כתיבה פרטית

  • חופשי זה לגמרי לבד…

     

    מה שלומכם? הכול בסגר?…

    כתבתי המון על חופש באתר הזה. על שגיליתי שהייתי עבד לחופש שלי ועל מובנים רבים של חופש. אבל מעולם לא חשבתי שאוכל להרגיש חופשי יותר מתמיד דווקא עכשיו. זה בטח קשור לזה שאני חופשי מרגשות אשם שאני עושה את הסגר לבד. ושיש סדר בדברים שהחופש שלי הוא רק לקבל אותו ולנוע בתוך מגבלותיו.

    זהו ליל סדר מאוד סמלי ומיוחד – מצד אחד יש את אלו שלבד (בעיקר מבוגרים). או אלא שהביחד הוא מלכודת אימה עבורם. זה מכווץ את הלב והלוואי שהיה אפשר לעזור ולהיות איתם יותר.
    מצש שני הרבה אנשים יוכלו לחגוג כמו שממש בא להם, אולי ידברו על חופש ואולי יראו סרט ביחד כל המשפחה. יש שיעשו מדורה וכמובן שיש כאלו שיעשו סדר כהלכתו ובשמחה רבה. כולם חופשיים הערב מכבלי המשפחות. עכשיו נשארו הכבלים הפנימיים…

    על הפוליטיקה אין לי מה לומר, רק תחושת גועל עמוקה. שנראה לי שחולקים אותה מילונים ברחבי העולם. תחושת ביאוס שעוברת משם אל הבנקים, שלא עוזרים בכלל למצב אלא מנצלים אותו להרוויח ולכבול אותנו עוד (אל תקחו הלוואות אלא אם ממש חייבים).

    ולגבי המגיפה (של פחד, פאניקה, שחיתות וגם קורונה):

    כמו תמיד מציע להטיל ספק. בהרבה ממה שאומרים/כותבים/שומעים. אולי כדאי לאסוף נתונים ולהגיע למסקנה לבד.
    הנה שני גרפים מעניינים בנושא (מתוך מאמר בשם 'מגיפת הקורונה – תת ניצול של עקומת ההכלה' – נכתבה ע"ח עו"ד רואי קידר):

    בראשון אפשר לראות את התחזיות הקודרות (האם אובייקטיביות?) שהיו לעומת המציאות המטיבה, ובשני שאיכשהו מתו פחות אנשים השנה בשבוע במרץ מבכל השנים הקודמות (פחות מתאונות ובעיקר פחות הגיעו לבתי חולים וחטפו זיהומים שם).

    Makes you think…

    הפער בין ההערכות המפחידות למציאות
    הפער בין ההערכות המפחידות למציאות
    מתברר שבמרץ השנה מתו פחות אנשים מבשנה שעברה...
    מתברר שבמרץ השנה מתו פחות אנשים מבשנה שעברה…

    הפוסט הזה הוא גם הזמנה לחשוב על מהו חופש בשבילכם. ולתרגם דווקא עכשיו תחושת חופש.

    תחזיקו מעמד

    חג שמייח!


    להגיב
  • איטליה שלי # 4 / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    [לחלק הראשון: סוף אופטימי]  /  [לחלק השני: סוף לשבוע רביעי בהסגר] / [לחלק השלישי: החיים בצל הקורונה]

     

    רשמית, אני חושב שאפשר לומר בקול גדול – איבדנו את תחושת הזמן.
    יום רביעי נראה כמו יום שישי, שבת כמו ראשון ושלישי כמו חמישי. אין הבדל ואין מוצא.

    גם השבוע לצערי מספרי הנדבקים והמתים היו בעלייה. עושה רושם שאנשים מסרבים להיכנס למשמעת העוצר ולמרות האכיפה – עדיין הווירוס עושה בנו שמות, בעיקר בערים הגדולות ופחות בכפרים מחוץ לעיר (כמו פה). עדיין לא ניתן לראות את האור בקצה המנהרה.

    בשדה התעופה עד לא מזמן הפעילות הייתה אמורה לחזור לשגרה בסוף אפריל, אבל זו הייתה החלטה אופטימית מדי והשבוע שתי חברות תעופה גדולות כבר הצהירו שלא יחזרו לטוס לפני אוקטובר. כל זה מביא אחריו תגובת שרשרת ועוד ועוד חברות מצטרפות לתאריך היעד הזה. אין ספק שכשנחזור לפעילות, הנוסעים יצטרכו לשלם (בצורה כזו או אחרת) גם על פרק הזמן שבחברת תעופה הייתה בעוצר. אין לי ספק שעל כל כרטיס יווסף ״מס קורונה״ – וגם אם מדובר על חמישה או עשרה יורו לנוסע, תכפילו את זה במיליוני נוסעים בשנה והנה לכם החזר ההלוואה שכל חברת תעופה הייתה צריכה להתמודד איתה במהלך העוצר. כמובן שכל מה שאני כותב פה מתבסס על דיעותיי האישיות בלבד ולא על סמך הצהרות רשמיות.

    השבוע, ביצענו את שתי הטיסות האחרונות לחודשים הקרובים – טיסות הצלה הומניטריות. מתוך כ-600 נוסעים בסה״כ, סורבה הטיסה רק לאדם אחד שהופיע למרות כל האזהרות עם חום גבוה ותסמינים של הווירוס. מהבדיקות שערכנו בכניסה לטרמינל הוא נלקח לבידוד ומשם לטיפול. מוכרח לציין שקיבלנו ציוד מלא להגנה  כולל מסיכות, כפפות, משקפי הגנה ואפילו חליפות לכל הגוף. הצוות הרפואי עבד במרץ ובנחישות ולמרות האיטיות בבדיקות ובהכנסת הנוסעים – הטיסות התנהלו בהצלחה ועמדנו בלוח הזמנים שהוקצה לנו.
    אפס נפגעים לכוחותינו ועמידה בזמנים – אפשר לומר שזו הייתה הצלחה.

    לחיות במציאות ללא שגרה מביאה אותנו בראש ובראשונה להתעמת עם האדם שהכי קשה לנו איתו בחיים – עם עצמנו. בכל בוקר חייבים לקום ולהציב מטרה (אם לא יומית – אז שבועית או חודשית). אף פעם לא אהבתי להיות בחוסר מעש. מאז שאני זוכר את עצמי תמיד אהבתי ללמוד דברים חדשים וכשיש זמן אז למה לא בעצם? בסופו של דבר, נכון לכרגע, אין מחסור באוכל, אין מחסור בחשמל, חימום (כן – תאמינו או לא אבל אפריל וקר עדיין !!) ואינטרנט.

    השבוע החלטתי שהפרוייקטים הקרובים שלי יהיו אלו: צביעה וטיפול בתריסי העץ שלנו, גינון (צמח לנו יער בגינה שהגיע הזמן לנקות) ולחמי מחמצת. תמיד רציתי להקדיש זמן שלא היה לי לאפייה רצינית – כל יום אני מופתע מחדש מעולם האינטרנט שמאפשר לנו כ״כ הרבה דלתות לעולם אין סופי של אינפורמציה (לטוב ולרע). בכל מה שקשור לאוכל, יש בתי ספר חינמיים כ״כ עשירים בתוכן, יש המון שיעורי וידאו, אין סוף הסברים על חומרי גלם והצצה כמעט אינטימית למטבחים האישיים של השפים הכי יצירתיים בעולם כולו.
    הטרנד הקולינרי האחרון בימי הקורונה הוא שיעורי וידאו יומיים או שבועיים באינסטגרם של שפים מהמטבח הביתי שלהם לרטבי בסיס או אפילו למנות קלאסיות מהמסעדות שלהם. זה כ״כ אינטימי שכמעט אפשר לעמוד לצידם ולהגיש להם את כלי העבודה בעצמנו.. ? רובם באנגלית כך שגם אם אתם לא דוברי שפה מקומית – השיעור פונה לכלל האוכלוסייה העולמית, וברוב המקרים הוא יהיה באנגלית. אם אתם בעניין – נצלו את זה – זה כיף וזה מעשיר. תחשבו על שפים שאתם אוהבים או על מאכלים שתרצו ללמוד להכין וקדימה… יש עולם ומלואו שמחכה לכם שם בחוץ (או בפנים – כי בכל זאת.. ?).

    בתוך כל האופטימיות שלי, לא אסתיר ממכם גם את החששות שלי. בכל זאת, כשכיר, עד עכשיו המשכורות לא משקפות את המצב כי היו ימי עבודה מועטים וימי חופשה (בתשלום). בחודשים הקרובים נאלץ להתקיים מהסיוע של הביטוח הלאומי פה. מניח שנגיע ל70-80% משכורת, כך זה נראה אבל עד שלא נראה את זה שחור על גבי לבן, אני לא ממש בטוח. זה נכון שיש גם הרבה פחות הוצאות אבל בכל זאת, משכנתא והלוואות לא יעלמו בגלל המצב. זה זמן טוב ללמוד גם את הכלכלה העצמית שלנו. לדעת היכן ניתן לצמצם, לעשות בדק בית חשוב ולתת סדר עדיפויות. החודשים הקרובים יהיו קשים, אבל אני באמת מאמין שנצא מזה מחוזקים.

    אסיים בשיר קצר. קריר, אבל מלא תשוקה ואופטימי.
    חסרים לי החיבוקים, הנשיקות, המגע הפיזי בעולם הומני.
    מקווה שנחזור לשגרה בריאה בהקדם האפשרי,
    היו בטוב ושמרו על עצמיכם. זה חשוב.

    ניר.

    [המשך: בשבוע הבא…]


    להגיב
  • עוד מחשבות על הקורונה (כולל הימור מתי זה ייגמר)

    במחקר שנעשה על שבויים אמריקאים במלחמת ויאטנם חילקו את השבויים לשלוש קבוצות:
    הראשונים היו הסופר אופטימים. אלו שהיו בטוחים ש: We'll be home by Christmas. וכשזה לא קרה רבים מהם נשברו ורובם לא שרדו.
    קבוצה שנייה היתה הפאסימים. הם האמינו שלעולם לא יחזרו הביתה, אמונה שהגשימה את עצמה משלל סיבות.
    הקבוצה היחידה ששרדה במספרים גדולים היתה האופטימים-ריאלים. אלו שהאמינו שלא משנה כמה זמן זה ייקח, הם ישרדו וישתחררו בסוף. הם נשארו הכי שפויים וחזרו הביתה.

    אף אחד לא יודע אם נחזור לשגרה אחרי פסח – מעבדות לחירות (בכאילו, כל עוד המערכות הכלכליות יישארו אותו הדבר – זו רק חירות מדומה) או לקראת יום העצמאות (אותו כנ"ל) או בכלל אחרי שבועות או בקיץ… ויש שמדברים על שנה וחצי של התפרצויות. מה שאנחנו יודעים ויש לנו שליטה עליו – זה לשרוד עד אז, במקסימום שפיות ומינימום פאניקה. גם זה יעבור.

    אני עדיין בדעה, שאם בכלל יש מגיפה (21 מתים – רובם מבוגרים מאד עם מחלות רקע, 5500 חולים/נדבקים/נשאים – 95 אחוז מהם במצב קל), המהלך הנוכחי הוא טעות ושהיה עדיף לבודד את קבוצות הסיכון + כל מי שמעל 65 בכל בתי המלון הריקים עכשיו בארץ. תראו מה קורה בשוודיה.
    הנה גרף שמראה את מקרי המוות השכיחים ביותר. מזכיר שאנחנו עומדים על פחות מ-50 אלף מתים מקורונה בעולם, כשברור שרובם המכריע מתו ממחלות אחרות:

    כתבתי בפוסט הקודם על כל מיני סיבות שיכולות היו לגרום להתפרצות, אבל יש מי שחזה את המגיפה מראש ובמיוחד את אי מוכנותנו לקראתה:

     

    הבטחתי הימור משלי (משלל סיבות ובעיקר מאורך המהלך שהיה בסין עד שהגיעו לחסינות העדר):

    אמצע מאי (15-17). חזרה לשגרה. מתחילת מאי (אם לא קודם) גני ילדים חוזרים לפעילות.


    להגיב
  • איטליה שלי # 3 / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    [לחלק הראשון: סוף אופטימי]  /  [לחלק השני: סוף לשבוע רביעי בהסגר]

     

    עוד שבוע עבר, לצערנו שבוע קשה. למרות ההנחיות הנוקשות של ההסגר (בצדק) עדיין המספרים מסרבים לרדת, מחוז לומברדיה ממשיך לאבד כמות קורבנות בלתי נתפס. המראות של משאיות צבא עמוסות בגופות קשות מנשוא. הלב יוצא אל כל המשפחות שאין להם אפילו את היכולת להיפרד מהיקרים להם, אין להם אפילו אפשרות לעשות להם הלוויה ראויה. מבוגרים ערירים שנפטרים לבד בביתם. זה כ״כ עצוב ושוב – ממלא אותנו עם כ״כ הרבה שאלות.

    איטליה מדינה מאוד פטריוטית. לכל הווי הביחד פה תמיד היה משקל חיובי על המורל הכללי וברגעי משבר או שמחה ארציים – נעלמים בין רגע כל המחלוקות בין דרום וצפון, עשירים ועניים וכולם בין רגע הופכים לשווים.
    בתוך כל העצב פה יש אין ספור מקרי סולידריות מחברות שונות וגם מהפרט. כל עניין שירת המרפסות שהתחיל פה זאת רק דוגמא אחת.

    כתבתי לכם בעבר שאני עובד בחברת תעופה קוראנית פה במילאנו. בשבוע הבא נבצע שתי טיסות בשיתוף עם הממשל הקוראני והאיטלקי בכדי להחזיר הביתה כ-600 קוראנים שעדיין ״שבויים״ פה ולא מצליחים לחזור הביתה כי אין טיסות וכל התנועה מוגבלת. על המטוס הראשון, יגיע גם צוות רפואי ומשלחת ממשלתית ממחלקת הבריאות, כדי לפקח בשיתוף עם האיטלקים על נהלי הבטיחות. כל נוסע, מעבר לבדיקה רפואית (שכוללת בדיקת חום וראיון קצר עם הצוות) יחוייב לחתום על הצהרה אישית לגבי מצב בריאותו.
    אלה טיסות מאוד מורכבות, דורשות המון זמן (שבדר״כ אין), ונהלים מיוחדים כמו ריסוס המטוס בחומר מחטא ועוד. לא פשוט להפעיל מערכת גדולה של שדה תעופה ש-90% ממנו סגור כרגע. כוחות ביטחון, הגבולות, המכס, ועובדים מכל המחלקות (מטען, צ׳ק-אין, כבודה, מכונאים וכו') – כולם מגוייסים למטרה. כולם ללא יוצא מן הכלל יעבדו עם מסיכות וכפפות. אין ברירה ואני כולי תקווה שהכל יעבור בשלום. יש פחד והדאגה בעיקר לבריאות של כולם.
    בטיסה הראשונה נשלח מפה כ-350 נוסעים והטיסה השנייה (בשילוב עם רומא) נשלח עוד 280.
    רוב הפיקוח מצידנו בהכנה לטיסות מתבצע בישיבות וידאו (תקופה טכנולוגית – צריך לנצל את זה), מה שלא היה קורה במצב רגיל. מתרגלים להכל. אלה יתרונות שחייבים לנצל ותקופה כזאת זה בהחלט תומך – מבתי הספר ועד לעבודה היום יומית.
    תחזיקו לנו אצבעות – שהכל יעבור בשלום.

