סדנאות, קורסים, חוגים

  • צ'אקרת הכתיבה (7) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק השישי – למקומות, היכון, כתוב]

     

    שעת ערב, הכלים שטופים, יש שקט באוויר, את מושיטה יד ופותחת ספר.
    קוראת דף ועוד דף, מסיימת פרק, ממשיכה לפרק הבא , הראש בתוך הספר, עף עם הדמויות, מרותק לעלילה.
    וואו! כמה טוב הוא כתוב, הקריאה קולחת, מסקרנת ואת נהנית מכל רגע.
    יש בידך את המוצר המושלם, המוגמר.
    את חושבת – איזה כשרון, הסופרת הזאת יושבת בחדר הכתיבה שלה וכותבת מילה אחר מילה, הן שופעות ממנה בהשראה אינסופית, משפטים מתחברים בהרמוניה, מוזיקה לאזנייך, פרק ועוד פרק, ספר.
    טה-דה! הסוף. המוציאים לאור מרוצים, הם מדפיסים מהדורה ועוד אחת ונותר רק לכתוב את הספר הבא.

    אז לא.

    כלומר, כן. אבל לא ממש ככה.

    מילה ועוד מילה, או יותר נכון – מילה ועוד מחיקה, עריכת משפט, מחיקת משפט, מה רציתי לכתוב בכלל? חוזרת אחורה, מתחילה מהתחלה ועל הרצפה ערימת דפים מקווצ'צ'ים.
    (כן, אני מאלה שכותבים עוד על דפים, עם עט).

    אחד הדברים שאני חוזרת עליהם בסדנאות הכתיבה שלי הוא חשיבות תרגול הכתיבה,
    או במילים שלי: למה חשוב לכתוב חרא?
    קחו גוש חימר, תכניסו אותו לתנור והנה לכם קערת קרמיקה יפה? כמובן שלא.
    אותו הדבר בכתיבה. והאמת שבכל אומנות.
    גם הכתיבה מתחילה כגוש, חומר גלם, רעיון , מחשבה ראשונית מבולבלת ולא מאורגנת – והגוש הזה הוא הדבר האינטואיטיבי שאת רוצה לכתוב. שאת חייבת לכתוב ולהוציא מתוכך החוצה.
    הטעות היא לחשוב שאת מוציאה את זה על ההתחלה מהוקצע, מלוטש ומסוגנן.
    זוהי טעות שגוררת איתה המון תסכול.
    אפילו לפני הסדר, לפני העמדת הסיפור בתוך מבנה, לפני כתיבת דף דמות ותכנון העלילה – כל אלה אבני דרך חשובות בעבודה שלנו – רק לכתוב.
    לכתוב חרא, לכתוב גרוע, זה לא משנה- לכתוב, לכתוב, לכתוב.
    לתרגל את הרעיון מכל מיני כיוונים, לערום דפי טיוטה מלאים, להוציא את זה החוצה.

    על מה לכתוב?

    מה זה משנה?

    על הציפור שצייצה הבוקר מול חלונך, על הדרך שבה הרדיו מטרטר, על זיכרון ילדות שעלה לפתע, על כך שלא היה חלב בבוקר לקפה שלך, על פחד, חלום, געגוע וכמה היית רוצה להיות עכשיו בשדרה השישית במנהטן.
    זה אפילו לא צריך להיות קשור לסיפור שאת עובדת עליו.

    בלי זה – לא תתגלה הכתיבה הטובה, הליטוש, היהלום שמסתתר בסיפור שלך, אותה כתיבה שאת קוראת בספר שמונח ליד מיטתך.
    מוצר מוגמר עובר תהליכים רבים, לשם כך אנחנו כותבים, בשביל התהליך, לא בשביל הספר.

    אנשים שהוציאו ספר יעידו כי הם לא יושבים לקרוא בו, ולא משום שהם יודעים מה כתוב בכל שורה, אלא משום שזה כבר לא מעניין, התהליך מאחורינו.

    תרגול כתיבה לשם כתיבה, כתיבת הדברים שאני כותבת לעצמי ואז זורקת לפח, זה דבר מאוד משחרר וחפשי. אני לא מחויבת לקוראים שלי ואפילו לא לעצמי ובוודאי שלא לשופטת הפנימית שתשב תמיד על כס המלכות שלה ופטיש שניצל בידה.

    כתיבה לשם כתיבה תמיד מחזירה אותי להתחלה ומזכירה לי למה אני כל כך אוהבת לכתוב.

    *הטקסט כתוב בלשון נקבה, אך פונה לשני המינים.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, מלווה אישית כותבים בתהליכי כתיבה.
    כותבת הספר "עיניים שלי". מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (6) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק החמישי – מדוע לא יחול פורים פעמיים בשבוע?]

     

    למקומות, היכון, כתוב!

    השבוע השתתפתי במרתון.
    יותר נכון, הובלתי את המרתון…
    התחלנו בתרגילי חימום, ואז ישר התחלנו לרוץ.
    כלומר, לכתוב.

    אני מדברת כמובן על מרתון כתיבה.
    מרתון שאינו תלוי מזג אויר, תנאי שטח, מרתון בו אפשר לשתות יין ובירה במקום מים ולנשנש תוך כדיי עוגת שיש של ריבת חלב ושמנת. (זה באמת מה שהיה על השולחן).
    התכנסנו , קבוצת הכתיבה ואני, הוצאנו קצת "קנאקים" מהאצבעות והתחלנו.

    למרתון כתיבה יש כמה מטרות:
    ראשית, לכתוב בלי להפסיק, לא לעצור את העט או המקלדת, להמשיך ברצף כתיבתי,
    ממש כמו בריצה אמיתית – אם תעצרו כל הגוף שלכם ייתפס.
    המטרה בכתיבה רציפה היא לתת קודם כל למה שלא שייך לצאת החוצה.
    בהתחלה תכתבו שטויות, דברים סתמיים או לא קשורים,
    ואם לא תעצרו, בשלב מסויים ייצא הסיפור האמתי החוצה.

    מה עושים אם אין מה לכתוב?

    כותבים: "אין לי מה לכתוב, אין לי מה לכתוב, אין לי מה לכתוב…" ופתאום יש מה לכתוב.
    זה עובד.

    שנית, לכתוב אינטואיטיבית. את מה שיש בבטן, לעצמך, בלי לשתף את השאר, הכי בלאדי, הכי מהלב, לדמם על הדף.
    כשאני כותבת בלי לעצור, כשהיד מהירה יותר מהמחשבה, קורה דבר מופלא: אני לא מבינה את כתב היד שלי (: ואני מגלה שכתבתי דברים שלא ידעתי שהם קיימים בי. זו מדיטציה בכתיבה.
    ושם- נמצא הסיפור האמתי, מתחת לשכבות שהסתירו אותו בשטויות, דברים סתמיים או לא קשורים.

    שלישית, להבין שלא משנה מה יש לכם בראש, עד שהעט לא פוגשת את הדף – שום דבר לא יקרה.
    יכול להיות לכם סיפור שלם, עלילה, דמות, ספר! נובלה! הרומן החדש!
    עד שהעט לא פוגשת את הדף, עד שהאצבע לא נוגעת במקש המקלדת- שום דבר לא יקרה.
    וכשזה קורה- זה מפתיע.
    מה שיש לכם בראש, משתנה כשהוא עולה על הדף, זה קסם.

    וכל זה מתרחש תוך כדי המרתון.

    מתחילים ב-5 דקות.
    עוצרים ומשתפים.
    ממשיכים ל-10 דקות של כתיבה רציפה.
    עוצרים ומשתפים.
    ואז 15 דקות כתיבה.
    עוצרים ומשתפים.
    ולבסוף, 20 דקות כתיבה רציפה.
    בשלב הזה, היהלום כבר מתחיל להיות מלוטש ויוצאים מהמרתון עם התחלה של סיפור טוב.

    תנסו בעצמכם.

    תקבעו לכם זמן, חמש דקות ועוד עשר ועוד חמש-עשרה ולבסוף עשרים דקות.
    אפילו לא שעה, אתם יכולים לתת את זה לעצמכם.
    תפתחו בקבוק בירה, פנקו את עצמיכם בפחמימה ריקה ליד ותתחילו.

    ריצה נעימה.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >

    בחופשת הפסח, תתקיים סדנת כתיבת פנטזיה לנוער בהנחייתי.
    הכינו את השרביטים:
    25-28/3 ראשון-רביעי, ארבעה ימי כתיבה קסומה, מ-9:00 עד 12:00
    במקום מופלא ומלא ביצורים אגדתיים: אורוות האומנים בפרדס חנה!
    יש חניה בשפע לחדי קרן ודרקונים.
    כל משתתפ.ת יכתוב סיפור פנטסטי שלם, מהפרק הראשון ועד האחרון, ניצור את העולם וחוקי הקסם, נוסיף דמויות ויצורים אגדתיים
    ונטווה עלילה מסמרת שיער.

    לפרטים נוספים: mamarcus77@gmail.com שלי

     


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (5) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק הרביעי – למישהו יש רעיון?]

     

    מדוע לא יחול פורים פעמיים בשבוע?

    אני אוהבת את פורים, זה חג שמאז ומתמיד אהבתי.
    ולא בגלל אזני ההמן (חולת פרג!) או הממתקים או התחפושות,
    אני אוהבת את פורים בגלל העולם הפנטסטי שהוא מביא איתו פעם בשנה.
    פורים הוא אגדה בשבילי, יומיים של עולם אחר שבו הכל יכול לקרות:
    זקן יורד לי עד ברכיים
    שפם ארוך לי אמתיים.
    קרניים לי קרני התיש
    שיניים לי שיני הליש.
    מלפני צמה עם סרט
    מאחורי זנב תפארת.
    כאלה מין יצורי כלאיים, קסומים, עם כוחות על, שחיים בסיפורי פנטזיה.
    אז לכבוד חג החגים, האחד והיחיד, מלך המסכות, השטויות והממתקים-
    נדבר על כתיבת פנטזיה ויצירת עולמות קסם דרך כתיבה.

    מהי פנטזיה?

    פנטזיה היא ז'אנר ספרותי עם כמה מאפיינים שחייבים להיות בו:

    • עולם בדיוני וייחודי, יש לו חוקים משלו שלא קיימים באף מקום אחר.
    • יש שימוש בקסם, בלחשים, בכישוף ובחומרים כמו שיקויים, למשל.
    • קיים מאבק בין טוב לרע. (פנימי וחיצוני)
    • המוות אינו תחנה סופית, יש המשך בדמות רוחות, זומבים ושאר חמודים כאלה…

    הדבר הראשון שאנחנו יוצרים בהגיענו לכתוב פנטזיה הוא העולם.
    העולם הפנטסטי חשוב יותר מן הדמויות ולעתים אף מהעלילה עצמה.
    עולם מורכב, עשיר, ססגוני ומלא בכללים וחוקים ייחודים יצור סיפור פנטסטי טוב!
    אפשר לחוות עולם פנטסטי נפלא באליס בארץ הפלאות, נרניה, הארי פוטר, שר הטבעות, הסיפור שאינו נגמר, הקוסם מארץ עוץ, ובוודאי שתוכלו לחשוב על עוד עולמות פנטסטיים רבים.

    חשוב שבעולם הפנטסטי יהיו כללים, כמו : "אסור להשתמש בקסם בעולם המוגלגים" , במשרד הקסמים הבריטי תוכלו למצוא את מערך החוקים הרחב של "הארי פוטר", כולל שמות כל השרים מאז הקמתו ב 1707, מטרותיו והאגפים השונים שלו, כמו: אגף החיות, אגף הישויות ואגף הרוחות-
    לגמרי עולם ומלואו.

    אחרי שבראנו את העולם הפנטסטי שלנו (זה לוקח יותר משבעה ימים, אנחנו לא אלוהים) – אנחנו מתחילים למלא אותו.
    לרוב, התהליך הוא מקביל. בד בבד עם בריאת העולם, כבר עולים בנו רעיונות לדמויות ולסיפור שלנו, התהליך מתקיים ביחד. כשנחשוב על דמות, יתלוו אליה כללים ודברים שקשורים לעולם. ולהפך…
    לא לשכוח לתת לדמות הראשית שלנו כוחות על, פרטים ייחודיים, משימה חשובה, קונפליקט שישאיר אותנו במתח וכמובן : אויבים ותומכים.

    הכל יכול לקרות בעולם הפנטסטי: כל יצור שחשבתם עליו אי פעם – יש לו מקום בעולם הזה. כל כוח קסם, לחשים חדשים, כישופים שאיש לא חשב עליהם עוד- כל אלה נכנסים בשמחה לתוך העולמות האלה.

    ולבסוף- העלילה!
    מה המטרה של הגיבור שלנו? מה מונע ממנו להשיג את המטרה? אלו מכשולים (ובעולם הפנטסטי המכשולים יכולים להיות כל דבר!) עומדים בפניו.
    בסיס העלילה הפנטסטית מוציאה את הגיבור (או הגיבורה!!) שלנו למסע.
    מסע בו היא חייבת להשיג משהו, הרבה פעמים מול מימד של זמן דוחק. במהלך המסע היא מגלה דברים על עצמה ומשתנה. בעולם הפנטסטי, היא גם מרוויחה דברים, כמו: יכולות הקסם שלה משתפרות, היא יכולה למצוא קמע או חפץ כלשהו שיעזור לה ובהרבה מקרים- חברים קסומים חדשים שיעזרו לה ויהיו נאמנים אליה לכל אורך הדרך.

    אז למה אתם ממתינים?

    הסיפור הפנטסטי שלכם מכה בשרביטים ולא יניח לכם עד שתכתבו אותו, זהירות: הוא יודע להשתמש בקסמים ולשלוח אליכם דרקונים יורקי אש ואלפיות מכשפות. מואה-אה-אה!

