זוגיות ומשפחה

  • בן הזוג ביקש ממך לחתום על הסכם ממון? אל תיבהלי

    הסכם ממון. זה נשמע לנו כמו ההיפך מרומנטיקה, כמו ההיפך מתקווה. הסכם ממון זה  בשביל אנשים שמתכוננים לפרידה, נכון? שלא מחויבים אחד לשנייה?

    אז זהו, שלא.

    הסכם ממון – או בשמו הנוסף, הסכם חיים משותפים – הוא עוד הזדמנות לבני הזוג לקבל החלטות ביחד על החיים שלהם, לבחור איך להתנהל מתוך הבנה של כל המשמעויות של הבחירות ולא פחות חשוב – להבטיח לכל אחד מבני הזוג בטחון כלכלי, ודאות ושקט נפשי.

    בניגוד למה שאפשר לחשוב, הסכם ממון הוא ממש לא רק בשביל בן הזוג שמגיע עם הרכוש. גם לבן או בת הזוג שמגיעים עם פחות רכוש יש צרכים ורצונות, שחשוב שיוגשמו במערכת היחסים, ובוודאי שלא ייפגעו ממנה.

    כשבן זוג עם נכסים מבקש מבת הזוג לחתום על הסכם ממון, זה לא אומר שהוא יגיש לבת הזוג מסמך מוכן שהכין עורך דין מטעמו והיא פשוט תחתום. ממש לא! זה אומר שזאת ההזדמנות שלה להבין גם את הצרכים שלה, לראות איך מערכת היחסים הזאת תורמת להתפתחות הכלכלית שלה. בתהליך חכם של עריכת הסכם ממון, אנחנו מנסים להבין איך אנחנו מצמצים את הפערים הכלכליים בין בני הזוג במקום להקצין אותם, ואיך אנחנו יוצרים מציאות כזאת שבה שני בני הזוג מקבלים בדיוק את מה שהם צריכים בקשר. כי כמו שלשני בני הזוג מגיע בקשר אהבה, חברות ותמיכה, ככה גם לשניהם מגיע בטחון כלכלי, בכל מצב.

    אז על מה צריך לחשוב ולקחת בחשבון כשבן הזוג מבקש לערוך הסכם ממון? אחד הדברים שחשוב להבין הוא שכצד אחד מגיע עם נכסים משלו, יש לו באופן טבעי פחות דחף להתפתח כלכלית, לרכוש נכסים ולחסוך. הוא עשוי להעדיף להשתמש בכסף להנאות כמו חופשות או מכוניות יקרות, וזה בסדר גמור. אבל העניין הוא שזה בדיוק האינטרס ההפוך של הצד שהגיע עם פחות נכסים – הוא צריך להשתדרג כלכלית, לחסוך ולצבור נכסים, כי העתיד הכלכלי שלו לא מובטח מראש. זה נכון במיוחד כשצד אחד מגיע עם בית או דירה משלהם. החשש הוא שבמקרה כזה, הפערים בין הצדדים יגדלו דווקא בגלל מערכת היחסים. כשבת הזוג היא הצד ה"חלש" כלכלית, קיים היבט בעייתי נוסף והוא שגם היום, נשים הן עדיין אלה שמשלמות בקריירה ובהתקדמות המקצועית לטובת המשפחה והילדים. המשמעות הכלכלית של זה מתבטאת לא רק במשכורת, אלא גם בצבירה של זכויות סוציאליות כמו פנסיה, קרנות השתלמות וכו', בסכומים שיכולים להגיע למאות אלפי שקלים ויותר.