    בבית המצב דיי רגוע. הילדים לשמחתי, למרות כל המצב ולמרות שכבר חודש שלם הם כמעט ולא יצאו מהבית (יוצאים למרפסת וממש קרוב פה מחוץ לבית – אבל בלי יכולת ללכת לפארק לשחק או מעבר לזה). הם עדיין שומרים על שפיות.
    האמת היא שהפכנו גם אנחנו להורים קצת יותר מתירנים… מאפשרים להם קצת יותר חופש אבל שומרים על מעקב חשוב. לא פשוט לייצר שגרה באין שגרה, במהלך השבוע היות ושנינו עובדים (חלקית – ומהבית) אנחנו משתדלים לשמור על מסגרת מאוזנת. לפחות סביב הארוחות ושעות הפעילות עם הטכנולוגיה.
    העיסוק בלימודים קיבל תנופה חיובית – השבוע שניהם התחילו שיעורים אונליין עם המורות שלהן וזה עובד נהדר. לא קל לשמור על ריכוז אבל מעבר לשיעורי בית שנשלחים דרך אפליקציית בתי הספר שלהם – גם ההקשבה לשיעור בוידאו תומכת.
    הבת הגדולה שלי מתעמלת קרקע – ואפילו הן התחילו לבצע אימון קבוצתי ב-זום (אפליקציית וידאו שאני מניח שאתם מכירים).

    החיים בצל הקורונה לא פשוטים. התקופה הזאת תשאיר צלקות לכולנו. כלום לא יחזור להיות כמו שהיה. אני חושב שהרבה מזה ישתנה לטובה. בכל זאת – בחוסר ובקושי – לומדים להעריך יותר.
    בחיים – בדיוק כמו באהבה – לומדים להעריך כשאין. מצרף לכם שיר ישן למטה שמשקף בדיוק את המצב.

    זהו, יש עוד דרך ארוכה לפנינו. תהיו תמיד בטוב ותשמרו על עצמיכם.
    באהבה מאיטליה – ניר.

    [המשך: בשבוע הבא…]

     


    להגיב
  • איטליה שלי # 2 / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    [לחלק הראשון: סוף אופטימי]

     

    הכפר הקטן שבו אנחנו חיים (NOSATE) מונה כ-650 איש פחות או יותר. הוא ממוקם על גבול מחוז לומברדיה ונושק לנהר הטיצ׳ינו ולתעלות מלאכותיות ששימשו בעבר להובלה של אבני בנייה מההרים למילאנו (תמונת הנושא של הפוסט).

    נכון לומר יהיה שעם כל הקרבה לתופת הווירוס מסביבנו, נכון לכרגע עוד לא היה נדבק אחד בכפר שלנו וכמות הנדבקים בעיירות הצמודות אלינו ממש מעטה – כך שזה דיי מעודד.

    עם זאת – התורים בסופרים, המלחמה על הזמן ועליית המספרים במילאנו – כן מדאיג מאוד.

    אני אופטימי. מסרב להכיר בדרך אחרת. כשמצב מסויים משתנה לנו בחיים – אין לנו ממש ברירה ולקבל אותו – מה שכן אפשר לעשות זה לחשוב איך מפיקים ממנו את המיטב.

    אני עובד חצי שבוע כרגע, עדיין לא ברור מה תהיה רמת התמיכה מהמדינה פה. צרת רבים חצי נחמה? אני לא בטוח. מה שכן נכון לכרגע המשכורת כן תגיע. לא בטוח כמה יגיע בחודשים הקרובים. זה זמן טוב להיכנס למגננה כלכלית. לחשוב מה נחוץ ומה לא. לעשות סדר במותרות. לא לוותר על הכל. אנחנו עדיין לא שם, אבל בהחלט לצמצם.

    תרבות הצריכה של כולנו בשנים האחרונות גם ככה קבלה תפנית והפכנו קצת כולנו למגזימנים!!

    אין לי תשובות לגבי הכלכלה ומה יהיה המחיר שנשלם עליו בעתיד הקרוב לגבי כל המצב הזה. נלמד תוך כדי. לא תהיה לנו ברירה.

    למרות הכל ובגלל הכל יש לנו חובה אחת והיא להיאחז באהבה. בשנים האחרונות מצאתי זמן ומקום גם למילה הכתובה. זה היה תהליך. זה לא קרה ביום אחד, אבל התגובות ברשת היו חיוביות אז כמובן שזה דירבן אותי להמשיך. כיף לגעת במחשבות של אחרים, ברגשות. זאת תכונה שירשתי מאמא שלי – האהבה למילה – ועל זה אהיה לה אסיר תודה לעולמים.

    בפוסט הקודם כתבתי לכם על יופי ולכן חשבתי להביא בפניכם את השיר הבא שכתבתי לפני שנה או יותר..

    מקווה שתאהבו.

     

    בינתיים.. נתנחם במטבח.. כשיש זמן – והסופרים עדיין מלאים בכל טוב, אפשר לנצל את זה לארוחות כיף משפחתיות. כל מה שצריך זה רצון טוב, מצרכי בסיס ואהבה גדולה. את הכל מבשלים ביחד לתבשיל מנצח.

    הנה לכם מתכון לריזוטו כרישה ופרחי זוקיני (אם לא תמצאו אז גם קישואים חתוכים לקוביות קטנות יעשו את העבודה בשבילכם).

    מצרכים (ל-4 אנשים):

    500 גר אורז לריזוטו (קארנארולי/באלדו/רומא)
    50 גר חמאה
    שמן זית
    חצי כרישה קצוצה
    4 קישואים קטנים חתוכים לקוביות קטנות (רק אם לא מצאתם פרחי זוקיני ואם כן אז 10 פרחי זוקיני)
    יין לבן (טעים – כזה שתרצו לשתות עם המנה שלכם ליד)
    גבינת פרמג׳ן

    לציר ירקות: 
    סלרי, גזר, תפו״א ובצל גדול
    מלח, פלפל

    הוראות הכנה:

    קודם כל מכינים את ציר הירקות.
    בצל, סלרי, תפו״א וגזר עם ליטר וחצי מים, מלח, פלפל ומביאים לרתיחה.. 5 דק אחרי שרתח מנמיכים את האש ועוברים לתחילת הריזוטו.
    במחבט עמוקה (צירפתי תמונה) מטגנים קלות את הכרישה עם שמן זית, חצי כמות החמאה ומעט מלח גס. אחרי כמה דק מוסיפים את האורז ומטגנים קלות, תוך כדי מוסיפים כוס יין ומאדים את כל האלכוהול.. כמובן שמערבבים כל הזמן.
    עכשיו השלב שתוכלו להוסיף את הקישואים ותוך כדי, עם מצקת, למזוג מהציר ירקות 2-3 מצקות ולערבב. חשוב לשמור על אש בינונית גבוהה ומדיי פעם לערבב. ככה ממשיכים במשך 10-15 דק.. כל פעם שהציר מתאדה מוסיפים עוד למחבת ומערבבים. כשהאורז מתרכך זה הזמן לכבות את האש, להוסיף את שאר החמאה ואת הפרמג׳ן המגורד ולערבב.. חשוב מאוד לא לבשל יתר על המידה !!  כל זה יחד עם העמילן שיופרש מהאורז יעשו את הכל קרמי ועסיסי.

    מעבירים לצלחת.. ניתן להוסיף עוד פרמג׳ן למי שאוהב, זליפה קלה של שמן זית וזהו !! בתאבון !

    שיהיה לכולנו שבוע בטוח וטוב. תשמרו על עצמכם!

    ניר

    [המשך: בשבוע הבא…]


    להגיב
  • מחשבות על קורונה (אמ;לק: אנחנו מפחדים מהדבר הלא נכון)

    (בפוסט הזה יש המון הפניות למקורות מידע כדי שכל אחד יגיע למסקנות שלו בעצמו)

    וואו, איך זה הגיע. ואיך תוך שבוע התבודדנו ובודדנו – ומה זה עושה ללב ולנפש.

    הרבה מחשבות יש לי על הקורונה, בשורה התחתונה אני מפחד הרבה יותר מהמשבר הכלכלי מאשר מהקורונה. ולדעתי הרבה יותר אנשים ימותו עקב המשבר הזה (מהתאבדויות עד פשע והתמכרויות) מאשר מהנגיף.

    והנגיף זה. מדהים. זה משו לא חי, חלבון שפשוט מתחבר לתא ומשכפל את עצמו. זה קצת כמו שהנייד שלכם היה מתחבר לכם לכף היד ומייצר לעצמו חברה (טוב זה כמעט קורה).

    ואלוהים יודע (?) איך הכול התחיל.

    האם זה באמת עטלף? או ארמדילו? או חיה אחרת? (שמתם לב שכל המגיפות קשורות לחיות? צריך עוד רמז לעזוב אותן לנפשן?)

    האם זה ה-5G הזה והאם אפשר בכלל להאמין למשהו באינטרנט?
    יש את המפה הזאת – איך אפשר לדעת שהיא אמיתית?

    ואולי זה נשק ביולוגי של הבונים החופשיים או סופר שליט על אחר לצמצום האוכלוסיה (אג'נדה 21 באו"ם), סגר עולמי חדש.

    ואולי מישהו פשוט רוצה לחסוך את הפנסיות של הזקנים?

    אולי הכול קונספירציה? זה נראה יותר מדי כמו סרט שראינו.

    האם זו תאורית ה-Q?

    ואולי חייזרים?

    ההסבר שאני בחרתי לבחור הוא שזו אמא אדמה ששחררה את הקורונה כדי להגיד, די. עצרו.
    כמה טוב לה עכשיו לאמא אדמה. לים, לנהרות, לאויר. תראו איך סין נראית פתאום.
    ולכולם יש זמן להיות עם המשפחה. גם אם זה קשה ילדים פוגשים את ההורה הקרייריסטי שלהם. אנשים חוזרים להיות יחד.

    אז למה אני מפחד יותר מהמשבר הכלכלי (גם כשהכול ייגמר לאנשים לא יהיה כסף לצרוך, מה שמניע כלכלות) מאשר מהקורונה?
    תקראו את זה (אמ;לק: באיטליה מתים 17,000 איש כל שנה משפעת, בישראל 124. לכן ההבדלים). וגם את זה (99% מהמתים באיטליה סבלו מבעיות רפואיות והגיל הממוצע שלהם מעל 75).  ולסיום את זה (חתן פרס נובל מנבא לא יותר מעשרה הרוגים בארץ)

    מאוד מקווה ומתפלל שאחרי שכל זה יעבור ננהג אחרת. אבל מנחש שלא רק שלא נלמד, אלא גם נעשה הכול בטורבו כדי "להחזיר" את מה שפספסנו. כמה אשמח לטעות. אבל איך נעריך סתם את החיים הפשוטים, שמותר לצאת ולבלות ובעיקר להתחבק…

    (ולא מאמין שלא כתבתי מילה על הממשלה)

     

     

     


    להגיב
  • קורא למוזיקה: טורשיר # 16

    [הטורשיר החמישה עשר: הכעס / רוקפור]

     

    להקת REM (ע"ש תנועות עיניים מהירות בזמן שינה) הוקמה בשנת 1980 והיתה אחת הלהקות הראשונות שזכו להצלחה הן בפן המסחרי והן בביקורות (איכות). מייקל סטייפ הוא מקים הלהקה והכוח המניע מאחוריה. הלהקה התפרקה משנת 2011 ונחשבת לאחד ממאה ההרכבים הגדולים בכל הזמנים.

    ***

    השיר השישה עשר של "קורא למוזיקה".

    Its the End of the World as We Know it / REM

    השיר יצא באלבומם "מסמך" בשנת 1987 וניכרת בשיר השפעה של דילן (השיר "Subterranean Homesick Blues").
    סטייפ אמר שכתב את השיר אחרי הרבה חלומות על סוף העולם. הוא לא ידע כמה השיר יהיה רלוונטי יותר מ-30 שנה אחרי…
    "The ladder starts to clatter
    With a fear of height, down, height
    Wire in a fire, represent the seven games
    And a government for hire and a combat site"

      Its the End of the World as We Know it / REM

    That's great, it starts with an earthquake
    Birds and snakes, and aeroplanes
    And Lenny Bruce is not afraid

    Eye of a hurricane, listen to yourself churn
    World serves its own needs
    Don't mis-serve your own needs
    Speed it up a notch, speed, grunt, no, strength
    The ladder starts to clatter
    With a fear of height, down, height
    Wire in a fire, represent the seven games
    And a government for hire and a combat site
    Left her, wasn't coming in a hurry
    With the Furies breathing down your neck

    Team by team, reporters baffled, trumped, tethered, cropped
    Look at that low plane, fine, then
    Uh oh, overflow, population, common group
    But it'll do, save yourself, serve yourself
    World serves its own needs, listen to your heart bleed
    Tell me with the Rapture and the reverent in the right, right
    You vitriolic, patriotic, slam fight, bright light
    Feeling pretty psyched

    It's the end of the world as we know it
    It's the end of the world as we know it
    It's the end of the world as we know it and I feel fine

    Six o'clock, T.V. hour, don't get caught in foreign tower
    Slash and burn, return, listen to yourself churn
    Lock him in uniform, book burning, bloodletting
    Every motive escalate, automotive incinerate
    Light a candle, light a motive, step down, step down
    Watch your heel crush, crush, uh oh
    This means no fear, cavalier, renegade and steering clear
    A tournament, a tournament, a tournament of lies
    Offer me solutions, offer me alternatives and I decline

    It's the end of the world as we know it (I had some time alone)
    It's the end of the world as we know it (I had some time alone)
    It's the end of the world as we know it and I feel fine (time I had some time alone)
    I feel fine (I feel fine)

    It's the end of the world as we know it (time I had some time alone)
    It's the end of the world as we know it (time I had some time alone)
    It's the end of the world as we know it and I feel fine (time I had some time alone)

    The other night I drifted nice continental drift divide
    Mountains sit in a line, Leonard Bernstein
    Leonid Brezhnev, Lenny Bruce and Lester Bangs
    Birthday party, cheesecake, jellybean, boom
    You symbiotic, patriotic, slam but neck, right, right

    It's the end of the world as we know it (time I had some time alone)
    It's the end of the world as we know it (time I had some time alone)
    It's the end of the world as we know it and I feel fine (time I had some time alone)

    It's the end of the world as we know it
    It's the end of the world as we know it
    It's the end of the world as we know it and I feel fine (time I had some time alone)

    It's the end of the world as we know it (time I had some time alone)
    It's the end of the world as we know it (time I had some time alone)
    It's the end of the world as we know it and I feel fine (time I had some time alone)

    It's the end of the world as we know it (time I had some time alone)
    It's the end of the world as we know it (time I had some time alone)
    It's the end of the world as we know it and I feel fine (time I had some time alone)


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית # 3 – צפריר בשן

    [צפריר בשן]

     

    [כתיבה אפקטיבית # 2 – תשמעו סיפור]

     

    למה בעצם חשוב כל כך לכתוב אפקטיבי?

    אנחנו חיים בעידן של מסכים, והיומיום שלנו עתיר טקסט. אנחנו צורכים טקסט בעיתון, באתרי חדשות, בפייסבוק, בטוויטר, בג'יידייט, באימייל, בוואטסאפ, במסרונים. אין סוף! וככל שמתרגשים עלינו יותר מסכים, ככה אנחנו צורכים יותר תוכן.