    חג פורים שמח, קסום ופנטסטי.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >

    לאחר חג הפורים- בחופשת הפסח, תתקיים סדנת כתיבת פנטזיה לנוער בהנחייתי.
    הכינו את השרביטים:
    25-28/3 ראשון-רביעי, ארבעה ימי כתיבה קסומה, מ-9:00 עד 12:00
    במקום מופלא ומלא ביצורים אגדתיים: אורוות האומנים בפרדס חנה!
    יש חניה בשפע לחדי קרן ודרקונים.
    כל משתתפ.ת יכתוב סיפור פנטסטי שלם, מהפרק הראשון ועד האחרון, ניצור את העולם וחוקי הקסם, נוסיף דמויות ויצורים אגדתיים
    ונטווה עלילה מסמרת שיער.

    לפרטים נוספים: mamarcus77@gmail.com שלי

     


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (4) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק השלישי: כתיבה זה דבר מלוכלך]

     

    למישהו יש רעיון?

    מכירים את זה?
    שנופל עליכם רעיון משמיים?
    שמשהו מבזיק בכם, הגוף שלכם עובר ממצב של שעמום או חלימה בהקיץ למצב של: "וואו, איך אף אחד לא חשב על הרעיון הזה?"
    מכירים את זה!
    אנחנו מכירים את התהליך מילדות, מהרעיונות שהיו לנו בבית הספר (מי אתם חושבים שהמציא את הטוטו שיורה ניירות מגולגלים עם סיכה בקצה? איזה ילד).
    מהרעיונות שהיו לנו בטיול למזרח אחרי הצבא (היי, זה היה נראה טוב בזמנו לארגן מסיבה לכל הישראלים בגואה),
    ועד לרעיונות היומיומיים שיש לנו לגבי החיים (ותודה לגוגל על הדקה התשעים).

    אז יש לנו רעיונות, הם נמצאים באיזה מאגר כזה ולרובינו יש את החכה ביד שבעזרתה אנחנו יכולים לדוג אותם.
    אבל מה קורה אחרי שדגנו את הרעיון והוא מקפץ לנו, מפרפר בדלי?

    מה עושים עם רעיון לכתיבה, למשל?

    אותו רעיון לסיפור סוחף, מותח, מדהים, איך-אף-אחד-לא-חשב-על-זה? שהופך ל: מזל-שאף-אחד-לא-חשב-על-זה!

    מה עושים?

    עוברים על השלבים הבאים:

    1. מספרים את הרעיון לעצמינו, שוב ושוב, כמה פעמים, מכמה זוויות.
    2. כותבים את הרעיון לעצמינו, שוב ושוב, מכמה זוויות. כך הרעיון מתפתח, משתנה, והולך לכל מיני כיוונים חדשים. או שלא.
    3. נותנים לו זמן בשקט. רעיון טוב לא בורח, הוא נשאר גם אחרי חודש.
    4. מתחילים לכתוב. כתבתם 50 מילים- יש לכם פיסקה.
    5. כתבתם 400 מילים- יש לכם עמוד.
    6. תתחילו לכתוב את העולם של הסיפור שלכם- ויש לכם פרקים ראשונים.
    7. תוסיפו לעולם שלכם דמויות , דמויות מורכבות ורב ממדיות- ויש לכם סיפור.
    8. תכניסו לדמויות שלכם מכשולים בדרך- ויש לכם עלילה.
    9. תכתבו, תכתבו גרוע, אל תאהבו מה שכתבתם, תערכו ושוב תערכו, תתייאשו ותחזרו לזה מחדש- כך משתפרים.
    10. תכתבו כל יום, בשעה קבועה- אתם אומרים למוח שלכם שאתם כותבים.
    11. תנו לכל מיני אנשים לקרוא מה שכתבתם עד עכשיו- הם יעזרו לרעיון שלכם להתפתח ויתנו לכם משוב.
    12. והכי חשוב: רעיון זה כמו החיים עצמם. יש ימים מעולים ויש ימים שמי בכלל רוצה לצאת מהמיטה. אם כך מתנהג הרעיון שלכם- אתם חיים ואתם בדרך הנכונה.

    כדאי למצוא מנטור כתיבה או קבוצת כתיבה, סדנה, קורס שייתן ערך מוסף, תרגילים, אתגרים ושגרה שבה אתם נפגשים עם כותבים אחרים כדי להפרות את הכתיבה ולהחיות אותה על בסיס קבוע.
    ותזכרו- רעיונות באים והולכים, מה שחשוב זה מה שאתם בוחרים לעשות איתם.

    [לטור החמישי: מדוע לא יחול פורים פעמיים בשבוע?]

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
    בחודש פברואר נפתחות 3 סדנאות כתיבה חדשות! לפרטים צרו קשר >


    להגיב
  • כושר זה אושר (3) – הטור של יהלי שפהרד

    [לטור השני]

     

    ‏והפעם ב"כּושר זה אושר" החלטתי לתת לכם משהו פרקטי לימי החורף הקרים.

    אימון כושר קצר ויעיל שתוכלו לעשות מבלי לצאת מהבית…

    כשקר ורטוב בחוץ אנחנו נוטים להישאר בבית ולפעמים גם להפסיד את האימונים הרגילים שלנו. רוב הזמן אנחנו יושבים מול התנור כך שרמת האנרגיה יורדת ושרירי הגוף מתקוצים.

    כדי להזרים את הדם ולהעלות את רמת האנרגיה וכבונוס לשרוף כמה קלוריות, הכנתי לכם אימון כושר ביתי. כל מה שאתם צריכים זה כיסא ושעון למדוד בו את הזמן.

    זהו אימון טבאטה ובו יעילות זה שם המשחק.

    האימון בנוי במחזורים (סבבים) ומכיל 4 תרגילים פשוטים. כל תרגיל מתבצע במשך 20 שניות ואחריו 10 שניות מנוחה – כך שמחזור אחד יקח לכם 2 דקות. כדאי לעשות מינימום 2 מחזורים ועדיף 5 🙂 אבל כל אחד לפי רמת הכושר שלו.

    * האימון מיועד לאנשים בריאים וללא בעיות אורטופדיות, במידה ויש כאב באחד מהתרגילים יש להפסיק ולהתיעץ עם מומחה.

    מוכנים? צפו בסרטון למטה ותתחילו להזרים אנרגיה לעצמכם!

    _____________________________________________________________________________________

    יהלי שפהרד היא מאמנת כושר בכירה ומוסמכת (Australian Institute Of Fitness) בעלת ניסיון של 15 שנה בתחום.
    כושר לחיים טובים – אימונים אישיים ובקבוצות קטנות בכרכור לכל הגילים. לעוד פרטים בקרו באתר www.yalyfitness.com


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (3) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק השני: למה]

     

    אני מכורה לראשון בספטמבר. או יותר נכון- אני מכורה לריח של הראשון בספטמבר.

    כן, לתאריכים מסוימים יש ריח.

    הריח של הראשון בספטמבר הוא ריח של נייר פרגמנט מקומט שבתוכו יש פיתה רכה עם גבינה צהובה ועגבנייה שנדבקת לרך של הפיתה.
    הריח של הראשון בספטמבר הוא ריח של לורדים חדשים (כך קראנו פעם לטושים עבים במיוחד), ריח חריף שיכול לשכר.
    הריח של הראשון בספטמבר, הוא ריח מפעל למחברות. מחברות חמות שזה עתה יצאו מתנור הדפוס. הייתי מדביקה את האף לכריכה החומה ונושמת.

    אח, כמה אהבתי מחברות חדשות, ריקות, נקיות, מזמינות אותי לקשט אותן בכותרות צבעוניות ובתוכן כתוב בכתב יד מסודר וקריא.
    כן, הייתי זאת שכולם מצלמים ממנה את המחברת ומעתיקים ממנה את החומר.

    מיותר לציין שהייתי גם ראש ועדת קישוט, נכון?
    ובמהלך השנה, אחרי החגים, לתוך החורף, לקראת האביב, המחברות היו מתמלאות, משמינות ומתעבות ומה לעשות? גם הייתי צריכה למחוק, עם טיפקס כמובן ולחכות שהוא יתייבש ואז לעבור עליו לאט ובעדינות ולכתוב מחדש את המילה ה נ כ ו נ ה…
    שלא תתלכלך לי המחברת, שלא יתבלגן לי הסדר, שלא אצא מהשורה, מהקווים…

    כך גם הייתי ניגשת לכתיבה הספרותית שלי.
    סיפור היה נולד לי בראש והוא מושלם, כך בדמיוני.
    הייתי מעלה אותו על הכתב, מילה אחר מילה, משתדלת כמה שפחות למחוק, רוצה להאמין שאוכל בהבזק עט לכתוב אותו נקי ומסודר, ללא תיקונים ובוודאי שלא עכבות נוראיות של טיפקס.
    וכשהייתי קוראת את הכתוב , לא הייתי מרוצה. זה לא היה כמו שדמיינתי קודם בראש, משהו לא עבד שם, לא העמיק, לא האמנתי לי.

    לקח לי שנים להבין, דרך חווית הכתיבה, דרך התנסות בלתי פוסקת בכתיבה ואימונים צבאיים בכתיבה שכתיבה זה דבר מלוכלך.
    שכתיבה זה טיוטות ודפים קרועים על רצפת החדר, שכתיבה זה קשקושים ומחיקות ולמי בכלל יש זמן לטיפקס, כי כתיבה זה לדמם על הדף ודם זה עניין לא נקי ולא מסודר.

    רציתי כתיבה סטרילית כי פחדתי לכאוב אותה, כי לא הייתי מוכנה להקיא מתוכי כדורי תסכול ועצב וכיעור, כי אז זה לא יהיה מושלם.
    אם הייתי יכולה ללמד רק דבר אחד בסדנאות שלי, דבר אחד בלבד, זה היה: תאהבו להתלכלך ולהתפלש בתהליך הכתיבה המייגע.
    התפלשות בתהליך מולידה סיפורים מצוינים, היא מעמיקה את הכתיבה, מפתיעה את הכותבת עצמה, משנה מהלכי עלילה ונותנת חופש אדיר לכותב ולסיפור.
    ככל שמתלכלכים בתהליך הכתיבה, כך מתנסים במקומות חדשים שעוד לא הגעתם אליהם ויוצרים תהליך כתיבה מלא.

    אני רוצה לתאר דוגמה לתהליך כתיבה מלא:

    1. יש לכם רעיון לסיפור, מילה שנזרקה, משהו שראיתם, מחשבה שעלתה לכם בראש – תעצרו הכל ושבו לכתוב. לא משנה מה, זה כמו לזרוק צבע על קנבס, או להשאיר את הקנבס ריק. תזרקו את הצבע, קחו דף ועט ותכתבו. משפט התחלה טוב שבוער בכם באותו רגע זה קצה חוט שאין להשאיר אותו בודד.
    "כמה אני שונאת חורף! בא לי לצעוק, בא לי למות"

    2. כתבתם את המשפט הראשון שלכם, תמשיכו לכתוב אבל רק לעצמכם, מתוך ידיעה ברורה שאף אחד לא יקרא את מה שכתבתם.
    "כמה אני שונאת חורף! בא לי לצעוק, בא לי למות. אבל אם אני אמות בחורף, אף אחד לא יבוא להלוויה שלי. אי אפשר להאשים אותם, כולם מעדיפים להיות בבית, מול תנור חם ולא להסתכן בלחטוף דלקת ריאות בלוויה של מישהי שכבר לא ייצא ממנה כלום".

    3. מכאן והלאה זה כבר הקטע שלכם, לכו איתו עד הסוף! תכתבו למה אף אחד לא יבוא ללוויה שלכם, מי הייתם ומה עשיתם וכמה עצוב למות באמצע הטבת. תכתבו איך עבדתם על כולם ובמקום למות החלטתם לחיות, למרות ועל אף אדון חורף, תכתבו איך יצאתם החוצה בגשם, כשכולם ישבו בבית מול התנור החם, וקפצתם עירומים לתוך שלולית בוץ, תכתבו כמה התלכלכתם ואיך השמחה חיממה אתכם מבפנים ושמרה עליכם חיים. תכתבו איך בפעם הראשונה בחייכם באמת הרגשתם חיוניים, שם בשלולית הבוץ בשדה שמאחורי הבית שלכם, כשילדה במעיל סגול ומגפיים של קיטי מביטה בכם מהצד ורוצה להצטרף, אבל לא יכולה.

    4. ואז תכתבו רק על הילדה. בשלב הזה אתם כבר מלאים, אתם כבר חיים בתוך הסיפור שלכם וכל מה שתכתבו על הילדה יהיה מרובד ומורכב ומצוין.

    5. אל תפסיקו עד שתהיו מותשים, אל תפחדו לחזור על עצמכם (זוכרים? אתם כותבים לעצמכם כרגע, לא לאף אחד אחר). אל תפחדו להשמע אידיוטים, הזויים ובלתי רציונאליים. תניחו את העט אחרי שהסדרתם את הנשימה ואין ולו מילה אחת נוספת לכתיבה.

    6. תניחו לסיפור. לכו לשטוף כלים, להכין ארוחת ערב, לשים את הדיסק של "האחים בלוז" ולרקוד או כל דבר אחר שלא קשור בכתיבה. אחרי פרק זמן מסוים של התרגעות, קראו את הטקסט, תאירו את הקטעים שאהבתם במיוחד, תשאירו בצל את אלה שלא והנה לכם סיפור מלא, סיפור שעבר תהליך אותנטי ואישי שלכם.

    רוב הסיפורים המלאים שלכם יישארו על רצפת החדר או יתכנסו לתוך מגירה, חלקם יעלו על הכתב ויתפרסמו כפוסט באיזו רשת חברתית או קול קורא של תחרות כזאת או אחרת, זה לא כל כך משנה. כתיבה זה תהליך פנימי שעושה אתכם טובים יותר והדרך לשם עוברת בדם, יזע, דמעות ותענוג בלתי מוסבר.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
    בחודש פברואר נפתחות 3 סדנאות כתיבה חדשות! לפרטים צרו קשר >


    להגיב
  • הריקוד האפריקאי כסגולה להעצמת נשים

    [רחל בנגורה]

    זוכרים את הסרט "גבעת חלפון אינה עונה" ?
    שם באחת הסצנות צולמה ניצה שאול עושה צעדים כבדים בקו מעגלי וצועקת בקול נמוך ומאיים "בולה בולה".
    זו ההזדמנות לספר לעולם ואשתו (במיוחד לאשתו) שזו לא דוגמא לריקוד אפריקאי, אם הסרט היה נעשה היום היה כמובן תחקיר מעמיק יותר. ביוטיוב יש מליוני קליפים של ריקוד אפריקאי, מרטיט ומרתק, מלא עוצמה.

