מהעולם

  • 'כותבת בדיו לבנה' (6) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור החמישי של צילה – החיבור מחדש אל האם הגדולה]

     

    כשסבתא שלי הגיעה לגיל שמעבר לזמן, היא אמרה לי:

    "צילה ג'ון, סיפורים הם תרופה. תספרי אותם במינון הנכון.

    פעם היינו נאספים סביב הכּוּרְסִי [קמין פחמים], שותים צָ'אי ומספרים סיפורים. היום אנחנו אבודים. תספרי לנו על האהבות שלנו. על החתונות שלנו. על הלידות והמיתות שלנו. על המסעות שלנו. על המשאלות שלנו. סיפורים הם תרופה לדַרְדֶ-י דֵל [כאבי הלב] שלנו".

    בילדותי גרתי בצל קורתם של סבי וסבתי האפגאנים בשכונת עמישב בפתח-תקוה. סבא משיח – מִיתִּי, היה סוחר זוטר ומרפא בקרב שבטי הפאשטונים באפגניסטן, וסבתא מַחְ'בּוּל הייתה נָאנְוֶה -אופת לחם.
    בשנים האלו נחשפתי לשפת הדָרִי (השפה האפגאנית), פתגמים, שירת נשים וסיפורי חכמה ודרך. הייתי עדה לטקסי ריפוי ולטקסי נשים כמו טקס 'הנזיד האדום' לנערה מתבגרת וטקסי 'הנזיד הלבן' לאישה בשלב הבתר-פריון. לתבשילים המסורתיים ולניחוחות התבלינים ובעיקר לשפת החלימה של הנשים.
    הנשים הקשישות במשפחה שלי לא ידעו קרוא וכתוב. הן לא כתבו בדיו שחורה, הן כתבו בחלב אם, בחוטי משי בשלל צבעים, ובתבלינים.

    במקל של קינמון הן כתבו ברכות, באניצי זעפרן הן כתבו נוסחאות ריפוי, בשורשי זנגוויל הן כתבו לחשים של אהבה ובמקל של כורכום הן כתבו קינות.

    לספר הביכורים שלי קראתי, 'כותבת במקל של כּורכּום' (קָלָם סָר מִיכּוּנַם אַז זַרצ'וּבֶּה). זהו פסוק פתיח מתוך קינת אישה על אימה או סבתה.
    את הקינה שמעתי לראשונה מפי דודתי בְּרוּכָה שקוננה על לכתה של אמה, סבתי מַחְ'בּוּל שאצלה גדלתי.
    וכך היא קוננה (תרגום משפת הדָרִי -השפה האפגאנית):

    אֲנִי כּוֹתֶבֶת בַּמַּקֵּל שֶׁל כֻּרְכּוּם.
    עַד מָתַי אֶשָּׂא אֶת הַסֵּבֶל?
    עַד שֶׁאֶרְאֶה אֶת הָאוֹר שֶׁלָּהּ.
    הוֹי, סֵבֶל עַד מָתַי אֶשָּׂא אוֹתְךָ?
    חֲצִי מִמֶּנִּי לֹא נִשְׁאַר.
    הַסֵּבֶל עַד מָתַי?
    גַּעְגּוּעַי אֵלַיִךְ
    נָזְלוּ בִּדְמָעוֹת עֵינַי.

    שלושה ירחים אחרי ששמעתי את הקינה מפי דודה בְּרוּכָה והקלטתי את ההנגנה הלירית שחזרה שוב ושוב, דודתי הלכה לעולמה.

    מני אז אני מקוננת בשפת סיפורי הנפש על לכתן. אותם סיפורים שהן השאירו לי כצוואה רוחנית.
    את אסופת הסיפורים הקצרים שאיגדתי לספר, 'כותבת במקל של כורכום', כתבתי בהשראת החיים עם סבי וסבתי. סיפורים ששמעתי מהנשים הקשישות של המשפחה ומתוך ראיונות עם נשים אפגאניות במהלך חמש עשרה שנות עבודת שדה במחקר על עולמה של האישה האפגאנית. וכל אשר נרקם בצבעים המדומיינים של סיפוריי. אסופת הסיפורים מגלמת את הפואטיקה של הנשים ואת חכמתם של זקני וזקנות השבט כמו גם את תרבותם של יהודי אפגניסטן.

    כיום אני יושבת עם נשים בהר מתחת לעצי האורן, סביב מדורה וניחוח של תה מרווה ותמרים ומספרת סיפורים. מתאמנת על המינון הנכון. 'סיפורים הם תרופה', שבה ואומרת סבתי. מילותיה מהדהדות בתוכי כמו הרוח באוושת העצים החולמים.

    מניחה כאן שלושה סיפורים בהשראת סבתא מַחְ'בּוּל שלי.

    שלוש כנריות

    "כשאבא שלי חזר מקַנְדָהָאר הוא הביא לי שלוש כנריות בפעמון נצרים," סבתא מספרת לי בשפה שלה ומונה אותן אחת אחת.
    "כנרית אחת בשביל שאלמד שירה, כנרית שנייה בשביל שאהיה מספיק אמיצה לעוף מהכלוב, וכנרית שלישית בשביל שאלמד את אומנות המגע. ואז אבא שלי הניח בכפות ידיי את הכנרית השלישית, שארגיש את פעימות הלב שלה. כשאבא שלי מת הן בכו ועפו לדרכן."
    סבתא ממשיכה לספר לי ושואלת אותי בשפה שלה: "ראית פעם דמעות של ציפורים?" אני מביטה בה ואוספת את דמעותיה בכף ידי הקטנה. ובכל דמעה משתקפת ציפור שיר קטנה מקנדהאר.

    סודות של ריפוי

    אני נושמת את הריח שלה, ריח של כמון ודבש. היא יושבת על השטיח ובין רגליה ההוֹוַנְג-דָסְתֶה [עלי ומכתש]. אני יושבת מולה ובידי מגש וחופנים של תבלינים. היא עורמת את הזִירֶה סָבְּז [כמון] אל תוך כלי הנחושת וכותשת בקצב של דהרת חמורים.
    "בידיים שלנו, הנשים, יש סודות של ריפוי," היא אומרת וסופרת בקצב הולם: יַכּ, דוֹ, סֶה, צְ'הָאר, פָּאנְג' [אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש]. אני שומעת את שיירת החמורים העמוסים סלי תבלינים פוסעים בקצב באחד מנתיבי המשי של ארץ ילדותה. "בידיים שלך, דוֹחְ'תָּר [ילדה], תכיני תרופות, בידיים שלך תחבקי, בידיים שלך תכתבי, בידיים שלך תתפללי."
    אני מביטה בידיים הזקנות שלה החופנות מהמגש שבידי זָרְצ'וּבֶּה [כורכום], והיא ממשיכה לכתוש. "אם החמורים שבארצי ידעו לשאת את חכמתם של התבלינים ואת ניחוחם, את, דוֹחְ'תָּר, תלמדי לדעת שבידיים שלנו, הנשים, יש הרבה סודות".

    בישול זה כמו תפילה

    סבתא מלמדת אותי לבשל אָש-י פְּלָאוּ [נזיד] בסיר הנחושת שלה. אני נוטלת מהשק חמישה חופנים מלאים של אורז. סבתא מורה לי לעצום עיניים ולהרגיש את האורז. "יש להם נשמה," סבתא מעירה לי, ואני חשה דגדוגים בכף היד.
    "עכשיו ברכי גרגיר גרגיר ושטפי במים," ממשיכה סבתא להורות לי.
    "אבל זה ייקח לי כל החיים," אני מנסה להתנגד.
    "אז כל החיים תמייני גרגירי אורז ותשטפי אותם תחת הברז."
    סבתא לא מאבדת אף פעם את הסבלנות שלה. להפך, הסבלנות דבקה בה באמונה שלמה. סבתא חותכת גזרים לרצועות דקיקות ומפלחת באטיות כיפות של חבושים, וממשיכה ושולפת אניצים מבשר הצימוקים, ובמיומנות היא בוחשת בסיר בצלצלים בשמן שומשום וזורה קינמון ומלח ומבקשת ממני לשפוך את חופני האורז כמו נחל מפכה, וכבר שעה היא מכינה את סיר האָש-י פְּלָאוּ בעיניים עצומות. וכשהיא עורמת הכול לסיר וסוגרת את המכסה, היא פוקחת את עיניה ומתבוננת בתשומת לב על להבות הכירה המלחכות את תחתית הסיר.
    "בישול זה כמו תפילה," סבתא אומרת לי.
    ובלי לדעת למה אני עונה לה "אמן" ופורצת בבכי.

    מתוך: 'כותבת במקל של כורכום'.
    [הצילום מתחילת דרכי כמספרת סיפורים.]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • כל מה שלא ידעת על אינטיליגנציה מלאכותית והאלגוריתם שאל בשבילך…

    [תרגום של מתי מריאנסקי לפוסט של פרנסואה שולה – מתוף דף הפייסבוק המרתק "עליית המכונות"]

     

    העולם שלנו מעוצב באופן ניכר ע״י שתי מגמות ארוכות טווח: אנחנו צורכים ויוצרים מידע ברשת, בבית ובעבודה, והחיים שלנו הולכים ועוברים לשם. באותו הזמן, האינטליגנציה המלאכותית הולכת ונהיית חכמה יותר ויותר.
    שתי המגמות האלה נפגשות באלגוריתמים שקובעים את צריכת המידע שלנו: אלגוריתמים אטומים שקובעים יותר ויותר איזה מאמרים נקרא, עם מי נהיה בקשר, את הדעות של מי נקרא, מי יענה לדברים שאנחנו כותבים.

    אחרי הרבה שנים של חשיפה אלינו, האלגוריתמים האלה שאוצרים את המידע עבורנו, נותנים למערכת ששולטת עליהם כוח משמעותי להשפיע על החיים שלנו, ולקבוע למה אנחנו עשויים להפוך. ככל שאנחנו מעבירים יותר מהחיים שלנו לממלכה הדיגיטלית, אנחנו הופכים יותר פגיעים לשליטים של הממלכה הזו: האלגוריתמים.

    אם פייסבוק יכולה להחליט, במהלך תקופה של שנים רבות, איזה חדשות תראה (אמיתיות או מזויפות, לא משנה), איזה סטטוסים פוליטיים תראה, מי יראה את אלה שאתה כותב, אז פייסבוק שולטת למעשה על האמונות הפוליטיות ועל תפיסת העולם שלך.

    כל זה לא ממש חדש. הרי ידוע שפייסבוק הריצה מאז 2013 סדרה של ניסויים שבהם הודגמה בהצלחה היכולת לשלוט על מצב הרוח וההחלטות של משתמשים ללא ידיעתם ע״י כיוונון של תוכן הפיד שלהם, ובנוסף גם לחזות את ההחלטות העתידיות שלהם.

    בקיצור, פייסבוק יכולה, בעת ובעונה אחת, גם למדוד כל דבר אודותינו, וגם לשלוט במידע שאנחנו מקבלים. וכשיש לך אפשרות לקרוא גם את תפיסת המציאות וגם את פעולה הנוצרת ממנה, אז יש לפניך בעיית AI קלאסית. ואתה יכול עכשיו לבנות לולאת אופטימיזציה להתנהגות אנושית. לולאה של למידת חיזוק (Reinforcement learning).
    לולאה שבה אתה צופה במצבה הנוכחי של המטרה שלך, ומכוון בזהירות את המידע שאתה מאכיל אותה, עד שאתה מצליח להוציא ממנה את ההתנהגות ואת הדעות שרצית.

    חלק רציני מהשדה של מחקר אינטליגנציה מלאכותית (ובמיוחד החלקים שפייסבוק משקיעה בהם) עוסק בפיתוח אלגוריתמים שיכולים לפתור בעיות אופטימיזציה כאלה באופן היעיל ביותר. לחבר את שני צידי הלולאה הזו ולהשיג שליטה מלאה על התופעה שבה אנו עוסקים. במקרה הזה, שליטה עלינו.

    וזה לא כל כך קשה, כי המוח האנושי פגיע במיוחד לדפוסים פשוטים של מניפולציה חברתית. בזמן שחשבתי על זה, כבר הכנתי לעצמי רשימה קצרה של דפוסי התקפה פסיכולוגיים שיכולים להיות אפקטיביים באופן הרסני. חלקם נמצאים בשימוש כבר זמן רב בתעשיית הפרסום (למשל חיזוק חברתי חיובי או שלילי), אבל באופן חלש ולא ממוקד. אם נסתכל על זה מנקודת מבט של אבטחת מידע, נוכל לקרוא להם ״נקודות תורפה״: אפשרויות ניצול (exploites) שיכולות לשמש אותנו כדי להשתלט על מערכת כלשהי.

    ובמקרה של המוח האנושי, נקודות התורפה האלה לעולם לא יתוקנו – הן פשוט האופן שבו אנחנו פועלים. הן בתוך ה-DNA שלנו. הן הפסיכולוגיה שלנו. ברמה האישית, אין לנו כל דרך פרקטית להגן על עצמנו ממישהו שינצל את נקודות התורפה האלה.
    המוח האנושי הוא מערכת סטטית, פגיעה, שהולכת למצוא את עצמה תחת התקפה מתגברת והולכת של אלגוריתמים של בינה מלאכותית, שילכו ויהפכו חכמים יותר ויותר. ויהיה להם מבט מגבוה על כל מה שאנחנו עושים, כל מה שאנחנו מאמינים בו, ובאותו הזמן ממש גם שליטה מלאה על המידע שאנחנו צורכים.

    חשוב להגיד, שליטה המונית על אוכלוסיה – ובמיוחד שליטה פוליטית – המושגת מהצבת אלגוריתמים כדי לקבוע איזה מידע נקבל, אינה מצריכה רמה גבוהה במיוחד של אינטליגנציה מלאכותית. לא צריך כאן ישות סופר-אינטליגנטית, מודעת-לעצמה כדי להוות איום חמור.

    אז אם שליטה המונית באוכלוסיה אפשרית כבר היום – בתאוריה לפחות – אז למה עדיין העולם לא הגיע לקיצו? אני חושב שהסיבה היא שאנחנו עדיין די גרועים בעסק הזה של AI. אבל זה עשוי להשתנות. תבינו, צוואר הבקבוק כאן הוא היכולות הטכנולוגיות שלנו.

    עד 2015, כל האלגוריתמים למיקוד (Targeting) פרסומות, לרוחב כל התעשייה, עבדו באמצעות רגרסיה לוגיסטית פשוטה. למעשה, זה נכון במידה רבה אפילו היום: רק השחקנים הגדולים ביותר עברו למודלים מתקדמים יותר.

    זו הסיבה שכל כל הרבה מודעות שאנחנו רואים כל היום ברשת לא קשורות לכלום. אין בהן שום תחכום. ובאותו האופן, הבוטים במדיה החברתית שהופעלו ע״י מדינות עוינות כדי להשפיע על דעות הציבור הכילו מעט מאוד אינטליגנציה מלאכותית, אם בכלל. הם פרימיטיביים לחלוטין.
    בינתיים.

    האינטליגנציה המלאכותית התקדמה במהירות רבה בשנים האחרונות, וכל הקדמה הזאת מתחילה רק עכשיו לעבוד באלגוריתמים למיקוד פרסומות ובבוטים לרשתות חברתיות. רק בסביבות 2016 החלה הלמידה העמוקה להכנס לפיד החדשות ולרשתות הפרסום. פייסבוק השקיעה בכך השקעה עצומה.

    מי יודע מה יבוא עכשיו? זה די מדהים לראות את ההשקעה הענקית של פייסבוק במחקר ופיתוח של אינטליגנציה מלאכותית, עם המטרה המוצהרת להיות המובילה בתחום. מה כל זה אומר לכם? מה היית עושה עם כל זה אם המוצר שלך הוא פיד החדשות?

    נמצאת לפנינו ישות רבת עוצמה שבונה פרופילים פסיכולוגיים מדויקים ופרטניים של יותר משני מליארד אנשים, שמריצה ניסויי ענק במניפוליציה התנהגותית, ושמתכוונת לפתח את טכנולוגיית הבינה המלאכותית הטובה ביותר בעולם


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (5) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור הרביעי של צילה]

     

    "אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֵיךְ לָלֶדֶת.
    הַגּוּף זָכַר וְיָדַע."

