כתיבה פרטית

  • מי כותב את החיים שלי? סמינר מעשי לשינוי המציאות עם גבי ניצן (באדולינה)

    מי כותב את החיים שלי?  סמינר מעשי לשינוי המציאות עם גבי ניצן (מחבר רב המכר "באדולינה")

    21-22 ליולי, סופ"ש (ללא לינה) – מועדון היוניקורן, פרדס חנה

    הדרך היחידה שלנו לחוות משמעות בחיינו היא בעזרת סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו: סיפור שיש בו התחלה, אמצע וסוף, שיש בו נושא ויש גיבור וגיבורי-משנה, סיפור עם קו-עלילה ברור. לא תמיד העלילה מוצאת חן בעינינו. לפעמים היא מאמללת אותנו, מכאיבה לנו, מייאשת או משעממת, מדכאת, מרגיזה, מבלבלת, מפחידה. אבל אלה החיים, אין ברירה.

    ומה אם יש ברירה? מה אם אנחנו יכולים להתאים את העלילה בכל יום לרצון הכי עמוק שלנו, לשנות ולערוך אותה כאוות נפשנו?

    במהלך שני ימי הסמינר ינחה אותנו הסופר ומנחה-הסדנאות גבי ניצן בעזרת סיפורים, דוגמאות ותרגילים מעשיים, ויזכיר לנו את היכולת הפלאית שטמונה בקרב כל בן-אנוש – להיות בו-זמנית הגיבור והמספר של חייו.

    "מי כותב את החיים שלי?" הוא סמינר מעשי לשינוי המציאות.

    במשך סוף-שבוע אחד נעבור אל אחורי-הקלעים של העלילה, אל המקום שבו נוצר התסריט. נבין את חוקיו, נלמד לעשות בו שימוש מודע לטובה ונקבל מערכת כלים פשוטה שתוכל ללוות אותנו להמשך החיים.

    גבי ניצן הוא סופר, מנחה סדנאות ואיש תקשורת. כל ספריו עוסקים בשאלת חופש הבחירה של היחיד וזכותו לחיות באושר ללא תלות בנסיבות חיצוניות. כסופר הוציא ניצן לאור את הספרים:
    "באדולינה" – שהיה לרב המכר הגדול בתולדות ישראל, "פרא", "דיוטי פרי" ו"שובה של המלכה" – ספר ההמשך ל"באדולינה".

    התרגילים בסמינר מיועדים לעבודה אישית של כל משתתף ומשתתפת.
    אין צורך בניסיון כתיבה.
    הכתיבה בסמינר היא כלי אישי ליצירת שינוי משמעותי בחיים (לא רק שינוי בתחושה או בגישה אלא שינוי פיזי, גשמי וברור).
    מטרת הסמינר אינה ממוקדת בכתיבה וגם לא בתהליכים רגשיים/נפשיים, אלא ביכולת הפשוטה לעבור בחיים ממושב הנוסע למושב הקברניט.

    האותיות הקטנות:

    * הסמינר מתקיים ב-21-22/7
    * שעות הסמינר: 14:00-19:00, גם בשישי וגם בשבת
    * הסמינר מתקיים בסוף שבוע, ללא לינה.

    מה נחוץ? 

    מחברת, עט, משטח כתיבה ונכונות לצאת להרפתקה.
    מחיר הסמינר: 950 ש"ח.

    מתלבטים? רוצים לשמוע עוד קצת פרטים?
    התקשרו למיכל: 054-6698099
    במייל: talipony@gmail.com

    להרשמה און ליין לחצו כאן >

    "בכל בוקר אנחנו קמים וצועדים בצייתנות לתוך הסיפור שאיתו נרדמנו, ממלאים את התפקיד שלנו בתסריט, ממשיכים מהנקודה שבה הפסקנו. אין לנו ברירה, בלי הסיפור אין לנו שום דבר. אבל עדיין יש לנו בחירה אחת: לזכור שזה סיפור, ולזכור מי מספר אותו. זאת לא האמת, זאת לא המציאות האובייקטיבית, זה סיפור. אני בודד – סיפור שלי. העולם מסוכן ואלים – סיפור שלי . אני חייב לרזות קצת – סיפור שלי. אם יפטרו אותי זה יהיה נורא – סיפור שלי. הרגע שבו אתה לומד את ההבדל שבין אמת לסיפור הוא הרגע שבו אתה הופך מקורבן למלך." ( מלך באדולינה, מתוך "שובה של המלכה")


    [צילום למעלה: אסף פרידמן]


    להגיב
  • בית ספר בינלאומי לפסיכולוגיה של הצ'אקרות – עם שי טובלי

    [נגה סיני-מולר]

    בוואטסאפ הכל כל כך נגיש הוא אמר. המרחק הפיזי בין פרדס חנה וברלין נעלם ברגע.
    כן, חייכתי, יש כל כך הרבה הבדלים ופערים בין המקום שממנו אני מדברת, בו באמצע יוני הכל אפור היום וקודר , לבין הזיעה הנוטפת אי שם קרוב לים.
    אבל ידעתי- לפרדס חנה יש מקום בלב שלעולם לא יחלוף. בשבילי היא ישראל, גם אחרי חמש שנים בברלין ועוד שנתיים שלוש לפני כן באיזורים אחרים, עבורי ישראל היא פרדס חנה ולכן אני אכתוב כאן – במושבה חופשית, כשארצה לחשוב על יקרים ללב שמדברים עברית וחיים בארץ של שמש. ואני מעלה בעיני רוחי אלפי רגעים מרגשים, אנשים יצירתיים, פתוחים, מתחככים, מתקהלים, דוגלים בחופש ומאמינים שאפשר וצריך ומותר. ומחייכת במין אנחה כזאת של זכרונות שהם כבר חלק ממני ואוחזים פיסת חיים בת עשר שנים בה השתלבו כל מימדי החיים (ממש לפי חוכמת הצ׳אקרות).

    בסתיו אני פותחת בית ספר אינטרנטי שמביא את פסיכולוגית הצ׳אקרות רק לישראלים, רק בעברית כאן מברלין. והוא באמת מתאים ואפשרי לכל מטפל דובר עברית בעולם אבל כשאני רוצה לספר עליו אני מתחילה כאן, בבית, במושבה חופשית. 

    קוראים לי נגה, אולי חלק מכירים. אני חוקרת את מסע החיים באופן מעורב ומלא להט כבר שנים רבות, מטפלת, מלמדת, לומדת ואוהבת יותר מכל עומק אמיתי. עומק של מערכות יחסים, עומק של ידע, מפגש ישיר, אוהב עם רב מימדותם של החיים ומורכבות החוויה האנושית.
    עבורי, הגילוי המסעיר ביותר של השנים האחרונות הוא דווקא במקום שנשמע לכולנו מוכר אבל צופן בתוכו עולם ומלואו- חיים מורכבים שלמים ומלאי אינטלגנציה – העולם של מערכת הצ׳אקרות.
    על צ׳אקרות בטוח שמעתם אבל אני לא בטוחה שהעלתם בדעתכם שלא מדובר במעגלים צבעוניים המטיבים לתקשר עם מנטרות מסוימות או עם סמלים אחרים מהמסורת היוגית אלא בשבעה מורים שישנו עבורכם את האופן בו אתם מבינים פסיכולוגיה, ריפוי, בריאות, מערכות יחסים, משמעות, חמלה, רוחניות, אינטילגנציה, ארציות, רגשות מחשבות וכל תופעה אנושית פנימית או חיצונית שאתם מכירים.

    למדתי שיטות טיפול רבות לאורך השנים, עבדתי שנים ארוכות עם הגוף ואז עם הנפש. אלפי פעמים ישבתי והקשבתי ותמכתי וחייכתי ודמעתי. אבל עם ההבנה של פסיכולוגיית הצ׳אקרות התמונה התבהרה והפכה להיות חדה, עשירה ואפקטיבית. הידע הזה שינה את מה שלא חשבתי שכבר אפשר לשנות ולכן אני כאן- מזמינה אתכם ללמוד ולהעביר הלאה למטופלים שלכם, לאהובים שלכם, לכל מי שמבקש שינוי והתפתחות בחיים .

    אנשים כמוני מוגדרים בפסיכולוגית הצ׳אקרות כבעלי מבנה ראשי של צ׳אקרת הגרון. חלק מהידע מכיל שיטת אבחון מעמיקה המשרטטת מבנה אישיות, פוטנציאל, נטיות וכישורים הבנוי מקומבינציה ספציפית של מפת הצ׳אקרות. טיפוסי צ׳אקרה חמישית מדברים הרבה ונאבקים לנסח ולתקשר. הם בנויים להוביל חזונות וחולמים על שינוי עולם. הרבה פעמים נמצא את עצמנו כמטפלים, כמורים, כיועצים כאלה שמעבירים הלאה ידע ומאמינים בלב שלם שיחד, אדם לאדם, לב ללב החברה כולה תשתנה. בחזון שאני רואה לנגד עיני ידע הוא מה שמשנה אותנו במיוחד אם הוא נוגע בשמיים ובארץ. ברוח ובאדמה כאחד.

    בבית הספר שיזמתי , מטפלים הלומדים את ידע הצ׳אקרות (מותר לך ללמוד גם אם אינך במקצועות הטיפול גם וכדאי בשביל עצמך. כן בשביל עצמך: )) לומדים לאבחן במהירות מה המבנה ומפת הצ׳אקרות של עצמם ושל מי שנמצא מולם. הם יכולים לבדוק מה המצב הנוכחי ומה הפוטנציאל הכללי של כל מבנה. לפי כך הם יכולים לתת המלצות והכוונות לאורח חיים, למערכות יחסים, למקצועות והתפתחות רוחנית. הם לומדים להכיר את שבעת הרמות של הצרכים הרגשיים של כל אדם, ואיך ניתן להביא למצב של שגשוג ואיזון. הם לומדים על חוסר איזונים בכל צ׳אקרה ומה ההיבטים הנלווים כולל הריאקציות האישיתיות. הם מקבלים מפתחות, תרגולים וכלים לעזור, לאזן, לעורר, וליצור מערכת פיזית-רגשית- מנטאלית ורוחית שמתפקדת כשלם ומביאה למימוש את הפוטנציאל הנפלא שגלום בכל אחד מאיתנו.

    כשהגעתי לברלין הופתעתי להבין עד כמה היא אינה עיר של ביחד… עד כמה כל ביקור אצל חבר דורש תכנון מראש. עד כמה אינטימיות אינה שם המשחק ועד כמה טריטוריה אישית היא אחת מאבני הבנין של כל תקשורת. כמי שבילתה זמן בקיבוצים, קהילות ומחוברת לתודעה שבטית, לקח לי המון זמן להבין שהעבר הינו לא בהכרח המציאות אותה אפגוש בארץ חדשה. נשמע אלמנטרי אבל לוקח זמן להפנים. חיפשתי תודעת קהילה ומצאתי אותה במקום לא צפוי:)

    מערכת הצ׳אקרות היא קהילה בה כל פרט הוא ייחודי וחולש על תחום אחר בהוויה שלנו ( בגוף ובנפש, במיינד וביכולת להתחבר לרוח.) כשמבינים את כל אחד מהשחקנים הפועלים מבינים גם איך ליצור אינטראקציה בריאה ביניהם כך שהן תפעלנה כקהילה אחת. כשזה קורה… החיים שלנו משתנים והופכים לבעלי משמעות, שלמות ויופי. 

    וזו רק טיפה בים. יש הרבה מה ללמוד בשבעת מסעות החיים כפי שהם משתקפים בצ׳אקרות.

    בית הספר הוא אינטרנטי – שזה אומר שאפשר להשתתף און-ליין או לצפות בוידאו המעולים של השיעורים מתי שתרצו.
    הוא מתחיל בסוף אוקטובר ונמשך תשעה חודשים, שש שעות בחודש – והוא מעניק תעודת הסמכה והרבה ידע מקצועי מעמיק שלא למדתם בשום מקום אחר.
    מלמד אותו שי טובלי שהוא מומחה בינלאומי לתחום והמפתח של כל השיטות שתפגשו בבית הספר.
    הוא מתאים לאנשים חושבים, שאוהבים ידע מקיף שמעלה שאלות ומספק פתרונות שלא חשבתם עליהם לבד.
    נהדר לתרפיסטים ומטפלים מכל סוג שמאמינים בשיטות אינטגרליות בין מדע רוח ונפש. וחשוב לציין, גם אם אתם מטפלים בשיטות אחרות, תוכלו לשלב כלים, הבנות ותרגולים בעבודה הנוכחית שלכם.

    ואתם יכולים לקרוא עליו יותר ואפילו להירשם – כאן >

    ואם אתם אוהבים לשמוע עוד אשמח לשוחח ולהסביר ולהכיר בעברית – פשוט השאירו לי הודעה בווצאפ או במייל, נקבע מועד מתאים ותקבלו ארבעים דקות מדיטצית צ׳אקרות או שיחת צ׳אקרות מתנה.

    נגה סיני   –   49-1573-1681740+ (מוזמנים לשלוח הודעה בווצאפ ואתקשר אליכם חזרה)

    מייל nogasini@gmail.com    |   אתר    |   פייסבוק


    להגיב
  • בוא כבר חופש גדול בוא / שלי מרכוס

    [שלי מרכוס]

    בוא כבר חופש גדול, בוא.
    בוא רענן וטרי,
    מהיר ובטוח בעצמך,
    שטוף ממני את השגרה.

    בוא והבא איתך יקיצה טבעית,
    התבטלות, שעמום אין קץ,
    שעות בריכה, שעות-ים ושעות כלום.

    בוא עם כל מה שיש לך לתת לי-
    עם אמא-משעמם-לי,
    אמא-מה-עושים-היום
    ואמא-הוא מעצבן אותי.

    תהיה חופש,
    תפרוץ גבולות,
    תעוף על החיים שלך,
    תרקוד כאילו אף אחד לא רואה,
    ג'אסט דו איט,
    תעמיס לי ביסלי,
    סתם כי בא לי לדבר,
    אם לא תתעורר איך תקום?

    תתעורר, חופש גדול.
    אמרו עליך שהכל אתה יכול,
    בעיקר עם אלכוהול,
    יושב מתחת גשר, מוצץ איזה גבעול,
    מרים את המוראל ומוריד כולסטרול.

    די ליקיצה בשש בבוקר!

    די להכנת סנדביצ'ים!

    די לנער את הילדים שלי מהמיטה!
    הם אוהבים לקום בעשר,
    איזו מין אמא מעירה ילדים שאוהבים לקום בעשר?

    די לבית ספר!

    הייתי כותבת די לשיעורים ולמבחנים,
    אבל אין להם שיעורים ומבחנים,
    אבל לטובת הכלל- די לשיעורים ולמבחנים!

    די לקבוצות וואטסאפ של הכיתות!

    אני חייבת חופש, חייבת.
    יש לי שלושה עובדים בזול בבית,
    כל יום בחופש הגדול הם מקבלים רשימת מטלות קלות
    המותאמות לגיל שלהם: נקיון, איבוק, פנלים,
    קיפול כביסה, שמירה על שקט, שמירה על סטטוס קוו קיים
    ושמירה על האיזון העדין בין אוכלוסיית ההורים לאוכלוסיית הקטינים בבית.

    בוא חופש גדול, בוא!
    תגרום לי להתגעגע לשגרה,
    לרצות אותה בחזרה,
    לערוג לקיומה,
    ללחוש חסרת כוחות עת ראשי נוגע בכרית בסוף יום באוגוסט-
    שגרה…איפה את?

    עכשיו היא כאן.
    קטלנית, מונוטונית ומפרקת אותי לחתיכות

    קטנות
    כמו
    שחותכים
    שניצל
    לילד

    אז בוא, בוא, בוא עוד היום,
    אני עוד כאן אז בוא אמור שלום.
    אני עוד כאן, שורדת, אפשר לראות את היד שלי
    מבצבצת מתחת לשמיכה אחרי שזרקתי את השעון המעורר לרצפה.


    * שלי מרכוס, כותבת הבלוג שלי מרכוס סיפורים, הוציאה לפני שנה בהדסטארט את "עיניים שלי"- קובץ סיפורי שכונה קצרים המתרחשים בשנות השמונים. נשואה +שלושה ילדים, שני כלבים ושני חתולים. מעבירה סדנאות כתיבה לנוער בשם "לכתוב זה להיות אלוהים", עובדת בימים אלה על ספרה השני "ואם מחר תמותי" ועל פרוייקט סודי נוסף. ?


    להגיב
  • קורס הפחתת מתחים באמצעות מיינדפולנס

    כבר מעל 20 שנה שאני מתרגלת מיינדפולנס וכפי שאני נוטה לומר לאנשים שמתעניינים, תרגול המיינדפולנס כבר נמס אל תוך חיי כמו סוכר בכוס תה. אין לי מילים לתאר עד כמה המיינדפולנס תומך בי ובחיי; מאזן, מרחיב, ומעמיק כל מפגש עם עצמי ועם הסביבה. מעניק נשימה, קלילות ושמחה  להתנהלות השגרתית ולתנועה שלי בעולם.