    לכן, עריכת הסכם הממון היא דווקא ההזדמנות שלנו ליצור איזון כלכלי במערכת היחסים, ולראות איך אנחנו מתפקדים כמשפחה. יש הרבה דרכים לעשות את זה, למשל ליצור שיתוף מדורג בנכסים קיימים של בן הזוג לאורך שנים; ליצור עתודה כלכלית שתשמש את המשפחה אבל תועבר לבן הזוג החלש במקרה של פרידה; להעניק לבן הזוג הטבות כלכליות משמעותיות אם בני הזוג ייפרדו ועוד. הכל בהתאם למה שנכון ומתאים לבני הזוג.

    אז אם בן הזוג שלך מבקש לחתום על הסכם ממון, קחי נשימה עמוקה. הוא מבקש את זה כי יש דברים שחשובים לו והוא מבקש ממך לכבד אותם. תנצלי את ההזדמנות הזאת להבין מה חשוב לך, ולבקש מבן הזוג שלך שיכבד גם את הרצונות והצרכים שלך. בעצם, ככה מתנהלת מערכת יחסים מוצלחת.


    להגיב
  • קח אותנו לרבנות, ומהר

    להורים שלום,

    ההחלטה לכתוב את המאמר נובעת מריבוי מקרים המגיעים למרכז גישור אָהֲוָה בקיסריה עם שאלות באותן הנושאים, וכן על מנת לעשות מעט סדר להורים הנמצאים בתחושת חוסר ודאות נמשכת, מועקות וכאב, ריבים ואף אלימות ואיומים הדדיים בינם ובין עצמם או אל מול הילדים.

    בקשתנו במאמר ובסרטונים שנצרף אליו אט אט היא לשרטט את הכלים העומדים לרשות ההורים המצויים בסיטואציות משפחתיות שליליות ולהמחיש עבורם את האפשרויות העומדות לרשותם למען הפיכת הדינמיקה המשפחתית לחיובית.

    המאמר מיועד הן להורים אשר מגדלים את ילדיהם תחת קורת גג אחת או להורים המגדלים ילדיהם במשותף משני בתים שונים המתנהלים עצמאית על ידי כל הורה.

    המאמר מיועד גם לחשוף מעט מהמהויות והטכניקות, הנוסחאות והתרגילים אשר נוצרו בעת ניסוח שיטת אָהֲוָה ועומדים ככלים מעשיים לרשות הורים המצויים בכאב רצוף ונמשך עם ההורה השותף או עם אחד מבני המשפחה הגרעינית.

    השיטה מתאימה ליצירת הסכמות והסכמים חדשים במקום שבו שוררות הָכאבות והחלשות הדדיות אשר לוקחות משפחות שלמות לעולמות של עצב ודיכאון, פגיעה בבריאות ובהון הכללי המשפחתי.

    אז הנה אנו פותחים בצעידה אשר יש בה כדי להחליף רגעי נשימה כבדים, וכאב ולחצים – ברגעי שִֹמחה חדשים נעימים.

    • הורים המבקשים לעשות את ההפרדה מבית אחד לשני בתים ולהגיע לגט ברבנות או לסיום קשר הזוגיות ביניהם בהקדם אפשרי.
    • הורים המבקשים שלא להיפרד אבל כן לעשות משהו כי "ככה הם לא יכולים להמשיך" עוד בתדר של מריבה אינסופית.
    • הורים אשר אחד מהם רוצה בסיום הזוגיות או הנישואין והשני אינו רוצה בזה כלל.
    • הורים אשר סיימו את הזוגיות לפני שנים ומאז לא מפסיקים לריב אחד עם השני, לא מתקשרים, לא משתפים פעולה, הילדים לא מדברים עם אחד מהם וכיוצא באלה שיתוקי פעולה אשר פוגעים בתפקוד ההורי ומעיבים על חיי כלל בני המשפחה, כולל הסבים והסבתות.

     

    • "קח אותנו לרבנות, ומהר"

    הסוג הראשון של פניות מגיע מהורים אשר ברובם חוו ניסיונות טיפול זוגי ופחות קיבלו את ההחלטה על בסיס גחמה אישית. יש והמצב הלא ברור נמשך עבורם כבר כמה שנים והם באופן כללי לא מאושרים בחייהם.