    בעת שאנחנו יושבות על ה'משבר' – מושב היולדת, אנחנו יולדות גם את עצמינו. הגוף זוכר ויודע. אז איך זה שישנן נשים שבעת הלידה הן מאבדות את החיבור עם האם הגדולה וכבר אינן מאמינות שהן תוכלנה ללדת ללא אבחת הסכין או המלקחיים או כיפת הוואקום.
    הייתי אחת מהנשים האלה. אחת שבאה לראשונה לחדר הלידה עם חלום שהתפקע. מיר'צה אליאדה אמר בזמנו שחניכה היא לידה, מוות ולידה מחדש. הלידות היו בעבורי מסע של חניכה ואם אדייק יותר אזי אומר שהלידות היו בעבורי שיעורים בחיבור ובהיקרעות שלי מעצמי ושוב חיבור עם תובנות ושוב. מחזוריות מעייפת ומפליאה כאחת. אחרי כל אחת משלוש הלידות שעברתי, שבתי הביתה פצועה. לקח לי זמן לאחות את הרקמות הפצועות, לא רק של הגוף, גם של הנפש. עד הלידה הרביעית שבה שבתי אל שוררות הלידה. כן, יש דבר כזה – ללדת מתוך תודעת השירה עם דולה שהיא חיית טוטם.

    במהלך עבודה השדה שערכתי עם הנשים האפגאניות הן סיפרו לי על הלידות שלהן. ועל המיתות הקטנות והגדולות שהן חוו בעת הלידה. נשים שהיו על סף המוות בעת לידתן, החלימו והפכו בעצמן לתומכות לידה לחברותיהן. הדולות כונו בשפת הדָרִי, בֶּצֶ'ה בָּעָ'ל כּוֹן – הנשים החובקות את היילוד והיולדת. הנשים ילדו בביתן על החֶ'שְתְּ שזהו המושב של היולדת. המָאמָא היא זו שיילדה את האישה ההרה בתמיכתן של הנשים החובקות.
    במהלך ירחי ההיריון, הנשים ערכו לאישה ההרה את טקס הפּוֹלָאד פַּנְג'וּנוֹן – טקס ההגנה לאישה ההרה.
    בטרם עריכת הטקס, הנשים כיירו יחד עם האישה ההרה כלי קיבול מחמר. לאחר הצריפה הן מלאו את הכלים בדגן ובקטניות; חיטה, שעורה, אורז, מש, שעועית, עדשים, פולי חמצה וברכו את האישה ההרה בפריון טוב וביבול מבורך. לאחר מכן הן ישבו סביב כירת הבישול ובישלו את 'נזיד האישה ההרה' שהותקן מדגנים, קטניות, שורשים ותבלינים מחזקים. במהלך הטקס עמדו הנשים במעגל. במרכז המעגל ישבה האישה ההרה על גבי החֶ'שְתְּ – המושב של היולדת, ובינות רגליה קדירת הנזיד. על מנת לא לזרז באופן מאגי את הלידה הן הניחו על מושב היולדת כרית משי רכה הרקומה בציפורי הסִימוֹרְגְ. הנשים ארגו מצמר תיק רפואה ולתוכו הכניסו קמעות הגנה ליולדת, אבני קריסטל, זרעים נרקוטיים, בשמי הרחה, שמני גוף טבעיים, ספרי תפילות זעירים וחגרו למתניה של האישה ההרה. לאחר מכן כל אחת מהנשים החזיקה חישוק עשוי פלדה, הן חיברו את החישוקים לשרשרת. סבבו סביב האישה ההרה שבעה סיבובי מעגל ימינה ושבעה סיבובי מעגל שמאלה תוך שהן קוראות את מילות ההגנה: "אדם וחוה פנים, חוץ לילת, סנוי סנסנוי וסמנגלוף". בתום הסיבובים כל אחת שלפה את החישוק והניחה למרגלותיה של האישה ההרה על מנת להגן עליה ולהרחיק את המזיקים בליווי הבערת קטורת האֶסְפָּאנְגְ' המיוחסים לה סגולות של שמירה והגנה.
    בהמשך הטקס האישה ההרה יצקה מהקדירה נזיד מהביל אל תוך פנכות חמר והגישה לנשים. כל אחת אכלה מן הנזיד עד שהקדירה שבידיה של האישה ההרה התרוקנה. הנשים קינחו את הקדירה וכל אחת העניקה מתנה ליולדת תוך כדי זה שהיא מניחה בקדירה את המתנה הסמלית ומברכת אותה בשמירה ובהצלחת הלידה.

    הלידה עצמה נערכה בבית בעזרתה של המיילדת ותומכות הלידה. הן חיזקו אותה במשקאות עתירי אנרגיה ובסיפורי העצמה. הנשים היו שרות ביחד מזמורים ועוזרות ליולדת דרך השירה לעבור את הצירים. במקביל קרובי משפחתה של היולדת היו יושבים בחצר הבית או בבית הכנסת וקוראים תהילים. המוּלָא היה תוקע בשופר על מנת לזרז את יציאתו של הוולד לאוויר העולם והיו שימושים מאגיים נוספים לזירוז לידתה של היולדת כמו כריכת חוט אדום סביב מגילת התורה ולאחר מכן סביב בטנה של היולדת. השקו אותה במשקה צמחים הנקרא, גוֹלֶה גָאו זְבּוֹן – 'פרח לשון הפר'.
    הלידה עצמה נעשתה על הח'שת תוך כדי זה שהמיילדת מברכת את היילוד כשיוצא לאוויר העולם בברכת האבות והאימהות. תומכת הלידה הייתה בוזקת מלח על היילוד כסגולה לשמירה ולהגנה, מנקה את גופו במי אזוביון ומפדרת באבקת הדס. לבסוף מחתלת אותו בדפוס החתלה מסורתי ומניחה בחיק אמו. במשך ארבעים ימים המכונים צֶ'הֶל רוּז האישה היולדת מוקפת בנשים תומכות. האחת מעסה את גופה ורחמה בשמנים טבעיים, השנייה מערסלת את התינוק ומטפלת בו, השלישית מבשלת ליולדת תבשילים מחזקים, הרביעית שרה מזמורים ליולדת וליילוד, החמישית מספרת סיפורים וכן הלאה. לכל אחת היה תפקיד בהחלמתה של היולדת ובטיפול ביילוד.

    בתום ארבעים הימים הנשים היו חוגגות את שיבתה של היולדת לחיי היומיום. כשראיינתי את הנשים האפגאניות על סיפורי ההיריון והלידה שלהן, אני עצמי הייתי בהיריון הרביעי שלי. שלושה ילדים ילדתי בבתי החולים בלידות ואקום כשאני לבושה בחלוק מסומן של בית החולים אזוקה למיטת במחטים ובצינורות המזרימים חומרים מכווצים וחומרים מרפים המשגעים את מערכות הגוף שלי. חדר הלידה הרגיש לי כמו חדר מלחמה. רופאים, מתלמדים ואחיות פלשו בידיהם אל המקום הכי אינטימי בגופי לשם בדיקת פתיחה, החדרת פתילות וגינאליות וגם סתם ככה לרכוש מיומנות. אף אחד לא שאל את רשותי. הייתי חיה פצועה שרגליה פרוצות לרווחה. איבדתי צלם. בתוך הכאוס הזה לא יכולתי ללדת. לבסוף הילדים שלי נולדו בוואקום ואני נותרתי חבולה ומתוסכלת.

    לא כך חלמתי ללדת.

    נכון שבהיריון הראשון הייתה לי תפישה רומנטית באשר ללידה אבל בלידה השנייה רציתי להתחבר לעצמי, לגופי, למקצב הדופק שלי ושוב הפחדים הכניעו אותי ללדת בבת החולים.
    "עם מבנה אגן כמו שלך בחיים לא תצליחי ללדת", כך הם זמזמו לי. ואילו אני הבטתי בעצמי וראיתי שיש לי אחלה מבנה אגן ללדת.

    בהיריון הרביעי הייתי נחושה ללדת אחרת. במקום אחר, בטבע. הייתה בי קריאה ללדת בשדה. בן זוגי תמך בי. נפגשנו עם מיילדת. בהתחלה היא מיאנה ללוות אותי ללידה בשדה בגלל היסטוריית הלידות שלי אבל לבה נפתח אל מול הכמיהה והידיעה העמוקה שבתוכי שהפעם זה הולך להיות אחרת. הפעם אני יוצרת את מרחב הלידה תוך הקשבה עמוקה לעצמי ולמקצב פתיחת עלי הכותרת של רחמי. כן, יש בתוכי פרח שנפתח. המטאפורה הזאת ליוותה אותי בהמשך.

    במהלך ההיריון יצאתי למסעות תודעתיים שבהם התחברתי לחיית הכוח שלי והיא באה אלי מהעדר שלה, יפה ומלאת הוד – הפילה. התחברתי אליה באופן אינטואטיבי. לאינסטינקטים שלה, לכוח שלה ובד בבד לעדינות שלה. היא ליוותה אותי בכל ירחי ההיריון. היא נכחה בכתיבה שלי, ביצירות החמר שכיירתי, בתנועה שלי, בשפה שלי, בריפוי שלי.
    כשהתחילו הצירים קראתי לטוטם הפילה. קראתי לה לתמוך בי, למזג בתוכי את הכוח שלה. קראתי לה שתזכיר לי שאני יכולה ללדת טבעי, שזה אך קדום ומוכר בשבט הנשי שגופי יידע את חכמת הלידה, קראתי לה ליילד אותי.
    בכל שעות היום של הצירים התחברתי לשדה, לפרחי הבר. החרציות כיסו את האדמה במרבדים צהובים. הלכתי הליכה מדיטטבית בשדה, עם עצמי, עם בן זוגי. לפרקים באה המיילדת ובדקה את דופק העובר. השמש שקעה. הבערנו אש. הלילה בא ואיתו הצירים. לא היה בי פחד. כל הפחדים נמסו עם הידיעה שהפעם אני יולדת כמו שחלמתי ללדת. בטבע. יש בי כוח לקבל את הצירים במלוא עוצמתם. הם חברותיי, עוזרות לי ללדת. טבלתי בבריכת מים אבל רציתי לשוב לאדמה. לחוש את רגבי האדמה תחת כפות רגליי היחפות. בצירי הלחץ הן הגיעו, המיילדת וטוטם הפילה שהייתה ונשארה תומכת הלידה שלי. היא הפכה אני ואני הפכתי היא. כרעתי על האדמה, רגליי הפכו רגליה, יציבות ומשרישות אל תוך האדמה, גופי היה גופה – כביר, מלא יופי והוד. נהמתי כמוה. המיילדת רקחה רטיות של צמחים ועיסתה את מקום הלידה בשמנים. כולנו קראנו לה. וכך נולדה ילדתי הקטנה בשדה של חרציות.

    העולם היה יכול לשמוע בשעה הזאת את ציפורי הלילה, את פרחי הבר ואת הבכי המטלטל שבקע מתוך בטני. בכי עמוק וקדמוני, בכי של הודיה. גופי יודע ללדת.

    שבנו הביתה כשהילודה בת שלוש שעות. על אף שהייתי כבר אימא מנוסה, עולם חדש נגלה לי. השדה סימן את לידתי מחדש. למדתי שבעדר הפילים יש טקסי לידה ומוות. ישנן פילות שהן מיילדות וישנן פילות שהן מקוננות ומשוררות את הלידה מחדש. מני אז, הראשון באפריל הוא לא רק סמן האביב ויום לידתה של בתי כי אם יום החיבור שלי עם עצמי.

    חמש עשרה שנים אחרי הלידה בשדה, יש ואני צריכה לטוות מחדש את החוט האורג את החיבור הזה לאם הגדולה, לקרוא לחיית הכוח ליילד עוד חלקים מתוכי אל האור. בכל ירח מלא אנחנו במעשה האהבה, מתות ונולדות מחדש, כך אמרו פעם הסבתות שלי.

    מעשה באהבה
    אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֵיךְ לִנְשֹׁם.
    נוֹלַדְתִּי וְנָשַׁמְתִּי.

    אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֶת מַעֲשֵׂה הָאַהֲבָה,
    אֲבָל הַפֶּרַח הִבְשִׁיל
    וְנִפְתַּח לְהֶבֶל פִּיו שֶׁל זָר.

    אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֵיךְ לָלֶדֶת.
    הַגּוּף זָכַר וְיָדַע,
    וְנוֹלְדוּ מִתּוֹכִי שְׁנֵי עֳפָרִים
    שֶׁיָּנְקוּ בְּמַבָּטָם
    שְׂדוֹת מִרְעֶה יְרֻקִּים.

    אֲבָל אִמָּא שֶׁלִּי לִמְּדָה אוֹתִי
    לְהַאֲמִין וְלִקְרֹא בְּמַפּוֹת אַסְטְרוֹלוֹגִיּוֹת.
    אֲנִי מוֹשִׁיטָה אֶצְבַּע לַכּוֹכָבִים וְלַיְּרֵחִים,
    שׁוֹאֶלֶת עַל מַזָּלִי,
    וְהֵם עוֹנִים לִי:
    "אָנָאר, הַכְנִיעִי מַבָּטֵךְ.
    לְכִי עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. קִרְאִי בְּמַפּוֹת הַדְּרָכִים,
    עַכְשָׁיו אַתְּ שָׁם".

    וְכָל הַיָּמִים, כָּל הַיָּמִים
    אֲנִי רָצָה עַל הֶהָרִים עִם עֳפָרַי הַקְּטַנִּים
    וְלוֹמֶדֶת מִכִּוּוּנֵי הָרוּחוֹת, מִנְּבִיעַת מַעְיָנוֹת,
    מִדְּרִיכוּת מַבָּטָם שֶׁל צַּיָּדִים
    וּמִצְּמִיחַת הָעֲשָׂבִים –
    שִׁעוּרֵי חַיִּים.

    השיר מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – ביוגרפיה סוּפִית דמיונית

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (4) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור השלישי – טקס הנזיד הלבן]

     

    בילדותי גרתי בצל קורתם של סבי וסבתי. אז לא ידעתי שהצריף הקטן יהפוך להיות שער כניסה לגן פלאות. בכל שבוע ניגלה לי עולם חדש, סיפור חדש, טקס חדש, שיקוי חדש. הנשים הקשישות היו יושבות לאור היום בחצר הצריף תחת עץ התות ובוררות אורז ועדשים בטסי נחושת ענקיים. אני שהייתי צעירה ובעלת 'עיניים טובות' הייתי צריכה לבדוק שלא נותרו אבנים, שברי דגן מתולעים או מוץ. הנשים היו מספרות סיפורים ומקוננות על אבדנים.

    תחת עץ התות שמעתי בפעם הראשונה שהיו לי שתי סבתות רבתות. האחת הייתה מָאמָא – מיילדת והשנייה הייתה מוֹרְדֶה שוּר – רוחצת מתים. שררה ביניהן מערכת יחסים של נתינה וחסד. זו יילדה את זו, וזו רחצה את זו. לימים הבנתי ש'רוחצת המתים' הייתה גם סוג של מיילדת. מיילדת של הנשמה מהגוף הגשמי לעולם הרוח.

    סבתי מַחְבּוּל נישאה בגיל אחת עשרה. קשה לעכל. סבי עבר כבר את שנתו העשרים. במשך שבעים שנות חייהם המשותפים, סבא אהב אותה וסיפר לה בכל לילה סיפורי אהבה. הייתי עדה לאהבה הזאת. סבתי מעולם לא אהבה את סבי. גם לזה הייתי עדה. את ילדיה היא אהבה אהבת נפש והרי שבע עשרה שנים היא הייתה עקרה ובשנים האלה היא עברה טקסי פריון מכאיבים וגם מלאי יופי.
    בילדותי היא סיפרה לי רבות על שנות עקרותה ועל הלידות שלה. כששאלתי אותה למה היא חושבת שהיא הייתה עקרה כל כך הרבה שנים היא סיפרה לי שהיא נשאה על גופה את העונש בגין החטא שבו חטאה האימא הגדולה שלה.

