דברים בשם אומרם

  • דברים בשם אומרם: הדלאי לאמה על כאן ועכשיו

    שרלוט (ניצולת ושאה בת 80):

    “בן אדם הוא לאט לאט חוזר להיות ילד. אבל הוא לא מקבל את האהבה והנשיקות מה נותנים אבא ואמא לילד וזה חסר לו.”

    לעוד דברים בשם אומרם >


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: הדלאי לאמה על כאן ועכשיו

    הדלאי לאמה:

    “יש יומיים בשנה שבהם אי אפשר לעשות כלום. אחד מהם נקרא אתמול והשני נקרא מחר. היום הוא היום הנכון לאהוב, להאמין, לעשות ובעיקר לחיות.”

    לעוד דברים בשם אומרם >


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: ד"ר משה פלדנקרייז

    ד"רמשה פלדנקרייז ב"הגוף והתנהגות בוגרת":

    “אני טוען שנוקשות, בין אם פיזית או נפשית, כלומר ההיצמדות לעקרון עד כדי דחיה מוחלטת של היפוכו, נוגדת את חוקי החיים. כי נוקשות באדם אינה ניתנת להשגה ללא דיכויה של פעילות כלשהי שהוא מסוגל לבצעה. וכך, היצמדות מתמדת ובלתי מסויגת לעקרון כלשהו, טוב או רע, משמעותה דיכוי מתמיד של תפקוד כלשהו. דיכוי זה, לא ניתן להפעילו בלא פגע במשך זמן רב.”

    לעוד דברים בשם אומרם >


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: לאונרד כהן ז"ל

    לאונרד כהן מתוך "ספר החמלה":

    "שמעתי את נשמתי שרה מאחורי עלה, קטפתי את העלה, אבל אז שמעתי אותה שרה מאחורי ווילון. קרעתי את הווילון, אבל אז שמעתי אותה שרה מאחורי חומה. ניתצתי את החומה, ושמעתי את נשמתי שרה כנגדי. בניתי את החומה, תיקנתי את הווילון, אבל לא הצלחתי להשיב את העלה למקומו. אחזתי אותו בידי ושמעתי את נשמתי שרה כנגדי בעוצמה. ככה זה כשלומדים בלי חבר."

    לעוד דברים בשם אומרם >


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: שמעון פרס מדבר על חינוך

    שמעון פרס ז"ל מדבר על חינוך:

    "אסור להפסיק ללמוד. חלוקת הלימודים מיושנת, מפני שהמדע השתנה. אחת הבעיות בבית ספר היא המתח בין המורה לתלמיד. לפעמים התלמיד יודע יותר מהמורה: המורה סיים את לימודיו לפני שלוש שנים, לתלמיד יש סמארטפון והוא יודע הכל כל רגע. זה מרגיז את המורים והם נותנים להם ציונים רעים. זה סקנדל. במקום לעודד, הם מעיקים. אפשר לשנות את המצב הזה. אני לא צריך תקציבים, ואמרתי את זה לנתניהו: אני לא מבקש ממך שום דבר, רק תן לי לעבוד.

    אנחנו זקוקים לבית הספר מכיוון שהדיאלוג בין המורה לתלמיד מפרה. לכן חלק יעשה ככה וחלק יעשה ככה. זה מה שנקרא בעיניי דמוקרטיזציה של החינוך: לעשות את החינוך שווה לכל נפש ועם מינימום לימודים באוניברסיטה, מינימום. לדעתי, האוניברסיטאות צריכות לעסוק יותר במחקר ופחות בהוראה."

    לעוד דברים בשם אומרם >


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: ססיל ביטון בתעוזה

    Cecil Beaton:

    "Be daring, be different, be impractical, be anything that will assert integrity of purpose and imaginative vision against the play-it-safers, the creatures of the commonplace, the slaves of the ordinary."