    הילדים כבר מרגישים. למישהו מהם אולי כבר יש חבר או חברה חדשים, בהסתר, ההורים יודעים "על המצב", וגם החברים. ובכל זאת, עד היום הם נמנעו מלעשות את המעשה – אם בגלל הילדים, אם בגלל המחשבה שהזמן עשוי להיטיב את המציאות ואם בגלל חסר כלכלי או בושה מ"מה יגידו".

    אבל כעת בחלוף הזמן שניהם הגיעו למסקנה כי ההפרדה הפיזית של חיי המגורים, החשבונות, האינטימיות, זמני הבילוי עם הילדים ועם עצמם – עדיפים על פני המשך הישארות בקו חיים שאינו מדויק עם ליבם.

    הם מודים שהם חשים אומללים רוב הזמן, בלחץ, במתח, בפחדים, בחרדות, במרמור, בתלונות, בכאבים ובכעסים. הם חשים קצרים ולא מסופקים ומבינים שניהם כי שינוי באורח החיים והגעה להסדר אשר מקיים להם חיים שפויים בשני שתים נפרדים – הם כמו צווים לשעת חירום עבורם ועבור ילדיהם.

    במצב דברים כזה, יודעים ההורים גם להביע את זה: "ניסינו כמה טיפולים זוגיים וכל מיני סדנאות כדי לברר האם סיימנו את הפרק הזה של הביחד. ואחרי כמה שנים אנחנו מבינים עכשיו שכן זה הצעד הנכון עבור שנינו. אנחנו רוצים לעשות את זה בטוב. לא יודעים כל כך איך. והנה אנחנו כאן".

    נכון, למגשר מתקשרים כדי להגיע לתכל'ס. היעד שלנו הוא פרגמטי ומאוד ברור – קיום תהליך אשר מוביל להסכם חתום המשקף את הצרכים הרגשיים והחומריים אשר עונים על שאלה מרכזית – מה יעשה אותנו מאושרים מכאן קדימה – כפרטים, כהורים וכמשפחה המתקיימת משני בתים שונים?

    אז לאיזה הסכם נכוון? במקרה המתואר אנחנו מדברים על תקדים שעשינו בבתי הדין הרבניים עם מילה שלא מצאנו במילון והרגשנו שיש לה מקום – "הסכם גישורין לחיים מאושרים בשני בתים" (על יתרונות ההסכם פרי יצירה מקורית ארחיב בהמשך).

    • "ככה זה לא נמשך עוד יום אחד"

    הסוג השני של פניות מגיע מהורים אשר מצהירים מראש כי הם אוהבים אחד את השני ורוצים להמשיך לגור בבית מגורים אחד, אלא שיש ביניהם פערים אשר הלכו והתרחבו עם השנים והגיעו כעת למצב שמאיים על השלמוּת המשפחתית שבנו לעצמם ולילדיהם.

    "תבין, טוב לנו יחד. אבל משגעים אותנו כמה דברים שאנחנו מקווים שאם נשב ונפתח אותם נוכל למפות אותם ולנסות לצמצם אותם, למצוא להם פתרונות יצירתיים. אנחנו מבינים כי נכון שתהליך כזה ייעשה עם איש מקצוע".

    עבורם אני שב ומדגיש שגישור הוא לא בהכרח לפרידה ולא בהכרח לחזרה. הגישור הוא תהליך אשר נועד לסייע לנו לחצות את הגשר. איזה גשר? הגשר האישי שלנו מעצמנו היום לעצמנו בעתיד, חדשים ומשודרגים יותר. הגשר שלנו כהורים מהמתכונת של היום לעבר היותנו הורים משודרגים יותר עבור ילדינו בעתיד. וגשר שלנו כמשפחה אל עבר מודל משפחתי שמקיים דינמיקה שמחה יותר.

