מהעולם

  • רקמה אנושית אחת חיה

    [נגה סיני-מולר]

    מורין מגיעה בכל פעם בתסרוקת אחרת ולוקח לנו רגע לזהות אותה. החיוכים שלה תמיד רחבים והציטוטים הישועיים שהיא מחליפה בתור תמונת הזהות שלה בוואטס אפ אחת לשבוע דוגלים באהבת אדם ובהתעלות עצמית. שיער האפרו העצום שלה מתביית לעיתים להרבה צמות קטנות נצמדות לקרקפת ולעיתים מתעגל לפאן בסגנון אופרה וינפרי. בכל יום ראשון היא שרה גוספל עם החברות בכנסייה ורוקדת באקסטזה עבור הרחום מכולם. היא אוהבת לנקות ולסדר את הבלגן שלנו לפי הדרך בה היא רואה את העולם ולעיתים המגבות נערמות בארון האמבטיה כמגדל לפי הגודל ולפעמים לפי צבעים ולפעמים נשארות כפי שהן. אך מאז שהגיעה לעזור אחת לשבוע בניקיון המרכז שהקמנו, נוכחות אימהית ערה אופפת את החדרים שאני כה מיטיבה לבלגן. חלומה הגדול הוא ללמוד תואר של ארבע שנים בטיפול בקשישים. מקצוע עם ביקוש אדיר בארץ בה אחוז הקשישים גבוה כל כך ונתיב הגאולה של שוהים רבים שמגיעים מגאנה או מניגריה בחיפוש אחר חיים חדשים באירופה.

    אנחנו שותות קפה חלש בסלון וצוחקות. ״ בינכה העבודה לא נגמרת״ אני אומרת ומסתכלת על ערימת המיילים שמחכה לי, ״אז לפחות נשתה קפה״. היא חולקת איתי את המתח הכרוך והאינסופי בהמתנה למשרד הזרים ולחוקים המוזרים שלהם. ואני משתדלת יחד עם יאן אהובי, להוות בסיס כלכלי ורגשי. לדחוף פינוקים ולדאוג לעוד לקוחות כך שגם אם הענינים הבירוקרטים מתעכבים , אוכל תמיד יהיה בשפע ועבודה גם ושהכסף יספיק לחיים פשוטים כמו שמורין אוהבת בפרברי העיר הגדולה ברלין.

    ובאמצע הקפה העיניים שלנו נפגשות ושקט משתרר לרגע. והגבות שלה עולות והיא אומרת: ״אני לא יכולה לחזור לאפריקה. אני פשוט לא יכולה להרשות את זה לעצמי".
    ״זה בטוח יותר נעים מהרעש כאן, ומכל המיסים והחוקים והגרמנים הזעופים ויש שמש…״, אני מנסה להקליל.
    ״מאיפה שאני מגיעה אפשר לעבוד רק עם הידיים, אין לך איך לעבוד עם הראש, אין לך איך באמת ללמוד״.
    שתיקה. אנחה. חיוך.

    אני מעלה לנגד עיני לרגע את עבודת החלומות שלה – שילוב בין מטפלת סיעודית לאחות שכוללת לימוד גרמנית שוטפת והבנה בסיסית ברפואה והקניית טונות של סבלנות לזקנים התשושים האלה שבימים שהיו ילדים אנשים בעלי צבע עור כהה כמו שלה לא הורשו להתקיים. ובמקרים רבים הם כעת המלאכים הגואלים מהכאב והבדידות וחוסר האונים. כל כך קשה לגאווה הגרמנית העיקשת לפגוש חוסר אונים ומגבלה. אני מהרהרת במורכבות הזו של עבר והווה, ערכים ישנים ומחרידים מול מציאות פשוטה ואנושית המבקשת גמישות וסליחה וקירבה.

    ״מה שאת רוצה ללמוד זה לא עבודה ממש עם הראש״ אני אומרת בדאגה כנה. ״זה הרבה עבודה פיזית ואת יודעת שהם לא אנשים נעימים הרבה פעמים״.

    מורין בוהה בי לרגע ומניחה את כוס הקפה שלה בנחת על השולחן.

    ״זה עבודה עם הלב״ היא אומרת, ״ומבחינתי שם הראש שלי נמצא״.

    וכמה שעות מאוחר יותר, בחדר הטיפולים, קלאוס מתאמץ להסביר את עצמו בשפה של הצ׳אקרות. אני יודעת שהוא לא מספר לאף אחד מסביבתו שהוא כבר שנה בטיפול ושהוא לומד התפתחות אישית ורוחנית. אשתו לשעבר תתפלא ותזעם, בנותיו יתביישו באביהן המבוגר שאחרי פרישתו לגמלאות גומע כתבים יוגיים ורעיונות של שחרור. והיחסים המוצקים בין הגמלאים האחרים ובני משפחה רחוקים גורמים לו תמיד מתח אדיר לפני כל פגישה.
    ובכלל, טראומות הילדות שלו שכוללת הצלפות שוט על כל מילה מיותרת, הן סיפורו של דור שלם שמנסה להתמודד בחוסר הצלחה עם המורשת והקראמה של השתייכות לעם של רוצחים.
    הוא איש נדיב ועדין שרוחו מתאחה לאיטה. בן לדור שהסתיר מילדיו את האמת וכיסה על האלימות באלימות נוספת.
    סיפורי הילדות שלו סמיכים ומעורפלים ומחרידים ואנחנו מפלסים את דרכנו לפגוש את השדים הקבורים שכל אחד שנולד כאן מרגיש אך רק מעטים מוכנים לפגוש ישירות פנים אל פנים.
    קלאוס מספר לי חלום ובחלומו הוא מגלה שהכל מורעל. רוכבי האופניים מורעלים וגם הגבינה. הילדים והשמש. והוא רץ ומחפש מהו הרעל ומי הוא זה שהרעיל הכל.
    ואחרי תהליך מדיטטיבי ארוך הוא נושא את עיניו הכחולות המבוישות ואומר: ״הרעל דבק במשפחה ובבית, בכפר ובארץ. נולדתי לתוכו. כל החיים אני פוחד להגיד את מה שאני חושב ומרגיש כי אני פוחד שגם אני מורעל. שגם אני הרעל. אבל אני רואה שאני לא חייב להיות. אני רואה שאני לא״. והבכי שלו נוטף ומשחרר.

    השנים של החיים כאן עבורי הן ללא ספק שנים של לב מתרחב שמשיל מעליו את השיפוט. שנים של פיתוח יכולת לפגוש את האנושי בהתעלותו וברגעי השפל שלו ולהכיל מליון צבעים וצורות וזוויות ראייה, זכרונות ושפות ודרכי מחשבה.

    באתי לכאן לעשות שלום בנפשי ואני מגלה שהשלום שנדרש הוא בין כולנו, בתוכנו וביננו. ובשביל זה צריך להקשיב. לשמוע ממעמקי הלב.
    להגיע לרמה אחרת של אנושיות בה ניתן יחד להתמיר ולרפא ולפסוע אל דרך חדשה. גם כשצללי עבר והווה מרחפים כל העת ומאיימים לצלק את הלב לעד.
    כמו שקרסטין אומרת כשהיא שרה בעברית ובגרמנית את מה שלימדו אותה במרכז לשלום בנווה שלום- הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.


    * נגה סיני- מולר, חיה בברלין ומנהלת מרכז להתפתחות אישית המשלב מרפאה אלטרנטיבית ומרכז לימודי. תלמידה ותיקה של שי טובלי – הוגה וסופר, מפתח ואיש רוח ורוחניות. מאמינה בחירות האדם ובגדולה הטמונה בבני אנוש כשהם מהווים גשר חי בין הנעלה לארצי בכל רגע ורגע.
    יוזמת ומארגנת בית הספר לפסיכולוגיה של הצ׳אקרות.


    להגיב
  • הסטוריה גדולה, בקטנה # 16 – כשזיגמונד פגש את מאהלר

    ב-26 באוגוסט 1910 נפגשו בבית הקפה "הטורקי המוזהב" בליידן שבהולנד שני גברים: הפסיכואנליטיקאי זיגמונד פרויד והמלחין גוסטב מאהלר. מטרת הפגישה היתה לערוך למאהלר פסיכואנליזה, בעקבות בקשתה של אשתו אלמה, שדחפה אותו להיוועץ בפרויד בשל מצבו הנפשי הקשה ופחדיו האובססיביים מכך שהיא עלולה לעזוב אותו. פרויד היה באותו זמן במהלך חופשה ועמד לעזוב את ליידן למחרת, אך לא יכול היה לסרב לפגישה עם אדם מפורסם כמו מאהלר.

    לפסיכואנליטיקאי ולמלחין היו דברים רבים במשותף: שניהם היו יהודים דוברי-גרמנית שמוצא משפחתם במזרח-אירופה, אך את הקריירות שלהם בנו בווינה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. בשלהי המאה ה-19 ותחילת ה-20 היתה וינה עיר גדולה ומשגשגת, ומרכז אמנותי ותרבותי חשוב. פעלו בה מלחינים, ציירים, סופרים ומדענים רבים, והתפתחו בה תנועות חברתיות וסגנונות אמנות שונים. במקביל, מתחת לפני השטח ובהמשך בגלוי, רחשו בעיר גם הלאומנות, האנטישמיות, הקנאות הדתית ושנאת הזרים.

    יהדותם של השניים לא מנעה מהם מלנהל חיים חילוניים לחלוטין. פרויד היה אתאיסט מוצהר, שסבר כי הדת היא "נוירוזה אובססיבית קיבוצית", ומאהלר היה אגנוסטי, שהמיר את דתו לנצרות על מנת שהתקדמותו המקצועית לא תיפגע. פרויד נאבק במשך שנים בממסד הרפואי והאקדמי שדחה אותו בשל מוצאו היהודי, ואילו מאהלר נאלץ לעזוב את עבודתו כמנצח באופרה הממלכתית של וינה בעקבות ביקורת אנטישמית נגדו. שניהם היו בעלי קריירה מוצלחת, כל אחד בתחומו, אך חשו פחד מורבידי מפני המוות. פרויד עסק בהבנה פסיכולוגית של פחדים אלו, בעוד מאהלר ביטא אותם באמצעות המוזיקה שהלחין.