    לעוד דברים בשם אומרם >


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: מוחמד עלי שהלך לעולמו השבוע

    מוחמד עלי / מתוך ריאיון
    "״בלתי אפשרי הוא סתם ביטוי גדול של אנשים קטנים שקל להם לחיות בעולם שהם מכירים במקום לחפש את הכוח שיש להם לשנות אותו. בלתי אפשרי הוא לא עובדה, הוא דעה. הוא לא הכרזה, הוא קריאת תיגר. הבלתי אפשרי הוא בסך הכל פוטנציאל, הוא משהו זמני. הבלתי אפשרי הוא שום דבר״ ."

    לעוד דברים בשם אומרם >


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: מתוך יומנה של אתי הילסום

    מתוך "השמיים שבתוכי" / יומנה של אתי הילסום – יהודייה חכמה שחיה באמסטרדם בתקופת השואה ונרצחה באושוויץ
    "יש לנו עוד כל כך הרבה לשנות בעצמנו, שאין לנו בכלל זמן לשנוא את מי שנקראים "אויבנו"…. בעצם אני בכלל לא מאמינה במה שנקרא "רשעים". הייתי רוצה להושיט יד לאיש הפוחד הזה, הייתי רוצה לגלות את מקור פחדיו, לרדוף אותו ולגרש אותו לתוך עצמו, זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות בזמנים האלה, קלאס.
    …ואני חזרתי ואמרתי בלהט האופייני לי, למרות שהרגיזה אותי העובדה שאני חוזרת על עצמי בלי סוף: אין ברירה, קלאס, אין שום דרך אחרת, אלא ששכל אחד מאתנו יתרכז בעצמו וישמיד בתוך עצמו את הדברים שבגללם הוא רוצה להשמיד אחרים. ומוטב שנבין שכל גרגר של שנאה שאנחנו מוסיפים לעולם הזה, עושה אותו עוד אנושי פחות ממה שהוא."

    לעוד דברים בשם אומרם >


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: שיבי פרומן, הבן של הרב פרומן, לאחר הפיגוע בו נדקרה אשתו מיכל

    "ניסו לגדוע חיים של אישה, להפריד אותה מבעלה, להפסיק את החיים שצומחים בתוכה, להפיץ רוע, לעורר שנאה. לא עבד להם. חזרנו הביתה אוהבים יותר, מאמינים יותר, מלאי רצון לעשות ולהשפיע טוב. בעזרת השם נלד כאן את הילד הזה, ניטע כאן עוד שורש, לא נישאב למחול השדים הזה. נגביר את החיים, נרדוף את השלום. אני כן יכול להגיד שהאירוע הזה נטע בי מוטיבציה לצאת לעולם עם הרעיונות הללו, להשמיע אותם בקול גדול, אחרי תקופה ארוכה שגימגמתי אותם, שאמרתי בערך..".

    לעוד דברים בשם אומרם >


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: הרב שג"ר בשיחות לראש השנה

    "האמונה היא אמירת 'הן' למציאות כפי שהיא, מתוך בטחון בה כהווייתה…. הנכונות לומר 'הנני' כלפי המתרחש. … עצם האמונה בחיים הופכת את המצב הקיים לטוב, שאיננו מותנה בנסיבות החיצוניות, טובות או רעות כאחד." "האמונה לא ניתנת להוכחה וגם לא להפרכה. היתרון בה הוא שהיא מפנה את האדם לחיות את חייו. כאשר יש לאדם אמונה הוא מסוגל להיות קשוב לרצונותיו העצמיים, הוא איננו שקוע באופן תמידי בהשוואה בינו לבין הזולת"