    איזה הסכם מתאים להורים המתארים בקשה שכזאת? במקרה זה אנחנו מדברים על "הסכם לחיים חדשים מאושרים בבית אחד" או על "הסכם לחיים חדשים לחילופין סיום קשר נישואין" (גם על שני סוגי הסכמים ארחיב בהמשך המאמר).

     

    ג. "אחד.ת רוצה גט – השני לא"

    מדובר בז'אנר מורכב ומאתגר, שבו הורים מגיעים כאשר אחד מהם רוצה בהפרדת המגורים והאחריות על הילדים ואורח החיים והאינטימיות וחשבונות הבנק – בעוד ההורה השני ממש לא שם.

    כאן נדרש תהליך עדין ורגשי יותר להכלה. נתקלתי בהורים אשר התעלפו עם בואם. ישבו דוממים ובוכים. מוכי הלם ולא מאמינים מה נחת עליהם. העדינות הנדרשת במצב דברים שכזה מתחייבת מהסיבה הפשוטה שאדם שנמצא בקושי רגשי עמוק להכיל את העובדה שההורה השותף לא רוצה עוד לחיות איתו באותו הבית, לא רוצה בזוגיות איתו, אלא להיפך – הוא מקום עם פוטנציאל מאוד נפיץ. אם במצב רגשי כזה נניח מקבל אדם עם שליח העתק תביעה שהוגשה לבית המשפט או לבית הדין הרבני, יש מצב שהכאב יהפוך למסע נקמה רב דורי ארוך שנים.

    על כן אציע על קיום הליך הכולל התייחסות רגשית לצד שאינו מעוניין בגט על מנת לשרטט עבורו או עבורה את המציאות החדשה שעומדת להתרחש במציאות מתוקף העובדה שצורך לא נעלם, הוא רק מוצא דרכים יצירתיות לצוף על פני השטח. וגם מתוקף העובדה שאינני יכול להכריח איש לישון איתי באותה המיטה ולקיים איתי אינטימיות. וגם מתוקף העובדה שלהישאר במקום שבו אינך רצוי יגרום עם הזמן לנזק נפשי לך כאדם, כהורה וכבן זוג עתידי של מישהו או מישהי אחרים שוודאי נמצאים שם עבורכם.

    הניסיון לימד אותי שבמקרים דומים שהיו קשים להכלה, במהלך קיומו של הליך הגישור הצליחו ההורים שתחילה התקשו לקבל עד מאוד את רוע הגזירה למצוא בהליך ובתוצאותיו מתנה שנחתה על חייהם. הם גילו בעצמם שהזמן שחלף בו הצליח הליך הגישור לשמור הן על שפיותם והן על צרכיהם, בעצם הובילו לכך שהם משגשגים כעת, הן רגשית והן פיזית, הן מעשית והן רוחנית.

    ד. "שונאים סיפור שנאה"

    הסוג הרביעי של פניות מגיע מהורים אשר ביצעו את מהלך הפרדת הבתים והזוגיות לפני כמה שנים, אך עדיין מאז לא מדברים, לא משתפים פעולה, חושבים מחשבות רעות זה על זה, מדברים זה על זה במילים מאוד שליליות כלפי צדדי ג', ואף אל מול הילדים, פוגעים אחד בשני באופן מכוון, לא פנויים לסייע בשום שלב להורה השני ועוד.

    מדובר בז'אנר הכי מורכב וקשה לפיצוח הכולל כבר השלכות וסימנים שרואים על הילדים במגוון צורות וכן על בני זוג חדשים אשר בינתיים נכנסו לתמונה. סרט מלחמה לכל דבר, עם ילדים ששואלים מדוע הם באו לעולם, שמנסים לפגוע בעצמם, שמתבקשים להעביר מידע מהורה להורה, שנחקרים או מרגלים מיוזמתם אחר הוריהם, ילדים שנאמנותם מתפצלת ועם השנים הם נוקטים עמדה בכך שמנתקים את הקשר עם אחד מההורים.

