינים לעשות חשיבה עמוקה, חדשנית ויצירתית, הם יוצאים לריטריט – מרחב נטול אילוצים ורגוע לחשיבה ולמידה, במקום רחוק, יפה ומעורר בהשראה. במרחב זה הם מתנתקים מהלחץ והקצב היומיומי ומאיטים יחד, מקדישים זמן לחשיבה פתוחה, ומנהלים שיח בקבוצות קטנות.

    האם ניתן לאפשר לילדים מרחב להאטה והעמקה? דמיינו שבתוך לימודי הפיסיקה, למשל, באיזשהו שלב במהלך למידה אינטנסיבי ומאומץ, מזמין המורה את התלמידים לשעתיים המוקדשות להאטה והעמקה אישיים. אפשר להישאר בכיתה אולם רצוי לשנות אווירה ולצאת לחצר, או לגינה קרובה. אפשר לטפח חדר ריטריט להעמקה, מרוצף בשטיחים, פופים, כריות, ומאובזר במספר לוחות מחיקים ומחשבים ניידים. כאן, ייפתח מרחב נינוח ורגוע שבו מתרחשת חשיבה פתוחה, לא כבולה לאילוצים ומונעת מתוך סקרנות ועניין ללא כל מדד של אפקטיביות. במרחב הזה הלומד יוכל לחלוק אי הבנה שמציקה לו, תובנה, או רעיון שעולים אצלו. במשך כשעתיים הוא יקדיש זמן ותשומת לב לשאלות שאין זמן לשאול בדרך כלל, שעוברים עליהן כלאחר יד. הוא יתייחס למוקדים של הבנה מעורפלת, יבחר שותף (תלמיד אחר, או אולי המורה) לחשיבה משותפת והתייעצות. זהו אי של שפיות שבו משוחחים עם עמיתים ועם מנחים, יוצאים לטיול כדי להרהר, חוזרים שוב לשיח כדי להעמיק, לחקור היבטים וכיוונים שונים, ולתת לדברים לשקוע.

    לא מדובר כאן ב"שיעור חופשי" שבו הילד פונה לעיסוקים חופשיים, חברתיים ואחרים. מדובר ביצירת הזדמנות לעסוק בחומר הלימוד באופן נינוח, חופשי, משוחרר מאילוצים. בתום הריטריט הקצר חוזרים לסדר היום. בשיעור פיסיקה הבא, הילד חוזר עם תובנות חדשות למסלול הלימוד בעל קצב מהיר יותר.

    חשוב לציין שמרחב שכזה מתאפשר כשמחליטים לאפשר אותו – באופן מודע מתוך הכרה באיכויות וברווחים שלו. הנטייה הטבעית בחברה שלנו היא לרוץ קדימה, לכבוש יעדים, להספיק כמה שיותר. אם ילדים יתנסו בריטריטים שכאלה, ילמדו להרפות במרחב הזה, לשים לב למה שבדרך כלל מוזנח, או פחות דחוף, ולחוש את הערך שבכך, יוכלו בהמשך ליצור לעצמם באופן מודע מרחבים כאלה, גם בתקופות אינטנסיביות של למידה כפי שמתוארת בדוגמה למעלה.

    ***

    תכנית הלימודים / אריק מנדלבאום

    אחרי הקורונה
    מערכות החינוך ימהרו לצמצם פערים
    ולהשלים את החסר
    ולהוסיף ימים ושיעורים ומבחנים
    שחלילה לא יהיה מי שיפספס
    איזה שיעור מתוכנית הלימודים
    כאילו כל מה שקורה עכשיו
    הוא לא בעצם אחד השיעורים הכי חשובים
    למי שהרשה לעצמו להיות תלמיד
    כאן
    עכשיו
    בחיים

    ואני שואל: מי שמפספס את השיעור הזה,
    איך נצמצם איתו פערים?

    ***

    פרקטיקת האטה בלמידה: קשב פעיל של מלווה הלמידה

    ניזכר שוב בנערה מהדוגמה למעלה, זו הכותבת בשיעור מהר מה שהמורה אומרת, ובשיעור שאחרי מעתיקה במהירות מהלוח את התרגילים ופתרונם. אלה הן פרקטיקות מקובלות בבית-הספר העל-יסודי: המורה מסבירה והילדים מנסים להבין, המורה מרצה והילדים כותבים מהר, המורה פותרת תרגיל על הלוח, והילדים מעתיקים. המקצב של ההסבר,  של ההרצאה, של פתרון התרגיל נקבע על-ידי המורה, מונע על-ידי הצורך "לכסות את החומר", על-ידי מה שתוכנן להספיק בשיעור.

    עם זאת, מי שצריך להיות פעיל בהתנסות הזו, בבניית המבנים הפנימיים, זה הילד. על-פי גישת "למידה מתנועת החיים", למידה משמעותית צריכה להיות מחוברת לתנועת החיים של הילד, למקצבים הפנימיים שלו, לצעדים הטבעיים לו.

    המונח "תנועת החיים" מגיע  מהמונח implying שטבע ג'נדלין שמתייחס למה ששואף אצל האדם (וכל יצור חי) ומבקש לנוע הלאה, לעשות צעד קדימה, בכל מצב חיים. בהקשר של למידה, למשל, תנועת החיים מניעה ילד שרוצה להבין, ילד שסקרן לדעת משהו, ילד שנלהב להתנסות או להשתתף בפעילות.

    נסתכל על דוגמה. כשלומדים על "לחץ אוויר" בפיזיקה, עורכים ניסויים שמדגימים את העיקרון. למשל, שואבים אוויר מבקבוק פלסטיק והבקבוק מתכווץ. המורה מסבירה את התופעה. היא מדברת על ואקום, ועל חלקיקים מחוץ לבקבוק ובתוך הבקבוק, כוחות, לחץ אוויר. הילד מבין את מה שהיא אומרת, פחות או יותר, אבל ייתכן והוא לא מרגיש שהוא "באמת מבין" מדוע הבקבוק מתכווץ. מה זאת אומרת "באמת מבין"? כשהילד מנסה להבין את התופעה, קיימת בו שאיפה למשהו. שאיפה לסוג של הבנה עמוקה – לפעמים קוראים לזה "אסימון" שנופל, או אנחת רווחה: "אהה!".  אחרי השיעור הוא ניגש למורה ואמר לה שממש מסקרן אותו להבין מדוע הבקבוק מתכווץ ככה, אבל ההסבר שלה לא שכנע אותו. הם מוצאים זמן בהמשך היום ויושבים בנחת. הם מציירים את הבקבוק, את חלקיקי האוויר בפנים ובחוץ, מדברים ומצביעים על גבי הציור, הוא שואל, היא מדגימה, הוא מסביר מה מפריע לו, מה חסר, היא מקשיבה, מנסה להיענות לקושי, הם מדברים, מסבירים, מצביעים על הציור, ובשלב מסוים מגיעה תחושה חזקה של הבנה – מה זה בדיוק ואקום, מהו לחץ האוויר שמכווץ את הבקבוק. עכשיו הוא כבר לא מחפש יותר להבין יותר מדוע הבקבוק מתכווץ. הוא כבר יודע, זה שלו. הוא כבר בצעד הבא בלמידה.

    המקצב הפנימי המתואר פה הוא אישי, הוא משתנה מאדם לאדם, וגם משתנה אצל אותו אדם. מתקיימת בו אינטראקציה מורכבת בין האדם לסביבתו (במקרה זה, חומר הלימוד, המורה). אם המורה או המלווה אינם קשובים לתנועת החיים של הילד, ומנסים להאיץ את התהליך הזה, באמצעות הסברים, דוגמאות, פתרונות, שלא מסונכרנים עם תנועה זו, ההבנה כנראה לא תקרה, האסימון לא ייפול.

    גם אצל ילדים קטנים יותר אפשר לזהות את חוסר הסינכרון בין המקצבים הפנימיים הטבעיים שלהם, לבין מקצבים שדוחפים מבחוץ. כשילד נתקל בבעיה בבנייה של מבנה, בפתרון תרגיל חשבון, בניסיון קריאה בשלבים ראשונים – מה אנחנו, כמלווים (הורים, מורים) עושים במקום בו הילד "תקוע"? כמה זמן התמודדות אנחנו מאפשרים לו, לפני שאנחנו "פותרים לו את הבעיה" ומקדמים את ביצוע המשימה? למה אנחנו קשובים, בעצם? האם למשימה, לחומר הלימוד, לקידום הפעולות הנדרשות לסיום המשימה? האם אנחנו קשובים לתנועת החיים של הילד? ולמה הוא זקוק עכשיו?

    איך נאפשר לילד ללמוד מתוך תנועת החיים שלו, ולא להידחף מבחוץ? הדבר החשוב הוא לפתח גישה של קשב ללומד. הקשבה למקצב הפנימי של הילד, לתנועת החיים שלו, למה הוא צריך, מה יעזור לו להבין, מה יוצר אצלו התלהבות ועניין, מה מדליק את האור בעיניו.

    הקוראים וודאי מהנהנים בראשם ומסכימים עם עיקרון הקשב הפעיל ללומד, אבל עם זאת מתעוררת ביקורת: למי יש את הפריבילגיה לאינטראקציה אחד על אחד? על כך מיד – בפרקטיקה הבאה.

    ***

    בקשות של תלמיד ממורה  – סעיף יג' / אריק מנדלבאום

    אל תדבר איתי על שירה
    תשיר איתי
    אל תספר לי על ריקוד
    תרקוד איתי
    אל תסביר לי על ציור
    צייר איתי
    ואם אתה ממש אמיץ
    אל תלמד אותי
    תלמד איתי

    ***

    פרקטיקת האטה בלמידה: כלים פדגוגיים שמאפשרים לתנועת החיים לזרום

    כאשר המלווה קשוב אל תנועת החיים של הילד, או קבוצת ילדים, זה משפיע על הלמידה בכל כלי פדגוגי. אפילו הרצאה יכולה להיות בגישה קשובה, מבט, אינטראקציה, זיהוי הלך הרוח, התכוונות אל השומעים והתאמת הפעולות למתרחש.

    ישנם כלים פדגוגיים שבאופן טבעי מאפשרים יותר חיבור לתנועת החיים של הילד, שבהן יש לילד יותר הזדמנויות להיות פעיל, ולנוע מתוך המקצבים הפנימיים שלו. למשל, שיח שבו הילד משתתף באופן טבעי בצורה פעילה, מתוך מעורבות ועניין, כדוגמת שיח וחקר בקבוצות קטנות, הוא פעילות שמאפשרת לילד לנוע מתנועת החיים שלו. הוא מקשיב לחבריו, ובעיתוי המתאים לו, כשהוא חש שיש לו מה לתרום, הוא מבטא את עצמו. גם יצירה פתוחה והזמנה לביטוי אישי הן פעולות שמזמינות את הילד לפעול מתוך המקורות הפנימיים שלו, מתוך הבנה שאין אפשרות להאיץ תהליכים של יצירה אותנטית. השתתפות במשחקים דורשת אקטיביות – ילד שמשתתף באופן אקטיבי במשחק פועל מתוך תנועת החיים שלו, הקצב שלו. וישנם גם תהליכים ארוכים ומורכבים יותר שהילד מוביל מתוך התנועה שלו, המוטיבציות שלו והמקצבים שלו, כמו למידה שמונעת סביב פרויקט גדול וארוך טווח (Project Based Learning – PBL).

    כל הכלים הפדגוגיים הללו ועוד רבים אחרים, מאפשרים אינטראקציה עם תנועת החיים של הילד, ולכן הם בדרך-כלל צורכים יותר זמן כי הם אינם מאיצים בילד, פחות דוחפים אותו מכוח חיצוני, פחות מכפיפים את תנועת החיים שלו לתבנית חיצונית.

    פרקטיקת ההאטה הבאה היא ל"מתקדמים" אבל היא טומנת בחובה למידה עמוקה ומחוברת.

    פרקטיקת האטה בלמידה: לאפשר למשהו חדש להתבטא

    הלמידה המהירה בבית-הספר היא פעולה של מחזור ולא של יצירה וחדשנות. ילדים לומדים כמות גדולה של תוכן, והם ממחזרים אותו, מקסימום מארגנים אותו מחדש. האם יש מקום לביטוי אישי וייחודי של הילד? האם יש מקום ליצירת חדש? ליצירת משהו שלא היה קודם?

    באחת מהרצאותיו התייחס ג'נדלין לשאלה זו:

    "יש שתי דרכים ללמוד, לחשוב, להבין: האחת, לארגן מחדש מושגים ישנים ומוכרים. השנייה, לעמוד בנקודה שבה אנו תקועים, היכן שמורגשת תחושה שיש שם עוד מה שרוצה להתבטא אבל לא יודע בינתיים איך, לעמוד על הקצה, ולהמתין שהחדש יגיע, זה שמופיע רענן, שלא הופיע מעולם."

    איך אפשר לענות על שאלה בהיסטוריה? גם כאן, יש שתי דרכים לחשוב, ליצור משמעות. האחת – הילד יכול להיזכר במה שקרא או שמע, אולי לדפדף שוב בספר ולקרוא את הקטעים הרלוונטיים, ולכתוב תשובה שמסכמת את כל התכנים שקרא. התשובה תהיה נכונה במדדים של בית-הספר, מכילה את כל הרכיבים הדרושים. אבל איזו משמעות הפיק הילד? כמה עמוק היה התהליך שבו מחזר את כל מה שקרא ושמע?

    הדרך השנייה היא להקשיב לשאלה, לעצור לרגע, ולהבחין במה שמתעורר אצלו. איזו משמעות מורגשת מתהווה לנוכח השאלה? מתוך המקום הזה לנסח מילים ומשפטים משלו, חדשים, שמבטאים מחשבה רעננה, שמקושרת למה שלמד ומעבר. עבודה עם בן או בת זוג יכולה לעזור בסוג כזה של חשיבה. כל בן זוג, בתורו, מנסה לחוש את המשמעות ולנסח אותה במילים, לא כפי שכתוב בספר הלימוד, וגם לא כפי שמצופה ממנו, אלא באופן שמבטא את עצמו באופן המדויק ביותר. בן הזוג מתעד את דברי חברו. אחר-כך מתחלפים. החזרה ללימוד הרגיל לאחר פעילות שכזו היא ממקום אחר, מחובר הרבה יותר.

    התחושה של המשמעות, לגבי כל דבר שפוגשים בו, היא חיונית כדי להתחבר למקורות האישיים. אבל כדי שנרגיש משמעות אנחנו זקוקים להאטה ולשאלה – מה בכל זה משמעותי עבורי.

    בכל פעם שאנחנו יוצרים משהו חדש באמת, שנובע מתוכנו, ולא מועתק, משוכתב או ממוחזר, אנחנו פועלים בדרך השנייה (ג'נדלין קורא לזה "לעמוד על הקצה"). למשל, כשאנחנו, כותבים פוסט אותנטי לפייסבוק, ברכה כנה לחבר, כשאנחנו מציירים, כותבים יצירה מוסיקאלית, או מפתחים רעיון או מושג – אנחנו מעורבים בחשיבה הזו. בכל פעם שאנחנו נתקעים או נעצרים, אנחנו לא כל כך יודעים איך להמשיך. ההמשך עדיין לא מנוסח – לא במילים, לא במשיכות מכחול או בצלילים. אבל אנחנו מרגישים את ההמשך. אנחנו מרגישים את המשמעות שרוצה להיכתב, להצטייר, להמשיך את הלחן. אנחנו עוצרים כאן, שוהים מעט, מרגישים את המשמעות, מנסים משהו, מוחקים, מנסים שוב, עד שהדבר המדויק מתנסח וממשיך.