    הפגישה נמשכה 4 שעות ובמהלכה הסביר פרויד למאהלר שאין סיבה אמיתית לאובססיה ממנה סבל. אלמה, טען פרויד, חיפשה בכל הגברים אותם אהבה את דמותו של אביה, צייר שנפטר בהיותה בת 13, ולכן בחרה להינשא לגבר ששמו מאהלר (Maler, בגרמנית "צייר", מילה הנשמעת כמו שמו של המלחין Mahler). חששו של מאהלר שאלמה תעזוב אותו בשל פער הגילאים ביניהם לא היה מוצדק, כיוון שגילו המבוגר היה מה שמשך אותה אליו מלכתחילה. מאהלר, מצדו, התאהב באישה ששמה היה אלמה-מריה, כיוון שחיפש בה את דמותה של אמו המנוחה, ששמה גם כן היה מריה, אליה היה קשור במיוחד.

    מאהלר נפטר פחות משנה לאחר הפגישה בין השניים, בגיל 50 בלבד. לאחר מותו, סיפר פרויד כי למלחין היתה הבנה אינטואטיבית של פסיכואנליזה למרות שמעולם לא עבר טיפול לפני כן, והוא הגיע בעצמו למסקנות לגבי הבעיות מהן סבל. הפגישה עם פרויד עזרה למאהלר והוא עזב את ליידן למינכן, שם התקיימה הבכורה של הסימפוניה השמינית שלו ("סימפוניית האלף"), אותה ניגנו מאות נגנים מ-3 ערים שונות בפני קהל של כ-3,000 מאזינים. הקונצרט היה הצלחה מסחררת ומאהלר זכה לתשואות שנמשכו לא פחות מ-20 דקות. בהמשך נסעו מאהלר ואלמה לארה"ב, שם חלה המלחין ובהמשך מת בווינה. אלמה סעדה אותו עד מותו, אך במקביל ניהלה רומן עם גבר אחר, מערכת יחסים ממנה מאהלר ככל הנראה בחר להעלים עין.

    (בתמונה: בצד ימין, המלחין גוסטב מאהלר, בתמונה שצולמה ב-1909 ע"י חברי המשפחה. בצד שמאל, הפסיכואנליטיקאי זיגמונד פרויד בתמונה מ-1921 שצולמה ע"י חתנו, מקס הלברשטט. את התשלום לפרויד עבור הטיפול הקצר, ע"ס 300 כתר (שווה ערך ל-60 דולר ב-1911), ביצע מנהל עזבונו של מאהלר לאחר מותו.)

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • בית ספר בינלאומי לפסיכולוגיה של הצ'אקרות – עם שי טובלי

    [נגה סיני-מולר]

    בוואטסאפ הכל כל כך נגיש הוא אמר. המרחק הפיזי בין פרדס חנה וברלין נעלם ברגע.
    כן, חייכתי, יש כל כך הרבה הבדלים ופערים בין המקום שממנו אני מדברת, בו באמצע יוני הכל אפור היום וקודר , לבין הזיעה הנוטפת אי שם קרוב לים.
    אבל ידעתי- לפרדס חנה יש מקום בלב שלעולם לא יחלוף. בשבילי היא ישראל, גם אחרי חמש שנים בברלין ועוד שנתיים שלוש לפני כן באיזורים אחרים, עבורי ישראל היא פרדס חנה ולכן אני אכתוב כאן – במושבה חופשית, כשארצה לחשוב על יקרים ללב שמדברים עברית וחיים בארץ של שמש. ואני מעלה בעיני רוחי אלפי רגעים מרגשים, אנשים יצירתיים, פתוחים, מתחככים, מתקהלים, דוגלים בחופש ומאמינים שאפשר וצריך ומותר. ומחייכת במין אנחה כזאת של זכרונות שהם כבר חלק ממני ואוחזים פיסת חיים בת עשר שנים בה השתלבו כל מימדי החיים (ממש לפי חוכמת הצ׳אקרות).

    בסתיו אני פותחת בית ספר אינטרנטי שמביא את פסיכולוגית הצ׳אקרות רק לישראלים, רק בעברית כאן מברלין. והוא באמת מתאים ואפשרי לכל מטפל דובר עברית בעולם אבל כשאני רוצה לספר עליו אני מתחילה כאן, בבית, במושבה חופשית. 

    קוראים לי נגה, אולי חלק מכירים. אני חוקרת את מסע החיים באופן מעורב ומלא להט כבר שנים רבות, מטפלת, מלמדת, לומדת ואוהבת יותר מכל עומק אמיתי. עומק של מערכות יחסים, עומק של ידע, מפגש ישיר, אוהב עם רב מימדותם של החיים ומורכבות החוויה האנושית.
    עבורי, הגילוי המסעיר ביותר של השנים האחרונות הוא דווקא במקום שנשמע לכולנו מוכר אבל צופן בתוכו עולם ומלואו- חיים מורכבים שלמים ומלאי אינטלגנציה – העולם של מערכת הצ׳אקרות.
    על צ׳אקרות בטוח שמעתם אבל אני לא בטוחה שהעלתם בדעתכם שלא מדובר במעגלים צבעוניים המטיבים לתקשר עם מנטרות מסוימות או עם סמלים אחרים מהמסורת היוגית אלא בשבעה מורים שישנו עבורכם את האופן בו אתם מבינים פסיכולוגיה, ריפוי, בריאות, מערכות יחסים, משמעות, חמלה, רוחניות, אינטילגנציה, ארציות, רגשות מחשבות וכל תופעה אנושית פנימית או חיצונית שאתם מכירים.

    למדתי שיטות טיפול רבות לאורך השנים, עבדתי שנים ארוכות עם הגוף ואז עם הנפש. אלפי פעמים ישבתי והקשבתי ותמכתי וחייכתי ודמעתי. אבל עם ההבנה של פסיכולוגיית הצ׳אקרות התמונה התבהרה והפכה להיות חדה, עשירה ואפקטיבית. הידע הזה שינה את מה שלא חשבתי שכבר אפשר לשנות ולכן אני כאן- מזמינה אתכם ללמוד ולהעביר הלאה למטופלים שלכם, לאהובים שלכם, לכל מי שמבקש שינוי והתפתחות בחיים .

    אנשים כמוני מוגדרים בפסיכולוגית הצ׳אקרות כבעלי מבנה ראשי של צ׳אקרת הגרון. חלק מהידע מכיל שיטת אבחון מעמיקה המשרטטת מבנה אישיות, פוטנציאל, נטיות וכישורים הבנוי מקומבינציה ספציפית של מפת הצ׳אקרות. טיפוסי צ׳אקרה חמישית מדברים הרבה ונאבקים לנסח ולתקשר. הם בנויים להוביל חזונות וחולמים על שינוי עולם. הרבה פעמים נמצא את עצמנו כמטפלים, כמורים, כיועצים כאלה שמעבירים הלאה ידע ומאמינים בלב שלם שיחד, אדם לאדם, לב ללב החברה כולה תשתנה. בחזון שאני רואה לנגד עיני ידע הוא מה שמשנה אותנו במיוחד אם הוא נוגע בשמיים ובארץ. ברוח ובאדמה כאחד.

    בבית הספר שיזמתי , מטפלים הלומדים את ידע הצ׳אקרות (מותר לך ללמוד גם אם אינך במקצועות הטיפול גם וכדאי בשביל עצמך. כן בשביל עצמך: )) לומדים לאבחן במהירות מה המבנה ומפת הצ׳אקרות של עצמם ושל מי שנמצא מולם. הם יכולים לבדוק מה המצב הנוכחי ומה הפוטנציאל הכללי של כל מבנה. לפי כך הם יכולים לתת המלצות והכוונות לאורח חיים, למערכות יחסים, למקצועות והתפתחות רוחנית. הם לומדים להכיר את שבעת הרמות של הצרכים הרגשיים של כל אדם, ואיך ניתן להביא למצב של שגשוג ואיזון. הם לומדים על חוסר איזונים בכל צ׳אקרה ומה ההיבטים הנלווים כולל הריאקציות האישיתיות. הם מקבלים מפתחות, תרגולים וכלים לעזור, לאזן, לעורר, וליצור מערכת פיזית-רגשית- מנטאלית ורוחית שמתפקדת כשלם ומביאה למימוש את הפוטנציאל הנפלא שגלום בכל אחד מאיתנו.

    כשהגעתי לברלין הופתעתי להבין עד כמה היא אינה עיר של ביחד… עד כמה כל ביקור אצל חבר דורש תכנון מראש. עד כמה אינטימיות אינה שם המשחק ועד כמה טריטוריה אישית היא אחת מאבני הבנין של כל תקשורת. כמי שבילתה זמן בקיבוצים, קהילות ומחוברת לתודעה שבטית, לקח לי המון זמן להבין שהעבר הינו לא בהכרח המציאות אותה אפגוש בארץ חדשה. נשמע אלמנטרי אבל לוקח זמן להפנים. חיפשתי תודעת קהילה ומצאתי אותה במקום לא צפוי:)

    מערכת הצ׳אקרות היא קהילה בה כל פרט הוא ייחודי וחולש על תחום אחר בהוויה שלנו ( בגוף ובנפש, במיינד וביכולת להתחבר לרוח.) כשמבינים את כל אחד מהשחקנים הפועלים מבינים גם איך ליצור אינטראקציה בריאה ביניהם כך שהן תפעלנה כקהילה אחת. כשזה קורה… החיים שלנו משתנים והופכים לבעלי משמעות, שלמות ויופי. 

    וזו רק טיפה בים. יש הרבה מה ללמוד בשבעת מסעות החיים כפי שהם משתקפים בצ׳אקרות.

    בית הספר הוא אינטרנטי – שזה אומר שאפשר להשתתף און-ליין או לצפות בוידאו המעולים של השיעורים מתי שתרצו.
    הוא מתחיל בסוף אוקטובר ונמשך תשעה חודשים, שש שעות בחודש – והוא מעניק תעודת הסמכה והרבה ידע מקצועי מעמיק שלא למדתם בשום מקום אחר.
    מלמד אותו שי טובלי שהוא מומחה בינלאומי לתחום והמפתח של כל השיטות שתפגשו בבית הספר.
    הוא מתאים לאנשים חושבים, שאוהבים ידע מקיף שמעלה שאלות ומספק פתרונות שלא חשבתם עליהם לבד.
    נהדר לתרפיסטים ומטפלים מכל סוג שמאמינים בשיטות אינטגרליות בין מדע רוח ונפש. וחשוב לציין, גם אם אתם מטפלים בשיטות אחרות, תוכלו לשלב כלים, הבנות ותרגולים בעבודה הנוכחית שלכם.

    ואתם יכולים לקרוא עליו יותר ואפילו להירשם – כאן >

    ואם אתם אוהבים לשמוע עוד אשמח לשוחח ולהסביר ולהכיר בעברית – פשוט השאירו לי הודעה בווצאפ או במייל, נקבע מועד מתאים ותקבלו ארבעים דקות מדיטצית צ׳אקרות או שיחת צ׳אקרות מתנה.