    וככה אנחנו גם מתקשרים את עצמנו. דרך כל המסכים האלה. והאני שנשאר בכל המסכים האלה, הצפריר שהוא אני – הוא כבר לא תמונה או סרטון. לא לא. האני שאנחנו משאירים מאחורינו הוא האני הכתוב. וככה, הטקסט שלכם הוא חלק מכם. חלק מהאני שלכם. האימייל המגניב שהשארת לבחור שאיתו התחלת? זה לא מייל, זו את. התגובה החיננית שהשארת בפוסט של חבר? זו לא תגובה. זה אתה!

    ועכשיו, תחשבו על התחרות. על המכרז הגדול שיש בו מנצחים בודדים שזוכים בתשומת הלב שלנו על המסך שלנו. תחשבו כמה אפקטיביים אתם צריכים להיות כדי שהאישיות הכובשת שלכם, שעולה מתוך הטקסט האפקטיבי שלכם, תזכה בתשומת הלב של הקוראים שלכם.

    חתיכת אתגר, הא? ואם לא תהיו אפקטיביים? אין דבר. את תשומת הלב של אמא שלכם תמיד תצליחו להשיג.

    יאללה ביי.

    אה, שכחתי! טיפ!

    הטיפ של היום הוא שכדאי לכם לחשוב טוב טוב על מי אתם. מי זה האיש הזה שאתם משאירים על המסך של אנשים אחרים. מי האישה הזו? מה זה המותג הזה? וכמה אתם מצליחים לשמור על אישיות בודדת. כי בינינו, אם יום אחד אתם פוצי מוצי בטוויטר ולמחרת אתם סמוטריץ' בפייסבוק, אנשים יתקשו להחליט מי אתם ולנהל אתכם מערכת יחסים.

    ומילא אנשים, אם אתם שירותיים וחינניים בתשע בבוקר בפייסבוק שלכם, וב-12 מקללים לקוחה במסנג'ר, או סתם מתעלמים ממנה, אז ללקוחות שלכם יש קושי לקבוע איזה מותג אתם ומה רמת השירות שלכם. ואם בבוקר אתם כותבים בשפה פורמלית, ובצהריים אתם כותבים בשפה מתיילדת, אז אנשים לא יוכלו לאפיין אתכם – ויילכו לתת את הכסף שלהם למישהו שכן יודע מיהו.

    ברור, נכון?

    יופי.

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
  • Yali Fitness – אימוני כושר ויציבה בהתאמה אישית בסטודיו בפרדס חנה

    שלום אני יהלי שפהרד, מאמנת כושר אישית.

    כבר בתחילת דרכי בתחום, בשנת 2003, אימצתי גישה הוליסטית וייחודית לאימוני כושר כתוצאה מכאבים שמנעו ממני לרקוד, נכנעת לכאבי הגב המשתקים. אם רק הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום.

    בשנה הראשונה של הלימודים שלי באוסטרליה העמקתי בקייס סטאדיז של מניעת פציעות ספורט ואימון אוכלוסיות מיוחדות – אנשים עם מחלות ומצבי בריאות ספציפים מבוגרים וילדים. המסקנה העיקרית שהגעתי אליה כבר אז ונכונה לדעתי גם היום, היא שבהתאם לדרך בה אדם זז, נע או עומד ביום יום – ניתן לנבא ולצפות בעיות אורתופדיות בעתיד, ובמקביל – למנוע אותן.
    עידו פורטל אמר את זה ממש יפה "בטן שטוחה עם יציבה לקויה וכאבי גב או זרוע חטובה שלא יכולה להרים ארגז ספרים, זה כמו אף ממש יפה שלא יודע לנשום".
    מאז אני לא מפסיקה ללמוד ולהתפתח מתוך תשוקתי לנושא של יציבה, פיזיולוגיה ותנועה ושל היכולות הפיזיות האישיות שלי. אני ממשיכה בכל יום להרחיב את ארגז הכלים שלי בחקירה אישית, בפעילויות שונות ומגוונות כמו אקרובטיקה ואקרובאלאנס ועמידות ידיים.

    בעקבות השתתפותי בנינג'ה ישראל, הגעתי לעולמות חדשים של תנועה כמו תנועה קדמונית ושיטת עידו פורטל ששידרגו ומשדרגים עוד ועוד את ארגז הכלים שלי בתחום הכושר וגם בתחום השיקומי והמניעתי.
    במקביל, בימים אלה אני מגלה יותר ויותר את חשיבות השחרור של הגוף, ובכלל דרך לימודי קורס מורים ליוגה שמוסיף מימד שלם לכל הסיפור ומעמיק את כל נקודת המבט שלי על גוף ותנועה. הרעיון שאני לוקחת משם לכלל האימונים שלי הוא שעל ידי דיוק והקשבה לתנועה ולגוף, אנו יוצאים רגע מהראש, נותנים קצת שקט למחשבות היום יום ומתחברים אל הגוף ומקבלים שליטה מוטורית, שיווי משקל ושיפור קואורדינציה שממקסמים את היכולות הפיזיות שלנו.

    המטרה שלי היא לעזור לאנשים להתחבר, להתחזק, ליהנות וליעל את הגוף וכך לשמור על הבריאות, אהבה ושמחה.

    בשנה הארונה אחרי שנים של ניסיון בתחום אני זוכה להגשים את החלום שלי ולממש את היעוד שלי ע"י פתיחת סטודיו בפרדס חנה.
    את הסטודיו פתחתי במטרה לעזור לאנשים להבין את החשיבות ואת התועלת של התחברות לגוף ולנפש דרך תנועה. חיבור זה מוביל לשימור ושיפור יכולת תנועתית וכמובן חיזוק וחיטוב הגוף בצורה נכונה, יעילה ובטוחה תוך כדי שיפור יציבה.

    הסטודיו ממוקם בפרדס חנה בתוך חצר גדולה וקסומה בין גינות ירק לעצי פרי, מוקף בחלונות הפונים לגינה שמעניקים תאורה טבעית ונעימה.

    חלל הסטודיו וגם השיעורים עצמם נבדלים ביחודיותם באווירה המשפחתית והאינטימית.

    תוכלו למצוא אצלנו מגוון רחב וייחודי של שיעורים במשך כל שעות היום והשבוע:
    פילאטיס, יוגה, אימוני תחנות פונקציונלים, היט, אימוני תחנות אירובים, קרוספיטס, פריימל מובמנט (שיעור בהשפעת עידו פורטל) פיטבול, HIIT TRX ,TRX ,TRX FLOW.

    הדגש אצלנו הוא על הקשבה לקצב האישי של כל אחד מהמתאמנים ועל דיוק ושידרוג של עצמנו דרך דיוק התנועה, התחזקות הגוף ושיפור היכולת הפיזית ובכלל.
    תוך כדי חיזוק, חיטוב, והצרת היקפים אני מלמדת אנשים להשתמש בגוף שלהם בצורה נכונה, לשמר ולשפר את היציבה והיכולות התנועתית וכך לחיות חיים פעילים בריאים ושמחים יותר שנים ארוכות. כך שתוכלו לחסוך על מטפלים ולהאט תהליכי זקנה.

    הקבוצות קטנות ואינטימיות, עד 8 משתתפים. כל אחד ואחת מקבלים את האימון המדויק והנכון ביותר עבורם.

    אז אם אתם רוצים לקבל את המיטב מגופכם ומעצמכם או פשוט להתחזק ולהתחטב, אם אתם לא מרוצים מתפקוד גופכם, אם אתם רוצים להיכנס לכושר אך חוששים בגלל כאבים ופציעות ישנות, אם אתם סובלים כאבים כרוניים שמונעים מכם לנוע – דברו איתי!

    אני אשמח לעזור לכם.

    יהלי 052-5606827

    להלן לוח השיעורים (הכולל גם סדנאות בישול בריא):


    .


    להגיב
  • סקס איטי / יובל פלס

     

    [יובל פלס]

     

    נעים להכיר אני יובל. אני לא מדריך למיניות, אני לא מעביר סדנאות בנושא, ואני לא מתיימר להיות מאסטר באינטימיות. היה לי חשוב לפתוח בזה, כדי להבהיר שאני לא מדבר ממקום שונה ואחר מכם. ועדיין, אני חושב שזה אחד הנושאים החשובים בחיי.

    כמו רוב האנשים, לאורך רוב חיי לא באמת דיברתי או עסקתי באופן עמוק בתחום המיניות. זה לא שחשתי פחד או רתיעה, פשוט זרמתי, היה ממש כיף. לא חשבתי שיש מעבר לזה.

    דברים השתנו מבחינתי בעקבות שיחה עם חברה טובה. היא סיפרה לי שהיא השתתפה בסדנה על מיניות, שבעקבותיה היא הבינה שכל מה שחוותה עד לאותו רגע לא היה באמת "סקס", והוסיפה שעד שלא אחווה זאת בעצמי לא אדע על מה היא מדברת. מאחר ושנה קודם לכן היינו בקשר אינטימי קצר, שאני חוויתי כלא פחות ממדהים (פיזית), החלטתי בו במקום להיעלב עד עמקי נשמתי, אם כי, כגבר טיפוסי, המשכתי את השיחה כאילו כלום לא קרה. מבפנים, ביני לבין עצמי, תהיתי מה עבר עליה.

    ***

    לפני שאני ממשיך, קצת על הרקע ממנו הגעתי לנקודת הזמן בה התקיימה השיחה:

    הייתי בן 26, חילוני, יזם עסקי וחברתי, פה ושם הרפתקן אקסטרים (גלישת אוויר, אבל תמיד עם קסדה), חובב ספרות עיון בנושא התפתחות אישית – חיים סטנדרטיים לכל הדעות. בכל הנוגע להתעסקות במיניות ושיח על מיניות – זה לא היה חלק מהשגרה שלי.

    התבגרתי כחנון ירושלמי טיפוסי. לא העזתי לדבר עם בנות יותר מדי עד שהגעתי לצבא, אז התחלתי לגלות את המין השני. רק בגיל 20 וקצת מצאתי את החברה הראשונה שלי. עד אז אפילו לא נישקתי בחורה (הנשיקה הראשונה הפכה למערכת יחסים של שלוש וחצי שנים). אחרי שנפרדנו היו כמה מערכות יחסים של לא יותר מחצי שנה וגם תקופות כרווק, במהלכן חוויתי קשרים אינטימיים קצרים יותר או פחות, והתנסתי בכל מיני הרפתקאות מיניות (חלקן יותר פרועות, חלקן פחות, אבל לא משהו קיצוני מידי, הצלקות לא קשורות). אהבתי לעשות סקס, התמסרתי להנאה, רוב הפרטנריות אפילו העידו שאני "ממש טוב בזה", אז בסך הכל לא הרגשתי שיש עוד מימדים אחרים או שאני מפספס משהו.

    נקפוץ כמה שנים קדימה. אני בזוגיות רצינית וארוכה. לאחר בערך שלוש שנים, הגענו, בת זוגי ואני, להבנה שהמיניות בינינו נשחקה. זה לא היה אמור להפתיע אותנו, זוגות רבים מגלים שהזמן שעובר, גם אם מחזק את החברות ביניהם, נוטה לעשות שמות במשיכה המינית ההדדית. אבל במקום לקבל את השחיקה כגזירת גורל, החלטנו לצאת למסע כדי לבדוק אם אנחנו יכולים לשנות את המצב.

    בתוך המסע הזה גיליתי עולם שלא הכרתי עד אז, ולראשונה הבנתי למה התכוונה החברה הטובה כשאמרה שעד שלא אעבור את מה שעברה, לא אבין מה היא מיניות אמיתית.

    השינוי המשמעותי התחיל במהלך סדנה של שבוע אחד, שעסקה כולה במיניות – החל מהחיבור הרגשי ועד העמקה אמיתית ופרקטית בעולם המיניות. רוב האנשים ששומעים על סדנה כזאת, בטוחים שמדובר באורגיה אחת גדולה. מצטער להרוס, אבל זאת לא. זה בעיקר מקום בו אנחנו מתבקשים לפרק את החומות שבנינו סביבנו, להסיר את השריון שמגן עלינו, ולהתבונן מחדש בדברים בעיניים אחרות.

    לגמור

    במהלך הסדנה גיליתי שהדבר הכי חשוב במיניות הוא דבר מה שאנחנו נוטים להזניח, הן במיטה והן מחוץ לה – הנוכחות. אנחנו גדלים בחברה שבה הכל מהיר והכל צריך להיות מיידי – הגירויים, העבודה, הרפתקאות, החוויות. בכל רגע אנחנו טרודים בדבר הבא שצריך להיעשות, ממהרים קדימה מבלי לעצור לרגע, מבלי להיות נוכחים באמת במה שאנחנו עושים ברגע עצמו.

    עידן המהירות לא פסח על המיניות. אנחנו חיים בעולם סופר אינטנסיבי. בעבר הלא רחוק, גירויים מיניים היו נדירים בנוף. חוברות פורנוגרפיות וסרטי סקס נמכרו בחנויות צדדיות והוקרנו באולמות ייעודיים (שרוב הציבור הנורמטיבי הדיר את רגליו מהם). הדור הנוכחי מוצף בגירויים מכל כיוון, פרסומות, קליפים, אתרי רכילות, סרטי מיינסטרים וסדרות, וכמובן אתרי פורנו. אנחנו חיים במציאות בה כל ילד בן 8 נחשף לפורנו, וגדל לעולם שבו הוא חושב שזו הנורמה. והדבר העצוב ביותר, לפעמים נדמה שזו באמת הנורמה. שאנחנו כפופים לסטנדרט חדש של "יעילות" ו-"הצלחה" גם במיטה, וסטנדרט זה נמדד לפי איכות הביצועים, מספר התנוחות, רמות הקושי שלהן, וכמובן, התוצאות – כמה פעמים גמרנו בסשן אחד, בסופ"ש אחד, בחופשה אחת.

    העולם שלנו מוכוון תוצאות – כמה כסף אנחנו מרוויחים, כמה תארים יש בקורות החיים, כמה עסקים הקמנו בחיים, האם יש או אין לנו בת או בן זוג, יש או אין ילדים. העולם בוחן תוצאות. אפילו בטרנדים "רוחניים" כמו מינימליזם ופשטות מרצון, אנחנו יכולים לעיתים לראות כיצד המרוץ לתוצאות המדידות מסיט את תשומת הלב מהדברים שבאמת חשובים. במקום לדבר על חופש, סופרים חפצים.

    הדבר אינו שונה בעולם המיניות – בסקס – כל מה שנספר הוא התוצאה. לגמור.

    שניה אתן פה פאוזה לתת לזה לשקוע.

    רגע… אתה אומר שכל עניין המיניות הוא לא לגמור?

    לא. גם את זה אני לא אומר. אני מנסה להוריד את הנושא הזה בכלל מהשולחן.

    אקח אנלוגיה מעולם אחר – הקולינריה.

    מזון אמור לספק לגוף שלנו אנרגיה. העונג שאנו חשים מאכילה של מזונות מסוימים הוא לא יותר ממנגנון אבולוציוני עתיק ימים שנועד לעודד אותנו לצרוך מזונות טובים, ולהרחיק אותנו מכאלה שעלולים להזיק לנו. למרות זאת, האוכל שאנחנו צורכים תופס מקום מרכזי בתרבות ובמסורת האנושית, והוא היווה נדבך מרכזי בחיי האדם, עוד הרבה לפני הופעת ה- "Foodies" בעולם. הסיבה לכך נובעת מהעובדה שאנחנו, כבני אדם, מחפשים תמיד את המשמעות שמעבר, את הסיפורים שיוצרים מסורות וקהילות, ואת ההנאה שנובעת מצלילה לעומקם של דברים.