    האם נאפשר לילדים להיות תקועים במקום הזה ולשהות בו, להאט, כדי שמשהו חדש לגמרי יופיע? משהו שאולי לא נמצא בתכנית הלימודים, או בתכנון של המורה, ויחד עם זאת, הוא מרגש, מסעיר, ופותח דלתות להתפתחות, שהוא מהות התנועה קדימה בחיים?

    ***

    לכל ה"העתידנים" / אריק מנדלבאום

    תפסיקו להכין ילדים לקראת איזה- "מחר"
    למדו אותם לפגוש את החיים- עכשיו!!!
    אל תכינו אותם לקראת איזו- "עבודה"
    עיבדו איתם היום, את החיים בְּכָּכּותָּם
    הרי כל עתיד בסופו של דבר מתממש באיזה- עכשיו
    וכל מי שילמד ויתפתח- היום
    יוכל לממש כל עתיד שמתהווה.

    ***

    לא "הכל או כלום" – האם למידה איטית אפשרית בתוך מסגרת?

    בזמן לימודי לתואר שלישי למדתי המון. אני חושבת שזו הייתה הלמידה האינטנסיבית ביותר שחוויתי, אבל לא הרגשתי את ריצת העכבר חסרת התכלית. להיפך, הייתה לי שליטה רבה בתהליך הלמידה, בחירה מה ללמוד ולאילו כיוונים להתפתח, איפה לשים יותר דגשים ואיפה רק לסמן, ואיך להגמיש את הזמן שלי וליצור בו מוקדים אינטנסיביים לעומת חלונות מאווררים לחשיבה, פיתוח ויצירת החדש. לא כל הלמידה שלי הייתה איטית, בכלל לא. אבל היו הרבה איים שבהם היה מרחב נינוח שאפשר מפגש פנימה ולמידה מהקצה, ואלה היו המקורות היצירתיים ביותר שלי להתקדמות. מה מתוך זה יכול להיות ישים גם לגילאי בתי-הספר?

    למידה בבתי-ספר לרוב מונעת היום מכוחות חיצוניים, לא מתנועת החיים של הילדים. יש בה עומס תמידי, ואין מרחבי זמן נינוחים לחשיבה, לפיתוח וליצירת החדש.

    העומס המוכתב בהחלט מקשה על האפשרות ללמידה איטית בבתי-הספר וטוב יהיה אם יוקל, גם אם זה יתבטא בוויתורים על חלקים מהתכנים הנלמדים היום וגם בשינוי סדירויות ותפיסות חברתיות עמוקות. אבל רק ההקלה בעומס אינה בהכרח מניבה איכויות של משמעות, עומק ויצירתיות. הצעתי מספר פרקטיקות האטה לצורך למידה משמעותית ומעמיקה יותר, שמביאות איתן גם איכות חיים והנאה בלמידה ונכון לשלבן בחיי הלמידה במסגרות החינוך השונות.

    באופן אישי, הייתי רוצה לראות בבתי-ספר ילדים שלומדים מתוך תחושת משמעות – משתהים ומפנים קשב למשמעויות העולות בהם, מצמיחים מהן רעיונות, תובנות, והבנות. ילדים שמבטאים את עצמם תוך חיבור למקורות הפנימיים שלהם – פחות ציטוט, פחות שינון, פחות מחזור. יותר חידוש, יותר יצירה, יותר חיבור. הייתי שמחה לראות מורים שמפנים תשומת לב למקצבים ולתנועות החיים של התלמידים שלהם. זה קשה, אבל התכווננות לשם היא בעלת פוטנציאל לשינוי. הייתי מקווה לראות יותר כלים פדגוגיים פרוגרסיביים שמאפשרים לתנועת החיים לזרום, פחות הרצאה והכתבה, יותר שיח, יצירה, משחקים ופרויקטים. הייתי שמחה שיהיו תנודות בין זמנים אינטנסיביים יותר, וזמנים של האטה, שבהם מתאפשרת חשיבה פתוחה, העמקה, חקירה נטולת אילוצים.  תמונה כזו דורשת שינויים, חלקם עמוקים, אך היא בגדר האפשר. היא טומנת בחובה רווחה, איכות חיים, למידה משמעותית ומחוברת יותר.

    ***

    לאחרונה יותר ויותר אנשי חינוך מזהים את הפוטנציאל של רעיונות תנועת ההאטה. לצורך העמקת החשיבה, השיח והלמידה בהקשר של חינוך והאטה, יצרנו פורום של אנשי חינוך שיש להם עניין לחשוב ולפתח הגות ופרקטיקה של האטה וחינוך. הפורום מקיים מפגשים חודשיים של פיתוח וחשיבה משותפת. הוא הוקם ביזמה ובחסות הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות, ושותפות לו מיקה דפני, ד"ר ענת שפירא לביא ואני. להצטרפות כתבו לנו
     Office@keren-yozmot.org.il

    אני רוצה להודות לרונה שפריר, ולמיקה דפני על קריאה מעמיקה של גרסה קודמת של הפוסט והערות משמעותיות, ולאריק מנדלבאום על שאפשר לי לעשות שימוש בשיריו.

    ***

    ד"ר אורית פרנפס, חוקרת תהליכי למידה. בשנים האחרונות לומדת ומעמיקה בפילוסופיה של ג'נדלין ובעולם ההתמקדות. מפתחת גישת "למידה מתנועת החיים"

    פרופ' יוג'ין ג'נדלין (1926-2017) – פילוסוף ופסיכותרפיסט מאוניברסיטת שיקאגו.
    עבודתו הפילוסופית עוסקת בעיקר בקשר בין שפה ולוגיקה לבין חוויה ומשמעות.
    ג'נדלין פיתח דרכי חשיבה ועבודה עם תהליכי חיים. בין היתר הוא פיתח את שיטת ההתמקדות (focusing).

    _________________________

    פורסם במקור באתר Slow


    להגיב
  • קורא למוזיקה: טורשיר # 19

    [הטורשיר השמונה עשר: הפרח בגני / זוהר ארגוב]

     

    טרייסי צ'פמן, ילדה ענייה מקליבלנד, שנהפכה לאחת מהזמרות והיוצרות הבולטות באמריקה של סוףשנות ה-80 וה-90. שיריה מלאים במסרים חברתיים וחלומות על מרד בממסד. מגיל 8 החלה לכתוב שירים (כלי הנגינה הראשון שקיבלה היה יוקללה). צ'פמן היא שחורה ולסבית ועדיין נתקבלה בחום ע"י הממסד הלבן והשמרני (שנהנה לשיר איתה אבל לא לשנות את המצב הגזעני). השירים שלה רלוונטים עד היום, במיוחד על רקע מחאות השחורים בארה"ב.

    ***

    השיר התשע עשרה של "קורא למוזיקה".

     Fast Car/ Tracy Chapman

    הסינגל הראשון שהוציאה. שיר שמדבר על בחירה בחיים ותקוה, על אמונה שלמרות כל הקושי עדיין אפשר להצליח (טרייסי גדלה למשפחה חד הורית). על קבלת החלטות קשות ולקיחת סיכונים. השיר אינו עליה אבל רבים רואים בו כסיפור חייהם…

    “יש לך מכונית מהירה
    האם היא מהירה מספיק בשביל שנוכל לטוס מכאן?
    עלינו להחליט אם
    לעזוב הלילה או לחיות ולמות ככה

    אני זוכרת כשנסענו
    נסענו במכונית שלך
    כל כך מהר שהרגשתי שיכורה
    אורות העיר נפרשים לפנינו
    והיה נעים כשזרועותיך עטפו את כתפיי ו
    הרגשתי שאני שייכת
    הרגשתי שאני יכולה להיות מישהי, להיות מישהי, להיות מישהי…”

    Fast Car / Tracy Chapman

    You got a fast car
    I want a ticket to anywhere
    Maybe we make a deal
    Maybe together we can get somewhere
    Anyplace is better
    Starting from zero got nothing to lose
    Maybe we'll make something
    Me, myself I got nothing to prove

    You got a fast car
    I got a plan to get us out of here
    I been working at the convenience store
    Managed to save just a little bit of money
    Won't have to drive too far
    Just 'cross the border and into the city
    You and I can both get jobs
    And finally see what it means to be living

    You see my old man's got a problem
    He live with the bottle that's the way it is
    He says his body's too old for working
    His body's too young to look like his
    My mama went off and left him
    She wanted more from life than he could give
    I said somebody's got to take care of him
    So I quit school and that's what I did

    You got a fast car
    Is it fast enough so we can fly away
    We gotta make a decision
    Leave tonight or live and die this way

    So remember we were driving, driving in your car
    Speed so fast I felt like I was drunk
    City lights lay out before us
    And your arm felt nice wrapped ’round my shoulder
    I had a feeling that I belonged
    I had a feeling I could be someone, be someone, be someone

    You got a fast car
    We go cruising to entertain ourselves
    You still ain't got a job
    I work in a market as a checkout girl
    I know things will get better
    You'll find work and I'll get promoted
    We'll move out of the shelter
    Buy a bigger house and live in the suburbs

    I remember we were driving, driving in your car
    Speed so fast I felt like I was drunk
    City lights lay out before us
    And your arm felt nice wrapped ’round my shoulder
    I had a feeling that I belonged
    I had a feeling I could be someone, be someone, be someone

    You got a fast car
    I got a job that pays all our bills
    You stay out drinking late at the bar
    See more of your friends than you do of your kids
    I'd always hoped for better
    Thought maybe together you and me would find it
    I got no plans I ain't going nowhere
    So take your fast car and keep on driving

    I remember we were driving, driving in your car
    Speed so fast I felt like I was drunk
    City lights lay out before us
    And your arm felt nice wrapped ’round my shoulder
    I had a feeling that I belonged
    I had a feeling I could be someone, be someone, be someone

    You got a fast car
    But is it fast enough so you can fly away
    You gotta make a decision
    Leave tonight or live and die this way


    להגיב
  • רני יקיר – מטפל זוגי בפרדס חנה והסביבה

     

    [רני יקיר]

     

    איך לשמור על הזוגיות במהלך משבר הקורונה?

    זוגיות היא מערכת יחסים שזקוקה מצד אחד לגמישות ולשינוי ומצד שני ליציבות וביטחון. כדי להתמודד עם משברים, זוגיות כמו עץ, זקוקה לבסיס עמוק ומסועף ולענפים ולעלים שיכולים להתאים את עצמם לסביבה. הענפים צריכים להיות חזקים וגמישים מספיק כדי להתמודד עם סערות קשות וגם לתת מצע לעלים שבסופו של דבר מזינים את העץ באמצעות פוטוסינתזה.

    משבר הקורונה, תופס את הזוגיות כמו סופת חורף קשה באמצע חום יולי – אוגוסט. תנאי המחיה של העץ משתנים מיום ליום ולכאורה, אין לעץ איך להתאים את עצמו לחום הדורש מצע עלים שיאגור מזון לחורף ובאותו הזמן, סופות החורף הקרות שנכנסות באמצע הקיץ ומאיימות לשבור את הענפים שאינם בנויים להתמודד איתן.

    בחורף העץ משיר את העלים ונכנס לתרדמת. הזוגיות לא יכולה להיכנס לעולם לתרדמת. זו פריווילגיה שלא יכולה להתקיים ביחסים בטוחים. המצע הבריא של זוגיות, הוא עבודה מתמדת על היחסים. העבודה על היחסים מתאפשרת בשגרה, אבל במשבר הקורונה אין שגרה. המציאות החדשה היא, שחוסר הוודאות הוא השגרה החדשה. לכן, זוגות רבים חווים משבר קל עד אקוטי ביחסים.

    מה יכול להיחשב עזרה ראשונה ליחסים הזוגיים?

    כל זוג נכנס למשבר הקורונה במצב שונה של היחסים. חלקם נכנסו אליו בתקופה של "ירח דבש", חלקם בתקופה רגועה, חלקם במשבר נקודתי וחלקם במהלך משבר אקוטי. ככל שנמשך משבר הקורונה, כך כל זוג צריך להתמודד עם הפער בין היחסים שהיו בתחילת המשבר, לבין מצב היחסים היום. זאת, כשהמשבר נמשך ואין צפי מתי הוא יסתיים.

    הכלי הזמין לכאורה לכל זוג, שאינו דורש מיקור חוץ, הוא שיחה יומית. מניסיוני בטיפול זוגי במהלך הקורונה, למדתי שככל שבני זוג מקיימים יותר מפגשים אישיים ביניהם, כך יש הפחתה בסימפטומים של משבר. הכוונה היא בין השאר ליכולת לקיים יחידה הורית עם מסרים משותפים מול הילדים, הפחתת ריבים בנוכחות הילדים, מציאת זמן התאווררות לכל אחד מבני הזוג ועוד.

    כלי נוסף, במהלך השיחה היומית, לברר מה המצוקה האישית של כל אחד מבני הזוג. לפתוח באומץ את השאלה, מהי הציפייה של כל אחד מכם מבן/בת הזוג שלו/ה באותו היום. למדתי במהלך שיחות בייעוץ זוגי, שחלק מהאנשים נוטים להיזהר מביטוי של מצוקה ועוד יותר נוטים להסתיר מה הציפייה מבן/בת הזוג, בשעת משבר.

    כשזוג מצליח, גם אם הוא במהלך משבר אקוטי לשתף את האמת על המצוקה האישית ועל הציפייה מבן/בת הזוג, הסיכוי להפחית את המצוקה והיכולת לתת מענה לבן/בת הזוג עולה במידה משמעותית. זאת, מאחר ואלו נתונים מעשיים שניתן לעבוד עליהם, כאשר המענה הוא בין השאר רגשי.

    איך אפשר לייצר שגרה ויציבות במשבר הקורונה?

    נסו למפות את היחסים שלכם מינואר ועד היום ולדרג את היחסים ממעולים למשבר אקוטי בסולם של 1-10. רישמו בנפרד, באופן אישי על דף מה הדירוג בתחילת החודש. בהמשך, הוסיפו תאריכים משמעותיים למשל תחילת הסגר, מישהו נכנס לבידוד, יציאה לחל"ת, אובדן פרנסה, פתיחה וסגירה של מערכות החינוך ועוד.

    עכשיו השוו את הרשימות. יש לשער שתגלו פערים ביניכם ואולי גם יתגלו אירועים משמעותיים שלא היה ברשימה האישית. כאן מתחילה המשימה הקשה והמשמעותית, שיתוף איך נראה משבר הקורונה בהיבט האישי של הזוגיות. מניסיוני, המשימה היא קשה לא בהיבט הטכני, אלא בהיבט הרגשי. כאן תוכלו מצד אחד לחשוף את הקשיים ומצד שני לגלות את החוזקות שלכם.

    אפשר לייצר שגרה ביחסים הזוגיים, כשאתם קרובים לאמת של היחסים ביניכם. כשהאמת גלויה, תוכלו לבנות שגרה המבוססת על הצורך האישי שלכם, תוך התבססות על המגבלות האישיות. מרכיב חדש במשבר הקורונה הוא חוסר היציבות בשגרת החיים. אם לפני משבר הקורונה, ניתן היה לתכנן פחות או יותר את מהלך השבוע, הרי כיום הדבר הוא לא מציאותי.