    למעשה יש שני עמודי תווך להתפתחות המחול בעולם: האחד – בלט קלאסי והשני ריקוד אפריקאי. כל יתר הסגנונות הם שילוב של השניים והתפתחות של השילובים – כמו הבלט המודרני, הג'אז, היפ הופ, ברייק דאנס, טרייבל פיוז'ן ואפילו ריקוד הבטן, כל אלה הושפעו רבות מהריקוד האפריקאי.

    מבחינת ההסטוריה, הריקוד האפריקאי התפתח בתחילת שנות השישים אז נעשה המעבר מריקוד שבטי סגור ליצירות מחול המוצגות על הבמות הגדולות בעולם, אני זוכרת את המופע הבינלאומי "איפי טומבי" שהיה ללהיט כבר ב-1970, מחזה שהיה תוצר של למעלה מ-50 שנות יצירה ואימונים מפרכים במערב אפריקה.

    צעדי הריקוד האפריקאי משמשים כיום השראה לזמרות בולטות כמו שאקירה, ביונסה, ליידי גאגא ודומותיהן.

    אבל רציתי להתייחס למשהו אחר לחלוטין, לסגולה של הריקוד האפריקאי להעצמת האישה.

    וכאן עלי לספר כמה אני אוהבת לראות נשים מבוגרות ובשלות לאחר כמה וכמה לידות, פותחות את הגוף והנשמה ומבצעות את התנועות היפות, אני רואה את הרוח הגדולה מאירה עליהן, בריקוד האפריקאי –  בגרות האישה מטיבה את המחול שלה, לא כמו יתר סוגי המחול בהם "אישה (בלרינה) צריכה לדעת מתי לרדת מהבמה".

    כל אישה אוהבת להיות נאהבת ומוערצת על ידי סביבתה, אנו מבזבזות לעיתים את כל כספינו על תמרוקים שמבטיחים הצערת העור והחלקת הקמטים, ככל שהמוצר מבטיח יותר הוא גם עולה יותר, ומה עם כל הבוטוקס וניתוחי השדיים? טיפולים פוגעניים וחודרניים שכל מטרתם היא לנצל את חוסר הביטחון של הנשים ולהפוך אותן לשפחות נרצעות של מסעות הפרסום.
    לעומת זאת- פעילות גופנית עקבית ונמרצת מאיטה את כל היבטי הזדקנות העור ומסוגלת אף לחדש נעורי עור בלוי ולא בריא, התהליך הנורמאלי של התפרקות והתחדשות התאים מזורז ורקמות החיבור מתחזקות והופכות עמידות יותר לנזקי הזמן.
    כשאני נמצאת בחדר ההלבשה עם רקדניות הלהקה אני נהנית לראות את עורן החלק, הוא מכיל יותר קולאגן, הוא עבה יותר, עמיד יותר, כאשר חום הגוף עולה כתוצאה מהריקוד האנרגטי מואץ תהליך ייצור תאי הקולאגן והעור הופך עבה ופחות מקומט.
    לכן בנות – בבואכן לרקוד אפריקאי – וותרו על המזגן, כדי לחוש ממש כמו באפריקה החמה…

    ובואו נרד קצת לערכי האגן, העמידה הבסיסית בריקוד האפריקאי היא בכיפוף ברכיים עם גוו נוטה קדימה כמו חץ שלוח ליקום, בטן משוחררת, לא תפוסה ומוחזקת שמא מישהו יראה שיש לנו כרס, האגן קרוב לאדמה, יציב אך משוחרר, גו חזק אך מלא תנועה וגמישות במפרקים.
    האגן מכיל את האברים החשובים של מערכת העיכול, – השתן, המין והפריון, תומך בשלד, ביציבה ובתנועה ומאפשר לנו לעמוד זקוף ולהתנועע בחופשיות.
    מעצב את האיברים הפנימיים ואת הגפיים. תומך את השחלות והרחם ומאפשר לנשים לשמור על פוריות ואפשרות הכניסה להיריון, לתמיכה במהלכו וכמובן ללידה קלה ובטוחה.
    תפקידו של האגן הבריא לאחר לידה בשמירה על קרקעית חזקה וגמישה כדי לתמוך באיברים הפנימיים ולאפשר את בריאות הסוגרים, לבריאות נשית ומינית.

    הריקוד האפריקאי נותן את המענה לאגן שלנו ושומר עליו למען בריאותינו. בשיעור ריקוד אפריקאי אנו מבלות יותר מחצי שעה בהפעלת האגן בתנועות מכל כיוון, הרעדה, מעגלים ושמיניות. אנו מחזקות את האזור החשוב לנו ביותר כנשים.

    ואם נעבור למימד החושני, נושא אהוב וגם כאוב בגילאים מסוימים הרי שגם כאן תמצאנה את הסגולה המיוחדת של הריקוד האפריקאי:
    "מהות הנשיות" נמצאת בהורמון שנקרא 'אסטרוגן', הוא גורם לאישה לחוש חושנית, הוא משפיע על ברק העור, לחות העיניים, מלאות החזה ובהירות המחשבה. הוא שומר על  לחות הנרתיק. הוא מרומם ומייצב את מצב הרוח. הוא משפיע על המוח ועל העצמות.
    בנוסף הוא גם מפחית כולסטרול, מקטין את הסיכויים לחלות באלצהיימר, משפר את הזיכרון, מטפל בתסמיני גיל הבלות: כאבי ראש, שינויים במצב הרוח, נפיחות, גלי חום, עייפות, ירידה בחשק המיני. גורם לצמיחת תאים. מדכא את פעולת בלוטת התריס.
    האסטרוגן דרוש לתפקוד נכון של מערכות רבות בגוף, שילוב מאוזן של האסטרוגן והפרוגסטרון יפעלו יחדיו ביעילות. רמות הפרוגסטרון נוטות לצנוח מוקדם יותר ובצורה חדה יותר עם הגיל, לעומת רמות האסטרוגן. גורמים אלו עלולים להוביל לרמה גבוהה מדיי של אסטרוגן באופן יחסי לרמת הפרוגסטרון בגוף.
    פרוגסטרון הוא הורמון נשי – המאזן הגדול. הוא מסייע לאישה להיכנס להריון ולהימנע מהפלה. הפרוגסטרון מאזן את ההשפעות השליליות של עודף האסטרוגן, מגן מפני סרטן הרחם, מסייע לשמירה על ערכי סוכר תקינים, מסייע בתיקון מצב של הידלדלות העצם על ידי בניית תאי עצם, מסייע לפעילות הורמון בלוטת התריס, משמש כנוגד-דיכאון טבעי, מגן כנגד עצבנות, מגן כנגד מתח ואי שקט.
    חוסר איזון בין האסטרוגן לפרוגסטרון מהווה גורם נפוץ להופעת התסמינים המופיעים בגיל הבלות ובגיל הביניים. אלו עשויים להופיע גם לאחר לידה או במהלך תקופות של מתח נפשי מוגבר בהן האישה עוברת שינויים הורמונאליים מהותיים. שליטה של האסטרוגן עשויה להיות קשורה לתופעות כגון בעיות בבלוטת התריס, מחלות שד, מחזור מוגבר או בלתי סדיר, רכות בשד, צבירת מים, מצבי רוח, השמנה, קשיי שינה ועוד.

    על ידי הריקוד האפריקאי אנו יכולות להגביר את פעילות ההורמונים האלה בתוכנו. כאשר אנו נושמות את קצב התופים ונותנות לגוף לחוש את הפעימה, לקפוץ ולשקשק, לבצע תנועות ולהעצים אותן, הרעד של הריקוד מטלטל אותנו בסערה ומגביר את היווצרות זרמי האסטרוגן והפרוגסטרון. אנו מתאחדות עם האם הגדולה שתמיד בתוכנו אך לעיתים אנו מאבדות איתה את המגע, וכאן באיחוד הזה אנו יכולות לחוש את החושניות ואת דופק החיים. בסופו של דבר אנו חוזרות לשקט הפנימי, לידע העמוק של הטבע האנושי, שהכל מתחדש והבלות היא רק אשליה. למעשה זוהי התפתחות והבשלה, אנו הופכות להיות נצחיות בנשיותינו מלאת העוצמה.

    וזוהי הסגולה הנפלאה שמעניק לנו הריקוד האפריקאי, אשמח להעביר לכל אחת את הסודות האלה, עלי הם השפיעו ואני בטוחה שישפיעו גם עליכן.

    רחל בנגורה – מנהלת בית בנגורה- מרכז לתיפוף וריקוד אפריקאי, רח' המושב 44 כרכור
    054-5715489    |    מייל    |    אתר    |   פייסבוק


    להגיב
  • כושר זה אושר (2) – הטור של יהלי שפהרד

     

    [לטור הראשון]

    מה יעזור לי ישבן חטוב עם כואבות לי הברכיים כשאני הולכת?
    וגם חזה שרירי לא נראה טוב בכלל אם הוא לא יושב על חגורת כתפיים רחבה וישרה.
    ולמי אכפת המראה החיצוני כשאתה בן 70 פלוס והלב שלך לא עומד בקצב או שאתה צריך עזרה בקימתך מהמיטה בבוקר.

    המתנה האמתית והגדולה ביותר שתקבלו מאימוני כושר ואורח חיים פעיל ובריא זה איכות החיים שלכם .
    מה זה איכות חיים? כסף? בית גדול? חברים? עיסוקים רבים?
    כל אלה בהחלט נהדרים אבל אם הגוף לא מתפקד במיטבו קשה מאוד להנות מהם.
    הכול מתחיל בבריאות וביכולת התפקודית, הפיזית והמנטלית של האדם.
    זה אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל ותמיד אפשר לשפר את איכות החיים.
    פעילות גופנית, אפילו בגיל השלישי, מומלצת מאוד בכל שלב. היא משפרת את התפקוד היום-יומי ויכולה להאיט את תהליך ההזדקנות ולשפר את מצב הגוף והנפש.

    הנה לכם דוגמא.
    אני רוצה לספר לכם על דפנא גרבר שממלאת אותי בהשראה בכל פעם שאנחנו נפגשות.
    לשמחתי הרבה אני רואה אותה שלוש פעמים בשבוע.
    דפנא היא אישה בת 71 ומורה לפלדנקרייז – שיטה המלמדת מקסימום תנועה במינימום מאמץ, דרך קונפיגורציות תנועה מגוונות ושינוי ההרגלים הטבועים במערכת העצבים.
    ההתמדה שלה, הסבלנות שלה, ההקשבה שלה לגוף והצמא שלה ללמידה בכל תחום בחייה – מדהימים אותי והביאו אותה לתוצאות מרהיבות.

    כשדפנה הגיע אלי לראשונה היא הייתה כבר מורה ומתרגלת הרבה שנים את השיטה אך מעולם לא עשתה אימוני כושר פונקציונלים. היא סבלה מבעיות בברך שמנעו ממנה תנועות בסיסיות כמו עלייה במדרגות וישיבה על הרצפה.
    עבדנו יחד הרבה על חיזוק הרגליים והשרירים המיצבים סביב הברך, יחד עם תרגילים לשיפור שיווי המשקל ותרגילים פונקציונאלים אחרים שמדמים תנועות יום יומיות כמו הרמה של חפצים מהרצפה, דחיפה של הגוף כנגד הרצפה וכולי…

    היום אחרי פחות משנה התיפקוד הפיזי שלה השתפר פלאים. היא יושבת וקמה בלי להעזר בידיים, יושבת ישיבה מזרחית על הרצפה, עולה ויורדת במדרגות בקלות ללא כאבים וללא עזרה במעקה, ובאופן כללי רמת התפקוד שלה יותר טובה מהרבה בנות 20 שאני מכירה. ומספיק מבט אחד חטוף עליה כדי לראות זאת.

    יאמר לזכותה של פלדנקרייז שהשיטה באמת עשתה לי חיים קלים במקרה של דפנה.
    הבנת הגוף והמודעות לתנועה כבר היו שם. בנוסף דפנה היא אישה סבלנית שהתמידה והתעמקה בכל תנועה, הקפידה בדיוק והקשיבה לגוף שלה ולקצב שדרש ממנה. זה אפשר לה להתקדם בקצב אחיד ללא כאבים וללא פציעות, לחטב ולחזק את הגוף בצורה שלא רק נראת מעולה אלא גם מאפשרת תיפקוד מקסימאלי בחייה ואפילו לירידה משמעותית באחוזי השומן. לא מובן מאליו כשמדובר באישה בגיל הזה.

    אצל רוב האנשים שמתחילים להתאמן במקרה הטוב הם מצטרפים לקבוצה גדולה, נעמדים בסוף האולם, מסתכלים על המדריך ומחקים אותו. במקרה הפחות טוב הם פשוט מסתכלים ביו-טיוב על תרגילים וחוזרים על התנועות, בלי דיוק ו/או הדרכה, מה שעלול להיגמר בפציעות ובדרך כלל גם בכלל לא יעיל.
    כי יש חשיבות מאוד גדולה לפרטים דיוק התנועה, טכניקת התרגילים וכמובן בחירת התרגילים הנכונים ועצימותם.
    רבים מהמתאמנים שמגיעים אלי לראשונה מתקשים להפנים זאת ומחפשים את הדרך הקלה והמהירה ביותר לחטב את הגוף ולרדת במשקל מבלי לחשוב או להתאמץ יותר מדי, העיקר להזיע! אבל ללמוד איך להניע את הגוף בצורה נכונה ומהשרירים הנכונים זה תהליך שבהרבה מהמקרים מצריך זמן רב יותר מהזמן שלוקח לחטב את הגוף. ודפנא היא ההוכחה לכך.
    _____________________________________________________________________________________

    יהלי שפהרד היא מאמנת כושר בכירה ומוסמכת (Australian Institute Of Fitness) בעלת ניסיון של 15 שנה בתחום.
    כושר לחיים טובים – אימונים אישיים ובקבוצות קטנות בכרכור לכל הגילים. לעוד פרטים בקרו באתר www.yalyfitness.com


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (2) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק הראשון: שלמות]

     

    השבוע שאלתי בקבוצת הפייסבוק של קהילת הכתיבה שלי את השאלה הפשוטה הבאה:
    למה אתם כותבים?