    ובמיניות?

    המטרה האבולוציונית היא רביה, ומנגנון העונג הנלווה לה נועד לעודד אותנו להזדווג בכל הזדמנות.

    רובנו כמובן כבר מזמן לא שם. אנחנו עוסקים במין גם כאשר אין בכוונתנו להתרבות, כאשר ההנאה היא המניע המרכזי לפעולה, או נכון יותר – הגמירה. זה המדד העיקרי של רוב בני האדם בעודם באים להכריע בשאלה האם היה אקט מיני מוצלח או לא. בגדול, זה מרגיש כמו מסע, ארוך או קצר, לאורגזמה. ומי שלא צלח את המסע, יוצא מאוכזב.

    מיניות איטית

    אז מה זה מיניות איטית ואיך מיישמים אותה בפועל?

    מיניות איטית מתחילה בנוכחות.

    נוכחות במיניות היא לא לרוץ לשום מקום – להיות (להוות) ולחוות ללא מטרה. גם לא אורגזמה.

    לא אכנס פה לטכניקות המתאימות לכך לגבר, כי זה לא עניין טכני. זה קודם כל עניין מהותי. והוא לא תקף רק לגברים אלא גם לנשים. נוכחות היא פשוט להיות. מיניות מבחינתי יכולה גם להיות רק חיבוק וזהו. מיניות מדהימה יכולה להיות בכלל ללא חדירה, ללא זקפה. אחד מהדברים הכי מיניים שאני מכיר הוא פשוט להסתכל לבת הזוג בעיניים.

    במיניות איטית אנו שמים את כל המטרות שלנו בצד. אנחנו לא מנסים להניע את בן או בת הזוג לבצע פעולות טכניות כאלה ואחרות שיובילו לאורגזמה מיוחלת. אנחנו בוחרים להיות בכאן ובעכשיו, ללא החומות, השיריונות והמסכות. זה החיבור הכי עמוק שייתכן, חשוף ומעורטל מהגנות, שמכוון להתענגות משותפת.

    למהות הזו יש מתודות רבות (למשל, טנטרה) אבל הן רק כלים שבאים לתמוך בתפיסה מסוימת – תפיסה של חיבור בין שני אנשים ללא ריצה או מטרות. בני זוג שבוחרים פשוט להיות. וכן – הדבר הזה אפשרי גם למפגש חד פעמי ומקרי בין שני בני אדם – זה לא חייב להיות רק בין בני זוג של חודשים או שנים.

    היות ואני ידוע בין מכריי כאדם פרקטי ולא רק פלספן, אנסה להוריד לקרקע את השיח שהתחלתי לייצר כאן.

    איך לייצר מיניות איטית וסקס איטי בחיי היומיום

    אתחיל בבלתי אפשרי – בסטוץ!

    כן, אותו מפגש מיני אקראי, חד פעמי, שהתחיל בערב על הבר או באפליקציית היכרויות, וכל מהותו היא היסחפות מהירה ומלאת תשוקה, גם אותו אפשר להאט, ואפילו בלי לדפוק אותו לגמרי. אז איך איטיות נכנסת לזה?

    התרגול, שמאפשר להאט גם מפגש מיני חד פעמי, הומצא בארגון  ISTA שמעביר סדנאות מעמיקות על נושא המיניות, והוא נקרא RBDSM. לא. זה לא קשור לעולם ה-BDSM. אלה פשוט ראשי תיבות לחמישה נושאי שיחה, ששניה לפני שנכנסים לאינטראקציה מינית עם אדם חדש, שווה וכדאי לעבור עליהם.

    זה יכול להיות כשאתם כבר במיטה, ערומים, שניה לפני שאתם נסחפים לאקט עצמו, ואז לוקחים רגע כדי לעצור, לדבר שניה, להיות נוכחים ברגע עצמו, להסתכל לפרטנר בעיניים ולדבר על מה שבאמת חשוב במפגש כזה. שיחה כנה לפי חמשת הנושאים (שמיד אפרט), מאפשרת למפגש להפוך לכזה שלא מצלק אף צד, ויותר מכך, מאפשרת לנו לחוות יותר ממה שהאמנו שאפשרי במפגש אחד – לדוגמה, להגיע למקומות שממש מדליקים אותי ובדרך כלל מביך אותי לבקש אותם מפרטנרית ללילה אחד.

    RELATIONSHIPS
    מערכת יחסים – באיזה סטטוס מערכת יחסים אני נמצא כרגע. רווק, גרוש, במערכת יחסים פתוחה ועוד.

    BOUNDRIES 
    גבולות – שאלה חשובה במיוחד בסיטואציה של סטוץ, שלעיתים קרובות מלווה באלכוהול או חומרים משככי מציאות אחרים- מה הגבולות שלי ושלך, מה אני לא מוכן לעבור ומה אני מוכן לבדוק אבל ברגישות ועם הקשבה.

    DESIRES
    תשוקות – מה ממש מדליק אותי ומרגש אותי, וכדומה אצל בן/בת הזוג

    STD
    מחלות מין – נשמע כמו טרן אוף רציני, אני יודע, אבל דווקא ההפך הנכון. במקום שמחשבות מסוג זה יטרידו אתכם במהלך האקט עצמו, ויסיטו את תשומת לבכם, עדיף להוריד את הנושא מהמיטה כבר בהתחלה – האם יש לי או אין לי מחלות מין ואיזה סוג סקס אני מוכן? רק קונדום, אפשר בלי… הבנתם את הרעיון.

    MEANING
    מה המשמעות של המפגש הזה עבורנו – האם אנחנו מחפשים רק מפגשים חד פעמיים, האם אנחנו פנויים רגשית לאפשרות שיתפתח משהו משמעותי יותר, עד כמה אנחנו "זורמים" ואומרים מה שיהיה יהיה.

    אני יודע, רוב האנשים שקראו את השורות האחרונות בטח אומרים לעצמם שאני חי בסרט. ששיחה מהסוג שאני מציע תהרוג את המתח המיני ותוציא את כל האוויר מהמפגש. אז אני כאן כדי לספר לכם שההפך הוא הנכון – השיחה יכולה להפוך את המפגש להרבה הרבה יותר לוהט. תחשבו שפתאום אתם מגלים שבן/בת הזוג אוהב בדיוק את הדברים שאתם חלמתם לעשות אבל אף פעם לא העזתם. או שתחשבו כמה אתם מתגרים רק מלדבר על מה הולך לקרות? כמה הציפייה בונה תשוקה חזקה. זה אמיתי. אני לא משתף פה בדברים שקראתי בספר, אלה התנסויות מהחיים האישיים שלי.

    אחד הדברים שהכי חשובים לי, כדי שבאמת אוכל להיות משוחרר במיניות, זה לראות את בת הזוג שלי. חשוב לי לוודא שהיא במקום נוח ונעים עבורה כי אני מבין שאם היא במקום כזה – השמיים הם הגבול, ואם היא לא, זה יכול להיות מצלק עבור שנינו.

    מוזמנים לנסות את זה בתור משחק מקדים. עוד בבר כשאתם יושבים לבירה, או בשיחה בצ'ט כשאתם גולשים בטינדר. אני יודע שזה יכול מצד אחד לייצר להט ותשוקה, ומהצד השני לחסוך כאב לב ואכזבה.

    ***

    גם עבור אלה מאיתנו שמצויים בזוגיות, למיניות האיטית יש מה להציע.

    הרעיון הראשון והחשוב ביותר, הוא להבין שמיניות זה דבר חשוב, ולכן יש לתת לעיסוק בה זמן ומקום הולם.

    בעולם של ימינו, מיניות היא "משהו שקורה" אחרי שנכנסים למיטה, ובדרך כלל באופן ספונטני, כי אם מתכננים את הסקס זה מוציא ממנו את כל הכיף. גם לגבי תפיסה זאת, שמקורה ככל הנראה בסרטים, אני יכול להעיד אחרת לגמרי.

    לקבוע זמן ומקום. כל דבר שחשוב לנו מספיק, אנחנו דואגים לפנות לו זמן מתאים. קובעים מראש יום, שעה, רושמים ביומן ומוודאים שזה אכן קורה במציאות. ההתכוונות וקביעת הזמן מייצרת נינוחות, שקט ואנרגיה שמעניקה למיניות את המקום הראוי לה, ולא את התחושה שמדובר במשהו שנעשה כדרך אגב.

    גם למקום שנבחר יש חשיבות. חדר השינה הוא מקום מוצלח, אבל מן הראוי לארגן אותו בצורה שתהלום ותעצים את החוויה. להעיף את הכביסה לחדר אחר, להדליק נרות, להשמיע מוזיקה נעימה – להכין אותו באופן שישרת בצורה הטובה ביותר את עשיית האהבה.

    האיטיות עצמה. לרוב, מיניות בראש שלנו מתקשרת לתשוקה סוערת, אש לוהטת ודברים שעפים באוויר. אבל זוגיות, תודה לאל, היא לא סרט פורנו, ואהבה היא הרבה יותר מזה. מסיבה זאת ממש, ההאטה בסקס יכולה להגביר את ההנאה. אנחנו עוצרים רגע ולוקחים את הזמן כדי ליצור ציפייה, מוכנות, התרגשות וגירוי.
    סקס איטי יכול להתחיל בפעולות לכאורה לא מגרות. לשים את היד של בן הזוג על אבר המין הנשי, מבחוץ. ממש לכסות אותו מבלי לנוע, מבלי לחדור. רק להיות שם. נוכח. ואותו הדבר בדיוק גם מהצד השני – לשנים יד ולהחזיק באיבר המין הגברי, מבלי לעשות כלום. רק להיות שם שניה נוכחת. לתת לציפיות, למחשבות, לגירוי למלא את החלל. לא רק לאינטנסיביות.

    נשימה והתכווננות. בעירום, או לפחות קרוב מאוד לעירום, יושבים אחד מול השניה, כשהרגליים של האישה חובקות את הגוף של הגבר אבל אין מגע בין אברי המין. אוחזים אחד את השניה ונושמים ביחד. מסנכרנים את הנשימה ולו קצת כדי להרגיש את החיבור. לאחר כמה רגעים של נשימה, משתפים במחשבות – זה יכול להיות הדברים שהייתם רוצים שיקרו, המקום שבו אתם נמצאים, מה שמדליק אתכם, או כל דבר אחר מהלב שמחובר לרגע הזה.

    כן, אני יודע, גם אצלי, בהתחלה, התגובה המידית לרעיון הזה הייתה – נו באמת! ועד היום, לעיתים, כשזוגתי מבקשת שנעשה את זה אין לי סבלנות. ואז אני שם לב שאם אין לי סבלנות לזה, כיצד אוכל לעשות את אחד הדברים המחוברים, החשופים והמהנים ביותר שאנחנו יכולים לעשות ביחד? התרגיל הזה בעיקר מחבר אותי לכאן ועכשיו. לעובדה שאני פה איתך, ואני חולק את שעל ליבי, ואת המחשבות המגרות שלי, וזה בפני עצמו יכול לייצר חיבור משמעותי.

    קלילות ושיח. לפעמים, המיניות שלנו עמוסה במטעני עבר, מה שמכביד על ההנאה ממנה. להקליל את המיניות זו דרך נהדרת לייצר חיבור מדהים – כזה שמוביל משיכה וגירוי.

    אז איך מייצרים את זה – מותר לדבר תוך כדי, אפילו רצוי. אם אפשר לצחוק – זה בכלל מדהים.

    צחוק גורם לשרירים להיות רפויים – שזה המצב הרצוי – לא להיות מתוחים.

    אז לדבר תוך כדי זה מומלץ, לתקשר, לספר, ללחוש, לצחוק. לצאת מתוך הקונכיה של עצמי. לא רק עם המחשבות והדברים שעוברים לי בראש. לשתף. זה בסופו של דבר חיבור בין שניים – לא כל אחד עם עצמו.

    שיחה.

    מה? הרגע דיברת על זה לא?

    אז הכוונה היא לא תוך כדי. אלא אחרי. לפני, מתי שזה ממש לא על השולחן.

    מיניות היא נושא מורכב. יש בה דברים כואבים, וכל כך הרבה חשיפה וכל כך הרבה מטענים ומעצורים.

    זה מרגיש לנו כמו משהו שלא מדברים עליו באמת. אז ממליץ ממש בחום כן לדבר על זה – לשים את המין על השולחן ולשבת לקפה, או לארוחה ולדבר על זה. אפשר להכין כמה שאלות לפני (כמו: מה הדברים שאת / אתה הכי אוהב, או מה מדליק יותר, או מה הלבוש שהכי עושה לך את זה). עצם השיח על משהו – מייצר מודעות – והמודעות הזו מייצרת חיבור.

    אני יודע שהמחשבה על כל הפרקטיקה הזו היא משהו שלפעמים בא לנו לדפדף הלאה. היא לא טבעית לנו. אבל, במהלך חיי למדתי שכאשר לא מדברים על משהו מורכב, ויוצאים מתוך הנחה שהכל סבבה, מגלים, לעיתים מאוחר מדי, שמתחת לפני השטח רוחשים דברים שיכולים לפרק גם את החיבור המוצלח ביותר. השיח וההסכמה לדבר על דברים – גם אם מביכים או קשים – יכולים לייצר מיניות אחרת, נוכחת, מחוברת ומדהימה.

    ***

    גם אם הפרקטיקה שהצעתי פחות מדברת אליכם, חשובה לי יותר המהות – מיניות היא הרבה יותר מסקס.
    מיניות היא משהו קסום ואיטי שמועצם כשלא ממהרים לשום מקום. גם קוויקי יכול להיות "איטי". מהיר בזמן האקט עצמו, איטי בכך שאנחנו באמת שם ברגע עצמו, עם קשב ועם רגישות, ביחד עם בן או בת הזוג.

    המסע אליו יצאתי לא הפך את חיי לסרט אירוטי, אבל ההתעמקות בנושא בהחלט הפכה את המיניות שלי למשהו אחר. לא עוד משימה שצריך לעשות עליה וי רק כדי להגיד שאנחנו בסדר, ולא רק אקט שהוא תוצר של דחף בלתי נשלט. היחסים המיניים הפכו למפגשים קסומים, שלא פעם תוהים איך הם מתעלים בכל פעם מחדש מעל כל מה שהיה לפניהם. ולא כי היו בהם תנוחות אקרובטיות חדשות, שברנו שיא במספר האורגזמות, או התנסינו בדברים הרפתקניים כמו אורגיות או חילופי זוגות, אלא רק בגלל שיישמנו סוד קטן, עתיק ימים וקסום – היינו שם נוכחים, אחד עם השניה, בכל רגע נתון.

    ***

    יובל פלס הוא יזם חברתי ועסקי, וממקימי הג'ימבורי הראשון בעולם למבוגרים

    _________________________

    פורסם במקור באתר סלואו


    להגיב
  • עזרו לנו להביא את "משפט הבנקאים" לכל המסכים בישראל

     

    אהלן, אני אליאב לילטי ואני במאי קולנוע וטלוויזיה.

    אין כמעט אזרח שלא נפגע או נכווה בדרך זו או אחרת מכוחם הדורסני של הבנקים בישראל. בחמש השנים האחרונות אני עוקב אחרי הסיפור של עו"ד ברק כהן ופעילי באים לבנקאים, שניהלו מאבק עיקש נגד צמרת המערכת הבנקאית.