    נסו להיפגש כל יום, אפילו לרבע שעה. להיפגש, כוונתי במובן העמוק של המילה. לשתף בכנות, גם אם יש חשש לפגיעה בזולת מה מצבך היום, מה הציפיות שלך ולהתעניין מה המצב של בן/בת הזוג. נסו לתכנן את היומיים הבאים, עם מספר חלופות לתרחישים שכבר צפויים בתקופה זו. גלו גמישות ונסו ככל יכולתכם ליצור יציבות על ידי שיתוף ברגשות ובמחשבות שלכם. המפגש היומי, הוא אחד הכלים הנגישים והיעילים, לשמור על הזוגיות בשגרה ובעיקר בתקופה של חוסר וודאות.

    ליצירת קשר: רני יקיר 050-2461341   |  yakir10@gmail.com   |   אתר   |   פייסבוק   |   שלחו לי ווצאפ

    רני יקיר – מטפל מוסמך שמתמחה בטיפול זוגי, משפחתי ואישי. בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה בהצטיינות ותואר שני בעבודה סוציאלית. בעל ניסיון רב בתיאום הורי, משבר גירושין, טיפול זוגי ממוקד רגש ועוד


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית # 7 – צפריר בשן

    [צפריר בשן]

     

    [כתיבה אפקטיבית # 6 – 10 טיפים לקריאה אפקטיבית]

     

    המילה אגב, בניגוד לשמועות המרושעות שהפצתי עליה לא פעם בעבר, היא מילה נהדרת. היא מילה שנושאת עימה הבטחה גדולה.

    אבל יש לה גם בעיה.

    הבעיה של אגב, זה שהיא מבטיחה משהו נוסף על הדרך. עוד משהו. או משהו שלא קשור. או משהו שקשור בעקיפין. במילים אחרות, אם נדמה את התוכן שלכם לנסיעה מתל אביב לחיפה, אז אחרי האגב באה עצירה בפנקייק.

    פנקייק זה טוב

    עכשיו, דונט גט מי רונג, לעצור בפנקייק זה יופי, אבל צריך שיהיה לזה טעם. נגיד, אם אתם עוצרים בפנקייק כדי לאכול פנקייק בטעם בוואריה פלסטיק מהאייטיז וקצפת פלסטיק גם כן מהאייטיז, אז נהדר, אני רוצה לשמוע על האגב שלכם. אבל אם אתם עוצרים בפנקייק כדי לתדלק ולקנות מסטיק? לא מעניין.

    בזבזתם אגב. אגב לשווא.

    ולא רק שסטיתם מהדרך, שזה לא רעיון טוב, גם לא הבאתם שום תועלת בסטייה הזו, וזה נזק נוסף. זה אומר שרוב הקוראים לא יגיעו לחיפה עם הטקסט שלכם.

    וחבל, כי בחיפה יש את מעיין הבירה.

    ועוד עניין אחד ודי: בתוכן קצר של כמה מאות מילים, אין מקום ליותר מאגב אחד. כי בנסיעה מתל אביב לחיפה אין טעם אמיתי ביותר מעצירה אחת. אם יש יותר מעצירה אחת זה הופך מנסיעה ליום טרטורים. ואז, לא רק  שהקורא שלכם לא יגיע לחיפה, הוא גם לא יקרא את הטקסט הבא שלכם. אין לו את כל היום בשביל הנסיעות המייגעות האלה.

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
  • מטפלים בצעירים, הבוגרים מטפלים בנו

    [נורית שגב]

     

    היה היו עצי דקל גבוהים ברחוב דגניה אשר בכרכור.

    דקל וושינגטוניה איננו מצל במיוחד.

    אבל העצים הבולטים האלה סימנו את מושבות הברון, בימים שבהם משפחת רוטשילד רכשה אדמות והושיבה איכרים חדשים במולדת העתיקה. אינני יודעת מי אחראי להחלטות תכנוניות, אבל ניכר שהוחלט על אופי גנני מסוים במושבות, ומוטיבים חוזרים בנוף.

    ככה יוצרים תרבות מקומית.

    בערב קר בתחילת 2008 ראיתי טרקטור מזעזע דקל אחרי דקל ברחוב דגניה, מניף אותם באוויר ומניח אותם על הכביש.
    התקשיתי להאמין, גופותיהם של הדקלים הונחו ממש בפתח ביתו של עזרא שפהרד ידידי, שכבר לא היה אז בין החיים.
    עזרא הקביל את פני כשהגעתי לגור באזור, ותרם מנסיונו הרב בנדיבות- השכלתו כאגרונום בריטי סייעה בעיסוקו כחקלאי, והבטיחה שיחות מרחיבות דעת ולב..

    כעת הדקלים מוטלים ברחוב.  לא הגבתי לחורבן שזרע נהג הטרקטור, שאלתי אותו בזהירות מי שלח אותו, ושוב לא הגבתי כלל, כשסיפר לי שנשלח מטעם המועצה.
    באותו הלילה כתבתי. ביכיתי את העצים החסונים, וגם את אזלת ידי.

    מה האפשרויות שעומדות בפני?

    לא יעלה על הדעת להתנגד לשלוחי המועצה. ובכלל, מה יכולתי לעשות. אז כתבתי מאמר, וביקשתי ממאשה דולב, חברתי "הירוקה", עזרה באיתור צלם לתיעוד.

    בבוקר ידעתי שלא אניח לאירוע כזה לקרות שוב.
    החלטתי להשיל מעלי נימוסי חברה, אל מול מחויבות עמוקה לעצים. הרי קולם אינו נשמע.

    משמאל – האלון הפגוע. אמא השתגעת? צילום: נורית שגב

    ככה שבבוקר קר אחד בהמשך אותו שבוע, זיהיתי טרקטור נוגח בעץ אלון בסמוך, ברחוב הנשיא בכרכור.
    לא מתוך כוונה לעקור. העץ רק עמד בדרכו. והוא נתבקש לחפור תעלה לצינורות.
    הפעם זינקתי מהמכונית, אחרי שאמרתי לילדיי – אל תדאגו. אני חייבת.
    נעמדתי בין הטרקטור לאלון ושאגתי- שלא תעיז להתקרב!

    מה קרה? שאל נהג הטרקטור. יש כאן ילד על העץ?

    לא!!!

    יש כאן עץ!!!

    הנהג לא הצליח להבין. כיוון שכיבה את המנוע, שבו אלי נימוסיי הטובים ואמרתי, אתה כרתת כרגע ענף מעץ אלון. שמת לב? אתה כורת את השורשים שלו. אסור לנו להרוג עצים. העץ הזה מוגן ואתה עובר על החוק

    אבל אמרו לי לחפור תעלה, נכלם האיש. מה לעשות?

    לא תוכל לחפור, אם זה אומר שתהרוג עצים.

    הילדים שלי הבינו שלא יגיעו אתי רחוק בבוקר הזה, ויצאו מהמכונית לבית הספר.

    שנים אחרי האירוע סיפרו לי כמה נבהלו (אמא השתגעה?) וגם, על המבוכה הרבה.
    אימהות לא עושות מהומות כאלה.
    עמדתי ליד העץ. לא ידעתי איך להמשיך. לשמחתי, למרות טור המכוניות המתארך ברחוב הצר, איש לא צפצף. יצאו מהמכוניות ונזפו בטרקטוריסט ביש המזל.
    הכרתי שתי נשים שחשבתי שתוכלנה לעזור.

    ואכן, דבי לרר הגיעה מיד, וגם מאשה ואריה האובן.
    ואחריהן יעלה אורן זלאיט ואילנה פלדה, יעל ויאיר וגרשון, מירי ומיקי שרגנהיים, ועוד רבים רבים.
    בשלושת החודשים שאחרי כן כתבתי על כל עץ שנפגע או נכרת. תושבים רבים צלצלו כשהכורת עלה על עצי הרחוב ברחבי המושבה.
    התכנסנו, תושבים חובבי עצים, לפגישה בבית ויצו כרכור, ונפגשנו עם כל מי שהסכים לספר מה כוללות תכניות הפיתוח ואיך ניתן לשמור על העצים תוך כדי עבודה. ביקשנו שתהליכי תכנון ינוהלו ע"י מתכנן נוף.

    השכן טיפס על האלונים ב 2008, עץ מוגן – אסור לכרות! השלטים עדיין כאן, גם האלונים. צילום: נורית שגב.

    גרשון העו"ד התנדב, והחתמנו 120 תושבים על התנגדויות לכריתת עצים בתהליך בנייה שאיים על חורשת האיקליפטוס בכרכור, באותם לילות גשומים וקרים.
    חלקנו נסענו לוועדה המחוזית בחיפה.
    יאיר טיפס על האלונים ותלה שלטים – לא לכרות! עץ מוגן! ואילנה פלדה הכינה שלטים ציוריים ועליהם כיתוב אני עץ מוגן.

    עבודות הפיתוח גבו את חייה של שקדיה עצומה, נציגה נדירה של עצי השקד במישור החוף. היא עדיין לא פרחה באותו חורף ועל כן קיפחה את חייה ("זה היה עץ מת!").

    הזמנתי את הקהל הגדל של אוהבי העצים לעצרת להגנת העצים, ובאחד מימי ששי החורפיים הבאנו את ילדינו לרחבת המועצה והקמנו מצגת זיכרון משאריות השקדייה הכרותה.

    אחרי מספר חודשים של מאמרים, מחאות ותלונות תושבים נראה היה שהמועצה הבינה שפגיעה בעצים לא תזכה איש בתהילה. לא התקבלו החלטות על מדיניות שונה, אבל חלק מעבודות הפיתוח זכו לתכנון מחודש, וכך ניצלו מרבית עצי האלון ברחוב הנשיא.

    תכנון החניות הראשוני לא התייחס כלל למיקום העצים, וג'ולי לוי פלד הדגימה מהו תכנון משופר.

    בשנים הבאות הסתבר לי שעזרא שפהרד שתל את אותם אלונים עם נכדתו, ושוב הודיתי לו בלבי. היערות המקומיים של אלון התבור צמחו פעם בצפיפות באזור, הכחדתם החלה בימי הטורקים וממשיכה גם בימינו.

    גם על דרך הבנים שימרנו את מרבית העצים, ועד היום נהנים הולכי הרגל מצילם של העצים שנותרו.
    אל כל רחבי המושבה הגיעה ידיעה, שכריתת עצים איננה מותרת לאיש. גם לא לאנשי הרשות. והתושבים שיתפו פעולה, צילמו את נהגי הטרקטורים ובדרך כלל הפסיקו כך את הכריתה האגבית.

    נהג זועם אחד דהר אלי בטרקטור חדיש וגדול, כיוון שהבחין שצילמתי אותו בעת פגיעה בעץ.
    אינני חושבת שהתכוון לדרוס אותי, אבל קפצתי אל המדרכה בזריזות מפתיעה.
    בהמשך הקים ראש המועצה חיים געש ועדת עצים בראשותה של ד"ר נורית השמשוני יפה, שהיא חובבת עצים אבל מקצוענית בממשל ציבורי, ושנתיים אחר כך הכירה המועצה בחשיבות העצומה של נוכחות העצים במושבה.

    כעת אנחנו שוב בעיצומו של בולמוס המכונה "תנופת פיתוח".

    שוב שומעים על העצים אשר עומדים בדרכם של בעלי יוזמה וממון.

    אינני מתנגדת לבנייה ופיתוח, זה בלתי נמנע וגם חשוב. רבים רוצים להתגורר עמנו. יבורכו. אבל איננו יכולים לוותר על עצים. מול האתגר הגדול הזה, נדרש תכנון מוקפד ואחראי.

    כך שלפני כשנה החליטו אסנת בר-אור ומאשה דולב לעשות מעשה, ופתחו במהלך חשוב: התוויית מדיניות עצים שתחייב כל מי שעוסק בבניה ופיתוח ברחבי פרדס חנה כרכור. חבר המועצה עו"ד אביעד סיני הוזמן לסיור בנושא מצבם העגום של העצים, והיעדרם מאזורים מרכזיים במושבה.
    אביעד הפליא בשיתוף פעולה וגם גור רתם, אגרונום המועצה הנלהב, נתן את ידו למהלך.

    כיוון שקיבלו את ברכתה של הגר פרי יגור, ראש המועצה, החלו לגבש מסמך מדיניות..
    לשם כך גייסו אותנו, מתכננות הנוף.
    דבי ג'ולי ואני, שמחנו להתנדב ולכתוב מסמך מפורט שעניינו שמירת העצים הקיימים, ושתילת עצים חדשים.

    חשוב היה להבהיר שאנחנו איננו משמשות בשליחותן של פיות היער. אין מדובר בגחמות או טעם אישי.
    לעצים בוגרים משמעות אקולוגית עמוקה, ותפקידם בקליטת גזי חממה, ייצור חמצן, ייצוב הקרקע, הצללה (וגם בתחושת רווחה פיסיולוגית וזירוז מרפא) – לא יסולא בפז.

    בפגישה מומחים מקדימה לפגישת ועדת איכות הסביבה ניסיתי להסביר-

    אנחנו מטפלים בעצים צעירים, אבל עצים בוגרים מטפלים בנו.

    וכך, 12 שנים אחרי כתיבת המאמר הראשון, מליאת המועצה עומדת לקבל את המסמך שיבטיח מדיניות נכונה בעניין העצים.

    ראש המועצה בימים האלה, הגר פרי יגור, מכירה בערכם של עצים. אין להקל ראש בתמיכתה, מנהיגותה נדרשת אל מול שותפיה אשר חלקם עוינים עצים סוררים… יתכן שעוינים באורח פעיל.
    אריה רפפורט הוא מהנדס המועצה, והבטיח לעבוד בתיאום עם מחלקת שפ"ע, ולאכוף על היזמים את ההוראות בעניין עצים. ראש אגף שפ"ע, אודי קוברסקי, מכבד אותם ופועל לשמירתם, אגרונום המועצה גור רתם מסור להם עד בלי די. שירה ליאון זכות היא השושבינה, ובתפקידה כרכזת הקיימות ביחידה לאיכות הסביבה, טווה חוטי זהב בין התושבים והעצים לאחראים במועצה. גיא נעים, הוא המידען במועצה, מנגיש את החומר הרב לקראת פגישות התושבים ואנשי המועצה, ומביא המלצות ממועצות וערים שהקדישו מאמץ למסמכי מדיניות. עו"ד אביעד סיני הוא כיום ראש ועדת איכות הסביבה, ועוזר לקדם כל יוזמה ירוקה בתנופה גדולה ומבורכת.

    אז יש מקום לקוות שפרוייקטים מכל סוג, אשר עוסקים במרחב הציבורי של פרדס חנה כרכור, ינוהלו ע"י אנשי נוף, והכללים ייאכפו מתוך הסכמה רחבה.

    כעת אנחנו נושאות עינינו אל העתיד.
    העצים הקיימים ישולבו ביערות מאכל, וכך נאפשר לילדינו ליהנות מתותי עץ, תאנים וחרובים בגני הילדים ובבתי הספר.

    במרחב הציבורי נשתול שכבות של עצים גבוהים ונמוכים, שיחים ובני שיח, משתרעים ומטפסים.

    כאלה שמותאמים לאקלים, ויודעים ליצור מרחב מוגן, מוצל ומזין.