    אלה הן רק חלק מהתשובות שקיבלתי:

    • "כי אני לא יודע איך לומר"
    • כי זה מדגדג כל כך בקצוות של האצבעות עד שאין ברירה אחרת.
    • כי היא זו אני האמתית.
    • כי המחברת מוכנה להקשיב וגם אני.
    • למה אתם נושמים?
    • כמו חמצן, אי אפשר בלי.
    • כי אחרת אני מסוכנת לציבור…

    ועוד תשובות ועוד סיבות ועוד תגובות.

    מדי פעם אני שואלת את עצמי וכותבים אחרים את השאלה הפשוטה הזאת.

    כמו ילדה קטנה, יחידה ותמה, השמלה אדומה ושתי צמות, עומדת ושואלת:

    למה?

    הרי הזמן שלנו כל כך יקר, יש לנו רשימה שהולכת וגדלה של משימות, מטלות, התחייבויות וחשבונות לשלם. אז למה מכל הדברים בעולם, אנחנו כותבים?

    פתאום מזדמן לנו חלון קטן של שקט ואנחנו לא נלך לישון, לא נזפזפ בטלוויזיה, לא נשתה בירה עם חבר- אנחנו נבחר לכתוב.

    וזה עוד כשיש לנו זמן. מה על הרגעים הכל כך רבים ביום בהם אנחנו כל כך מולטיטסקינג שהכתיבה מתבצעת תוך כדיי כי פשוט אי אפשר אחרת.

    היא מצילה אותנו.

    כי זה כמו חמצן, כי אי אפשר בלי, כי אחרת אני מסוכנת לציבור, כי המחברת מוכנה להקשיב וגם אני… כי האמת- כשאנחנו בוחרים לכתוב , אנחנו בוחרים בנו.

    אנחנו בוחרים בעצמינו.

    אנחנו בעצם אומרים: יש לי רגע קטן והדבר היחיד שאני רוצה לעשות ברגע הזה- זה להיות איתי.

    אבל להיות באמת איתי, לצלול לנבכי נפשי, לתת לעט לקחת, להעלות ממעמקיי את מה שיש בי. עכשיו.

    וזה מה שמתקבל בסוף סשן של כתיבה: מה שיש  בי עכשיו.

    וברגע הכתיבה הבא , יתקבל משהו אחר וכן הלאה וכן הלאה .

    הכתיבה שומרת על קשר איתי, היא שומרת על קשר עם האדם הכי חשוב לי.

    וזה הבסיס.

    צייר, אומנית, פסל, משוררת, מעצב, סופרת- כל אלה לא יכולים לחיות בלי האומנות שלהם. זהו יצר שחזק יותר מכל דבר. זהו יצר השרדות .

    קודם כל היצר, קודם כל התשוקה לדבר, אחר כך באה הטכניקה.

    קודם- הלמה.

    אחר כך- האיך.

    וכשיש את ה-"למה", צריך לשמור עליה, כי ברבות השנים, ככל שלומדים את הטכניקה, מבקרים בסדנאות כתיבה, מלטשים ומשפרים את היכולות – ה"איך" עלול להשתלט על ה"למה" וכשזה קורה אני עוצרת רגע ושואלת את עצמי, מחדש, את אותה שאלה קטנה, יחידה ותמה: למה? למה אני כותבת?

    [לפרק השלישי: כתיבה זה דבר מלוכלך]

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >


    להגיב
  • כושר זה אושר – הטור של יהלי שפהרד

    כמעט בכל יום אני מוצאת את עצמי לפחות פעם אחת באותה שיחה, על כמה זה חשוב לקחת בחשבון את עצמנו. למצוא מה עושה לנו טוב ולהקדיש לעצמנו זמן איחות לפחות שעתיים בשבוע. זמן שימלא אותנו ויתן לנו אנרגיות חיביות ועניין בחיים.
    זה קל להגיד ולא ממש פשוט לעשות… זה אתגר פסיכולוגי ופיזי.
    בחודש האחרון מצאתי את עצמי נפגשת עם האתגר הזה בעצמי.
     .
    לפני שהייתי מאמנת כושר הייתי רקדנית ומורה למחול וזה נשאר תמיד חלק ממני שכאשר אני לא ממלאת אותו זה מרגיש כמו חור קטן בלב. אז נרשמתי לשיעורי מחול מודרני למבוגרים, לעשות משהוא בשביל עצמי, בשביל הנשמה. חיכיתי וחיכיתי שיתחיל הקורס וכשהגיע הרגע הגדול פתאום היו לי מלא סיבות למה לא יכולתי ללכת… עבודה, עייפות, שרירים כואבים, עומס של עבודה, מתאמנות שממש רצו שיעורים בדיוק באותו יום ושעה… אז לא הלכתי והייתי ממש מאוכזבת מעצמי. ואז נזכרתי בשיחות שאני מנהלת על בסיס קבוע עם מתאמנות ואנשים שרוצים להיכנס לכושר אבל לא מוצאים זמן. תפסתי את עצמי בידיים וכמו בולדוזר פיניתי את כל המכשולים הדרושים והגעתי לשיעור. יצאתי משם כל כך מלאה באושר שנתתי כזו מתנה לעצמי. הרגשתי שהעזתי והכיף הזה מהדהד לי כל השבוע שלאחר מכן ונותן לי כח להעצים אחרים, הרבה יותר ממה שעוד שעת שינה או כל דבר אחר היה נותן לי.
     .
    תמיד תהיה לנו סיבה ממש מוצדקת למה לוותר על עצמנו, למה אי אפשר באמת לקחת רגע ולתת אותו לעצמנו. שגרת היום, עבודה, ילדים, בני זוג, חברים – לכולם אנחנו מקדישים זמן ולעצמנו לא נשאר…
    אבל, כשאני ממלאת את המצבורים שלי ומקדישה זמן לעצמי, למשל באימון כושר, או בכל דבר שממלא אותי ועושה לי טוב, אז יש לי יותר אנרגיה לתת לסביבה שלי. כשאנחנו מתאמנים יש לנו גם יותר כוח פיזי להתרוצץ ולשחק עם הילדים או הנכדים, יש לנו את האפשרות לשבת בנוח יותר על הרצפה בלי שהגב יכאב. בנוסף, כשאנחנו מאושרים יותר ומסופקים יותר וכמובן כשאנחנו יותר בכושר, המערכת החיסונית שלנו חזקה יותר – אנחנו חולים פחות ויכולים לתת יותר ימי עבודה ויותר יעילות בחיי היום יום.
     .
    אני ממליצה לכם בחום רב ובלב רחב: תמצאו את הדבר הזה שממלא אתכם ושמזיז אתכם –  שיתרום לכם גם לנשמה וגם לבריאות ויגרום לכם הנאה. ותקדישו לו שעתיים בשבוע. בלי פחד ובלי תרוצים.
    וההמלצה שלי זה לעשות זאת בעזרת אימון כושר או כל ספורט אחר שעושה לכם טוב.
     .

    ברגע שמצאתם את האימון/חוג/ספורט הרצוי. יכול להיות ששוב יעלה הקושי להתמיד, לשמר את המוטיבציה לטווח ארוך.

     .
    הנה 8 טיפים פרקטיים שיעזרו לכם בתהליך:
    1. אל תרחיקו לכת עם התכנונים והמחשבות איך להתמיד … תחשבו רק על השיעור הבא כל פעם ואיך להתארגן להגיע אליו.
    2. נסו שהמסגרת שבחרתם תהיה קרובה אליכם ונגישה (אם אפשר גם ברגל או באופניים) כך שלא תבזבזו זמן בדרכים.
    3. הסבירו לבני משפחתכם על חשיבות ההחלטה וההנאה שאתם מפיקים בשיעור ובקשו מהם לפרגן ולהירתם לנושא ולהקל עליכם לתת את הזמן הזה לעצמכם.
    4. קבעו את השיעורים בתחילת השבוע. הדבר הראשון שנכנס ללו"ז זה גם הדבר האחרון שיצא…
    5. תנסו להגיע ללו"ז קבוע ולא לשנות כל שבוע את מועד האימון.
    6. כתבו את לו"ז השיעורים גם ביומן או לוח שנה וגם על המקרר בבית כך שגם אתם וגם בני משפחתיכם תראו אותם מול עיניכם.
    7. במידה של חוסר מוטיבציה שננו לכם כמו מנטרה כמה נהניתם וכמה זה עשה לכם טוב בפעם הקודמת.
    8. הציבו לעצמכם מטרות שאתם רוצים להשיג בעזרת האימון. זה יכול להיות כל דבר מהרזיה ועד יכולת לשבת ישיבה מזרחית, למנוע כאבי גב, לרוץ 15 דק' בלי להתעייף וכו'.

    ——————————————————————————————————————————————————

    יהלי שפהרד היא מאמנת כושר בכירה ומוסמכת (Australian Institute Of Fitness) בעלת ניסיון של 15 שנה בתחום.
    כושר לחיים טובים – אימונים אישיים ובקבוצות קטנות בכרכור לכל הגילים. לעוד פרטים בקרו באתר www.yalyfitness.com


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה – הטור של שלי מרכוס

     

    מרגרט אטווד אמרה פעם: "אם הייתי מחכה לשלמות, לעולם לא הייתי כותבת".

    היא כמובן אמרה את זה באנגלית ובאנגלית זה נשמע יותר טוב, אבל אני מאמצת את המשפט הזה לגמרי.

    ולא רק בכתיבה, אלא בכל תחום בחיים.

    כולנו מכירים את זה: דף לבן, חלק, חדש, נושמים עמוק, העט ביד , נוגע בקצהו בשורה הראשונה.

    כמה הרגע הזה קדוש לפעמים.

    כמה הוא מפחיד.

    וכמה הוא תוקע אותנו בכתיבה.

    אנחנו רוצים לכתוב מושלם, מהר ובקלות. הסיפור שיש לנו בראש מושלם, יש בו התחלה, עלילה, דמויות מורכבות, וסוף מפתיע.

    בתוך המוח שלנו הוא , ניחשתם נכון – מושלם.

    אבל אז, כשאנחנו נדרשים להביא אותו אל הכתב, משהו קורה שם.

    והמשהו הזה נקרא- פחד מכישלון והוא מגיע בלוויית כמה חברים טובים: השופטת, הילדה הקטנה והזמן.

    אם אתה זכר, החברים שלך הם כמובן: השופט, הילד הקטן והזמן.

    נתחיל בשופט. כבודו. איש חשוב מאוד, יושב על כס המשפט, מצקצק בלשונו, מניד את הראש לכאן ולכאן, מעקם את האף ואומר: "מממ. תקשיב, אני לא יודע, זה לא נראה לי טוב מספיק, אתה באמת חושב שאנשים יאהבו את זה? " ואז הפטיש ניתך במלוא העוצמה והעט שבידך נופל.

    והילד הקטן מביט מהצד וחושב לעצמו- זה כמו שהמורה לספרות אמרה שאני צריך להתאמץ יותר, זה כמו שאבא פעם צחק על שיר שהקראתי לו, זה כמו שהחברים ביטלו את הסיפור שכתבתי בכיתה ט' כי הוא" לא אמין בכלל ומה זה השטויות האלה ערפדים בסיפור שלך?

    והעט שבידך נופל.

    והזמן. אותו עניין חמקמק, חסר תמידית, רץ מהר, בורח, כמעט לא קיים.

    זה לא אני- זה הזמן שאין לי אותו, כי החיים, אתם יודעים.

    אז ישנן שלוש תרופות כנגד שלושת המעכבים הללו, שמגיעים תחת המטריה של פחד מכישלון:

    לכתוב.

    לכתוב.

    ולכתוב.

    עם השופטת אני מדברת, תוך כדי כתיבה וכותבת את השיחה שלנו. היא אומרת לי כך ואני עונה לה שהיא עובדת קשה מאוד ובוודאי עייפה מכל המשפטים האלה וכמה קשה זה לדפוק עם הפטיש על השולחן ואולי היא תצא לחופשה, נגיד באיזה אי קאריבי או זנזיבר? חס וחלילה לא חופשה לכל החיים, רק עד שאני אסיים את מה שרציתי לכתוב ואז היא יכולה לחזור לכס השופטת.

    ואני כותבת את כל זה על הדף. הכתיבה עצמה של השיח הפנימי שלי מול השופטת כבר פותחת צוהר כתיבתי חדש. זה עובד!

    אותו דבר עם הילדה הקטנה. אני כותבת לה: את זוכרת?

    ומיד עולים זיכרונות. זיכרונות טובים של הצלחות קטנות וגדולות וגם זיכרונות פחות נעימים, אבל אני מעלה אותם על הכתב וברגע שכתבתי זיכרון כזה (אפילו זיכרון רע ונורא) על הדף- ניצחתי.

    והזמן?

    אין לי זמן. לאף אחד מאתנו אין. כולנו באותה סירה מלאת חורים בלב אוקיינוס העולם המערבי, כולל הכרישים הנוגסים וכל הדרמה.

    אז אני כותבת לי בפנקס את כל ההתחלות, המשפטים, הרעיונות, המחשבות, הניצוצות והדברים שעולים לי תוך כדי הכנת ארוחת ערב, כביסות, פינוי כלים למדיח, שיחות טלפוניות, מקלחת (אח! מקלחת! כל הרעיונות הכי טובים מגיעים עם מים) ושאר ענייני יומיום אפורים ושוחקים.