    לסבתי היו שתי אימהות, מָאדֶרֶה כְּלוֹנֶה – אימא גדולה, ומָאדֶרֶה כּוּצִ'יכּ – אימא קטנה. האימא הגדולה הייתה מָאמָא – מיילדת. הן היו שושלת של מיילדות שלמדו את רזי הידע מאימותיהן. מלאכת הלידה לא נסתכמה רק בידע פרקטי כי אם גם בידע רוחני ומאגי. אימא גדולה הייתה שוליה של הורתה המיילדת כך שבגיל צעיר היא ידעה להכין פורמולות לפריון וגם ידעה איך לגרום לעקרות. היא עצמה ילדה ילדים רכים ומתוקים. הקטן שבילדיה מת ממחלה. אבדנה היה קשה מנשוא והיא החליטה לעצור את רחמה. היא ידעה איך. פעם סיפרה לי דודה קשישה אחת כי האימא הגדולה של סבתי השתמשה בהחדרת אבני אודם לרחם כאמצעי למניעת היריון, ואולי היא השתמשה בשיקוי אחר שגרם לה עקרות. זאת לא נדע. ואז היא חולמת חלום. בחלום מדבר אליה המלאך רזיאל ואומר לה: "עוון גדול עשית. עוון גדול עשית. תחת הכיסא הכבוד של הקדוש ברוך הוא, יש עוד שתי נשמות שצריכות להיוולד מרחמך. סגרת להם את השער לעולם הזה. איי ווי.. עוון גדול עשית". אימא גדולה מתעוררת מחלומה ומנסה לכפר על עוונה. היא משיאה לבעלה אישה בשם בת-שבע וזו יולדת רק שני ילדים, את סבתי מַחְבּוּל ואת אחיה בנימין. שתי הנשמות שהיו צריכות להיוולד מרחמה של אימא גדולה נולדו לבסוף מרחמה של אימא קטנה – פונדקאית של חלומות.
    פה גם נעצרה שושלת המיילדות. סבתי מַחְבּוּל שהייתה אמורה להיות מיילדת כמו האימא הגדולה שלה נעשתה לבסוף נָאנְוֶוה – אופת לחם. מסלול חייה השתנה עקב הנסיבות. לזכותה יש לומר שהיא אפתה את הנָאן – הלחם הטעים ביותר בעולם והיא הייתה גם מרפאה באמצעות הלחם. על 'לחם החלומות' ועל 'לחם הכלות' אספר בהזדמנות אחרת.

    אחד מטקסי הפריון שהיא עברה היה טקס סביב הדְרַחְ'תֶּה אָלוּ בָּלוּ – עץ הדובדבן. בטקס המָאמָא הפשיטה אותה תחת העץ ורחצה אותה עם נץ החמה. את בגדיה התחתונים של סבתי קשרה המָאמָא לבדי העץ ועטתה את גופה בשמלה מפרחי האביב. (הנשים היו אמונות על מלאכת שזירת גבעולי פרחים). היה על סבתי להסתובב סביב העץ שלוש פעמים ולומר: "ח'וֹדָא, אלוהים, כמו שנתת פרי לעץ זה כך תן לי את פרי בטני". לאחר מכן המָאמָא מרחה את בטנה וירכיה של סבתי בצָ'סְפַּכּ – בשרף של העץ כסגולה לפריון ולהצלחת מעשה האהבה. זה היה טקס חיבור לעץ המניב פרי ולאדמת הטובה המנביטה את פרחי האביב. בטקסי פריון אחרים היא עברה עינויי גוף ונפש.

    סבתי ילדה לבסוף שישה ילדים. היא הייתה גם שִירְדֶה, מינקת לילדים אחרים. משאלת לבה הייתה להיות מיילדת, כמו אימהותיה. זה נמנע ממנה מפאת העוון של אימא גדולה. אבל כל חייה היא התעסקה עם הפואטיקה של הפריון והלידה והיא נהגה לומר: "אנחנו הנשים צריכות לזכור כי אנחנו המיילדות של עצמינו. בכל עונה אנחנו מיילדות את עצמינו מחדש. כל אישה מטבעה היא מָאמָא ג'ון, היא בוראת חיים".

    בטור הבא אמשיך ואכתוב על טקסי הגנה לאישה ההרה, על טקסי לידה ותמיכה ביולדת אצל הנשים האפגאניות. וגם על סיפור לידתה של בתי הקטנה בשדה חרציות בברכתה של סבתי.

    חותמת הפעם בסיפור על נֶנֶה ג'וֹן, המיילדת בסמטת האימהות הצוחקות השרה שיר מתוק ליילודים, אוֹהִי אוֹהִי.

    נֶנֶה ג'וֹן הייתה מהלכת בין הסמטאות שלנו כמו שקליגרף מהלך בנייר שלו.
    על גופה הצנום היא לבשה שמלת פשתן ולמותניה חגרה חגורת בד רחבה ובה עשבי מרפא, ספר תפילה קטן, חוט משי אדום, נוצה של ציפור שיר ובקבוק עם אגלי טל של פרחים.
    נֶנֶה ג'וֹן הייתה המיילדת שלנו בסמטת האימהות הצוחקות.
    נֶנֶה ג'וֹן יילדה את אימהותינו וסבתותינו וגם את בנותינו.
    בכל פעם שאחת מהנשים שלנו הייתה מבשילה בבטן, היינו עולים על גג בית החמר שלנו וקוראים לה. תמיד היא הייתה באה, נֶנֶה ג'וֹן שלנו.
    נֶנֶה ג'וֹן הייתה שרה ליולדת שלנו, וכל הקמטים שלה היו צוחקים.
    היולדת שלנו הייתה צוחקת ושרה אִתה יחד לעובר שבתוכה.

    אוֹהִי אוֹהִי, גוֹל-י פּוּנֶה [נומי נומי, פרח בר]
    גן החיים לבטח מחכה לך
    אתה תאהב את הגן
    והגן יאהב אותך, פרח בר.
    אלוהים יושב בלב של אימא
    ואימא יושבת בגן של האלוהים
    וכולנו מחכים לך.
    אוֹהִי אוֹהִי, פרח בר.

    ועל כל עובּר שהייתה נֶנֶה ג'וֹן מיילדת מרחמה של האם, הייתה מזליפה טל של פרחים ואומרת לו או לה:

    אוֹהִי אוֹהִי, את תלמדי אותנו שירה עתיקה, כי כבר שכחנו את המקור שלנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, אתה תלמד אותנו את אמנות האהבה, כי לא ידענו כמה אנו נצרכים לה.
    אוֹהִי אוֹהִי, את תלמדי אותנו איך לרפא את הלב שלנו, כי כה פצועים אנחנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, אתה תשיב אותנו למשכן האמת שבנו, כי כבר איבדנו את דרכנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, את תלמדי אותנו מחדש לחלום, כי זו השפה הסודית שבה נבראנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, אתה תלמד אותנו מחדש לנשום, כי אנחנו ראויים למרווח הזה מבראשית.

    וכשהיא יילדה את סבא מִיתִּי שלי, היא אמרה לו:
    אתה תספר לאנשים שתפגוש בדרך שלכולנו יש אם אחת, והיא האהבה.
    וסבא מיתי סיפר לאנשים ולי על נֶנֶה ג'וֹן.
    ואני מספרת לכם על נֶנֶה ג'וֹן.

    וכשכבר הייתה זקנה מאוד וידעה שאלו נשימותיה האחרונות, באו כל אנשי העיר העתיקה בּהֶרָאת, יהודים ומוסלמים, וכולם בכו לה. וכל קבוצה אמרה שהיא משלהם. והיא רק צחקה וריחפה מעליהם ובתוכם ואמרה להם בכל השפות שהיא בת אלוהים ואהבה.
    וככה האנשים מסמטת האימהות הצוחקות זכרו אותה.
    וגם סבא מִיתִּי שלי זכר אותה, את נֶנֶה ג'וֹן שלו.

    הסיפור מתוך: כותבת במקל של כורכום.

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (3) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור השני – טקס הנזיד האדום]

     

    'כוחו המרפא של הריטואל הנשי', זהו שם המאמר שאני כותבת בימים אלו. מתוך סיפור חיי אני חוברת שוב ושוב לטקסים שחוויתי בצל קורתה של סבתי. חלק מהטקסים עברתי 'בגוף ראשון' וחלק מהטקסים צפיתי בהם או שמעתי אודותיהם.

    בטור הקודם כתבתי על טקס 'הנזיד האדום' שנערך במרכז אסיה לנערה שקיבלה וסת. בטקס הנערה המתבגרת עברה שלושה מבחנים: מבחן הסבלנות, מבחן החכמה ומבחן האומץ.

    הפעם אני מבקשת לכתוב על טקס 'הנזיד הלבן' המכונה בשפת הדָרִי, 'אָשְ-יִ סֶפִיד' אשר נערך לאישה בשלב המנופאוזה. האישה כונתה אז 'סַר גוֹזַשְתְּ' – האישה החכמה ובעלת ניסיון החיים.

    הטקס נערך בחמאם – בית המרחץ, אליו הוזמנו הנשים מבנות המשפחה וחברותיה של האישה החוגגת את שלב הבתר-פריון. חונכת האישה בישלה את הנזיד הלבן שהותקן מאורז לבן, חלב שקדים, סוכר נֶבָּאט ומי ורדים. הנזיד היה קר ומתוק. כל מוזמנת הביאה מתנה סמלית בצבע לבן, כדוגמת; אבן קריסטל, שָאל סרוג מצמר לבן, תכשיטי פנינים, נוצה לבנה, זרעים של פרחים לבנים, חרוט סוכר קנים מקושט (קָאלֶה רָאנְדְ) ואף תכריכים מבד פשתן לבן (כֶּפָאן) כסגולה לחיים ארוכים.

    הצבע האדום והלבן הם סמלי מפתח בתרבות האפגאנית, כאשר האדום מסמל פריון, יופי נשי והגנה מאגית והצבע הלבן מסמל טוהר, חכמה, כהונה, מוות ולידה מחדש. הדימוי של האישה בשלב הבתר-פריון הוא שהדם שלה הופך מאדום ללבן. החונכת הייתה מאמנת את האישה להתמיר את רחמה מאיבר של הולדה לאיבר של חלימה וריפוי. הרחם אינה מאבדת את חיוניותה בשלב המנופאוזה כי אם האיכות מותמרת מהולדה לריפוי. הרחם הופכת למעין 'תיק רפואה' של האישה בשלב המעבר.

    אם בשפת הדָרִי האישה בשלב המנופאוזה מכונה, 'סַר גוֹזַשְתְּ' – 'האישה החכמה ובעלת הניסיון', הרי שבשפה העברית יש לנו מונח מקומם 'אישה בּלה' מלשון בּלות. אני מאמצת את הפרשנות של חברותיי מ'נאורה' שהופכות את 'אישה בלה' לאישה שבא לה. בא לה ללמוד, בא לה לצאת אל העולם, להגשים את עצמה. כי כך זה בדיוק היה אצל סבתותיי באפגאניסטן.
    בטקס הנזיד הלבן הנשים הוכתרו לתפקיד כהונתי בקהילה.

    מהלך הטקס התחיל בחמאם כשכל המוזמנות התאספו, התפשטו ועטו על עצמן לוֹנְגִי – מעטפת בד לבן מכותנה. הן מלאו אגן במי ורדים מבושמים וכל אחת רחצה חלק בגופה של החוגגת תוך כדי אמירת ברכות. האחת נוטלת בקנקן נחושת מי ורדים חמימים ורוחצת את פניה של האישה, השנייה רוחצת את שיערותיה של האישה בּכְּתִּירָא – שרף לבן מבושם, השלישית את צווארה, הרביעית את כפות ידיה, החמישית את זרועותיה וכן הלאה כאשר כפות הרגליים נרחצות אחרונות. לאחר מכן הנשים היו רוחצות ביחד באגן הגדול של המים החמים ומספרות סיפורי חכמה והומור. לאחר ההלבשה הן היו מטהרות את החוגגת בקטורת האֶסְפָּאנְגְ', מלבישות אותה בבגדים חגיגיים ולעתים כורכות על אגנה מעטפת מבד הפשתן כסגולה להגנה ולחיים ארוכים. החונכת הייתה מכתירה אותה בשלב הזה לתפקיד כהונתי בקהילה ושאר המוזמנות היו מעניקות לה את המתנות הסמליות בצבע הלבן ומברכות אותה. מהשלב הזה האישה החוגגת הייתה יכולה לשמש בתפקיד של מיילדת, מרפאה, רוקחת תרופות, מנחת טקסים, מקוננת, רוחצת מתים, יועצת דרך, בלנית, פותרת חלומות, מספרת סיפורים וכדומה.

    הנשים בעלות הדם האדום עסקו ביילודה, בטיפול בבית ובחינוך הילדים, הנשים בעלות הדם הלבן כיהנו בתפקידי מפתח. למעשה הן הנשים הרוחניות שנתנו משמעות לחיים ועסקו בטקסי מעבר, לידה, התבגרות, נישואין ומוות. הן נתפשו כבעלות כוח מאגי ורוחני ומבחינה היררכית מעמדן היה גבוה משל הגברים והן היו הנשיאות של המשפחה והקהילה.

    טקס ייחודי זה לא נחגג יותר כאשר הנשים היגרו מאפגאניסטן למרחבים אחרים. השפה הסמלית הייתה אחרת. התמזל מזלי ונחשפתי לטקסי הנזיד האדום והנזיד הלבן בביתה של סבתי ובראיונות עם מידעניות מפתח על המחקר שערכתי אודות הנשים האפגאניות. באותו הלך רוח שהיכה בי כי טקס זה נעלם מן העולם ולא יהיה לו יותר המשכיות, אני שומעת את הכמיהה של חברותיי מכל הזרמים לטקס מעבר מן הסוג הזה. טקס שיש בו קומיוניטאס נשי, שיש בו האצלת סמכות וכוח מרפא מדור לדור, שיש בו חיבור למשבר הזה שאנו עוברות בשלב המנופאוזה ושיש בו מענה תרבותי לכאב ולבדידות של תקופה ייחודית זו.

    ישנו פתגם בשפת הדָרִי שאומר: 'אָז חֶ'שְתְּ תָּא חֶּ'שְתְּ' – מלבנה ללבנה. חֶ'שְתְּ זה גם הכיסא של היולדת וחֶ'שְתְ הוא גם משענת לרחצת המת. חיינו הם מרגע בואנו לעולם על כיסא היולדת ועד לכתנו מן העולם על מיטת רחצת המת. בין לבין עלינו לטוות קורים של משמעות בחיינו. בשפה התלמודית כיסא היולדת מכונה 'משבר'. היולדת יושבת על המשבר ויולדת חיים, כך מתוך המשבר שאנו עוברות אנו יולדות את עצמינו מחדש. טקס הנזיד הלבן הוא גם הזמנה ללידה מחודשת.

    חותמת את הטור בברכה, 'סֶפִיד בָּאחְתְ בָּאשִי' – 'שהמזל שלך יהיה לבן', ובשירת הנשים בטקס הנזיד הלבן.