    הפופולריות העצומה שלה זוכה עו"ד כהן ברחוב הישראלי נובעת קודם כל מההזדהות העצומה שהרחוב הישראלי מרגיש כלפי המאבק הזה. לבד מההזדהות הרחבה, המשפט והסרט חושפים פרטים, מסמכים ועדויות מטרידים ביותר אודות קשרי הון-שלטון-עיתון-משטרה-פרקליטות.

    בניסיון להשתיק את המאבק של ברק וחבריו הוגשו קובלנות פליליות, הוסרו הדפים של "באים לבנקאים" בפייסבוק ובגוגל, לשכת עורכי הדין בראשות אפי נוה השעתה את רישיון עריכת הדין של ברק, בנק לאומי ניסה להכריז עליו כפושט רגל,  בוצעו אחריו מעקבים ואפילו גויס נגדו מומחה למלחמה בטרור! כל  זאת, על אף העובדה שברק מתנגד באופן נחרץ לאלימות וכל מודל הפעולה שלו מושתת על מחאה בגבולות החוק.

    שיאו של ניסיון ההשתקה הזה היה "משפט הבנקאים". על פעילותם ב"באים לבנקאים" עמדו ברק כהן וחבריו למשפט. האישומים כללו סעיפים חמורים כקשירת קשר לביצוע פשע וסחיטה באיומים שכמו לקוחים ממשפט נגד משפחת פשע מסוכנת. המאבק של ברק החל כאקט שנתפס בתחילה כאקט  דון קישוטי וכמובן חסר כל סיכוי מול הגופים החזקים במדינה ששילבו ידיים לנטרל את פעילותו. פעילי "באים לבנקאים" לא נבהלו מהמשפט נגדם. עבורם הייתה זו הזדמנות יקרה מפז להפוך את היוצרות; להפוך את האישומים נגדם לכתב אישום כנגד ראשי המערכת הבנקאית, הפרקליטות והמשטרה.

    מהלך שהוכתר כהצלחה מהדהדת.

    תיעדתי כל פעולה, כל חקירה וכל דיון בבית משפט.

    במשפט, הבנקאים הבכירים נתנו לראשונה דין וחשבון על תהליכי הגבייה הדורסניים, על שכר הבכירים, על הפשעים שהודו בהם בארה"ב ועל האשראי המיוחד לבעלי הכוח.

    מה קרה מאז? משפט הבנקאים החל בקול תרועה רמה כאשר דיון אחר דיון, משטרת ישראל, הפרקליטות ובנק לאומי מובכים שוב ושוב, סעיפי אישום נמחקים וההתנהלות הבעייתית ולפרקים לא חוקית של בנק לאומי ובכיריו נחשפת במלואה. שיאו של המשפט היה בעדותה הדרמטית בת שלושת הימים של מנכ"לית לאומי, רקפת רוסק עמינח, בה נחקרה בנוגע להסדר הטיעון של לאומי עם הרשויות בארה"ב (שכלל גם קנס של שני מיליארד ש'"ח). בעדותה נחשפו הליכי הגבייה הדורסניים, מערכת קבלת ההחלטות ופעולות לא חוקיות שביצע בנק לאומי נגד עו"ד כהן. שיאו הבא של המשפט אמור היה להיות התייצבותו לעדות של ציון קינן מנכ"ל בנק הפועלים לשעבר. אבל הפרקליטות והמדינה החליטו לרדת מהעץ הגבוה שעליו רצו לתלות את ברק וחבריו והגיעו להסדר טיעון.

    אבל הסיפור לא תם. עו"ד כהן הגיש תביעות אזרחיות כנגד בנק לאומי וחנן פרידמן (היועץ המשפטי של בנק לאומי דאז שקוּדם לתפקיד מנכ"ל לאומי) וכנגד היועץ למלחמה בטרור טיראן פרטוק על פגיעה בפרטיות.

    תלונות נוספות הוגשו כנגד מספר שוטרים על בידוי ראיות ותיאום עדויות והוגשה התראה לפני תביעה אזרחית נגד ארז ריכטנברג, התובע במשפט מטעם פרקליטות המדינה.

    ובמקביל, אפי נוה הודח מראשות לשכת עורכי הדין ומואשם בשוחד; ציון קינן ויאיר סרוסי הודחו מתפקידם ;רקפת רוסק עמינח פרשה מתפקידה; חוקק חוק שכר הבכירים; נוסחו כללים חדשים לגביית חובות מחייבים (חוזר לבנקים מאת חדווה בר, הממונה על הבנקים); נפתחה חקירה בארץ על הסכם הטיעון של לאומי עם הרשויות הפדרליות בארה"ב וקרו זעזועים נוספים שיפורטו בהמשך.

    והסרט "משפט הבנקאים"? 

    לסרט הצטרפה המפיקה סתיו מירון וכעת אנו בשלב גיוס כספים, צילומי ראיונות ותחילת עריכה.

    מלבד החומרים שאני עצמי צילמתי במשך 4.5 השנים האחרונות, יישזרו בסרט חומרי גלם רבים מאוד של ברק עצמו ופעילים נוספים. אחת העדויות הדרמטיות ביותר שתופיע בסרט היא עדותה של מנכ"לית לאומי, רקפת רוסק עמינח, החושפת את מנגנון קבלת ההחלטות ואף מעמתת אותה עם העבירות שביצע לאומי בארה"ב, שבגינן נקנס בסכום חסר תקדים של 2 מיליארד ₪.

    כדי שהסרט החשוב הזה יגיע לכל אחת ואחד בציבור, אני צריך את התמיכה שלכם.

    יש לנו תשורות נפלאות בשבילכם, כולל כרטיסים לסרט.

    עכשיו אתן ואתם יכולים להיות חלק מיצירת הסרט.

    היכנסו ללינק, בחרו תשורה ועזרו לנו להביא את "משפט הבנקאים" לכל המסכים בישראל.

    תודה רבה

    אליאב


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 12 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור האחד עשר – האני שבמראה]

     

    זה סיפור על קסמים, והגשמה של חלום וקארמה יוגה ואהבה וזהו גם הטור האחרון של "יוגה על רגל אחת".

    פרק א' – החיפוש

    זה השבוע האחרון של אוגוסט, חם, לח – מחזוריות העונות הנשכחת תמיד. אני וטלי הולכים ברחובות פרדס חנה באחד מהטיולים הארוכים שאנחנו כ"כ אוהבים. אני מביט באיזה מבנה מט ליפול עם גג הרוס ואומר לטלי: "איזה סטודיו ליוגה יפה אפשר לעשות ממנו, אה?" ואנחנו מפנטזים על מקום ליוגה שיהיה שלנו, שנכניס לתוכו את האהבה והכבוד שלנו לידע ולמורים. אנחנו ממשיכים עם הפנטזיות שכוללות הלוואות שערורייתיות ושימוש בדחפורים. ואנחנו שמחים. ובאמונה. חושבים לדבר עם מתווך, מרגישים שכנראה עוד לא הבשילו התנאים.

    שלושה שבועות, והרבה טיולים ופנטזיות אחרי. אנחנו נפגשים עם מתווך שהלקוח שלו מוכן לבנות לנו מקום, בית קטן, בבנייה קלה, ולמקם אותו בשטח שלו באיזור מבוקש בפרדס חנה. שכר הדירה סביר, אנחנו מחשבים הלוואות, לא מאמינים שככה שפר עלינו מזלנו, מתכננים לפרטי פרטים את "בית היוגה", כולל לוגו וצבעים מובילים בעיצוב. אנחנו מרגישים מבורכים. כמה ימים אחר כך נוסעים לשטח ומגלים שבדיוק ליד המקום המיועד יש כלביה פעילה, וזבל. ועדיין… אנחנו שוקלים את זה. עד כדי כך זה בוער בתוכנו. לבנות בית רוחני. מקום לקהילה. מקום ליוגה. אבל מבפנים משהו לא יושב. יש שם יותר מדי רעש. נקרעים מבפנים כמה ימים ואז בצער רב ובהקלה גדולה מוותרים, מתפללים שנמצא משהו אחר, פוחדים שפספסנו הצעה של פעם בחיים, מחזיקים אצבעות שמשהו טוב יותר מחכה לנו. לומדים שחשובה לנו מאד סביבה שקטה.
    מדייקים את הבקשה, ממשיכים הלאה.

    אוקטובר, אנחנו בסדנה בסיני, מקבלים הודעה מהמתווך "מצאנו לכם מקום מושלם", גם בית גם סטודיו, מקום – חלום. יותר מזה הם לא חושפים פרטים. מגיעים נרגשים אחרי כמה ימים למאורה רעועה שעולה הון תעופות. נו באמת. זה ממש לא מתאים. ממשיכים.

    מסתובבים ימים בכל פרדס חנה, מחפשים מקומות מתאימים, כותבים חזון, מניחים חלום במילים. מקבלים הצעה ממש במרכז המושבה, הגודל מתאים, המחיר נעים, שוב מתכננים לפרטי פרטים, עושים לוגו, משרטטים עיצוב פנים, נערכים לשיפוצים. וכל הזמן הזה אנטנה סלולרית קרובה מטרידה את שלוותנו, מעכירה את ההתלהבות. בסוף מזמינים מומחה קרינה. לא טעינו ואכן קרינה חזקה מאד. נזכרים בחזון שכתבנו, סעיף 1 "מקום תומך חיים". מבטלים את החתימה, למתווך נמאס מאיתנו. מפה אנחנו ממשיכים לבד.

    ראינו מבנים נטושים ויפים שדורשים שיפוצים נרחבים מכוחנו, תקציבנו ואורך רוחנו, כמעט קנינו יורט קסמים שנחבא באחת מחצרות הבתים. כמעט לקחנו מקום מסחרי ליד מוסכים (!), שקלנו חללים חסרי ייחוד במרכזים מסחריים, נוף לבית קברות, נוף לעמודי חשמל, נוף לבניינים.

    "אנחנו נדע כשזה יהיה המקום. פשוט נרגיש." אנחנו אומרים אחד לשניה, אבל מבפנים המתח והעייפות מתחילים לתת אותותיהם.

    וכל כמה שבועות טלפון לרוני ממתחם הידית, לראות אם התפנה המקום שרצינו מההתחלה, כבר לפני שנה, ליד עץ התות, בתוך הקסם. ולא ואין ולא פנוי. עד שיום אחד אמר "כן." והוסיף "אבל יש מישהו לפניכם, צריך להחזיר תשובה" ולא עזר שאמרנו שנשלם מיד ומראש ונאלצנו לחכות 3 ימים, מעזים-לא מעזים לחלום שאולי הפעם… ובתום סוף השבוע, ביום ראשון בשבע ורבע בבוקר התקשרנו והתבשרנו שהמקום שלנו. לא ידענו את נפשנו משמחה והתרגשות. זה היה באמצע דצמבר. שבוע אחר כך חתמנו חוזה ובראשון לינואר 2020 קיבלנו מפתח ל"יוגודה", שם שירד לי בתקשור, מקום, חלום, הגשמה.

    פרק ב – המקום ו… המשתנה

    בשבועיים שעברו בין היום שנאמר לנו שהמקום שלנו לבין יום קבלת המפתח תכננו את "יוגודה" לפרטי פרטים. תקציבים, תכנית עסקית, רשימות מלאי וציוד ראשוני, רכישות למכביר, עיצוב ומיתוג, ועוד ועוד. בגדול תכננו לבוא בראשון לחודש, לנקות, לטהר, לשים פרקט ולצאת לדרך.

    ואכן באנו בראשון לחודש וגילינו הפתעה… שהחדר הקטן שיועד להיות משרד / חנות הוא למעשה משתנה לשעבר, עם קרמיקה תואמת וכיעור שאין שני לו. היינו בהלם, בקושי יכולנו לבלוע את הרוק. המשכנו לחלל המרכזי שכעת היה ריק ועירום, חושף בפנינו את פגמיו הרבים שהשטיחים והרהיטים שהיו בו, וכעת אינם, כיסו והסתירו.

    כמה רגעים אחר כך כשנרגענו מההלם נפלה בנו ההכרה שהרבה לפני הפרקט והנקיון נדרש שיפוץ רציני… צבע, וחיפוי קירות, וחיפוי תקרה, ושקע כח, ומיזוג ו… ו… חלק ידענו שנצטרך לעשות, הרוב הגיע כהפתעה לא משמחת…
    אז חישבנו חישובים, קנינו חומרים, מצאנו אנשי מקצוע מעולים ומקצוענים, קיבלנו עזרה מדהימה מחברים, חלק עשיתי בעצמי, חלק עם עזרה של נשמות יקרות, והנה השיפוץ פחות או יותר הושלם, בין גשמים וקירות רטובים, נזילות ותקלות קרו לנו ניסים ונפלאות. ותיקנו ושיפצנו, וטאטאנו ושטפנו, וטיהרנו וניקינו וקידשנו ובירכנו, וקשה להאמין שעבר פחות מחודש…

    ולפני שבוע ה"יוגודה" נולד. והוא תינוק כ"כ יפה ומהמם, ובאמת חשבתי שאחרי 3 ילדים סיימתי, אבל הנה עוד אחד רצה לבוא דרכי 🙂
    ומלבד השיעורים השוטפים, אנחנו מתכננים קורסים סדנאות ומסעות רוחניים מרגשים, לאט לאט יגיעו פרטים…
    תודה שקראתם ולהתראות על המזרנים, בדממת התרגול והחזרה לעצמנו, שאין מופלא ממנה.
    ואני מצרף קצת תמונות של הילד, שתראו כמה הוא גדול כבר ויפה ומחכה לחיבוק שלכם.

    קישור לאתר יוגודה >
    קישור לדף הפייסבוק של יוגודה >

     

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית # 2 – צפריר בשן

    [צפריר בשן]

     

    [כתיבה אפקטיבית # 1 – על צפריר ומה זאת כתיבה אפקטיבית]

     

    תשמעו סיפור:

    כשהשתחררתי מהצבא הלכתי לעבוד בתור מאבטח של מוסדות חינוך. הייתי עומד בהקשב מתוח שמונה שעות ביום ומחכה לביקורת של האחראי האזורי. הוא היה סמ"פ משוחרר ומשועמם שבדק שאני ערני ומגולח ומצוחצח, שיש לי מים בבקבוק ושלא חסרים לי כדורים במחסנית.

    בקיצור, לא כל כך השתחררתי מהצבא. הייתי אומלל.

    אחרי כמה שבועות כאלה, אמא שלי אמרה אמרה שאי אפשר ככה, ושאני צריך לעשות משהו שקשור לעריכה וכתיבה ונדמה לה שאולי היא מכירה מישהו באיזה עיתון שאולי יוכל להציע לי עבודה. אז היא התקשרה לאבא שלי, שבמקרה היה עורך עיתון, ואמרה לו "או שאתה לוקח את הילד לעבוד אצלך, או שאל תחזור הביתה". וככה התחלתי לעבוד בעיתון.

    ללמדכם שכישרון נטו באמת יעזור לכם להגיע לייעוד שלכם, אבל קשרים גם כן לא יזיקו.

    למה אני מספר לכם את הסיפור הזה?

    כי הוא סיפור.

    וסיפור זה נעים

    וכי רציתי להזכיר לכם שלא משנה מה אתם כותבים, פוסט או עמוד אינטרנט, דף נחיתה או מחברת המראה, אנשים אף פעם לא ימהרו לקרוא את זה. אתם נותנים להם מידע, ואנשים לא באמת רוצים לצרוך מידע. הם רוצים קולה. ועוגת גבינה. ובלונים. וסקס. מידע? לא תודה.