    כי הכתיבה קורית שם, ברווחים האלה, בין לבין, בתוך הכאוס, עם הכאוס, במקלחת (כבר אמרנו).

    כי הכתיבה מתחילה בהתבוננות, במילה שנזרקה, ביומיום.

    ואחר כך, בשקט, כשכולם ישנים…או בבוקר מוקדם מאוד, אני לוקחת את כל החוטים שליקטתי- וכותבת.

    כותבת, בלי לתקן, בלי לחשוב, בלי למחוק. כותבת, כותבת, מקווצ'צ'ת את הדף וזורקת וכותבת עוד דף חדש וצוחקת ובוכה ושולחת את השופטת לתאילנד ומחבקת קצת את הילדה וכותבת עוד קצת.

    כי זה החיים וזה הכתיבה, אנחנו מתלכלכים בה, מתפלשים בה ובסוף יום – נרדמים בחיקה.

    כי תכלס, אם הייתי מחכה לשלמות – לעולם לא הייתי כותבת.

    [לפרק השני: למה]

    _____________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >


    להגיב
  • קורס בניסים עם אפרת אביטל

    כמה פעמים יצא לכם לחשוב שחייבת להיות דרך אחרת לחיים כאן?

    כמה פעמים שאלתם את עצמכם למה אתם מתנהגים בדרך בה אתם מתנהגים?

    איך אתם רוצים לחיות את החיים- צודקים או שמחים?

    מה נעים לכם יותר- פחד או אהבה?

    האם כעס וכאב הם מנת חלקנו בעולם הזה או שמגיעים לנו שקט ושלווה?

    קורס בניסים – איך זה קשור אלי?

    קורס בניסים אומר שאנחנו, כל אחד מאיתנו, ׳אור העולם׳. אנחנו יכולים להכיר בכך ולהאיר או לא, זו הבחירה.
    הקורס מלווה אותנו בדרך לחיבור למודעות הגבוהה ביותר הקיימת בנו, יושבת ומחכה שנשאל והתשובה תגיע.
    המציאות כולה משתנה יחד איתנו כשאנחנו בוחרים אחרת, בוחרים בטוב, כי כולנו רוצים להיות מאושרים.

    קורס בניסים החל בהחלטה פתאומית של שני אנשים, הלן שאקמן וויליאם סתפורד, שניהם פרופסורים לפסיכולוגיה קלינית בבית הספר לרופאים ומנתחים באוניברסיטת קולומביה שבניו-יורק.  הם לא היו רוחניים כלל, יחסיהם היו קשים ומתוחים לרוב, מצב שחלחל לכל היבט של חייהם. בשלב כלשהו, שניהם עייפו מרגשות הכעס והתוקפנות והסכימו "שחייבת להיות דרך אחרת". למטרה זו נרתמו בשיתוף פעולה ועם "נכונות קטנה" לשינוי.

    כאשר הלן שמעה את הקול המוכר אומר לה: "זהו קורס בניסים, בבקשה רשמי בדפים".  מוטרדת, היא התקשרה לביל שהרגיע אותה והסביר לה שהיא לא משוגעת, הוא הציע שהיא תכתוב את כל מה שהיא שומעת ולמחרת בבוקר, במשרד, יעברו על הכתוב יחד. כך החלה הכתיבה של קורס בניסים.

    תהליך הכתיבה נמשך כשבע שנים (1965-1972) והיה מבצע שיתופי אמיתי בין ביל להלן, אין זה חשוב מי היו שניהם, חשוב רק שהסיפור מוכיח שעם אלוהים, כל הדברים אפשריים.

    מהו הקורס בניסים?

    זוהי תוכנית לימודית רוחנית, אשר עוצבה לקחת את תלמידיה לתהליך של הפנמת מערכת החשיבה שלה. בתהליך זה, אנו לומדים לקבל בשכלנו ולהאציל לאחרים את מה שהקורס מכנה 'ניסים', שמרפאים את תפישת מי שמקבל אותם. ניסים הם ביטויים של אהבה ו"כשאני נרפא איני נרפא לבד".

    הקורס מציג 365 שיעורים יומיים, אחד לכל יום מימות השנה. השימוש בהם הוא שעושה אותם משמעותיים, מביא את התיאוריה לחוויות היום-יום ובכך יוצר שינוי ממשי במערכת החשיבה הקיימת שלנו.

    מה אומר הקורס בניסים?

    "אי אפשר לאיים על שום דבר ממשי.
    שום דבר לא-ממשי אינו קיים.
    בזאת שוכן שלום האלוהים."  

    קורס בניסים עושה הבחנה בסיסית בין הממשי ללא-ממשי, בין הדעת לבין התפישה, דעת היא אמת, תחת חוק אחד, חוק האהבה או האלוהים. אמת אינה ניתנת לשינוי, היא נצחית ואינה משתמעת לשתי פנים. אפשר שלא לזהות אותה, אך אי אפשר לשנותה.

    עולם התפישה, מאידך, הוא עולם של זמן, של דואליות, של שינוי, של התחלות וסיומים. הוא מבוסס על פרשנות ולא על עובדות. מה שהתפישה רואה ושומעת נראה ממשי, וזאת משום שהיא מתירה רק למה שמאשר את משאלותיו של התופש להגיע למודעות.

    הקורס מראה לנו את הדרך, מלווה אותנו ומציע לנו להתחבר לקול הממשי הפנימי שבנו, אותו  קול שמזכיר לנו את כוחותינו האמיתיים, הנצחיים, והם עצומים. כשאנחנו שוכחים את כל תפישותנו המוטעות, וכאשר אין דבר מן העבר המעכב בעדנו, אנחנו יכולים לזכור את  האהבה, שהיא מורשתנו הטבעית.

    מה לומדים בקורס בניסים?

    הקורס מאפשר הכרות עם מערכת החשיבה הקיימת שלנו והשפעתה על מערכות היחסים בחיינו, רק כשנראה עד כמה היא לא משרתת  אותנו, נסכים להיפרד ממנה ולהתחבר לכמיהה העמוקה בתוכנו לחיים אחרים. בד בבד עם השיעורים היומיים, נפרום את האמונות המנהלות אותנו, נפגוש ונשחרר את הפגיעות והאשמה שמהוות מחסום לאהבה ונכיר ברצוננו הטבעי.ככל שנתקדם, נפגוש עוד ועוד כלים מעשיים ונשכין שלום ביננו לבין זולתנו, ביננו לבין העבר שלנו ובעיקר בין החלקים השונים בתוכנו, "השלום מתחיל מבפנים", מי ששלם עם עצמו חי בשלום עם סביבתו.

    הלמידה המשותפת מאפשרת את פתיחות השכל ומציעה תמיכה וחיזוק, האחדות שנוצרת משמרת את המחוייבות ומעצימה אותה, מסייעת לנו להביא את הנלמד לתוך חיינו האישיים, בדיוק כפי שהקורס מבקש מאיתנו.  בשביל לאהוב צריך לפחות שניים וככל שנרחיב את המעגל כך נתעצם.

    קצת עלי

    שלום אני אפרת אביטל. צועדת בדרך המודעות וההתבוננות פנימה מעל לעשור באמצעות קורסים רבים בארץ ובעולם, סדנאות מגוונות, מחקר מתמיד, העמקה ובעיקר בדיקה עצמית והתנסות. מלווה ומטפלת בקליניקה פרטית למודעות, מנחת קבוצות ומורה. החל מ 2012 אני לומדת ללא הרף את הקורס בניסים, על כל חלקיו והיבטיו ברמה האינטלקטואלית והמעשית, בקבוצות ובאופן עצמאי, כתלמידה וכמסייעת. ההנחייה מהווה עבורי מענה לקריאה פנימית חזקה ובכך אני רואה שליחות בעלת ערך מרכזי בחיי, מזמינה אתכם  ללמוד יחד, להביא ריפוי לחיינו ולאהוב יותר.

    ערב מבוא ללא עלות יתקיים ב– 15.11.2017 בשעות 19:00-22:00.

    רוצים לקרוא עוד? efratavital.com

    שאלות? מוזמנים ליצור קשר בטלפון 052-4869269  במייל  efrata@gmail.com  או בפייסבוק >


    להגיב
  • כן! אפשר לאהוב מתמטיקה! שיעורים פרטיים שהם הרבה מעבר למספרים

    אני לא מבין כלום!
    בשביל מה צריך את זה?
    אני לעולם לא אצליח…
    אני לא טוב בזה…

    אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את המשפטים האלה מילדים כנראה שהייתי כבר שוכב על איזה ערסל באי בקאריבים ולא מלמד שיעורים פרטיים במתמטיקה. האמת שזה לא נכון, כי תחושת השליחות והסיפוק שמגיעה מילד שפתאום הצליח: הצליח להבין, הצליח לענות, הצליח ליהנות – שווה יותר מעשר יחידות או מאה מאיות. כשאני רואה ילדים שמתחילים להאמין בעצמם, שהדימוי העצמי שלהם מתחזק, שהם ניגשים בראש ולב מורם אל מבחן או אתגר – אני מתמלא בחדווה (לא חדו"א)…

    אני אוהב מתמטיקה. כן, באמת! ממש. כמו שכתבתי בפוסט הקודם, מתמטיקה היא הבסיס עליו עומדים כ"כ הרבה דברים. בדר"כ היא לא נראית, נמצאת ביסודות מאחורי הקלעים, אבל בלעדיה כ"כ הרבה יצירות לא היו אפשריות.

    הבעיה לטעמי מתחילה במפגש הראשון של הילד עם הנושא. גם השם "מתמטיקה" או "חשבון" לא מעורר לסקרנות ודו-שיח. אם רק היו משחקים עם מספרים, יוצאים אל הטבע למצוא את יחס הזהב (או בפנים של הסלב האהוב על הילד) ו/או אוכלים איתו יחד איזו רבע עוגת שוקולד – אולי הכול היה נראה אחרת.

    אני רואי, בן 44, אבא ל-4 ילדים מקסימים ומלמד שיעורים פרטיים לסירוגין ב-20 השנה האחרונות. אני ניגש אל כל תלמיד בראיה רחבה שלו כמכלול של כל מה שעבר עליו מגיל צעיר, של היחסים החברתיים ובעיקר הפנים אישיים במשפחה (אח מאוד מוצלח, אבא פרפקציוניסט או סבתא חרדתית הן המשוואות הכי פחות נעלמות מעיני…). אני מכוון קודם אל השורשים, להשקות ולדשן אותם, לחזק את הגזע – ואז ללכת ולהריח את הפרחים.

    אז אני כאן לאסוף את השברים, או רק לחבר ביניהם ולחזק את רוחו ואמונתו של הילד בעצמו. אצל 80% מהילדים איתם עבדתי ועדיין עובד, גיליתי שחיזוק הביטחון העצמי ותחושת ה"אני יכול" עושים את רוב העבודה. אח"כ זה רק כמה מספרים ולוחות, קוים ישרים או סדרות – עוד התמודדות או אתגר כמו הרכבת לגו מסובך או ניצחון במשחק באפליקציה חדשה.

    אני מלמד ילדים מגילאי גן ועד ט' – אצלם בבית. שיעורים במחיר של 120 ש"ח לשעה (שלמה).
    נשארו לי עוד כמה שעות פנויות אחה"צ או בשישי בבוקר.

    יכול לעבוד עם כאלו שלא למדו אף פעם או כאלה שרק מתקשים בנושא מסוים. משתדל להביא איתי שלל פתרונות ודרכים יצירתיות ללימוד – עוגות לשברים, משבצות רצפת הבית ללימוד צירים, קלפי דינוזאורים לחיבור וחיסור, משחקים ואפליקציות ללימוד לוח הכפל ועוד. כמובן שיכול לעבוד גם עם ילדים שצריכים רק עזרה בהכנת שיעורים או בהכנה למבחן – אבל תמיד מעדיף עבודה תהליכית.

    רק דבר אחד אני מבקש ממכם ההורים – לשאול ולוודא עם הילד שהוא רוצה ללמוד, כי מוטיבציה היא דבר שקשה מאוד לכפּות, היא חייבת לבוא מהילד עצמו (ואנו יחד נטפח ונחזק אותה).

    לעוד פרטים וחידות: 052-4636456 

    רואי


    להגיב
  • מתחת לפנס 5 – פסטיבל אמנות רב תחומי בחול המועד סוכות – גבעת חביבה

    מתחת לפנס 5- פסטיבל אמנות רב תחומי

    9-10/10/17 – חול המועד סוכות

    בגבעת חביבה ובאתרי תיירות במנשה

    ***********

    דמיינו רחוב חשוך. פנס בודד. אמן בודד מנגן. טרובדור.
    עכשיו דמיינו שדרת פנסים ססגונית ומפתיעה…
    מכל עבר אתם פוגשים מוזיקאים, ציירים, שחקנים, רקדנים. מספרי סיפורים…
    הם מזמינים אתכם להתעכב לרגע לידם, להשתהות.. להשתאות.. להשתתף.

    דמיינו חגיגת אמנות, שיוצאת מהלב ונכנסת אליו.
    כזו שמחזירה את האמון והאינטימיות למרחב הציבורי.

    הגעתם ל 'מתחת לפנס' 5.

    המציאות עולה על כל דמיון!

    במהלך הפסטיבל ידלקו מעל 80 פנסים ויציגו מעל 100 אמניות ואמנים מתחומים שונים: שירה, אמנות פלסטית, מוסיקה, סטוריטלינג, וידאו ארט, תיאטרון רחוב, ריקוד, מיצג, מיצב ועוד. חלקם אמנים ידועי שם בארץ ובעולם, חלקם פועלים בעיקר בזירה המקומית. המשותף לכולם הוא דחף עמוק ליצור, להתבטא במרחב, להיות באינטראקציה.

    כל זה קורה במשך יומיים בחול המועד סוכות: שני 9/10 שלישי 10/10 בלב המועצה האזורית מנשה ובתוך קמפוס גבעת חביבה היפהפה.

    הכניסה חופשית!