    לעוד דברים בשם אומרם >


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: אהוד בנאי על מאיר אריאל

    "אבל החיים האלה חולפים מהר מדי, לא מחכים לנו, ואחרי שהלך לעולמו במפתיע וללא עת הרגשתי החמצה כואבת, וחשבתי שאולי באופק אחר, בחיים עתידיים אחרים, נשב על אותו דף גמרא, סביב שולחן השבת הנצחית, עטורים זר קוצים ריחני. ובינתיים אכן החושך הולך וגובר כאן,וחסר לנו כל כך האור של מאיר אריאל. בתוך חברה מפולגת ושסועה שנגררת אחרי קולות גזעניים ולאומנים, במקום שהיהדות הופכת להיות קרדום חפירה ביד קנאים, ומצד שני ננטשת לאנחות על ידי רבים וטובים, בזמן האפל הזה כשחזון הנביאים על ירושלים כמרכז של רוח ומוסר לעולם כולו הולך ונשכח ובמקומו מתפתחת גישה בדלנית ומתנשאת, חסר לי הקול היהודי הנדיר והצלול של מאיר אריאל ששר: "על ארץ מוותרים רק בלב". גם אם אני נאלץ, מסיבות אלה או אחרות ,בצו השעה או המציאות המתבקשת, לסגת מחלקים מסוימים בארץ ישראל, כמו שנסוג רבן יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה אל יבנה, אני לא מוותר על האהבה והקשר שלי לארץ ישראל, זו אהבה שאינה תלויה בדבר, ואינה קשורה כלל לריבונות. כי על ארץ מוותרים רק בלב."

    לפוסט המלא >

    לעוד דברים בשם אומרם >


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: יסמין דמאיו על מה זאת הצלחה

    "אני. עם כל מה שיש לי לתת. ואני כבר הצלחה. ככה איך שאני. עם האיכויות המיוחדות שלי. עם האור שלי. עצם העובדה שאני קיימת. העבודה היחידה שלי צריכה להיות מודעות עצמית. ברגע שאני אהיה בקיום שקט, כבר הרווחתי וכמו כן כל מי שמסביבי. זה כבר לא משנה במה אעסוק. וזה גם מה שיביא לי בהירות לגבי הדרך השלי. ואין לחץ. אין תאריך יעד למימוש עצמי. אין זמן נכון לבטא את עצמינו. יש תהליכים שקורים לאט. אולי אנחנו עכשיו בספיגה ומשהו יפרוץ בגיל יותר מאוחר.

    ההישג הכי גדול שלי הוא זה שאני מצליחה לחיות היום בשלום על חוסר וודאות. להנות ממה שיש לעולם לתת לי בלי לפחד ממה יהיה. להודות על השפע בחיי. המסע הזה עימת אותי עם שאלות מהותיות של החיים, ופתח אותי לחיים."

    לבלוג של יסמין דמאיו >

    לעוד דברים בשם אומרם >


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: פוסט פרידה, של אורי ניר

    חברי פייסבוק יקרים שלי:
    זהו פוסט פרידה.
    בזמן האחרון אני מוצא את עצמי יותר ויותר מול המסך הכחול לבן, נתון למתקפה בלתי פוסקת של אינפורמציה שהשד יודע עד כמה היא תורמת לבריאותי. אני חייב להשקיט את המיינד שלי שטס במהירות עצומה על איזה היי – ויי לשום מקום.
    רוב חברי הפייסבוק שלי חולקים איתי דעות פוליטיות ונטיות אנושיות. זה גרם לי להיחשף לעוולות מקוממות בכל פעם שנכנסתי. הייתי מעורה בשנה האחרונה בכל רעה חולה שהמציאות בישראל ובעולם יכלה לתת. במקום לגדל עור שיגן עלי בפני הטלטלות האלו, אני הולך ומאבד את ההגנות שלי, שממילא רעועות לפעמים.
    הבחירות ההולכות וקרבות מוציאות אותי משלוותי ולוקחות זמן יקר ממשפחתי ומתחביביי האחרים. וזה חוץ מעבודתי שגם היא תובעת את זמנה.
    אני יודע. קשה לשבור הרגלים. הייתי כבר בסרט הזה של התמכרויות שונות ומשונות בעבר. הפסקתי סגריות. הפסקתי סמים קלים (וואו, זה היה קשה). חתכתי קשרים רעים שבעצמם היוו סוג של התמכרות. הפסקתי קפה (וחזרתי), אולי פעם אצליח לאכול פחות ולעשות יותר ספורט. בפייסבוק עצמו כבר הייתי פעמיים בעבר, אבל אף פעם לא באינטנסיביות כזאת.
    יש לי גם מלים טובות להגיד: קודם כל, האפשרות לבטא את עצמך ולקבל חשיפה, שהייתה כמעט בלתי אפשרית פעם, מחוץ לעולם העיתונות. וגם קשרים וירטואליים שנוצרו עם אנשים שמעניין אותך מה הם חושבים או מה הם עושים… אבל קשה לי עם הדואליות הזאת, חיי המציאות וחיי הפייס…
    אני אמשיך לכתוב, פשוט כי הדחף לכתוב חזק ממני. יכול להיות שבהעדר הצורך המובנה בחיזוק בצורת לייקים אכתוב אחרת. אני מקווה. אני מרגיש שהכתיבה שלי השתנתה בעקבות הפייסבוק, לאו דווקא בכיוון שרציתי.
    מי שירצה להכיר ואולי לעקוב אחרי כתיבתי יכול להיכנס לבלוג שלי, בלינק שאצרף בהמשך. אני תמיד שמח שקוראים ואני אוהב שמעירים לי הערות, במיוחד כאלו שמחמיאות לי. סך הכל בן אדם.
    לפוסט הזה אין צורך להגיב משום שממילא לא אראה אותו. פייסבוק מוחקת את החשבון שבועיים מיום הבקשה וזאת בתנאי שלא נכנסת לחשבון.
    תודה. נעמתם לי מאוד.
    ori1968.wordpress.com