    נגה סיני   –   49-1573-1681740+ (מוזמנים לשלוח הודעה בווצאפ ואתקשר אליכם חזרה)

    מייל nogasini@gmail.com    |   אתר    |   פייסבוק


    להגיב
  • הסטוריה גדולה, בקטנה # 15 – מגלים את קולומבוס מגלה את אמריקה

    בשנת 1492 הפליג הנווט האיטלקי כריסטופר קולומבוס מספרד מערבה, והגיע לראשונה לאיים הקאריביים. אף על פי שקולומבוס כנראה לא היה האירופאי הראשון שהגיע לאמריקה, מסעותיו הובילו אירופאים רבים לצאת בעקבותיו לעבר הארצות החדשות שהתגלו. בעקבות מסעות אלו התחזקה דריסת הרגל של אירופה ב"עולם החדש", דבר שהוביל לשינויים מרחיקי לכת בכלכלה ובחברה בכל רחבי העולם. אבל למה בעצם קולומבוס רצה להגיע לאמריקה מלכתחילה?

    התשובה היא כמובן שהוא כלל לא תכנן להגיע לאמריקה. למעשה, קולומבוס היה בטוח עד ליומו האחרון שהוא הגיע בכלל לחופי הודו (ולכן כינה את המקומיים "אינדיאנים"), וסירב להכיר בכך שהוא הגיע ליבשת חדשה. הודו הייתה היעד למסעו של קולומבוס בשל חשיבותה באותה התקופה, שכן היא הייתה מרכז מסחרי חשוב, ממנו הגיעו תבלינים ליבשת אירופה. הדרך הקלה עבור הסוחרים האירופאים להגיע לתבלינים מהודו הייתה כמובן ממזרח, דרך נתיבי הסחר באסיה, אבל במהלך המאה ה-15 נוצרה להם בעיה קשה: נתיבי המסחר עברו לשליטת אחת האימפריות החזקות ביותר באותה התקופה, האימפריה העות'מאנית.

    בשנים אלה העות'מאנים כבר שלטו בבלקן ובתורכיה של ימנו. חוץ מצבא מרשים, לעות'מאנים היה צי גדול, שהיה אולי החזק ביותר באגן הים התיכון: היו להם ספינות מהירות ועמידות ונווטים מוכשרים, והם השליטו את מרותם על איים וחופים רבים בחצי המזרחי של אגן הים התיכון. הקושי של האירופאים העמיק כאשר העות'מאנים כבשו גם את המזרח התיכון, דבר שאפשר להם לשלוט באופן מלא ב"נתיב התבלינים" להודו, דרך היבשה ודרך הים, ולכן הם גם הרשו לעצמם לגבות מיסים גבוהים לסחורות שעברו דרכם.

    האירופאים ממש לא אהבו להיות תלויים בעות'מאנים, אבל הם גם חששו להיגרר לעימותים צבאיים מולם, שכן העות'מאנים בתקופה זו נראו קצת כבלתי מנוצחים. לכן, הסוחרים והמלכים של אירופה חיפשו דרך חלופית להגיע להודו. הפורטוגזים בחרו לעקוף את אפריקה מדרום, בעוד שקולומבוס האמין שדווקא הפלגה מערבה היא הפתרון – וכך במקרה "גילה" את אמריקה. אגב, העות'מאנים עצמם ידעו על קיומה של אמריקה שנים מעטות בלבד אחרי שגילו אותה האירופאים: האדמירל והקרטוגרף העות'מאני הידוע פירי ראיס שרטט מפה שבה הופיעו העולם החדש והאוקיינוס האטלנטי כבר ב-1513. עם זאת, את הסולטאן עצמו, המידע כנראה פשוט לא עניין: אמריקה הייתה רחוקה ומה שהיה חשוב באותה התקופה הוא הנתיב להודו – שבו הוא כבר שלט.

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • שיר לשבת: "מלון אורחים" – ג'לאלאדין רומי

    מלון אורחים / ג'לאלאדין רומי

    להיות אנושי זה מלון אורחים.
    אורח חדש מדי בוקר.

    שמחה, דכאון, רשעות,
    מודעות חולפת מגיעה
    כאורח בלתי צפוי.

    קבל את כולם בברכה ובדר אותם!
    אפילו אם הם קהל של עצבונות,
    שמנקה את ביתך באלימות
    מכל רהיטיו,
    עדיין, התייחס לכל אורח בכבוד.
    ייתכן שהוא מרוקן אותך
    בעבור עונג חדש.

    המחשבה החשוכה, הבושה, הרשעות,
    פגוש אותם צוחק בדלת,
    והזמן אותם פנימה.

    היה מלא תודה לכל מי שבא,
    כי כל אחד מהם נשלח
    כמדריך מלמעלה.
    ————

    מתוך ספרה של מתי ליבליך "האדם בקצה האגו"


    להגיב
  • היסטוריה גדולה, בקטנה # 14 – הפגישה של אלוויס וניקסון

    הביטו בשני האנשים שמופיעים כאן בתמונה. כל אחד מהם היה ברגע הנתון של הפגישה, רגע לפני חג המולד של שנת 1970 על פרשת דרכים שתקבע איך הם יופיעו בזיכרון הקולקטיבי האמריקאי, ואף המערבי בכלל. בצד הימני נמצא אלביס. בצד שמאל נמצא הנשיא דאז ריצ'ארד ניקסון – אז למה הם נפגשו, מה יצא להם מזה, והאם הייתה לכך השפעה על חיינו?

    בשנת 1970 אלביס היה מצד אחד כבר אחרי שנות השיא שלו, אי שם לפני 15 שנה באמצע שנות ה-50. מאז כבר עלו אינספור כוכבים חדשים בבריטניה ובארה"ב שהפכו את המוזיקה למשהו אחר לגמרי – הביטלס, הרולינג סטונס, בוב דילן, ג'ימי הנדריקס ועוד רבים אחרים. מצד שני 1970 גם הייתה תקופת הקאמבק של אלביס. מוזיקת הרוק החלה להסתכל על עצמה ברטרוספקטיבה. זו הייתה תקופה בה אלביס הוכתר כ"מלך הרוק" והוכר כאחד האבות המייסדים של הז'אנר, והוא החל שוב להקליט שירים מוצלחים ולצאת למסעי הופעות גרנדיוזיים.

    ניקסון מצד שני, היה לכאורה בשיא כוחו – שנה קודם לכן הצליח להיבחר כנשיא ארה"ב, בתקופתו ארה"ב הנחיתה אדם על הירח, וניקסון החל לטפל ברצינות בסוגיה הכואבת של מלחמת ויאטנם (כמה שנים בודדות לאחר מכן קיבל מזכיר המדינה שלו הנרי קיסינג'ר פרס נובל לשלום על הישג זה). עם זאת ניקסון התמודד גם עם אופוזיציה רבה מחוגים ליברליים – פעילים לזכויות השחורים, הלהט"ב, הפמיניזם ועוד ראו בניקסון כל מה שרע בארה"ב השמרנית שניסתה להשתיק אותם.

    עם זאת, הפגישה בין אלביס לניקסון לא הייתה ביוזמה הדדית. אלביס היה לחלוטין היוזם של הפגישה הזו. התברר שהיה לו חלום להיות סוכן FBI. הוא פרש בפני ניקסון במכתב מקדים את מה שהוא זיהה כסכנה לאמריקה – אותם חוגים לוחמניים כמו למשל "הפנתרים השחורים" וכן גם תנועת ההיפים. אלביס אף טען כי חברי להקת ה"ביטלס" (שהתפרקה סופית כמה חודשים טרם לכן) הם למעשה סוכנים קומוניסטיים שבאים להפיץ סמים לאמריקה.

    אלביס ביקש מניקסון אם יוכל לקבל תג של הסוכנות למלחמה בסמים. ניקסון מצדו נעתר אף כי היה ככל הידוע מופתע מאד מהפניה של אלביס. עם זאת הוא ראה באלביס כנציג התרבות הפופולרית – מי שיוכל לעזור לו אולי בקרב הקהל הצעיר והליברלי יותר באמריקה ששונא אותו.

    האם זה השפיע יותר מידי? אלביס ככל הידוע לא הפך ללוחם אמיתי בסמים אף כי התרגש מאד מהפגישה עם הנשיא. מצד שני הדבר גם לא סייע לפופולריות של ניקסון שאמנם לא הייתה בשפל, אך פרשת ווטרגייט שארבה לו מעבר לפינה, עמדה להפיל אותו והפכה אותו לנשיא הראשון שהתפטר מתפקידו. אלביס נפטר בשנת 1977, ככל הנראה מהתמכרות לתרופות (או שמא???…). ההיסטוריה לא התהפכה מהפגישה הזו – אבל היא תזכורת חשובה לגורלם של שניים מהאנשים שחוללו שינויים כבירים במאה ה-20, אך במידה רבה סיימו את חייהם הרחק מאור הזרקורים והפופולריות שהייתה להם בעבר. גם זו חלק מההיסטוריה הגדולה שנעשית – לעתים בקטנה.

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • היסטוריה גדולה, בקטנה # 13 – הצעקה של מונק

    בגיל 13 החלו התקפי החולשה שפקדו את אדוארד מונק בכל חורף להחמיר: קודח מחום ויורק דם מצא את עצמו הנער מתעורר באמצע הלילה בבהלה ושואל את עצמו: "האם מתתי? האם אני בגהנום?" הוא אמנם לא התעורר בגהנום ממנו הזהיר אותו אביו הקלוויניסט בכל הזדמנות, אבל כשאחותו הבכורה מתה זמן לא רב לאחר מכן משחפת – אותה המחלה שהרגה את אמו לפניה, זה בהחלט הרגיש כך.

    מונק הצעיר מצא נחמות מעטות בחיי העוני והאובדן שבנורווגיה, אחת מהן הייתה הציור. ללא שמץ של הכשרה רשמית, העביר את זמנו בציור החזיונות שהטרידו את מחשבותיו במעט הגירים השחורים שהצליח לשים עליהם את ידיו. כשסיפר לאביו על תוכניותיו להירשם לבית ספר לאמנות, הוקע על ידו כמי שמעדיף לבלות בחברת בוהמיינים חסרי אמונה במקום לחפש פרנסה בתור מהנדס או רופא. קשה להגיד שהוא שגה לחלוטין.

    את שנותיו הסוערות ב"מכון לאומנות נורווגית" העביר מונק בשתייה, רומן עם אישה נשואה, התחברות לקבוצת אמנים שקראו ניטשה ודיברו בשבחי ההתאבדות, ובציור. בשנת 1885 התחיל את יצירת המופת שלו, לה קרא "הילדה החולה". הייתה זו סצנה שזכר היטב: אחותו סופי על ערש דווי, קודחת משחפת ומאבדת אט אט קשר עם המציאות. כשהציג את היצירה המוגמרת באוקטובר 1886, זכה ללעג ולזלזול מצד המבקרים בתערוכה ובעיתונות יחדיו.