    מוזמנים להיכנס לדף מתחת לפנס ולהכיר את האמנים המשתתפים!
    פירוט מסלולי התיירות והסביבה במועצה האזורית מנשה בימי הפסטיבל כאן >

    אתר הפסטיבל >

    ההשתתפות חינם אך מחייבת הרשמה. אנא הירשמו כאן >

    ****

    "מתחת לפנס" נוצר בשנת 2013 ע"י האמן עתר גבע, כאירוע שמטרתו לעורר ולאתגר, לחגוג את האמנים והאמנות כמו גם את הקהילה, המעורבות החברתית, הכבוד ההדדי, העשייה התרבותית ואת הקשר בין אדם, אמנות ומקום. מושבה חופשית ליוותה את הפסטיבל מימיו הראשונים.

    בארבע השנים הראשונות התקיים "מתחת לפנס" בקיבוץ עין שמר, ומשך אליו קהל מגוון ואוהד של אלפי מבקרים. השנה התפתח האירוע לפסטיבל בן יומיים פרי שיתוף פעולה בין המועצה האזורית מנשה ומרכז האמנות המשותף גבעת חביבה ועתר גבע. שיתוף הפעולה בין שלושת הגופים יצר פסטיבל מיוחד במינו בו יכולים המבקרים ליהנות מתכנית מגוונת, הכוללת ביקור באתרי תיירות וקיימות ברחבי המועצה האזורית מנשה במהלך הבוקר, להמשיך לגבעת חביבה, לחגיגת אמנות מסחררת מתחת לפנסים מהשעה 17:30 ועד 20:30, שאחריה הופעות של אמנים מובילים, סדנאות אמנות ליליות ומסיבות אל תוך הלילה…

    מחכים לכם מתחת לפנס!


    להגיב
  • זרים במטבח: מטבח מקומי – אבל של מהגרים…

    יתיר שדה]

    "אולי", אמרה זוגתי, בשעה שקמטי דאגה חורשים את מצחה, "אולי הגיע הזמן שנפריד בין הבגדים של מילוא ושל קדם, לשני ארונות נפרדים". אני מניח שזה קרה אחרי ששוב הלבשתי את מילוא בחליפת תחרה ורדרדה. "אני לא מבין, בשביל מה הם צריכים הפרדה בבגדים?". בשלב הזה קיבלתי כתגובה מין מבט כזה, מהסוג שקלפטר הגדיר יפה בכינוי 'גבוה ומחנך', ולצידו הסבר מלומד: "בגיל ארבעה חודשים וחצי ילדים כבר מתחילים לגבש לעצמם זהות!"

    "אני באמת לא מבין", אמרתי. "הרי אצלנו בקיבוץ היה מחסן בגדים, וכל שנה היינו באים למדוד את הבגדים של בני ובנות השכבות שמעלינו, ובאופן כללי – לא זכורה לי הפרדה בבגדים עד לשלב מאוד מאוחר".

    אמנם כדורעף אף פעם לא היה התחום שלי, אבל הפעם הרגשתי, שנייה אחרי שסיימתי את המשפט הזה, כי ממש הרמתי לה להנחתה. "אולי בגלל זה הזהות שלך ושל החבר'ה שלך מהקיבוץ אף פעם לא באמת התגבשה".

     

    אני לא יודע אם יש לכך קשר, אבל מאז שאני זוכר את עצמי, אני עוסק בחיפוש ובגיבוש זהות. הדבר הזה טבוע בעמקי נשמתי, והוא חזק ממני. אני מחפש אחר זהות בבגדים שאני לובש, בכובעים שאני חובש, בשבילים שאני חורש מאז היותי נער צעיר, וגם – כראשון בין שווים, במזון שאני צורך.

    לכאורה, הזיקה שאדם חש למקום בו הוא חי היא מרכיב מרכזי בזהות שלו: הוא חי את נופיו, הוא ניזון מתוצרת מקומית הגדלה בהם, הוא מכיר את צמחי הבר השונים ומבסס עליהם חלק גדול ממזונו ועוד. אני אומר לכאורה, כי במאות השנים האחרונות אין הדבר כך: האדם ניזון מסחורות מיובאות, זרות ללשונו ולתרבותו המקומית, והוא מאמץ לעצמו חלק מהן ומכיל אותן לתוך תרבותו הקולינרית. העות'מנים הביאו לאירופה את הקפה, לא לפני שהגיבו בעצמם בחשדנות לסם הממכר שהוא מכיל, ואף אסרו על שתייתו בתקופה מסויימת. כיום – בתי קפה וינאיים או מכונות קפה איטלקיות הן שם דבר בעולם. נוסעים לבנים הביאו מאמריקה את העגבניה, התירס, הבוטנים והפלפל, וכן את הקקאו ואת תפוח האדמה. זה מעולם לא הפריע לאיטלקים להתפאר ברטבי הפסטה עתירי העגבניות שפיתחו כבסמל לאומי ממש, או לאנגלים להצהיר ש"פיש אנד צ'יפס הוא המאכל הלאומי שלהם (ועוד לא הזכרתי כאן את חטיף ה"במבה" הכל כך ישראלי, שחומרי הגלם מהם הוא מופק ממש לא קשורים לכאן.

    פעם פגשתי שף אחד, שהיה משוכנע שתורת הליקוט שאני נמנה על מלמדיה היא היא הדרך אל המטבח המקומי – כפי שזה ראוי להיות. הנוכחות של טעמים אדמתיים עמוקים בין סיריו היתה עצמתית כל כך -עד שהיה מוכן לזנוח לחלוטין את חומרי הגלם המיובאים – ולעבור לתוצרת מקומית טריה, ובעיקר כזו שמקורה בבר. דעה כזאת, עם כל הרומנטיקה הנפלאה עליה היא נשענת, איננה מקובלת מאוד בשדה הקולינרי הישראלי, אבל היא בהחלט הולכת ותופסת לה מקום.

    מעטים יודעים, שחלק גדול מצמחי הבר שאנו מלקטים כאן כצמחי מאכל – הם אינם מינים מקומיים, אלא מינים גרים, שהגיעו למרחב שלנו ממקומות מרוחקים ונטמעו בו. עשבי הבר המלוקטים בקיץ בולטים בהיבט הזה: חלקם הגדול של המינים הללו היגר לכאן מאמריקה, אפריקה או מזרח אסיה. למעשה, כבר לפני אלפי שנים התנחלו כאן הצמחים הגרים הראשונים; ארץ ישראל היא רצועת החיבור בין שלוש יבשות, ומאז ומעולם עברו בה נתיבי סחר שדרכם זרמו מינים אקזוטיים מכל קצווי תבל. הללו נטמעו באדמתה ושגשגו, עד שהפכן למרכיב מרכזי בנופיה ובתרבותה הקולינרית של הארץ הזו, ולעיתים אף לסמל מייצג ולסלע מחלוקות בין הקבוצות המתקיימות בארץ הזו מקדמת דנא.

    לידיעת שר החינוך: גם האוכלוסיה המתקיימת כאן היא אוכלוסיית מהגרים. תמיד היתה. כל נסיון להניח אחרת (ולהשען לשם כך על ספרות בת 3000 שנה שבמובהק טוענת את ההיפך) הוא נסיון אבסורדי ומעורר גיחוך. ארץ ישראל תמיד היתה משופעת במהגרים מאפריקה, מאסיה הקטנה ומארצות אגן הים התיכון. אלה התערבבו באוכלוסיה המקומית, נטמעו בה והפכו לחלק בלתי נפרד ממנה. מהגרי עבודה מסודן או מעבר הירדן המזרחי תמיד הופיעו כאן, תמיד התקבלו כאן ברגשות מעורבים ובסופו של דבר, כמעט תמיד , זכו להגנה ולהכלה, אז די כבר עם הקסנופוביה.

    ונחזור לצמחים – הקיץ הוא, כאמור, עונת שגשוגם של חלק גדול מהמינים הללו, המהווים מרכיב מרכזי בתפריט הקיצי שלי. הנה סקירה קצרה של כמה מהם:

    צבר מצוי Opuntia ficus-indica

    הצבר הפך לסמלה של התנועה הציונית כהתרסה נגד התנועה הלאומית הפלסטינית, שאנשיה נהגו להשתמש בשיחי הצבר הדוקרניים לסימון חלקותיהם. כל ילד מכיר את סיפור הפיכתו של הצבר ופרותיו הקוצניים מבחוץ ומתוקים ועסיסיים מבפנים לסמלו של העברי החדש – שאף הוא תואר בספרות החלוצית של שנות ה-30 כעוקצני, מתוק ועסיסי.

     

    מה שפחות ידוע הוא הסיפור הבא, המתאר עד כמה מתוחכמת ומאורגנת המערכת האקולוגית שלנו: הצבר הובא לכאן ממקסיקו במאה ה-18, למטרת ייצור צבע לתעשיית הטקסטיל. הצבע לא הופק מהצבר עצמו, אלא מכנימת עלים, Dactylopius opuntiae, שמתיישבת על גבעולי הצבר (כן, ה"עלים" דמויי הביצה של קישקשתא הם בעצם גבעולים. מבחינה בוטנית, הקוצים של הצבר הם הם עליו). בהר עיבל שבנפת שכם גידלו המקומיים את שיחי הצבר למטרה זו ממש, כפי שמתאר זאת חוקר הטבע האנגלי בן המאה ה-19, הנרי בייקר טריסטראם בספרו: "מדרוני עיבל מכוסים עד לגובה מסוים בצבר בלי קוצים, שמגדלים אותו כדי שישמש מזון לכנימה שמפיקים ממנה את צבע השני" (מסע בארץ ישראל – יומן, 1863¬-1864).

    צחוק הגורל: הצבר הוא פולש בעל כושר התפרצות מרשים. כנימת הצבע, שלא שרדה את תנאי הקיום הקשים בארץ הקודש, נעלמה מזמן, ובהיעדר אויב טבעי, בכל מקום שבו נשתל התפשט השיח ושרד עשרות שנים אחרי שתושביו המקוריים של המקום נטשו אותו. בשנים האחרונות נפוצה בצפון הארץ, בדרום סוריה ובדרום לבנון כנימת עלים נוספת, Dactylopius opuntiae. זו – גרמה למותם של שיחי הצבר המזוהים כל כך עם נופי הלבנט בכל מקום אליו הגיעה. הנה – פולש שהובא על ידי בני האדם, כמהגר עבודה מהצומח, שגשג כאן, אך לא הצליח לשמש פונדקאי למין הפולש האחר שלשמו הובא לכאן מלכתחילה. והנה, מקץ מאות שנים – מתנקה המערכת האקולוגית מהצבר, בעזרת פולש אחר.

    החלקים הנאכלים בצמח הם הגבעולים והפירות. את הגבעולים ניתן לכבוש במי מלח, לצלות על האש ולהוסיף למגוון תבשילים. הוא מכיל ריכוזים גדולים של סיבים תזונתיים מסיסים, מגנזיום, סלניום ונוגדי חימצון מקבוצות שונות. בין סגולותיו הרבות, שהוכחו מחקרית, ניתן למנות הורדת רמות הכולסטרול,  ניטרול רדיקלים חופשיים וסכרת.

    קייצת מסולסלת Conyza bonariensis

    הטעימה מבין מיני הקייצות, שרובן הגיעו לכאן במהלך המאה ה-19 ממרכז אמריקה או מדרומה. באמריקה היא משמשת בעיקר צמח מרפא חשוב, שמשמש בין היתר לטיפול בשילשולים ובזיהומי מעיים, לחיטוי וחבישה ולטיפול בדלקות פרקים. טעמה של הקייצת חריף. זו חריפות מעניינת: היא מופיעה לאחר לעיסה ממושכת של עלי וגבעולי הצמח, ולא באופן מיידי.

    אני משתמש בקייצת להכנת פסטו חריף, סחוג (כתחליף לפלפל) ועוד.

    כף אווז מבאישה Chenopodium vulvaria
    כף-אווז מבאישה הוא עשב חד שנתי קיצי, שרוע עד זקוף המדיף ריח של דגים מותססים שמקורו במולקולות של החומר טרימתילאמין, שהצמח יודע לסנתז. הריח הרע הזה מרתיע בני אדם ובעלי חיים מלאכלו, וחבל שכך, שכן במינונים קטנים הוא משמש תחליף צמחי לרוטב דגים תאי או לאנשובי כבוש – במתכונים רבים. הארומה הדגית שלו מאפשרת גם לטבעונים ליהנות מהארומה של דגי ים ארומתיים. כל נציגי הסוג הגיעו לכאן מאמריקה הלטינית. למתכון מעניין עם כף אווז מבאישה לחצו כאן.

    רגלת הגינה (Portulaca oleracea) היא צמח חד שנתי שרוע ממשפחת הרגלתיים. צומח בקיץ כעשב "שוטה" בשדות, מטעים וכרמים וכן בגינות ציבוריות בערים. בעל סגולות מרפא חשובות וערכים תזונתיים מופלאים: ריכוזים גבוהים של אומגה 3, ויטמין A ו-C בכמויות גדולות ושפע של ברזל ומגנזיום. הריג'לה או הפרפחינה (כפי שמכנים אותה הערבים) היא פולש ותיק, שיגר לכאן כבר בימי המשנה ולכן נזכרת בה מספר פעמים.


    מתכון? אין ממש צורך: הצמח מתאים במיוחד כירק חי בסלט עלים ומשתלב מצויין עם עגבניות, בצל סגול, פלפל חריף וצלפים. בסיורי הקיץ שלי, השנה, הכנו סלט כזה – שתובל בהרבה לימון, מלח ושמן זית – ויצא טעים להפליא. אפשר גם לשלבו בתבשילים שונים, אבל מי אוכל תבשילים חמים בעונה הזו?

     

    את הצמחים האלו ואחרים ניתן לפגוש בסיורי הקיץ שלי, המתפרסמים כאן מעת לעת, וכמובן שגם בקורס הליקוט הקולינרי המקיף והמעמיק מסוגו, שההרשמה אליו עומדת להסתיים בקרוב. לפרטים נוספים על הקורס הכנסו לכאן.