    לבלוג (הנהדר) של אורי ניר >
    לעוד דברים בשם אומרם >


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: על פירגונים, לייקים ועוד

    אזהרת משתמש. זהו פוסט ארוך ומורכב.זוהי נקודת יציאה :
    מילים ומחשבות . על פרגונים ולייקים ושיתופים וכאלו.
    והנה אני שוב יוצאת מהארון כ"נעלבת " גדולה.
    אני נעלבת כשלא עושים לי לייקים.אני נעלבת כשלא אומרים לי את המילים הנכונות. אני נעלבת כשלא מחייכים אליי.אני נעלבת כשמילה פשוטה ואלמנטרית עבורי "תודה" , לא נאמרת.
    אני מחזיקה מעצמי אחת שמפרגנת.או לפחות פעם הייתי כזו.וכששיתפתי מהחוויות שלי זה היה נעים.יש בי את התכונה הזו שאם אני נחשפת למשהו טוב בא לי לפרגן זאת לכולם.
    ותוהה איך הגענו/הגעתי למצב שבו אי אפשר לחרבן ( כן לחרבן), במסעדה גלילית ממוצעת בלי להמליץ על איכות נייר הטואלט שלה.
    וחמור מזה עבורי, איך הפכנו/הפכתי לאנשים שמעריכים את עצמם דרך ההשתקפויות שכאן בקירות. כשהבשילה בי ההבנה שגם אני מודדת את עצמי על פי כמות הלייקים והתגובות.או שאני מודדת מערכות יחסים על פי המעורבות שלהן בפרסומים שלי…כל האורות האדומים שבתוכי הבהבו עד שנשרפו.
    אני אדם עם קצב חיים מאוד אינטנסיבי , ופתאום אני מגלה שלפרגן ולהמליץ ולשתף הפך למשרה מלאה , עם יחסי עובד ומעביד. ובלי הרבה זכויות.
    כן כן. גם אני בקלחת הזו. גם אני מתפרנסת מיחסי ציבור אותנטיים .ואין כמוני להבין את הצורך שבזה.
    ובכל זאת , מתחת לדנה של הפייסלנד.מתחת לדנה של הצהרון.מתחת לדנה של המשפחה .יש את דנה שמבקשת ולו לרגעים בודדים שקט.שקט.נטול ציפיות ואכזבות .
    תחילת חודש .תחילת שבוע. תחילת עידן חדש עבורי שבו אני משחררת את עצמי ואתכם ממחול השדים הזה. אני עדין אהיה כאן. כי באמת שיש לי המון דברים חכמים או מעניינים לספר ולהראות.
    אבל אהיה נוכחת עם ההכרה הכי גדולה שרכשתי לאחרונה : אני שווה.אני מעניינת.אני חכמה.אני מוצלחת. ואני יודעת זאת לראשונה על עצמי.לא בזכות ולא בחסד.בעבודה קשה יומיומית כבר שנים.
    מפרגנת לחברות היקרות שלי. משחררת אתכן מההיעלבויות שלי. אוהבת את הנוכחות שלכן בחיי. אוהבת את מגוון היחסים שלי איתכן.יודעת שאני נחשבת ואהובה. משחררת אתכן מחובת ההוכחה. (תוכלו להמשיך לצחוק עלי.אצטרף גם כן :))וכן אתן יודעות מי אתן ♡
    משפחה אהובה שלי. נטע ניצן ומיכל. בלעדיכן אני חצי בן אדם. אתן שסופגות את המסירות שלי לכל החלקים והמרכיבים בחיי. תודה תודה.
    מפרגנת לצוות המופלא שלי שסובל וסופג את כל העשייה המטורפת שלי.ומלווה אותי יום יום אם בחזית ואם מאחורי הקלעים בעשייה הרבה שלי.
    ופרגון אחרון לעמליה זנד שפרגנה לי את הבובה הקסומה הזו בשישי האחרון. מרוגשת ומאוהבת בה. מוקירה ומעריכה אותך מאוד. אוהבת את הצמתים שבהם אנחנו נפגשות. שיהיה שבוע נפלא.
    [דנה גת, בדף הפייסבוק שלה]