    הכאב הכי גדול שפגשתי אצל הורים צף כאשר אחד מילדיהם לא נמצא איתם בקשר וחוסם כל גישה שלהם אליו. זה כאב שמביא מחלות. כאב שבונה חומה על לבם של הילדים, חומה שתשהה בחייהם לעד, בהקשרים הזוגיים וההוריים שלהם עצמם.

    עבור הורים אלה יצרנו תהליך אשר יכול להתקיים בפגישות משותפות או אישיות, ובהן אנו בונים הסכמות חדשות לחיים. מדובר בהליך רגשי ופרקטי אשר מתבסס על נוסחאות שמציפות שאלות לבחירה בפני ההורים בהינתן התוצאות הרצויות להם.

    שלב שלב אנו עולים במדרג ההסכמות אחרי שמצאנו את המכנים המשותפים ופותחים חסימה חסימה, ממש כפי שעושים כאשר יש כאבי שרירים בגוף. אנחנו לא נרתעים מהכאב. מכניסה אליו וממתן הפתרונות ליציאה ממנו, עד לחתימה המיוחלת. כשזה קורה זה קסם ונס שמוגדר על ידי ההורים, לדורות.


    בפרק הבא של המאמר אפרט על התהליך ועל ההסכמים השונים לסוגי הכאב והצרכים עליהם פירטנו בפרק זה.

    מאת מרדכי דנוס, מגשר אָהֲוָה.
    ahva.co.il


    להגיב
  • נאום הגבר

    גבר יקר,

    אם אתה רוצה לשנות את העולם… אהוב אישה. אהוב אותה באמת.
    מצא את זאת שקוראת לנשמתך, שאין בה הגיון;
    זרוק את רשימת הדרישות, שים את אוזנך על ליבה, והקשב.

    שמע את השמות, את התפילות, את השירים של כל יצור מכונף, פרוותי או קשקשי, של כל מה שמתחת לאדמה ומתחת למים,
    של כל דבר ירוק ופורח, של כל דבר שעדיין לא נולד – ומת.

    שמע את ברכותיהם המלנכוליות למי שנתנה להם חיים.
    אם לא שמעת את שמך שלך, לא הקשבת מספיק.
    אם עיניך אינן מתמלאות בדמעות, אם אינך כורע לרגליה –
    סימן שלא התאבלת על שכמעט איבדת אותה.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם… אהוב אישה.
    אישה אחת מעבר לעצמך, מעבר לתשוקה והגיון, מעבר להעדפותיך הזכריות לנעורים,
    ליופי, למגוון ולכל התפישות השטחיות שלך לגבי חופש.
    הענקנו לעצמנו כל כך הרבה אפשרויות, ששכחנו שבחופש האמתי זוכים רק כאשר אנו עומדים בתוך אש הנשמה, ומבעירים את התנגדותנו לאהבה.

    יש אלה אחת בכל אישה. הסתכל בעיניה וראה. באמת ראה אם היא האחת שתניף גרזן על ראשך.
    אם לא – לך מייד. אל תבזבז זמן ב"לנסות".
    דע שההחלטה שלך לא קשורה אליה, מכיוון שבסופו של דבר ההחלטה איננה *למי* אנו בוחרים להכנע, אלא *מתי* אנו בוחרים להכנע.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם… אהוב אישה.
    אהוב אותה לכל חייך, מעבר לפחד שלך ממוות,
    מעבר לפחד שלך להיות מתומרן על ידי האֵם שבתוך ראשך.
    אל תאמר לה שאתה מוכן למות למענה.
    אמור לה שאתה מוכן *לחיות* איתה. לשתול איתה עצים, ולתבונן יחד בצמיחתם.