    למרות הכשלון הקולוקסאלי הזה, זכה במלגת סטודנט לפריז. שם נודע לו לראשונה על התפרצות הסכיזופרנה של לאורה, אחותו הצעירה. בנובמבר 1889 הלך אביו לעולמו. "אני חי עם המתים", כתב ביומנו. התאבדות תפסה מקום מרכזי במחשבותיו.

    ארבע שנים לאחר הגעתו לפריז, אנחנו מוצאים את מונק בגרמניה, מעורר מחלוקת חדשה. אחרי שכשלה תערוכת היחיד שהעמיד, התארגנה קבוצת אמנים צעירים במחאה על הורדת התערוכה. "זה היה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לי", הכריז בשמחה – לא בדיוק הרגש שאפיין את חייו עד כה.

    מהר מאוד חזר מונק אל רגש שדווקא הכיר היטב: הסבל. אולם הפעם היה זה מתוך רצון מודע לתעל אותו. הוא פצח בעבודה על היצירה המוכרת והמוערכת ביותר שלו. ביומנו נזכר במקרה שאירע שנים קודם לכן, בעודו בנורווגיה:

    "הלכתי בדרך עם שני חברים – השמש שקעה, לפתע הפכו השמיים לדם – והרגשתי משב של עצבות. עצרתי – נשענתי על הגדר – מותש כולי. העננים מעל טפטפו דם מצחין. חבריי המשיכו הלאה. רעדתי בעמידה עם פצע פתוח בחזה. שמעתי צעקה אדירה חותכת דרך הטבע."

    חוקרי אמנות זיהו את המיקום המדויק בו הלך מונק עם שני חבריו – המקום שהיווה השראה לאחת הסצנות המוכרות ביותר בתולדות האמנות: בשטחה של אקנברג, פרוור אפרורי בצפון אוסלו, מוקמו שני מוסדות – בית מטבחיים ומוסד ל"חולי נפש" בו אושפזה אחותו לאורה. מהיכן הגיעה אותה "צעקה אדירה" שחתכה דרך הטבע? את זה אף חוקר לא הצליח לגלות.

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • היסטוריה גדולה, בקטנה # 12 – לולה מונטז

    השנה הייתה 1846 ומלך בוואריה היה מאוהב. כמובן, לודוויג הראשון היה גם בן שישים ונשוי – אבל הוא לא נתן לזה לעצור אותו.

    קראו לה לולה, היא הייתה רקדנית. היא טענה שנולדה בספרד, והשמועות דיברו על שובל גברים מאוהבים שהותירה אחריה בכל אירופה – כולל המלחין פרנץ ליסט והסופר אלכסנדר דיומא. כעת היה תורו של מלך בוואריה להתאהב בלולה מונטז: לאחר שחזה בה מופיעה במינכן, נפגש עמה מאחורי הקלעים והציע לה תואר אצולה בתמורה לחברתה. היא הסכימה.

    רשמית, מונטז הייתה הפילגש של לודוויג. בפועל, היא הייתה הכוח שמאחורי הכתר. למשך למעלה משנה, הרקדנית הספרדיה ניצלה את ההשפעה שהייתה לה על המלך המאוהב על מנת לתמרן אותו ואת שריו עד שהקבינט זכה לכינוי "לולה-מיניסטריום". תוך זמן קצר, כולם סלדו ממנה: הרפורמות הליברליות שדחפה השניאו אותה על האצולה השמרנית, ואורח חייה הראוותני הציק לסטודנטים והליברלים. בשנת 1848, ולאחר ששכנעה את המלך לפעול נגד סטודנטים מרדניים, המון זועם הרס את ביתה, הכריח את לודוויג להתפטר וגירש את השניים מהממלכה.

    מונטז ברחה לשוויץ, אבל כשהבינה שלודוויג לא מתכנן לבוא בעקבותיה, החלה להסתובב בעולם בחיפוש אחר פרנסה. היא עברה בפריז, לונדון, ניו יורק ואפילו קפצה לאוסטרליה – והתפרסמה בכל מקום בזכות הדימוי שלה כרקדנית ספרדיה מפתה. השמועות על העבר מלא הסקנדלים שלה הביאו עוד ועוד צופים למופעי הריקוד שלה, אבל בחלוף הזמן יופיה דעך והיא נאלצה לפרוש מחיי הזוהר. בסוף שנות החמישים חזרה לניו יורק, ובשנת 1861 הלכה לעולמה – ככל הנראה כתוצאה מעגבת.

    לולה מונטז היא אישה מורכבת. במבט ראשון היא נראית כמו אישה פתיינית ותו לא, יצאנית שניצלה את יופיה כדי להגיע לעמדת כוח. אבל מתחת לדימוי הזה מסתתרת אישה שקולה, מחושבת ואינטלגנטית, כזו שיצרה ביודעין אווירה של סקס אפיל ומסתורין כדי למשוך אנשים ולהקסים אותם. סך הכל, בעידן בו האופציות התעסוקתיות לנשים מוגבלות, היא ראתה בדרך הזו אפשרות התקדמות לגיטימית.

    והתחבולה הכי גדולה שלה? מונטז בכלל לא היה ספרדיה. שמה האמיתי היה אליזה גילברט, והיא נולדה באירלנד.

    (התמונה – פורטרט של מונטז משנת 1847. ציור זה הוא חלק מסדרה של תמונות שהמלך לודוויג הזמין בשביל "גלריית היפות", סדרה של תמונות של נשים שהוא פגש במקומות שונים וחשב שהן יפות מספיק בשביל להנציח בפורטרט. אשתו, למקרה שתהיתם, לא הייתה אחת מאותן נשים.)

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • שיר לשבת: "הרוח על האי" – פאבלו נרודה

    הרוח על האי / פאבלו נרודה (תרגום: יובל אידו טל)

    הרוח הוא סוס
    הקשיבי
    איך דוהר הסוס
    צולח ים
    חוצה שמיים

    הוא רוצה לשאת אותי
    הקשיבי
    תר את העולם
    רוצה לשאת אותי

    החביאי אותי בזרועותייך
    רק הלילה
    כשיבוא הגשם
    ויכה בים
    באדמה
    ריבוא פיות

    הקשיבי איך הרוח בא
    דוהר
    קורא לי
    מבקש לשאת אותי
    אל המרחק

    גבתך
    על גבתי
    ופיך
    על פי
    כבולים גופינו
    אל האהבה
    שמכלה אותנו

    שיחלוף הרוח
    ושלא יישא אותי
    מכאן

    שישעט הרוח
    כתר קצף לראשו
    ושיקרא לי
    יחפש אותי
    דוהר בין הצללים

    אני
    שקוע וטבוע
    בעינייך הגדולות
    ורק הלילה
    אני נח אהובתי

    ————

    פאבלו נרודה. בגלות. מאה 20
    קליגרפיה: אלה פוליקר. ישראל. מאה 21

    (מתוך דף הפייסבוק של יובל אידו טל)


    להגיב
  • שיר לשבת: "בערוב ימי" – וואנג ווי

    בערוב ימי / וואנג ווי (תרגום: יובל אידו טל)

    בערוב ימיי אני בטוב
    אני שוקט
    ענייני בני האדם
    אינם טורדים עוד את לבי
    הפסקתי לעשות עוד לביתי
    ואין לי תוכניות לעתידי
    אני פורש לי אל היער הישן שלי
    בו רוחות האורנים
    משחררות לי את החגורה שלי
    והירח של ההר
    מאיר לי את הניגונים שלי
    לכן
    אם אדוני שואל אותי13920689_10154406388429557_6579351743906774079_n[1]
    על חוקים של הצלחה וכשלון
    אז תשובתי היא
    הקשב לשירת הדגים
    הקשב איך היא חודרת
    מגדה ועד גדה
    מלוא עומקו
    את הנהר

    ————

    וואנג ווי. סין. מאה 7
    ציור: פבלו פיקאסו. ספרד. מאה 20
    (מתוך דף הפייסבוק של יובל אידו טל)


    להגיב
  • שיר לשבת: "מושכים בחוט, והבובה היא זזה" – צ'רלס בוקובסקי

    מושכים בחוט, והבובה היא זזה / צ'רלס בוקובסקי (תרגום: יובל אידו טל)

    כל אדם חייב להבין
    שהכול יכול להיעלם

    ממש ברגע
    החתול והאישה
    העבודה
    גלגל קדמי
    מיטה
    קירות
    החדר
    כל מה שנחוץ לנו

    וכן
    גם אהבה

    הכול נשען על יסודות של חול

    וכל סיבה שלא תהיהיובל2
    לא משנה עד כמה לא קשורה
    מותו של ילד בהונג קונג
    סופת שלגים באומהה
    הכול יכול להיות המשהו
    שיגמור עליך

    כל כלי החרסינה מתנפצים
    על הרצפה של המטבח

    הבחורה שלך
    היא תיכנס

    אתה
    שיכור
    רק תעמוד שם

    ובאמצע כל זה
    היא תשאל
    מה קורה פה? אלוהים

    אתה תגיד רק
    אני לא יודע
    אני לא יודע

    ——————

    צ'רלס בוקובסקי. ארה"ב. מאה 20
    פיסול: צ׳וי שו-אנג. קוריאה הדרומית. מאה 21
    (מתוך דף הפייסבוק של יובל אידו טל)


    להגיב
  • אמנות הרחוב זוקפת ראש – איתמר פלוגה

    שתפ עם נדיר תעשיות צבע, המתנס בפרדס חנה , צילום מאיה מזרחי,
    באדיבות נדיר תעשיות צבע, צילום: מאיה מזרחי

    איתמר פלוגה, אמן ה-STREET ART  הישראלי שכובש את העולם לא דמיין שעבודותיו יעטרו את קירות משרדי גוגל או יהפכו למוקד בפסטיבל מידברן. לצד פרוייקטים גדולים בגרמניה, הולנד ופורטוגל, מקפיד האמן בשיתוף חברת "נדיר תעשיות צבע" המקומית, ליצור עבור הקהילה ולשדרג מבני ציבור לטובת האוכלוסיה. כך גם במתנ"ס העירוני שזכה ללוק חדש ומרענן ממש לאחרונה.