    ***

    לעוד דברים בשם אומרם >


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: רוגל אלפר, משבר עם המדינה

    ואז פגשתי איש עסקים, מצליח מאוד, שחזר ארצה עם משפחתו לפני כמה שנים, למגינת לבה של אשתו המתגעגעת לחיים באמריקה, שאמר לי שמה ש־80 אחוז מהציבור רוצים זה שקט. 80 אחוז רק רוצים לחזור הביתה בשלום ושיעזבו אותם בשקט. לא מעניין אותם הר הבית וגם לא יהודה ושומרון ולא חוק הלאום, הם רק רוצים שקט. הוויכוח הוא על איך להשיג את השקט הזה. בדרך של בנט או בדרך של דב חנין. זה ויכוח על שקט. סכסוך על שקט, לא על רעש. כל הקרע הזה בעם, ההפגנה ההיא בכיכר ציון, ההתנקשות ברבין, הבריונות בכיכר הבימה ב‘צוק איתן‘, רק בגלל ויכוח על שקט. איך משיגים שקט. זה ויכוח טכני, הוא אמר. אין חילוקי דעות על המהות. כולם רוצים שקט.
    [רוגל אלפר במאמר "שנת המשבר שלי עם המדינה", למאמר המלא, ב"ליברל".]


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: עד כמה נכון לי להגיד

    הפייסבוק מעלה בי לאחרונה את השאלה מה מכל מה שאני חושב רואה ומרגיש נכון לשתף ומה לא. עד כמה נכון לי להיות אותנטי ולהגיד את אשר עם ליבי גם אם זה קשה לעיכול למישהו או שנוי במחלוקת, ועד כמה נכון לפעמים לשתוק משהו, לשמור את הדעה שלי לעמי, לא לפגוע ברגשות של מישהו או להכנס לאיזה דין ודברים ארוך נוקב ומתיש שישאיר אותי חלוק ועייף ומרגיש בודד. אני נוטה פעם לפה ופעם לשם. פעם .  , שותק ואחר כך מצטער שלא אמרתי, פעם כותב ומצטער שלא שתקתי. [ערן רייס, כאן].

    לעוד דברים בשם אומרם >


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: עומייר חק. משעמם לי.

    ככל שאנחנו עושים יותר, כך אנחנו נעשים פסיביים יותר. צייתנים. נכונים לרצות. כאילו משחקים תפקיד. למה? הפכנו למעין רוחות רפאים המחליפות דמויות רבות בתוך הרעש; ה"אתה" שאתה בפייסבוק, טוויטר, טמבלר, טינדר… איפה שלא יהיה… בעבודה, בתחביב, עם בן הזוג, עם היזיז, במגוון הפעילויות המדהים שלך. אבל הפרגמנטציה המוגזמת הזאת של העצמי מייצרת סוג של סכיזופרניה; עימותים, דיסוציאציות, מתחים, התנתקויות, חרדות, פראנויות, אשליות. הרחם החברתי שלנו לא מוליד עצמי אמיתי המתפקע מרוב יכולת, אפשרות, השתאות.
    קליק, קליק, קליק. ובכל זאת. אנחנו בקושי שם. בתוך החיים שלנו. בתוך רגעים שיום אחד נבחן ונשאל את עצמנו… מה חשבנו לעצמנו כשבזבזנו את החיים על דברים כל כך לא חשובים? [עומייר חק, מתוך אלכסון]