    אז שמחה מאוד לספר שבסוף החודש אני פותחת שני קורסים למיינדפולנס, כאן בפרדס.

    ערב מבוא (ללא עלות או מחויבות) יתקיים ב-19 ליוני בשעה 19:00

    כל הפרטים באתר שלי: http://www.ellayamindfulness.com/mindfulness

    ועכשיו…

    מהו מיינדפולנס? (או בעברית, מודעות קשובה)

    מיינדפולנס הוא איכות של תשומת לב, שבאופן עקבי מופנית אל עבר מה שקורה לי ברגע הנוכחי. באנגלית, mindfulness, ובעברית "מודעות קשובה" "קשיבות", או "קשב".
    המושג מיינדפולנס לקוח במקור מתוך העולם הבודהיסטי ובעשרים שנים האחרונות עבר התאמה להקשרים שאינם דווקא רוחניים, דתיים או בודהיסטים, וזכה לתיקוף מדעי במספר עצום של מחקרים מדעיים (למעלה מאלפיים, נכון לשנת 2013). מחקרים מראים שפיתוח שיטתי של מיינדפולנס עוזר משמעותית להפחתה של מתח, חרדה, תסמינים פסיכוסומטיים, כאב, ובמקרים מסוימים אפילו דיכאון. משום כך, אפשר למצוא היום קורסים למודעות קשובה בבתי חולים, בתי ספר, קליניקות לטיפול פסיכולוגי ואפילו בחברות ותאגידים דוגמת גוגל, פייסבוק, ועוד

    למה מיינדפולנס?

    רבים מאיתנו חיים באינטנסיביות גדולה, אחוזים בצורך להספיק, להצליח, להתקדם, לשרוד. בתוך עומסי החיים אנחנו לעתים קרובות מוצאים עצמנו חיים על "טייס אוטומטי", מתוחים, טרודים, ולא מצליחים באמת ליהנות מן החיים או אולי נכון יותר יהיה לומר, באמת להיות בחיים.
    כשאנו חיים על "טייס אוטומטי" אנחנו מפספסים רגעים יקרים בחיינו ואף לפגוע בבריאותנו הנפשית-גופנית, בקשרים בין אישיים ובתפקודינו היומיומי. המודעות הקשובה לעצמנו ולמתרחש סביבנו ובתוכנו, משפר את בריאותינו הנפשית והפיזית, מיעל את התפקוד היומיומי, מרחיב את תווך הבחירה שלנו ופותח בפנינו מרחבים פנימיים של שמחה, שקט ונוכחות.

    קורס הפחתת מתחים באמצעות מיינדפולנס – MBSR Mindfulness Based Stress Reduction

    אתם מוזמנים לקורס מן שמונה שבועות בו נתרגל טכניקות של התבוננות וקשיבות המשקיטות את הגוף, מרגיעות את הראש ומיעלות את התפקוד היומיומי ואת היכולת להפיק נחת ושמחה מן חיים.

    הקורסים מתקיימים בקבוצות קטנות של עד 6 אנשים, שמאפשרות יחס אישי ומעמיק לכל אחד ואחת.

    מחקרים רבים מוכיחים כי קורס MBSR ותרגול מיינדפולנס מביאים את האדם ל:

    √ שיפור הבריאות הפיסית והנפשית
    הפחתה משמעותית בלחץ וחרדה
    √ 
    הרגעת הגוף
    √ 
    הפחתת במחשבות טורדניות
    √ 
    העלאת והגברת החיונית ו"החיוביות"
    √ 
    השקטת המחשבות והתבוננות בתהליכי חשיבה
    √ 
    חיזוק, ושיפור ההתמודדות עם אירועי החיים
    √ 
    קבלת המציאות כפי שהיא
    √ 
    שינה בריאה ורציפה יותר
    √ 
    הגברת הערנות החדות והאנרגיה
    √ 
    הפחתת השיפוטיות והביקורת העצמית
    √ 
    הפחתה והשהיית תגובות של רוגז, כעס, שעמום

    כאמור ערב מבוא יתקיים ב-19 ליוני בשעה 19:00

    מוזמנים בשמחה, לשמוע, להכיר ולשאול שאלות.

    אלהיה   050-6958878   |   אתר   |   מייל

    אלהיה אייל מור
    יוצרת בין תחומית, דרמה תרפיסטית , M.A מטפלת בהאקומי (פסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס) ומורה מוסמכת לMBSR (הפחתת מתחים באמצעות מיינדפולנס) ע"י אוניברסיטת בנגור באנגליה. מתרגלת דהרמה (הגות בודהיסטית) מעל 20 שנה ומלמדת מדיטציה ו-MBSR במסגרות פרטיות וציבוריות ברחבי הארץ, מעבירה סדנאות והשתלמויות לצוותים ואנשי חינוך וטיפול, מלמדת במוסדות בריאות וחינוך, ועובדת עם מכון מודע למיינדפולנס מדע וחברה, בפיתוח תוכניות והשתלמויות.


    להגיב
  • סל ירקות אורגניים עד פתח הבית – משק המעפיל

    אני דותן גושן, עד לפני 5.5 שנים הייתי סמנכ"ל מכירות בחברת הייטק בתחום המחשוב. עד אותו יום שבו הבנתי שאני לא נמצא מספיק בבית, לא עושה את מה שאני אוהב באמת ומשקיע את כל כולי עבור החברה בה עבדתי ולא עבור עצמי ומשפחתי.

    אז החלטתי לפנות למה שהלב בוחר, להתחבר לאדמה ולהתחיל לגדל ירקות כמקור הכנסה ולא רק כתחביב.

    נכון, כמעט כולם אמרו לי שאני משוגע ושזה עוד מעט יעבור, אבל כאדם עקשן, זה רק חיזק אותי ודירבן אותי ללכת קדימה עם החלום.

    במשק האורגני שלנו אנו מגדלים עשרות סוגים של ירקות ותבלינים ללא ריסוסים כלל (גם לא ריסוסים אשר מותרים בחקלאות האורגנית), ללא דשנים כימיים ועם המון אהבה.

    המשק עובד בשיטת ה"חקלאות בשיתוף הקהילה" ומוכר את תוצרתו לחברים קבועים המנויים לשירות. קבוצת החברים שלנו מקבלת כל שבוע, עד פתח הבית, סל ירקות אורגני עשיר הנקטף ביום החלוקה. כל הירקות בסל הינם ירקות טריים, בריאים, אורגניים ב-100%, בעלי ערך תזונתי גבוה ו…טעימים מאוד!

    מחיר סל הירקות הינו קבוע לאורך כל השנה, אטרקטיבי והוגן.
    סל ירקות אורגני משפחתי עולה 110 ש"ח וסל ירקות אורגני בסיסי עולה 85 ש"ח (לכל סל תתווסף עלות משלוח כתלות באזור החלוקה)

    אנחנו משתדלים שבכל סל יהיו עגבניות ומלפפונים ושאר הירקות משתנים משבוע לשבוע ביחד עם עונות השנה.
    ניתן להזמין סל ירקות שבועי, פעם בשבועיים או מידי פעם כשמתחשק.

    דותן גושן – משק אורגני, המעפיל  –  052-6122222  –  פייסבוק  –  לאתר >

    לקוחות מספרים:

    קרני: תודה רבה, אנחנו ממש נהנים מהירקות המדהימים ומרגישים את האהבה שבהם גידלת אותם בכל ביס!

    דפנה: אני רוצה לחלוק איתכם את ההתרגשות והשמחה כל פעם שמגיעה חבילה חדשה! הירקות כל כך יפים וטעימים ואני רוצה להודות לכם על העבודה הקשה והאיכפתיות…. מרגישים שאתם שמים את הלב שלכם בכל אחד ואחד מהם 😉 

    עדי: אנחנו לקוחות של המשק ומאוד מאוד נהנים. שירות מצוין. ירקות טריים ותמיד הפתעות 

    טל: אין כמו להגיע הביתה, בחוץ יורד גשם ובפתח הדלת מחכה ארגז ירקות שעליהם טיפות גשם. כל הבית מתמלא בריח והראש כבר מתכנן את המרק הבא. תודה ענקית על הבריאות שהכנסתם אלי הביתה ועל החשיפה כל פעם מחדש לירק חדש וטעים. ירקות עושים באהבה או לא עושים בכלל. רואים את זה בתמונה ומריחים וטועמים את זה בסל עצמו

    גילה: השדה יפהפה, הירקות נפלאים ובטעם אמיתי, השירות מצוין ומעל לכל – האמינות! כייף לנו שיש לנו את דותן כחקלאי האישי שלנו…

    אורית: היי, אנחנו לקוחות מרוצים מאוד של המשק. הסל תמיד מפתיע ומגוון. למדנו להכיר ירקות חדשים והרבה דרכים טעימות לאכול בריא. ממליצה בחום!

    איריס: איזה מזל שעזבת את ההייטק ובחרת לגדל יקרות אורגנים ולשמח לבבות של אנשים . מוכירת תודה על היבול הטוב ושפע הברכה שבא איתו.

    אפרת: המשלוח היה מדהים. אני בת להורים חקלאיים לשעבר והרגשתי כמו בילדות כשהסלרי נקטף טרי מהשדה והגיע הביתה. חגגו עם הגזרים , הארטישוק הירושלמי והכל הכל היה טעים מאוד.

    אירית: תודה רבה על ירקות נפלאים! סוף סוף בגיל 41 אני מכירה את הטעמיים האמיתיים של הירקות, כל המשפחה ממש נהנית!


    להגיב
  • כיצד מתמודדים עם הפחד הגדול ביותר- פגיעה מינית בילדים

    אלימות מינית כלפי ילדינו היא אחד הפחדים הגדולים ביותר שחווה כל הורה.

    והיא כל כך מפחידה שבמרבית המקרים אנו נוקטים באחד משתי ההתנהגויות:
    1. התעלמות והדחקה. אצלנו זה לא קורה ולכן אין צורך לדבר על "דברים כאלה"
    2. אזהרות שונות שבמרבית המקרים לא ממש רלוונטיות ו/או מבלבלות ו/או שולחות מסרים סותרים.

    רוצים כמה דוגמאות?

    * "לא לדבר עם מי שלא מכירים". אבל במרבית המקרים הפוגעים הינם אנשים שכן מכירים. ובנוסף – איך יהיו ילדינו חברותיים אם לא ילמדו לפתח שיחה עם אנשים שלא מכירים? הרי כל אחד, לפני שמכירים אותו, הוא לא-מוכר. ומבחינת ילדים, אחרי היכרות ראשונית של ידיעת השם למשל, הופך אדם מ'לא- מוכר' ל'כן-מוכר'.

    * ה"אזהרה" מפני מקומות מבודדים, בעיקר בחושך. אבל הנתונים מראים כי האור לא "מחסן" מפני אלימות מינית ובמרבית המקרים אירועים כאלה קורים דווקא בסביבה מוכרת הנתפשת כ"מוכרת ובטוחה".

    * "יש אנשים טובים ויש אנשים רעים/לא-טובים שמהם צריך להיזהר". אבל לפעמים הפוגעים הם מהמשפחה שלי; אח, אבא, סבא וכד'. הם הרי לא אנשים רעים. ואם קורה משהו רע, והם לא ה"רעים" אז כניראה שאני זו הרעה…

    * "הגוף שלך שייך לך ולאף אחד אסור לגעת בו ללא רשותך, חוץ מ…" חוץ ממי? כל אחד מאלה שהוצאנו מחוץ לכלל הזה יכול בהחלט לפגוע, והאם נזדקק לרשות מהילד/ה לכל טיפול המחייב מגע?

    הבנו את הרעיון? אז למה כך אנו מזהירים?

    מפני שזה "נוח" לנו, מפני שלא יודעים מה לומר, מפני שחוששים להפחיד את הילד/ה ומפני שאנו מחפשים את הדרך בה לא יקרה לילד/ה שלנו כלום מאלה, מחפשים מניעה כוללת ומוחלטת, מתנהלים בגישה המפוחדת של "מה נעשה אם יקרה לילד/ה שלנו משהו".

    ההצעה המוגשת כאן היא לשינוי גישה והתנהלות. הצעד הראשון בגישה זו הוא הקשה ביותר – להבין כי את הפעם הראשונה של הפגיעה לא נוכל למנוע. כלומר להתנהל בגישה של "מה נעשה )או יעשה הילד שלנו( כש…". חלק משינוי הגישה מצריך הבנה ש:

    – הפוגעים אינם "מסומנים", בוודאי אם לא ניתפסו עדיין.
    – מרבית הפוגעים אינם הפדופילים האלה שאנו כל כך מפחדים מהם.
    – אם הצליח הילד שלנו לומר "לא", לברוח, לצעוק וכד', הרי שהפעם הראשונה כבר התקיימה.
    – החשש והפחד של ילדינו מהנושא מקורו, בדרך כלל, בפחד ובחששות שלנו. כלומר איך אנו מתייחסים לנושא, הרבה פעמים, חשוב יותר ממה שנאמר.

    ולכן –

    הדרך "להכין" ילדים לנושא הינה פיתוח תשומת לב פנימה (לתחושות, הרגשות וכד') ולא החוצה (אנשים כאלה ואחרים) יחד עם פתיחת ערוצי תקשורת לחשיפה, בירור תחושה מבלבלת (לאו דווקא עם ההורים).
    תקשורת היא המפתח, כחלק מחיי היומיום.
    תחילת תהליך זה כדאי לה שתעשה כבר מגיל הגן, דרך משחקי חושים שונים המפתחים תחושות מעבר ל "נעים/לא-נעים".

    תהליך זה אני מלמדת, בימים אלו, בסדנה להורים של שלושה מפגשים בני כשעתיים כ"א.
    בשלושת ימי א' של חודש יולי אני אקיים סדרת הרצאות בנוגע לחינוך מיניות בריאה אצל ילדים.

    מועדים: ימי ראשון 2-9-16 ביולי בין השעות: 20:30-22:30.
    הסדנה תיערך בפרדס חנה. מיקום מדוייק ישלח לנרשמים.

    להרשמה יש לשלוח הודעה בהודעה פרטית או לשלוח מייל ואני אצור עמכם קשר בהקדם.

    liorgalcohen@gmail.com    |     אתר: ליאור גל – כהן: תרבות למניעת אלימות מינית   |   פייסבוק

    לאוונט בפייסבוק

    ליאור גל כהן

    מנחת קבוצות ויועצת ארגונית (M.A.) המתמחה בייזום, פיתוח והקניית 'תרבות למניעת אלימות מינית'. מתנדבת ופעילה במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב. מעבירה בדרכים שונות את נושא 'הטרדה ותקיפה מינית' לקהלים שונים. הרצאות וסדנאות חווייתיות, עם קטעי סרטים, עם הצגה או לומדה, להבנת ומניעת התופעה של הטרדה ותקיפה מינית.


    להגיב
  • שיר לשבת: "תפילה" / לאה גולדברג

    תפילה / לאה גולדברג

    ״לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

    עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

    עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

    לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

    לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

    בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

    לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

    לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.״


    להגיב
  • הסטוריה גדולה, בקטנה # 15 – מגלים את קולומבוס מגלה את אמריקה

    בשנת 1492 הפליג הנווט האיטלקי כריסטופר קולומבוס מספרד מערבה, והגיע לראשונה לאיים הקאריביים. אף על פי שקולומבוס כנראה לא היה האירופאי הראשון שהגיע לאמריקה, מסעותיו הובילו אירופאים רבים לצאת בעקבותיו לעבר הארצות החדשות שהתגלו. בעקבות מסעות אלו התחזקה דריסת הרגל של אירופה ב"עולם החדש", דבר שהוביל לשינויים מרחיקי לכת בכלכלה ובחברה בכל רחבי העולם. אבל למה בעצם קולומבוס רצה להגיע לאמריקה מלכתחילה?

    התשובה היא כמובן שהוא כלל לא תכנן להגיע לאמריקה. למעשה, קולומבוס היה בטוח עד ליומו האחרון שהוא הגיע בכלל לחופי הודו (ולכן כינה את המקומיים "אינדיאנים"), וסירב להכיר בכך שהוא הגיע ליבשת חדשה. הודו הייתה היעד למסעו של קולומבוס בשל חשיבותה באותה התקופה, שכן היא הייתה מרכז מסחרי חשוב, ממנו הגיעו תבלינים ליבשת אירופה. הדרך הקלה עבור הסוחרים האירופאים להגיע לתבלינים מהודו הייתה כמובן ממזרח, דרך נתיבי הסחר באסיה, אבל במהלך המאה ה-15 נוצרה להם בעיה קשה: נתיבי המסחר עברו לשליטת אחת האימפריות החזקות ביותר באותה התקופה, האימפריה העות'מאנית.