    תרבות ה-STREET ART  שנחשבה עד לפני שנים לא רבות לשולית ואף מחתרתית, הפכה בשנים האחרונות לקונצנזוס של ממש. בערים המרכזיות והמובילות בעולם ניכר כי עבודות גרפיטי כובשות ומעטרות את איזורי הבילוי והמסחר, מוזיאונים ומרכזי תרבות כחלק מפיתוח עירוני. אותן עבודות נתפסות עבור רבים כאומנות עכשוית המשלבת בחלק מהמקרים אמירה חברתית נוקבת.  האמן איתמר פלוגה הישראלי, הידוע בעולם בשם FALUJA,נחשב בשנים האחרונות לאחד המובילים בסצינה העולמית.

    באדיבות נדיר תעשיות צבע- עבודה למען הקהילה, צילום מאיה מזרחי 4פלוגה, בן ה-33, החל לצייר כבר בילדותו ומשם המשיך ללימודים ציור ורישום קלאסיים. משם הדרך לאקדמיה לעיצוב ואומנות 'בצלאל' בירושלים היתה קצרה. פלוגה למד דווקא במסלול הצורפות וכבר שם נחשב לאחד על ראייה מחוץ לקופסה וחשיבה יצירתית במיוחד.  עם סיום לימודיו עבר פלוגה להתגורר בדרום תל-אביב שם חיפש דרך יצירתית להביא לידי ביטוי את תפיסת העולם האומנותית היחודית שלו ולחשוף אותה לעולם. "התחלתי לצייר על הקירות", הוא אומר, "הושפעתי ממה שקורה באיזור ובמקביל לגרפיטי, נחשפתי לכמויות חלקי העץ שנזרקים מידי יום מהנגריות בפלורנטין והתחלתי לפסל מהם חיות רחוב שפיזרתי ברחבי העיר".

    הכישרון של פלוגה החל לפרוש כנפיים – בשנים האחרונות עבודותיו מעטרות אינספור פסטיבלים בינלאומיים ומוזיאונים ברחבי העולם וגם עבודותיו מוצגות בין השארעל קירות המשרדים של החברות הגדולות, בינהן מייצג ענק שיצר במשרדי פייסבוק ישראל, הנישא לגובה של ארבע קומות ומשלב גרפיטי עם עבודות עץ ולייזר.

    פלוגה נמצא על הקו- "כרגע אני עובד על פסל גדול מעץ ממוחזר לפסטיבל מוזיקה בגרמניה", הוא מספר, "ומכאן נוסע לפורטוגל לבנות את אחד האלמנטים המרכזיים של הבום פסטיבל, אחד הפסטיבלים הגדולים בעולם. אני והצוות מייצרים שם את כל הארט לאזור האינפורמציה והכניסה".

    עד לפני זמן לא רב, נחשבה אמנות הרחוב לבלתי חוקית, אמנים יצאו באישון ליל, הסתובבו וציירו על קירות זאת בכדי לא להיחשף ולהסתכן במעצר. משם אגב הגיע הצורך לבחור שם במה ומעטה של חשאיות. "כיום אמנות הרחוב תפסה תאוצה והפכה ללגיטימית", אומר האמן, "אפשר לראות אמני רחוב רבים שמציגים בגלריות, מוזמנים לעבודות עם עיריות ולבצע פרויקטים פרטיים. אמנות רחוב הפכה להיות מקובלת ואהובה על ידי הקהל והממסד. גם כיום אנשים שפועלים בשיטה חשאית ולא חוקית ויש כאלה שעובדים בהזמנה חשופים ואוהבים ומשתפים פעולה עם הממסד".

    "כיום אומנות הרחוב נעה על ספקטרום מאוד רחב", אומר פלוגה, "היא נוכחת בגלריות, מלונות ומשרדים של החברות הגדולות בעולם, זאת לצד אומנות הגרפיטי המסורתית המבוצעת בלילות". לדבריו, טווח העשייה הרחב לא הופך אותה לפחות בועטת ומעוררת מחשבה: "לטעמי, האומנות הזאת ממשיכה להוות במה פתוחה בתוך המרחב הציבורי שמאפשר העברת מסרים ודעות של האמן דרך האומנות שלו".

    "מבחינתי אמנות רחוב משלבת בין אומנות מיינסטרים לכזו יוצאת דופן ובולטת במרחב" אומר פלוגה, "אני חש שמתקיים סוג של רנסנס בכל הקשור לאמנות זאת. זה בא לידי ביטוי בציורי ענק איכותיים ומרשימים במיוחד, סוג של אנטיתזה לתרבות הרחוב כמו שאנחנו מכירים אותה. הגישה והפתיחות אל מול הקהל הרחב מייצרות ויטרוזיות שהייתה פחות פופולרית. אני צופה כי בעתיד האמנות הזאת תשתלב בכל הרבדים של עולם האמנות והיצירה- ממוזיאונים ועד פסטיבלים ועדיין תופיע על קרונות רכבת וקירות בנינים".

    איתמר פלוגה- FALUJA 10פלוגה ידוע כמי שמאמין בעבודה במרחב הציבורי ככלי להעברת מסרים ותרבות יוצר בעבודותיו שילוב בין אומנות לחיים עצמם. בעבודותיו הוא יוצר אינטרקציה עם הרחוב. לצד אינספור הפסטיבלים הבינלאומיים וההכרה העולמית, מקפיד האמן בעת שהותו בארץ ליצור ולתרום לסביבה. יחד עם חברת "נדיר תעשיות צבע" מפרדס חנה יצרו מערך שכל כולו סובב סביב תרומה לחברה ולקהילה. יחד הם ממנפים את אומנות הגרפיטי לשידרוג חזיתות של מבנים ציבוריים (מתנסים, בתי ספר, מעונות וכיוב').

    "אחד המבנים ששידרגנו ממש לאחרונה הוא המתנ"ס בפרדס חנה", מספר האמן. הפרוייקט כלל 55 מ"ר של חזית המתנ"ס שנצבעה ורוססה בקונספט של אינדיאני, בצבעוניות עזה בה מככב הצבע התכלת."התוצאה בהחלט מפיחה חיים חדשים למבנה, בו מבקרים עשרות מילדי היישוב מדי יום וחולפים על פניו תושבים רבים", מסכם פלוגה.

    [קרדיט לתמונת הפוסט: צילום- ג'וש לאודר]


    להגיב
  • מציאויות חלופיות, יקומים מקבילים

    [לירז אקסלרד]

    מנותקת

    כל ברלין מכוסה דגלים. בוודניג, לאורך אחד ממסלול ההליכה שלי – וזה מסלול שנמנע בכוונה מרחובות מרכזיים, דבק בשוליים, בתוך שכונות, בין בתי מגורים – כל הזמן דגלים דגלים. ממרפסות הבתים ומהחלונות. דגלים של גרמניה אבל גם של עוד ארצות. לפעמים שני דגלים במרפסת. לפעמים דגלים בכל קומה. הכי הרבה דגלי גרמניה.

    כשרק חזרתי אל ברלין, אחרי הביקור בתל אביב, כל הדגלים האלה נראו לי כמו המשך טבעי של משהו שלא מדבר אלי. תל אביב מלאה בגדלים של ישראל. על המכוניות, ממרפסות הבתים. ברלין מלאה בדגלים של גרמניה. על המכוניות, ממרפסות הבתים. לא הבנתי למה הדגלים בתל אביב. הרי יום העצמאות עבר כבר, ואיזה עוד סיבה יכלה להיות להציג דגלים חוץ מיום העצמאות. לא הבנתי למה הדגלים בברלין.

    אז לא הבנתי. לא התרגשתי מזה. לא הכל אני מבינה. לא הכל אני צריכה להבין. פתאום דגלים. אז בחודשיים האחרונים מסיבות שאני לא מודעת אליהן, אנשים תולים דלגים של הלאום שלהם בחזית הבתים שלהם. או קי. כולם רוצים לאום. כולם לאמוניים. זהו עידן הלאום. הלאומיות מרימה את ראשה. הלאומיות מכה שנית. פנטסטי. ברור שאני לא מבינה. מבחינתי, מכל הדגלים שאחד עשוי להרים מעל לראשו, הלאום הוא הנחות שבהם. אז הנה עוד התנהגות אנושית שאני לא מבינה.

    אבל אז נפגשתי עם חברה לכוס קפה והרצתי בפניה את תיאורית עליית-הלאום-לנוכח-ריבוי-דגלי-הלאום-במרחב -העירוני שלי. היא הקשיבה בחן ואז אמרה שכן, אולי, אבל אולי זה פשוט קשור ליורו שמתנהל ממש עכשו. ממש בימים אלו.

    המממ. היורו. ממש עכשו. באמת? איפה? באיזה יקום חלופי זה מתרחש?

    אני מחבבת את הסבר היורו. זה אומר שעוד שבוע שבועיים, כשהאירוע יגמר, גם הדגלים יעלמו. זה לא מסביר את הדגלים בתל אביב. ישראל לא ביורו. אבל זה כן מסביר את הדגלים בוודינג. יותר מהכל שיעשעה אותי ההבנה של עומק הניתוק שלי עצמי. היכולת שלי להסתובב בעיר הזאת, ברחובות האלה, ולהרגיש נוח, להרגיש טוב, ולא לדעת בכלל על האירוע המרכזי שמסעיר את תושבי העיר הזאת, הרחובות האלה. הגירה היא, גם, מילה אחרת לניתוק.

    יקומים מקבילים

    כשהייתי בישראל נפגשתי עם דוד שלי. איש בן 70 פלוס, חבר קיבוץ כל חייו, פעיל פוליטית, חבר מפלגת העבודה לדורותיה. שאלתי אותו, דוד, מה שלומך? הוא התיישב על הכסא שהנחנו לפניו, נאנח עמוקות, ואמר לי: אני מאוד מוטרד מהמצב באירופה. מאוד מוטרד.

    השבוע בשיחת טלפון עם אמא שלי היא שאלה אותי עם יש איזה הופעה שאני הולכת אליה בקרוב. אמרתי לה שכן, ועוד איך, אני הולכת להופעה של בק. אני לא מכירה בק, היא אמרה, ואז הוסיפה שהרבה אמנים מגיעים השנה להופעות בארץ, ושיש הרבה שמחה סביב זה. ביונסה למשל מגיעה, היא אמרה לי. ביונסה מופיעה בברלין? היא שאלה. אמרתי לה שכן, ביונסה מופיעה גם בברלין, מן הסתם, אבל אני אין לי שום עניין בביונסה, יש לי עניין בבק, והוא גדול כמו ביונסה, בחיי, אפילו יותר. אבל אמא אמרה שהיא לא שמעה על בק. אז אמרתי לה שאולי היא לא שמעה עליו כי הוא לא מגיע לישראל, ובישראל שומעים רק על מי שמגיע לישראל.