    —————————————————————————————————————————————————————

    יתיר שדה – סדנאות ליקוט ובישול, תיירות אקו-קולינרית, פיתוח הדרכה והנחיית קבוצות בטבע – 054-2248243 | מייל | פייסבוק


    להגיב
  • ניפגש בכיכר הגעגועים…

    [גיל עמנואל]

    פרוייקט הגעגוע – נושא שחקרתי ועסקתי בו בעשר שנים האחרונות (כולל מסע של שנתיים חוצה יבשות) – יוצא לדרך!

    הפרוייקט יפתח ביצירת כיכר הגעגועים הראשונה בואדי בפרדס-חנה ביום שבת, ה-9.9  בין השעות 16:00 – אחרון המתגעגעים…

    הפרוייקט הנו קהילתי ומטרתו:

    1.ליצור קירבה עמוקה חוצת דור, מגדר ותרבות.
    2. לתת לגיטמציה לביטוי רגשי ויצירתי לתחושת הגעגוע בתרבות בה אין הרבה לגיטמציה לתחושה זו.
    3. לעורר השראה דרך סיפורי געגוע בהם אנשים הצליחו להחיות ערך רגשי שממשיך להאיר את דרכם.

    הכיכר היא מרחב חוויתי מבוסס השתתפות של ילדים, בני נוער, מבוגרים ובני גיל הזהב שנפגשים דרך ריחות, טעמים, משחקי רחוב של פעם, שיחה, שירה ונגינה.

    את כיכר הגעגועים יעטרו סיפורי געגוע קצרים שנכתבו בכתב יד ע"י חלק מתושבי העיר, על מנת לעורר הזדהות והשראה ליצירת רגעים משמעותיים וערכיים בחיים. זכרונות חזקים ומשמעותיים שתמיד אפשר לחזור ולהיות ניזונים מהם.

    – געגועים שהתממשו, געגועים שבכוונתנו לממש וגעגועים שבלתי אפשרי לממש.
    – געגועים למקום, לתקופה או אדם… לפשטות שהיתה פעם, לשקט, לזמן עם עצמנו ולאיכות נסתרת בתוכנו.
    – געגוע לילד\הורה\אח\חבר שכבר לא בעולמנו.
    – געגוע לאיכות אחרת של קשר עם ילדינו ובני זוגנו.

    כיכר הגעגועים, מקום בו תחושת השבריריות והפגיעות פועמת לצד הקסם, היופי והפליאה.


    הגעגוע של שארלוט (דודה בת 80 ניצולת שואה)

    "אני בת 80 ועדיין זוכרת את עצמי בגיל 3 וחצי בבלגיה בזמן מלחמת העולם השניה. נאלצתי להיפרד מההורים שלי. התחבאתי בבית של משפחה פלמית בצפון בלגיה. סירבתי לישון על המיטה בחדר שהכינו לי. כל ערב במשך כל השנתיים ששהיתי שם, נכנסתי לחווה של הפרות כדי לישון עם הפרה המועדפת עלי. נרדמתי כל ערב כשהראש שלי על הבטן שלה והיד שלי ממששת את הפרווה שלה. כל ערב כשנכנסתי לחווה, אותה פרה השמיעה קול כדי שאמצע אותה, כי כל ערב היא היתה במיקום אחר. את תחושת הביטחון והאהבה שקיבלתי ממנה, אני עד היום מקבלת רגע לפני שאני נרדמת, כשאני מלטפת בובת חתול מפרווה סינטטית איתו אני ישנה. אני חייבת ללטף משהו, כמו אז, לפני שאני נרדמת. כמה שנים אחרי המלחמה באתי לבקר עם הורי את המשפחה הפלמית ששמרה עלי. נכנסתי לחווה של הפרות, והפרה שמעולם לא נתתי לה שם, מייד זיהתה אותי וקראה לי. אני זוכרת כמה התרגשתי לראות עד כמה פרה יכולה לזכור ולתת כ"כ הרבה אהבה לילד."

     

     

     

    [איור למעלה: נועה קלנר. פורסם לראשונה ב"אדם צעיר – עיתון לילדים וילדות"]


    להגיב
  • סיפור מסע – סדנאות כתיבה עם מיה הוד רן

    זה היה באיסטנבול, בשוק הענק ברובע אמינו.
    ריח חזק הוליך אותי בסמטאות הרועשות והססגוניות.
    בין דוכני התבלינים וממתקים, התכשיטים והמטוגנים,
    הגעתי לדוכן שהיו מונחים בו סירים על פתיליות ולידם מגשים לבנים מבעבעים.
    כנאפה? חשבתי לעצמי, בשביל כנאפה הגעתי עד לכאן? (מעדן מכובד אבל יש לי אותו מטר מהבית)
    עצמתי עיניים, התמקדתי בריח, רק בריח, המראה יכול להטעות.
    פתאום שמעתי מישהו מבקש "סוטלאץ'"
    האדמה רעדה. חולשה פשטה בי.
    עיסת אורז מתקתקה, מעליה קינמון ושבבי קוקוס.
    ומיד ראיתי את כל בני המשפחה רוכנים מעל מגש עגול ענק ומגרדים בכפיות עד התחתית השרופה.
    שנים שהטעם הזה לא היה בסביבה.
    גם סבתא שלי.
    מכאן הפלגתי הלאה.
    טעם הסוטלאץ' היכה בי שוב, הוא חלק מסיפור המסע שלי.

    איזה חוש מעורר את סיפור המסע שלכם?

    התעוררות חושית היא דרך להיכנס פנימה באמצעות הכתיבה. אני אוהבת את הכתיבה בגלל העומק, בגלל המשחק, בגלל הזמינות של הכלי המדויק הזה. דרך הכתיבה אנחנו יוצאים למסע כדי לגלות, לכתוב, לחיות –  את הסיפור שלנו. כדי להכיר את הכוחות, להתיידד עם הפחדים, לקחת אחריות על חיינו, להתכוון ולכוון אותם.

    אני מיה הוד רן, סופרת, עיתונאית לשעבר, ביבליותרפיסטית (מטפלת בכתיבה), מנחת סדנאות כתיבה, יוצרת רב תחומית, מדריכת הורים ומרצה.
    אני מחזיקה חבל עדין בין שני קצוות שמרתקים אותי: האחד – עולם היצירה, שקשור למצב שנמצאים בו בבריאה של רעיונות, לחדווה שבהגות, לשמחה שבביטוי. השני – עולם הטיפול, שמפגיש אותי עם אנשים, עם עיניים ומה שבתוכן – כאב, כמיהה, אהבה. השילוב בניהם מאפשר מסע עמוק ומעורר, מעל זמן ומקום, מתחת לאגו ולהרגלים, אל תוך עצמנו.

    רזומה רשמי
    תואר שני בפסיכודרמה (לסלי קולג'), תואר שני בכתיבה יוצרת (אונ' חיפה), תעודת מטפלת בדמיון מודרך NLP (מכון רטר), בוגרת קורס מנחי סדנאות כתיבה במתא"ן, בוגרת סדנת בימוי דוקומנטרי (בי"ס חשיפה).

    ניסיון טיפולי
    בציבורי:  שיקום אסירים (כלא ניצן), נוער בסיכון ונוער חינוך מיוחד (תיכונים).
    קליניקה פרטית –נשים, נוער, גיל שלישי, משברי חיים, התפתחות אישית, שינויים, הדרכת הורים.

    יש כמה דרכים בהן אני מלווה אנשים בסיפור המסע שלהם.

    באופן פרטני (בפרדס חנה או בסקייפ):

    * ביבליותרפיה (טיפול בכתיבה) – צועדים יד ביד, עובדים עם תכנים, רגשות והתנהגויות, מבטים את שעל הלב, משמרים את הטוב, משנים דפוסים מעכבים.
    * ליווי תהליכי התפתחות –  מסע פנימה ליצירת חזון חדש לקראת תקופת חיים שנפתחת, בעקבות משבר, טראומה, שינוי, או בחירה חדשה (גירושים, פיטורים, פנסיה, התחלה חדשה).
    * סיפורי חיים – איסוף סיפור חיים או חלק ממנו, נקודות משמעותיות, תפניות והחלטות שהשפיעו על חיינו, עיבוד והבראה.

    באופן קבוצתי (ברחבי הארץ):

    * ימי כתיבה חד פעמיים – מטרתם להתניע את המוזה, להעניק השראה וטיפים לדרך היצירה ולהכיר תרגילים ורעיונות מגוונים.
    * סדנאות ממושכות – כתיבה בדגש על מסע פנימי, התפתחות אישית וחיים של יצירה. הסדנא הבאה שנתפתחת "מסע הגיבור/ה שאני" בנובמבר 2017 למשך סמסטר.
    * סדנאות בהתאמה אישית – על פי קהל ודרישה, נושאים מגוונים ואירועים שונים – מתאים לועדי עובדים, חברות ועסקים, גיבוש צוות, חוג בית, מפגשים משפחתיים ועוד.

    באתר שלי – סיפור מסע אפשר לקרוא עלי ואותי, מאמרים על יצירה, תמונות, סרטונים, טעימות מהספרים שלי ועוד.


    סדנאות הכתיבה הבאות:

    4.8 יום כתיבה "מקלחת חושית" שישי 10:00-16:00 פרדס חנה
    18.8 יום כתיבה "מקלחת חושית" שישי 10:00-16:00 חוקוק
    פרטים והרשמה כאן>

    14.9 טעימה בכתיבה "שנה חדשה – דף חדש" חמישי 19:00-21:00 פרדס חנה (במסגרת אירוע אמנים במושבה)
    15.9 טעימה בכתיבה "שנה חדשה – דף חדש" שישי 9:00-11:00 פרדס חנה (במסגרת אירוע אמנים במושבה)

    16.9 שבת 18:00 השקת הספר השלישי שלי "שקד רוקדת".

    בנובמבר 2017 תפתח סדנת כתיבה ממושכת "מסע הגיבור/ה שאני".
    עוד פרטים כאן>

    אפשר גם לשמוע את הקול, להכיר ולבדוק את החיבור: מיה  0547480632   |   mayahod@gmail.com


    להגיב
  • בית בנגורה – מרכז קצב תנועה ויצירה

    [רחל בנגורה]

     חייתי כאן בשנות השבעים כשרחובות פרדס חנה כרכור היו כפריים, משובצים דרכי עפר, מעט בתים יפים, והמון פרדסים. מדי יום הלכתי עם תינוק על הגב לקטוף פירות הדר למשפחה, היה זה גן עדן עבורי כי באתי מתל אביב, אח"כ נפרדתי, עזבתי, חזרתי…

    אחרי הגיעו עשר שנות נדודים בעולם וניגונים בקרנות רחוב או במועדוני הסוהו בלונדון, ניו יורק ורחבי אירופה, אח"כ הודו. ובסוף או בהתחלה- אפריקה.

    שם התאהבתי והחלטתי על הכיוון בחיי – התוף והאיש בו התאהבתי – מאסטר מערב אפריקאי איתו יכולתי לקיים את החיים שבחרתי.

    גרנו בדירת שיכון בכרכור וניגנו, לימדנו והתאמנו בפרדסים, הקמנו את להקת בנגורה– להקת בלט אפריקאי אמנותי, עד שיום אחד הגיעה אלינו הזכות הגדולה לגור בבית בנגורה. זהו מקום ירוק ויפה במרכז כרכור המשמש בית ללהקת הבלט האפריקאי בישראל. עבורנו הוא ממש בית מקדש לנושאים שיקרים לליבנו. כאן אנו יוצרים יחד, מלמדים וחוגגים את הזמן היפה ביותר של חיינו.

    מאז 2008 אנו מקיימים מערכת שיעורים בנושא הקצב והתנועה, עושים אירועים ומסיבות ומארחים קבוצות ליום אפריקאי עם סדנאות. הלהקה מתפתחת בסטודיו מלא השראה בו נולדו יצירות מחול נפלאות שזכו להעלאה על במות מכובדות כמו סוזן דלל והיכלי תרבות בכל הארץ.

    השנה נפתחו חוגים רבים ומגוונים, לילדים נוער ומבוגרים, בהדרכת מורים מנוסים ומקצועיים בכל תחום:  תיפוף אפריקאי, ריקוד אפריקאי, ברייק דאנס, אקרובאלאנס, אקרו יוגה, כושר משולב ודינאמי, זומבה, יוגה, מחול מודרני עכשווי, ניה…
    יש גם את אירועי מוצ'ש- ג'אם סשן תופים מארחים, ריקוד חופשי, קונצרט מדיטטיבי, סדנאות יצירה – צביעה ידנית אמנותית של בדים ובגדים בשיטת הטאי דאי.
    זהו בית של קצב תנועה מחול ויצירה  בעוצמה שטרם חשת!

    במשך חודש ספטמבר מתקיימים שיעורי ניסיון חינם לכל דורש וכן מבצעי הרשמה אטרקטיביים לכל המשפחה.

    למחול ולקצב כוחות הריפוי ואיכויות שכדאי ליישם ולהקדיש להם מחשבה. המחול זוקף את קומתנו ומגביר את החיוניות שלנו כאדם יצירתי . במשך היום הגוף עובד עבורנו וממלא אחר ההוראות שאנו נותנים לו, בשיעור מחול, הגוף משמח אותנו ביצירת תנועה . הריקוד והקצב יוצרים התרגשות, משרים עלינו מצב דמוי-טראנס, מתעלים כעסים לתחושות טובות של אחדות, שיתוף ויופי.