    בשנים אלה העות'מאנים כבר שלטו בבלקן ובתורכיה של ימנו. חוץ מצבא מרשים, לעות'מאנים היה צי גדול, שהיה אולי החזק ביותר באגן הים התיכון: היו להם ספינות מהירות ועמידות ונווטים מוכשרים, והם השליטו את מרותם על איים וחופים רבים בחצי המזרחי של אגן הים התיכון. הקושי של האירופאים העמיק כאשר העות'מאנים כבשו גם את המזרח התיכון, דבר שאפשר להם לשלוט באופן מלא ב"נתיב התבלינים" להודו, דרך היבשה ודרך הים, ולכן הם גם הרשו לעצמם לגבות מיסים גבוהים לסחורות שעברו דרכם.

    האירופאים ממש לא אהבו להיות תלויים בעות'מאנים, אבל הם גם חששו להיגרר לעימותים צבאיים מולם, שכן העות'מאנים בתקופה זו נראו קצת כבלתי מנוצחים. לכן, הסוחרים והמלכים של אירופה חיפשו דרך חלופית להגיע להודו. הפורטוגזים בחרו לעקוף את אפריקה מדרום, בעוד שקולומבוס האמין שדווקא הפלגה מערבה היא הפתרון – וכך במקרה "גילה" את אמריקה. אגב, העות'מאנים עצמם ידעו על קיומה של אמריקה שנים מעטות בלבד אחרי שגילו אותה האירופאים: האדמירל והקרטוגרף העות'מאני הידוע פירי ראיס שרטט מפה שבה הופיעו העולם החדש והאוקיינוס האטלנטי כבר ב-1513. עם זאת, את הסולטאן עצמו, המידע כנראה פשוט לא עניין: אמריקה הייתה רחוקה ומה שהיה חשוב באותה התקופה הוא הנתיב להודו – שבו הוא כבר שלט.

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • תשעה ימים / רודי סעדה

    החלק השלישי – הגשם הראשון שלי

    [רודי סעדה]

    3.5 שנים, 118 דפדפות, 8,324 דפים עד לרגע זה, שאני מצייר את החיים באותיות כחולות על דפי שורות, מתויקים לשעות וימים, שזורים בספירלות עם כריכות צבעוניות, מכילות בתוכם סיפורים חיים משוגעים, אחרי שקטפתי את הסיפור הראשון לפני שבוע, אני ממשיך בהחלטה הנחושה שקבעתי לשלוף אחד נוסף.

    'לגורל יש דרך מתעתעת להאיר לנו את המציאות', לא זוכר איפה שמעתי את המשפט הזה אבל מאז שפגשתי אותו, הוא כמו פנס המלווה לי את החיים, מזכיר לי שהחיים הם אוסף של צירופי מקרים הקבועים מראש.

    יש אנשים שצופים בטלנובלה, יש כאלה שכותבים אותה, ויש כאלה שחיים טלנובלה, אני חייתי אחת כזו, ולא סתם טלנובלה, הטלנובלה הכי פרועה ופסיכדלית שהוקרנה במסך חיי.

    זה לא שטלנובלה זה דבר רע, או טוב, זה פשוט טלנובלה, סיפור חיים אינטנסיבי, ארוך, תלוש מהמציאות לפעמים, ובעיקר מתיש. אני שמח שהוא הסתיים.

    הטלנובלה שנסחפתי אליה פרוסה על 912 ימים, הדפים מספרים לי את זה, לא אני, אבל לרכז 912 ימים לסיפור קצר עם התחלה אמצע וסוף זה כבר לא טלנובלה, וזה גם אחו שיליניג מאתגר, לכן ארכז את עדשת מצלמת המילים האלו שנכתבו בזוּם-אִין לתשעה ימים ספציפיים, וזה יהיה החלק הראשון. החלק השני, בטח ייוולד בהמשך הדרך, הוא הרי יושב לי בגרון כמו שפעת שרוצה לפרוץ.

    את תשעת הימים האלו אני שולף מתוך מחברת מס 7, ממש מהראשונות, מהדפים של אביב 2014 ליתר דיוק בין ה 11.4 ל 20.4. הדפים האלה, חזקים וכואבים, הרבה כעס יש על השורות, פה ושם פיסות קטנות של אור. חרטתי על הדפים האלה, כמעט קרעתי אותם עם עט פיילוט שחור גודל 5, צרחתי את נשמתי כמו ילדתי סברס קוצני מפי הטבעת, בחיי. מסונוור מכמות החושך שהייתי עטוף בהם אני בקושי יכול להבחין בכל הכתוב, אבל ממעט רסיסי המילים שעוד אפשר ללקט פה ושם, כמו ריח בושם ישן אני נסחף לזיכרון החושים של אתגר החיים שנחשפתי אליו באביב ההוא.

    ולסיפור הבא אני קורא 'תשעה ימים'

    ***

    ברחוב הפלמ"ח בגבעתיים יש בניין אחד רעוע, שתי קומות יוצרים אותו, ושני דיירים גרים בו, אני אחד מהם.

    בקומה השנייה גר לו 'תומר השכן' וממש מתחתיו בדירת הקרקע, אני. בבניין הזה, שבגבו מתחיל בית הקברות של נחלת יצחק בגבעתיים, מצאתי את עצמי גר שלוש שנים. היתרון בלגור בבית שכזה, זה השקט המדהים והשכירות הזולה ביחס לכמות המטרים המרובעים שאני מאפשר לעצמי. החיסרון- הקור שחודר דרך הקירות. אבל יותר מהקור זה הרעשים האלו שנשמעים מהתקרה, כאילו אני עד למהלך חייו של השכן שגר מעליי, אני שומע את כפות רגליו היחפות צועדות למטבח, ואז מטיילות לשירותים ובחזרה לסלון, גורר שולחן, כיסא, אני שומע את הכלב שלו משחק עם הצעצוע המעצבן, את הבחורה שנאנחת בזמן שהוא שוכב איתה, ואפילו את הספלאש של השירותים שהוא מסיים לחרבן.

    לבחור שגר שם אני קורא 'תומר השכן', בלי שם משפחה, ככה הוא רשום בתיקייה שהתודעה תייגה אותו מה גם כי הוא באמת היה שכן, הייתי קורא לו חבר, אבל לאור הטלנובלה של אותם ימים באביב ההוא של 2014 אקרא לו שכן ואולי רק כי הוא פשוט זיין את אשתי.

    אני אדייק, לא בדיוק אישתי, מי שעתידה להיות אשתי בעוד 28 ימים.

    אז איך אומרים, בכל סיפור אהבה מהסרטים ישנה גם בגידה, אז הנה היא לפניכם:

    ***

    מרץ אותה שנה, כחודש לפני אותם תשעת הימים אני חותם עם 'חברים הפקות', על תפקיד של 'זקן חכם' בסרט הילדים של רוי-בי, הטרזן של הילדים. אחרי התפקיד האלמותי של אברום בקופיקו, הרשתי לעצמי לגבות מחיר ראוי לימי הצילום האלו, מה גם שבאותה העת זוגתי שלא מזמן חזרה מקנדה הייתה מחוסרת בעבודה, ומישהו היה צריך לשלם את סגנון החיים שלנו. זה גם היה נשמע לי מעולה חמישה ימי צילום בעין גדי, בפארק תמנע, ועוד בתקופת האביב, מה עוד אפשר לבקש? החיים העניקו לי טריפ משגע.

    למי שעתידה להיות אשתי בקרוב, אין חברים, היא גם לא עבדה, רבצה בעיקר על הספה, עישנה את עצמה לדעת וצפתה מבוקר עד ליל בסדרות ערפדים משוגעות שגירו לה את המיניות ואת החושך הפנימי. הטלוויזיה והסיגריה המגולגלת באותה העת העניקו לה מרחב חיים עשיר ואני פרגנתי לה על זה. לכל אחד בחיים יש את זמן הבטלה הזה שבו הוא מחפש את עצמו, וזה כנראה הזמן שלה, כיבדתי אותו גם אם זה דחק כלכלית.

    יומיים לפני הצילומים בעין גדי הכרתי לה את 'תומר השכן', רזה שחום, עירקי, בעל רגליים ארוכות דקיקות, וכלב מוזר שלא מזמן אימץ.

    "תכירי זה תומר השכן" אמרתי לה שחלפנו דרך הדלת שלו.

    "היי" היא חייכה לפניו והעניקה לו את החיבוק המסורתי שלה.

    ***

    "אני לא מכירה אף אחד" היא קימטה את פיה רגע לפני שכיביתי את האור לשינה

    "יהיה בסדר"

    "תבדוק איתם אם אני יכולה לבוא איתך לצילומים"

    "מאמי זה לא יכול לעבוד ככה, אני אבדוק, אבל יהיה לי יותר נוח לעשות את הצילומים האלו לבד"

    "הוא מעשן" הוספתי "תוכלי לעשן איתו ולצאת עם הכלב ובכלל להכיר אנשים חדשים בשכונה"

    בחמישה ימים שאני פמפמתי ימי צילום בעין גדי, 'תומר השכן' פמפם את אישתי.

    ואז לימון.

    ומפה בעצם מתחילים תשעת הימים.

    קצצתי סלט. את ארוחות הבוקר בחודשים האחרונים אני מכין, גם את הצהריים, גם את הערב, בתקופה ההיא אני די עשיתי הכל, היא בעיקר עישנה והשקתה את התודעה שלה בסדרות מלאות בדם.

    היה חסר לימון בסלט.

    "אני לא אוכלת סלט בלי לימון"

    "מאמי זה לימון"

    "לא רוצה לאכול"

    "הווו" פלטתי אנחה בתסכול וגררתי את רגליי החוצה, מדירת הקרקע שלי לדירת הקרקע שממולי הפריד עץ לימון עסיסי של השכנים. הייתי קוטף ממנו לא מעט בימים דחוקי לימון, השכנים קטפו את כולו, והלימונים שעוד נשארו היו תלויים בצמרת העץ, מצאתי את עצמי קופץ ונשרט בקרחת כדי לפנק את עצמי בלימון.

    כשחציתי את משקוף הדלת הבחנתי בה מקופלת על ערסל הנדנדה, דמעות בעיניה.

    "מאמי, הנה לימון, אל תעשי מזה עניין"

    "התאהבתי בתומר" היא פלטה

    "מה?"

    "חלמתי עליו בלילה"

    "אני לא מבין… מה?"

    "חלמתי על תומר בלילה"

    "בסדר גם אני חלמתי על קריסטן בל אתמול"

    "אני התאהבתי בו"

    "מאמי מה קרה?"

    "שהצטלמת לסרט זה קרה"

    "קרה מה?"

    "אני עולה אליו"

    "מה לעלות אליו? אני לא מבין"

    "אני עולה אליו"

    "אני לא מבין"

    "אני חייבת לבדוק"

    "את חייבת לבדוק מה לעזאזל?…. מה?!"

    "כן"

    "כן מה?" צעקתי בקול "לכמה זמן? מה? עד מתי? מה?!"

    היא שלחה רגליים פזיזות לחדר השינה, שלפה את תיק הקרעים הצבעוני שלה מתחתית הארון, החדירה בו שלושה זוגות תחתונים, שרוואל חום שקניתי לה מתנה משוק הכרמל ובבכי חצתה את משקוף הדלת וקיפצה שלושה עשר מדרגות ל'תומר השכן'. שמעתי את הרגליים שלה דרך התקרה שמעליי. עמדתי דומם.

    גם הלב.

    ***

    באמת שמאתגר לתאר מה עובר עליי באותם ימים, חלק מלימוד הכתיבה זה למלל את התחושות האלה בדימויים חיים, ועדיין, איך אני יכול לתאר את אישתי שנמצאת כעת עם השכן שמעליי? איך אפשר לתאר את מערכת העיכול של הלב, וגלגלי הזיזים של החשיבה, אז לפעם הזו הרשו לדמיון שלכם להתרחב ולתמונה שהיא איתו להיות שווה אלף מילים.

    הדפים מספרים לי שלא ישנתי, אני זוכר שלא ישנתי אין צורך להביט בדפים, לא בכיתי, הייתי שבור אבל אף לא דמעה אחת, הגוף לא הצליח לעכל דמעות. עבר יום שלם וזה הרגיש כמו עשור. גופי כאילו קפא בבוקר הזה של הלימון ורק מחשבות, כמו שיירות נמלים מבוהלות התרוצצו להן בחלק הזה בין האוזניים.

    וממנה לא שמעתי.

    הפעם שתי זוגות רגליים התרוצצו שם ממקום למקום על התקרה, ופעמיים ספלאש של קקי, ואת הצחוקים שלהם מהמרפסת שמעתי בקול. אני סטנדאפיסט שבור, והיא צוחקת עם השכן שמעליי, החיים התהפכו עליי.

    ואז הקאתי, דמעות מהעיניים הקאתי.

    יום עוקב יום עוקב יום עוקב יום, ואני נתלש מהמציאות, אני לא מצליח לקרוא את מה שכתבתי ברגעים הכואבים האלה, המילים מחוברות, האותיות גמלוניות, כאב כותב כאב בצורה מבולגנת, אני מזהה את הבדידות מתוכן, את השקט המצמית של הלב. זוכר שבכיתי את האותיות ההן על הדף, אדם יכול לעלות על גדותיו, שלמילים אין דרך מילוט, והמילים ההן כמו פילים נשאו מחשבות כבדות יותר ממשקל גופי, עכורות, מרירות, אפלות, והנה חג החירות בפתח ובתוכי הלב שלי כלוא.

    ארבעה ימים שכאלו סחבתי, לבד, אני העט והמחברת.

    ואז מייל מברזיל.

    אני מכיר את המייל הזה, כאילו זימנה נשמתי את המייל הזה אל חיי, פתחתי אותו זה היה אמיליו, אמיליו הוא חבר מברזיל.

    מעולם לא הייתי בברזיל, אבל אני מכיר אותו בעיקר מקוסטה-ריקה, באחד המסעות שלי בקוסטה ריקה, פגשתי אותו, טיילנו יחד.

    לא סיפרתי לאף אחד עליו, לא לזוגתי, גם לא לחברים הכי קרובים שלי, לאף אחד, זה היה הסוד שלי, וזאת הפעם הראשונה שאני חושף אותו ומעלה אותו על הכתב, באישורו.

    הוא בן 61 מבוגר ממני כמעט פי שתיים והחיבור ביננו היה מדהים, לא לא שכבנו, מה קשור? (אני רציתי הוא לא היה בעניין 🙂). הוא מדבר בעיקר פורטוגזית, והאנגלית שלו צולעת, באותה העת לא ידעתי פורטוגזית, אבל לאור החברות בינינו החלטתי ללמוד ברצינות את השפה.

    אמיליו הוא חבר נפש, צריך להיות אמיץ כדי לפגוש ולטייל עם אדם בן 61, הוא אהב את האומץ שבי ודרכו למדתי שמי שאמיץ מרוויח. הוא חכם, ולטייל איתו זה כמו לטייל עם קוסם, הוא נעים, נוכח בצורה בלתי רגילה, ולפעמים אני לא מאמין שהוא בכלל הסכים להיות חבר שלי, הוא מהפנט במילותיו, ועל אף גילו המופלג, נשמתו כמו נער נמרץ, עיניו שחורות, רכות, נוגעות, בורקות מאור, מבטו בעיניך משקיט לך את הנפש, מה לסטנדאפיסט מישראל לטייל עם אדם ניאנדרטלי מהאמזונס? לך תדע, כי בדיחות לא היו שם, על אף שבמחיצתו הייתי שמח כל הזמן. הוא מחייך הרבה ומעשן לא פחות.

    הופתעתי לפגוש במייל 'אני בישראל בוא נפגש', יש לו טיימינג להיפגש תהיתי לעצמי. בעצם, אולי הוא באמת מצא לו זמן מתאים לבוא.

    השבתי לו בהודעה שאשמח, והסברתי לו שאני לא במצב טוב. הוא חזר אליי 'אני מרגיש'. ברור שהוא מרגיש, הוא כולו רגש עטוף בגוף.

    קבענו שנפגש ביום חמישי.

    ארבעה ימים עברו מאז שהאישה שלי עלתה ל'תומר השכן'. כעת שאני מביט בדפים, הרבה שחור, שירי כאב, מילות נקמה ושנאה. חמתי בערה בי, הרבה בעיטות בבטן שלו ושלה, כעס, עלבון. מילות חבלה מנפצים את הדפים ההם, מוזר לי להביט בהם, חלפו שלוש שנים מאז ונדמה כאילו גלגול חיים אחר ממני ברא אותם מתוכי, בא לי לזרוק את מחברת מספר 7 הזו, ואולי אעשה זאת אחרי שאעלה את הסיפור הזה לכאן.

    והיא?

    נעלמה, נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה שבקומה שנייה.

    לא אשכח איך עליתי עם סולם, והצמדתי כוס לתקרה, לנסות לשמוע אותם מדברים, ללקט עוד קצת ממה לו יש ולי אין, הסקרנות ניצחה את הביטחון העצמי שלי שהתרסק מרגע לרגע אבל הטריק עם הכוס לא עובד חברים, מה גם שהצוואר יכול להיתפס, נאלצתי להסתפק בכפות הרגליים שלהם מתרוצצות שם בתקרה בארבע בבוקר, תפילות שחורות כתבתי במחברת ששמעתי אותם שוכבים.