    ויחד עם ההחלטה על מעבר לגינון בר קיימא, והכנת מיפרט גינון בר קיימא מקצועי, נוכל להתגאות בשימור אוצרות העצים הקיימים, והקמת בסיס יער מאכל. אלה, בתורם, יהוו מרחב מזמן לפעילות קהילתית ענפה, כמו שנדרש במושבה מגוונת כמו שלנו – מרובת פנים, מורכבת ומאתגרת.
    ואולי נזכה להרחיב כך את מעגלי השיח והעשייה גם לשכנים קרובים, גם רחוקים, בני היישובים והכפרים, אשר בתוכם אנחנו חיים.

    נורית שגב
    כרכור, 7.7.20

    הנה מסמך המדיניות שגובש

     


    להגיב
  • גן ספלולים – גן בפרדס חנה המאפשר ילדות טבעית

     

    בילדותי, שוטטתי יחפה ברחובות פרדס חנה מלאת עצי האלונים ואספתי בלוטים, המווון בלוטים.
    כל כך אהבתי את האגוז הזה ואת הספל שעוטף אותו מלמטה, הספלול, שם כל כך מתוק.
    הספלול והבלוט מסמלים עבורי את הילדות הקסומה שלי בפרדס חנה, ילדות של טבע, רגליים יחפות ושדות מוריקים.

    לכן משהחלטתי לפתוח גן, היה לי ברור ששמו יהיה "גן ספלולים" – גן שמאפשר ילדות טבעית בפשטות לקטנטנים…

    הגן משלב גישות שונות ומבוסס בעיקר על החינוך הקיבוצי.

    אז מה זה בעצם "חינוך קיבוצי"? ?

    בחינוך הקיבוצי יש חלקים רבים: טיולים, חצר גרוטאות, עשייה ילדית (יצירה), תיווך מבוגרים, ארגז חול ועוד ועוד.

    אבל החלק המהותי בעיני, הוא המפגש בין הילדים לסביבה והקהילה דרך התנסות חווייתית.

    לדוגמה – בטיולי הטבע בסביבתנו בעונה זו, נפגוש פשפש אש, נחלל בעשב ונריח את פרחי הבוגונויליה – אבל גם נכיר את מתקן האופניים ברחוב ואת האישה המבוגרת שגרה בסמוך ונספר לה על פשפש האש.

    אני שרון, גננת כבר 10 שנים ובספטמבר הקרוב גן ספלולים יתחיל את שנתו השלישית.

    הגן ממוקם במתחם חקלאי הקסום בפרדס חנה ומיועד לגילאי 2-4 שנים.

    ימי פעילות הגן:
    א'-ה' 7:30-16:00
    יום ו' 8:00-12:00

    תזונת הגן: בישול טרי בגן על בסיס יומי – ללא אוכל מעובד, הכל ממרכיבים טבעיים.

    מוזמנות.ים להתקשר ולשמוע פרטים נוספים

    054-4411699

    שרון


    להגיב
  • מוכרחים להיות אופטימי

     

    ימים קשים. הקיץ מגיע ואיתו היתושות. לחצי מאיתנו אין פרנסה. העם מפולג מאי פעם. ובראש הפירמידה יושבת לה ממשלת חזירים מנותקת ומגעילה. האמון במוסדות השלטון אבד והתקשורת, שפעם נקראה "כלב השמירה של הדמוקרטיה" מתפקדת אולי כטמגוצ'י, שהוראות מלמעלה מאכילות אותה. אין באמת אופוזיציה ונראה שאין הרבה מה לעשות, חוץ מלהמשיך ולקבל בהכנעה וחוסר ברירה עוד גזירות והגבלות. שלא לדבר על צמידים וכפיית חיסונים ושאר זוועות…

    אז איך אפשר להיות אופטימים (Fake it till you make it)?

    אנשים התעוררו. כן ובעיקר אלו שפעם לא הרימו את הראש שלהם ממסך הטלוויזיה. אפילו אמא שלי כבר מבינה שלא כל מה שאומרים בערוץ 2 או בידיעות הוא נכון. וההתעוררות הזאת היא בכל העולם.

    יותר ויותר אנשים מבינים שצריך לשנות את השיטה. לפרק ולהרכיב מחדש. לא לבחור במפלגה אחרת והבטחות סרק אחרות. זה תהליך שייקח זמן אבל הוא חיובי.

    אנשים התקרבו – מעולם לא היתה כ"כ הרבה עזרה הדדית ותמיכה של האזרחים אחד בשני. הסולידריות מרימה ראש וזה יפה ומרגש.

    אנשים מתחברים. הרבה קבוצות חדשות נוצרו לשיתופי פעולה, התכוננות לעתיד, פעילויות משותפות.

    משפחות מבלות הרבה יותר ביחד – אבות שמבלים עם הילדים שלהם לא רק בסופ"ש, אימהות שמוצאות זמן לכל מיני חלומות שפעם לא היה זמן עבורם.

    הרבה יותר אנשים מבשלים בעצמם (יותר בריא), מגדלים לעצמם את האוכל, מתעניינים בבריאות ולא רק במחיר או בטעם.

    אנשים עושים יותר ספורט (גם אם השמינו בקורונה), מבינים שחשוב לחזק את המערכת החיסונית, לצאת לשמש, להזיז את הגוף, לחשוב חיובי…

    אנשים צורכים פחות, נוהגים פחות, טסים פחות, מבלים פחות = פחות תאונות, פחות זיהום אויר. פחות. יותר חיות ויותר טבע פראי. אויר נקי יותר והרבה יותר שקט.

    אנשים קונים יותר מקומי. מחברים שלהם, מהשכנים שלהם. מחזקים כך את הקהילה המקומית.

    ובעיקר כשכל זה ייגמר (וברור שדברים לא יחזרו להיות בדיוק כמו פעם), נהיה אסירי תודה לרגילות, לשיעמום, לפשטות ולימים שבהם "לא קורה כלום"…

    תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר… (רק שייגמר כבר הלילה)

     


    להגיב
  • לחיי קפה ביאליק! פרויקט ההדסטארט של מירב בן שלמה

     

    [מירב בן שלמה]

    לתמיכה בפרויקט >

     

    כשפרצה הקורונה חשבתי שנעבור שבועיים של סגר ונחזור לפעילות. בקטנה. טעיתי. הסגר של המסעדות ובתי הקפה נמשך ונמשך כבר שלושה חודשים. במהלך הזמן הזה הצטבר האבק ותפחו החובות. ואז הגעתם אתם, המון מיושבי הקפה וחברים, הצעתם לעזור, לתמוך ולקחת חלק. אין לי מלים לתאר כמה זה מרגש ומחמם לב, וכך גם צץ לו רעיון ההדסטארט. עם קצת עזרה והרבה ביחד, נוכל לחזור.

    בלי קשר לקורונה, יש תכניות להפוך את הבניין לחמש קומות מגורים. זה יקרה כנראה בשנה הבאה. המחשבה לסגור את ביאליק בלי להספיק להיפרד מהאמנים, מהצוות, מכולכם, בלי עוד מלא בירות וצ'ייסרים, קשה מנשוא. ככה נפרדים?

    החלום שלי הוא להיפרד כמו שצריך. לסגור את השנה ה-25 של ביאליק בחגיגה מתמשכת עם הופעות, אלכוהול, קפה טוב ופגישות משמחות.

    לכן ההדסטארט.

    אוהבת אתכם ומחכה כבר שניפגש בביאליק ונרים כוסית לחיים 🙂

    לתמיכה בפרויקט >


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית # 6 – צפריר בשן

    [צפריר בשן]

     

    [כתיבה אפקטיבית # 5 – הדבר השני הכי גרוע]

     

    1. אם מישהו מבטיח לכם תשואה של עשרה אחוז בשנה, אתם הולכים להפסיד את כל הכסף שהשקעתם אצלו.
    2. אם מישהו הולך לגלות לכם את סודות השיווק או את התוכן השיווקי המושלם ורק תשאירו פרטים, ברוכים הבאים לרשימת תפוצה של ספאמרים.
    3. חוץ מזה, אם קוראים לו <שםכלשהו> מלך התוכן או <שםכלשהו> הנסיך, אם קוראים לה <שםכלשהו> המושלמת או <שםכלשהו> מלכת השיווק – הם הולכים למכור את האימייל שלכם לספאמרים.
    4. אם מישהו מציע לכם הלוואה בסמס – תברחו. אם חברת אשראי לגיטימית מציעה הלוואה – תברחו עוד יותר מהר.
    5. אם מישהו מציע לכם סמארטפון/מחשב/טאבלט חינם – אתם הולכים להתחייב לשלם על הסמארטפון/מחשב/טאבלט האלה לפחות פי 2-3 מהערך המקורי שלהם.
    6. ככל שיש יותר שמות תואר מפוצצים בתוכן (מהמם, משוגע, נפלא, מדהים, לא ייאמן וכאלה) כך גדל הסיכוי שלא תאמינו שקניתם את הזבל הזה.
    7. אם לתוכנית חיסכון יש שם של פרי – היא רקובה.
    8. אם כותב או ארגון מפזרים שקרים בתוכן שלהם, זה כדי להסתיר כמה גרועים המוצרים והשירותים שלהם.
    9. מצאת את גבר חלומותייך בטינדר? זה דוד ביטן.
    10. מצאת את אשת חלומותייך בטינדר? זה דוד ביטן.

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
  • הסוד של בלוטת האצטרובל

     

    [רינת ידלין]

     

    בלוטת האצטרובל היא בלוטה אנדוקרינית קטנה הממוקמת בדיוק במרכז המוח, בין שתי ההמיספורת, במקום שתרבויות רבות מכנות "העין השלישית". היא מזכירה בצורתה את פרי עץ האורן – האצטרובל, ונקראת כך על שמו: The Pineal Gland. בעבר, נחשבה הבלוטה לבלוטה מנוונת שנותרה כשריד קדום מזמן אבותינו, ועד שנות השבעים, השתמשו בה רק כנקודת ציון לקו האמצע של המוח. כיום כבר יודעים שבלוטת האצטרובל היא אחת הבלוטות החשובות ביותר במוח, אך בכל מה שקשור למשמעויות היחודיות שלה, עדיין רב הנסתר על הגלוי.

    כיום, החוקרים כבר יודעים לומר שבין תפקידיה השונים, בלוטת האצטרובל מתווכת בין גירוי עצבי להפרשת הורמונים, ומשמשת לוויסות השעון הביולוגי, מחזורי השינה והעירות, חילופי עונות השנה, מערכת החיסון והחשק המיני, ואף לוקחת חלק חשוב בתהליך ההזדקנות. היא זו שמשחררת חומרים מתקנים בזמן שמתרחשת פגיעה מוחית, ובמקביל, גם אחראית על הפרשה של שני הורמונים החיוניים ביותר למוח, הקשורים לבריאות הפיזית, אך גם לבריאות הנפשית שלנו: מלטונין, הורמון השינה, וסרוטונין, המסייע לשמור על מצב רוח מאוזן ועל בריאות נפשית.

    מושב הדמיון והיצירתיות במוח

    אבל זה לא הכל… בלוטת האצטרובל ממוקמת בדיוק מפתיע, במרכז הגיאומטרי המדוייק של המוח.
    בשונה מרוב מבני המוח, המחולקים לזוגות מימין ומשמאל, היא מבנה יחידני הנחשב לשריד קדום, העשוי להעיד על יכולות רדומות, מה שעורר לאורך ההיסטוריה, תהיות רבות על מקורה ותפקידיה.
    בנוסף, היא אחד מהאזורים הבודדים במוח, שאינו מושפע ממחסום הדם-מוח, מבנה קרומי שמטרתו להגן על רקמת המוח מפני זרימה של מזהמים ונוגדנים מהדם לנוזל המוח, מה שמאפשר לה לשחרר את הורמון המלוטונין, ישירות לזרם הדם.
    היא גדולה במעט אצל נשים (כניראה בגלל המחזור החודשי), והולכת ומאבדת מגודלה ככל שאנו מתבגרים, עד שבגיל 70 היא עומדת רק על כ-10%  מגודלה המקורי (בערך בגודל של גרגר אפונה).


    אחת התכונות המעניינת ביותר של בלוטת האצטרובל, 
    היא יכולתה לאפשר היווצרות של טרנסמיטורים חדשים, המקשרים בין האונה הימנית לשמאלית במוח, ותורמים לסינכרון מוחי בין האונות; מצב של מוח מסונכרן, נחשב למצב של תפקוד מנטלי אופטימלי, או מצב "גאונות". כמו כן, מחקרים מהשנים האחרונות, גילו שבלוטת האצטרובל מכילה בתוכה את אותם פוטורצפטורים או קולטני אור שקיימים גם בעין האנושית, ההממירים את פוטוני האור מהסביבה, לפולסים חשמליים במוח ולתמונות.
    הפזיולוגיה הזו, היא זו שמאפשרת לנו לדמיין ולראות ב"עיני רוחינו", סצנות, פנטזיות, זיכרונות וחלומות, במבנים ויזואלים מוכרים, מה שהופך את הבלוטה למושב ולמקור של היצירתיות ושל הדמיון במוח. אך מאיפה מגיעים היצירתיות והדמיון? מה באמת המקור שלהם? על השאלה הזו, ניסו לענות הרבה מאוד תרבויות לאורך ההיסטוריה.

    מהי מולקולת הרוח?

    מלבד כל התפקידים הללו, לבלוטת האצטרובל יש עוד תפקיד חשוב במיוחד, וכחלק מהתהליך המטבולי, היא מייצרת עוד סוג של טריפטמין או מוליך עצבי בשם DMT או דימתילטריפטאמין, המתפקד כסם הזיות. ה-DMT מכיל בין השאר סרוטונין ומלוטונין, והוא סוג של מולקולה המיוצרת בצמחים שונים בטבע (צמח האיוואסקה למשל) כמו גם בגוף האדם, וידוע שיש לה השפעות נרחבות על  התודעה האנושית.

    בשנות ה-30, אף הצליחו לסנטז את הסם הזה, הנחשב לסם פסיכודאלי חזק, והוא נמצא גם כיום בשימוש של שמאנים, ומורי רוח בטקסים רוחניים ברחבי העולם. מחקרים גילו כי אופן יצור הDMT בבלוטה משתנה ויכול להתגבר במצבים שונים בחיינו כמו בחווית הלידה, חווית המוות או "קרוב למוות", וחויות מיסטיות, טרנסצנדנטיות שונות. מסיבה זו, רבים נוהגים לכנות ה-DMT "מולקולת הרוח". השאמאנים טוענים כי צריכה של DMT, מאפשרת לנו להתנתק מהמימד החומרי ולשוטט במרחבי התודעה, לעבור בין מימדים, לחוות התנסות חוץ גופית ולתקשר עם ישויות חוצניות או עם אבות קדומים. מובן שכל זה, לא היה מתאפשר, אלמלא נבראנו מלכתחילה כהוויות אנרגטיות עם חיבור פנימי לתודעה גבוהה.