    'השקד הלבן' מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – ביוגרפיה סוּפית דמיונית
    הנשים שלנו ממלאות את כדי החמר בחלב שקדים.
    הן מטפסות מעלה בהר התלול אל המערה החבויה,
    שם הן מוזגות לאגן החצוב בסלע את שמחת הבשלתן.
    בעונה האחרונה טוויתי בכישור חוטי פשתן
    וארגתי בנול העץ גלימה צחורה.
    סבתי הגיעה לגילו של הירח הלבן.
    אני מלבישה אותה והיא פורמת חוט אחד
    וקושרת לכנף בגדי. "אָנָאר, לעולם תהי כרוכה בכהונתי",
    היא מתפללת, "ימיי הלבנים יתמכו בימייך האדומים."
    אני קוטפת את פרחי השקד וטומנת בצווארה הקמוט.
    אני נושאת אותה על גבי. שיערי השחור חולף על פני שיערה הלבן.
    צלינו מתארך ככל שאני מטפסת על ההר. זיעה בעיני.
    "אל תבכי דֹחְ'תַּר ג'וֹן. אלמד אותך לחלום בצלו של העץ הלבן".
    במערה מחכות הנשים שלנו.
    הן עוטפות אותנו במזמורים ומגלפות את מטה הכהונה של סבתי.
    אחת קושרת למטה נוצה לבנה, שנייה קושרת גביש קריסטל,
    שלישית צדף ורביעית פרח שָבָּר לבן.
    אני קושרת פתיל מחוטי הפשתן ומברכת אותה
    שתרוץ בהרים עם האיילות הלבנות.
    הנשים שלנו מוזגות חלב שקדים ומברכות את עונות חייה של סבתי.
    כל מי שהגיעה לגילו של הירח הלבן הוכתרה ככוהנת.
    אחת מיילדת, השנייה מקוננת, השלישית אסטרולוגית,
    הרביעית יועצת חלומות, החמישית מרפאה, השישית רוקחת בשמים,
    השביעית אלכימאית וסבתא שלי מיועדת לכהן כאוהבת האל.
    הנשים שלנו שרות כל הלילה מזמורים סביב המדורה.
    המערה היא הרחם שלנו, כך הן שרות. דמן הלבן מצמיח מטע עצי שקד.
    אני איילה צעירה המשחקת בין העצים. פרחים לבנים מנקדים את עורי.
    האיילות החכמות קוראות לי לנוח עמן תחת צלו של העץ הלבן.
    אני חולמת על ספר שירים שדפיו לבנים וריקים.
    כשגופי יבשיל לא אכתוב עוד. הדפים יישאו את זכרון עצי השקד.
    אני יורדת מההר.
    נכדתי טומנת באדמה נבט שקד.
    סבתי ענן.
    אני –
    סימנית הגשם.
    [בצילום למעלה: קמע פריון נשי]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (2) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור הראשון של צילה: כותבת בדיו לבנה]

     

    המפגש הסודי ביותר של הנשים האפגאניות נקרא תּוֹצִ'יָאק שפירושו, 'הפרח הסודי שלך'. (צִ'יצִ'יָאק זהו שם של פרח וכינוי לאיבר המין הנשי). במפגש הזה הנשים חלקו ביניהן סודות ומונולוגים שנסובו סביב נושאים כמו, טקסי מעבר נשיים, קבלת הוסת, המעשה המיני הראשון, אהבה, פחד פאלי, פריון וטיפולי צִ'יצִ'יָאק בחמאם, היריון ולידה, נידה וטהרה, מנופאוזה, עינוגים מיניים והומור מיני. בעבודת השדה שערכתי במשך כחמש עשרה שנה על תפישת הנשיות של הנשים היהודיות האפגאניות, היו אלה נשים בנות שמונים ותשעים שסיפרו לי על המפגשים הסודיים האלה. מפגשים שנטעו בהן, לדבריהן, כוח ואומץ לספר סיפורים אינטימיים על הגוף והמיניות, על הפחד והתשוקה, על כל מה שמותר ואסור מבחינת ההלכה היהודית, על מחאה וחתרנות. בחברה הפטריארכלית הנדונה, השיח המיני היה מבחינת טאבו למעט במפגשי התּוֹצִ'יָאק.

    תכני המפגש 'הפרח הסודי שלך' מהדהד למחזה שכתבה איב אנסלר, 'מונולוגים מהווגינה' – כל מונולוג מתייחס לווגינה מפן ייחודי כמו, וסת, יחסי מין, אהבה, אורגזמה, אוננות, היריון ולידה, אונס, גילוי עריות, אלימות, מילת נשים. המחזה של אנסלר הועלה על בימות רבות בעולם וזכה להד חברתי ותקשורתי נרחב. זוהי דוגמה לאמנות המחוללת שינוי חברתי תודעתי, שכן, מאז 1998בהשפעת 'מונולוגים מהווגינה' מצוין על גבי הלוח השנה הקלנדרי, 'יום הווגינה' – V Day) Vagina Day, Victory Day, Valentine's Day). כיום ה- V Day היא תנועה גלובלית הפועלת להגברת המודעות בכל הקשור באלימות כלפי נשים ובמיגורה. במחשבות רפלקסיביות שעלו לי בעקבות המחקר שלי על הנשים האפגאניות, תהיתי לא אחת איך אני הייתי חווה מפגשים מן הסוג הזה בפער של זמן, שפה ומקום.

    במפגשי התּוֹצִ'יָאק היה שיח ער ופתוח של הנשים על נשיות ומיניות. הנשים לא תפשו את עצמן רק כבעלות איבר פונקציונלי ללידת ילדים אלא מעבר לזה. הן שוחחו על עונג וארוטיקה ולמדו דרכים לשיפור איכות העונג המיני ואף התנסו בטיפולי צִ'יצִ'יָאק בחמאם על ידי אישה שהייתה מומחית לזה. ומה שמעניין הוא שהנשים כינו אותה מָאמָא – מיילדת, ואולי ברמה הסמלית היא הייתה המיילדת של התודעה המינית של הנשים. על אף היותי בת הקבוצה (שני הוריי הם אפגאנים) ודוברת השפה (דָרִי), לקח למידעניות שלי שנים מספר עד ששיתפו אותי בתכנים של המפגשים הסודיים.
    במפגשי התּוֹצִ'יָאק נחגגו גם טקסי מעבר נשיים. אחד מהטקסים הללו הוא טקס 'הנזיד האדום' ('אָשְ-יִ סוֹרְחְ'). הטקס נערך לכבוד נערה שקיבלה בפעם הראשונה את הוסת. הנשים היו עורכות טקס סודי ובו הן היו מבשלות את הנזיד שהותקן מעדשים אדומים, פרוסות של סלק, מיץ רימונים ועוד תבלינים אדומים. הקדירה המהבילה והלא ממש טעימה (טעמי האישי) הונחה על גבי כּוּרְסִי – שולחן קטן שמתחתיו בערו זרעי קטורת האֶסְפָּאנְגְ'.
    הנשים היו מתכנסות ומניחות על השטיח מתנות סמליות בצבע אדום ויושבות על כריות הסבה סביב קדירת הנזיד האדום. בטקס הנערה עברה שלושה מבחנים: מבחן הסבלנות, מבחן החכמה ומבחן האומץ. האישה הקשישה ביותר שנכחה בטקס האכילה את הנערה בנזיד האדום על מנת להעצים את פריונה.

    המבחן הראשון בטקס הנזיד האדום היה מבחן הסבלנות. הנשים היו נותנות לנערה פקעת סבוכה של חוטים. עליה היה להתיר בסבלנות את הקשרים ולמיין את החוטים על פי צבעים. לאחר מכן הנערה הייתה לוקחת חוט, מוסרת לאישה שישבה במעגל ושואלת אותה שאלה על החיים. כל אישה הייתה עונה מחכמת הלב שלה. אין אמת חיים אבסולוטית, המשאב הינו חכמתה וניסיונה העשיר של האישה. לאחר המענה לשאלה הראשונה, הנערה הייתה ממשיכה ופונה לאישה נוספת וכך הלאה. את קצוות החוטים היו הנשים קושרות ומגלגלות מחדש לפקעת. הנערות היו שומרות את פקעת החוטים כקמע הגנה. לעתים הן סרגו מהפקעת כר חלומות, או שמיכה לוולד הראשון.

    המבחן השני היה מבחן החכמה או מבחן התושייה. האישה הקשישה, למודת הניסיון הייתה מספרת לנערה מעשייה בשם 'נְמֶכֶּה' (בסגנון 'היפה והחיה'). אחרי סיפור העלילה הייתה האישה עוצרת את היגוד הסיפור ומבקשת מהנערה להתיר את הקונפליקט בסיפור עד הסוף הטוב. החכמה או התושייה של הנערה נמדדה ביכולת המניפולטיבית שלה להגיע אל הסוף הטוב.

    המבחן השלישי נעשה בפאתי העיר או הכפר. הנשים היו מלוות את הנערה באמצעות עששיות אל פתח מערה. עליה היה לרדת במדרגות חצובות באבן אל תחתית המערה. שם ישבה אישה זקנה, מעין דמות מיתית. על הנערה היה להשקות אותה במים ובתמורה האישה הזקנה הייתה מברכת אותה: אַז גָ'אִי בְּרִי רָא בָּאשֶה – אַז גָ'אִי בְכּוֹנִי אוֹצָ'א בָּאשֶה – "באשר תלכי תמצאי דרך – באשר תחפרי תמצאי מים חיים". בעבודת השדה שערכתי בקרב הנשים האפגאניות, ספרו לי הנשים הקשישות כי המבחן השלישי דרש מהן אומץ רב. הן חששו לרדת את בטן המערה מפאת תקיפתן של ישויות דמוניות או חיות טורפות. הנשים עודדו את הנערה ותמכו בה באומרן: אנחנו השומרות עליך, אנחנו המגנות עליך, רוחך אמיצה כמו לביאה. רדי למטה וקבלי כוחות מאשת המערה ומברכתה'. המידעניות הוסיפו וספרו לי כי קולן של הנשים עודד אותן לרדת לבטן האדמה לקבל את ברכת האישה הזקנה לשוב למעלה ולצאת מפתח המערה כמו לידה מחדש. הנשים שחיכו בפתח המערה היו המיילדות שלה בטקס החניכה והן ברכו אותה בברכת 'סֶפִיד בָּאחְ'תְ בָּאשִי' – שהמזל שלך יהיה לבן. הנשים חלקו לנערה ולנוכחות בטקס את סוכריית הנֶבָּאט למילוי משאלותיהן.

    לאחר שלושת המבחנים של טקס הנזיד האדום, הנערה כונתה 'אישה' ויכלה לשוב אל חיי היום יום תוך כדי שהיא חוברת אל הנשים עצמן.
    למעשה, האישה הקשישה ביותר שהנחתה את הטקס הייתה מעין מיילדת למודת ניסיון שחנכה האת הנערה ויילדה אותה לתקופת חיים חדשה. המסע אל בטן האדמה – אל האישה המיתית שקיבלה מידיה של הנערה את המים החיים והשיבה לה בברכת הדרך ובחיים ארוכים ומלאי משמעות, היא זו שלמעשה העבירה לנערה באופן סמלי את מי השליה – נוזל החיים מהדור המיתי של הנשים לדור הנשי הצעיר שימשיך את הילודה והחכמה.

    על טקס הנזיד האדום שמעתי לראשונה בבגרותי. גרתי אצל סבי וסבתי בשכונת עמישב. שם קיבלתי בפעם הראשונה וסת. סבתי רצתה לערוך לי בווריאציה המקומית את טקס הנזיד האדום. אני השבתי בשלילה מוחלטת לכל מה שייצג את הנשים הגלותיות. רציתי להיות שייכת לתקופה חדשה למרחב אחר, 'מודרני' יותר. ובכל זאת השכנות שלנו באו לטקס והניחו על הסוּפְרֶה – מפת השולחן מתנות סמליות בצבע אדום (רימון, תפוח אדום, מפית רקומה בכלניות, אנפילאות מצמר אדום ושרשרת עם אבן אודם) אני ברחתי כל עוד נפשי בי והתחבאתי. רק בלילה חזרתי לבית סבתי, היא הגישה לי נָאן – לחם שאפתה בתנור החמר וגוֹל – ורד אדום שקטפה משיחי הוורדים שהיא גדלה בחצרה, ואמרה לי שהיא לא מבינה למה איני רוצה לחגוג את התבגרותי, היא עצמה הייתה שייכת לקהילה נשית שחגגה את הפריון וטקסי מעבר נוספים. ואז סבתי העניקה לי פתגם אחד כירושה ואמרה לי, צילה ג'וֹן (יקירה) בכל בוקר כשאת מתעוררת משנתך, שאלי את עצמך, נָאן וְגוֹל דָארִי, יש לך לחם ופרח – כי לחם זה לגוף ופרח זה לנשמה ואם יש לך זאת, אשרייך. את הירושה היפה הזאת אני מעבירה לכם בברכת הלחם לגוף והפרח לנשמה.
    צחוק הפעמונים של סבתי נשמע לי מאז שבתי הבכורה התבגרה וערכתי לה (בלי לעשות בושות, כמובן) את טקס הנזיד האדום ומאז אני מנחה טקסים אלו במקומות שונים בארץ.

    חותמת את מונולוג התּוֹצִ'יָאק בשיר על קסם הפריון:

    'הגוף של אמי הוא כמו עץ רימון' מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – ביוגרפיה סוּפית דמיונית.
    הגוף של אימא שלי הוא כמו עץ הרימון.
    יש ימים ודם יורד בין ירכיה.
    'זה דם הברכה', אומרת סבתא
    עוטפת את אימא בשטיח תפילה
    ושרה לה מזמורים בשפה עתיקה.
    עכשיו בא הדם אל בין ירכיי.
    סבתא עוטפת אותי בשטיח שלה
    ומברכת אותי 'ספיד באח'ת באשי' –
    שהמזל שלך יהיה לבן.
    אימא רוכנת על הקדרה ומבשלת לי את הנזיד האדום.
    אני נדבקת בשמחה הפורצת ממנה.
    סבתא מדליקה את בתי המנורה ומזמינה את הנשים להאכיל אותי
    חופן נזיד אדום מכפות ידן.
    'אנאר', אומרת ח'אנום עתארי,
    'למדי את סוד הפריחה והקמילה של פרחי הגן.
    למדי שורשים, עלים וזרעים מרפאים'.
    'אנאר', אומרת ח'אנום מאמא, 'האמיני בגופך,
    הוא יידע בעת הצורך להחלים בעצמו.
    הוא יידע את סוד התשוקה והלידה. האמיני'.
    'אנאר', אומרת ח'אנום נאלה, 'בכי עד כלות
    על פרידה מאהובייך. שחררי.
    לבם פועם בתוכך'.
    'אנאר', אומרת ח'אנום מורדה שור, 'זכרי ילדה
    גם במותך, אנחנו שריד של ציפור הסימורג,
    מתעוררות לחיים מתוך מותנו'.
    'אנאר', אומרת סבתא שלי. 'אל פחד ילדה,
    אהבי את העולם עד כלות. אהבי את אלוהייך.
    אהבי בני אדם, אהבי בעלי כנף וחיות. שמרי על חייהם.
    אכלי זרעים ופירות. אכלי שורשים – זה כוחנו'.
    'אנאר' אומרת ח'אנום נושתה, שירי מזמורים,
    שירי לעצמך, לסבתות שלך, לילדיך. שירי.
    כתבי שירה על גופך, על בטנך ושדייך. על כפות ידיך,
    על ירכייך, על עפעפיך.
    בלילה, כבתה אמי את בתי המנורות
    וכסתה אותי בשטיח התפילה של סבתא.
    'אנאר', היא לחשה, 'ילדתי אותך עם בית מנורה בלב.
    לכי בדרך בו יאיר לבך. קחי אתך
    את תיק הרפואה שנתנו לך הנשים שלנו.
    קחי את הברכות. הן ישמרו עלייך.'
    את תיק הרפואה שתפרה לי אמי שמרתי שבעים שנה.
    נשמרו בו ברכות הנשים שלנו וגרגרי רימון
    שנטלתי ביום ההוא מכפות ידיה של אמי.

     

    [לטור השלישי: טקס הנזיד הלבן]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' – הטור של צילה זן-בר צור

    בכל עונה במעגל חיי אני כותבת בחומר אחר. עונה היא הלך רוח פנימי.

    זו לא  עונה המכונה בשם, סתיו או אביב, זה שלב בהתפתחות שלי.

    העונה הזאת שבה אני נמצאת היא עונת מעבר. או יותר נכון לומר, בהלך רוח של מעבר. ויקטור טרנר היה קורא לזה לימינאליות. מצב שהוא בין לבין.  הוא גם היה מצביע על קומיוניטאס בשלב הזה. האבחון המדיקלי היה מכנה זאת מנופאוזה – פתאום 'הפסיק לי הירח' (אבל דווקא עכשיו אני יותר ויותר יודעת למדוט על אורו של הירח, להתמלא ולגרוע בהבנה עמוקה שהיא מעבר לאריתמטיקה פשוטה). הסבתות האפגאניות שלי היו אומרות שאני בשלב בו הנשים מתאמנות להתמיר את הרחם שלהן מאיבר של הולדה לאיבר של חלימה וריפוי. ואצלן היה קומיוניטאס – קהיליות נשית. אחת עגנה בנפשה של השנייה. אחת חנכה את השנייה. הן תפשו את הקשרים שביניהן כמארג חיים. אין תחרותיות. אין היררכיה של יוקרה ומעמד. לשפה הזאת אני מתחברת. בשלבי מעבר יש תמורות.