    ביום חמישי נסעתי לאמיליו, הוא שכר דום (אוהל מעוגל שכזה) במושב עמיקם, איך הוא מכיר את ישראל, ואיך הוא מכיר את עמיקם, ואיך הוא שכר בכלל דום, אני תוהה לעצמי ומיד נזכר שכזה הוא אמיליו הוא מהאנשים האלה שיודעים לנווט בחוטי החיים, לארוג אותם כמו היה כאן אזרח מן המניין. בדקתי בגוגל היכן זה עמיקם, והבנתי שאצטרך לעלות על רכבת לכיוון בנימינה. מפגשים עם אנשים ברכבת זה הדבר האחרון שבא לי עכשיו, אבל אין ברירה. שלפתי תיק תכלת של בנק פועלים, שמתי בננה, 'כוחו של הרגע' של אקהרט טולה, קפוצ'ון סוודר אפור מרנואר, מחברת, עט, ועליתי על האופנוע.

    החניתי את האופנוע בעזריאלי, שמש אחר הצהריים ליוותה אותי שנכנסתי לתחנת השלום ועליתי על הרכבת המהירה לבנימינה, 43 דקות לבנימינה, 5 עצירות ביניים, ואין סוף מחשבות שמשתוללות לי בראש כמו פופקורן על אקסטה.

    בבנימינה, אני ממתין לאוטובוס, הוא יגיע עוד שעה וארבעים, זמן טוב להכין את עצמי לאמיליו, אבל מוחי מצויד בתמונות שלהם יחד בקומה השנייה, הכאב החד הזה שלא מרפה מלכרסם לי את הלב, הבושה שאופפת אותי, ואיך אספר לאימא שהחתונה מבוטלת. במחשבות מתנגחות אלו, ככה הגעתי למושב עמיקם.

    האוטובוס שלף אותי בתחנה הלא מסומנת וכבר אז הבחנתי ביופיו של המקום, הרגליים ליוו אותי למקום שהוא ציין לי במייל, דום יפה התגלה לפניי, והשקיעה התחילה להאדים את האזור כולו, כמה שיפה פה, הפריחה הייתה צבועה בירוק מסנוור, והלב שלי לרגע קט חזר ללבלב.

    אמיליו יצא בדיוק כשחלפתי בדלת העץ בכניסה לחצר בו עמד הדום, הוא פנה אליי, והעיניים שלו היו מבריקות כמו תמיד, חיבקתי אותו לא ראיתי אותו איזה שנתיים וחצי, הוא חבר טוב, לך תסביר לאנשים שיש לך חבר בגיל של אבא שלך.

    "בא לך לישון בחוץ הערב?" הוא שאל בפורטוגזיות.

    "כן למה לא".

    אני אוהב את השינה בחוץ עם אמיליו, זכורים לי לילות אדירים איתו ביער שם בקוסטה ריקה, סביב המדורה עם תה חמים, ושיחות על החיים ומעבר, עכשיו שהפורטוגזית שלי השתפרה, אני אוכל לחפור לו כמו שצריך.

    הוא נכנס לדום וחזר אחרי רגע עם תיק גב חום, קטן, ומזרון יוגה סגול בידו הימנית, במבט אילם הורה לי להשאיר את התיק שלי בכניסה לדום.

    יצאנו בהליכה רגלית מהכביש המפוסל בפסי האטה, ובמעבר חצץ צדדי פנינו ימינה ונבלענו למעבה היער של פארק אלונה שליד המושב, השמש ברגע זה שקעה ולפי החישוב שלי האור הולך להספיק לעוד עשרים דקות, סמכתי על אמיליו, הוא מצא מקום נעים בין עצי האפרסמון לעצי הרימון, הוא הניח את תרמילו, פרס את מזרון היוגה הסגול ויצא לשוטט בסביבה, הנחתי את הישבן, ולרגע שמתי לב ששכחתי את המחשבות הקודרות שניקרו בי כל הנסיעה ברכבת.

    כשהבחנתי בו חוזר עם ערימת עצים, עשיתי כמוהו, ויחד ליקטנו גזעי עצים יבשים.

    החושך הגיע, ואיתו קור עז שדקר אותי כמו סיכות בכל הגוף, אמיליו שלף מצית והדליק מדורה נאה שחיממה אותנו במהירות.

    "אישתי" זרקתי אותה לאוויר.

    "מה איתה?"

    סיפרתי לו הכל, על אישתי, ועל 'תומר השכן' ועל זה שהיא עכשיו איתו ושאני לא יכול לשמוע אותם צוחקים מלמעלה, ושכל מה שבא לי זה רק לחבק אותה חזק חזק, שאני מקנא ב'תומר השכן' על מה שיש לו ולי אין, כמה אני מקנא בו. סיפרתי לו על הלב שכואב, על המוח שלא שקט, על מחשבות החבלה שמתפוצצות לי בתודעה, על החושך, על ההרס שבתוכי, על האנרגיה השלילית שמקוננת בתוכי, על המרדף אחרי הנחש הארסי שהכיש אותי שעצם המרדף אחריו רק מחדיר את הארס עמוק יותר לכל מערכות ההיגיון. סיפרתי לו כמה עצוב לי בחזה, ושאני סקרן עד שנפשי מבקשת למות רק כדי להבחין בשניהם בעיני רוחי, איך זה שמלמדים אותך נהיגה, ולירות בנשק בצבא, אבל לב שבור אתה לומד לבד, על כמה שחסרה לי שינה טובה.

    חפרתי לו שם בפורטוגזית הצולעת שלי, הוא הביט בי וחייך, "אתה בחור טוב" אמר "אתה בחור טוב".

    הוא שלף ענף קטן ושיחק עם הגחלים, כשסיים הניח פינג'אן מלא בתה.

    "אני מרגיש אותך" הוא ערבב את התה.

    "עובר עליי הרבה אמיליו"

    "אני יודע" הוא פרס חיוך רחב "זהו שיעור יפה. לך, ללב ולנפש".

    "איזה שיעור?"

    "שיעור יפה".

    קשה לי לפעמים עם האבסטרקטיות של 'שיעור יפה' מה זה לעזאזל 'שיעור יפה', חוסר הסבלנות שלי חצה את חביבות ליבי לשניים, אבל זה לא הפריע לאמיליו, הוא נשאר בשלוות הנפש שלו.

    הוא שלף את הפינג'אן מן הגחלים ומזג תה לשנינו, גמענו אותו כמעט בשלוק. המשכנו לשוחח, הוא הקשיב לי כל אותה העת, בפורטוגזית המקרטעת, בדמעות שטפטפו על המזרון הסגול. אז הוא שלף צמד חלילונים והחל לנשוף בהם, אני מכיר את החליל הכפול הזה שלו, אני אוהב את הנגינה שלו, רציתי להקשיב להם עוד, אבל אז העיניים שלי רצו לנוח, אז נתתי להן, והגוף שלי רצה לשכב, אז אפשרתי לו, קרסתי אל תוך מזרון היוגה, ונרדמתי.

    ***

    ואז חלום.

    פגשתי את אמיליו בחלום, מוזר נכון? גם לי. הוא שלח לי יד ולקח אותי למרחבים הפסטורליים של הנפש, כמו בחלום צלול, בעצם זה היה חלום צלול. ראיתי חוטים דקים של אור, קווים דקים של סליחה, ושם בלילה ההוא סביב המדורה למדתי את מהותה של הסליחה, למדתי שאנחנו מורכבים מסליחה, וסליחה היא כל כולנו, למדתי שמתבקש לסלוח כדי לגדול, סליחתנו לשלב הקודם היא זו שמעלה אותנו לשלב הבא, וכך הלאה, והלאה והלאה פרקטלים אינסופיים של סליחה, צבועים באורות קדמוניים. אנחנו מתבקשים לסלוח, ובאנו לכאן בשביל לסלוח, הסליחה משחררת את הפחד ונותנת לאומץ להכות שורשים, לאהבה לפרוס כנפיים, הסליחה מביאה הזדמנויות ופותחת שערים של יופי, שמחה והרמוניה, יכולתי לשמוע את נגינת החליל שלו מרחוק שטיילנו בחוטי האור המהבהבים. הסליחה פותרת דאגות והדחקות והאשמות, סליחה היא המפתח למנעול של הצמיחה.

    זה ממש מאתגר לתת מילים לאותו חלום צלול, אבל זה מה שראיתי ואני מנסה למלל את המראות האלה.

    צללנו עמוק, עמוק מאוד, הוא ניווט עם החליל שלו, שרק שריקות עדינות ולחש מילים קדמוניות, בבועתי ראיתי שדבר ראשון עליי לסלוח לעצמי, לגופי, לעברי, למחשבותיי, לכאבי, לקנאתי, סליחה ועוד סליחה ועוד סליחה, ספירלות של סליחה, ואז התרחקנו וראיתי את הסליחה כותבת את עצמה עם פרקי האצבעות שלי את המילים האלו, ואת ההבטחה ביום שבת ספציפי למלל את סיפורי חיי, את אלה שאני כותב כאן עכשיו. אותם סיפורים שהחלטתי לקטוף מהמחברות. ציר הזמן מתעקם עכשיו ברגע זה ממש לנגד עיני, לנגד עיניכם. הזוי אה? גם לי, אבל בחיי שזה מה שראיתי.

    ואז חושך.

    ***

    התעוררתי, השמש התעוררה חצי שעה לפניי, ענניי הבוקר כיסו בערפל חלק נכבד מעצי הרימון שליד, ומהאש נותרו גחלים בודדות שעוד הספיקו לחמם, בעוד שעה השמש תזדקף וכבר יהיה פה מספיק חם, אבל בינתיים אמיליו הכין ביצים על האש, מאיפה הוא הביא ביצים זה? ומחבת? מחבת אמיליו? מאיפה השגת מחבת? כזה הוא אמיליו, בחיי שהיו איתו ביצים, הוא ביקש סליחה מהביצים, זה הצחיק אותי, לבקש סליחה מביצים, אבל ככה הוא מטהר אותם, הוא סיפר לי, בהודיה ובסליחה, אני אוהב את התפילות שלו בפורטוגזית, אני אוהב להקשיב לשפה שלו שהוא מלחין אותה במילותיו, כמו שירת ג'ז עתיקה.

    "איך אתה?" הוא הביט בי מסתגל לבוקר בפיהוק.

    "טוֹדוֹ בֶם" אמרתי, "אני בסדר".

    "אתה מתנה" הוא אמר.

    "אני מתנה?" שפשפתי את עיניי.

    "כן, וראוי שיתייחסו אלייך כמו מתנה, מי שיקלף את העטיפה ממך יגלה מתנה, זכור את זה" הוא לחש את המילים האחרונות, ואז הקפיץ את ביצת העין לביצת עין הפוכה. ברגעים קשים שאני עובר בחיים אני מנסה להיזכר במילים האלה שלו, אבל זה קשה, זה בעצם משמעותם של רגעים קשים שקשה לזכור את הרגעים הטובים.

    אכלתי מן הביצה, וזה הספיק לי, הוא הגיש לי כוס מים, שטף את הפינג'אן והחזיר לתרמיל, ניקה את השטח מהגחלים, וכאילו לא היינו כאן.

    נפרדתי ממנו ב 14:30 בצהריים, ב 15:17 כבר הייתי על הרכבת בדרכי לתל אביב, צפיתי בירוק הזה שהאביב הביא איתו, והלב שלי נשא פרפרים מנוקדים שטיילו לי בחזה, מזה חמישה ימים וסוף סוף היה לי שקט בראש, זה היה מעודד, מעודד מאוד. הבטתי בבנימינה מתרחקת, ואז חדרה, וקיסריה, והבתים היפים של בית יהושוע, ואז מרכז הירידים, סבידור, ובסוף התחנה שלי, השלום.

    הגעתי לשלום.

    רכבתי עם האופנוע, לא לבית, לחנות הקריסטלים סטון-אייג' ברחוב אבא הלל ברמת גן, לא יודע למה, כך רצתה האינטואיציה, ואני מקשיב לה, בחנות האבנים באבא הלל ברמת גן, נכנסתי ברגליים קלילות, למרחב האינסופי של הקריסטלים ואבני החן שיש שם, הרגליים נשאו אותי לאבני האמנסטיט הוורודות, אספתי שתיים מהן.

    את האופנוע החניתי ממש מול הבניין הרעוע הזה ברחוב הפלמ"ח איפה שגרים בו שני דיירים, שלחתי מבט למרפסת בקומה השנייה בזמן שחלצתי את הקסדה מראשי אבל הם לא היו שם. נכנסתי לחדר המדרגות ועליתי שלושה עשר מדרגות לקומה של 'תומר השכן', דפקתי בדלת, הוא היה מופתע לפגוש אותי פתאום.

    "אני יכול להיכנס?"

    "כן" לא היה לו להגיד אחרת.

    נכנסתי, היא התגלתה לפניי יושבת על הספה עירומה, מכוסה במעט בחלוק פליז לבן עם כתמים ורודים, הוא בטח קנה לה את החלוק.

    זה היה להם מוזר שאני בבית שלהם, גם לי. ואז הלב שלי דיבר, אמרתי להם "אני מתנה, וקניתי לכם מתנה לזוגיות" שלפתי את שתי אבני האמנסטיט הוורודות, עטופות כל אחת יפה יפה. "שיהיה לכם טוב" אמרתי. "אני יודע, זה מוזר, בעולם הזה יש סיפורים שמסופרים בסרטים הכי הוליוודיים שיש, וכנראה שאנחנו באחד מהם, וכמו תסריטאי מיומן, אני רוצה לסיים את זה בטוב".

    הם לא הבינו את הגישה של הנבגד שמולם והם לעולם גם לא יבינו, לעולם הם לא ידעו מה עבר עליי בלילה ההוא עם אמיליו.

    לחצתי את ידו של 'תומר השכן', ואז פניתי אליה, לטשתי עיניים אוהבות בעיניה, אולי עשר שניות, ואז חיבקתי חיבוק אחרון את מי שהייתה אמורה להיות אישתי.

    "הכל בסדר" אמרתי להם. "רק בקשה קטנה" הוספתי "מכיוון שהבית הזה מרעיש, את הסקס תעשו בשקט בבקשה, לבינתיים, עד שאמצא דירה חדשה". הם הנהנו, מה עוד היה להם להגיד.

    יצאתי פעם אחרונה מהדלת ההיא ואז לרגע המציאות חלפה לנגד עיני. מה עשיתי עכשיו? קניתי קריסטל לבנאדם שזיין את אישתי לעתיד. כן, השבתי לעצמי, זה מה שעשיתי ולא היה אכפת לי. סלחתי לה, סלחתי לו, סלחתי לעצמי. בכל ירידה במדרגות הרגשתי שנולדתי מחדש וגדלתי בשנים.

    ארזתי את כל החפצים שלה, שתי מזוודות, ארבעה שקים ושלוש שקיות צ'ולה רחבות.

    ארבעה ימים לאחר מכן היא ירדה למטה, אמרה שהיא רוצה לחיות את חייה לצידי.

    19 יום לאחר מכן התחתנו.

    יומיים לפני החתונה היא סיפרה לי שהיא שכבה איתו עוד פעם.

    הסתכלתי לה בעיניים, נשמתי עמוק, ונזכרתי בחוטים הדקים של האור.

    לא היה קל, סלחתי שוב.

    ושוב.

    ושוב.

    ואלו רק תשעה ימים מתוך הטלנובלה של 9122 הימים.

    [בתמונה למעלה אני מאותם צילומים בעין גדי, שיחקתי דמות שחודרת לתודעה של רוי-בוי בפאטה מורגנה במדבר 'לגורל יש דרך מתעתעת להאיר לנו את המציאות' אני נזכר פתאום, אני ממש לא דומה לאמיליו אבל זוכר אותו בכל רגע]


    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
    המופע החדש שלו All-In יתקיים ב-29.5 בסטנד-אפ פקטורי


    להגיב
  • שיר לשבת: "מלון אורחים" – ג'לאלאדין רומי

    מלון אורחים / ג'לאלאדין רומי

    להיות אנושי זה מלון אורחים.
    אורח חדש מדי בוקר.

    שמחה, דכאון, רשעות,
    מודעות חולפת מגיעה
    כאורח בלתי צפוי.

    קבל את כולם בברכה ובדר אותם!
    אפילו אם הם קהל של עצבונות,
    שמנקה את ביתך באלימות
    מכל רהיטיו,
    עדיין, התייחס לכל אורח בכבוד.
    ייתכן שהוא מרוקן אותך
    בעבור עונג חדש.

    המחשבה החשוכה, הבושה, הרשעות,
    פגוש אותם צוחק בדלת,
    והזמן אותם פנימה.

    היה מלא תודה לכל מי שבא,
    כי כל אחד מהם נשלח
    כמדריך מלמעלה.
    ————

    מתוך ספרה של מתי ליבליך "האדם בקצה האגו"


    להגיב
  • Summer Kick-Start – סאמר קיק-סטארט

    [יהלי שפהרד]

    היי אני יהלי שפהרד מכושר לחיים טובים.

    רבים מאיתנו חיכו לאביב כדי להתחיל להיכנס לכושר ואז הגיע הפסח ושרפנו הרבה חמץ ומעט קלוריות.