    טבע חי בעיר

    כמה שעות אחר כך קראתי מייל מחברה שכתבה בו, בין השאר, שהיא הולכת לעשות מעשה נורא לא קולי, ושהיא יודעת שזה לא קול מצידה, אבל היא לא הולכת לראות את ההופעה של ביונסה. מזל שזה הגיע במייל. לא ידעתי מה לענות. איך להגיב לזה. באיזה יקום מקביל ללכת להופעה של ביונסה של קול?

    מציאויות חלופיות 

    רוב מה שאני יודעת על העולם החיצון בימים אלו מגיע אלי דרך פייסבוק. הפסקתי לגלוש ישירות באתרים של עיתונים. אני יודעת על מה שצף בפיד שלי. זה יוצר תמונה מעוותת לחלוטין על העולם. גם כי ההגיון הבסיסי של האלגוריתם הוא להביא אל הפיד שלי את הסיפורים שאני רוצה לקרוא. התפקיד שלו זה לגרום לי להישאר כמה שיותר זמן באתר. אז הוא ממלא אותי בסיפורים של שמאלנים. סיפורים שאנשי שמאל מצאו לנכון להציף. וגם כי את כל הסיפורים האלה אני צורכת דרך תיווך כפול. של כותב הידיעה ושל מפיץ הידיעה.

    למשל, על אירוע הירי שהיה בעיר קטנה ליד פרנקפורט שמעתי בפעם הראשונה דרך פוסט בפיד שפרסמה ישראלית החיה בברלין ובו כתבה שמפיקות חדשות מישראל יצרו אתה קשה בחיפוש אחרי ישראלים שחיים בעיר הקטנה שליד פרנקפורט שבה היה אירוע הירי ורוצים להתראיין על הנושא. אחר כך התברר שאירוע הירי הזה לא מעניין בעליל, היורה לא מוסלמי ואין הרוגים. לא סיפור. מעניין עם המפיקות הצליחו לאתר ישראלי בעיר הזאת. מן הסתם כן. הרי יש ישראלים בכל מקום.

    קופסא עם דברים לקחת

    אמא שלי חזרה במטיול בגיאוגריה. היא סיפרה לי שבטביליסי, הבירה, יש חנויות עם כיתוב בעברית בחלון הראווה ומסעדות עם תפריט מתורגם לעברית ויש מוכרים ונותני שירותים שיודעים קצת עברית ושומעים עברית ברחוב. חברה אחרת חזרה מחופשה בסלובניה. החלפנו רשמים במסנג'ר. היא כתבה (על סלובניה): הם מטורפים על ישראל, דגלי ישראל לצד דגלי גרמניה וצרפת ואנגליה…ברושורים בעברית. מדינה יפהפה…".

    הלאום מנצח

    אתמול הפיד שלי התמלא ב – Brexit. לראשונה. כלומר היה קצת brexit לפני ההצבעה, אבל ממש קצת. עקבתי אחרי הנושא מרחוק. לא הבנתי באמת, לעומק, למה הבריטים רוצים או שוקלים לעזוב את האיחוד ולא נכנסתי לזה. זה עניין אותי במידה. סיקרן אותי קצת. לא יותר. לא חוויתי את זה כמשהו שמעסיק את הסביבה שלי. לא חוויתי את זה בתור משהו שיש לו השפעה ישירה עלי.

    עד אתמול בבוקר. אז התמלא הפיד שלי בפוסטים של הלם, אבל, כעס, עלבון. בבת אחת זה נהייה אירוע אישי. בבת אחת זה נהייה אירוע רלוונטי. אירוע מקומי. הפתיעה אותי התגובה הרגשית של חברי פייסבוק הגרמניים שלי. הם כותבים כאילו זה ממש משהו שקורה להם, בחיים שלהם! מעבר להלם ולהפתעה, הפוסטים שקראתי מלאים בעצב, בכעס, בתחושת עלבון.

    פרחים, טבע

    ואני מבינה, אני מבינה שאני לא  חלק. אני לא שותפה. אני מסתכלת על הדברים מהצד. אין לי אין המטען הרגשי שלהם יש. אני מופתעת מההחלטה הבריטית, אבל לא נעלבת ממנה. אני עוקבת ורואה שהפאונד צונח והשווקים קורסים ומבינה שזה לא היה אירוע רק בפייסבוק, שזה אירוע בעולם, אבל זה לא מוציא ממני תגובה רגשית. הלב שלי לא זז. זה הכל תיאוריה עבורי. ואני מבינה שעבור השכנים שלי, לדוגמא, או חברים לעבודה, זה לא תיאוריה, זה משהו נוראי שקרה להם פתאום באמצע השוטף. ואני מרגישה עד כמה אני מנותקת. עד כמה אני חיה בבועה.

    וגם זה

    הייתי בהופעה של בק. ההופעה היתה אמורה להתקיים בציטדלה ואני נשבעתי לעצמי, אחרי ההופעה של ביורק לפני שנה שהיתה שם, שאני שוב לא הולכת להופעות בציטדלה. נמאס לי מהמרחק, מהנסיעה חזרה הביתה ב U7 מפוצץ ומזיע, מריח הנקנקיות ואווירת הפסטיבל, מדוכני המזון והשירותים הכימיים. נמאס לי מציטדלה. אבל אז פורסם שבק מגיע, ובק הוא בק.

    בק הוא האמן הגדול האחרון שמאוד מאוד רציתי לראות וטרם ראיתי. האחרון ברשימה שלי. אמן שבאמת השפיע עלי, שהמוסיקה שלו שימשה לי לפס קול לאורך החיים. רק בק נשאר ברשימה שלי, רשימת האמנים שאני חייבת לראות טרם מותי וכ'ו. והנה הוא מגיע. קניתי כרטיס.

    ואז התגלה בפני האלוהים ובק לא מכר מספיק כרטיסים וההופעה עברה לקולומיבאןהלה. אולם שיכול לאכלס עד 3500 אנשים. היה נפלא. בק נראה לגמרי כמו בק. נבעך בלי גיל בחליפת אברך וחולצה פרחונית. הוא לא הוריד את הכובע כל ההופעה.

    בק בהופעה

    —————————————

    הפוסט מתוך הבלוג של לירז אקסלרד בו היא מספרת על חוויותיה מרילוקיישן לברלין


    להגיב
  • מחשבות רבות ביניהן

    אף פעם לא הייתי טוב במדיטציה… ועכשיו קורים כ"כ הרבה דברים בעולם (תמיד קורים) ולא יודע כבר על מה לחשוב כשיש זמן לחשוב עם 3 ילדים. מזל שהתחילה לה עוד אליפות אירופה בכדורגל במולדת הבגט. שזה אומר ויכוחים עם גיל, הנדוס של הנסיעות והשינה של הילדים… ואנחנו בפורטוגל, צוענים מודרנים, נעים מקהילה לאדמה, מקראוון לאוהל לבתים של חברים. ואני תמיד תר אחרי הבר השכונתי, שם אוכל לראות את אנגליה שוב עושה אנגליה ולאכול את הלב וכמה זיתים ולשתות אלכוהול בזול.

    אז מחשבה אחת היא איך כבר כמה חודשים טובים שתושבי צרפת האמיצים מוחים ברחובות ובכל העולם לא מספרים את זה.

    ואחרת איך זה שבפיגוע בת"א ירו שניים ויש 4 הרוגים ובארה"ב אחד יורה ו-49 הרוגים… כן אנחנו מיומנים ורגילים ועדיין אולי (שוב) לא מספרים לנו את כל האמת?…

    ואז אני קורא על הילארי וגוגל… ולא מופתע עד כמה גדולה האחיזה של אלו שדוחפים אותה למעלה…

    ולא אני ולא כל המושבה הבריטית כאן בפורטוגל מבינים למהבריטניה רוצה לעזוב את גוש היורו, ולמה רופקט מרדוק כ"כ תומך בזה 

    ופתאום נתקל בנאום שאומרים שגרם להירצחו של קנדי 

    ואיך הכול קשור אחד לשני…

    אבל עכשיו צריך לעצור את המחשבות, ולנסוע לאסוף את גיל והילדים.

    אז ביי בינתיים, מחר אנגליה-ווילס בשתיים…

    (איזה גול!)


    להגיב
  • היסטוריה גדולה, בקטנה # 11 – זה אלמנטרי, יקירי

    עוד כסטודנט מבריק לרפואה, פיתח ארתור קונן דויל תחביב ייחודי – כתיבת סיפורים קצרים.
    בהשראת מרצה שהכיר באוניברסיטה, הרופא והמדען ג'וזף בל, יצר דויל את דמותו של הבלש האקצנטרי, שרלוק הולמס.

    מעלליו של הבלש החובב, שסייע למשטרת לונדון לפתוח את הפשעים המסובכים ביותר אך ורק מתוך חיבה עזה לפתרון פאזלים מורכבים, תועדו באריכות על ידי עוזרו הבדיוני, דוקטור ווטסון.
    רוב הסיפורים הופיעו במגזין סטרנד וסחפו אחריהם קהל קוראים אדיר שעקב והטריד את הרופא והסופר יומם וליל בשאלה: מתי תופיע התעלומה הבאה וכיצד מתכוון הבלש הכל יכול לפתור אותה?
    הטרדה הבלתי פוסקת והעובדה שזוהה אך ורק עם הולמס נמאסה עליו במהרה והוא החליט לשים לכל זה סוף במחווה אחת גדולה.

    בסיפור העשרים וחמש של הולמס, "הבעיה הסופית", הציג דויל לראשונה את דמותו של פרופסור מוריארטי, נבל מסתורי המנהיג את העולם התחתון הבריטי ועומד מאחוריי מרבית התעלומות בהם נתקלו ווטסון והולמס. במאבק אימתני על מפלי הרייכנבאך, תיאר ווטסון כיצד נפלו מוריארטי והולמס אל מותם. בכך קיווה דויל לסיים את חלקו של הולמס בקריירת הכתיבה שלו, אבל כפי שגילה במהרה: הקהל הנאמן שאיגד הולמס סביבו סירב לקבל את מותו הלא צפוי והמאולתר של גיבורם.

    עשר שנים עמד דויל בתחנוני העורכים והקוראים, הביקוש העצום הפך אותו לאחד מהסופרים המכניסים ביותר בתקופתו. לבסוף, בלחץ הקהל, הוקם לתחייה הולמס בסיפור 'הרפתקאות הבית הריק' וחשף בפני ווטסון את האמת: הוא נאלץ לביים את מותו כדי להערים על אויביו האחרים.

    הולמס המשיך והופיע בעוד 56 סיפורים קצרים וארבעה רומנים. הוא שרד אפילו את מות מחברו בשנת 1930, כשהופיעו בעשרות עיבודים קולנועיים, בסדרות (חלקן מוצלחות יותר מאחרות) ובספרים שחיברו כותבות וכותבים אחרים.