    בעונה הזאת אני כותבת ב'דיו לבנה'. תדמיינו דיו מהולה בחלב אם. הדמיון הוא המחשה פואטית. הוא מרחיב את גבולות התודעה. מבחינתי לכתוב בדיו לבנה זה קודם כל ליצור תמהיל בין החלב של האימהות הקדומות שלי לבין דיו – ההחתמה האישית שלי. התמהיל הזה הוא תרופה בעבורי. את המונח 'דיו לבנה' טבעה ההוגה הפמיניסטית הלן סיקסו במאמרה 'צחוקה של המדוזה'. על פיה: "בכל אישה יש תמיד משהו מהאם הטובה, לכן כדי לייצג את עצמה ואת גופה היא כותבת בדיו לבנה. כתיבה ב'דיו לבנה' יוצרת שפה נשית שמתארת וחוקרת נושאים של נשים. אישה הכותבת כתיבה נשית מתאחדת עם הגוף הנשי האימהי". לשיטתה של סיקסו כתיבה נשית  מאופיינת בפיוטיות, ובאינטימיות. הכתיבה זורמת ושוברת את האחדות הליניארית של הזמן והדמויות.

    ומכאן שם הטור שאכתוב בו, 'כותבת בדיו לבנה'. השם מהדהד אל ספרי, 'כותבת במקל של כורכום' שלקוח מתוך קינה בשפת הדַרִי (השפה האפגאנית), בה הבת או הנכדה מקוננות על מותה של האם: קָאלַם סָר מִיכּוּנַם אָז זַרְצ'וּבֶּה – 'כותבת במקל של כורכום'. (הבית הראשון של הקינה: כותבת במקל של כורכום / עד מתי אשא את הסבל / עד שאראה את האור [שלה] / הוי, סבל עד מתי אשא [אותך] / חצי ממני לא נשאר / הסבל עד מתי / געגועיי אלייך / נזלו בדמעות עיניי). הנשים שחיו בתקופתה של סבתי באפגאניסטן לא היו אורייניות אך הן כתבו (רשמו סמלים) בתבלינים. במקל של קינמון הם כתבו ברכות, באניץ של זעפרן הן כתבו נוסחאות ריפוי ובמקל של כורכום הן כתבו קינות. הפעם זו אני שכותבת בדיו לבנה את חכמתן של הנשים שהיו האימהות הקדומות שלי, את הריטואלים ומסעות החניכה שהן עברו, את שירת חייהן.

    הסיפור על ח'אנום פאי לנג ( 'כותבת במקל של כורכום', עמ' 47) מעורר את הזיכרון שבי על אותן אימהות קדומות שידעו למהול דיו בחלב כפורמולה של ריפוי.

    חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קנדהאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. לפני ששמעתי את שמה ידעתי על קיומה, כי בכל פעם שהייתה שרה למים, הם היו נרעדים ומשמיעים צליל שהיה מעיר אותי משנתי. פעם אחת ויחידה פגשתי אותה. זה היה כשאימא שלי לקחה אותי אליה, בגלל שנכנסו בי רוחות וחוללו בי סערה.

    "נדבקו בה רוחות פרצים," אמרה אימא שלי לחָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. וזו צלעה אל כד המים שלה, ויכולתי לראות אותה מאחור ואת שתי הצמות שלה השזורות משערות בצבע ירוק ונחושת.

    "זה מהזקנה," אמרה אימא שלי והזהירה אותי שלא אביט בעיניה של חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג, כי תמיד יוצאים משם נחשים ומשאירים את הנשל שלהם בעיניים של אלה שמביטים בה. נזהרתי טוב טוב שלא להביט בנחשים של חָאנוּם פָּאִי לַנְג, כי לא רציתי שישאירו לי את הקליפות שלהם ויסתירו לי את העולם. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג שרפה אֶסְפַּאנְג' [זרעי קטורת] וקראה שלוש פעמים "פָּאריז פָּא רישְתֶה  [רגלי השדים, סורו מכאן]" ונתנה לי לשתות דיו בחלב שהיא הכינה. "חת שתיים," היא אמרה, ואני שתיתי הכול בלגימה אחת. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג אמרה לאימא שלי: "זהו. הפרצים יצאו והרוחות נשארו." ואימא שלי לא הבינה כלום ושאלה מה ועוד מה. אני הבנתי הכול. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג נתנה לי חומר כדי שאכתוב את הרוחות שבי. שבעים מחברות כתבתי בדיו שבתוך גופי. כל שנה מחברת אחת, ובכל דף יש נשל מיובש מהמבטים של פָּאִי לַנְג. אני מתחילה לקרוא את המחברת הראשונה שלי:

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קָנְדַהָאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת ילדה ושמה דוֹחְתָּר פָּאִי לַנְג. והיא מאמנת נחשים שיהיו עוזרי הרפואה שלה, והיא קוראת לי בשמי. ואני באה, אבל נעצרת בבוסתן של עצי הדובדבן וקוטפת פֵרות אדומים ומתוקים. צופה ברעדה בהר הלבן, ובן רגע הוא הופך לעמק שמוליך אותי הביתה.

    [לטור השני: טקס הנזיד האדום]

    —————————————————————————————————————————————————–

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • רקמה אנושית אחת חיה

    [נגה סיני-מולר]

    מורין מגיעה בכל פעם בתסרוקת אחרת ולוקח לנו רגע לזהות אותה. החיוכים שלה תמיד רחבים והציטוטים הישועיים שהיא מחליפה בתור תמונת הזהות שלה בוואטס אפ אחת לשבוע דוגלים באהבת אדם ובהתעלות עצמית. שיער האפרו העצום שלה מתביית לעיתים להרבה צמות קטנות נצמדות לקרקפת ולעיתים מתעגל לפאן בסגנון אופרה וינפרי. בכל יום ראשון היא שרה גוספל עם החברות בכנסייה ורוקדת באקסטזה עבור הרחום מכולם. היא אוהבת לנקות ולסדר את הבלגן שלנו לפי הדרך בה היא רואה את העולם ולעיתים המגבות נערמות בארון האמבטיה כמגדל לפי הגודל ולפעמים לפי צבעים ולפעמים נשארות כפי שהן. אך מאז שהגיעה לעזור אחת לשבוע בניקיון המרכז שהקמנו, נוכחות אימהית ערה אופפת את החדרים שאני כה מיטיבה לבלגן. חלומה הגדול הוא ללמוד תואר של ארבע שנים בטיפול בקשישים. מקצוע עם ביקוש אדיר בארץ בה אחוז הקשישים גבוה כל כך ונתיב הגאולה של שוהים רבים שמגיעים מגאנה או מניגריה בחיפוש אחר חיים חדשים באירופה.

    אנחנו שותות קפה חלש בסלון וצוחקות. ״ בינכה העבודה לא נגמרת״ אני אומרת ומסתכלת על ערימת המיילים שמחכה לי, ״אז לפחות נשתה קפה״. היא חולקת איתי את המתח הכרוך והאינסופי בהמתנה למשרד הזרים ולחוקים המוזרים שלהם. ואני משתדלת יחד עם יאן אהובי, להוות בסיס כלכלי ורגשי. לדחוף פינוקים ולדאוג לעוד לקוחות כך שגם אם הענינים הבירוקרטים מתעכבים , אוכל תמיד יהיה בשפע ועבודה גם ושהכסף יספיק לחיים פשוטים כמו שמורין אוהבת בפרברי העיר הגדולה ברלין.

    ובאמצע הקפה העיניים שלנו נפגשות ושקט משתרר לרגע. והגבות שלה עולות והיא אומרת: ״אני לא יכולה לחזור לאפריקה. אני פשוט לא יכולה להרשות את זה לעצמי".
    ״זה בטוח יותר נעים מהרעש כאן, ומכל המיסים והחוקים והגרמנים הזעופים ויש שמש…״, אני מנסה להקליל.
    ״מאיפה שאני מגיעה אפשר לעבוד רק עם הידיים, אין לך איך לעבוד עם הראש, אין לך איך באמת ללמוד״.
    שתיקה. אנחה. חיוך.

    אני מעלה לנגד עיני לרגע את עבודת החלומות שלה – שילוב בין מטפלת סיעודית לאחות שכוללת לימוד גרמנית שוטפת והבנה בסיסית ברפואה והקניית טונות של סבלנות לזקנים התשושים האלה שבימים שהיו ילדים אנשים בעלי צבע עור כהה כמו שלה לא הורשו להתקיים. ובמקרים רבים הם כעת המלאכים הגואלים מהכאב והבדידות וחוסר האונים. כל כך קשה לגאווה הגרמנית העיקשת לפגוש חוסר אונים ומגבלה. אני מהרהרת במורכבות הזו של עבר והווה, ערכים ישנים ומחרידים מול מציאות פשוטה ואנושית המבקשת גמישות וסליחה וקירבה.

    ״מה שאת רוצה ללמוד זה לא עבודה ממש עם הראש״ אני אומרת בדאגה כנה. ״זה הרבה עבודה פיזית ואת יודעת שהם לא אנשים נעימים הרבה פעמים״.

    מורין בוהה בי לרגע ומניחה את כוס הקפה שלה בנחת על השולחן.

    ״זה עבודה עם הלב״ היא אומרת, ״ומבחינתי שם הראש שלי נמצא״.

    וכמה שעות מאוחר יותר, בחדר הטיפולים, קלאוס מתאמץ להסביר את עצמו בשפה של הצ׳אקרות. אני יודעת שהוא לא מספר לאף אחד מסביבתו שהוא כבר שנה בטיפול ושהוא לומד התפתחות אישית ורוחנית. אשתו לשעבר תתפלא ותזעם, בנותיו יתביישו באביהן המבוגר שאחרי פרישתו לגמלאות גומע כתבים יוגיים ורעיונות של שחרור. והיחסים המוצקים בין הגמלאים האחרים ובני משפחה רחוקים גורמים לו תמיד מתח אדיר לפני כל פגישה.
    ובכלל, טראומות הילדות שלו שכוללת הצלפות שוט על כל מילה מיותרת, הן סיפורו של דור שלם שמנסה להתמודד בחוסר הצלחה עם המורשת והקראמה של השתייכות לעם של רוצחים.
    הוא איש נדיב ועדין שרוחו מתאחה לאיטה. בן לדור שהסתיר מילדיו את האמת וכיסה על האלימות באלימות נוספת.
    סיפורי הילדות שלו סמיכים ומעורפלים ומחרידים ואנחנו מפלסים את דרכנו לפגוש את השדים הקבורים שכל אחד שנולד כאן מרגיש אך רק מעטים מוכנים לפגוש ישירות פנים אל פנים.
    קלאוס מספר לי חלום ובחלומו הוא מגלה שהכל מורעל. רוכבי האופניים מורעלים וגם הגבינה. הילדים והשמש. והוא רץ ומחפש מהו הרעל ומי הוא זה שהרעיל הכל.
    ואחרי תהליך מדיטטיבי ארוך הוא נושא את עיניו הכחולות המבוישות ואומר: ״הרעל דבק במשפחה ובבית, בכפר ובארץ. נולדתי לתוכו. כל החיים אני פוחד להגיד את מה שאני חושב ומרגיש כי אני פוחד שגם אני מורעל. שגם אני הרעל. אבל אני רואה שאני לא חייב להיות. אני רואה שאני לא״. והבכי שלו נוטף ומשחרר.

    השנים של החיים כאן עבורי הן ללא ספק שנים של לב מתרחב שמשיל מעליו את השיפוט. שנים של פיתוח יכולת לפגוש את האנושי בהתעלותו וברגעי השפל שלו ולהכיל מליון צבעים וצורות וזוויות ראייה, זכרונות ושפות ודרכי מחשבה.

    באתי לכאן לעשות שלום בנפשי ואני מגלה שהשלום שנדרש הוא בין כולנו, בתוכנו וביננו. ובשביל זה צריך להקשיב. לשמוע ממעמקי הלב.
    להגיע לרמה אחרת של אנושיות בה ניתן יחד להתמיר ולרפא ולפסוע אל דרך חדשה. גם כשצללי עבר והווה מרחפים כל העת ומאיימים לצלק את הלב לעד.
    כמו שקרסטין אומרת כשהיא שרה בעברית ובגרמנית את מה שלימדו אותה במרכז לשלום בנווה שלום- הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.


    * נגה סיני- מולר, חיה בברלין ומנהלת מרכז להתפתחות אישית המשלב מרפאה אלטרנטיבית ומרכז לימודי. תלמידה ותיקה של שי טובלי – הוגה וסופר, מפתח ואיש רוח ורוחניות. מאמינה בחירות האדם ובגדולה הטמונה בבני אנוש כשהם מהווים גשר חי בין הנעלה לארצי בכל רגע ורגע.
    יוזמת ומארגנת בית הספר לפסיכולוגיה של הצ׳אקרות.


    להגיב
  • הסטוריה גדולה, בקטנה # 16 – כשזיגמונד פגש את מאהלר

    ב-26 באוגוסט 1910 נפגשו בבית הקפה "הטורקי המוזהב" בליידן שבהולנד שני גברים: הפסיכואנליטיקאי זיגמונד פרויד והמלחין גוסטב מאהלר. מטרת הפגישה היתה לערוך למאהלר פסיכואנליזה, בעקבות בקשתה של אשתו אלמה, שדחפה אותו להיוועץ בפרויד בשל מצבו הנפשי הקשה ופחדיו האובססיביים מכך שהיא עלולה לעזוב אותו. פרויד היה באותו זמן במהלך חופשה ועמד לעזוב את ליידן למחרת, אך לא יכול היה לסרב לפגישה עם אדם מפורסם כמו מאהלר.

    לפסיכואנליטיקאי ולמלחין היו דברים רבים במשותף: שניהם היו יהודים דוברי-גרמנית שמוצא משפחתם במזרח-אירופה, אך את הקריירות שלהם בנו בווינה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. בשלהי המאה ה-19 ותחילת ה-20 היתה וינה עיר גדולה ומשגשגת, ומרכז אמנותי ותרבותי חשוב. פעלו בה מלחינים, ציירים, סופרים ומדענים רבים, והתפתחו בה תנועות חברתיות וסגנונות אמנות שונים. במקביל, מתחת לפני השטח ובהמשך בגלוי, רחשו בעיר גם הלאומנות, האנטישמיות, הקנאות הדתית ושנאת הזרים.

    יהדותם של השניים לא מנעה מהם מלנהל חיים חילוניים לחלוטין. פרויד היה אתאיסט מוצהר, שסבר כי הדת היא "נוירוזה אובססיבית קיבוצית", ומאהלר היה אגנוסטי, שהמיר את דתו לנצרות על מנת שהתקדמותו המקצועית לא תיפגע. פרויד נאבק במשך שנים בממסד הרפואי והאקדמי שדחה אותו בשל מוצאו היהודי, ואילו מאהלר נאלץ לעזוב את עבודתו כמנצח באופרה הממלכתית של וינה בעקבות ביקורת אנטישמית נגדו. שניהם היו בעלי קריירה מוצלחת, כל אחד בתחומו, אך חשו פחד מורבידי מפני המוות. פרויד עסק בהבנה פסיכולוגית של פחדים אלו, בעוד מאהלר ביטא אותם באמצעות המוזיקה שהלחין.