    אבל זהו, הקיץ כבר כאן והגיע הזמן להתעורר משנת החורף ובמידה ולא ישנתם בחורף וכן שמרתם על שגרת אימונים (כל הכבוד ושאפו ענק!) אז קחו את זה בתור זריקת רענון של אנרגיות קייציות 🙂

    זה הזמן להתחיל ואם כבר להתחיל אז – ב-שבאנג!!!

    בכל הכוח, האנרגיה והשמחה – באירוע שייתן את הקיק-סטארט לקיץ חטוב 🙂 דינאמי 🙂 עסיסי ♥ ומלא אנרגיות.

    אני מזמינה אתכם לאימון כושר סוחף, מרגש ומפתיע שחוף שדות ים עוד לא ראה כמותו !!!

    Summer Kick-Start – סאמר קיק-סטארט

    שבת, 6 למאי,  ב-8:00 בבוקר בחוף שדות ים הדרומי

    נתחיל במשחק ספורטיבי שיגלוש לאימון כושר מטרף על חוף הים.
    אחרי האימון תוגש ארוחת בוקר בריאה וטעימה ♥ מעשה ידי…
    כמובן שנשכשך לנו במים, נכיר, נקשקש ונהנה.
    ובנוסף, כל המשתתפים יקבלו מתנה מגניבה!

    מעוניינים להשתתף באירוע הקיץ? סמסו את שמכם ל-052-5606827 

    מחיר כרטיס: 60 ש״ח. רוצים הטבה? השתתפו במשחק הפייסבוק וקבלו כרטיס ב-20 ש״ח בלבד.

    אז אם באמת רציתם להתחיל סופסוף להיכנס לכושר… להוריד כמה ק"ג עודפים ולהרגיש חיוניים ומלאי אנרגיה… האירוע הזה הוא אחלה הזדמנות להתחיל!

    לדף האוונט בפייסבוק

    יהלי שפרד, 052-5606827    |    אתר    |   פייסבוק

    יהלי שפרד מאמנת כושר בכירה ומוסמכת ועל ידי Australian Institute Of Fitness
    הכשרות: פילאטיס, איגרוף, אימון פונציונאלי, אימוני חוץ, Body Jam ,Shabem ,TRX, מדריכת סטודיו ומאמנת אישית לאוכלוסיות מיוחדות.  


    להגיב
  • הגשם הראשון שלי / סתיו 1987 – רודי סעדה

    החלק הראשון – מסע ה-8,196 דפים
    החלק השני – הבוכריס שלי

    [רודי סעדה]

    בשבת שעברה, כתבתי על כמות המילים שרוקנה התודעה שלי בשלוש וחצי השנים האחרונות. הבטחתי לעצמי – כחלק מלימוד הכתיבה שאני מעביר את עצמי, לטפטף החוצה מין המילים רסיסי חיים חמקמקים שאשזור לסיפורים. אז הנה הסיפור הראשון מתוכן.
    הסיפור שאני מעלה על הדפוס הדיגיטלי לא פשוט לי לפרסם, אבל האינטואיציה אומרת לי 'תתחיל מכאן יא רודי', אז אני מקשיב לה. הוא כתוב בצורה מוזרה, כמו רצף היפנוזי שכזה, אבל בעיקר טומן בתוכו חשיפה גדולה, אני בסדר עם זה, החיים והמקצוע שבחרתי לימדוני לחשוף את עצמי, אבל במשפטים שיגיעו אני חושף שני אנשים שאני מאוד אוהב והם חשובים לי לא פחות, אבא שלי ואח שלי מתוך השלושה שגדול ממני בשנה וחצי, יאיר שמו. לאבא שלי אין פייסבוק וסביר להניח שאחד האחים הגדולים יקריא לו את מה שכתבתי, מצד שני, הם אפילו לא עשו לייק לפוסט שכתבתי שבוע שעבר (לא כי הם לא רצו, הם פשוט לא הבחינו בפוסט). אבל עדיין, זה אבא שלי שיעלה על הכתב כאן.
    ולאח שלי אמנם יש פייסבוק, אבל הרבה לפני הפייסבוק יש לו שם, ומאחורי המילים יש גם אדם, נפש עדינה, ולכן אני מודד את מילותיי בקפידה שאני מעביר את הדיו למקלדת, כי הסיפור שאני הולך לספר הוא רחוק בציר הזמן הלינארי של החיים, ויש מצב שהתודעה שלו בטח שכחה את הסיפור שאני מגלף כאן, והנה אחרי למעלה משלושה עשורים אני מחזיר את הזיכרון הזה למילים.
    הזיכרון הזה נולד על הדפדפת, בתחילת הסתיו, לא מזמן דווקא, ממש לפני חצי שנה, הייתי בסיני, זאת הייתה הפעם השלישית שביקרתי בשנה הזו מצויד כהרגלי בעט נובע כחול, במחברת ספירלה, ונסיגה של כוכב מרקורי בשמיים.
    כך התחלתי לקטוף את המילים.
    הסיפור הזה קורה ביפו ג', המקום שבו גדלתי, המקום שעיצב את נפשי, בכל כך הרבה רבדים וזוויות צילום בתודעתי הנפשית.
    אבל לעת עתה אמקם את זווית הצילום ליום ספציפי, ליום שישי אחד שאותו לא אשכח לעולם, היום הנוראי של הגשם הראשון בסוף הסתיו של 1987, ולכן אני קורא לסיפור הזה "סתיו 1987" פה ושם אני אסדר משפטים, כי הסיפור הזה להפך מסיפורים אחרים שאעלה נולד מתוך זיכרון, כמעט מתוך היפנוזה עצמית והוא כתוב בצורה שכזו לכן אני נותן לו את הכבוד להביע את עצמו כפי שהוא נולד באותיות ההן תחת צילו של הדקל במדבר.
    * * *
    כבר שלושה ימים שאני כאן בחצי האי סיני, הנסיגה הזו מגרדת ממני חלקים נשכחים מהתודעה, היד משרבטת כאן מאסות של רגעים, ואני תוהה לעצמי למה באתי לפה שוב בפעם השלישית השנה. בכל ימי הכתיבה שעוברים עליי כאן אני מרגיש שאני מנסה להתחמק מהדפים, סוסי מירוץ דוהרים במוחי וכאילו לא רוצה אני לרכב עליהם, אבל יש כאן כוונה נסתרת למה באתי הנה, ואני מרגיש אותה באצבעות, משהו מתת המודע כמו מבקש לצוף, אולי זה התה ששתיתי עם חתיכת האופיום שקניתי מאחמד, או החשיש המוזהב שגולגל לריאות או בעצם זה מרקורי שעושה רוורסט בשמיים ותמיד מחזיר אותי אחורה כמו גלגול בטיים ליין של פייסבוק חיי, לטפל באבק דרכים, פוסטים שחלפתי על פניהם, אז הנה אני לא פוחד, ובוקר עכשיו ויש מספיק זמן. אז רודי תן לעצמך נשימה, ותצלול, תן לעט, ליד, לדיו, ולתנועה הבלתי פוסקת לשרבט את מה שצריך, באמונה גדולה שהכל בסדר, עד שתרגיש שהסוסים עוצרים, אוֹל אִין. זוכר?
    * * *
    מה אתה רואה? אני רואה את יפו.
    איזה שנה אתה? השנה היא 1987, קריר לי עכשיו, אני עומד על הדשא ממול הבניין שגדלתי בו אני סוקר את השמיים ועננים אפורים סמיכים מתגבשים להם מעליי. אני מוריד מבט ושולח עיניים לבלוק, אני מבחין באח שלי הגדול יאיר, לבוש בברמודה צהובה וגופייה בצבע תכלת הוא מקפיץ כדורגל על רגל מסונדלת, בואנה הוא ממש טוב הילד הזה, אני מחליט לגשת אליו.
    "יאיר אתה בא לעלות על הגג של הנגרייה למצוא כוכבי נינג'ה?"
    "מה?"
    "לעלות על הגג של הנגרייה?"
    "לא, אני מתאמן למשחק, עוד מעט שי, ליאור, יניב וקדררו מגיעים"
    יום שישי היום וזה היום של הכדורגל השכונתי.
    "מה אכפת לך זה גבוה" אני ממשיך "ויפה, ויש שם מלא מהכוכבים האלה של המתכת כמו של הנינג'ה"
    יאיר הוא אח שלי והוא גדול ממני בשנה וחצי, אני גורר אותו למשחק שלי, לעלות על גגות של מפעלים בשכונה שאנחנו גרים בה, אני משכנע אותו בקלות, שזה ממש בקטנה, ושכבר נחזור.
    "טוב נו" הוא מקמט את הפנים, וצועד לחדר המדרגות להחביא את הכדור.
    * * *
    איפה אתם? אנחנו ליד הנגרייה, צהריי שישי וכולם בבתים שלהם, אנחנו לבד, פחד כובש אותי, לא יודע, מעין פחד של 'אסור' פחד שלא הכרתי קודם לכן.
    העלייה לגג של הנגרייה היא אחת העליות הקלות בעולם, לא להאמין שאפשר לעלות 12 מטר בקלילות שכזו.
    על רעפי הגג המוזנח של הנגרייה יפו משתקפת אלי, היא יפה יפו, צנועה שכזו, ענווה, מהגובה שאני נמצא בו אני מבחין במתנ"ס בני ברית, במגרש הכדורגל של הפועל יפו, ובבית כנסת הגדול שצמוד לכפר הערבי המפחיד שדרך הפרצה בגדר מוכרים שם קני סוכר מתוקים.
    יאיר נשרך מאחוריי "יאוו כמה כוכבים" הוא אומר בזמן שהוא נעמד על הרעפים, הוא והסנדלים החומות שלו.
    "אמרתי לך, יש פה מלא"
    לא יודע מה גורם לי להפציר בו "יאיר תתקדם אתה קדימה על הגג, ואני אבוא אחרייך" אבל אמרתי לו את זה כאילו משהו בתוכי רצה שדווקא הוא יוביל את ההליכה הזו על הגג, זה גג רחב, בנוי מרעפי פיברגלס מעוגלים, כמו גלים של ים שהתקשחו.
    מילותיי משכנעות אותו ללכת וכך הוא עושה, אני זוכר את זה ממש טוב, הוא צועד על רעפי הגג המעוגלים, פוסע עליהם בפשטות, מרחק של שני מטר ואני מאחוריו, חולפות 10 שניות והוא נעלם.
    מה?
    נעלם, הוא נעלם אני לא רואה אותו.
    אני מחדד את העיניים, והוא נעלם מהגג פתאום, אני מנסה להבין מה קורה ואז אני מבחין בחור ברעפים של הגג שאני עומד בו, חור בגודל שלולית מטר על מטר, חור מטורף, חור שחור. מסתבר שהגג היה שבור ובעלי הנגרייה במקום לשים פלטה חדשה של רעפים, הניחו פלטת דֶמֵה שכזו מפלסטיק דק, ואח שלי פשוט דרך על הצלופן הדקיק הזה, ונבלע את תוך הנגרייה. גובה 12 פאקינג מטר, אח שלי צנח.
    אני ניגש בזהירות אל החור, נשכב על הבטן ומציץ מטה, אני סוקר בעיניי את חלל הנגרייה אבל חשוך שם, על אף שהחור שנוצר מאיר במעט את החלל, אני לא רואה את יאיר, גבוה כאן ממרחק 4 קומות, אבל העיניים מתאמצות ואני פתאום מבחין בגופיית התכלת שלו. הוא פתאום כל כך קטן.
    "יאיר" אני צועק לו
    הוא לא עונה.
    "יאיר"
    דממה
    "יאיר"
    הוא שוכב שם בתנוחת עובר כמו בתנוחת היוגה שאני אוהב, עם הפנים לרצפה. ואז לקול צעקותיי הוא מתרומם, אני זוכר את זה, פריים אחרי פריים, חולייה אחרי חולייה, הוא מותח את הצוואר באיטיות ומרים את מבטו אליי, ואז ממרחק 4 קומות, זה מתגלה לי, כל הפרצוף שלו מרוסק!
    כולו מלא בדם.
    אויי ואבוי!
    ואז שמעתי אותו צורח, ואז בכי, הוא מעיר את כל השכונה.
    מסתבר שהוא נפל 12 מטר על הרגליים, ואז הברכיים פגעו ברצפה, ואז הפרצוף הוטח על הרצפה. כמו דחליל, הוא שבר את שתי הברכיים וריסק את הפנים.
    אויי לא, אויי לא, אויי לא, מה לעזאזל עשיתי?
    "יאיר חכה אני קורא לאבא" פלטתי צעקה לכיוונו.
    הלב דוהר, אני צועד באיטיות שמא לא אדרך על רעפי דֶמֵה נוספים, אני מגיע אל קצה הגג איפה שקודם צפיתי על יפו שהייתה כל כך יפה, וכעת רק תמונת הפרצוף המרוסק שלו מלאה בדם מהדהדת לנגד עיניי.
    אני יורד מהגג
    * * *
    אחוז תזזית אני רץ מהר הביתה, המרחק מהנגרייה לבלוק שקודם היינו בו זה בערך קילומטר, והריצה לוקחת זמן, ואז גשם מתחיל, טיפות קטנות, שהופכות לכבדות, שמנות ומלוכלכות מכל אבק הקיץ האחרון, ואז המדרכה נצבעת בכהה, אבל אני רץ, מתופף על שלוליות הגשם עם הסנדלים שלי. זה הגשם הראשון ואני שונא אותו כל כך, הוא כל כך לא בא בזמן. אבל אני רץ, באמוֹק אני רץ.
    אני לא זוכר איך עליתי במדרגות והודעתי לאבא שיאיר כרגע נפל מהגג של הנגרייה, אבל עשיתי את זה והדבר שאני זוכר זה כשהגענו אבא ואני לנגרייה הגשם כבר פסק וכבר התאספו שם מבוגרים מסביב לדלת הברזל של הנגרייה, הם שמעו את הצרחות של ילד בן ה 8 וחצי, והם עמדו מול דלת ברזל מטורפת, כבדה, שנעולה במנעול כבד כסוף, היו שם שלושה מבוגרים ושני ילדים.
    הם ניסו לנפץ את המנעול עם בלטות מזדמנות שמצאו, אבל לשווא – זה חתיכת מנעול כבד.
    ואז הביא אחד המבוגרים איזה מוט ברזל ענק, והצליח להשחיל אותו, בין המסגרת של הדלת לדלת עצמה, אני זוכר את הרעשים של הפלדה עם מוט הברזל, החיכוך המתכתי הזה, עד עכשיו אני מקבל צמרמורת שאני שומע את זה, ברזל נוגע בברזל, אבא שלי מצטרף אליו לפתוח את הדלת. לאט לאט מצטרפים עוד אנשים לאירוע, הם שמעו את הצרחות, את קול המתכות שנפגשו. הם משחילים את המוט ויחד ארבעה גברים חסונים מעקמים את הדלת עוד קצת, ועוד קצת, ועוד קצת, ואז סדק קטן, יכולתי להבחין בעיניים של אח שלי דרך הפתח הצר שנוצר, הוא חיכה שם, כמו גור חתולים בין השיחים הוא הביט בי בעיניו הדומעות, רועד כולו. והם מעקמים את הדלת, עוד קצת, ועוד קצת, ועוד קצת, עד שנוצר פתח מספיק גדול, אבל זה עדיין לא מספיק, עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, ויד גדולה נכנסת פנימה, ושולפת את הילד עם הפרצוף המרוסק החוצה, החולצה שלפני רגע הייתה תכלת הפכה לאדומה ובקושי יכולתי לראות את הפנים שלו מרוב אדום.
    כולם היו שמחים.
    אבל לא אבא שלי.
    אבא שלי החליט להביא לו מכות.
    אשכרה?
    אשכרה.
    הוא פשוט הרים אותו ממרפק ימין והרביץ לו, לא יודע למה, אולי לחנך אותו שלא עושים דברים שכאלה.
    אבל זה אני שאמרתי לו לעלות על הגג, לי היית אמור להרביץ אבא, זה אני הייתי אמור לצנוח מהגג המעוגל הזה, אבל הוא הרביץ לו, זאת התמונה שיש לי, ואני לא יכול לשנות את ההיסטוריה של הפיקסלים בזיכרון הזה שהבטתי בו מרביץ לאח שלי השבור כמו בובת סמרטוטים חסרת אונים.
    אבל אל תכעסו על אבא שלי, תסלחו לו, אני סלחתי לו, איך אפשר לשפוט אדם שנאבק עם דלת ברזל, ושומע את הבן שלו גוסס מחרחר נשימות מאף ולסת שבורים, מי אני שאשפוט את רגעי המצוקה שבטח עברו עליו, ובאיזה קלות אפשר לאבד עשתונות, במיוחד למי שבארגז הכלים המנטלי שלו, יש רק שני כלים, חיבוק וסטירה – וסטירה הייתה בתקופה ההיא הכלי המיומן שלו.
    המבוגרים האחרים הפרידו את אבא מאחי עד שחזר לעשתונותיו, אבא אחר בזמן הזה ניגב מדם את פניו המרוסקות של אחי הגדול.
    * * *
    עכשיו אנחנו בבית. לא זוכר איך הגענו. אבא מחליט שלא נוסעים לבית החולים, קודם מקלחת ואז בית חולים 'אנחנו אולי מיפו אבל לבית החולים אנחנו נגיע נקיים'.
    בבית החולים וולפסון הכניסו אותנו מהר, לא היינו צריכים לעמוד בתור, הפרצוף המרוסק של אחי, היווה כרטיס כניסה VIP וכולם פינו לנו את הדרך.
    עלינו במעלית.
    לא זוכר – עברו מספר דקות – לא זוכר – אני ממתין מחוץ לחדר הניתוחים.
    בתוך החדר היה אח שלי, דלת עץ מפרידה בינו לביני, ואני שומע אותו צורח, אני שומע אותו בוכה, הפעם זאת חוויה לחוש השמיעה, רק סאונד, בלי תמונה אבל אני רציתי לראות, את מה שאני הייתי אמור לחוות, זה אני הייתי אמור לשכב שם על מיטת הניתוחים, רציתי לראות מה עשיתי לפרצוף של אחי שהחיים העניקו לו.
    בתחתית הדלת שלבי אוורור אלכסוניים, שכבתי עם הבטן על המרצפות הקרות, וניסיתי להציץ מה עושים לו שם, אבל כלום, רק כפות רגליים מתרוצצות, ואת רגליי המיטה שעליו שכב, שרעדו בזמן שהתפרע, וצעקות בכי כמו געיית שור, אבל לא את יאיר, נאלצתי להסתפק בקולות שהפכו פתאום לשקטות עד שהפסיקו לחלוטין.
    התרוממתי מהרצפה הקרה, חזרתי לספסל הפלסטיק שממול דלת העץ, הנחתי את הישבן על הכיסא, את הראש על הכתף של אמא ונרדמתי.
    * * *
    למחרת, או יומיים למחרת – לא זוכר. התעוררתי במיטה הרגילה, לא זוכר איך הגעתי, ואיך? ומתי הניתוח הסתיים? אבל כשפקחתי את עיניי ראיתי את אח שלי לצידי, עם פרצוף חבוש, וגם הברכיים.
    מאותו יום נפערו לו הברכיים שאלוהים יעזור, ואלוהים עזר, מאוחר יותר נתוודה כולנו שזה עזר לו עם הכדורגל, הוא גדל להיות אחד החלוצים הטובים בשכונה, אני זוכר פעם אחת שהוא שיחק, וישבתי אני בספסל הצופים, לצידי צפו במשחק אנשים שלא הכרתי, שמעתי אותם מתלחששים "תסתכל על ההוא עם האף הגדול, יש לו רגליים טובות". ואותי הצחיק שמהמרחק הגדול ההוא בין הדשא לספסלים עוד יכלו להבחין באף הענק שלו.
    והאף הזה גדל, כמו כל איבר בגוף גם האף הזה גדל.
    21 שנה מאוחר יותר הוא יעשה ניתוח אף, הוא יקצר אותו לפחות בחצי ויחזור להיות ילד יפה, ערך העצמי שלו יתחזק, גם הביטחון העצמי יעלה והוא יכיר אישה יפה ויתחתן.
    ואני אכתוב את הסיפור הזה.
    דמעות מלטפות לי את הלחי, הדיו מלטף את שורות הדפים, ומשב רוח מלטף את עלי הדקל שמחזיר אותי לנוכחות של המדבר הקסום של סיני, מזכיר לי להניח את העט, הסוסים הגיעו ליעד. עוד רגע יוסוף עוזר הטבח, יגיע וישאל אותי מה אני רוצה לצהריים, אני אסתפק במרק המלוחייה שיגיע בטח בערב.
    אני חושב שאכנס למים, לתת לרגשות האלו שצפים לחזור למקור ממנו הם באו, לתת לגאות הזו של ים סיני למלא אותי בחיבוק רטוב.
    אני אוהב אותך יאיר, כל כך.
    אני מצטער על היום ההוא, ששלחתי אותך לראות כוכבי נינג'ה ממתכת וקיבלת פנייה שונה להיסטוריית החיים והפנים שלך, אני מצטער על הגשם הראשון של 87. איך אתה חווית אותו מעולם לא שאלתי, ולא אשאל כנראה, זה הסיפור שלך, רק סליחה בליבי, אהבה, ותודה לאלוהים שאתה עדיין בחיים.
    מעולם לא עליתי על גגות יותר, וכוכבי נינג'ה לא עניינו אותי יותר.