    אבל אם אתם מספרים להם להם סיפור משהו אחר לגמרי קורה. כי זה כבר לא מידע. ואנשים אולי לא רוצים מידע, אבל סיפור הם נורא רוצים.

    אז המלצונת קטנטונת: לפני שאתם נותנים מידע, לפני שאתם מספקים ערך, לפני שאתם מציעים שירות או שוטחים את הסחורה שלכם על הדף, ספרו סיפור.

    תתחילו ב"יום אחד הארנב יצא אל האחו" או ב"משה סמנכ"ל השיווק חייג אל מנהל תיק הלקוחות אבל הגיע ליורם מהמוסך שאמר לו, 'אדוני, הלקסוס שלך מוכנה' (למרות שמשה בכלל נהג בסובארו)". או שתתחילו ב"יום אחד חטפתי קרייביינג מטורף לסביח". או שתתחילו במשהו משלכם.

    תעשו להם חשק. זה יעשה פלאים לעסק שלכם.

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 12 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור האחד עשר: ללכת לישון כועסים]

     

    הוא מספר לי אתגרים מהעבודה שלו, משתף במחשבות, ספקות, מורכבויות.
    פתאום אני מרגישה ניצוץ של תסכול, חוסר נחת וקושי להקשיב.

    בדרך כלל יש לי איזו עצה חכמה, דחיפה, תמיכה או חיזוק.
    היום, נאדה.

    מקשיבה לו ומרגישה שידי רפו.
    כאילו אין לי איך לעזור עם התסכול והבלבול שלו.
    מרגישה איך הגוף שלי מתמלא אנרגיה קרבית שהיא לא שלי, לצד אנרגיה של חוסר אונים – איך אני יכולה לעזור עם זה בכלל? מה אני מבינה בזה? זה לא העולם שלי?…

    מרגישה כאילו פג תוקפה של הוויזה שלי להיכנס לעולמו.
    יש רגעים כאלה.

    בדיוק אז, ראיתי מול עיני את הפח שאני עומדת לפול אליו.
    פח של אדישות מטובלת בציניות. מתרחקת ממנו כדי לא להגיד דברים מטופשים.

    והנה עוד פח מוכר עומד פה לפני… פח של עודף עצות, הצפה במידע ופתרונות. הצגת כל הכלים ועקרונות לחיים באושר שאני יכולה להציג על חלון הראווה שלי כרגע.

    שני הפחים האלה הם מתכון לריב בטוח.

    שניהם מרחיקים אותי מהכוונות העמוקות שלי: להיות לו יד ימינו.
    להיות לו קיר תומך ויציב.
    להיות עבורו מעקה בדרך שיוכל להישען עליו ובעזרתו להתקדם.
    להיות עבורו משקפת נקייה להתבונן דרכה במודעות ובתשומת לב.

    אז עצרתי שנייה והרגשתי את כל אותם רגשות.
    חוסר אונים, בלבול, ספקות, תסכול, עצבנות, חוסר שקט וקושי להתרכז בדבריו.
    עצרתי והרגשתי.

    נשמתי ודיברתי את עצמי פשוט. כמו שזה.
    "איזה באסה. אני מרגישה שאין לי איך לעזור לך כרגע, מרגישה שממש אין לי מה לומר או להציע. סליחה. מרגישה שאני לא מבינה בזה ופשוט לא יכולה לעזור."

    הוא הסתכל עלי בהפתעה ורוך… שתק…. וחייך.

    אז במקום ליפול לפחים המפתים,
    ובמקום לשאול בחוסר סבלנות "אז מה אתה רוצה ממני??"

    שאלתי בפשטות ובסקרנות כנה:
    "מה אתה צריך ממני עכשיו? איך אני יכולה לעזור לך?"

    אמר שלא זקוק לשום דבר מיוחד.
    שאם הוא מדבר הוא זקוק להקשבה, וזהו פחות או יותר.

    אוטומטית רגשות האשמה שלי כבו. הבנתי שלא נדרש ממני כמעט דבר, מעבר להיותי אתו כפי שאני כרגע.
    להיות עבורו משענת, קיר תמך ומשקפת נקייה אני יכולה די בקלות, בלי להתאמץ יותר מדי.
    רק מעצם היותי מרוכזת וקשובה. נוכחת.
    ובמקום לנסות למצוא פתרונות שרחוקים ממני כרגע, ולהיות מתוסכלת שאני לא ממלאת את "התפקיד" שלי כמו שהייתי רוצה.
    אני פשוט יכולה להיות. להיות. להיות.

    תקשורת מקרבת זה לא רק לדבר צרכים ורגשות של עצמי.
    תקשורת מקרבת זה לעזור לאחרים לדייק את הצרכים שלהם ממני, ברגעים שונים בחיים.
    תקשורת מקרבת זה לעזור לאחרים להבין איך אני יכולה לעזור להם.
    תקשורת מקרבת זה לשאול- "מה אתה צריך ממני עכשיו? למה אתה זקוק?"
    תקשורת מקרבת זה גם להצליח לומר בכנות-
    "אינני יכולה להיות עבורך כרגע. אני לא פנויה." /
    "מרגישה תסכול כי לא יכולה לעזור." /
    "אני מבולבלת כי אין לי מילים. מרגישה חוסר אונים מול מה שאתה מביא ולא נראה לי שאני האדם שיכול להועיל לך כרגע."
    תקשורת מקרבת זה לעזור לאהובים למלא את הצרכים שלהם, בעזרתך או בלעדיך

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, מאמנת זוגית ומנחת תקשורת מקרבת. אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות אומנות מערכות היחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 11 – הטור של מאיר ושירז אריאל

    [הטור העשירי: Carry on Mr. Dylan – השיר הגנוז של מאיר אריאל]

    זה נכון שבשנת ה 20 לזכרו, אבא שלי קיבל הרבה כבוד והערכה. זו היתה שנה עם רצף שיאים מרגשים (יציאת שלושת השירים 'משורר', 'פילוג' וכמובן 'קרי און', יציאת הספר החדש, יציאת חוברת האקורדים, מופע ענק ועוד) וזה מאוד נעים ומעורר הודיה.

    לא מזמן נערך ערב מחווה למשוררת רחל, 90 שנה למותה! מאוד חימם את ליבי שיש מי שטורח להזכיר ולזכור את המשוררים הישראלים הראשונים. האמת שנדמה לי שכל עוד הדור של הוריי והדור שלי קיימים, זיכרון המשוררים הראשונים מובטח. מה יהיה עוד 20 שנים? האם נצליח להעביר לדור הצעיר את חשיבות הזיכרון?

    היו שחשבו שאחרי יציאת הספר אני אחווה נפילת מתח, פתאום יהיה ריק. דווקא מתאים לי אתנחתא ואז התכנון הכללי שלי הוא לחזור לעשות מה שעשיתי לפני הרבה שנים, מפגשי דיון על החומרים הפילוסופיים של אבא. מכל מיני כיוונים. בכל מפגש דיברנו וניתחנו שנים עד שלושה חומרים וזה הלך ותפס תאוצה. אבל אז יצאתי ללימודים ועשיתי פאוז על המפגשים. עכשיו מרגיש לי נכון לחזור לזה ואני מחפשת את המקום הנכון שיכול לארח מפגש קבוע כזה באזור פרדס חנה.

    מיזם דומה אך שונה התחיל לא מזמן בתל אביב בהנחיית יותם זיו וחמי בן לביא .. במפגשי הלימוד יותם מנחה ואחת לחודש מתארח אומן ויוצר שקשור איכשהו למאיר אריאל. במפגש של 12.2 יתארח החבר שלום חנוך וגם יראיינו אותי קצת. ההנחיה של יותם מאוד נעימה וזה מפגש מומלץ מאוד.  (מכירת כרטיסים מתחילה ב 27.1)

    ואם חשבתם שכאן זה נגמר אז ההפך הוא הנכון. אנחנו חווים גל של פניות עם בקשות לכל מיני פרויקטים שכולם עוסקים במאיר אריאל: יש רעיון למחזה המבוסס על כתביו מהספר החדש. יש יוזמה לתערוכה המבוססת על שיריו, יש יוזמה ליצירת סדרה המבוססת על חייו. על איזה אתנחתא אתם מדברים?

    עכשיו מתחיל להיות לי מאוד חסר מקום קבוע שיכול לארח את המפגשים והיוזמות האלו. מקום שאפשר להגיע אליו גם ללא קבוצה, מקום שישמר את המורשת.  כי מאז שאמא יצאה מהבית הגדול שבו גרה שהפך לסוג של בית מאיר אריאל, אין בית מאיר אריאל. וזה חסר לי, זה חסר לאמא, זה חסר לכולנו. אני מרגישה את גלגלי ההפקה מתעוררים…

    עכשיו דמיינו את הדבר הבא:

    המרכז לרוח ותרבות – בית מאיר אריאל

    להלן חזון:

    המקום הזה יכלול מספר חללים שבהם יתאפשרו מגוון פעולות:
    חדר ארכיון – שם ניתן יהיה לעיין בחומרים הסרוקים, לקרוא מאמרי עיתונות מכל השנים, לחפש חומרים לעבודות, לשבת בנוח להתחבר עם הכתובים.
    על קירות החלל המרכזי תוצג תערוכה שתכלול את רישומיו, כתבי היד, חומרים מעניינים מחייו ועוד. התערוכה תתחלף אחת למספר חודשים ותכלול גם יצירות של אמנים שיצרו ציורים ויצירות בהשראת מאיר אריאל.  החלל המרכזי יכלול בית קפה עם נשנושים.
    חדר למפגשים וסדנאות – בו יתקיימו מפגשי לימוד שיכללו גם את הגותו של מאיר אריאל אך גם סדנאות שונות מעולם התרבות והרוח. שיעורי כתיבה, לימודי נגינה ועוד.
    במקום יתקיימו הרצאות שונות, סדנאות חד פעמיות וגם קבועות, הקרנות של סרטוני וידאו מהארכיון המשפחתי, הקרנות סרטים מיוחדים ובחגים שונים יתקיימו אירועים, בסוכות תהיה סוכה וכו'…

    איך עד כה?

    אני רק אוסיף שבמקום יוכלו להתקיים השקות של ספרים, תערוכות של אמנים ואירועים מיוחדים.
    וגם, כמובן, שיהיה במקום הזה את הבר האדום…נראה מי מזהה מאיזה שיר זה…והבר הזה יפעל עם אופציה להופעות קטנות ואינטימיות.

    שלמות. נדרשים רק חמישה מיליון שקלים.

    חזרה למציאות. אני מכנסת ישיבה דחופה עם ההיגיון הבריא שלי, מזמינה גם את אומץ, יצירתיות ומקוריות.  חברים, האם הדבר אפשרי במציאות? הגיון בריא: את לא אמתית. אומץ: תירגע, יתכן ויש לזה התכנות. יצירתיות ומקוריות יחד: אנחנו על זה. אני: נכון יש הרבה עבודה אבל בתכלס אפשרי. הגיון בריא: את מבינה שזה חמש שנים מעכשיו כן? יצירתיות ומקוריות: תנוח, תכף תראה קסמים. אני: נו נהדר, זה יהיה מוכן לשנה 25 לזכרו של אבא.

    יצירתיות ומקוריות מנהלות דיון ער עם ההיגיון הבריא שלי על אסטרטגיות, גישות, יציאות לא מתוכננות ונזרקים לאוויר רעיונות שלא נפסלים על הסף, אומץ ואני יצאנו לסיגריה כדי לדון בלו"ז.

    חזרה למציאות באמת.

    אבל איזה כיף לעוף ככה על החלום הזה, אני רואה בדמיון את המרכז הזה, את הבית הזה קיים ופועל, אנשים יושבים בבר האדום, אנשים לומדים מאיר אריאל, אנשים מגיעים עם הילדים שלהם, אנשים לא שוכחים.

    זה החזון.

    להוריי מעולם לא היה בית בבעלותם, יוצאי קיבוץ שכאלה. אנחנו משפחה ללא הון עצמי או ירושה נחמדה. אני מפיצה עכשיו אדוות אופטימיות, קיים סיכוי טוב שהיא תגיע לאדם הנכון ואז דברים קורים. אני מאלו שמאמינות ביצירת מציאות ע"י מחשבה מספיק חזקה עקבית ונחושה. אז אני אמשיך לראות בדמיוני את הבית הזה קיים עד שיהיה קיים.

    מי שבעד, מוזמן לשתף את המסר לעולם.

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • שיעורי קרמיקה עם יניב וסאצ'ו – סטודיו "בארו" בפרדס חנה

     

    שלום לכולם,

    שמי יניב שסר, זוכר את עצמי כילד חוזר תמיד משיעור אמנות הביתה וממשיך לעשות את מה שלמדנו בכיתה. תמיד אהבתי ליצור וככל שהזמן עובר החשק רק עולה ועולה.

    עליתי ארצה בשנת 2003 בתכנית נעל״ה מצ׳ילה, יחד עם סצ׳ו שעלתה מארגנטינה עם אמא שלה לידה וכל המשפחה שלה.
    יחד הכרנו את עולם הקרמיקה, עולם שעד היום אני ממשיך לחקור, לבדוק וללמד אותו.

    לפני כמה שנים, הרגשתי צורך עמוק להקשיב לראש, ללב ולידיים שלי – אז הלכתי ללמוד אמנות בשנקר. זו היתה חוויה מדהימה שהעניקה לי ראיה ויכולות שניתן כמובן לממש גם בעולם הקרמיקה.

    אני חלק מצוות המורים שמלמדים בסטודיו ״בארו״ שבפרדס חנה (ברחוב הגאון 4) ואני רוצה להזמין אתכם למגוון השיעורים שיש לנו בסטודיו:
    – שיעור של שעה ורבע לילדים בגילאי 6 עד 8.
    – שיעור של שעתיים לילדים מגיל 9 ומעלה (שיעור בו ההורים גם יכולים להצטרף אם רוצים).
    – שיעור של שלוש שעות למבוגרים.

    השיעורים מתקיימים בימי שני, שלישי, רביעי וחמישי בסטודיו ברחוב הגאון בפרדס חנה.

    במסגרת השיעור ניתן לפסל, לצייר, לשבת על האובניים לקדר ולומדים עוד הרבה טכניקות אחרות.

    מוזמנים ליצור איתנו קשר

    לידה: 054-6899035
    יניב:  052-3263228


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית – צפריר בשן

     

    את הפוסט הזה אכתוב אני (רואי), כי הנחתום (צפריר) לא אוהב להעיד על עיסתו. אז ברשותו אעשה עיסה עם דברים שכתב על עצמו, קטעים מהספרים שלו, חוויות שלי מהסדנה שלו ועוד קצת תבלינים.

    צפריר כותב על עצמו

    "צפריר בשן גר בתל אביב, נשוי לאלה ואב ליונתן, מיה ואנה. הוא מרצה ומנחה סדנאות לכתיבה אפקטיבית.
    צפריר שימש כעורך ובעל טור אישי בעיתונים הארץ וגלובס. הוא הקים וניהל חברת ייעוץ אסטרטגי ויחסי ציבור והיה סמנכ"ל שיווק בחברת טכנולוגיה… עובד במה שהוא אוהב: כותב, מלמד ולפעמים אפילו אוכל צהריים עם הילדים".