    בלוטת האצטרובל בתרבות

    מה ידעו העמים העתיקים על בלוטת האצטרובל? כפי הנראה, יותר משאנו משערים…

    בלוטת האצטרובל בותיקן

    דתות ותרבויות שונות לאורך ההיסטוריה, ראו בבלוטה את השער הפנימי שלנו למימדים רוחנים ולמודעות גבוהה, והיא כונתה בשמות רבים לאורך ההיסטוריה, למשל: 'מושב הנשמה', 'השער אל היקום', 'עין המיינד' 'שער לעולמות העליונים', 'העין השלישית''החוש השישי' ועוד. היוונים הקדומים ראו בה את החיבור לממלכת המחשבות, וההודים קראו למרכז האנרגטי בו היא ממוקמת אג'נה (עין) וראו בה את "העין השלישית", שמטרתה לפתוח אותנו לחוויות שהן מעבר לחמשת החושים. גם האל שיבא מתואר במיתולוגיה ההודית עם עין נוספת בין שתי עיניו.אולי בגלל מיקומה הגאומטרי, או צורתה המיוחדת, ואולי בשל תכונותיה, נותרה בלוטת האצטרובל אפופה מאז ומתמיד בהילה של מסתורין, והסמל שלה – בצורת אצטרובל, מופיע בפסלים, איורים, וצירי קיר בתרבויות רבות כשהוא מסמל את החיבור בין הגוף לרוח.
    היא נחשבה למיקום הפיזי של הנשמה. המקום שבו מתקיים החיבור בין הגוף הפיזי לאלים או לכוחות היקום, ואף כאחראית על קיבוע האשלייה של תפיסת הזמן והחלל על כדור הארץ. חלק מהמסתורין קשור כמובן למיקום שלה, שהוא לא רק בדיוק במרכז המוח, אלא בדיוק אחרי הצ'ארקה או מרכז האנרגיה במצח שמכונה בין השאר ה"עין השלישית".  אותה נקודה מסתורית במרכז המצח שמתחתיה ההודים מדביקים טיקה, ומעליה היהודים מצמידים את התפילין.
    העין השלישית מקושרת מסורתית לתורות מטאפיזיות, ומכונה גם החוש השישי או הצ'אקרה השישית. לאורך השנים יוחסו לה תכונות כמו ראיה ושמיעה על חושית, יכולת תקשור, אינטואיציה והשראה, טלפתיה, מסעות אסטרלים- חוץ גופיים ועוד.

    בלוטת האיצטרובל והעין של הורוס

    בלוטת האצטרובל והעין של הורוס

    גם התרבות המצרית יחסה לבלוטת האצטרובל חשיבות גדולה, וזיהתה את הדמיון שלה לעין האנושית. אחד הסמלים הבולטים ביותר בתרבות המצרית, הוא  "העין של הורוס" או "העין של רע", הדומה דמיון מפתיע לתמונת הבלוטה בתוך המוח. במצרים העתיקה, סימבול 'העין של רע' ייצג את השאיפה לחיים טובים, שפע אושר ובריאות, עבור החיים ועבור המתים כאחד.

    למה בלוטת האצטרובל הולכת ומסתיידת?

    מחקרים שהחלו בשנות השישים זיהו כי בלוטת האיצטרובל, נוטה להסתייד עם השנים, ולפתח סביבה קליפה של גבישי קלציט (סידן) העלולה להפריע לתיפקוד השוטף שלה. תהליך ההתגבשות סביב הבלוטה המכונה במדע "ביומינרליזציה", אינו יחודי לבלוטה וקורה באברים פנימיים נוספים, אך הוא משמעותי במיוחד סביב האצטרובל, בגלל ההשלכות שלה על הגוף והנפש. הוא יכול לנבוע מזיהום אויר, מכימיכלים והורמונים במזון, בקוסמטיקה, בחומרי הניקוי וכמובן מהפלורואיד במי השתייה. הסתיידות בלוטת האצטרובל מטרידה את הרופאים בגלל ההשפעות שלה על הגוף הפיזי. מחקרים הוכיחו, כי היא גורמת לירידה ביצור המלוטונין, מה שגורם להתבגרות מינית מואצת אצל בני הנוער, תופעה שנמדדת בעולם מתחילת שנות ה-2000. במקביל הוכח שההסתיידות גבוהה יותר באופן משמעותי, במוח של חולי אלצהיימר.

    אך הרופאים אינם היחידים שמוטרדים מהתופעה הזו. מורים רוחניים רבים טוענים כי ההסתיידות עלולה לפגוע ביכולת שלנו לתקשר עם מימדים גבוהים, ולממש את היכולות הרוחניות הגבוהות שלנו. תיאוריות שונות גורסות כי יש גורמים אינטרסנטים על כדור הארץ, שמעוניינים "לסגור" או לסייד את הבלוטה, כדי למנוע מאיתנו את "ההיזכרות", בקשר האלוהי שלנו. אחת מהדרכים לעשות זאת, היא למשל הפלרת מי השתייה באמצעות פלורואיד שתורם להסתיידות הבלוטה, ועל פניו נראה, כי אין בו שום תועלת אחרת…

    מה המשמעות של הסתיידות בלוטת האצטרובל?

    האם הסתיידות הבלוטה פועלת לרעתנו? הדעות בנושא זה חלוקות…
    בעוד שהרשת מלאה בשיטות שונות לניקוי בלוטת האצטרובל, החל ממיץ לימון וחומץ תפוחים ועד תחליפי מלטונין טבעים, חלק מהמורים והמתקשרים, טוענים שההסתיידות סביב הבלוטה, שהחלה להימדד בשנות ה-60, היא הסתיידות של קריסטלים, שהם המינרל עם טווח הרטט הגבוה ביותר בממלכת המינרלים, וזה קורה בעצם כהכנה לשלב הבא של האבולוציה האנושית. אותם מורים טוענים כי באמצעות כיוונון של הקריסטלים שהצטברו סביב בלוטת האצטרובל, נוכל בעתיד לקלוט תדרים אלקטרומגנטים (בדומה לגלי רדיו), ונהפוך ליותר טלפתיים ובעלי חושים חדים יותר. הקריסטלים, אף נחשבים מוליכי אינפורמציה ותדר רב-מימדיים, מה שיכול לפתוח לנו את הקשר עם ממדים נוספים, שונים או גבוהים משלנו.

    נשמע לכם מופרך? לא בהכרח…

    מחקר מ-2002 שפורסם ב-מגזין Bioelectromagnetics, מצא בין 100 ל300 גבישים מיקרו-קריסטלים עשויים מקלציט בצורת משושה, בכל מילימטר מרובע, בבלוטות אצטרובל אנושיות.
    המיקרו קריסטלים הללו, דומים באופן מפתיע לגבישים שנמצאים באוזן הפנימית שלנו ונקראים "אבן אוזן".
    גבישים המתרחבים ומתכווצים בנוכחות שדות אלקטרומגנטים, בתהליך פְּיֶזוֹאֶלֶקְטְרִי, שקשור ליצירת מתח חשמלי בגבישים, מה שמאפשר להם למשל לקלוט גלי רדיו, בלי שימוש בחשמל…
    רבים מהגבישים הללו מפיקים אור (בתהליך המכונה: פזיולומינסנס), ואף מסוגלים להפוך רטט או תדר של סאונד לזרם חשמלי. לדוגמה: מיקרופונים משתמשים בקריסטלים פזיואלקטרים כדי להפוך צלילים לזרם חשמלי.גבישים בבלוטת האצטרובל

    בשל המבנה והמאפיינים הפיזואלקטריים שלהם,
    הקריסטלים הזעירים הללו, מתפקדים כעין ואוזן פנימית, ועשויים להיות אחראים למנגנון התמרה ביולוגי אלקטרו-מכאני בגוף. זה אומר 
    שקיים סיכוי טוב שבלוטת האצטרובל, היא בעצם מאין מקלט ומשדר לתקשורת "על חושית", או עוקפת חושים
    .

    ברמה הפזיולוגית ניראה שהיא אחראית לחלומות, לחוויות חוץ גופיות, לטלפתיה ולתקשורת עם מימדים אחרים. העובדה שהיא נחשבת לשריד קדום ועתיק, רק מעידה על כך שיתכן שבעבר היו לנו יכולות להשתמש בה  לצורך קשר ישיר עם מימדים או ישויות אנרגטיות ביקום, אך מסיבות לא ברורות, היכולת הזו אבדה, או כפי שמורים רוחניים אוהבים לומר, "שכחנו" מי אנו ומה המקור האלוהי שלנו…

    בין אם ההסתיידות מזיקה לנו ובין אם היא חלק מהאבולוציה הרוחנית שלנו, עבודה עם בלוטת האצטרובל או העין השלישית, היא עבודת מודעות חשובה עבור כל מי שמבקש להתעורר, או לקבל חיבור עמוק יותר לאינטואיציה, לחוש השישי ולמסרים מהיקום. אחת הדרכים הטובות לעשות זאת, היא באמצעות סאונד או תדרים בהאזנה.

    שימו לב!

    עבודה עם העין השלישית היא עבודה רוחנית מתקדמת, שאינה מתאימה לכל אחד.
    בזמן המדיטציה, אפשר שתחוו חויות מדהימות של חיבור, שעלולות גם להפחיד או להלחיץ את מי שאינו מנוסה. פתיחה של האצטרובל מעורבת במתח אנרגטי גבוה, ויתכן שתחושו תסמינים של התעוררות שילוו בכאב ראש, בחילות, סחרחורות, התכווצות שרירים, חרדות, נדודי שינה ואף סיוטים. כל אלו הם זמניים וברגע שהגוף יסתגל לאנרגיה הגבוהה הם יחלפו. אם אין לכם שום נסיון בעבודת מודעות גבוהה, עדיף שתתחילו עם אימונים בסיסים יותר לגלי מוח כמו אימון עם תדר אלפא או אימון גלי מוח עם תדר תטא.

    __________________________

    פורסם במקור באתר ספריית המדיטציות של רינת ידלין


    להגיב
  • מינימליזם דיגיטלי

     

    [גלעד פלד]

     

    מינימליזם דיגיטלי. כששמעתי לראשונה את צמד המילים הזה, האנטנות של ישר רטטו בשמחה אינטלקטואלית, זיהו שמשהו מעניין נכנס לרדאר. זה היה כשהקשבתי לפודקאסט של ריץ' רול (מומלץ בחום) כשהוא אירח את קאל ניופורט (מחבר הספרים Digital Minimalism: Choosing a Focused Life in a Noisy World ו-Deep Work) לשיחה ארוכה ומרתקת בנושא.

    ישר הרגשתי שהוא מדבר אלי. בשנים האחרונות, עיקר העשייה המקצועית שלי, ורבים מתהליכי ההגשמה שלי – קורים במרחב הדיגיטלי. מאז החלטתי לייצר לעצמי חופש כלכלי וגמישות תעסוקתית, אני מייצר לעצמי את הפרנסה דרך האינטרנט. אני ספירטואליסט מטבעי, חובב אדמה. אמנם תמיד היה לי אוריינטציה טובה לטכנולוגיה, הודות לאבי, אבל בגדול אעדיף לרוב לעבוד בגינה מאשר לשבת מול המסך.

    נקודת המבט הרעננה והנלהבת שקאל הביא לשיחה היתה כמשב של רוח חדשה ביום שרב. קלטתי שהחיים שלי הולכים להשתנות כי ברגע אחד נפלו לי המון אסימונים לגבי כל כך הרבה דברים מעוררי אי-שקט שהיו לי מתחת לאף בזמן שעבדתי, למדתי והתפתחתי.

    מה זה מינימליזם דיגיטלי?

    כרגיל, אתחיל בלצטט את קאל ניופורט שבימים אלה הוא הסמכות מאחורי המושג:

    "מינימליזם דיגיטלי היא פילוסופיה שעוזרת לך להטיל ספק ולבחון לעומק איזה כלים דיגיטליים (וההתנהגות סביב אותם כלים) מוספים הכי הרבה ערך לחיים שלך. היא מונעת מהאמונה שניקוי מודע ואגרסיבי של רעש דיגיטלי מיותר, ואופטימיזציה של השימוש שלך בכלים המשמעותיים עבורך, יכולים לשפר את חייך משמעותית."

    אפשר להתייחס למינימליזם הדיגיטלי כאל ענף של התנועה המינימליסטית. הפילוסופיה המינימליסטית גורסת כי שחרור של דברים (גשמיים או מופשטים) שאינם נותנים לנו ערך, מהמרחב החיצוני או הפנימי, מפנה לנו מקום לדברים החשובים באמת שיש לחיים להציע לנו. לא מדובר על סגפנות וצמצום לשם הצמצום, אלא על תרגול במודעות והקשבה לנואנסים שהופכים את החיים שלנו למשמעותיים יותר.

    כך, בהשאלה, המינימליזם הדיגיטלי הופך להיות עבורנו כלי להפוך מודעים וחכמים יותר בשימוש שלנו בטכנולוגיה. בכך שאנחנו שואלים את עצמנו מה הערך שאנחנו מקבלים מהמרחב הדיגיטלי ומסכימים לשחרר את מה שגובה מאיתנו מחיר (לעיתים כבד) – אנחנו יכולים לקיים חיים שלווים בתוך מציאות שהולכת ונהיית יותר ויותר דיגיטלית.

    למה מינימליזם דיגיטלי כל כך חשוב לנו?

    לטכנולוגיה פנים רבות – יש לה פוטנציאל משמעותי לשפר את איכות חיינו אך גם לגבות מאיתנו מחיר חברתי, קוגניטיבי ותודעתי לא-קטן. בתוך מציאות בה המרחב הדיגיטלי הולך ומשתלט על חיינו (הלכה למעשה), והולך איתנו בכיס לכל מקום – טיפוח תודעה צלולה, מחשבה ביקורתית והרגלים נכונים הם תרופת-נגד חשובה.

    מאחורי פיתוח הממשקים הדיגיטליים העיקריים שרובנו משתמשים בהם, לרבות המדיות החברתיות כמובן, עומדים תעשיה ענקית, מיליארדי דולרים ואלפי מוחות גאונים. אנחנו לא אלה שממנים את הסיפור הזה וגם אם כן – אנחנו כסף קטן. המודל הכלכלי מתבסס על קשר הדוק בין החברות הטכנולוגיות לחברות פרסום ואחרות שיש להם עניין במידע אודותינו ובתשומת הלב שלנו.

    המודל הכלכלי הזה מתבסס בסופו של דבר על אחד מהמשאבים החשובים לנו מכל – תשומת הלב.

    מירב המשאבים והמאמצים מושקעים בלהשאיר אותנו מחוברים, שלא נאמר מכורים, למכשירים שלנו ולאפליקציות שלנו. החברות משקיעות ממון רב בפיתוח טכנולוגיה שמנצלת את החולשות הפסיכולוגיות והקוגניטיביות שלנו לטובת הגדלת משך השהייה והמעורבות שלנו במוצרים שלהם. כדוגמה, אנחנו יודעים חלקים מסויימים ברשתות החברתיות מתבססים על המודל של מכונת המזל (Slot Machine) שידוע כאחד המודלים הממכרים ביותר ועושה ניצול זדוני ביותר של התודעה שלנו.

    בגלל המציאות המורכבת הזו, הנושא של מינימליזם דיגיטלי רלוונטי לכולם. כולנו נייטיב משימוש מודע יותר בטכנולוגיה.

    לי זה נגע במקום מאוד ראשוני בכל הנוגע לפרודקטיביות והתפתחות אישית. כשהתחלתי לבחון את הנסיבות המקצועיות שלי דרך העדשה המינימליסטית, ראיתי כמה המרחב הדיגיטלי שבו אני מבלה שעות רבות מימי, לא תומך בהתפתחות המקצועית והרוחנית שלי.

    בעוד אני מכור לפייסבוק, מרשה לעצמי לקפץ בין ממשקים ללא מיקוד, ומאפשר למכשיר הנייד שלי לגנוב את תשומת הלב שלי עבור התראות לא רלוונטית בעליל – מאמצי ההתפתחות שלי היו מאוד לא מדוייקים, ובעוד הרגשתי מאוד פעיל ועסוק, לא קצרתי פירות שהייתי מסופק מהם. לא מספיק.