    הפגישה נמשכה 4 שעות ובמהלכה הסביר פרויד למאהלר שאין סיבה אמיתית לאובססיה ממנה סבל. אלמה, טען פרויד, חיפשה בכל הגברים אותם אהבה את דמותו של אביה, צייר שנפטר בהיותה בת 13, ולכן בחרה להינשא לגבר ששמו מאהלר (Maler, בגרמנית "צייר", מילה הנשמעת כמו שמו של המלחין Mahler). חששו של מאהלר שאלמה תעזוב אותו בשל פער הגילאים ביניהם לא היה מוצדק, כיוון שגילו המבוגר היה מה שמשך אותה אליו מלכתחילה. מאהלר, מצדו, התאהב באישה ששמה היה אלמה-מריה, כיוון שחיפש בה את דמותה של אמו המנוחה, ששמה גם כן היה מריה, אליה היה קשור במיוחד.

    מאהלר נפטר פחות משנה לאחר הפגישה בין השניים, בגיל 50 בלבד. לאחר מותו, סיפר פרויד כי למלחין היתה הבנה אינטואטיבית של פסיכואנליזה למרות שמעולם לא עבר טיפול לפני כן, והוא הגיע בעצמו למסקנות לגבי הבעיות מהן סבל. הפגישה עם פרויד עזרה למאהלר והוא עזב את ליידן למינכן, שם התקיימה הבכורה של הסימפוניה השמינית שלו ("סימפוניית האלף"), אותה ניגנו מאות נגנים מ-3 ערים שונות בפני קהל של כ-3,000 מאזינים. הקונצרט היה הצלחה מסחררת ומאהלר זכה לתשואות שנמשכו לא פחות מ-20 דקות. בהמשך נסעו מאהלר ואלמה לארה"ב, שם חלה המלחין ובהמשך מת בווינה. אלמה סעדה אותו עד מותו, אך במקביל ניהלה רומן עם גבר אחר, מערכת יחסים ממנה מאהלר ככל הנראה בחר להעלים עין.

    (בתמונה: בצד ימין, המלחין גוסטב מאהלר, בתמונה שצולמה ב-1909 ע"י חברי המשפחה. בצד שמאל, הפסיכואנליטיקאי זיגמונד פרויד בתמונה מ-1921 שצולמה ע"י חתנו, מקס הלברשטט. את התשלום לפרויד עבור הטיפול הקצר, ע"ס 300 כתר (שווה ערך ל-60 דולר ב-1911), ביצע מנהל עזבונו של מאהלר לאחר מותו.)

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • בית ספר בינלאומי לפסיכולוגיה של הצ'אקרות – עם שי טובלי

    [נגה סיני-מולר]

    בוואטסאפ הכל כל כך נגיש הוא אמר. המרחק הפיזי בין פרדס חנה וברלין נעלם ברגע.
    כן, חייכתי, יש כל כך הרבה הבדלים ופערים בין המקום שממנו אני מדברת, בו באמצע יוני הכל אפור היום וקודר , לבין הזיעה הנוטפת אי שם קרוב לים.
    אבל ידעתי- לפרדס חנה יש מקום בלב שלעולם לא יחלוף. בשבילי היא ישראל, גם אחרי חמש שנים בברלין ועוד שנתיים שלוש לפני כן באיזורים אחרים, עבורי ישראל היא פרדס חנה ולכן אני אכתוב כאן – במושבה חופשית, כשארצה לחשוב על יקרים ללב שמדברים עברית וחיים בארץ של שמש. ואני מעלה בעיני רוחי אלפי רגעים מרגשים, אנשים יצירתיים, פתוחים, מתחככים, מתקהלים, דוגלים בחופש ומאמינים שאפשר וצריך ומותר. ומחייכת במין אנחה כזאת של זכרונות שהם כבר חלק ממני ואוחזים פיסת חיים בת עשר שנים בה השתלבו כל מימדי החיים (ממש לפי חוכמת הצ׳אקרות).

    בסתיו אני פותחת בית ספר אינטרנטי שמביא את פסיכולוגית הצ׳אקרות רק לישראלים, רק בעברית כאן מברלין. והוא באמת מתאים ואפשרי לכל מטפל דובר עברית בעולם אבל כשאני רוצה לספר עליו אני מתחילה כאן, בבית, במושבה חופשית. 

    קוראים לי נגה, אולי חלק מכירים. אני חוקרת את מסע החיים באופן מעורב ומלא להט כבר שנים רבות, מטפלת, מלמדת, לומדת ואוהבת יותר מכל עומק אמיתי. עומק של מערכות יחסים, עומק של ידע, מפגש ישיר, אוהב עם רב מימדותם של החיים ומורכבות החוויה האנושית.
    עבורי, הגילוי המסעיר ביותר של השנים האחרונות הוא דווקא במקום שנשמע לכולנו מוכר אבל צופן בתוכו עולם ומלואו- חיים מורכבים שלמים ומלאי אינטלגנציה – העולם של מערכת הצ׳אקרות.
    על צ׳אקרות בטוח שמעתם אבל אני לא בטוחה שהעלתם בדעתכם שלא מדובר במעגלים צבעוניים המטיבים לתקשר עם מנטרות מסוימות או עם סמלים אחרים מהמסורת היוגית אלא בשבעה מורים שישנו עבורכם את האופן בו אתם מבינים פסיכולוגיה, ריפוי, בריאות, מערכות יחסים, משמעות, חמלה, רוחניות, אינטילגנציה, ארציות, רגשות מחשבות וכל תופעה אנושית פנימית או חיצונית שאתם מכירים.

    למדתי שיטות טיפול רבות לאורך השנים, עבדתי שנים ארוכות עם הגוף ואז עם הנפש. אלפי פעמים ישבתי והקשבתי ותמכתי וחייכתי ודמעתי. אבל עם ההבנה של פסיכולוגיית הצ׳אקרות התמונה התבהרה והפכה להיות חדה, עשירה ואפקטיבית. הידע הזה שינה את מה שלא חשבתי שכבר אפשר לשנות ולכן אני כאן- מזמינה אתכם ללמוד ולהעביר הלאה למטופלים שלכם, לאהובים שלכם, לכל מי שמבקש שינוי והתפתחות בחיים .

    אנשים כמוני מוגדרים בפסיכולוגית הצ׳אקרות כבעלי מבנה ראשי של צ׳אקרת הגרון. חלק מהידע מכיל שיטת אבחון מעמיקה המשרטטת מבנה אישיות, פוטנציאל, נטיות וכישורים הבנוי מקומבינציה ספציפית של מפת הצ׳אקרות. טיפוסי צ׳אקרה חמישית מדברים הרבה ונאבקים לנסח ולתקשר. הם בנויים להוביל חזונות וחולמים על שינוי עולם. הרבה פעמים נמצא את עצמנו כמטפלים, כמורים, כיועצים כאלה שמעבירים הלאה ידע ומאמינים בלב שלם שיחד, אדם לאדם, לב ללב החברה כולה תשתנה. בחזון שאני רואה לנגד עיני ידע הוא מה שמשנה אותנו במיוחד אם הוא נוגע בשמיים ובארץ. ברוח ובאדמה כאחד.

    בבית הספר שיזמתי , מטפלים הלומדים את ידע הצ׳אקרות (מותר לך ללמוד גם אם אינך במקצועות הטיפול גם וכדאי בשביל עצמך. כן בשביל עצמך: )) לומדים לאבחן במהירות מה המבנה ומפת הצ׳אקרות של עצמם ושל מי שנמצא מולם. הם יכולים לבדוק מה המצב הנוכחי ומה הפוטנציאל הכללי של כל מבנה. לפי כך הם יכולים לתת המלצות והכוונות לאורח חיים, למערכות יחסים, למקצועות והתפתחות רוחנית. הם לומדים להכיר את שבעת הרמות של הצרכים הרגשיים של כל אדם, ואיך ניתן להביא למצב של שגשוג ואיזון. הם לומדים על חוסר איזונים בכל צ׳אקרה ומה ההיבטים הנלווים כולל הריאקציות האישיתיות. הם מקבלים מפתחות, תרגולים וכלים לעזור, לאזן, לעורר, וליצור מערכת פיזית-רגשית- מנטאלית ורוחית שמתפקדת כשלם ומביאה למימוש את הפוטנציאל הנפלא שגלום בכל אחד מאיתנו.

    כשהגעתי לברלין הופתעתי להבין עד כמה היא אינה עיר של ביחד… עד כמה כל ביקור אצל חבר דורש תכנון מראש. עד כמה אינטימיות אינה שם המשחק ועד כמה טריטוריה אישית היא אחת מאבני הבנין של כל תקשורת. כמי שבילתה זמן בקיבוצים, קהילות ומחוברת לתודעה שבטית, לקח לי המון זמן להבין שהעבר הינו לא בהכרח המציאות אותה אפגוש בארץ חדשה. נשמע אלמנטרי אבל לוקח זמן להפנים. חיפשתי תודעת קהילה ומצאתי אותה במקום לא צפוי:)

    מערכת הצ׳אקרות היא קהילה בה כל פרט הוא ייחודי וחולש על תחום אחר בהוויה שלנו ( בגוף ובנפש, במיינד וביכולת להתחבר לרוח.) כשמבינים את כל אחד מהשחקנים הפועלים מבינים גם איך ליצור אינטראקציה בריאה ביניהם כך שהן תפעלנה כקהילה אחת. כשזה קורה… החיים שלנו משתנים והופכים לבעלי משמעות, שלמות ויופי. 

    וזו רק טיפה בים. יש הרבה מה ללמוד בשבעת מסעות החיים כפי שהם משתקפים בצ׳אקרות.

    בית הספר הוא אינטרנטי – שזה אומר שאפשר להשתתף און-ליין או לצפות בוידאו המעולים של השיעורים מתי שתרצו.
    הוא מתחיל בסוף אוקטובר ונמשך תשעה חודשים, שש שעות בחודש – והוא מעניק תעודת הסמכה והרבה ידע מקצועי מעמיק שלא למדתם בשום מקום אחר.
    מלמד אותו שי טובלי שהוא מומחה בינלאומי לתחום והמפתח של כל השיטות שתפגשו בבית הספר.
    הוא מתאים לאנשים חושבים, שאוהבים ידע מקיף שמעלה שאלות ומספק פתרונות שלא חשבתם עליהם לבד.
    נהדר לתרפיסטים ומטפלים מכל סוג שמאמינים בשיטות אינטגרליות בין מדע רוח ונפש. וחשוב לציין, גם אם אתם מטפלים בשיטות אחרות, תוכלו לשלב כלים, הבנות ותרגולים בעבודה הנוכחית שלכם.

    ואתם יכולים לקרוא עליו יותר ואפילו להירשם – כאן >

    ואם אתם אוהבים לשמוע עוד אשמח לשוחח ולהסביר ולהכיר בעברית – פשוט השאירו לי הודעה בווצאפ או במייל, נקבע מועד מתאים ותקבלו ארבעים דקות מדיטצית צ׳אקרות או שיחת צ׳אקרות מתנה.

    נגה סיני   –   49-1573-1681740+ (מוזמנים לשלוח הודעה בווצאפ ואתקשר אליכם חזרה)

    מייל nogasini@gmail.com    |   אתר    |   פייסבוק


    להגיב
  • הסטוריה גדולה, בקטנה # 15 – מגלים את קולומבוס מגלה את אמריקה

    בשנת 1492 הפליג הנווט האיטלקי כריסטופר קולומבוס מספרד מערבה, והגיע לראשונה לאיים הקאריביים. אף על פי שקולומבוס כנראה לא היה האירופאי הראשון שהגיע לאמריקה, מסעותיו הובילו אירופאים רבים לצאת בעקבותיו לעבר הארצות החדשות שהתגלו. בעקבות מסעות אלו התחזקה דריסת הרגל של אירופה ב"עולם החדש", דבר שהוביל לשינויים מרחיקי לכת בכלכלה ובחברה בכל רחבי העולם. אבל למה בעצם קולומבוס רצה להגיע לאמריקה מלכתחילה?

    התשובה היא כמובן שהוא כלל לא תכנן להגיע לאמריקה. למעשה, קולומבוס היה בטוח עד ליומו האחרון שהוא הגיע בכלל לחופי הודו (ולכן כינה את המקומיים "אינדיאנים"), וסירב להכיר בכך שהוא הגיע ליבשת חדשה. הודו הייתה היעד למסעו של קולומבוס בשל חשיבותה באותה התקופה, שכן היא הייתה מרכז מסחרי חשוב, ממנו הגיעו תבלינים ליבשת אירופה. הדרך הקלה עבור הסוחרים האירופאים להגיע לתבלינים מהודו הייתה כמובן ממזרח, דרך נתיבי הסחר באסיה, אבל במהלך המאה ה-15 נוצרה להם בעיה קשה: נתיבי המסחר עברו לשליטת אחת האימפריות החזקות ביותר באותה התקופה, האימפריה העות'מאנית.

    בשנים אלה העות'מאנים כבר שלטו בבלקן ובתורכיה של ימנו. חוץ מצבא מרשים, לעות'מאנים היה צי גדול, שהיה אולי החזק ביותר באגן הים התיכון: היו להם ספינות מהירות ועמידות ונווטים מוכשרים, והם השליטו את מרותם על איים וחופים רבים בחצי המזרחי של אגן הים התיכון. הקושי של האירופאים העמיק כאשר העות'מאנים כבשו גם את המזרח התיכון, דבר שאפשר להם לשלוט באופן מלא ב"נתיב התבלינים" להודו, דרך היבשה ודרך הים, ולכן הם גם הרשו לעצמם לגבות מיסים גבוהים לסחורות שעברו דרכם.

    האירופאים ממש לא אהבו להיות תלויים בעות'מאנים, אבל הם גם חששו להיגרר לעימותים צבאיים מולם, שכן העות'מאנים בתקופה זו נראו קצת כבלתי מנוצחים. לכן, הסוחרים והמלכים של אירופה חיפשו דרך חלופית להגיע להודו. הפורטוגזים בחרו לעקוף את אפריקה מדרום, בעוד שקולומבוס האמין שדווקא הפלגה מערבה היא הפתרון – וכך במקרה "גילה" את אמריקה. אגב, העות'מאנים עצמם ידעו על קיומה של אמריקה שנים מעטות בלבד אחרי שגילו אותה האירופאים: האדמירל והקרטוגרף העות'מאני הידוע פירי ראיס שרטט מפה שבה הופיעו העולם החדש והאוקיינוס האטלנטי כבר ב-1513. עם זאת, את הסולטאן עצמו, המידע כנראה פשוט לא עניין: אמריקה הייתה רחוקה ומה שהיה חשוב באותה התקופה הוא הנתיב להודו – שבו הוא כבר שלט.

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • שיר לשבת: "מלון אורחים" – ג'לאלאדין רומי

    מלון אורחים / ג'לאלאדין רומי

    להיות אנושי זה מלון אורחים.
    אורח חדש מדי בוקר.

    שמחה, דכאון, רשעות,
    מודעות חולפת מגיעה
    כאורח בלתי צפוי.

    קבל את כולם בברכה ובדר אותם!
    אפילו אם הם קהל של עצבונות,
    שמנקה את ביתך באלימות
    מכל רהיטיו,
    עדיין, התייחס לכל אורח בכבוד.
    ייתכן שהוא מרוקן אותך
    בעבור עונג חדש.

    המחשבה החשוכה, הבושה, הרשעות,
    פגוש אותם צוחק בדלת,
    והזמן אותם פנימה.

    היה מלא תודה לכל מי שבא,
    כי כל אחד מהם נשלח
    כמדריך מלמעלה.
    ————

    מתוך ספרה של מתי ליבליך "האדם בקצה האגו"


    להגיב
  • היסטוריה גדולה, בקטנה # 14 – הפגישה של אלוויס וניקסון

    הביטו בשני האנשים שמופיעים כאן בתמונה. כל אחד מהם היה ברגע הנתון של הפגישה, רגע לפני חג המולד של שנת 1970 על פרשת דרכים שתקבע איך הם יופיעו בזיכרון הקולקטיבי האמריקאי, ואף המערבי בכלל. בצד הימני נמצא אלביס. בצד שמאל נמצא הנשיא דאז ריצ'ארד ניקסון – אז למה הם נפגשו, מה יצא להם מזה, והאם הייתה לכך השפעה על חיינו?