    את צפריר הכרתי דרך הניוזלטר שלו, בו הוא מצליח לשעשע ולהיות מקורי ובו בעט (משחק מילים שמשעשע אותי), לתת אחלה של טיפים לכתיבה, בשפה קולחת וברורה (אימלה מה יגיד לי על הניוז הזה…). יש לו יכולת לכתוב על ריצה בצורה מעניינת! אל דאגה, לאו דווקא תתחילו לרוץ, אבל סיכוי טוב שהכתיבה שלכם תצא קולחת ומהירה יותר. בהמשך נתקלתי בספרים שלו "כתיבה אפקטיבית" ו"תכתוב תרוויח" וגיליתי איך אפשר להרוויח פעמיים, כי אלו גם ספרים כייפים לקריאה וגם נותנים ערך אמיתי לקורא (מישו אמר אפקטיבי?).
    את ההשלמה חוויתי על בשרי ולפטופי בסדנת "כתיבה אפקטיבית" שמצליחה בארבע שעות לגעת בדברים הכי חשובים לכתיבה משמעותית ומעניינת – והכי חשוב, בלי להירדם או להשתעמם באמצע.

    ולסיום סיומת, הנה עוד תקצור של מה שכתוב במאחורה של הספר "כתיבה אפקטיבית":

    "…כתיבה אפקטיבית משנה חיים. היא ההבדל בין פקיד למנהל, בין הצלחה עסקית לעוד כישלון אחד, בין אהבה נכזבת לרומן (רוסי) עב כרס…
    הכתיבה שלכם הפכה למה שמגדיר אתכם בעיני העולם… היא זו שתשתקף בתשובתו של לקוח, במבטו של הבוס, אפילו בחיבוק של בני הזוג שלכם.
    … שום דבר ממה שלמדתם בבית הספר לא הכין אתכם להשיג מטרות בכתיבה: להצחיק, לרגשף להעביר מידע, להניע לפעולה, לגרום לדברים לקרות, למכור…"

    השתכנעתם? קראו את הטור, לא השתכנעתם? קראו הכול מהתחלה… וברצינות – כל חודש יעלה כאן טור עם טיפים שווים ממש ולמי שלא רוצה לחכות חודש, מומלץ להירשם לניוז של צפריר ולקבל טיפים על בסיס יומי. מבטיח שזה מעניין. ואפקטיבי.

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
  • מהגינה של נמרוד ינואר 20 – מעשבים שוטים לסופר פוד חופשי

     

    סוף סוף יש גשם, החורף מביא איתו שפע ירוק והמון שמחה לגינה\חווה. כשעובדים ב״שיתופעולה״ עם הטבע (מושג מדהים של טליה שניידר האחת והיחידה) המחזוריות של העונות נכנסת גם לעבודה שלנו, וחודש ינואר הוא הזמן קצת לנוח להתרענן. היום הקצר עבר והגינה מתחילה להתעורר לחיים וכל מה שהשקענו בתחילת העונה מתחיל להניב שפע.

    לא רק שפע כמותי ואיכותי – אלה ובעיקר שפע מגוון. בדיוק כמו אצלנו ההולכים על שניים, המגוון והשונות הם החשובים באמת. ואתם יודעים מה, כמה מגוונים שלא יהיה השדה או הגינה שלנו, זה כלום מול המגוון האמיתי שמגיע לבד מהטבע. בעונה הזו עולים וצומחים בכל פינה המון צמחי בר, כשהם בערוגה שלנו, אנחנו קוראים להם ״עשבים״ – אבל למעשה לרבים מהם סגולות נדירות.

    אז הפעם כל הפוסט הוא סביב עשבים (או צמחי בר, הכול עניין של נקודת מבט 🙂

    לאחר שנאלצנו לדחות את אירוע הליקוט שלנו מיום חמישי שעבר (סערה, זוכרים?) השבוע הצלחנו לתפוס את היום האחרון של חנוכה עם בוקר חורפי מהמם וקיימנו את אירוע הליקוט והתרמה לשומרי הבית, והיה פשוט מדהים.
    70 משתתפים בכל הגילאים יצרו שבט קטן.
    מללללא ילדים בכל הגילאים קישטו את הגינה כמו פרפרים.
    נישנשנו (חובזות, כף אווז, סירפדים….). מרחנו כוכבית על עקיצות (אביבית לימדה אותנו שכוכבית יעילה פי אלף מכל פניסטיל ג׳ל לגירויים ועקיצות).
    חיסלנו ארגזי תפוזים.
    ובעיקר, זכינו ליום חורפי מהמם בשדה שופע.

    ובקשר לגשם? הוא הגיע בדיוק בזמן, ממש לקראת סוף הסיור. רגע קסום שבו התכרבלנו במחסה החדש שבשדה, התחממנו עם תה חם ושיחקנו עם הברד (כן כן, ברד!) שירד. עליו הילדים שמחו מאוד כמובן, החסה קצת פחות…

    מי שאהב את הרעיון של הליקוט וההתחברות לאדמה ישמח מהדבר הבא:

    לכבות פתיחתה הרישמית של עונת הליקוטים, הכרזנו על מנהג חדש,
    ״מלקטים בשני״לליקוט עצמי מודרך בגינה, בחינם! 

    בחודש הקרוב, ינואר, הגינה נפתחת ומזמינה אתכם כל יום ב׳ לליקוט סופרפוד טרי בריא ורענן.
    חובזה, גדילן, כוכבית, כף אווז, סירפד ועוד מלא חברים שיצטרפו במהלך החודש.
    איך זה עובד?

    מגיעים לגינה (רחוב מגד עד הסוף) בתאום מראש, מקבלים דלי והסבר קצר היכן ומה ניתן ומומלץ ללקט, הדגש הוא על צמחי בר מקומיים והאדמה תפתיע אותנו בטוח כל פעם במגוון אחר ולקחת הביתה מתנה כל מה שאספתם.
    אפשר לבוא אם או בלי ילדים.
    כדאי שנוכל לווסת את כמות המלקטים, הכניסה מותנית בתיאום מראש בהודעת וואטספ למס: 054-7776770

    ההודעה תכלול:
    שעת הגעה צפויה
    מס' משתתפים (מקסימום 5)
    טווח גילאים (מומלץ גיל 4 ומעלה)

    למי שרוצה באמת למצוא הפתעות ואוצרות, מוזמנים להצטייד בספר ״הטעם שבטבע״ של אביבית ברקוביץ האלופה (יש אצלנו בדוכן למי שרוצה).

    תודה גדולה ל Avivit Joti Bercovici על הדרכה נפלאה ועל לב רחב.

    ותודה לכל המשתתפים האלופים שהגיעו ותרמו תרומה מכובדת למטרה מקודשת
    -כל ההכנסות מסדנת הליקוט נתרמו לשומרי הבית כדאי שנוכל להמשיך לנשום כאן…. 

    #מהגינה לגנן:

    כאן הפינה לכל הגננים והגננות שביניינו – אם זה משק עזר או עציץ במרפסת, זו המקום בשבילכם – אז אם תרצו מוזמנים גם לשלוח לשאול או לבקש נושא מסויים.

    ונחזור לעשבים ה"שוטים", המעצבנים האלה..

    אז עכשיו הם רגע ״עשבים מעצבנים״  ולא ״סופר פוד מהטבע״.
    אם הזמן שלנו בגינה מוגבל, והעשבים בחורף ממשיכים להגיע כאילו משום מקום אפילו לאותה ערוגה שרק לפני שבועיים ישבנו עליה בשיא הסבלנות אנחנו צריכים להיות קצת יותר חכמים כדאי להצליח לאכול בסוף מפרי עמלנו. 

    בגינה אורגנית ואקולוגית אנחנו ״מנהלים״ מערכת, אנחנו לא באמת רוצים (או יכולים) לשלוט. אנחנו ״מנהלים עשבייה״, באנגלית זה יותר ברור – "We do weed management instead of weed control".

    מה זה אומר?

    קודם כל זה אומר צניעות ולהבין שכשאני רואה שדה ענק של חיטה בלי אף עשב שנובט יש כאן ״קסם״ כימי לא כל כך נחמד שדואג שזה יהיה המצב וש״איך שהוא״ רק הגידול ישרוד את הריסוס.
    זה אומר שתמיד היו ותמיד יהיו עשבים, והחוכמה היא איך במינימום עבודה נשיג את התוצאה הרצויה או המספקת עבורנו.

    איך עושים את זה בתכלס?

    הכלל הראשון והחשוב ביותר הוא להשתדל למנוע מהעשבים (בעיקר הסוגים המציקים לנו במיוחד) להגיע לשלב של הפצת זרעים. כל פעם שכזו שפספסנו זה אלפי מציקנים קטנים בעונה הבא. אז בין אם אתם מעדיפים לעשב כשכל הנבטים עוד קטנים, או רק את מי שגדל ומפריע לירקות שלכם – שימו לב לא לפספס.

    כלל שני – תזמון והתמדה מותאמים אישית. מתי לעשב זו שאלה שחקלאים וגננים מסוגלים לדבר עליה ימים שלמים, יש שמעדיפים ״לתפוס אותם קטנים״ מה שמאפשר לעבוד מהר והרבה פעמים גם להשתמש בכלי עבודה ידניים קטנים שמזרזים את העבודה, ולקבל ערוגות ״מתוקתקות״ וניצול מקסימאלי.  הבעיה – זה מצריך הרבה התמדה, גם אם ניקיתי ממש יפה, תמיד יבואו ״חברים״ חדשים.
    האסקולה השנייה תטען שזה המון עבודה מיותרת, ותכלס, נבטי עשבים לא מפריעים לגידול כל עוד הם קטנים ממנו באופן מובהק כך שהגידול חזק מהם – ואז נעשב לרוב פעם אחת כשבועיים אחרי השתילה ולאחר מכאן רק כאשר יופיעו בין החסות ״מפלצות״ שעולות מעל ומפריעות לגידול.

    כלל שלישי (ואחרון להיום) – know your enemy – בחרו את האויבים לכם כי יש המון, אבל לרוב ישנם כמה בודדים ש״מציקים״ לנו במיוחד. אם זה בגלל הצימוח המהיר, הפצת הזרעים, הקוצים או סתם מין מסויים שהשתלט לנו על הערוגה. כשמכירים את המציקן הספציפי, לומדים מהר מאוד גם היכן מתי ואיך לתקוף. חוץ מזה, אם אנחנו מתמקדים או נותנים יתר תשומת לב למציקן מסויים, ניתן גם את הקשוחים שבהם לרסן יפה מאוד תוך עונה או שתיים. אם אנחנו ״יורים לכל הכיוונים״ זה פחות אפקטיבי. יותר מזה, אם הזמן תגלו גם שיש כאלו שהם לא בעצם די נחמדים (כל עוד הם לא מגזימים…..:) 

    #מה שותלים עכשיו?

    בינואר פחות כבר שותלים, רוב שתילות החורף כבר מאחורינו, בהחלט אפשר להמשיך ולשתול ירקות חורף קטנים ובינוניים (קולרבי, שומר, סלק, תרד, מנגולד, סלרי)
    החורף אצלנו קצר ושווה לנצל אותו לנסות לגדל ולטעום מגוון זנים של חסה (אצלנו בחווה גדלים כרגע 8 זנים שונים…)
    כשהכול רטוב, זה הזמן לזרוע ישירות באדמה גזר, שורש פטרוזיליה, סלק ומגוון עלים.
    למי שיזדרז ניתן עוד להספיק לזרוע מחזור אחרון של אפונה.
    בחודש פברואר כבר ניכנס להכנות לקראת הקייץ. יהיה שמח.

    שיהיה חודש מלא שפע ומים והרבה חום בבית.

    מהגינה של נימרוד – חקלאות אקולוגית מקומית אורגנית

    איפה ומתי?

    דוכן הגינה נמצא ברחוב מגד 5 פרדס חנה (ממש בסוף הרחוב מימין)
    הדוכן פתוח:
    יום ב׳ 12:00-18:00
    יום ה׳ 10:00-18:00
    יום ו׳  8:00-13:00

    ניתן לבצע הזמנות מראש והארגז ימתין לכם (איסוף החל משעה לאחר הפתיחה) או פשוט להגיע.

    בנוסף לירקות תוכלו למצוא אצלנו מגוון מוצרים מקומיים אקולוגיים ואורגניים נוספים כמו דבש חופש, חומר ניקוי תוצרת בית, זרעים, דשנים, מוצרי קוסמטיקה ורפואית טבעית ועוד מלא הפתעות.

    הזמנות ומידע נוסף באתר: www.nimrod.bio

    להזמנות באפליקציה: FARMER

    לחנות הגינה בפארמר לחצו כאן – >  https://farmerdirecto.page.link/89T8 

    עמוד הפייסבוק שלנו : NimrodGarden

    054-7776770 נימרוד

    לקבלת עדכון שבועי (הודעה אחת לשבוע) על הסל המוזל ופעילויות נוספות מוזמנים להצטרף לקבוצה: https://chat.whatsapp.com/C2wSpvUhWkZGmtAAj09lPr


    להגיב
  • בעשור הקרוב…

     

    בערך בשנת 2010, עלה לי רעיון לסדרה בשם "ישראל 2020".
    הרעיון היה איך ישראל תיראה בכל מיני סיטואציות – חתמנו על הסכם שלום, ראש ממשלה ומפלגת שלטון חרדית, התקדמות טכנולוגית אדירה (מכוניות מעופפות וטלפורטר), ישראל שאחרי אסון טבע (רעידת אדמה וכו').
    כמו הרבה רעיונות אחרים ("Ideas are like assholes, everybody has one") לא יצא מזה כלום, נשאר רק הזכרון.
    אני זוכר בברינסטורמינג שעשיתי עם עצמי (שגם ככה יש שם סערות תדיר למעלה בראש) שממש דמיינתי תרחישי קיצון. ושוב מגלה כמה שהמציאות מורכבת יותר ותהליכים קורים לאט.

    מה שכן התחדד לי בעשור האחרון הוא הפער בין מילים למעשים. אצל פוליטיקאים במיוחד, אבל גם אצל "סתם" אנשים וכמובן גם אצלי. לכן תמיד אהבתי את המשפט "נעשה ונשמע" שהפירוש שלו עבורי הוא שהסיפור שלך יסופר בעקבות ואחרי המעשים שלך (ולא לפני).

    אז הנה אני משתטה ומעיז לנבא 10 דברים על העשור הקרוב, 7 + 3 דברים שהם בעיקר ווישפול סינקינג:

    1. מכוניות יסעו לבד ומי שירצה לנהוג יעשה זאת במקומות מותאמים. הילדים שלנו לא יצטרכו להוציא רשיון.
    2. התלות בנפט תרד משמעותית. חשבתי שזה יקרה קודם, אבל כוחות השוק עצומים. אנרגיות מתחדשות יהיו צורת האנרגיה הנפוצה בכל העולם, וגם בישראל.
    3. ההתמכרות שלנו לרשתות החברתיות והטכנולוגיה תגבר (אם בכלל יש לאן) ותגרום לאנשים לאבד את הזהות האמיתית שלהם. רבים ישתגעו מאי יכולת להבדיל בין מציאות למציאות מדומה.
      אל מול התהליך הזה תחל תנועת נגד של חזרה לפעם, ומעבר של הרבה אנשים מהערים החוצה.
    4. בהמשך ל-3 – תהליך שיבוט בני אדם יתחיל, ה-ד.נ.א. של תינוקות יתוקן כך שימנעו ממנו מחלות סופניות מצד אחד וניתן יהיה לקבוע את מראהו מצד שני. איברים ישוכפלו במדפסות תלת מימד ויחל השלב הראשון של יצירת אדם-מכונה.
    5. הפער בין עניים לעשירים יגדל. אלפי מיני חיות נוספים ייכחדו )-: אבל הסיבוב יתחיל, השינוי התודעתי והטלת הספק של יותר ויותר אנשים, יובילו בסוף לשינוי מנגנוני השלטון והחזרת השליטה לעם (אוי כמה שאני אופטימי… אין ברירה).
    6. יותר אסונות טבע והם עצמם יותר כבירים – ואז אולי נבין סופסוף שחדל להתעסק עם הטבע.
    7. תימצא תרופה לסרטן (ראו סעיף 2 בחלק הבא).