    רשימת החוגים בבנגורה

    תיפוף אפריקאי
    התיפוף עוזר לשחרר מתח וכעסים , להפיג עייפות, להרפות את הגוף ולהקל על מצוקה רגשית. מסייע בשיפור הזיכרון ויכולת הקשב ,מקל על מצבי לחץ ושחיקה.   השיעור יתרום הכנה מצוינת למתמטיקה, הקצב בנוי בתבניות ומורכב מרעיונות מתמטיים ידועים. לפרטים נוספים >
    לצפייה במופע תיפוף ילדים תלמידי בנגורה >

    ריקוד אפריקאי
    עולם שלם של תנועות מתוך האוצר התרבות המערב אפריקאית שניתן להשתמש בהן בכל מסיבה ובכל ריקוד, שכן כיום שולט הסגנון האפריקאי בכל מקום. נענועי אגן בטכניקות מדהימות וקלות לביצוע ,חיבור לכוחות פנימיים ושמחה, קשר לטבע לאדמה וללב. בהנחיית רחל בנגורה. לפרטים נוספים >
    לצפייה בקליפ מתוך מופע להקת בנגורה בסוזן דלל >

    כושר דינאמי: בהנהלת יהלי שפהרד

    עיצוב דינאמי
    אימון העובד על סיבולת לב ריאה יחד עם תרגילי כוח שמחזקים את הגוף בצורה פונגציונלית ועובדים על כל השרירים בחלוקה שווה. השיעור כולו בדופק בינוני ואחיד מה שעושה אותו לשיעור ששורף שומן ומחטב מאוד.

    TRX
    אימון ה trx עובד על שרירי הליבה המייצבים את הגוף. מחזק ומחטב את הגוף בצורה פונקציונלית. מטרתו העיקרית של האימון היא שריפת קלורית מוגברת והכול במינימום זמן, ותוך שיפור התפקוד היום יומי של המתאמן/נת.

    קיקבוקס
    אימון קיקבוקס משלב אומנות לחימה כושר אירובי וחיטוב שישרוף לכם מקסימום קלוריות במינימום זמן. להזיע מעולם לא היה כייף יותר!!! הקבוצה קטנה והיחס סופר אישי,

    זומבה
    אימון המשלב מוסיקה קצבית מהפנטת יחד עם תנועות אירוביות מובנות היטב כדי ליצור אימון דינאמי, כייפי וקל לביצוע. שילוב הזומבה בחיי היום-יום יתרום למתאמן תועלות מרחיקות לכת תוך כדי התנסות בחוויה מרגשת. עיצוב השרירים הרצת הדופק בתנועות גוף אנרגטיות, הרגלים טובים לחיים,  יום ג’ ב- 19.00 נוער ומבוגרים.

    לפרטים יהלי: 052-5606827

    אלתור בתנועה– לעוף עם המוסיקה!
    בלי תרגילי כושר בלי קפיצות מעייפות, בלי בניית שרירים קדחתנית, חוויה של ריקוד פשוט ואישי, יום ה' ב-20.00 לכל גיל.
    לפרטים, רחל: 054-5715489

    יוגה
    יוגה נשית , ענת נוב 052-5493837

    ברייקדאנס
    שיעור אנרגטי וחוויתי לילדים גילאי 6- 10 בקבוצות שונות, עם אורבן פרוג'קט- קבוצת אמני ברייקדאנס ומדריכים בהנהלת דימה- 054-5568034

    אקרובאלאנס
    שיעורי מבוגרים, מתקדמים – ינאי לבאור- 052-3727041, מתחילים – מור שרגא- 052-4021717

    ניה
    ריקוד חופשי- הילה- 054-5741648

    סדנאות יצירה
    צביעת בדים ובגדים בשיטת טאי דאי TIE DYE באטיק, בניית כלי הקשה, יצירת סלסלות ושטיחים לבית , הכנת תכשיטים. ועוד- עם רחל בנגורה 054-5715489

    ג'אם תופים מארחים
    מתקיים פעמיים בחודש, ניתן להצטרף לקבוצת הווטסאפ. לעדכונים: רחל

    מסיבת ריקוד חופשי
    מסיבת ריקוד חופשי נערכת באופן קבוע במוצ’ש ראשון של כל חודש, המסיבה הבאה תהיה ב- 5.8.17.
    משעה – 20.00 חוויה של ריקוד חופשי לקצב התופים החי, עם סבולה ולהקת בנגורה Live+Dj ריקו נג'מייקה , תרקדו בטירוף- איך שתרצו!!
    להזמנות- 054-5715489

    לבוא לבית בנגורה לרכוש מיומנויות לחיים, להתפתח, להעמיק… מתוך שמחה פנימית מלאה:)*

    בית בנגורה – רח’ המושב 44 פרדס חנה-כרכור | 04-6373966 / 054-5715489 | אימייל | www.bangoura.co.il


    להגיב
  • איך לגרום לפעילות הגופנית שלכם להיות יותר אפקטיבית (יהלי שפהרד)

    [יהלי שפהרד]

    כל שבת החברה נפגשים עם האופניים בקצה השביל ומשקיעים ברכיבה מאומצת…
    את הולכת עם חברה פעמיים בשבוע להליכה בחוף הים…
    הקטע שלך זה לרוץ עם אוזניות כל ערב… את אוהבת לשחות בבקרים…

    זה מצוין. אז איך יכול להיות שאתם עדיין לא רואים תוצאות? שעדיין יש כמה ק"ג עודפים?…

    כמו בכל דבר בחיים, גם בספורט – צריך לגוון. אדם יכול לעשות אימון קבוע במשך חודשים ולהגיע לתוצאות מסוימות אבל לא להתקדם משם הלאה. למה לא ממשיכים לרזות? למה הגוף לא מתעצב כמו שרצינו? למה אנחנו לא מצליחים לעמוד במשימות יותר קשות כמו – להגדיל טווחי תנועה, להגדיל טווחי סיבולת, לעלות בהישגים?

    אז למה בעצם ?

    הגוף שלנו הוא מכונה סתגלנית מאוד. כשאנחנו מתחילים פעילות חדשה – בהתחלה, הפעילות מהווה אתגר – ובהמשך הגוף מתייחס לפעילות כאל הרגל קבוע ולכן לא מושקע מאמץ. וללא מאמץ – אין התקדמות. אז זה בדיוק הזמן בו אנחנו צריכים להחליף פעילות, לגוון או להגדיל עצימות.

    אז כן. אתם יכולים להישאר באותה פעילות ספורטיבית גם שנים ופשוט להגדיל עצימות כל פעם שהגוף מסתגל והדברים נעשים קלים יותר וכך תמשיכו להתקדם ביכולת הספציפית לאותה פעילות. אבל, כאן אתם נתקלים בבעיה אחרת – כי כשאנחנו מדברים על לחיות בגוף בריא יותר וחזק יותר שיהיה עמיד יותר מפציעות ובעל יכולות ספורטיביות טובות אנחנו חייבים להתייחס לכל מרכיבי הכושר באשר הם – כוח, סיבולת שריר ולב ריאה, גמישות, מהירות, קואורדינציה מוטורית ויציבות . אין פעילות אחת שתוכל לכלול את כול המרכיבים יחד. ובטח לבטח אם מדובר בלהתחטב ולשפר את הנראות החיצונית.

    אז מה עושים?

    למשל – רוכבי אופניים מפעילים שרירי גוף תחתון בעיקר והרכינה קדימה יכולה ליצור בעיות בגב וחולשה. כדי להגדיל את ההתקדמות בכושר הגופני הכללי (וגם באופניים) מומלץ להוסיף לרכיבה אימון כושר נוסף – שיכלול אימון כוח לחיזוק הגוף וכוח מתפרץ, גמישות, עבודה על שרירי השכמות והגב לשיפור היציבה.

    דוגמה נוספת – הליכות – בואו נדבר על זה רגע.. זה נחמד, משחרר, מרגיע ובהחלט התחלה טובה למי שלא זז שנים. אבל אם אתם רוצים תוצאות – חיזוק הגוף, חיטוב, הרזיה – אתם יכולים להתחיל בהליכה אבל אחרי חודשיים של הליכה פעמיים בשבוע במשך שעה, ההתקדמות תיעצר. אתם צריכה לעבור לאימוני כוח ופעילות אירובית בעצימות גבוהה יותר.

    דוגמאות לשילובי ענפי אימון – אני מאוד ממליצה לאמץ טכניקה של אימון קבוע בסוג הספורט שאתם אוהבים ולהוסיף לו אימון נוסף לפי הפירוט כאן. כמובן שתמיד מוזמנים להתקשר ולהתייעץ.

    * אימון ריצה + אימון כוח פונקציונלי ופילאטיס
    * אימון כוח מכשירים (חדר כושר) + שיעור אירובי, אימון כוח עם TRX
    * רכיבה על אופניים + HIIT (אימון אינטרוואלים) ופילאטיס
    * הליכה + TRX ושיעורי אירובי
    * ריקוד או זומבה + TRX, כוח פונקציונלי
    * טניס + קיקבוקס, כוח פונקציונלי ופילאטיס
    * שחיה + TRX, קיקבוקס

    מזמינה אתכם לבוא לאימון התנסות במתנה בסטודיו שלי, בבית בנגורה רחוב המושב 44 בכרכור שם תוכלו להתאמן במקצועיות ולהגיע לתוצאות מהר.

    כושר לחיים טובים מציעה אימונים אישיים ובקבוצות קטנות (עד 8 אנשים) בסטודיו ובבית הלקוח.
    אימונים כושר במגוון השיטות המובילות בתוחם: פילאטיס מזרון, TRX ,HIIT ,FUNCKFIT, אימהות ותינוקות, עיצוב דינאמי, קיקבוקס, אירובי דאנס, זומבה מדרגה ועוד.

    להתראות!

    יהלי שפרד, 052-5606827    |    אתר    |   פייסבוק

    יהלי שפרד מאמנת כושר בכירה ומוסמכת ועל ידי Australian Institute Of Fitness
    הכשרות: פילאטיס, איגרוף, אימון פונציונאלי, אימוני חוץ, Body Jam ,Shabem ,TRX, מדריכת סטודיו ומאמנת אישית לאוכלוסיות מיוחדות.  


    להגיב
  • מי כותב את החיים שלי? סמינר מעשי לשינוי המציאות עם גבי ניצן (באדולינה)

    מי כותב את החיים שלי?  סמינר מעשי לשינוי המציאות עם גבי ניצן (מחבר רב המכר "באדולינה")

    21-22 ליולי, סופ"ש (ללא לינה) – מועדון היוניקורן, פרדס חנה

    הדרך היחידה שלנו לחוות משמעות בחיינו היא בעזרת סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו: סיפור שיש בו התחלה, אמצע וסוף, שיש בו נושא ויש גיבור וגיבורי-משנה, סיפור עם קו-עלילה ברור. לא תמיד העלילה מוצאת חן בעינינו. לפעמים היא מאמללת אותנו, מכאיבה לנו, מייאשת או משעממת, מדכאת, מרגיזה, מבלבלת, מפחידה. אבל אלה החיים, אין ברירה.

    ומה אם יש ברירה? מה אם אנחנו יכולים להתאים את העלילה בכל יום לרצון הכי עמוק שלנו, לשנות ולערוך אותה כאוות נפשנו?

    במהלך שני ימי הסמינר ינחה אותנו הסופר ומנחה-הסדנאות גבי ניצן בעזרת סיפורים, דוגמאות ותרגילים מעשיים, ויזכיר לנו את היכולת הפלאית שטמונה בקרב כל בן-אנוש – להיות בו-זמנית הגיבור והמספר של חייו.

    "מי כותב את החיים שלי?" הוא סמינר מעשי לשינוי המציאות.

    במשך סוף-שבוע אחד נעבור אל אחורי-הקלעים של העלילה, אל המקום שבו נוצר התסריט. נבין את חוקיו, נלמד לעשות בו שימוש מודע לטובה ונקבל מערכת כלים פשוטה שתוכל ללוות אותנו להמשך החיים.

    גבי ניצן הוא סופר, מנחה סדנאות ואיש תקשורת. כל ספריו עוסקים בשאלת חופש הבחירה של היחיד וזכותו לחיות באושר ללא תלות בנסיבות חיצוניות. כסופר הוציא ניצן לאור את הספרים:
    "באדולינה" – שהיה לרב המכר הגדול בתולדות ישראל, "פרא", "דיוטי פרי" ו"שובה של המלכה" – ספר ההמשך ל"באדולינה".

    התרגילים בסמינר מיועדים לעבודה אישית של כל משתתף ומשתתפת.
    אין צורך בניסיון כתיבה.
    הכתיבה בסמינר היא כלי אישי ליצירת שינוי משמעותי בחיים (לא רק שינוי בתחושה או בגישה אלא שינוי פיזי, גשמי וברור).
    מטרת הסמינר אינה ממוקדת בכתיבה וגם לא בתהליכים רגשיים/נפשיים, אלא ביכולת הפשוטה לעבור בחיים ממושב הנוסע למושב הקברניט.

    האותיות הקטנות:

    * הסמינר מתקיים ב-21-22/7
    * שעות הסמינר: 14:00-19:00, גם בשישי וגם בשבת
    * הסמינר מתקיים בסוף שבוע, ללא לינה.

    מה נחוץ? 

    מחברת, עט, משטח כתיבה ונכונות לצאת להרפתקה.
    מחיר הסמינר: 950 ש"ח.

    מתלבטים? רוצים לשמוע עוד קצת פרטים?
    התקשרו למיכל: 054-6698099
    במייל: talipony@gmail.com

    להרשמה און ליין לחצו כאן >

    "בכל בוקר אנחנו קמים וצועדים בצייתנות לתוך הסיפור שאיתו נרדמנו, ממלאים את התפקיד שלנו בתסריט, ממשיכים מהנקודה שבה הפסקנו. אין לנו ברירה, בלי הסיפור אין לנו שום דבר. אבל עדיין יש לנו בחירה אחת: לזכור שזה סיפור, ולזכור מי מספר אותו. זאת לא האמת, זאת לא המציאות האובייקטיבית, זה סיפור. אני בודד – סיפור שלי. העולם מסוכן ואלים – סיפור שלי . אני חייב לרזות קצת – סיפור שלי. אם יפטרו אותי זה יהיה נורא – סיפור שלי. הרגע שבו אתה לומד את ההבדל שבין אמת לסיפור הוא הרגע שבו אתה הופך מקורבן למלך." ( מלך באדולינה, מתוך "שובה של המלכה")


    [צילום למעלה: אסף פרידמן]


    להגיב
Close