    סר ארתור קונן דויל עשה דברים רבים ומגוונים בחייו הארוכים: הוא המציא דמויות אחרות ותרם למדע הרפואה תרומה משמעותית. אך, מה שזכור ממנו יותר מכל (אולי למגינת ליבו) הוא אותו בלש חד אבחנה וקצת סנובי בשם שרלוק הולמס.

    פרט מעניין לסיום: באף אחד מעשרות הסיפורים או הספרים על שרלוק הולמס (אלו שכתב ארתור קונן דויל לפחות) לא אומר הולמס את המשפט שהוא כה מזוהה איתו כיום: "זה אלמנטרי, ווטסון יקירי". למעשה, המשפט מופיע לראשונה (כנראה, זה לא לחלוטין ברור) בעיבוד הקולנוע משנת 1925 לסיפורי הולמס ("חזרתו של שרלוק הולמס") ומאז תפס כמשפט המחץ של הבלש.

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • היסטוריה גדולה, בקטנה # 10 – Made in China…

    למוצרים תוצרת סין יצא שם רע בשנים האחרונות. אנחנו חושבים על מוצרים סיניים כמוצרים זולים ועלובים, ועל סין – כמעצמת חיקויים. אבל אסור לקחת מהסינים את הקרדיט על כמה מההמצאות החשובות ביותר בהיסטוריה. אבק השריפה, הנייר והמצפן – כולם הומצאו בסין כבר לפני מאות רבות של שנים. היום נספר לכם על מוצר אחר שהומצא בסין, שאולי לא נתפס כיוקרתי או משנה עולמות כמו אבק שריפה או מצפן, אבל בהחלט ממלא תפקיד מכריע בחיי היומיום שלנו – נייר הטואלט.

    בעוד שהשימוש בנייר לצורכי כתיבה או עטיפה בסין מתוארך כבר למאה השנייה לפני הספירה, התיעוד הראשון בעולם לשימוש בנייר לצרכים היגייניים מופיע בכתבים של מלומד סיני בן המאה השישית. הייתם מצפים שהקטע יעסוק ברעיון היצירתי והחדשני הזה של להשתמש בנייר לניגוב העכוז, או לכל הפחות בהוראות שימוש לניצול יעיל ומרבי של פיסות הנייר, אך לא כך היה הדבר. דווקא מדובר היה בהערה קצרה בדבר ההרגלים האישיים שלו אותו מלומד: הוא כותב כי לעולם לא ישתמש לצרכים היגייניים בנייר שעליו כתובים קטעים מתוך חמש הקלאסיקות הסיניות או שמות של חכמים קדמונים. בכל זאת – לא כל נייר ראוי לכל עכוז, ובטח שלא כל עכוז ראוי לכל סוג נייר.

    באופן לא מפתיע, אין התייחסות נרחבת לשימוש בנייר טואלט במקורות היסטוריים, אך ידוע שבמאה ה-14 ולאורך תקופת שושלת מינג יוצרו עשרות מיליונים של פיסות נייר מדי שנה, לשימוש הקיסר, משפחתו ואצילי החצר. בעניין מידת ההתאמה בין העכוזים לניירות, ישנן עדויות לכך שהנייר שהיה מיועד לשימוש הקיסר ומשפחתו היה מבושם.
    גם במערב נעשו במקביל פיתוחים שונים בתחום חדרי השירותים, ובאופן עצמאי מן ההמצאה הסינית. כמוצר צריכה הנמכר באריזות נייר הטואלט הוצג לראשונה בארה"ב באמצע המאה ה-19, והמצאתו מיוחסת לאחד ג'וזף גאייטי. ועל אף שמדובר בהמצאה כה נוכחת בחיינו, ישנן תרבויות שלא רואות את שיטת הניגוב כשיטה היעילה או ההיגיינית ביותר. מי לא מצא את עצמו בחדר שירותים בבית מלון באירופה, מביט בחוסר אונים באסלה ובבידה ומתלבט מה ההבדל ביניהם? מי לא חיפש חבילת גלילי נייר טואלט בהודו ומצא את עצמו קונה גלילים בבודדים מפאת השימוש הנדיר בהם?

    אז נכון, אבק השריפה והמצפן אולי היו נוכחים הרבה יותר בישיבות מכרעות לאורך ההיסטוריה, אבל לעתים ישיבה מכרעת יכולה לקום וליפול על פיסת נייר רכה ומבושמת.

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • היסטוריה גדולה, בקטנה # 9 – קאמה? למה? סוטרה…

    כולם מכירים את הקאמה סוטרה כספר שהוא שם נרדף לחיי מין מגוונים וסוערים.
    במשך מאות שנים המזרח נתפס על ידי המערב כמקום חושני של מיניות מתפרצת, ו"ספר התנוחות ההודי" תרם במידה רבה למוניטין האקזוטי של הודו.
    אבל מה באמת יש בספר הזה? והאם הוא אכן חובר כמגדיר תנוחות כמו שמשווקים אותו במחוזותינו?

    הקאמה סוטרה חובר אי-שם סביב ראשית הספירה הנוצרית בשפה סנסקריט.
    שמו נובע מהמילה "קאמה", אשר פירושה תשוקה – גם מינית, אבל בעיקר כאידיאל חיים שהאדם צריך להגשים. מסורות רבות בהודו מאמינות שעל מנת לצבור קרמה חיובית ולהגשים את תפקידינו עלי-אדמות, כל אדם חייב להתחתן, להקים משק-בית ולהביא ילדים. בהקשר הזה, הקאמה סוטרה מתפקד כמין ספר הדרכה – אבל לא בדיוק על מה שאתם חושבים.

    בראש ובראשונה, הקאמה סוטרה נותן הנחיות לגבי הדרך בה גבר צריך לבחור בת-זוג: עם אילו נשים מותר לו לקיים יחסי מין, מאילו מעמדות מותר לו לבחור לעצמו רעיה, מהן ההשלכות החברתיות של קיום יחסי מין עם אישה ממעמד חברתי נמוך, או חלילה אישה השייכת למעמד הטמאים, וכיצד כל הדברים הללו משפיעים על הקרמה שלו. מעבר לכך, חלקים גדולים עוסקים בארגון הנישואין בין הגבר לאביה או אחיה של הכלה – כשלאישה עצמה אין שום יד בדבר. אל תדאגו, יש גם פרקים שמיועדים לנשים – כיצד להיות רעיה טובה, כיצד לפתות גבר, מהי נדוניה ראויה, כיצד להתנהל במשק הבית אל מול רעיות נוספות של הגבר, או אל מול קורטיזאנות שהגבר מבלה בחברתן.
    לא סקסי כמו שחשבתם, הא?

    נכון, יש כמה פרקים שמפרטים על סוגים שונים של מגע בין גבר לאישה: חיבוקים, ליטופים, נשיקות וגם פירוט על 64 תנוחות מיניות. אולם, זהו ממש לא עיקרו של החיבור, ומטרתו העיקרית של החלק הזה, כמו של הספר כולו, היא לקטלג, להסביר ולמשטר את כל העולם של מערכות יחסים בינו לבינה. האיורים המפורסמים שמזוהים כל כך עם הספר הן תוספות מאוחרות הרבה יותר, וממש לא היו חלק מהחיבור העתיק.
    כשחושבים על הקונטקסט הספרותי שבתוכו הטקסט הזה חובר, בכלל החשק המיני מתפוגג: באותה תקופה של ראשית הספירה הנוצרית, מאות טקסטים חוברו תחת הז'אנר הזה של "ספרות הדרכה", והם כללו בתוכם בין היתר ספרות הדרכה על פוליטיקה, חקלאות, תיאטרון, מוזיקה, ארכיטקטורה, כימיה, רפואה ועוד. הקאמה סוטרה הוא פשוט עוד חיבור שמבטא ניסיון לקטלג את החוויה האנושית, ולתת כללים ברורים להתנהגות נאותה ברמה החברתית, כמו גם במישורים הדתיים שקשורים לקרמה וגאולה אישית…

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
  • Kiwiz המסע מתחיל…

    Kiwiz יהיה סרט קולנוע דוקומנטרי המספר את סיפור מסעם של ארבעה אחים (שלושה בנים ובת) שנולדו בשנות השמונים בניו זילנד לאמא מאורית ניו-זילנדית ואבא ישראלי – וגדלו בישראל.

    לאחר שרות צבאי קרבי, לימודים, עבודות קבועות ומזדמנות האחים חשים שבישראל הם לא מצליחים להגשים את עצמם בנקודה זו בזמן, כל אחד מסיבותיו שלו. כעת הם חוזרים לארץ הולדתם בכדי להגשים חלום, להקים מלון דרך למטיילים.

    הסרט יעקב אחר המסע להקמת העסק המשפחתי המשותף החדש, ויתמקד בשאלת הזהות והשייכות למקום הולדת הילדים לעומת המקום בו גדלו.

    בסרט ישותפו צילומים מהעבר שצולמו בסדרת מפגשים עם אלה דורון, סטודנטית צעירה שלאחר ההיכרות והסיפורים על ניו-זילנד, מחליטה לעקוב אחר המשפחה וללוות אותם בצילומים למשך שנתיים קריטיות שבהם הילדים משתלבים במערכת הצבאית בהצטיינות והצלחה רבה.

    האם המסע יצליח?

    האם הצלחה פירושה שהמשפחה תחזור לגור בניו-זילנד או שתחזור לארץ ותבין שמקומה כאן?

    האם בניו זילנד, בנקודת המפגש בין תרבויות, כשהם מהווים את החיבור בין מטיילים ישראלים ומטיילים אחרים לבין התרבות הניו זילנדית, ימצאו שייכות? ימצאו את מקומם?

    האם יצליחו לעשות את זה יחד או שמה בנפרד?

    האם יצליחו לוותר על הצורך להיות חלק אקטיבי הנושא בנטל בחברה הישראלית, לטובת אושר אישי במקום אחר לו הם יכולים לקרוא בית, מקום שהוא לא מדינת ישראל…

    יוצרי הסרט

    אלעד דוידוביץ' שיקוביץ' – 31 יליד גבעת עדה, מושבה חקלאית במורדות רמות מנשה.
    בוגר החוג לקולנוע במכללת תל-חי. סרט הגמר שלו נבחר וישודר השנה בערוץ YESדוקו.
    אלעד הוא גם בן דודם של האחים.

    אלה דורון – זמרת, מפיקה, חברה קרובה של המשפחה, תיעדה את משפחת דוידוביץ במהלך 2007-8

     ——————–

    בימים אלו הם מגייסים כסף בהדסטרט על מנת שאלעד יוכל לטוס לניו זילנד לצלם את הסרט, לתעד את הימים הראשונים של הקמת בית ההארחה ולקחת חלק בסיפור המרגש של משפחת דוידוביץ.