    התרגול של מינימליזם דיגיטלי עזר לי לצמצם הסחות דעת, להתרכז בדברים החשובים באמת ולייצר איזון נכון עבורי בין עבודה למנוחה ופנאי. בעזרת תהליך ראשוני של ניקוי וצמצום, ועל ידי הבנייה של תהליך מחשבתי מודע בנוגע לשימוש שלי בטכנולוגיה – נפתח לי מרחב עבודה שקט ונטול סטרס. תשתית מעולה לפרודקטיביות.

    ***

    אוקיי, אז איך כל הרעיונות היפים האלה מתורגמים למעשים? עוברים לחלק המעשי.

    מינימליזם דיגיטלי הלכה למעשה

    אז אמנם הדגשתי כמה המינימליזם הדיגיטלי משמעותי כפילוסופיה לחיים, אבל יש לו בהחלט לא-מעט יישומים אפשריים שתוכלו לאמץ לעצמכם. חלק מהדברים הם יותר ברמת ההתבוננות והמחשבה, וחלק ברמת המשימות לביצוע.

    הכל מתחיל במודעות

    בבואכם להתבונן על הכלים שאתם משתמשים בהם כרגע, לאמץ טכנולוגיה חדשה, שאלו את עצמכם את השאלות:

    • מה התכלית של הכלי הזה או המוצר הזה?
    • האם הכלי הזה הוא היעיל ביותר עבורי על מנת לעשות את העבודה בצורה הטובה ביותר?
    • האם מערכת היחסים שלי עם הכלי הזה בריאה?
    • האם יש כלי אחר שיכול לעזור לי לעשות את העבודה בצורה יעילה יותר?

    מינימליזם דיגיטלי מכיר בכך שלכל כלי או מוצר יש צדדים חיוביים ושליליים, אך מדגיש כי עדיף לנו לאמץ כלים רק אם היתרונות שלהם עבורנו גבוהים משמעותיים מהמחיר שאנחנו נאלצים לשלם עבורם.

    מעבר לשאלות הספציפיות, או הטכניקה הספציפית, הכוונה כאן היא לתרגל לשאול את עצמינו שאלות בנוגע לשימוש הדיגיטלי שלנו ולהכניס איכות של כוונה ומחשבה ביקורתית.

    אופטימיזציה של תהליכי שימוש

    קיבלתם החלטה מודעת לאמץ כלי חדש או לצמצם את השימוש בכלי קיים? שלב אפשרי נוסף בדרך להתמקצעות במינימליזם הוא לערוך תהליך של אופטימיזציה לתהליכים הקיימים בתוך הכלי או בין כלים שונים איתם אתם עובדים. אולי החלטתם להשתמש בפייסבוק למרות הנטייה שלו לגנוב לכם זמן מפני שאתם מוצאים כי הוא מעניק לכם יתרונות שיווקים? אחלה, זה זמן נהדר להבין איך בדיוק אתם מצליחים ללכת בדרך הגם וגם – על ידי הבניית הרגלים חדשים או שימוש בכלים לניהול עצמי, למשל.

    להמנע מהסחות דעת כמו מאש

    ברגע שמבינים שתשומת הלב שלנו נגזלת בערמומיות כל הזמן, אפשר להתחיל לשים לכך לב (משחק מילים). יש המון הסחות דעת מיותרות לחלוטין שפשוט התרגלנו לקיומן ולמדנו לחיות איתן בשלום על אף שאין בכך שום הכרח או תרומה לשקט הנפשי שלנו. כמה דוגמאות מעשיות:

    • ביטול הרשמה לרשימות דיוור מיותרות – לרובנו יש מיילים לא רלוונטיים שאנחנו מקבלים יום יום וממלאים את תיבת הדואר שלנו. אנחנו סתם משאירים אותם מעצלות או מחשש לפספס משהו (היי FOMO). יש משהו מספק מאוד בסשן ממוקד של שלום ולא להתראות לכל מיני רשימות. לאחר מכן אפשר להתחיל לעשות את זה כדרך שיגרה.
    • ביטול התראות דחיפה (Push Notifications) – כברירת מחדל כל האפליקציות שמותקנות אצלנו בטלפון, וחלקן גם במחשב, שולחות לנו את ההתראות האלה שמקפיצות הודעה שפחות או יותר צועקת עליך להסתכל עליה. 95% מהמסרים שמתקבלים הם לא רלוונטים, משמעותיים ובעלי ערך עבורנו. זו בעיקר אסטרטגיה להשאיר אותנו מחוברים בדופמין לשימוש. כן, ביטול ההתראות, בעיקר בקרב האפליקציות המרכזיות, עשוי להיות מלווה בתסמיני גמילה – אבל שווה מאוד להתנסות.
    • חסימת אתרים – אמנם נשמע קיצוני, אבל התמכרות לכלים דיגיטליים היא בעצמה מצב קצת קיצוני, ויש כמה אפליקציות ממש מעולות שיכולות לעזור לחתוך את ההרגל המגונה לברוח משדה הריכוז לשדה השיטוט האינסופי והמרוקן של הניוזפיד.

    סדר וארגון במרחב הדיגיטלי

    תראה לי את המרחב הדיגיטלי שלך ואומר לך מי אתה. כמו שלא-מעט מחקרים כבר הוכיחו את הקשר בין המרחב הפיזי ומאפייניו לבין פרודקטיביות (כאן למשל), כך גם המרחב הדיגיטלי שבו אנחנו מתנהלים משפיע מאוד על הרווחה הפנימית שלנו, על מידת הסטרס ועל הפרודקטיביות.

    יש המון דוגמאות לדברים שאפשר לעשות כדי לנקות ולסדר את המרחב הדיגיטלי. אני מאמין שאם תתחילו בכמה מוקדים בעייתיים במיוחד, ותתרגלו גם באפיק זה מחשבה מודעת – מהר מאוד תזהו בעצמכם את המקומות שדורשים ליטוש ואינם תומכים במאמץ נכון ובשקט נפשי.

    אין פה תכנית סדורה או לוח זמנים שחייבים לעמוד בו. מדובר על תהליך שיהיה לכם מדהים להתחיל כבר עכשיו ולהתקדם איתו בקצב שלכם.

    • מחיקת קבצים, אפליקציות ותוכנות: התחלה טובה – למחוק כל מה שלא צריכים. שולחן העבודה, תיקיית ההורדות ותיקיית התמונות הן תיקיות שמרבות לצבור קבצים שאין בהם כבר צורך. הסרת תוכנות ואפליקציות שכבר לא משרתות אתכם יכולה לפנות לכם מקום וגם לשפר את הביצועים של המחשב והנייד.
    • מעבר לענן: אחרי שאיפסנו את המכשירים שלנו מכל המיותר, שווה להתחיל לעבוד עם אחסון ענן. מעבר לכך שמדובר באמצעי גיבוי אמין ונוח, אין באמת צורך להעמיס על המחשבים והטלפונים שלנו דברים שהם לא באמת צריך בשוטף. ארכיונים של מדיה, מסמכים ותיקיות – ניתן בקלות וביעילות לסנכרן עם גוגל דרייב או דרופבוקס.
    • העברת מיילים ישנים לארכיון – על ניהול תיבת מייל לטובת פרודקטיביות אפשר לדבר ארוכות (ומאמרים עוד יפורסמו בעניין), אבל כאן רק אביא את זה כדוגמה לעוד מקום שנוטה לצבור המון המון מן המיותר ויוצר חוויה של סטרס בעבודה. העברה לארכיון מעיפה לנו את המיילים מהתיקיות השוטפות אבל משאירה אותן נגישות בחיפוש (לג'ימייל חיפוש מאוד משוכלל ונוח). גם לזה יש קיצור ממכר אבל צריך להפעיל אותו. רוצים לדעת איך? כתבו לי ואשמח לספר לכם ?
    •  העלמת שורת המשימות: נשמע מאוד כמו צעד קטן ולא משמעותי, אבל אני מכור לכל פיסת מסך פנויה מדברים שאינם קשורים ישירות למשימה שעליה אני עובד. מקש ימיני של העכבר וביטול ה-"V" לצד "נעל את שורת המשימות" יעשה את העבודה.
    • עבודה במצב "מסך מלא": על אותו משקל, כאשר אני לא עסוק בביצוע משימה שדורשת ממני לעבור בין חלונות בדפדפן למשל, אלא להתרכז בכתיבה או קריאה עמוקה – אני מאוד אוהב לעבוד במסך מלא שמצמצם את הסחות הדעת המיידיות. נסו את קיצור F11 במקלדת שלכם וללא תתחרטו.
    • תעשו לכם טקס יומי: אמנם בתחילת הדרך יש בדרך כלל לא-מעט עבודת ניקוי וארגון לעשות, אבל כשמגיעים לתוצאה הרצוייה כדאי מאוד להטמיע כמה הרגלים שיעזרו לכם לשמור על המרחב יחסית נקי. אני מציע לשלב ברוטינת היציאה מסשן עבודה, שיכולה לכלול גם למשל מעבר אחרון על רשימת המשימות והלו"ז ליום הבא, נקיון של שולחן העבודה, תיקיית ההורדות וריקון סל המחזור.
    • העדיפו סטרימינג: העולם עובר לסטרימינג ואני בטוח שזה לא מדלג עליכם. אבל בגדול זו דוגמה טובה להחלפת הבעלות על קבצי מוזיקה ווידאו בחוויה זריזה ונגישה שמתאפשרת הודות לממשקים כמו ספוטיפיי ונטפליקס.
    • תמונת רקע לשולחן העבודה: עוד משהו שנראה מינורי וחסר משמעות אבל מצאתי שעושה לי טוב על הנשמה ומעוררת אותה לפרודקטיביות – בחירת רקע מינימליסטי ומרגיע לשולחן העבודה. תחשבו כמה פעמים את פוגשים את התמונה הזו על שולחן העבודה וכמה נחמד אם היא תשדר לך שהכל נעים וטוב. אצלי יש כבשים שצילמנו בדרום פורטוגל, חלום מתוק.

    תהליך הניקוי הדיגיטלי (או בתרגום שלי – תודעה צלולה בעולם דיגיטלי)

    קאל ניופורט (כן, חזרנו אליו) ממליץ מאוד על תהליך ניקוי אינטנסיבי כחלק מהמעבר לאורח חיים של מינימליזם דיגיטלי. המלצתו כוללת תהליך של 30 יום בהם מתנתקים מכל הטכנולוגיה שבגדר רשות עבורנו (כלומר, כל מה שההסרה הזמנית שלו לא יפגע בצורה משמעותית בניהול השוטף של חיי העבודה והחיים האישיים שלנו).

    במהלך תקופת הניקוי, אנחנו באים במגע מחודש עם הפנאי ועם דברים שאנחנו אוהבים לעשות מחוץ למרחב הדיגיטלי, כל אחד ותחביביו ותשוקותיו, ובתום התקופה אנחנו מחזירים בהדרגה רק את הכלים שהבנו כי יש להם עבורנו ערך משמעותי ובאופן ספציפי שהגדרנו לעצמנו (יכול לכלול – לאיזה צורך, לאיזה משך זמן או באילו נסיבות נשתמש בהם).

    בניגוד לשבתון דיגיטלי, או הפוגה קצרה מטכנולוגיה – המטרה של התהליך הארוך והמקיף הזה היא לשבור את ההרגלים וההתמכרויות בצורה משמעותית, כדי לאפשר דיאלוג חדש ודרך חדשה לקבל בעזרתה החלטות הנוגעות לאיך אנחנו מנהלים את מרחב העבודה והפנאי שלנו.

    כשאנחנו מחזירים לשימוש את הכלים בהם השתמשנו, בודקים בצורה מהותית את מידת הערך שהם נותנים לנו. קאל מגדיר את זה יפה: "העובדה שכלי דיגיטלי נותן לנו ערך כלשהו אינה רלוונטית. המינימליסט הדיגיטלי משתמש בטכנולוגיה כדי לשרת את הדברים שהוא מוצא כי הם הכי חשובים לו בחיים – ושמח לוותר על כל השאר".

    במסגרת העשייה שלי אני מעביר מדי פעם תהליכי אונליין מקוצרים אבל משמעותיים של ניקוי דיגיטלי, כפי שניתן לראות כאן. מוזמנים לספר לי אם תהליך כזה עשוי לעניין אתכם ואעדכן בשמחה.

    טיפים נוספים לטיפוח אורח חיים של מינימליזם דיגיטלי

    כיסינו פה לא-מעט דברים שאתם כבר יכולים לעשות כדי לצעוד בדרך המינימליסטית. עם זאת, לאורך הזמן המינימליזם הדיגיטלי הוא מנטליות מסויימת, דרך חיים, שצריך לטפח ולתרגל.

    אקטיביזם מינימליסטי: זוכרים שדיברתי על גזילת תשומת הלב שלנו בידי תאגידים טכנולוגיים? על זה שאנחנו בעצם מוצר שנמכר למרבה במחיר? כל זה נשמע קיצוני ומתלהם אבל במובן מסויים של המציאות זה לגמרי נכון. שמרו את זה בתודעה שלכם ונסו לראות איפה את יכולים להיות נחרצים יותר בכל מה שנוגע להגנה על החופש התודעתי שלכם.

    טפחו את הפנאי: הפכו את הזמן הלא-דיגיטלי שלכם למשמעותי יותר. גלו מה הדברים שאתם נהנים לעשות, אם זה עוד לא לגמרי ברור לכם (תתפלאו, לא לכולם זה ברור) ותנסו בהדרגה לתת להם יותר זמן ומקום. כאשר המרחב הדיגיטלי לא ממלא אותנו, קל מאוד להעביר את שעות הפנאי בגלילה אינסופית בנייד, בעוד אנחנו אמורים להנות מאוכל, מטיול שקט, מזמן איכות עם הילדים שלנו. הפנאי והמנוחה (הכוללת הפוגה ממסכים) חשובים מאוד לפרודקטיביות שלנו ומאפשרים לנו לחדש את המשאבים הקוגניטיביים לקראת יום העשייה הבא.


    נהלו את הזמן שלכם:

    ניהול זמן זו תורה שלמה ומסועפת והרבה פנים לה, אבל הטיפ הזה לא בא ללמד אתכם לעשות את זה. הוא רק בא להזכיר לכם שאם לא תהיו קשובים והחלטיים עם הזמן שלכם, המשאב היקר והסופי הזה, יהיה מאוד קל לגזול אותו מכם. מינימליזם דיגיטלי הולך טוב מאוד עם הטמעה של כלים לניהול זמן והופך את כל הסיפור הזה של לאפשר זמן לדברים החשובים בהם נהיה קל יותר. מתקשים לנהל את הזמן? ספרו לי על זה, אולי אוכל לעזור.

    אקורד סיום

    מינימליזם דיגיטלי היא דרך חיים. לא מטמיעים אותה ברגע וערכה מתבהר תוך כדי תנועה, גילוי והתנסות. במאמר הזה השתדלתי לתת לכם חומר למחשבה ולהשראה כדי לגרות את כוח הרצון והסקרנות שלכם, לצד כלים ורעיונות מעשיים שתוכלו ליישם כבר מעכשיו (ממש עכשיו) כדי לשחרר עודפים מיותרים ולהתקרב לשלווה דיגיטלית מבורכת.

    זו תשתית מצויינת להתפתחות אישית. היא מאיצה תהליכים הדורשים ריכוז ועבודה קוגנטיבית מאומצת, מאפשרת עבודה ולמידה עמוקה ודוחפת קדימה יוזמות דיגיטליות ועשייה עסקית ממוקדת שמביאה תוצאות.