    [בתמונה למעלה שנינו יחד חצי שנה לפני הסתיו ההוא. זה אני ששכנעתי אותו להתחפש לנינג'ה השחורה ]


    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.


    להגיב
  • חי בספר – כתיבת ספרי זיכרונות

    [גלבוע דקר]

    לפני כמה שנים סיימתי שיחת טלפון, פניתי לאשתי ואמרתי לה: "זהו, אני מתפטר, אין סיכוי בעולם שהיום, ערב יום שישי, העורך ישלח אותי להכין כתבה כשהוא בכלל לא מוכן לדבר על האפשרות לשלם לי על היום הזה."

    למחרת, יום שבת קיצי וחמים, מתכוננים לצאת לפיקניק ושוב טלפון. כשסיימתי את השיחה פניתי לאשתי ואמרתי לה: "הוא לא אמיתי, מישהו טבע בחוף הים והעורך רוצה שאסע לצלם את האסון, אני אפילו לא צלם!"

    עם עלות השמש התפטרתי מעיתון ששילם לי 4,500 ₪ בתמורה לשתים-עשרה שעות עבודה שנתתי לו ביום, ונדבקתי לספת הכאילו-עור שנצלתה בשמש של חודש יולי. אחרי חודש ימים של חשיבה על העתיד שלי כאדם שצריך להתפרנס וכאדם שרוצה לחיות ולהפסיק להיות עבד, הגיעה ההארה. קפצתי מהספה הדביקה בהתלהבות "מצאתי!" אמרתי לצופית שישבה בחדר העבודה שלה וערכה, "יש לי רעיון לאפליקציה גאונית!"

    וכך מצאתי את עצמי עושה את המיליון הראשון כבר באותו החודש.

    או שלא. אחרי חמש דקות שיחה ושאלות שלא ידעתי לענות עליהן, הבנתי כמה גדולים החורים ברשת הרעיון שלי, הכנתי קפה וחזרתי להידבק למחשבות ולספה האדומה.

    במשך שבועיים נוספים שתיתי קפה, נדבקתי, קפצתי מאושר בזכות רעיון חדש, נתקלתי במציאות וחזרתי לסורי. "תגיד, אולי תרשום מה אתה אוהב לעשות? למשל, מה אהבת לעשות בעיתון?"

    הכנתי קפה. לקחתי דף ועט וחזרתי לספה.

    "אני אוהב לראיין אנשים, לשמוע סיפורים על החיים שלהם, אוהב לפגוש אנשים מיוחדים במינם, אוהב לעבוד מהבית, רוצה להיות הבוס של עצמי, אוהב לערוך תחקירים, אוהב לקחת סיכונים".

    עבר עוד שבוע של רעיונות בשמש טרם שמעתי מצופית: "הו, זה רעיון מצוין, אני בטוחה שתצליח בזה, אתה טוב עם אנשים מבוגרים ויודע להקשיב – אין לי ספק שהם יאהבו אותך".

    מהרגע הראשון ידעתי שאני לא רוצה לכתוב ביוגרפיות או סיפורי חיים כמו אלו שנחשפתי אליהם, לכן החלטתי שב'חי בספר', המידע שנקבל מאנשים יחזור אליהם בצורה של סיפור, הכתוב בנאמנות למקור ובאופן שירגש את הקוראים המכירים את גיבור/ת הספר וגם את אלו שלא.

    מאז עברנו כמה קיצים, חלקם בשמש וחלקם בחדר מול מסך מחשב, כתבנו ספרי זיכרונות שזכו לתשבחות ולהמלצות חמות, הצטרפו אלינו עוד שני כותבים מוכשרים ולא מעט אנשים כבר מכירים את השם 'חי בספר'.

    גלבוע דקר – חי בספר- כתיבת ספרי זיכרונות – 0547-345002 – מיילפייסבוק

     

    המלצות:

    "גלבוע הפתיע אותנו ביכולותיו המופלאות לגרום לאימא להתרכז ולספר, בסבלנות אין קץ בנועם הליכותיו. הוא שיתף אותנו בכל תהליך הכתיבה ויישם את הערותינו בקשב רב ובצורה נעימה. אנו חושבות שהתהליך שאימא עברה חשוב לה ולנו לא פחות מהספר המקסים שיצא לבסוף".  יעל דותן

    "כשאני רואה את אמא קוראת בהנאה את סיפורה, מביטה בתמונות המזכירות נשכחות אני בטוחה בבחירה. מיומנות העבודה של גלבוע היא זו שמעצימה את החוויה ומעניקה לאמא ולנו זיכרון עד".  שרה וגנר

    "הכתיבה שלך גורמת לנו להתרגש מחדש מהסיפורים שסיפרנו כל חיינו… קיבלנו מתנה מדהימה לגיל 85! נמליץ בחום לכל מי שמעוניין במזכרת מרגשת". אברהם וציפורה קרייזל

    "רגישותו לזולת והבנתו את המרואיין סייעו רבות על מנת להגיע אל המרואיינים לשם קבלת אינפורמציה רחבה ומדויקת. שיתוף הפעולה של גלבוע אתנו והאווירה הטובה  ועצם היותו זמין בכל עת עזרו לנו באיסוף החומר והכנתו".  כוכבה ויצחק קרמר

    "גלבוע הוא איש שאוהב אנשים. ההורים שלי מאד נהנו מהביקורים שלו. בנוסף, כשהוא נכנס לסיפור הוא באמת מתעניין, בודק את הפרטים עד הסוף, מחפש באינטרנט, לא מוותר.במהלך חיפושיו הוא גילה לנו כמה פרטים שלא ידענו וספק אם היינו מגלים בלעדיו..

    לסיכום, אנחנו מאד שמחים שבחרנו דווקא בגלבוע וב'חי בספר'. מן הסתם יש עוד אנשים שעוסקים במלאכה הזו אבל הוא עושה אותה בדרך המיוחדת שלו, מכל הלב והנשמה".  משפחת חדש


    להגיב
  • שמחה רבה שמחה רבה? אביב הגיע, פסח…

    יותר מחצי שנה שלא כתבתי במושבה. כתבתי הרבה פוסטים, חלק שיווקיים, חלק עריכות של אורחים. אבל לשבת ולכתוב את אשר ליבי, לא יצא מאז ראש השנה. עם דגש על יצא. כי כתיבה מהלב היא כזאת שיוצאת ממנו. לא מהראש. לא לכתוב על "מה שצריך" או "מה שקורה עכשיו", אלא על עניינים שברומו של לב, שהם אוניברסלים ופרטיים גם יחד, שהם סודיים וגלויים לעיני כל.

    אבל איך מוציאים שם מהלב כוחות לכתוב או לפעול על בסיס קבוע. איך יוצאים מעבדות המוח לשקט של הלב. זה הסוד שאני מקווה למצוא השנה שאולי יוציא אותי באמת לחופשי.

    וזה לא שלא ניסיתי לכתוב. אפילו הלכתי לסדנת כתיבה עם גבי ניצן (מומלץ!). עלו לי אחלה רעיונות ואלוהים, כל מה שקורה בעולם ובחיים שלי יכול לתת נושאים לרומן. אבל כשסופסופ ישבתי מול המקלדת, מייד הצטרף השופט הפנימי שאף פעם לא מרוצה, או שהיה משהו חשוב יותר לעשות. אז מוסיף להגדרת החופש גם את החופש מביקורת עצמית. מהרצון להיות מקורי ומצוין כל הזמן. ואת הבחירה החופשית חסרת נקיפות המצפון או רגשות האשם לעשות עכשיו, בדיוק עכשיו, את מה שהכי טוב בשבילי ואני הכי רוצה לעשות (גם אם למישהו אחר זה רגע פחות מתאים).
    אני אלך לי לנוח רגע.
    "אבא קקי!" (כמה שאני טוב בתיאוריות…).

    מחר נעשה לנו מדורה עם חילדים וחברים. ליל כאוס חופשי. נדבר על מושג החופש ועל חיים בתקופה של עבדות מודרנית (כזאת שהעבד לא מודע לעובדה שהוא כזה). על ההבדלים בין חופש פנימי וחיצוני ואולי נקבל עיצה טובה מהילדים, איך תמיד לחיות את הרגע ולא לדאוג לעתיד…

    חג חירות רב מימדית הוליסטית ומלאה (-: שמח


    להגיב
  • הבוכריס שלי / רודי סעדה

    החלק הראשון – מסע ה-8,196 דפים

    [רודי סעדה]

    ינואר 2001 – אחרי שביליתי פעמיים בכלא הצבאי, ועם שלושה חודשי 'דפוק' שנוספו לי לשירות, הנחיתו אותי ליחידה קטנה בחיל האוויר, מובחרת, כך היא הייתה, יחידת בת של שלדג, סודית, 32 חיילים לא יותר, הייתי בסה"כ ג'ובניק בתול, חנון חבוש במשקפיים מעוטר בזקן צרפתי עטוף ביחידה של קרביים שרירנים מורעלים יפי תואר, פרחי טיס שנפלו יום קודם מקורס טיס, נהנתי מהפטיליטיס של הנופלים בשוקו ולחמנייה בכל בוקר, ומהכבוד לאכול צהריים בחדר האוכל של הקצינים. שזה אותו דבר כמו חדר אוכל רגיל רק שאוכלים בו קצינים, ויש גם קינוח.

    צהריים- חורף, העננים באותה עת נתנו לשמש שהייתה במרום השמיים להעניק ראות צלולה לרבע שעה שתבוא. בחדר האוכל בשולחן ישבו קלימיאן, ארז ויוסי התימני, אני הצטרפתי אליהם לשולחן.
    15 דקות זה מה שהייתי צריך כדי להכניס את עצמי לתסבוכת של החיים. תוך חצי דקה דגתי אותם להומור שלי, ואני על הגל, לקול הצחוקים הצטרפה דקלה ג'ובניקית מחוצ'קנת מהיחידה, שבדיוק עשתה תורנות מטבח. היה לה צחוק טוב, אני אוהב אנשים שצוחקים טוב.
    בדקה ה 4, ניגשה לשולחן אחראית המטבח, היא הייתה נגדת, היא פנתה לדקלה וציוותה עליה לחזור לשטוף את הרצפה, בצבא לא מבקשים, בצבא פוקדים, ואני שהרמתי את השולחן מצחוק, הרגשתי שיורד לי קהל מהחגיגה, ביקשתי ממנה שתישאר לעוד 3 דקות, הנגדת דיברה אל דקלה בטון דוחה, הערתי לנגדת בטון מזלזל "אל תתערב רודי" הוסיפה הנגדת, ודקלה מצאה את עצמה עם החצ'קונים המגב והסמרטוט.
    בדקה ה 7 הגעתי אל דלת היציאה מחדר האוכל, במעבר היציאה עמדה הנגדת עם קופסת קרמבואים וחילקה קרמבו לכל קצין שיצא וחלף על פניה, כשעברתי ושלחתי יד לקרמבו, היא הזיזה את הקופסה ממני וביקשה שאתנצל. נעלבתי.
    "מה?"
    "תתנצל ותקבל קרמבו"
    "אני לא אתנצל בשביל קרמבו, תביאי לי כבר את הקרמבו"
    באותה עת קרמובאים כנראה עשו לי את זה, לא יודע, וזה לא שלא היה סניף של בונזו'ר בתל נוף, היה, גם בריכה הייתה, אבל הקרמבו, הקופסה, הנגדת, ההיעלבות, ואם חשבתם שטיסת השוקולד היא ישראלי מכוער, לא פגשתם אותי בגיל 20.
    ואני עומד שם והיא פקדה עליי להתנצל.
    ואז זה יצא ממני "תמצצי לי ואני לא אתנצל" זה מה שיצא אחד לאחד, זה עוד כלום
    "תמצצי לי ואני לא אתנצל מי את בכלל?" ויצא עוד. כל ההדחקות שלי, כל הכלא, כל הכעס יצא לי מהפה. חדר האוכל היה גבוה ב 6 מדרגות מהמדרכה, ובכל ירידה במדרגה סיננתי עוד צעקה, יותר נוראית מהקודמת, כל מדרגה דקה, בחיי, שאלוהים יעזור, 6 דקות של של פה ג'ורה שפצח במונולוג הכי מקלל שיש. זה היה משחרר.

    חלפו 7 דקות כשנשמעה אזעקה בתל נוף, הבסיס החצי פתוח, הפך לסגור הרמטית, ופתאום הרבה מכוניות יוקרתיות, פלאפלים, וכל מיני מתכות על הכתף הופיעו ברחבה של היחידה הקטנה שלנו, הבסיס הוקפץ, כל האלופים ואישתם באים לחגיגה. מכונית של משטרה צבאית הופיעה. ולי קוראים למפקדה.