    היה הגיבור שלה בכך שתספר לה כמה היא יפה בפגיעותה המלכותית,
    בכך שתעזור לה לזכור שהיא אלה על ידי ההערצה והמסירות שלך אליה.
    אם אתה רוצה לשנות את העולם … אהוב אישה בכל פניה, בכל עונותיה,
    והיא תרפא אותך מהפיצול שלך, ממחשבותיך הסותרות, מלבך החצוי, שמפרידים את הגוף מהנפש,
    שמשאירים אותך בודד ועסוק כל הזמן בלהסתכל מחוץ לעצמך אל משהו שיהפוך את חייך לבעלי ערך.

    תמיד תהיה אשה חדשה. תוך זמן קצר, האישה החדשה והנוצצת תהפוך לישנה ומשופשפת,
    ואתה תהפוך שוב לחסר מנוחה, מחליף נשים כמו מכוניות, מחליף את האלה במושא השתוקקותך הבא.
    גברים לא זקוקים לעוד אפשרויות. גבר זקוק לאישה, לדרך של הנשיות, של הסבלנות, של החמלה,
    של *אי*-החיפוש, של *אי*-העשייה, של נשימה במקום אחד,
    של שורשים משתרגים עמוק מספיק כדי לאחוז היטב את האדמה כשזו מנערת מעצמה את המלט והברזל.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם… אהוב אישה. אישה אחת. אהוב אותה ושמור עליה כאילו הייתה הכלי המקודש האחרון, אהוב אותה עם פחד הנטישה שהיא נושאת עבור כל האנושות.
    לא, היא לא צריכה לרפא את הפצע לבד. לא, היא אינה חלשה בתלות ההתמסרותית שלה.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם…. אהוב אישה עד הקצה, עד שהיא תאמין לך,
    עד שיחזרו אליה האינסטינקטים שלה, חזיונותיה, קולה, אומנותה, תשוקתה, פראיותה,
    עד שתהיה לכח של אהבה שיהיה חזק מכול מלאכי החבלה של התקשורת הפוליטית, שמנסים להמעיט בערכה ולהרוס אותה.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם, הנח את מטרותיך, את כלי הנשק, את שלטי המחאה.
    הנח למלחמה הפנימית ולכעס הצדקני, ואהוב אישה מעבר לכל שאיפותיך לגדולה, מעבר לכל חיפוש בלתי נלאה אחר הארה.

    הגביע הקדוש עומד מולך – אם רק תקח אותה בזרועותיך ותשחרר את החיפוש אחר משהו שהוא מעבר לאינטימיות.
    ומה אם שלום הוא חלום שיכול להתגשם רק דרך לב הנשיות – בגבר או באשה?
    ומה אם אהבת גבר לאשה, לדרך הנשית, היא המפתח שיפתח את ליבה וליבו?

    אם אתה רוצה לשנות את העולם…. אהוב אישה עד עומקי צלליך, עד לשיאי מרומי הוויתך,
    לאותו גן שבו פגשת בה לראשונה, לשער ממלכת הקשת, שאתם עוברים דרכו יחד, כאור אחד, לנקודת האל-חזור, לסופו ותחילתו של עולם חדש…

    (פוסט מ 2009 מושבה חופשית)


    להגיב
  • למה אני כזו רגישה? למה לעזאזל אני כזו? איך אני לא אוהבת את עצמי!