    בשנת 1970 אלביס היה מצד אחד כבר אחרי שנות השיא שלו, אי שם לפני 15 שנה באמצע שנות ה-50. מאז כבר עלו אינספור כוכבים חדשים בבריטניה ובארה"ב שהפכו את המוזיקה למשהו אחר לגמרי – הביטלס, הרולינג סטונס, בוב דילן, ג'ימי הנדריקס ועוד רבים אחרים. מצד שני 1970 גם הייתה תקופת הקאמבק של אלביס. מוזיקת הרוק החלה להסתכל על עצמה ברטרוספקטיבה. זו הייתה תקופה בה אלביס הוכתר כ"מלך הרוק" והוכר כאחד האבות המייסדים של הז'אנר, והוא החל שוב להקליט שירים מוצלחים ולצאת למסעי הופעות גרנדיוזיים.

    ניקסון מצד שני, היה לכאורה בשיא כוחו – שנה קודם לכן הצליח להיבחר כנשיא ארה"ב, בתקופתו ארה"ב הנחיתה אדם על הירח, וניקסון החל לטפל ברצינות בסוגיה הכואבת של מלחמת ויאטנם (כמה שנים בודדות לאחר מכן קיבל מזכיר המדינה שלו הנרי קיסינג'ר פרס נובל לשלום על הישג זה). עם זאת ניקסון התמודד גם עם אופוזיציה רבה מחוגים ליברליים – פעילים לזכויות השחורים, הלהט"ב, הפמיניזם ועוד ראו בניקסון כל מה שרע בארה"ב השמרנית שניסתה להשתיק אותם.

    עם זאת, הפגישה בין אלביס לניקסון לא הייתה ביוזמה הדדית. אלביס היה לחלוטין היוזם של הפגישה הזו. התברר שהיה לו חלום להיות סוכן FBI. הוא פרש בפני ניקסון במכתב מקדים את מה שהוא זיהה כסכנה לאמריקה – אותם חוגים לוחמניים כמו למשל "הפנתרים השחורים" וכן גם תנועת ההיפים. אלביס אף טען כי חברי להקת ה"ביטלס" (שהתפרקה סופית כמה חודשים טרם לכן) הם למעשה סוכנים קומוניסטיים שבאים להפיץ סמים לאמריקה.

    אלביס ביקש מניקסון אם יוכל לקבל תג של הסוכנות למלחמה בסמים. ניקסון מצדו נעתר אף כי היה ככל הידוע מופתע מאד מהפניה של אלביס. עם זאת הוא ראה באלביס כנציג התרבות הפופולרית – מי שיוכל לעזור לו אולי בקרב הקהל הצעיר והליברלי יותר באמריקה ששונא אותו.

    האם זה השפיע יותר מידי? אלביס ככל הידוע לא הפך ללוחם אמיתי בסמים אף כי התרגש מאד מהפגישה עם הנשיא. מצד שני הדבר גם לא סייע לפופולריות של ניקסון שאמנם לא הייתה בשפל, אך פרשת ווטרגייט שארבה לו מעבר לפינה, עמדה להפיל אותו והפכה אותו לנשיא הראשון שהתפטר מתפקידו. אלביס נפטר בשנת 1977, ככל הנראה מהתמכרות לתרופות (או שמא???…). ההיסטוריה לא התהפכה מהפגישה הזו – אבל היא תזכורת חשובה לגורלם של שניים מהאנשים שחוללו שינויים כבירים במאה ה-20, אך במידה רבה סיימו את חייהם הרחק מאור הזרקורים והפופולריות שהייתה להם בעבר. גם זו חלק מההיסטוריה הגדולה שנעשית – לעתים בקטנה.

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • היסטוריה גדולה, בקטנה # 13 – הצעקה של מונק

    בגיל 13 החלו התקפי החולשה שפקדו את אדוארד מונק בכל חורף להחמיר: קודח מחום ויורק דם מצא את עצמו הנער מתעורר באמצע הלילה בבהלה ושואל את עצמו: "האם מתתי? האם אני בגהנום?" הוא אמנם לא התעורר בגהנום ממנו הזהיר אותו אביו הקלוויניסט בכל הזדמנות, אבל כשאחותו הבכורה מתה זמן לא רב לאחר מכן משחפת – אותה המחלה שהרגה את אמו לפניה, זה בהחלט הרגיש כך.

    מונק הצעיר מצא נחמות מעטות בחיי העוני והאובדן שבנורווגיה, אחת מהן הייתה הציור. ללא שמץ של הכשרה רשמית, העביר את זמנו בציור החזיונות שהטרידו את מחשבותיו במעט הגירים השחורים שהצליח לשים עליהם את ידיו. כשסיפר לאביו על תוכניותיו להירשם לבית ספר לאמנות, הוקע על ידו כמי שמעדיף לבלות בחברת בוהמיינים חסרי אמונה במקום לחפש פרנסה בתור מהנדס או רופא. קשה להגיד שהוא שגה לחלוטין.

    את שנותיו הסוערות ב"מכון לאומנות נורווגית" העביר מונק בשתייה, רומן עם אישה נשואה, התחברות לקבוצת אמנים שקראו ניטשה ודיברו בשבחי ההתאבדות, ובציור. בשנת 1885 התחיל את יצירת המופת שלו, לה קרא "הילדה החולה". הייתה זו סצנה שזכר היטב: אחותו סופי על ערש דווי, קודחת משחפת ומאבדת אט אט קשר עם המציאות. כשהציג את היצירה המוגמרת באוקטובר 1886, זכה ללעג ולזלזול מצד המבקרים בתערוכה ובעיתונות יחדיו.

    למרות הכשלון הקולוקסאלי הזה, זכה במלגת סטודנט לפריז. שם נודע לו לראשונה על התפרצות הסכיזופרנה של לאורה, אחותו הצעירה. בנובמבר 1889 הלך אביו לעולמו. "אני חי עם המתים", כתב ביומנו. התאבדות תפסה מקום מרכזי במחשבותיו.

    ארבע שנים לאחר הגעתו לפריז, אנחנו מוצאים את מונק בגרמניה, מעורר מחלוקת חדשה. אחרי שכשלה תערוכת היחיד שהעמיד, התארגנה קבוצת אמנים צעירים במחאה על הורדת התערוכה. "זה היה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לי", הכריז בשמחה – לא בדיוק הרגש שאפיין את חייו עד כה.

    מהר מאוד חזר מונק אל רגש שדווקא הכיר היטב: הסבל. אולם הפעם היה זה מתוך רצון מודע לתעל אותו. הוא פצח בעבודה על היצירה המוכרת והמוערכת ביותר שלו. ביומנו נזכר במקרה שאירע שנים קודם לכן, בעודו בנורווגיה:

    "הלכתי בדרך עם שני חברים – השמש שקעה, לפתע הפכו השמיים לדם – והרגשתי משב של עצבות. עצרתי – נשענתי על הגדר – מותש כולי. העננים מעל טפטפו דם מצחין. חבריי המשיכו הלאה. רעדתי בעמידה עם פצע פתוח בחזה. שמעתי צעקה אדירה חותכת דרך הטבע."

    חוקרי אמנות זיהו את המיקום המדויק בו הלך מונק עם שני חבריו – המקום שהיווה השראה לאחת הסצנות המוכרות ביותר בתולדות האמנות: בשטחה של אקנברג, פרוור אפרורי בצפון אוסלו, מוקמו שני מוסדות – בית מטבחיים ומוסד ל"חולי נפש" בו אושפזה אחותו לאורה. מהיכן הגיעה אותה "צעקה אדירה" שחתכה דרך הטבע? את זה אף חוקר לא הצליח לגלות.

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • היסטוריה גדולה, בקטנה # 12 – לולה מונטז

    השנה הייתה 1846 ומלך בוואריה היה מאוהב. כמובן, לודוויג הראשון היה גם בן שישים ונשוי – אבל הוא לא נתן לזה לעצור אותו.

    קראו לה לולה, היא הייתה רקדנית. היא טענה שנולדה בספרד, והשמועות דיברו על שובל גברים מאוהבים שהותירה אחריה בכל אירופה – כולל המלחין פרנץ ליסט והסופר אלכסנדר דיומא. כעת היה תורו של מלך בוואריה להתאהב בלולה מונטז: לאחר שחזה בה מופיעה במינכן, נפגש עמה מאחורי הקלעים והציע לה תואר אצולה בתמורה לחברתה. היא הסכימה.

    רשמית, מונטז הייתה הפילגש של לודוויג. בפועל, היא הייתה הכוח שמאחורי הכתר. למשך למעלה משנה, הרקדנית הספרדיה ניצלה את ההשפעה שהייתה לה על המלך המאוהב על מנת לתמרן אותו ואת שריו עד שהקבינט זכה לכינוי "לולה-מיניסטריום". תוך זמן קצר, כולם סלדו ממנה: הרפורמות הליברליות שדחפה השניאו אותה על האצולה השמרנית, ואורח חייה הראוותני הציק לסטודנטים והליברלים. בשנת 1848, ולאחר ששכנעה את המלך לפעול נגד סטודנטים מרדניים, המון זועם הרס את ביתה, הכריח את לודוויג להתפטר וגירש את השניים מהממלכה.

    מונטז ברחה לשוויץ, אבל כשהבינה שלודוויג לא מתכנן לבוא בעקבותיה, החלה להסתובב בעולם בחיפוש אחר פרנסה. היא עברה בפריז, לונדון, ניו יורק ואפילו קפצה לאוסטרליה – והתפרסמה בכל מקום בזכות הדימוי שלה כרקדנית ספרדיה מפתה. השמועות על העבר מלא הסקנדלים שלה הביאו עוד ועוד צופים למופעי הריקוד שלה, אבל בחלוף הזמן יופיה דעך והיא נאלצה לפרוש מחיי הזוהר. בסוף שנות החמישים חזרה לניו יורק, ובשנת 1861 הלכה לעולמה – ככל הנראה כתוצאה מעגבת.

    לולה מונטז היא אישה מורכבת. במבט ראשון היא נראית כמו אישה פתיינית ותו לא, יצאנית שניצלה את יופיה כדי להגיע לעמדת כוח. אבל מתחת לדימוי הזה מסתתרת אישה שקולה, מחושבת ואינטלגנטית, כזו שיצרה ביודעין אווירה של סקס אפיל ומסתורין כדי למשוך אנשים ולהקסים אותם. סך הכל, בעידן בו האופציות התעסוקתיות לנשים מוגבלות, היא ראתה בדרך הזו אפשרות התקדמות לגיטימית.

    והתחבולה הכי גדולה שלה? מונטז בכלל לא היה ספרדיה. שמה האמיתי היה אליזה גילברט, והיא נולדה באירלנד.

    (התמונה – פורטרט של מונטז משנת 1847. ציור זה הוא חלק מסדרה של תמונות שהמלך לודוויג הזמין בשביל "גלריית היפות", סדרה של תמונות של נשים שהוא פגש במקומות שונים וחשב שהן יפות מספיק בשביל להנציח בפורטרט. אשתו, למקרה שתהיתם, לא הייתה אחת מאותן נשים.)

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • שיר לשבת: "הרוח על האי" – פאבלו נרודה

    הרוח על האי / פאבלו נרודה (תרגום: יובל אידו טל)

    הרוח הוא סוס
    הקשיבי
    איך דוהר הסוס
    צולח ים
    חוצה שמיים

    הוא רוצה לשאת אותי
    הקשיבי
    תר את העולם
    רוצה לשאת אותי

    החביאי אותי בזרועותייך
    רק הלילה
    כשיבוא הגשם
    ויכה בים
    באדמה
    ריבוא פיות

    הקשיבי איך הרוח בא
    דוהר
    קורא לי
    מבקש לשאת אותי
    אל המרחק

    גבתך
    על גבתי
    ופיך
    על פי
    כבולים גופינו
    אל האהבה
    שמכלה אותנו

    שיחלוף הרוח
    ושלא יישא אותי
    מכאן

    שישעט הרוח
    כתר קצף לראשו
    ושיקרא לי
    יחפש אותי
    דוהר בין הצללים

    אני
    שקוע וטבוע
    בעינייך הגדולות
    ורק הלילה
    אני נח אהובתי

    ————

    פאבלו נרודה. בגלות. מאה 20
    קליגרפיה: אלה פוליקר. ישראל. מאה 21

    (מתוך דף הפייסבוק של יובל אידו טל)


    להגיב
  • שיר לשבת: "בערוב ימי" – וואנג ווי

    בערוב ימי / וואנג ווי (תרגום: יובל אידו טל)

    בערוב ימיי אני בטוב
    אני שוקט
    ענייני בני האדם
    אינם טורדים עוד את לבי
    הפסקתי לעשות עוד לביתי
    ואין לי תוכניות לעתידי
    אני פורש לי אל היער הישן שלי
    בו רוחות האורנים
    משחררות לי את החגורה שלי
    והירח של ההר
    מאיר לי את הניגונים שלי
    לכן
    אם אדוני שואל אותי13920689_10154406388429557_6579351743906774079_n[1]
    על חוקים של הצלחה וכשלון
    אז תשובתי היא
    הקשב לשירת הדגים
    הקשב איך היא חודרת
    מגדה ועד גדה
    מלוא עומקו
    את הנהר

    ————

    וואנג ווי. סין. מאה 7
    ציור: פבלו פיקאסו. ספרד. מאה 20
    (מתוך דף הפייסבוק של יובל אידו טל)


    להגיב
  • שיר לשבת: "מושכים בחוט, והבובה היא זזה" – צ'רלס בוקובסקי

    מושכים בחוט, והבובה היא זזה / צ'רלס בוקובסקי (תרגום: יובל אידו טל)

    כל אדם חייב להבין
    שהכול יכול להיעלם

    ממש ברגע
    החתול והאישה
    העבודה
    גלגל קדמי
    מיטה
    קירות
    החדר
    כל מה שנחוץ לנו

    וכן
    גם אהבה

    הכול נשען על יסודות של חול

    וכל סיבה שלא תהיהיובל2
    לא משנה עד כמה לא קשורה
    מותו של ילד בהונג קונג
    סופת שלגים באומהה
    הכול יכול להיות המשהו
    שיגמור עליך

    כל כלי החרסינה מתנפצים
    על הרצפה של המטבח

    הבחורה שלך
    היא תיכנס

    אתה
    שיכור
    רק תעמוד שם

    ובאמצע כל זה
    היא תשאל
    מה קורה פה? אלוהים

    אתה תגיד רק
    אני לא יודע
    אני לא יודע

    ——————

    צ'רלס בוקובסקי. ארה"ב. מאה 20
    פיסול: צ׳וי שו-אנג. קוריאה הדרומית. מאה 21
    (מתוך דף הפייסבוק של יובל אידו טל)


    להגיב
  • אמנות הרחוב זוקפת ראש – איתמר פלוגה

    שתפ עם נדיר תעשיות צבע, המתנס בפרדס חנה , צילום מאיה מזרחי,
    באדיבות נדיר תעשיות צבע, צילום: מאיה מזרחי

    איתמר פלוגה, אמן ה-STREET ART  הישראלי שכובש את העולם לא דמיין שעבודותיו יעטרו את קירות משרדי גוגל או יהפכו למוקד בפסטיבל מידברן. לצד פרוייקטים גדולים בגרמניה, הולנד ופורטוגל, מקפיד האמן בשיתוף חברת "נדיר תעשיות צבע" המקומית, ליצור עבור הקהילה ולשדרג מבני ציבור לטובת האוכלוסיה. כך גם במתנ"ס העירוני שזכה ללוק חדש ומרענן ממש לאחרונה.

    תרבות ה-STREET ART  שנחשבה עד לפני שנים לא רבות לשולית ואף מחתרתית, הפכה בשנים האחרונות לקונצנזוס של ממש. בערים המרכזיות והמובילות בעולם ניכר כי עבודות גרפיטי כובשות ומעטרות את איזורי הבילוי והמסחר, מוזיאונים ומרכזי תרבות כחלק מפיתוח עירוני. אותן עבודות נתפסות עבור רבים כאומנות עכשוית המשלבת בחלק מהמקרים אמירה חברתית נוקבת.  האמן איתמר פלוגה הישראלי, הידוע בעולם בשם FALUJA,נחשב בשנים האחרונות לאחד המובילים בסצינה העולמית.