    אני מואשם בהטרדה מינית.

    מחליטים להכניס אותי ל 3 חודשים בכלא, אין ספק שהרסתי לקצינים האלה את הצהריים, וזה ממש לא לעניין לעשות דבר כזה.
    למזלי מתקיים משפט.
    משפט – אני בחדר של אלוף משנה, הוא מפקד היחידה, דגל ישראל מאחוריו, והוא מעמיד אותי למאסר. תוך כדי שהוא מוסר לי את פרטי האירוע אני עוצר אותו בגסות כמעט "סליחה המפקד, אני חושב שאתם מתבלבלים"
    "מה?"
    "אין לי מושג מה קורה פה, אבל אתה מתבלבל"
    "על מה אתה מדבר?"
    ברגע זה נכנסתי לאול-אין, למשחק החיים שבו אני מחליט החלטה נחושה שאני לא מרפה "אין לי מושג, יש פה איזה טעות לא הייתי בחדר אוכל, לא פגשתי שום נגדת, לא קיללתי" זה מה שאמרתי לעצמי. זה מה שאמרתי לו. מהעמדה הזו הבטחתי לעצמי אני לא זז, לכלא אני לא חוזר.
    "מה?" הוא הביט בי במבוכה.
    "יש כאן טעות" אני מסביר ואומר.
    הוא הביט בי במבטו החודר, 10 שניות בעיניים, הוא היה טוב, אני הייתי טוב יותר, לא הנעתי שריר מהמבט עד שהוא פלט "צא רגע החוצה"
    יצאתי החוצה.
    רבע שעה אח"כ מתייצבת אותה הנגדת מחדר האוכל, ושנינו נכנסים למפקדה.
    עימות – אול-אין אני אומר לעצמי בלב, רודי אול-אין.
    המפקד: זה רודי זה שהטריד אותך?
    היא מביטה בי "כן"
    ואני מסתכל בה בעיניים שואלות "מי את?"
    "מה?"
    "מי את?"
    "מה מי אני?"
    "אני לא מכיר אותך מה את רוצה ממני?"
    אול אין
    "תגיד לי אתה דפוק, היית איתי כרגע בחדר אוכל עם הקרמבו"
    "אין לי מושג על מה את מדברת"
    אול-אין
    "רודי, מה אתה משקר" היא הביטה על האלוף המבולבל "הוא משקר"
    "אין לי מושג" אני משיב "אולי היא מתבלבלת"
    "איך אני מתבלבלת, אני מכירה אותך, רודי, עם זקן צרפתי"
    "את מתבלבלת ביני לבין מישהו אחר"
    "מה?" היא מתחה את הפנים שלה בפליאה "ישבת שם בשולחן והצחקת את החבר'ה שלך"
    יש את הרגע שאתה משקר ועם השנים אתה כבר מאמין לשקר, פה השקר היה כל כך חזק שתוך כדי השקר אני מאמין לעצמי, אול-אין, זה היה רגע כל כך חזק באמונה שאפילו התודעה שלי לא יודעת באיזה תיקייה מאוחסן הסיפור שאני כותב אותו.
    שיקרתי ושיקרתי ושיקרתי, במשך 66 דקות שנראו כמו נצח מתנהל עימות אם בכלל מדובר שאני זה אני, ואני עם אול אין ביד, את עצמי אני אפילו מבלבל. אני זוכר שהיא עצרה לרגע, גלגלה עיניים לאחור, וניסתה להיזכר אם אני זה אני, ברגע הזה התודעה שלה התחילה להדהד עם השקר שלי, ואני כבר בתוך המשחק.
    שאלוהים יעזור שזה ייגמר כבר.
    המשפט הופסק.
    יצאתי מהמפקדה עם דפיקות לב וביצים של אבטיח, בשמיים השמש הסתתרה מאחורי ענן אפור ואני הבנתי שני דברים:
    1) שאני שחקן בן זונה
    2) לפה אני לא חוזר

    שלושה שבועות אח"כ שוחררתי מהצבא, חודש לאחר מכן התחלתי שנה א' ביורם לוינשטיין.
    וזאת תמונה מ2001, כבר אז מתגלים המפרצים

    החלק השלישי – הגשם הראשון שלי


    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.


    להגיב
  • מסע ה- 8,196 דפים / רודי סעדה (אול אין)

    [רודי סעדה]

    לפני שלוש שנים ושלושה חודשים בדיוק החלטתי באופן נחוש ללמוד לכתוב, ממש מאפס, להניע את היד ולהריץ אותיות כחולות על הדף, מה שיוצא יוצא, על העיני על הראסי, אוֹל אִין. בבוקר שעה בערב שעה, לא פחות משעתיים. היו ימים של חמש. 'כולל יום שבת רודי?' כן, הבטחתי לעצמי, 'כולל שאני בחו"ל?' כן כולל שאתה בחו"ל רודי. אתה נכנס לאוֹל אִין, דיברתי אל עצמי בגוף שני, אתה כותב, בכתב יד, בעיפרון, בעת כדורי, בעט נובע שנקנה מדנה עטים בדיזינגוף, ולרגע לא אדבר איתה על מחדד, שהיא לא תהפוך ל'דנה כלי כתיבה'.

    עד לרגע זה 8,196 דפי A4 ששזורים ל 117 דפדפות ספירלות זולות שנקנו ממאקסטוק בגבעתיים, לקח לי חמישה חודשים לקרוא את כולן, לא הכל מובן, לא הכל קריא, כתבתי הרבה, על החומה בסין, בחושה בסיני, כתבתי שהייתי עמוק בכוכבים ביער של קוסטה ריקה ובין סצינות בהצגה של קופיקו.

    דפים עם עיגולי קפה, דפים קרועים, חול ים, שיערות חתול לבנות, דמעות, אני זוכר אותן, זוכר כל אחת מהן.

    הרבה מחברות כתבתי סתם, מילים, אותיות שחוברו למשפטים חסרי היגיון, שירים, הרבה אני כותב על סטנדאפ, לא סטנדאפ על הסטנדאפ, מה זה סטנדאפ, אני מנתח סטנדאפ מכל הכיוונים מותח אותו עד שזה מאבד משמעות, ואז כותב רעיונות, ומחשבות, וזכרונות ועבר הרבה עבר ממלא את הדפים.

    אני כותב התבוננות, על מה אני רואה באותו הרגע, איך פעמוני הרוח שהתקנתי מנגנים לי רוח סתיו, לגשם שפורץ דרך הפתח הצר בחלון שלא סגרו עד הסוף, כותב מעבר דירה, מכתב פרידה לחבר, וברכת מזל טוב לאמא.

    כותב על הכלא בצבא, על הכלא באזרחי, מפחד פחד מוות על הדפים, על החרדות, על מערכת המשפט על הסיפור הקפקאי שהיסטוריית החיים ניווטה אותי בנתיב שאני כל כך רוצה למחוק אותו אבל משתדל לחיות איתו בשלום.

    יש מחברות שלמות שאני כותב על אמונה, ואלוהים, אני כותב תפילות, כמיהות, אני כותב על חופש.

    אני כותב את הטיולים בחו"ל, איך האינדיאני לקח אותי לטיול בנופיה היפים של הנפש בלילה ההוא סביב המדורה ביער, את הצלילה בלילה בים הקאריבי של קולומביה, את הפיגוע שהייתי עד אליו, את הצניחה החופשית בארגנטינה, ואיך לזה שעלה לפניי לא נפתח המצנח, אני כותב על המוות שלו, על כמעט המוות שלי, כותב תודה לחוט השערה, שהחזיק אותי בחיים. מרגיש כמו ויסלבה שימבורסקה. תודה. תודה. תודה. הרבה תודה יש במחברות.

    אני כותב את החיים, את החזון שלי, איך הדימיון הפרוע מגרד חלומות על הדפים, מתפרק לאותיות ומשפטים שהופכים לעוגנים בדרך שאני כל פעם לומד לצעוד אותה מחדש. את הנפילות והקימות, לאט לאט ובעדינות.

    ואז הריון, כותב על ההריון, הלא צפוי, כותב על ההפלה, על הגרידה, על היום הנוראי ההוא באסותא על הנסיעה ברכבת, על הילד שלא נולד על תמונת הפרופיל שלו באולטראסאונד שנחקקה לי בזיכרון.

    2 מחברות אני כותב על דמעות, על הטעם שלהם, השקיפות, על העיניים הצלולות שהן משאירות בלכתן, אני כותב דמעות של שמחה בחתונה, ודמעות אחרות, סמיכות, עכורות, אני בוכה על הדף פרידה, מחברת על פרידה ועוד מחברת ועוד מחברת, וספק מזדחל, ספק כותב ספק.

    הרבה ספק, ערימת דפים של ספק, ספירלות של ספק. וחושך על הדף כולו באותיות כחולות מבולגנות.

    ואור.

    כמה דפים על אור, ואז מחברת שלמה של שמחה, ועוד מחברת על חופש, אני כותב על השמש שזורחת, כותב אסטרולוגיה, כותב כוכבים, כותב עם וונוס יופיטר ומאדים.

    אני כותב על הפגישה עם המתקשר ההוא, על הדקל שמולי בסיני, על הגאות והשפל, על חלוקי הנחל, על חוסיין, על הגלים שליטפו לי את התודעה בביקור האחרון בראס אל שטן.

    שלוש שנים ושלושה חודשים, שזורים לאותיות, סיפורים שקטפתי בדרך, ו… וואלה יש סיפורים מגניבים הזויים חלקם מטורפים. כחלק מלימוד הכתיבה, החלטתי לקטוף כל שבוע סיפור מהמחברות ולהעלות אותו לכאן, לא משימה קלה, ישנם סיפורים שפרוסים על שנה, ויש סיפורים שהם אירוע בודד. ומעבר לזה זאת חשיפה מאתגרת עבורי, אבל אני עושה את זה, על העיני על הראסי. חלק מהסיפורים יהיו ארוכים חלקם קצרים, אלמד לתמצת, לקצר, להעביר את העיקר, להשתפר.

    אול אין רודי אול אין. (למעלה זו תמונה של חופש)

    > חלק שני – הבוכריס שלי


    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.


    להגיב
  • היסטוריה גדולה, בקטנה # 14 – הפגישה של אלוויס וניקסון

    הביטו בשני האנשים שמופיעים כאן בתמונה. כל אחד מהם היה ברגע הנתון של הפגישה, רגע לפני חג המולד של שנת 1970 על פרשת דרכים שתקבע איך הם יופיעו בזיכרון הקולקטיבי האמריקאי, ואף המערבי בכלל. בצד הימני נמצא אלביס. בצד שמאל נמצא הנשיא דאז ריצ'ארד ניקסון – אז למה הם נפגשו, מה יצא להם מזה, והאם הייתה לכך השפעה על חיינו?

    בשנת 1970 אלביס היה מצד אחד כבר אחרי שנות השיא שלו, אי שם לפני 15 שנה באמצע שנות ה-50. מאז כבר עלו אינספור כוכבים חדשים בבריטניה ובארה"ב שהפכו את המוזיקה למשהו אחר לגמרי – הביטלס, הרולינג סטונס, בוב דילן, ג'ימי הנדריקס ועוד רבים אחרים. מצד שני 1970 גם הייתה תקופת הקאמבק של אלביס. מוזיקת הרוק החלה להסתכל על עצמה ברטרוספקטיבה. זו הייתה תקופה בה אלביס הוכתר כ"מלך הרוק" והוכר כאחד האבות המייסדים של הז'אנר, והוא החל שוב להקליט שירים מוצלחים ולצאת למסעי הופעות גרנדיוזיים.

    ניקסון מצד שני, היה לכאורה בשיא כוחו – שנה קודם לכן הצליח להיבחר כנשיא ארה"ב, בתקופתו ארה"ב הנחיתה אדם על הירח, וניקסון החל לטפל ברצינות בסוגיה הכואבת של מלחמת ויאטנם (כמה שנים בודדות לאחר מכן קיבל מזכיר המדינה שלו הנרי קיסינג'ר פרס נובל לשלום על הישג זה). עם זאת ניקסון התמודד גם עם אופוזיציה רבה מחוגים ליברליים – פעילים לזכויות השחורים, הלהט"ב, הפמיניזם ועוד ראו בניקסון כל מה שרע בארה"ב השמרנית שניסתה להשתיק אותם.

    עם זאת, הפגישה בין אלביס לניקסון לא הייתה ביוזמה הדדית. אלביס היה לחלוטין היוזם של הפגישה הזו. התברר שהיה לו חלום להיות סוכן FBI. הוא פרש בפני ניקסון במכתב מקדים את מה שהוא זיהה כסכנה לאמריקה – אותם חוגים לוחמניים כמו למשל "הפנתרים השחורים" וכן גם תנועת ההיפים. אלביס אף טען כי חברי להקת ה"ביטלס" (שהתפרקה סופית כמה חודשים טרם לכן) הם למעשה סוכנים קומוניסטיים שבאים להפיץ סמים לאמריקה.

    אלביס ביקש מניקסון אם יוכל לקבל תג של הסוכנות למלחמה בסמים. ניקסון מצדו נעתר אף כי היה ככל הידוע מופתע מאד מהפניה של אלביס. עם זאת הוא ראה באלביס כנציג התרבות הפופולרית – מי שיוכל לעזור לו אולי בקרב הקהל הצעיר והליברלי יותר באמריקה ששונא אותו.

    האם זה השפיע יותר מידי? אלביס ככל הידוע לא הפך ללוחם אמיתי בסמים אף כי התרגש מאד מהפגישה עם הנשיא. מצד שני הדבר גם לא סייע לפופולריות של ניקסון שאמנם לא הייתה בשפל, אך פרשת ווטרגייט שארבה לו מעבר לפינה, עמדה להפיל אותו והפכה אותו לנשיא הראשון שהתפטר מתפקידו. אלביס נפטר בשנת 1977, ככל הנראה מהתמכרות לתרופות (או שמא???…). ההיסטוריה לא התהפכה מהפגישה הזו – אבל היא תזכורת חשובה לגורלם של שניים מהאנשים שחוללו שינויים כבירים במאה ה-20, אך במידה רבה סיימו את חייהם הרחק מאור הזרקורים והפופולריות שהייתה להם בעבר. גם זו חלק מההיסטוריה הגדולה שנעשית – לעתים בקטנה.

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • לרכב על גב הנמר – כתיבה יוצרת עם גבי ניצן

    לרכב על גב הנמר – כתיבה יוצרת עם גבי ניצן

    (מחבר הספרים: באדולינה, שובה של המלכה, פרא ודיוטי פרי.)

    7 מפגשי כתיבה בפרדס חנה – מתחילים ב-2 לאפריל

    מה הופך רעיון לסיפור חי? למה יש בעולם כל כך הרבה התחלות נטושות של סיפורים? איך מיילדים דמות עם נשימה ודופק משלה? איך הפחדים, השריטות והבלבול שלי יכולים להיות הכלי הכי חשוב בכתיבה? מה מערכת היחסים בין עלילה מתוכננת לבין כתיבה משוחררת? איפה מסתתר הסיפור שאני יכול לספר יותר טוב מכולם? במפגשים שישלבו תרגילים, ניסיון והשראה הדדית נרקוד עם השאלות האלה ואחרות, נחלוק טקסטים ורעיונות, ונגלה שחכמי המזרח צדקו: המקום הכי בטוח ממלתעות הנמר הוא כשרוכבים על גבו.

    "לרכב על גב הנמר" היא סדנה תהליכית בת 7 מפגשים, המבוססת על ניסיון החיים של גבי ניצן:

    "את באדולינה כתבתי כדי לענות לעצמי על שאלה שהציקה לי – אם אושר אינו תלוי בנסיבות חיצוניות, במה הוא כן קשור?

    את "פרא" כתבתי כדי לפתור שאלה אחרת – מי הייתי לו יכולתי להיות משוחרר מתכנותים והתניות חברתיות?"

    לאורך 7 מפגשים שבועיים, בקבוצה קטנה ואינטימית, נלמד איך לרתום את הכתיבה למסע שלנו בחיים, ואיך לרתום את המסע לכתיבה שלנו. אין צורך בניסיון כתיבה.

    ****

    האותיות הקטנות:

    הסדנה מתקיימת בימי ראשון.
    מקום: ביתו של גבי באביאל.
    שעות הסדנה: 19:00- 22:00
    מה נחוץ? מחברת, עט, משטח כתיבה וסקרנות לצאת להרפתקה.

    עלות הסדנה : 2,100 ש"ח ולמשלמים במזומן – 1,800 ש"ח.
    יש להירשם מראש, מס' המשתתפים מוגבל.

    לפרטים נוספים והרשמה: טלי  054-7713326,

    או במייל: talipony10@gmail.com

    משתתפים מסדנאות קודמות:

    "תודה על הדרך המופלאה בה העברת אותי. ברגע אחד, הוסט הוילון ונפתחה בפני העלילה כולה. הסיפור שלי הפך לשלם. הרגע הזה, הוא רגע חסד עבורי. תודה מעומק ליבי."