    ועוד שלושה דברים באמת טובים:

    1. העולם ייהפך ליותר ויותר טבעוני. תחליפי הבשר ומשבר האקלים יובילו לזה גם את האחרונים. הבשר ושאר המוצרים מן החי שאנשים צורכים ייוצר במעבדה – ומיליוני דונמים של שטחי גידול לתעשיית הבשר ישנו ייעוד.
    2. לגליזציה בכל העולם. על אותם שטחים שהתפנו יגודל קנאביס לאינסוף שימושים. בראשם תרופה לסרטן.
    3. יהיה לי בית ללא משכנתא…

    יאללה 2020 תפדלי…

    (בתמונת הנושא: הנוף מאחת המרפסות של ביתי)


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 11 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור העשירי – מתחת למכסה המנוע – על שוחד, תודעה והדרך לשחרור]

     

    האם "האני" שאנו חושבים שהוא אנחנו באמת אנחנו?
    או שאולי קיים "אני" עמוק יותר, חכם יותר, מסופק יותר?

    לכאורה נדמה שהתשובה לשאלה "מי אני?" היא פשוטה.
    חלק מהאנשים ישיבו: "האני זה הגוף והמוח שלי. זו הזהות והאופי שלי. האני זה השם שלי."
    במישור מסוים תשובה כזו היא נכונה.
    במוח (ואולי בחלקים נוספים בגוף) שוכנת התודעה הפיזית שלנו. הפסיכה (psyque) שהיא אוסף הפעילויות המנטליות והרגשיות, והחיבור בינה לבין מה שקרוי "הנשמה" (או האני הנצחי, החלקיק האלוהי וכ"ו) השתרש מאד בהבנה המקובלת של מושג "האני".

    ניתן לראות את ההקבלה התרבותית הזו בהגדרה שנתן המילון המקוון "Urban dictionary" למילה Psyque:

    Psyque
    The psyique is used to refer as "the soul" or spirit of a person, in other words the mind.

    הפסיכה
    המילה "פסיכה" משמשת לתיאור הדבר הקרוי "נשמה" או רוחו של אדם, או במילים אחרות "התודעה".

    וגם ההגדרה הזו של המילון נכונה במישור מסוים.
    אבל, וזה אבל משמעותי, ההתייחסות המערבית המודרנית לנושא התודעה או הנשמה שונה בתכלית השינוי להתייחסות בתורות המזרח.

    ההתייחסות המזרחית למונח תודעה, או התשובה לשאלה "מי אני", כפי שהיא מוצגת במדע המזרחי, מניחה את קיומם של "שני" אניים "שונים".

    "האני" הראשון הוא הפסיכה. כל אותם תהליכי מחשבה, רצייה, תשוקה, היפגעות, שכלתנות והישרדות הפועלים בתוכנו כל העת, אפילו בזמן שבו אנו ישנים.
    זהו "האני" שהמדע והפסיכולוגיה מכירים בו.
    "האני" שמרבית האנשים מזהים בו את עצמם.

    המונח המשמש לתיאור "האני" הראשון הזה הוא: "Antahkarana".
    'הסיבה הפנימית' בסנסקריט או בלעז "המיינד".

    מיינד זה, לפי המדע המזרחי, מחולק לארבעה אספקטים (חלוקה שנוצרה לנוחות, רק לשם החקירה, הוא לא באמת מחולק פיזית לארבעה חלקים):

    1. מאנאס
    2. צ'יט
    3. אהנקרה
    4. בודהי

    Manas
    החלק הזה בתודעה שלנו הוא כלי איסוף האינפורמציה וקבלת הרשמים מהחושים. זה "השער" אם תרצו. התחנה הראשונה בדרך פנימה ל"מלך בארמון".

    Chitta
    הצ'יטה מאחסנת את הרשמים שהתקבלו ורושמת אותם. היא מקטלגת אותם לשלוש קטגוריות:

    1. רשמים "נעימים, רצויים, מגינים, מזינים וכ"ו
    2. רשמים "מסוכנים, אסורים, לא נעימים, דוחים וכ"ו
    3. רשמים נייטרלים, שלא ניתן לשייך אותם לאחת משתי הקטגוריות האחרות.

    הצ'יטה היא השומר בשער המוביל לחצר הפנימית של ארמון התודעה. היא האספקט ההישרדותי בתוכנו.

    Ahankara
    האגו. המקום שבו החוויות והרשמים "נצבעים" בצבעי השייכות. האזור שבו מה שמתקבל דרך החושים משוייך לעצמי. כאן המילה "לי" מתווספת לקופסאות הרשמים המאוחסנות במחסן: "נעים לי" או "לא נעים לי".
    זה המקום הכי מזוהה עם "העצמי", עם הפסיכה.
    זו החצר הפנימית של הארמון, ממש קרוב למגדל המלך עצמו.

    Buddhi
    זהו "המלך". זה האזור שבו מתבצע תהליך הבחירה, ההחלטה, השפיטה, הבחינה. זה המקום שבו מתבצעות החלטות טקטיות בהתאם למידע שהתקבל ממחלקות "המודיעין".
    כאן מוחלט האם "לברוח מהסכנה" או "להצטרף לחגיגה".

    אם כך, זהו התיאור הכולל של הפסיכולוגיה של האדם. כל אותן פונקציות ואספקטים המובילים לבניית האישיות.
    לאישיות זו יש שם, והוא ניתן לנו בלידתנו יחד עם אוסף שלם של הגדרות עצמיות: יהודי, מוסלמי, נוצרי, חכם, טיפש, עשיר, עני, מצליח, מצחיק, דכאוני וכ"ו.
    ההגדרות הללו התווספו אלינו בעזרתם של הורינו, החברה וחיזוק עצמי של ההגדרות על-ידינו, בהתאם לפעולת האנטאקראנה, או המיינד.

    אז האם זהו "האני"?

    "כן!" אומרת הפסיכולוגיה המערבית.

    "לא ולא!" אומר המדע המזרחי.
    מעבר לכל הטררם הזה, על צבעוניותו הרבה, קיים "אני" "אחר".
    והוא הנשמה האמיתית שאנחנו, הוא "העצמי".

    אטמה – הנשמה
    המונח ATMA במזרח מתאר את מושג הנשמה.
    בצורה מאד כללית, ישנן שתי נקודות מבט פילוסופיות-רוחניות במזרח:
    Advaita vedanta ו-Dvaita.

    האדואיטה וודאנטים אומרים שהנשמה היא אוניברסלית, כללית. כל מה שקיים – מגרגר החול הקטן ביותר ועד לכוכבים הרחוקים ביותר, כולל כל מיני בעלי החיים והצמחים כמובן, הוא אחד.
    לפי הסתכלות זו, אין הפרדה בין חומר לאנרגיה, נשמה פרטית או כללית, אדם ואלוהים.

    בין המורים הגדולים לאדוואיטה וודאנטה נמצאים ענקי רוח כמו:
    שרי רמאקרישנה פראמהמסה, רמאנה מהארישי, סוואמי ויווקננדה, ניסארגאדאטה מהאראג'.

    הדרך להגיע לחווית האחדות לפי הוודאנטים היא על דרך ההחסרה, בעזרת חשיפה, או ניקוי של ה"לכלוך" שמסתיר את בוהק הנשמה השלמה תמיד, מוארת תמיד ושמעולם לא "עזבה את הבית".

    הוואדאנטים אומרים שלא ניתן להתפתח למהות שלמה, כי מהותנו כבר עכשיו שלמה. מה שצריך זה להבחין במה שלא אמיתי בתוכנו, כל מה שיש לו קיום זמני כמו המחשבות, הרגשות וכ"ו ומה שישאר לבסוף תהיה חוויית השלמות והאחדות. מצב מיסטי שנקרא Yoga – אחדות.

    הדוואיטים מחלקים את הנשמה לשני חלקים: החלק הפרטי, האינדוודואלי שנקרא מJivatma והחלק האוניברסלי שנקרא Paramatman – אלוהים.
    הם אומרים שמטרתה האולטימטיבית של הנשמה, הסיבה שבגללה היא הגיעה לעולם, היא להתפתח לעבר שלמות וכך לבסוף להיטמע באחד.
    לפי הדוואיטים הנשמה הפרטית זקוקה ל"תיקון" ודרך גלגולים רבים מספור היא לבסוף, ולאחר עבודה קשה במיוחד, מתעלה ומגיעה לשלמות.

    למעשה ההבדל העיקרי בין השיטות מסתכם בזה: הפילוסופיה הוודאנטית אומרת שהנשמה כבר עכשיו שלמה ומוארת, במצב אחדותי עם האחד ולמעשה לא ניתן להפריד בין השניים, כי הכל היא מציאות אחת. אי-דואליות.
    הפילוסופיה הדוואיטית אומרת שישנה חלוקה בין הנשמה הפרטית לנשמה האוניברסלית, כלומר דואליות, ושמטרת הקיום עלי אדמות הוא להתפתח כלפי שלמות.

    אז מי אתה?
    ומי זו את?

    האם אנחנו זה הגוף, על שלל מערכותיו המורכבות?
    או אולי האספקט החושב שבנו הוא הוא "האני"?
    אולי הרגש הוא בכלל מושב "האני"?

    היוגה ככלי להכרת העצמי

    היוגה היא תהליך שבו חוויית "האני" הולכת ונהיית ברורה יותר ויותר. הטכניקות והתרגילים היוגים כולם מכוונים להשגת המטרה הזו: הכרת וחוויית "האני".

    בגישת התרגול האטה-יוגה, המתרגלת מתחילה מהגוף הפיזי: היא מותחת ודוחסת את הגוף, מחזקת ומאמנת אותו. אברי הגוף מתחילים לציית לתודעתו של האדם – ולהשתנות, להתרכך ולהתמסר.

    תנוחות היוגה

    לתנוחות היוגה, האסאנות, יש שני תפקידים עיקריים.
    האחד, לייעל את תפקודו של הגוף ולהביא אותו למצב של בריאות אופטימלית.
    התפקיד השני הוא לשמש כשער שדרכו המתרגל עובר בדרך להכרת מי שהוא באמת.

    הרפיה נכונה של הגוף בזמן עשיית האסאנות, מחדדת את התחושות הגופניות, כוח הריכוז, האיצ'ה-שאקטי, מתחיל להיות מופנה פנימה יותר ויותר. ההפרעות המנטליות מתחילות להתרחק זו מזו, קצב ההופעה שלהן מואט, והפער שביניהן מתחיל להיות ברור יותר ויותר.

    מרבית האנשים חושבים שהם זה הגוף. כלומר, שהיישות הזו שנקראת אדם היא למעשה אוסף של תפקודים מכאניים, שעליהם מפקד המוח.

    לתפיסתם, אם נכרות יד או רגל, נהיה פחות "אני". ואם יקצצו את שתי רגליה ושתי ידיה של חווה, תחושת האני שלה תהיה פחותה במחצית.

    זה כמובן לא המקרה.

    אנשים שאיבדו את שתי ידיהם ורגליהם אינם מרגישים נחותים או חסרים מאנשים "שלמים".
    תחושת האני שלהם לא הצטמצמה או פחתה בגלל אובדן איבריהם.

    ההבנה הזו היא תחילתו של השחרור מההזדהות עם הגוף כמי שנותן חיים וקיום לתחושת "האני". האדם מתחיל להבין ש"האני" שלו, מה שזה לא יהיה, הוא לא הגוף.

    פראניאמה – טכניקות הנשימה של היוגה

    אם האני זה לא הגוף, האם האני אלו הן המחשבות והרגשות?
    העולם הפסיכו-מנטלי-רגשי שסוער בתוכנו כל הזמן?

    כשהשאלה הזו עולה, והאדם מתחיל להפנות את תשומת הלב לתנועות המנטליות שבתודעתו, הוא עובר לשלב הבא באימון: האימון בריכוז בתנודות הפנימיות של ההכרה.

    כאן נכנסת לפעולה הפראניאמה, טכניקות הנשימה של היוגה, ככלי לעידון הריכוז והשקטה של תנודות ההכרה והדחפים העצביים.

    הריכוז בנשימה מלמד אותנו להתבונן בשינוי מבלי להיות מעורב בו. תנועת הנשימה, ההתמלאות וההתרוקנות, תחושת האוויר שנכנס ויוצא הם נקודות עוגן להעמקת הריכוז.

    התוצאה של תרגול טכניקות הנשימה, העמקת ההרפיה ועידון הריכוז יביאו את המתרגל אל המדיטציה.

    מדיטציה

    המדיטציה מתחילה במקום שבו המחשבות מסתיימות. והיא ממשיכה את דרכה של המחפשת הרוחנית לעבר הכרת העצמי.

    המתרגלת יושבת ללא ניע במשך זמן הולך ומתארך ופשוט מנסה להיות נוכחת להכל. לכל מחשבה שעולה, לכל תנועה של ההכרה.

    הפלא שמתרחש, הוא שההתבוננות במערך הפיזי והמנטלי שבתוכנו, יוצרת בעצמה השקטה של אותו מערך. הרעש הפנימי: המחשבות, הרגשות, הפחדים והתשוקות מתחילים קצת להאט ותחושת רווחה וצלילות מתחילה להיווצר.

    ברגע שנוצרת צלילות, ולו חלקית וזמנית, נוצרת האפשרות להפסקת ההזדהות עם המערך המנטאלי-פסיכו-רגשי.

    ההסבר וההגיון פשוטים וברורים: אם קיים רגע, ולו הקטן ביותר, שבו קיימת תחושת ה"אני" בלי שום מחשבה או רגש, אזי האני אינו יכול להיות המחשבות או הרגש. אם ישנה התבוננות על משהו, הוא בהכרח נפרד ממי שמתבונן עליו.

    כאשר חווית השקט מתבהרת, מתחילה להיווצר הפרדה בין האובייקט לסובייקט. האובייקט הוא כל דבר שנתפס בעזרת ההכרה, והסובייקט הוא ההכרה עצמה.

    להיפרד כדי להתחבר

    תהליך ההיפרדות מהמציאות הנתפסת הוא תהליך ההתחברות למציאות "פנימית", שהיא למעשה התשתית שבזכותה המציאות "החיצונית", הנתפסת, יכולה להתקיים.

    חווית המתרגל את עצמו כנפרד מהמחשבות, מהרגשות, או למעשה מכל דבר שעליו הוא מסתכל היא חווית השחרור וההארה שעליה התורות המזרחיות כולן מדברות.

    ההכרה שה"אני" הוא לא דבר שניתן לתפוס אותו או לראות אותו ושהדרך היחידה להבין מהו היא דרך הבנת מהו לא, היא שלב חשוב מאוד בדרך להכרת העצמי ולתשובה לשאלה "מי אני"?…

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
Close