    לתמיכה בפרויקט >


    להגיב
  • כריסמס, תנועת הישוב. התנועה היא לא מעגלית

    [לירז אקסלרד]

    ערב כריסמס עבר, וכל הימים שלפני הכריסמס עברו ותכף עוברים גם הימים של אחרי הכריסמס וברלין תיכנס לישרות אחרונה לקראת פיצוצי הסילבסטר ואז הכל יגמר, הימים יאתחלו את עצמם והספירה תתחיל מחדש. חודש משונה, דצמבר. בין קודש לחול ועם ציפייה דרוכה לשלג.

    לא היה שלג השנה, לא בינתיים, רק אפור ואפור ואפור, ואני פספסתי חלק גדול מהבליט-אפ לקראת הכריסמס כי הייתי בביקור בתל אביב והגעתי אל החג בלי שום תחושת חג, בלי ההתרגשות של לקראת החג, רק עם בלבול של אחרי ביקור באופציית החיים החלופיים שלי.

    בכל השנים הקודמות שוקי הכריסמס היו מריצים אותי מחוץ אל הבית. לראות ולהריח ולהיות. האורות הצבעוניים על רקע העיר החשוכה. ההתרגשות של הילדים. אווירת הנינוחות של בילוי זמן באי עשייה משותף. הגלו-ויין שהוא מגעיל וכל כך במקום ולגמרי בלתי נמנע. רוח של הרפתקאה אירופאית וקסם של סרטים משפחתיים עם סוף דביק במיוחד.

    כל זה לא נגע בי השנה. חזרתי מישראל עם כובד ראש של אנשים מבוגרים ואני עוד מרגישה את הביקור עלי. אני מרגישה אותו כשאני מנסה לנער אותו ממני. כמו שמנערים חול ים שנדבק על הבגדים והפנים והעינים והשיער. צאי דכדכת אמביוולנטיות ושאלות הרות גורל. צאי. צאי. צאי. זה כאילו בישראל זה אני מבוגרת ורצינית ואחראית ובברלין אני חסרת אחריות ובורחת מהחיים. בברלין זאת אני בחופשה. חופשה מדאגות.

    בעבר הייתי נכנסת לדכדכת טרום ביקור. הפעם אני חווה דכדכת של אחרי. כמו שלוחה או הארכה של הביקור. זה מאוד חכם וזדוני. אני חושבת שיותר מכל דבר אחר, דאגות וחרדות צומחות ברחובות תל אביב. איזה מין בן אדם בוחר לחיות בקיץ נצחי, בחופשה מתמשכת?

    חורף, ברלין

    כמו בכל שנה גם השנה ביום שלפני הכריסמס איבדתי את הספירה של מתי הכריסמס. מה זה ערב החג, בערב שלפני ה – 24 או ב – 24 עצמו? ומתי השבתונים, ומתי הסופרמרקטים יפתחו שוב, ולכמה ימי מצור צריך להצטייד? כמה אי שקט חגים של אחרים יכלים לייצר אצלי. לא הרגשתי את רוח החג. הרגשתי את הקדחת.

    בערב החג עצמו חציתי את העיר ב – u8 כדי להגיע לארוחת חג אצל חברים. היה קר ואפור אבל לא קר מדי ולא גשם ולא שלג. העיר היתה ריקה אבל לא ריקה מדי, לא ריקה מפחיד. הייתי כמעט לבדי באובאן אבל לא לגמרי לבד. שמתי לב שביחד איתי נסעו יותר גברים מנשים. זה אומר משהו? בסוף הערב, בדרך חזרה, האובאן היה צפוף יותר. הפעם היחידה שהייתי ממש לבד היתה כשנכסתי אל תחנת ברנואר שטרסה בדרך לשם ולכמה דקות הייתי לבדי על הרציף. לקחתי תמונה אבל עכשיו כשבאתי לחפש אותה גיליתי שהיא לא קיימת.

    חורף, ברלין, עצים צהובים

    ***

    בקיבוץ של ימי ילדותי היתה מתפרסם פעם בשבוע, כל יום שישי, יומן הקיבוץ. וביומן הקיבוץ היה מדור קבוע שנקרא ״תנועת הישוב״. במדור הזה כתבו על כל מי שבא וכל מי שהלך. לא עזב, כי הרי אף אחד אף פעם לא באמת עזב. אבל כן סוג של תיעוד, רשומון, של התנועה עצמה. מי בא ומי יצא. ותמיד בסוף היתה ברכה ליוצא שמאחלת לו לחזור הביתה גם בשלום וגם מהר. התנועה תמיד היתה מעגלית. באים והולכים ובאים שוב. אולי גם זה חלק מהאשליות של הילדות. היום אני חושבת שהתנועה לא חייבת להיות מעגלית. היא יכלה להיות חד כיוונית לגמרי.

    כמה שבועות אחרי שהגעתי לברלין והתחלתי לעבוד בסאונדקלאוד עשו לי ולכל המצטרפים החדשיםפגישה עם המייסדים שלה חברה. אידיאולוגיה וציונות. מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים, או רוצים ללכת. יצאתי מהפגישה נרגשת, לא מהציונות, בכלל לא, מהאנשים שהיו איתי בפגישה. היינו כל כך בין לאומיים. זה היה כל כך בינלאומי. התרגשתי להיות חלק מזה, מתנועת הישוב הזאת.

    מתוך הקבוצה שהיתה איתי אז רק אחד עדיין עובד בסאונדקלאוד. הרוב עזבו את העיר. הבוס של הפיתוח עבר לקופנהגן. המתכנת מברזיל לקח עבודה בניו יורק ועבר לשם ממש לפני החג. היחיד שגם נשאר בעיר וגם עדיין עובד בחברה נהייה אבא. אני אף פעם לא חזרתי אל מקום שעזבתי. לא אל קוסטה-ריקה, לא אל הקיבוץ, לא אל הודו. מה זה אומר עלי? התנועה היא לא באמת מעגלית. יש אנשים שלא חוזרים לשום מקום ויש מקומות מהם אי אפשר לשוב.

    מאורו פארק

    ***

    היום שבת וגם שבתון בברלין. החורף עוד לא התחיל, או לכל הפחות לא התחיל ממש, אבל זה גם לא לא חורף. בשבע וחצי בבוקר חושך מלא. אני לא מצליחה להתרגל להתעורר אל תוך החושך. זה עדיין מרגיש לי כמו סטייה, תקלה, טעות של הטבע. כל בוקר אני מתעוררת וחושבת שארבע בבוקר ולמה לכל השדים התעוררתי כבר.

    אני מקווה שירד שלג החורף. יש עוד מספיק זמן לכך. שלג זה כל כך אירופאי. מעניין אם יום אחד הביקורים האלה בישראל יעברו עלי עם פחות דרמה פנימית. וותיקים ממני בהגירה מספרים שזה קורה אבל אחרי הרבה שנים. אני עוד לא שם. היה מאוד מקסים, ערב הכריסמס. מתי פותחים שוב את הסופרמרקטים?

    —————————————

    הפוסט מתוך הבלוג של לירז אקסלרד בו היא מספרת על חוויותיה מרילוקיישן לברלין


    להגיב
  • היסטוריה גדולה, בקטנה # 7 – פראיירים לא מתים, הם רק נקברים…

    ב-16 לאוקטובר 1869, קבוצה של פועלים בעיירה קרדיף שבצפון מדינת ניו יורק גילו תגלית מרעישה: במהלך חפירת באר שגרתית הם מצאו באדמה את גופתו המאובנת של גבר בגובה שלושה מטרים. תוך זמן קצר השמועה על הענק הגיעה לעיתונות, ואנשים מכל רחבי המדינה הגיעה בהמוניהם לראות את הפלא.

    כמובן, הכל היה מתיחה אחת גדולה. ג'ורג' הול היה מוכר סיגריות משועמם שנקלע לויכוח עם כומר בדבר קיומם של נפילים – ענקים המוזכרים בתנך. במקום ללכת הביתה ולהתלונן על זה בפייסבוק כמו בנאדם נורמלי, הול בחר לנקום. הוא שכר צוות של בנאים שעיצב לו פסל גבס בצורת ענק, צוות שני שקבר את הפסל באמצע שומקום וצוות שלישי שחפר ו"גילה" אותו. כשעיתונאים הגיעו למקום הוא הכריז שמצא עדות לקיומם של אותם נפילים תנכיים, והתחיל לגבות מאנשים כסף על מנת לחזות בענק.

    לא כולם היו אז פתיים לחלוטין. בעוד כמה מומחים וחוקרים באמת האמינו שמדובר בגופה חנוטה של ענק תנכי, אחרים הכריזו שמדובר בפסל אינדיאני עתיק וזהו, וקבוצה קטנה יותר הכריזה שמדובר בפברוק. הציבור הרחב, בכל מקרה, נהר למקום והפך את הול לאדם די עשיר. בסופו של דבר, אומנם, הוא עשה אקזיט כמו כל סטארטאפיסט מוצלח ומכר את הפסל למפיק הופעות בשם דיוויד הנום שלקח את הענק לסיבוב הופעות בכל רחבי ארצות הברית.

    זו הייתה תחילת הסוף בשביל הענק מקרדיף. מפיק אחר, אדם בשם פינאס בארנום, הציע לקנות את הענק מהנום. כשזה סירב, בארנום פשוט שילם לכמה בנאים ליצור עותק של הענק, הציג אותו בתערוכה משלו וטען שמה שהנום מציג הוא זיוף. הנום תבע את בארנום ובמהלך כל המאבק המשפטי הזה הול חזר והכריז בפני שניהם שגם הענק המקורי הוא זיוף ושניהם מוכרים לקהל שטויות. וככה, ברגע אחד, העדות לקיומם של ענקים תנכיים הפכה לעדות לקיומם של פראיירים.

    ובכל זאת, אפשר ללמוד מהסיפור הזה משהו. אמצע המאה ה-19 הייתה תקופה של שינוי במערב, כשתיאוריות חדשות כמו האבולוציה גרמו לאנשים לפקפק באמת של מה שכתוב בכתבי הקודש אבל במקביל עדיין לא היה ברור מה מדעי ומה לא. מה שבטוח, בכל מקרה, הוא שבכל מקום בו יש אנשים שמאמינים במשהו – יהיה מישהו שימצא דרך לעשות מזה כסף.

    ——————————————————————————————————

    הפוסט מתוך דף האינטרנט הקסום "היסטוריה גדולה, בקטנה" עליו תוכלו לקרוא כאן


    להגיב
Close