    היא מאפשרת פרודקטיביות שמשמעה מאמץ נכון, עבודה מפוקסת לצד מנוחה טובה ומשמעותית. היא מקדם צלילות תודעתית בעולם דיגיטלי שהולך ונהיה יותר ויותר מוסח.

    היא שמורה לאמיצים ולחכמים שביניכם. צאו לדרך.

    ***

    גלעד פלד הוא מינימליסט ויזם דיגיטלי, כותב את הבלוג המומלץ "צמיחה חופשית" ומלווה אנשים למציאת תודעה צלולה בעידן דיגיטלי

    _________________________

    פורסם במקור בבלוג "צמיחה חופשית"


    להגיב
  • איטליה שלי # 8 / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    [לחלק הראשון: סוף אופטימי]  /  [לחלק השני: סוף לשבוע רביעי בהסגר] / [לחלק השלישי: החיים בצל הקורונה] / [לחלק הרביעי: חשבון נפש] / [לחלק החמישי: טוב לנו בבית] / [לחלק השישי: פילוסופיה בשקל] / [לחלק השביעי: יש אור בקצה האיטליה]

     

    מסתיימת לה תקופה של כמעט חודשיים. חודשיים קשים, מדאיגים, מלאים בשאלות שחלקן עד היום לא קיבלו מענה.
    אפשר לתאר את התקופה הזאת בהמון צורות שליליות, בהשלכות הכלכליות הכואבות שעתידן להגיע עדיין – אבל… וזה אבל גדול… אני בוחר לסכם במילה טובה על התקופה הזאת.

    נתחיל בזמן משפחה, שזה ערך נפלא, מרתק ומלמד המון עלינו כאנשים, כהורים, כמחנכים. הקו המנחה שלי תמיד הוא לתת לילדים דוגמא, להבהיר להם שבהמון מצבים – אם אין אני לי – מי לי? שהעשייה מספקת, קשה לעתים מתסכלת – אבל בסוף היום.. אחחחחחח… איזו הרגשה מרוממת.

    השתדלתי לתת קצב מסויים לחיי היום היום. בהעדר מסגרת – חייבים לייצר מסגרת. זה עוזר, זה מקל על המח שלנו לתפקד כשהמטרות מכוונות.
    לא אשקר ואומר לכם כמה קשה זה היה וכמה כשלונות היו בדרך. לא תמיד זה זורם לפי הספר, אבל משהו מכל זה כן ישאר להם אני מקווה.

    בבית – למדתי שהמון דברים ניתן לתקן לבד, כשהמדיח קרס (עבד שעות נוספות המסכן) אז היה רגע של פאניקה כי היינו בעיצומו של העוצר ואין סיכוי שטכנאי היה מגיע.. אז קצת תושייה, ארגז כלים, כמה קללות (בשקט..) והנה, התברר שזה רק חוט חשמל שזז ממקומו…
    ברוך מתקן המדיח ודיי.

    עוד פלוס חשוב כמובן היה זמן המטבח! איזה כיף להשתעשע במתכונים כל יום, לטבוע בין בלוגים חכמים וללמוד. לא קורה כל יום ולכן ראויה ההערכה.
    אצרף לכם בסוף הפוסט מתכון נפלא ל״עוגת סבתא״ – טורטה דלה נונה – שעם קצת סבלנות – תהנו מטעם מאוד איטלקי בפה.

    בזבזנו מעט.
    הרווחנו מעט.
    באיזשהו מקום, קיים איזשהו איזון. זה שיעור נפלא בצרכנות. קונים מה שצריך. נקודה.

    איטליה.
    איטליה מתקדמת בצעדים קטנים ובטוחים. אנחנו אחרי שבועיים של הקלות מהעוצר ועושה רושם שאנחנו על הדרך הנכונה. יש ירידה במספר הנדבקים, וחדרי המיון לאט לאט מפנים מקום. בשבוע הקרוב יפתחו מסעדות (עם הגבלות מסויימות), מספרות, בתי קפה, ובסוף החודש גם חדרי כושר.
    כולנו תקווה שגם הקיץ שמגיע יעזור לתת פוש נוסף והווירוס פשוט יעלם לאט לאט.
    החיים בטוח לא יחזרו להיות כמו שהיו, בטח שלא בשנתיים הקרובות. ואני מקווה שזו הנחה שאטעה בה.

    אז לאן פנינו מועדות…? בתקווה לשגרה סוערת יותר, לעבודה, לעתיד טוב יותר.
    מקווה לא להיעלם לגמרי בגלל העבודה שצפויה להגיע ואם יזדמן אז אכתוב לכם בשמחה שוב.

    חיבוק חזק ואוהב מאיטליה האהובה ועד אליכם.

    ניר

    Torta della nonna

    בצק פריך
    250 גרם קמח רגיל
    160 גרם חמאה קרה חתוכה לקוביות קטנות
    40 גרם אבקת שקדים
    גרידה מלימון אחד
    50 גרם אבקת סוכר
    קורט מלח
    ——
    50 גרם שמנת מתוקה 38% שומן

    הכנה –
    מערבבים במיקסר עם וו גיטרה (או מעבד מזון) את כל הרכיבים למעט השמנת,
    עד קבלת תערובת חולית ושאין יותר גושי חמאה.
    מוסיפים את השמנת ומערבבים עד האיחוד.
    מרדדים בין שני ניירות אפייה לעובי של כ 3 מ"מ,
    מקררים רבע שעה במקפיא,
    מניחים את הבצק ברינג (קוטר 20) – כפי שהודגם בסרטון.
    מגלגלים את שאריות הבצק לצורת נקניק ומקפיאים הכל לכחצי שעה, בזמן הכנת הפטיסייר.
    ניתן לשמור במקרר, מכוסה, לא אפוי – עד יומיים.

    פטיסייר לימוני עם צנוברים קלויים
    240 גרם חלב
    60 גרם שמנת 38%
    60 גרם חלמון (שלושה חלמונים מביצה L)
    30 גרם קמח
    60 גרם סוכר
    גרידה מלימון אחד (ניתן להוסיף גם חצי מקל וניל חצוי)
    40 גרם חמאה בטמפרטורת החדר

    100 גרם צנוברים קלויים שנערבב לתוך הקרם (לא חובה)
    30 גרם צנוברים לא קלויים שנפזר מעל הטארט ונאפה.

    מבשלים פטיסייר – לפי ההדגמה בסרטון ההדרכה שלי –
    מרתיחים חלב ושמנת, משווים טמפרטורה עם תערובת חלמונים, סוכר וקמח, ומבשלים הכל להסמכה,
    מוסיפים חמאה וטורפים היטב.
    מכסים את פני השטח בניילון נצמד ומקררים מעט (כ 20 דקות, חצי שעה) – ניתן גם לוותר על שלב הקירור ולערבב מיד צנוברים קלויים ולמלא את הקלתית.

    הרכבה וקישוט:
    מגוררים את שארית הבצק שנשאר על פומפיה, מניחים את הבצק המגורר במקפיא,
    בינתיים מסדרים בתוך קלתית את הקרם עם הצנוברים,
    מעל זה שכבה של בצק פריך מגורר ומקורר (שהה מספר דקות במקפיא, שיהיה נוח לעבוד איתו ולא ימס בידיים),
    ומעל מפזרים 30 גרם צנוברים לא קלויים.

    אופים הכל ב 170 טורבו למשך 35-40 דקות.
    רצוי לצנן מספר שעות לפני ההגשה.

    בתיאבון!


    להגיב
  • קורא למוזיקה: טורשיר # 17

    [הטורשיר השישה עשר: It's the end of the world as we know it / REM]

     

    סטרומאה (או בשמו המקורי פול ואן-האבר) הוא זמר בלגי, מוצאו מרואנדה (שם נספה אביו ברצח העם). שם הבמה שלו סטרומאה הוא משחק מילים לשם "מאסטרו" בצרפתית. לסטראומה יש גם לייבל בגדים ייחודי על שמו. בימים אלו עובד על שיתוף פעולה עם קולדפליי.

    ***

    השיר השבעה עשר של "קורא למוזיקה".

    Formidable / Stromae

    השיר "נפלא" יצא בשנת 2013 והפך את סטראומה לכוכב כמעט בן לילה (יחד עם עוד שני להיטים "Tous Les Mêmes" ו""Papaoutai"). סטראומה מסתובב כאילו שיכור ברחובות בריסל וממש זועק את נפשו בשיר הזה. לא צריך להבין צרפתית כדי להתרגש…

    "נפלא
    את היית נפלאה,
    אני הייתי פתטי,
    אנחנו היינו נפלאים…"

     

    נפלא / סטרומאה

    נפלא, נפלא
    את היית נפלאה,
    אני הייתי פתטי,
    אנחנו היינו נפלאים
    נפלא
    את היית נפלאה,
    אני הייתי פתטי,
    אנחנו היינו נפלאים

    היי מותק, אופס, גברתי
    אני לא רוצה להתחיל איתך,
    אני מבטיח לך, אני נשבע
    אני רווק, מאז אתמול, לעזאזל
    אני עקר, וזו לא… היי, תחזרי!
    רק לחמש דקות, לא העלבתי אותך
    אני מנומס, מכבד, ולגמרי עצבני
    את לא תרצי לדבר עם בחור כמוני
    אם רק היית רואה אותי אתמול

    הייתי נפלא, נפלא
    את היית נפלאה,
    אני הייתי פתטי
    אנחנו היינו נפלאים
    נפלא
    את היית נפלאה,
    אני הייתי פתטי,
    אנחנו היינו נפלאים

    תסתכל עליך, בוחן את עצמך
    אתה חושב שאתה לוהט רק כי התחתנת
    אבל זו רק טבעת אחי, אל תיסחף
    היא הולכת לזרוק אותך, כמו שהן תמיד עושות
    ומה לגבי הבחורה האחרת, הזכרת אותה?
    אם תרצה אספר לאשתך, ואז זה יסתדר
    והילד גם, אם יש לך אחד
    רגע, בן 3, בן 7
    ואז תראה אם זה נפלא

    נפלא
    את היית נפלאה,
    אני הייתי פתטי,
    אנחנו היינו נפלאים
    נפלא
    את היית נפלאה,
    אני הייתי פתטי,
    אנחנו היינו נפלאים

    היי, ילדה קטנה
    סליחה, ילד
    אתה יודע שבחיים, אין בחורים רעים,אין בחורים טובים
    אם אמא מעצבנת, זה כי היא מפחדת להפוך לסבתא
    אם אבא בוגד באמא, זה כי היא מזדקנת
    למה אתה כולך אדום בפנים?
    תחזור לפה ילד
    ומה נסגר עם כולכם? מסתכלים עליי כאילו אני קוף
    נכון, כולכם קדושים, חבורה של קופים
    תנו לי קוף תינוק, הוא יהיה נפלא

    נפלא
    את היית נפלאה,
    אני הייתי פתטי,
    אנחנו היינו נפלאים
    נפלא
    את היית נפלאה,
    אני הייתי פתטי,
    אנחנו היינו נפלאים


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית # 5 – צפריר בשן

    [צפריר בשן]

     

    [כתיבה אפקטיבית # 4 – עשר שגיאות איומות בכתיבה]

     

    הדבר השני* הכי גרוע לעשות בזמן כתיבה הוא לקרוא את עצמכם תוך כדי.

    לקרוא בסוף כל משפט, בסוף כל פסקה – זה אשכרה קטסטרוף. אתם ממש לא רוצים לעשות את זה. כשאתם קוראים בסוף כל משפט, בסוף כל פסקה – אתם מעקרים ומסרסים את עצמכם. אתם מפעילים את חוש הביקורת שלכם במצב טורבו, ובדיוק בדיוק כשצריך לכבות אותו.

    לכתוב עכשיו

    כתיבה היא מלאכה שונה מיתר המלאכות. היא מיוחדת כי היא יותר מכתיבה: היא גם תהליך חשיבה. הרבה פעמים, כשאנחנו כותבים ללא עכבות ועיכובים מיותרים, אנחנו מגלים דברים חדשים, מדליקים נורות במוח המרופט והאפלולי שלנו, מוצאים תשובות לשאלות (לפעמים אפילו לשאלות שאף אחד לא שאל!) עולים על כיווני חשיבה חדשים ועוד.

    לקרוא אחר כך

    בקיצור, כשכותבים בשקט, בלי להפריע, המוח והיצירתיות יוצאים במחולות. ואז, ממש לא כדאי שהמבקר הפנימי האכזרי יגיד למוח שיש לו שתי רגליים שמאליות. המבקר יכול לחכות בשקט בחוץ עד שיבקשו את דעתו. מחר או עוד שעה. יש לו תפקיד חשוב: הוא מסנן את הרע ומשביח את הטוב, אבל אל תתנו לו להתערב בכתיבה עצמה. אחרת, הכתיבה תישאר מדוכאת: משעממת, לא מקורית, בנאלית, רצופת קלישאות. אפילו אם היא נכונה לשונית, הרבה פעמים אין בה אפילו קליפה של ערך, כי הביקורת הפנימית שלנו הרגה את הכל.

    אז כשאתם כותבים, אל תשכחו: לא לקרוא! קודם תגמרו לכתוב. אחר כך תפנו לקריאה ועריכה.

    *הדבר הכי הכי גרוע לעשות כשכותבים הוא כמובן לנהוג. כן כן. לנהוג ולכתוב זה איום ונורא. לנהוג ולכתוב זה יותר גרוע מקינוח פרווה. זה רע לדקדוק, זה רע לכתיב וזה רע מאוד להישרדות. אל תכתבו ותנהגו. עדיף כבר לשתות ולנהוג. לפחות נהנים לפני שהכל מידרדר.

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
  • איטליה שלי # 7 / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    [לחלק הראשון: סוף אופטימי]  /  [לחלק השני: סוף לשבוע רביעי בהסגר] / [לחלק השלישי: החיים בצל הקורונה] / [לחלק הרביעי: חשבון נפש] / [לחלק החמישי: טוב לנו בבית] / [לחלק השישי: פילוסופיה בשקל]

     

    חזרה לשגרה?

    לפחות חלקית. מחר ה-4 במאי, איטליה סוף סוף נכנסת לשלב ב׳ בהתמודדות עם הנגיף. שלב שהוא פתח לחזרה לשגרה, עם פתיחת עסקים קטנים והקלות בסגר.
    חובת המסיכות והכפפות באיזור ציבורי נשארת, אבל יהיה אפשר להסתובב במחוז ללא כתב ההצהרה העצמית שהיה קיים עד עכשיו במקרה והמשטרה עוצרת אותך לבדיקה.
    יהיה מותר לחזור לעשות ספורט (במקומות פתוחים – חדרי כושר עדיין סגורים) כך שיש סיכוי שנצליח לשרוף איזה קלוריה או שתיים שצברנו בחודשי הסגר…

    הדרך עדיין ארוכה פה לשגרה מלאה, יש ירידה במספר הנדבקים ופחות לחץ על בתי החולים, אבל עדיין לא הסתיים המשבר. חודש מאי הוא רק יריית פתיחה והצהרת כוונות. כולנו תקווה שלא נתחרט על זה ושהמצב לא יחמיר בעקבות זה. הפחד הגדול תלוי תמיד באמצע בין הפחד מהנגיף מהפחד לקריסה כלכלית. הזמן אוזל ועסקים שניסו להרוויח זמן בנסיון להשאר על הרגליים על סף קריסה.
    בתי ספר כבר לא יחזרו לפעילות לפני ספטמבר, גם ככה הלימודים מסתיימים פה בתחילת יוני כך שאין טעם בשביל חודש אחד לסכן מורים ותלמידים וכולם ימשיכו במתכונת לימודי אונליין.