    "תודה גבי על ההנחיה הנפלאה שלך. על הנוכחות שלך, ההקשבה והאפשור, על יצירת מרחב אינטימי ועוטף שאפשר לי להיפתח והכתיבה נבעה ממני ללא כל מאמץ ובתחושת אותנטיות, תודה על הכל. הסדנה הזו תלווה אותי עוד הרבה זמן והיא שולחת אותי לדרך עם חיוך והרבה אמונה בי."

    "זכיתי בשתי מתנות ענקיות! האחת, ברמה האישית, תרגילי הכתיבה שנתת הובילו אותי לתהליך אישי, להבנות. קיבלתי תשובות לשאלות שהתרוצצו אצלי במשך הרבה מאוד זמן. איזה כיף! המתנה השניה, מתנה גדולה עבורי – הכתיבה! סוף סוף, אחרי כל כך הרבה זמן שהרגשתי חסומה, חזר אלי ובענק, החיבור לכתיבה."


    להגיב
  • מחשבות על מיניות

    [ארני שומר]

    כמה נכתב על מין, ועל מיניות?
    מה כבר יש לחדש?
    טנטרה וקונדליני, ליבידו וחרמניני, הכל כבר נכתב ונאמר (ומי שלא חקר, הגיע הזמן),
    ועדיין קיים בי תסכול מיני.
    אני כותב כאן עם חשש וגם שמחה, שאני יכול לשתף כאן בתחושות ובמחשבות שלי ושקיבלתי אישור מהאישה.

    מצחיק אה? שאנחנו צריכים לקבל אישור מהאישה?
    אבל האישור לא נובע מתוך הצורך שלי באישור, אלא מתוך רצון לכבד אותה ואת פרטיותה. ולכן אוסיף ואומר שמה שאני כותב על התסכול המיני שלי, אמנם יתכן וקשור לזוגתי טליה, אבל גם ובעיקר משהו שקיים בתוכי, ומשהו שקיים אצל גברים רבים, וגם נשים, וזוגות.

    ולכן חשוב לי לשתף.

    כי הגיע הזמן להפסיק לשתוק. ונכון שאולי לא לכולם מתאים לחשוף את המחשבות המיניות למול כל העולם, אבל אני מרגיש שהיום כמעט ואין לי עם מי לשתף את התסכול המיני שלי.
    לא עם אבא שלי, לא עם אחי, לא עם חברים (למרות שלאט לאט אנחנו נפתחים לזה), לא עם אף דמות גבר שקרובה אלי.

    ואיפה בכלל מתחילים?

    מה כל-כך מתסכל?

    אתם יודעים מה, אני אפילו לא יודע להגיד…. מה מתסכל אותי?

    אולי שאני נמשך להרבה נשים אבל לא יכול להביע את זה כלפיהן מכל מיני סיבות – כי בדמיון שלי זה יצער את טליה, כי לא נעים לי, כי אני צריך להסתיר את זה, כי יש כל-כך הרבה הטרדות מיניות שלהחמיא לאשה היום זה סכנת תביעה, כי מה אם היא תענה בחיוב לכך ואז הדמיון שלי יתחיל להתל בי? כל-כך הרבה סיבות למה אני לא יכול להביע את מה שאני באמת רוצה, ואולי זה בכלל לא מה שאני רוצה?

    אולי התסכול שלי נובע מהסיפור שאני מספר לעצמי על כך שהתשוקה ביני ובין טליה היא לא הדבר הכי חזק בעולם, ושזה בסדר כי יש בינינו כל-כך הרבה חיבור ברמות אחרות, ברמה החברית, ברמה האינטלקטואלית, ברמה הנשמתית, ברמת הלב. אז מה אם הצ'אקרה השנייה שלנו לא הכי מסונכרנת. אפשר לעבוד על זה לא?

    אז זהו שכן, ועדיין זה כל-כך קשה לפעמים, ומתסכל. כי איך עושים את זה? ואיך יודעים שזו אכן הדרך הנכונה? והאם המסורת צודקת בכלל ורק נישואין והתכווננות להקדיש את חיינו זה לזו יכול להביא אותנו לחיבור מקודש גם ברמה המינית? ואולי דווקא לפתוח את היחסים  זה מה שיביא אותנו להיות יותר קרובים? ואולי אם החיבור המיני לא כזה חזק אז בכלל זה אומר שאנחנו לא אמורים להיות ביחד? ומה זה בכלל חיבור מיני חזק. ולמה אנחנו משווים? לתשוקה שלנו למה שלא שלנו? לפורנו? לסיפורים שאנחנו שומעים? לסרטים רומנטיים? ואולי מין זה לא כזה דבר חשוב ואפשר להתעסק בדברים אחרים?

    מלא מחשבות ומלא בלבול, וזה מפחיד. כן אני מודה, זה מפחיד. זה מפחיד לחשוב שצריכה להיות תשוקה ברמה מסוימת, ושהמין יכול להיות מדהים ואם הוא לא אז אולי אנחנו לא אמורים להיות ביחד, וזה מפחיד לחשוב שלהישאר ביחד זה כולל ויתור על חלק כל-כך קסום ומענג בחיים. וזה מפחיד לכתוב את זה בידיעה שאנשים קרובים אלינו, כמו משפחה וחברים קוראים את זה, וגם כי זה כאילו מכניס אנשים אלינו לחדר המיטות. אבל אני לא באמת מכניס אתכם אלינו למיטה, כי מה שקורה שם הוא באמת פרטי ומקודש, אני מכניס אתכם לתוך הראש שלי בעיקר, ואני עושה זאת כי אני מאמין שיש כאן אתגר והוא לא רק שלי. חוסר הידיעה והבלבול שלי קיימים לדעתי עוד אצל מלא גברים ונשים. וכמו שאמר לי חבר, עצם זה שיש לי מחשבות ותסכול מיני זה כבר אומר שמצבי טוב, כי להרבה אנשים אין בכלל עם מי לחוות תסכול מיני.

    איפה הכל התחיל?

    התחלתי לכתוב את הפוסט אתמול, אחרי שאני וטליה היינו בבוקר הזוגי שלנו (מומלץ מאוד להקדיש זמן לזוגיות), ואני קיוויתי שנבלה אותו רק שנינו, ואולי גם יהיה סקס איפשהו באמצע, ואילו טליה העדיפה שנבלה עם הנזיר הבודהיסטי הגרמני שהתארח אצלנו (כן גם זה קורה לנו לפעמים). וזה תיסכל אותי שהיא מעדיפה לארח נזיר, על פני לבלות איתי, יותר נכון שתיסכלו אותי המחשבות על כך שאנחנו לא נהנים מזמן ביחד, ושאיבדנו את הספונטניות והתשוקה שלנו, ושאולי זה כבר לעולם לא יחזור, כל מיני מחשבות כבדות שכאלה, שלעיתים נראות מאוד אמיתיות. אבל לפחות יצא מהם הפוסט הזה…

    אגב נזיר, שאלתי אותו איך זה לחיות בלי מין, והוא הסביר שעבורו זה לא היה ויתור כל-כך גדול כי הוא הרגיש שזה אף פעם לא היה חלק חיובי בחיים שלו. אז אולי פשוט עדיף לוותר על כל עניין המין? אם זה רק יוצר פגיעות, והתמכרות? אולי פשוט נעשה זאת כמו החרדים ונשמור את זה למצוות פרו ורבו והולדת ילדים?

    אבל כבר סיפרו לנו מורים שונים, כמו אושו ואחרים, שהמין הוא לא משהו להתעלות מעליו, אלא לעבור דרכו. שזה שער לעולמות ומצבי תודעה נשגבים, שהדת מספרת לנו שאנחנו אמורים לעשות זאת רק במסגרת הנישואין, והחברה המסורתית רואה בזה בעיקר כלי להולדת ילדים (וגם לעינוג הגבר אם רוצים להיות כנים). ואילו בעולם החילוני המין הפך לכלי כדי למכור לנו דברים, ועל אף הפתיחות שיש כלפי מין, עדיין רוב הגברים מפנטזים על בר רפאלי בביקיני, ולא על האישה שאיתה הם שוכבים, ונשים רבות מנסות לתמרן (במודע או שלא) ולהשתמש במיניות כדי להשיג מהגברים מה שהן רוצות. וטינדר וגריינדר הפכו את המין למשהו שמשיגים בהזזת אצבע על מסך.

    אני קורא עכשיו את הספר "קדשה" של אוהד אזרחי, ואולי משם אני מוצף בתסכול. הספר מתאר את כוהנות המין שעבדו במקדש עשתורת בימי ממלכת יהודה ואת היחסים שלהן עם כוהני מקדש יהוה, ובו זמנית מתאר את הקשיים שחווים וחוות נשים וזוגות בעולם המודרני החילוני וגם החרדי סביב המיניות והתשוקה. בסיפור מתואר מטפל מיני בשם יוני, שיש לו אהובה, וגם מאהבות, ויחדיו הם מגיעים דרך המין למחוזות מופלאים.

    אוהד אזרחי הוא שמאן מיני בעצמו, ואפילו שאני לא מכיר אותו, ובטוח שיש לאנשים רבים מה להגיד בעדו ונגדו, אני מאוד נהנה מהכתיבה שלו, ומאוד מעריך את האומץ שלו לצאת למול הממסד הדתי והחילוני כאחד, ולעסוק בנושא שהוא כל-כך רגיש ונתון לביקורת, ולחשוף את עצמו להתקפות. ואולי מכך אני מקבל גם את ההשראה לשתף במה שאני חווה, אז תודה אוהד על העבודה המקודשת שלך. ותודה טליה שאת איתי במסע הזה ומעיזה גם להחשף דרכי ובדרכך.

    והנה איך שהכל התחיל לפי התורה:

    בראשית פרק ג
    א וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. ג וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן–אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן. ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן. ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע. ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. ז וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן–לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן. ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה. י וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא. יא וַיֹּאמֶר–מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ–אָכָלְתָּ. יב וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל. יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה-זֹּאת עָשִׂית; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל. יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ. טו וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. {ס} טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ–בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ. {ס} יז וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ–אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה: כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי. כא וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹת עוֹר–וַיַּלְבִּשֵׁם.

    החטא הקדמון  – הנחש שפיתה את חוה, שפיתתה את אדם, ומאז אנחנו מגורשים מגן העדן, מתביישים בערום שלנו, בצער יולדות בנים, בזעת אפינו אוכלים לחם? האם זה כל הסיפור? או שזה רק הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו? נזכרתי בהקלטת נסיון שעשיתי בזמן שאחות של טליה ביקרה אצלנו וסיפרה על ההצגה שהיתה בבית הספר של הבן שלה, ובה הילדים צועקים על הקהל את המשפטים הנוראים האלו – "על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך!! בצער תלדי בנים!! בזיעת אפך תאכל לחם!! " ואז, תוך כדי שהיא חצי בוכה חצי צוחקת, היא אומרת – איזה אלוהים מניאק!! מה זה? מה עם קצת חמלה? כולה אכלו איזה תפוח…

    ואם לא חטאנו והכל בסדר, אז למה אנחנו עדיין כל-כך מתביישים במיניות שלנו? בעירום שלנו? למה הורים מסתירים את אהבתם מילדים? למה כל-כך מביך אותנו לדבר על מין? למה זו כזו בושה להגיד שלא עומד או שלא גמרת או שאתה בתול או שאת נימפומנית? ואולי זה רק אני, ובכלל כל שאר האנשים מרוצים מהמיניות שלהם, ויש להם עם מי לחלוק וטיפלו בזה כבר מזמן?

    יש היום סדנאות למיניות, ויש מטפלים ומטפלות (ויש גם שרלטנים), ויש קבוצות תמיכה, ויש המון מידע, ואני מייחל שנמשיך ונחקור, ולא ניבהל מזה שלפעמים כואב וקשה, ושיש לנו הרבה מה לרפא, בעצמנו ואצל אחרים, ואני מאחל לעצמי להגיע עם טליה למחוזות מופלאים, ולהוקיר גם את המקומות העדינים, הכואבים, המבלבלים, הילדותיים, המביכים, ולזכור שזה חלק מהיופי בחיים.

    אשמח לשמוע מכן ומכם, בתגובות, במייל, בעל-פה,
    ובכלל לעודד אותנו לדבר על כך יותר, וגם לעשות,
    כי זה הרבה יותר מפחיד אבל גם הרבה יותר מספק.

    המשך יבוא…

    אם נרצה…

    ארני שומר


    • * נכתב במקור בבלוג "אם נרצה" של ארני שומר


    להגיב
  • יש לי מקום, בבית העגול

    [יסמין הלוי]

    – מה זה הבית העגול הזה? שמעתי עליו, הם לא קצת מעופפים שם?

    – שמעתי שהילדים שם לא לומדים…

    – היו להם מלא בעיות, לא?

    – אין חובה? אני לא מאמינה בחינוך בלי מסגרת ובלי גבולות.

    – מה כל כך מיוחד בבית העגול הזה? ואיפה זה בכלל?

    נתחיל עם העובדות: הבית העגול הוא מסגרת חינוכית דיאלוגית והוא נמצא בחדרה, מרחק כעשר דקות נסיעה מפרדס חנה. וכן, במשך השנים הבית העגול התמודד עם קשיים רבים מצד הרשויות, אבל צלח את כולם והשנה קיבל רישיון קבוע. כבר אין איום על קיומו. כיום לומדים בו כ-75 ילדים בני 5–12, יחד עם כעשרה אנשי צוות.

    מתקיימים בו שיעורים בשפה, אנגלית, חשבון, נגרות, אמנות, מוזיקה, טבע, קולנוע, צילום, ספורט, גינון… והילדים באים אליהם ולומדים מה שהם רוצים, מרצונם החופשי, ללא כפייה, ללא סנקציות. אבל מתחת לכל אלה הם לומדים לדבר, לשוחח, להסביר את עצמם, לבטא את עצמם, להגיד מה נעים להם ומה מציק להם, מה מפריע להם ומה עוזר להם. הם מדברים עם מבוגרים כאל שווים, והמבוגרים אינם מדברים אליהם מגבוה, ולעולם אינם משתמשים לרעה בכוחם. הם משוחחים עם הילדים האחרים כדי לפתור בעיות רגשיות וחברתיות ולימודיות. ולפעמים הם לומדים גם איך להשתעמם בלי להשתגע ולהטריף את הסביבה.

    בבית העגול יש חופש, יצירה ושמחה, ויש בו גם כאב וקושי, אלימות, מורכבות וקשיים, אבל הוא מאפשר לפגוש את כל אלה במרחב מכיל ומעמיק שאינו שופט ואינו מדיר. יש בו כללי התנהגות ברורים שכוללים חופש אישי והרבה התחשבות בזולת, אבל הילדים עצמם הם שקובעים את החוקים ומתחייבים אליהם בתהליך שהם מעורבים בו ולכן הוא חשוב להם. לכן הם שומרים על הכללים.

    זה ייתכן, אתם שואלים, במקום שאין בו עונשים ואיש אינו מכריח? ובכן כן. וזה קורה כי אנשי הצוות בבית העגול הם הכי רחוקים מלעופף. הם אנשים שאוהבים ילדים ואוהבים את השהייה במחיצתם, הם אוהבים לשחק ולהשתטות וללמוד, הם מנהיגים אבל הם לא פוחדים לתת לילדים להוביל. העבודה וההשראה של הצוות היא בתוך החיים עצמם, הם לא מבקשים להנחית ערכים מגבוה. הם אנשים שבכל רגע ורגע מצויים בנוכחות מלאה ובתשומת לב ופוקחים שבע עיניים על כל ילד וילד ועל ההתרחשות, ויודעים לשקף אותה בחיי היומיום. בבית העגול לא רק "מטפלים בבעיות" כשהן מתעוררות, אלא מבססים אווירה של אמון וביטחון. כשמתעוררים סכסוכים וקשיים הם הופכים לחומר גלם, לבסיס לדיאלוג, לדבר שאפשר לעבוד איתו. כך הם יוצרים, מעודדים, או שמא נכון יותר לומר שפשוט אינם מחבלים בערבות ההדדית, בחמלה, בסלחנות ובטוב הלב, בסקרנות ובשמחת חיים הטבעית של ילדינו.

    איך אני יודעת את כל זה? אני אמא בבית העגול כבר שבע שנים. רק אמא, לא אשת צוות ולא מתנדבת. אבל דרך הבית העגול הפכתי באופן חד-משמעי לאמא טובה יותר, וילדיי הפכו למורים טובים יותר: מדויקים להפליא בדרישות שלהם ובאופן שבו הם מביעים אותן, יצירתיים באלף דרכים, רגישים ועסוקים.

    ההרשמה לשנה הבאה בבית העגול נפתחה. אם אתם מחפשים מקום שבו הילד עומד במרכז ואינו "מנוהל", מקום שבו המסגרת היא רק האמצעי ולא המטרה, אתם מוזמנים ומוזמנות לבוא להתרשם, להכיר ולהרגיש.

    אתר אינטרנט >

    דף הפייסבוק >


    להגיב
Close