    שוב זה קורה לי… אני כל כך כועסת על עצמי ועל הרגשות שלי. למה אני כזו רגישה? למה לעזאזל אני כזו? איך אני לא אוהבת את עצמי!
    זה היה השיח הקבוע שרץ לי בראש כמעט בכל פעם שעלו בי רגשות קשים. לא יכולתי לקבל את הרגשות האלו וניסיתי להעלים אותם, להגיד לעצמי שאני חזקה יותר מזה ואני לא צריכה להרגיש ככה. ניסיתי להדחיק אותם.
    אך הם לא נעלמו…. הם רק תפסו יותר ויותר מקום.
    כשהתחלתי לתרגל חמלה עצמית הבנתי שמה שעשיתי עד היום לא היה נכון אבל התקשיתי לשנות את האוטומט שלי, למרות הידיעה.
    המשכתי לתרגל והאמנתי שלאט לאט יבוא שינוי.
    יום אחד, אחרי ריב נוראי עם בן זוגי, התפרקתי…. האוטומט שלי היה לומר לעצמי: "מה קורה איתך? מה את נותנת לו ככה להשפיע עלייך, למה מי הוא? הוא לא שווה את זה, קחי את עצמך בידיים, תהיי חזקה". אבל באותו רגע עצרתי, נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי: "ווואווו המקום אליו הגעתם ממש קשה. זה ממש הגיוני שכל כך עצוב וקשה לך עכשיו. זה בסדר, זה לגמרי טבעי שאת מרגישה ככה, תרשי לעצמך להיות עצובה.. אתם כאן מאהבה". באותו רגע נפתח משהו אחר בלב שלי. במקום מלחמה אינסופית של הראש והרגש, נוצרה אחדות וקבלה שאיפשרו לי פשוט להיות מי שאני. ואז ממקום של קבלת הרגשות שלי יכולתי לחזור לשוחח איתו לא ממקום מתגונן ומוכן למלחמה אלא ממקום המקבל את הקושי ומוכן להתחיל להתמודד איתו…
    ב 18.4.21 אנו פותחות קורס של 10 מפגשים, אונליין, כדי ללמוד את השיטה ואת כוחן הפלאי של חמלה-עצמית והכרת הטוב.
    לפרטים נוספים אפשר לבקר בדף שלנו ולצפות במפגש מבוא, המסביר את עקרונות השיטה.
    (מס המקומות מוגבל)
    באהבה וחמלה

    מיטל ויפית

    על המנחות
    image
    מיטל רונן
    BA בפסיכולוגיה, MA בהנחיית קבוצות (תזה בנושא קבוצות לחמלה עצמית), דוקטורנטית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת אריאל שבשומרון (מחקר ליצירת התערבות קבוצתית מבוססת חמלה לאנשים עם מוגבלות נפשית), מנחת קבוצות הורים וקבוצות לטיפוח והרחבת החמלה למבוגרים. מתמחה בשיקום והנעת תהליכי שינוי. הכשרת מנחי קבוצות וניהול צוות שיקומי תעסוקתי לאנשים בעלי מוגבלות נפשית.
    image
    יפית אורבך
    B.Ed בחינוך, MA בהנחיית קבוצות (תזה בנושא קבוצות חמלה עצמית), דוקטורנטית בחוג לייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה (מחקר בנושא ויסות רגשות אצל הורים באמצעות חמלה עצמית), מנחת קבוצות לטיפוח והרחבת החמלה עצמית למבוגרים.
    צילום Kopitchinski Reuven


    להגיב
  • קורקינט בגשם/ מיכל ליבדינסקי ושי אביבי

    הזמן שאוזל בתוך כל הדברים-שצריך-לעשות שוב גזל אותנו זה מזו. "בואי נעביר יחד יום שלום" הוא אמר, אז פתחתנו יומנים ושריינו יום כזה. 'זמן מחוץ לזמן' אנחנו קוראים לו, ובעגה המקצועית: זמן איכות זוגי.

    בדרך כלל אנחנו מוצאים נקודות יפות בטבע לנסוע להרפתקאות, הפעם אמרתי שאשמח להעביר את היום בתל אביב מסיבה נשית עמוקה: תשוקה לנעליים. יצאנו להרפתקה תל אביבית. בזמן מחוץ לזמן לא משנה איפה ומה אנחנו עושים, הסלוגן הוא: 'העיקר שאנחנו ביחד' אנחנו מחיכיים זה לזו והעולם שבחוץ מתמוסס.