    אני מוכרח לציין שעד עכשיו, החודשיים וחצי האלה אמנם לא היו פשוטים ונאלצנו להסתגל להרבה דברים חדשים, אבל גם לא היה נורא. בינתיים עם משכורות כמעט מלאות והרבה פחות הוצאות, נשארנו דיי מאוזנים, והספקנו גם לעשות לא מעט בבית. את כל העבודות שבד״כ דוחים לקיץ ולזמן חופשה – עשינו עכשיו.

    אפרופו חופשה, גם היא כנראה תיעלם לה השנה. גם מסיבות כלכליות וגם כי ענף התיירות יהיה כנראה האחרון שיחזור לפעילות. ביוני, עושה רושם שמעט מאוד חברות תעופה יחזרו לפעילות וגם זה במתכונת מאוד מצומצמת. פה לא מדובר רק על החלטה של המדינה בה אתה חי אלה גם בשאר המדינות, ואם אצלנו יהיה אוקיי להסתובב ולטוס, לא בהכרח יהיה ככה גם במדינת היעד.

    עוד מעט קיץ, וקיץ מביא אופטימיות. מקווה באמת שנזכה לחול ים ושמש – גם אם במרחק נסיעה באוטו.
    2020 תהיה שנה מצולקת. כולנו בצורה כזו או אחרת נצא ממנה נפגעים, אבל גם חזקים יותר.
    הרווחנו זמן למחשבות, לתוכניות, לציפיות ולחלומות. הכל מתחדד עכשיו. יש ערך לזמן. ערך גבוה יותר.

    מה התוכניות שלכם לעתיד? מה אתם הכי אוהבים באיטליה? אוכל? אסתטיקה? מוזיקה? מתי ואיפה ביקרתם בפעם האחרונה באיטליה ובאיזה מקומות הכי תרצו לבקר בעתיד?

    הרבה שאלות אבל רק כדי לומר לכם שאיטליה מדינה עשירת פנינים ארכיטקטוניים, לא כולם מפורסמים כמו הערים הגדולות שלה, אבל תזכרו תמיד שהכי כיף בטיולים פה זה ללכת לאיבוד בעיירות קטנות. היופי הוא תמיד מעבר לפינה. לעתים מסתתר, אבל הוא קיים.

    שיהיה שבוע נפלא ובריא.

    ניר

    [תמונת הנושא: רקאנטי, על גבול הים האדריאטי. עיירת השירה, מקום עבודתו של לאופרדי]


    להגיב
  • איטליה שלי # 6 / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    [לחלק הראשון: סוף אופטימי]  /  [לחלק השני: סוף לשבוע רביעי בהסגר] / [לחלק השלישי: החיים בצל הקורונה] / [לחלק הרביעי: חשבון נפש] / [לחלק החמישי: טוב לנו בבית]

     

    אם יש משהו שהבנו כולנו מתקופת הקורונה הוא כמה קל למכור לאנשים פילוסופיה בשקל (אפילו ביורו אם תרצו).
    כל יום וכל היום אנחנו מותקפים בכל המדיות באנשים שכביכול יש להם את כל הפתרונות למצב, את כל הידע הכלכלי, הרפואי, המדעי, הלוגיסטי והסוציאלי – הכל הם יודעים. מלמדים אותנו שהיקום נותן לנו סימנים, שהתנהגנו בבוז לטבע, שהפכנו כולנו לבזבזנים כפייתיים, ושאיבדנו כל צל הגיון בחיים האלה. ועדיין – כולנו פה – ואני עם עצמי חושב שיותר מהכל – החברה עשוייה מיותר מדיי הכללות.

    בינינו, כל אחד מאיתנו יודע בדיוק מה הוא עושה, תורם, מייצר, ומשאיר אחריו לחברה בסביבתו. לא הכל חומרי. לא הכל רגשי.
    האדם צריך תשובות, זו חלק מהמהות שלנו, לא לקבל דברים כמו שהם. להטיל ספק.
    זו אחת הסיבות שאנחנו שומעים לכל הפילוסופיות שם בחוץ, כדילמצוא בהן הסבר שיספק אותנו.

    אין ספק שהמצב החדש הזה שנתקלנו בו ללא הכנה מראש (כי מי בעצם חשב שהעולם יכול להיעצר בין רגע לתקופה ארוכה כזו?) – העמיד בפנינו אתגר התמודדות עם עצמנו. עכשיו הזמן להתמודד עם הגוף שלנו, עם הזמן שלנו, עם הסבלנות שלנו, עם האהבה שלנו. אין דרך מוצא ואין אפשרות להתחבא מאחורי השגרה. ככה – כמו שאנחנו, חשופים, פגיעים, מפוחדים, חוששים, אמיצים – הכל מהכל לטוב ולרע.

    השבוע ניערתי אבק מכמה חלומות שלי, חשבתי שזה זמן טוב ללמוד אותם מחדש, אולי כשכל זה ייגמר – אצליח להגשים עוד אחד או שניים בחיים שלי… עכשיו כשיש זמן לחשוב, כל יום עולה בי השאלה – ככה תרצה לחיות את שארית חייך? מה בעצם מסב לך אושר? מה מניע אותך? למה? שאלות שיש להן תשובות ונופלות תמיד תחת מחץ הכלכלה והפחד לא להצליח לממן אותן. אז נכון – אנחנו מתבגרים, אנחנו מבינים שיש עוד ועוד דרכים ואולי ביום מן הימים נקבל מספיק אומץ לשנות.

    איטליה היא מדינה כ״כ גדולה וכ״כ ״בתולה״ בהמון היבטים. היכולות להתפתח פה הן לא מעטות למרות כל מכשולי הבירוקרטיה. הקורונה אמנם הציפה פה בעיות לא פשוטות אבל גם הרבה טוב. בחירום – מתגלה תמיד הטוב והרע. הפחד והאומץ. האמת נחשפת. אי אפשר להתכחש לזה.

    מה שאני רוצה לומר בפוסט הזה הוא שלמרות המצב, אני חושב שיפתחו פה אין סוף אפשרויות ביום שאחרי. שכולם יזדקקו ל״פוש״ מסויים כולל הבנקים. נכון יהיה לאתגר גם אותם בפרוייקטים עם אחוזי הצלחה גבוהים.

    איטליה היא ללא ספק אחת המדינות היפות ביותר בעולם. תרבות האסתטיקה פה מושרשת בד.נ.א. שלהם. כ״כ הרבה סגנונות, תקופות, השראות. היופי נמצא פה בכל פינה מהדרום ועד לצפון ממזרח למערב. אין ספק שזה עם בר מזל. ביום שאחרי, אני דיי בטוח שכדי לתת תנופה לתיירות פה – יגיעו אין סוף דילים ומבצעים שלמי שיוכל יהיה כדאי מאוד! אם אי פעם חלמתם על איטליה אז תתכוננו. זה הזמן. תכננו לעצמכם מסע קולינרי ואסתטי שישלב שווקים ומוזיאונים – לא תתאכזבו.

    לסיום, אביא לכם פה מתכון פשוט לפוקאצ׳ה קלאסית עם רוזמרין. פשוט להכנה וטעים כ״כ.

    400 גר קמח (מניטובה או 0)
    330 גר מים פושרים
    12 גר שמרים יבשים
    כף מלח
    רוזמרין (כמה שאתם אוהבים)
    שמן זית

    מערבבים ביחד מים ושמרים ומניחים בצד לכמה דקות. לאחר מכן מוסיפים לקמח ומערבבים טוב עד להטמעה מוחלטת. מוסיפים את המלח ושתי כפות שמן ולשים שוב הכל בתוך הקערה.
    מניחים ניילון נצמד ומטלית מטבח מעל ומשאירים להתפחה בטמפרטורת החדר לשעתיים.
    משמנים טוב את הידיים ומקפלים את הבצק כלפי המרכז, עובדים איתו מעט מעל השיש כחמש עד עשר דק. לאחר מכן מניחים אותו בתבנית משומנת מעט, מעצבים, משטחים (בידיים) ומשאירים להתפחה נוספת של כשעה (מכוסה שוב בניילון נצמד או מטלית לחה).
    עושים גומות עם האצבעות ומפזרים מעל מים ושמן זית (20 גר מכל אחד), מפזרים מעט מלח גס ורוזמרין.
    מכניסים לתנור (שחומם מראש) ל-220 מעלות ל-15 דק פחות או יותר.
    תהנו!

    שיהיה שבוע טוב ובטוח לכולנו.

    ניר.

    [בתמונת הנושא: דרום איטליה]


    להגיב
  • דנמרק בזמן השואה / שני שביט

    [שני שביט]

     

    בזכות ממשלת דנמרק והעם הדני, סבי וסבתי ניצלו בשואה. ולכן אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה ולספר לכם כמה עובדות מדהימות, שהרוב לא מכיר, על דנמרק בזמן השואה.

    בשנת 1940 הנאצים כבשו את דנמרק. הדנים נכנעו מיד, כי הבינו שאין להם סיכוי נגד הנאצים. בזמן שהנאצים הגיעו עם משוריינים, החיילים הדנים היו על אופניים…

    ממשלת דנמרק דרשה מהנאצים לא לפגוע ביהודים ובאופן מפתיע, כך היה. במשך 3 שנים הנאצים היו בדנמרק, אך חייהם של היהודים לא נפגעו ולא השתנו כלל! לא הייתה אנטישמיות בדנמרק.
    דבר אחד הנאצים כן דרשו – שהיהודים הדנים יענדו את הטלאי הצהוב. בתגובה לכך, מלך דנמרק אמר שאם היהודים צריכים לענוד את הטלאי, גם הוא יענוד אותו (חלק טוענים שזו אגדה, סבי טוען שזה אכן קרה). בעקבות כך, הנאצים ירדו מהדרישה הזו.

    בשנת 1943, הממשלה הדנית התפטרה והנאצים תפסו את הפיקוד. הקצין הגרמני יצא בדרישה לתפוס את כל היהודים הדנים ולשלוח אותם למחנות.
    הדנים התגייסו למען היהודים והצליחו להבריח כמעט את כולם לשוודיה!!! מתוך 7500 יהודים שהיו בדנמרק, מעל 7000 הצליחו לברוח ולהינצל מהנאצים, כולל סבתי ומשפחתה.

    כמה מאות יהודים, ביניהם סבא שלי ומשפחתו, לא הצליחו לברוח, ונשלחו למחנה בטרזינשטאט

    ממשלת דנמרק פתחה משרד, שתפקידו היה לאסוף את כל הרכוש של היהודים מהבתים, כדי לשמור אותו במחסנים, עד שהמלחמה תסתיים, בשביל שהיהודים יוכלו לקבל חזרה את רכושם.

    גם לאחר שהדנים נשלחו למחנות, הממשלה הדנית ניסתה לפעול כדי לדאוג ליהודים הדנים. איכשהו הם הצליחו לגרום לגרמנים להבטיח שהיהודים הדנים לא ישלחו למחנות ההשמדה, ושוב באופן מפתיע, הם אכן עמדו במילה שלהם.
    בנוסף היהודים הדנים קיבלו תנאים קצת יותר טובים מהשבויים האחרים. למשל, לא הפרידו בין המשפחות והם יכלו לקבל חבילה מדנמרק פעם בחצי שנה, שכללה אוכל, מה שמאוד שיפר את מצבם הבריאותי. את החבילות האלה, שלחו אנשים דנים פרטיים, שרצו לעזור.

    לקראת סוף המלחמה (לאחר שנה וחצי במחנה), ימים ספורים לפני שהפציצו את המחנה, הדנים ארגנו מבצע מדהים (!) להצלת יהודי דנמרק. על המבצע הזה היה אחראי רופא דני, בשם יוהנס הולם.
    במבצע מדהים ומרגש הם הצליחו לגרום לנאצים לאפשר להם להגיע למחנה ולקחת את היהודים הדנים חזרה לדנמרק. וכך היהודים הדנים, כולל סבא שלי ומשפחתו, ניצלו.

    כאשר הם הגיעו לדנמרק, המוני אנשים דנים חיכו להם בצידי הדרך, בשביל לברך אותם בשובם הביתה- סבי מתאר זאת כזיכרון מאוד מרגש ובלתי נשכח.

    [בתמונה: סבא שלי ואני]


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית # 4 – צפריר בשן

    [צפריר בשן]

     

    [כתיבה אפקטיבית # 3 – למה כל כך חשוב לכתוב אפקטיבי]

     

    כדי לשמור על מראה מקצועי (ומלא ברק), הנה עשר שגיאות שממש לא כדאי לכם לעשות באתר שלכם:

    1. ש במקם כש: כשאתם מתייחסים לזמן בו משהו קרה או יקרה, אל תכתבו ש אלא כש: ("מחר, כשתבואי אלי", ולא "מחר, שתבואי אלי". "כשהייתי בן שלוש", ולא "שהייתי בן שלוש").
    2.  שלוש אלף, ארבע אלף, עשר אלף – לא טוב בכלל. צריך להגיד שלושת אלפים וארבעת אלפים, ואני ממליץ פשוט לכתוב בספרות.
    3. הינו, הינה הינם והנני: אוי ואבוי. מעבר לעובדה שזו שגיאה בעברית, אם אתם לא מדברים ככה, אל תכתבו ככה. ואם אתם מדברים ככה – עכשיו זה זמן מצוין להפסיק.
    4. "תביא לנו כרטיס אשראי", "תביא לי את הפרטים שלך", "תביא לי רגע אני יחזור אליך". מכירים? אז לא טוב. אפשר להשתמש ב"תן לי", "שלח לי", "חכה רגע". בקיצור: תנו ל"תביא" מנוחה.
    5. אם אתם כותבים "באם" ומתכוונים בעצם ל"אם", אז תפסיקו. אם זה יופי טופי.
    6. במידה ו – אסור לומר בעברית. צריך לכתוב במידה ש, ולמען האמת, "אם" הכי טוב.
    7. אני יעשה, אני יילך, אני יביא, אני ירביץ – לא טוב! אני אלך, אביא, אעשה. אני גם לא ארביץ, אלא אתאפק. בקיצור, אני (גוף ראשון) בעתיד מתחיל בא'.
    8. אכלתה אותה, הבאתה לי, גמרתה כבר, שמרתה לי על החתול – לא טוב. אתה עשית. אתה שמרת, אתה ניגנת. בקיצור, אתה (גוף שני) בעבר, בלי ה' בסוף. הבנת?
    9. לא אוכלים קוראסון, וגם לא דג סולומון, לא לובשים טרלינג, לא שוברים סרוכית, וסובגניות זה לא משמין, כי אין דבר כזה סובגניות. במילים אחרות: כדאי לכם לבדוק אם מילה קיימת לפני שאתם משבשים וזורקים את המוניטין שלכם לזבל. חזרו אחרי בבקשה: קרו-א-סון. ולא, לא קוראסון. קוראסון זה לב בספרדית. לא טעים
    10. ולסיום, הנקודה צמודה למילה שלפניה. ככה. וסימן השאלה? גם צמוד למילה שלפניו. ברור? וגם הפסיקים וסימני הקריאה וכל אלה. סימני הפיסוק לא מעופפים להם במרחב, אלא תמיד (חוץ מקו מפריד) נצמדים למילה שלפניהם.

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
Close