    באדיבות נדיר תעשיות צבע- עבודה למען הקהילה, צילום מאיה מזרחי 4פלוגה, בן ה-33, החל לצייר כבר בילדותו ומשם המשיך ללימודים ציור ורישום קלאסיים. משם הדרך לאקדמיה לעיצוב ואומנות 'בצלאל' בירושלים היתה קצרה. פלוגה למד דווקא במסלול הצורפות וכבר שם נחשב לאחד על ראייה מחוץ לקופסה וחשיבה יצירתית במיוחד.  עם סיום לימודיו עבר פלוגה להתגורר בדרום תל-אביב שם חיפש דרך יצירתית להביא לידי ביטוי את תפיסת העולם האומנותית היחודית שלו ולחשוף אותה לעולם. "התחלתי לצייר על הקירות", הוא אומר, "הושפעתי ממה שקורה באיזור ובמקביל לגרפיטי, נחשפתי לכמויות חלקי העץ שנזרקים מידי יום מהנגריות בפלורנטין והתחלתי לפסל מהם חיות רחוב שפיזרתי ברחבי העיר".

    הכישרון של פלוגה החל לפרוש כנפיים – בשנים האחרונות עבודותיו מעטרות אינספור פסטיבלים בינלאומיים ומוזיאונים ברחבי העולם וגם עבודותיו מוצגות בין השארעל קירות המשרדים של החברות הגדולות, בינהן מייצג ענק שיצר במשרדי פייסבוק ישראל, הנישא לגובה של ארבע קומות ומשלב גרפיטי עם עבודות עץ ולייזר.

    פלוגה נמצא על הקו- "כרגע אני עובד על פסל גדול מעץ ממוחזר לפסטיבל מוזיקה בגרמניה", הוא מספר, "ומכאן נוסע לפורטוגל לבנות את אחד האלמנטים המרכזיים של הבום פסטיבל, אחד הפסטיבלים הגדולים בעולם. אני והצוות מייצרים שם את כל הארט לאזור האינפורמציה והכניסה".

    עד לפני זמן לא רב, נחשבה אמנות הרחוב לבלתי חוקית, אמנים יצאו באישון ליל, הסתובבו וציירו על קירות זאת בכדי לא להיחשף ולהסתכן במעצר. משם אגב הגיע הצורך לבחור שם במה ומעטה של חשאיות. "כיום אמנות הרחוב תפסה תאוצה והפכה ללגיטימית", אומר האמן, "אפשר לראות אמני רחוב רבים שמציגים בגלריות, מוזמנים לעבודות עם עיריות ולבצע פרויקטים פרטיים. אמנות רחוב הפכה להיות מקובלת ואהובה על ידי הקהל והממסד. גם כיום אנשים שפועלים בשיטה חשאית ולא חוקית ויש כאלה שעובדים בהזמנה חשופים ואוהבים ומשתפים פעולה עם הממסד".

    "כיום אומנות הרחוב נעה על ספקטרום מאוד רחב", אומר פלוגה, "היא נוכחת בגלריות, מלונות ומשרדים של החברות הגדולות בעולם, זאת לצד אומנות הגרפיטי המסורתית המבוצעת בלילות". לדבריו, טווח העשייה הרחב לא הופך אותה לפחות בועטת ומעוררת מחשבה: "לטעמי, האומנות הזאת ממשיכה להוות במה פתוחה בתוך המרחב הציבורי שמאפשר העברת מסרים ודעות של האמן דרך האומנות שלו".

    "מבחינתי אמנות רחוב משלבת בין אומנות מיינסטרים לכזו יוצאת דופן ובולטת במרחב" אומר פלוגה, "אני חש שמתקיים סוג של רנסנס בכל הקשור לאמנות זאת. זה בא לידי ביטוי בציורי ענק איכותיים ומרשימים במיוחד, סוג של אנטיתזה לתרבות הרחוב כמו שאנחנו מכירים אותה. הגישה והפתיחות אל מול הקהל הרחב מייצרות ויטרוזיות שהייתה פחות פופולרית. אני צופה כי בעתיד האמנות הזאת תשתלב בכל הרבדים של עולם האמנות והיצירה- ממוזיאונים ועד פסטיבלים ועדיין תופיע על קרונות רכבת וקירות בנינים".

    איתמר פלוגה- FALUJA 10פלוגה ידוע כמי שמאמין בעבודה במרחב הציבורי ככלי להעברת מסרים ותרבות יוצר בעבודותיו שילוב בין אומנות לחיים עצמם. בעבודותיו הוא יוצר אינטרקציה עם הרחוב. לצד אינספור הפסטיבלים הבינלאומיים וההכרה העולמית, מקפיד האמן בעת שהותו בארץ ליצור ולתרום לסביבה. יחד עם חברת "נדיר תעשיות צבע" מפרדס חנה יצרו מערך שכל כולו סובב סביב תרומה לחברה ולקהילה. יחד הם ממנפים את אומנות הגרפיטי לשידרוג חזיתות של מבנים ציבוריים (מתנסים, בתי ספר, מעונות וכיוב').

    "אחד המבנים ששידרגנו ממש לאחרונה הוא המתנ"ס בפרדס חנה", מספר האמן. הפרוייקט כלל 55 מ"ר של חזית המתנ"ס שנצבעה ורוססה בקונספט של אינדיאני, בצבעוניות עזה בה מככב הצבע התכלת."התוצאה בהחלט מפיחה חיים חדשים למבנה, בו מבקרים עשרות מילדי היישוב מדי יום וחולפים על פניו תושבים רבים", מסכם פלוגה.

    [קרדיט לתמונת הפוסט: צילום- ג'וש לאודר]


    להגיב
  • מציאויות חלופיות, יקומים מקבילים

    [לירז אקסלרד]

    מנותקת

    כל ברלין מכוסה דגלים. בוודניג, לאורך אחד ממסלול ההליכה שלי – וזה מסלול שנמנע בכוונה מרחובות מרכזיים, דבק בשוליים, בתוך שכונות, בין בתי מגורים – כל הזמן דגלים דגלים. ממרפסות הבתים ומהחלונות. דגלים של גרמניה אבל גם של עוד ארצות. לפעמים שני דגלים במרפסת. לפעמים דגלים בכל קומה. הכי הרבה דגלי גרמניה.

    כשרק חזרתי אל ברלין, אחרי הביקור בתל אביב, כל הדגלים האלה נראו לי כמו המשך טבעי של משהו שלא מדבר אלי. תל אביב מלאה בגדלים של ישראל. על המכוניות, ממרפסות הבתים. ברלין מלאה בדגלים של גרמניה. על המכוניות, ממרפסות הבתים. לא הבנתי למה הדגלים בתל אביב. הרי יום העצמאות עבר כבר, ואיזה עוד סיבה יכלה להיות להציג דגלים חוץ מיום העצמאות. לא הבנתי למה הדגלים בברלין.

    אז לא הבנתי. לא התרגשתי מזה. לא הכל אני מבינה. לא הכל אני צריכה להבין. פתאום דגלים. אז בחודשיים האחרונים מסיבות שאני לא מודעת אליהן, אנשים תולים דלגים של הלאום שלהם בחזית הבתים שלהם. או קי. כולם רוצים לאום. כולם לאמוניים. זהו עידן הלאום. הלאומיות מרימה את ראשה. הלאומיות מכה שנית. פנטסטי. ברור שאני לא מבינה. מבחינתי, מכל הדגלים שאחד עשוי להרים מעל לראשו, הלאום הוא הנחות שבהם. אז הנה עוד התנהגות אנושית שאני לא מבינה.

    אבל אז נפגשתי עם חברה לכוס קפה והרצתי בפניה את תיאורית עליית-הלאום-לנוכח-ריבוי-דגלי-הלאום-במרחב -העירוני שלי. היא הקשיבה בחן ואז אמרה שכן, אולי, אבל אולי זה פשוט קשור ליורו שמתנהל ממש עכשו. ממש בימים אלו.

    המממ. היורו. ממש עכשו. באמת? איפה? באיזה יקום חלופי זה מתרחש?

    אני מחבבת את הסבר היורו. זה אומר שעוד שבוע שבועיים, כשהאירוע יגמר, גם הדגלים יעלמו. זה לא מסביר את הדגלים בתל אביב. ישראל לא ביורו. אבל זה כן מסביר את הדגלים בוודינג. יותר מהכל שיעשעה אותי ההבנה של עומק הניתוק שלי עצמי. היכולת שלי להסתובב בעיר הזאת, ברחובות האלה, ולהרגיש נוח, להרגיש טוב, ולא לדעת בכלל על האירוע המרכזי שמסעיר את תושבי העיר הזאת, הרחובות האלה. הגירה היא, גם, מילה אחרת לניתוק.

    יקומים מקבילים

    כשהייתי בישראל נפגשתי עם דוד שלי. איש בן 70 פלוס, חבר קיבוץ כל חייו, פעיל פוליטית, חבר מפלגת העבודה לדורותיה. שאלתי אותו, דוד, מה שלומך? הוא התיישב על הכסא שהנחנו לפניו, נאנח עמוקות, ואמר לי: אני מאוד מוטרד מהמצב באירופה. מאוד מוטרד.

    השבוע בשיחת טלפון עם אמא שלי היא שאלה אותי עם יש איזה הופעה שאני הולכת אליה בקרוב. אמרתי לה שכן, ועוד איך, אני הולכת להופעה של בק. אני לא מכירה בק, היא אמרה, ואז הוסיפה שהרבה אמנים מגיעים השנה להופעות בארץ, ושיש הרבה שמחה סביב זה. ביונסה למשל מגיעה, היא אמרה לי. ביונסה מופיעה בברלין? היא שאלה. אמרתי לה שכן, ביונסה מופיעה גם בברלין, מן הסתם, אבל אני אין לי שום עניין בביונסה, יש לי עניין בבק, והוא גדול כמו ביונסה, בחיי, אפילו יותר. אבל אמא אמרה שהיא לא שמעה על בק. אז אמרתי לה שאולי היא לא שמעה עליו כי הוא לא מגיע לישראל, ובישראל שומעים רק על מי שמגיע לישראל.

    טבע חי בעיר

    כמה שעות אחר כך קראתי מייל מחברה שכתבה בו, בין השאר, שהיא הולכת לעשות מעשה נורא לא קולי, ושהיא יודעת שזה לא קול מצידה, אבל היא לא הולכת לראות את ההופעה של ביונסה. מזל שזה הגיע במייל. לא ידעתי מה לענות. איך להגיב לזה. באיזה יקום מקביל ללכת להופעה של ביונסה של קול?

    מציאויות חלופיות 

    רוב מה שאני יודעת על העולם החיצון בימים אלו מגיע אלי דרך פייסבוק. הפסקתי לגלוש ישירות באתרים של עיתונים. אני יודעת על מה שצף בפיד שלי. זה יוצר תמונה מעוותת לחלוטין על העולם. גם כי ההגיון הבסיסי של האלגוריתם הוא להביא אל הפיד שלי את הסיפורים שאני רוצה לקרוא. התפקיד שלו זה לגרום לי להישאר כמה שיותר זמן באתר. אז הוא ממלא אותי בסיפורים של שמאלנים. סיפורים שאנשי שמאל מצאו לנכון להציף. וגם כי את כל הסיפורים האלה אני צורכת דרך תיווך כפול. של כותב הידיעה ושל מפיץ הידיעה.

    למשל, על אירוע הירי שהיה בעיר קטנה ליד פרנקפורט שמעתי בפעם הראשונה דרך פוסט בפיד שפרסמה ישראלית החיה בברלין ובו כתבה שמפיקות חדשות מישראל יצרו אתה קשה בחיפוש אחרי ישראלים שחיים בעיר הקטנה שליד פרנקפורט שבה היה אירוע הירי ורוצים להתראיין על הנושא. אחר כך התברר שאירוע הירי הזה לא מעניין בעליל, היורה לא מוסלמי ואין הרוגים. לא סיפור. מעניין עם המפיקות הצליחו לאתר ישראלי בעיר הזאת. מן הסתם כן. הרי יש ישראלים בכל מקום.

    קופסא עם דברים לקחת

    אמא שלי חזרה במטיול בגיאוגריה. היא סיפרה לי שבטביליסי, הבירה, יש חנויות עם כיתוב בעברית בחלון הראווה ומסעדות עם תפריט מתורגם לעברית ויש מוכרים ונותני שירותים שיודעים קצת עברית ושומעים עברית ברחוב. חברה אחרת חזרה מחופשה בסלובניה. החלפנו רשמים במסנג'ר. היא כתבה (על סלובניה): הם מטורפים על ישראל, דגלי ישראל לצד דגלי גרמניה וצרפת ואנגליה…ברושורים בעברית. מדינה יפהפה…".

    הלאום מנצח

    אתמול הפיד שלי התמלא ב – Brexit. לראשונה. כלומר היה קצת brexit לפני ההצבעה, אבל ממש קצת. עקבתי אחרי הנושא מרחוק. לא הבנתי באמת, לעומק, למה הבריטים רוצים או שוקלים לעזוב את האיחוד ולא נכנסתי לזה. זה עניין אותי במידה. סיקרן אותי קצת. לא יותר. לא חוויתי את זה כמשהו שמעסיק את הסביבה שלי. לא חוויתי את זה בתור משהו שיש לו השפעה ישירה עלי.

    עד אתמול בבוקר. אז התמלא הפיד שלי בפוסטים של הלם, אבל, כעס, עלבון. בבת אחת זה נהייה אירוע אישי. בבת אחת זה נהייה אירוע רלוונטי. אירוע מקומי. הפתיעה אותי התגובה הרגשית של חברי פייסבוק הגרמניים שלי. הם כותבים כאילו זה ממש משהו שקורה להם, בחיים שלהם! מעבר להלם ולהפתעה, הפוסטים שקראתי מלאים בעצב, בכעס, בתחושת עלבון.

    פרחים, טבע

    ואני מבינה, אני מבינה שאני לא  חלק. אני לא שותפה. אני מסתכלת על הדברים מהצד. אין לי אין המטען הרגשי שלהם יש. אני מופתעת מההחלטה הבריטית, אבל לא נעלבת ממנה. אני עוקבת ורואה שהפאונד צונח והשווקים קורסים ומבינה שזה לא היה אירוע רק בפייסבוק, שזה אירוע בעולם, אבל זה לא מוציא ממני תגובה רגשית. הלב שלי לא זז. זה הכל תיאוריה עבורי. ואני מבינה שעבור השכנים שלי, לדוגמא, או חברים לעבודה, זה לא תיאוריה, זה משהו נוראי שקרה להם פתאום באמצע השוטף. ואני מרגישה עד כמה אני מנותקת. עד כמה אני חיה בבועה.

    וגם זה

    הייתי בהופעה של בק. ההופעה היתה אמורה להתקיים בציטדלה ואני נשבעתי לעצמי, אחרי ההופעה של ביורק לפני שנה שהיתה שם, שאני שוב לא הולכת להופעות בציטדלה. נמאס לי מהמרחק, מהנסיעה חזרה הביתה ב U7 מפוצץ ומזיע, מריח הנקנקיות ואווירת הפסטיבל, מדוכני המזון והשירותים הכימיים. נמאס לי מציטדלה. אבל אז פורסם שבק מגיע, ובק הוא בק.

    בק הוא האמן הגדול האחרון שמאוד מאוד רציתי לראות וטרם ראיתי. האחרון ברשימה שלי. אמן שבאמת השפיע עלי, שהמוסיקה שלו שימשה לי לפס קול לאורך החיים. רק בק נשאר ברשימה שלי, רשימת האמנים שאני חייבת לראות טרם מותי וכ'ו. והנה הוא מגיע. קניתי כרטיס.

    ואז התגלה בפני האלוהים ובק לא מכר מספיק כרטיסים וההופעה עברה לקולומיבאןהלה. אולם שיכול לאכלס עד 3500 אנשים. היה נפלא. בק נראה לגמרי כמו בק. נבעך בלי גיל בחליפת אברך וחולצה פרחונית. הוא לא הוריד את הכובע כל ההופעה.

    בק בהופעה

    —————————————

    הפוסט מתוך הבלוג של לירז אקסלרד בו היא מספרת על חוויותיה מרילוקיישן לברלין


    להגיב
Close