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: כשהדברים מתפרקים

    הלימוד, איך להיות נדיבים כלפי כצמנו, איך לכבד את עצמנו, הוא חשוב. וזאת מפני שבאופן יסודי, כשמתבוננים אל תוך הלב ומתחילים לגלות מה מבולבל ומה מבריק, מה מר ומה מתוק, לא רק את עצמנו אנחנו מגלים. אנחנו מגלים את היקום. כשאנחנו מגלים את הבודהה שבנו, אנחנו קולטים, שהכל וכולם הם בודהה. אנחנו מגלים, שהכל ער, וכולם ערים. הכול במידה שווה יקר ושלם וטוב, וכולם במידה שווה יקרים ושלמים וטובים. כשמתייחסים למחשבות ולרגשות בהומור ובפתיחות, כך אנחנו תופסים את העולם. לא מדובר כאן רק על השחרור הפרטי שלנו, אלא איך לעזור לקהילה, שאנו חיים בה, איך לעזור למשפחות שלנו, למדינה ולכל היבשת, שלא לדבר על העולם ועל הגלקסיה ועד כמה רחוק שנרצה ללכת.
    [פמה צ'ודרון מתוך הספר "כשהדברים מתפרקים". הוצאת פראג (שיושבת בסמטת הדורות בכרכור. הידעתם?)]

    לעוד דברים בשם אומרם >

     


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: בית ספר, דיכאון

    מדברים על כל כך הרבה סוגים של דכוי, אבל לא מדברים בכלל או מספיק, על דכוי ילדים במערכת חינוך מדכאת בה את רוב יומם יעברו בישיבה, ללא תנועה ויאולצו להתרכז בתכנים שלא באמת מעניינים אותם וכשישובו הביתה, ישבו עוד להכין שעורים וללמוד למבחנים וישנאו את הבוקר ואת היקיצה המבשרת על עוד יום בו יתרחקו ממהותם ומילדותם.
    בית הספר במתכונתו הרווחת הינו מערכת דכאנית כופה שאבד עליה הכלח.
    איינשטיין אמר שדמיון חשוב יותר מידע.
    רוב בתי הספר בימינו ובמערכת החינוך המקוללת שלנו משביתים את הדמיון ומשניאים את הלימוד והידע.
    ועוד לא אמרנו דבר על תחרותיות והשגיות.
    בית הספר הוא מקום שמטפח אלימות ואחר כך תוהה איפה טעינו.
    בית הספר הוא אלימות ממוסדת בהסכמת ובשיתוף פעולה שלנו, ההורים.
    ויש עוד מה להרחיב בעניין.
    [אלברט סופר. כאן]

    לעוד דברים בשם אומרם >


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: אין שום טעם להילחם

    אין שום טעם להילחם, אין שום טעם להילחם בנלחמים למען דעה זו או אחרת, אין שום טעם להילחם בשמאלנים, בימנים, בערבים, בדתיים, בקיצוניים ובאמצעיים, במתלהמים ובפשיסטים. פשוט אין שום טעם להילחם. בואו ננסה רק לרגע להיות בכל רגש, מקום, תדר או מצב שהוא חיובי, למרות המצב ועם המצב. רק ככה משהו יתחיל לנוע לכיוון חיובי. כרגע אנחנו כמו חבורת שיכורים על ספינה טובעת שעסוקים בלהטיח כוסיות ויסקי זה בזה. בואו נפתח מפרש לרוח אחרת שתיקח אותנו לשקט בלב הסערה. ותשקוט הסערה. אמן
    [הגר שיר, כאן]

    לעוד דברים בשם אומרם >

     


    להגיב
Close