    הדרך לתל אביב הייתה ארוכההה. כמו תמיד יש לו סידורים בדרך, מקומות שצריך לעצור להביא משהו או לקחת, ואם כבר אנחנו בדרך לתל אביב אז גם מבקרים את הוריו. מכיוון שזממתי על פשיעה רצינית ברכישת הנעליים, הייתי סבלנית וחייכנית לאורך כל הסידורים, ידעתי שזה ישתלם לי. כשהוא סיים בשעה טובה את הסידור האחרון חגגתי "עוברים מאדון 'צריך' לגברת 'בא לי'! ". מזמן שמנו לב לזה שהוא הכי אוהב לעשות את הדברים שצריך לעשות – לרוץ בין משימות זה הספורט החביב עליו, ואני הכי אוהבת לעשות את הדברים שבא לי. ברשימת הדברים שבא לי לעשות בתל אביב היה ביקור בשתי חנויות נעליים, קנית תה עם טפיוקה למתבגרת שלנו, ובדיקה של סושיה חדשה. מצאנו חניה במרחק שתי דקות הליכה מחנות הנעליים הראשונה, ושתי דקות הליכה מהמשקה של המתבגרת. לא האמנו למזלנו הטוב. לאחר קניית הנעליים הלכנו לחנות הטפיוקה, בעוד אנחנו ממתינים לטייק אווי על הצומת הסואנת של בוגרשוב והמלך ג'ורג', עבר מולנו זוג צעיר (17) על קורקינט חשמלי, הוא מרכיב אותה מאחורה – הם נוסעים בעמידה מחובקים, ואני נמסה. לא עברו חמש דקות ועוד זוג צעיר כזה נוסע יחד על קורקינט חשמלי הפעם הוא הרכיב אותה מקדימה. "איזה מהמם" אני אומרת לבחור שלי " פעם הייתם מרכיבים אותנו על אופניים והיום על קורקינט חשמלי." חייכנו שנינו בנוסטלגיה ואז אמרתי את מילת הקסם " בא לי גם". לא הייתה ברירה אז התחלנו לרקום תכנית. אנחנו חונים בתל אביב בחניה מושלמת, תכל'ס כואב הלב להוציא את האוטו להידחק לפקקים של לב העיר ולהתפלל למצוא חניה בנקודה הבאה. בעיר האפשרויות הבלתי מוגבלות קטנועים חשמליים זרוקים בכל פינה ואפשר פשוט לקחת שני קורקינטים ולהמשיך איתם. להרכיב אותי על קורקינט שנינו הסכמנו שזה מסובך ושאנחנו כבדים מידי. "הבעיה שצריך קסדות" הוא אמר, ואני רואה מולנו בצד השני של הכביש חנות קורקינטים עם קסדות. כשאני רואה צורך ומזהה מענה אני לא מהססת. חציתי לחנות, וחזרתי עם 2 קסדות. עכשיו כבר לא הייתה ברירה.

    השמיים הראו שבקרוב ירד גשם, הוא עם כפכפי אצבע, אני עם חצאית דקה. אז הלכנו לאוטו, החלפתי את החצאית בטייץ חורפי, לקחתי מעיל, ונעלתי את המגף הארוך שהרגע קניתי בחנות. הוא הוריד את הכפכף ושם את הנעל שלו מהחנות. כל הסיטואציה הצחיקה אותי "כמו בסרט – מחליפים את הבגדים של היום יום ועולים על מדי גיבורי על" צחקנו, ויצאנו נחושים להרפתקה. בשדרות בוגרשוב מצאנו קורקינטים חשמליים. אני בלי הפלאפון (שכחתי בבית – איזה כיף!) והוא לא הצליח עם שלו להשכיר שניים, ככה שבלית ברירה הוא הרכיב אותי על שלו 😊 גלשנו יחד על שדרות בוגרשוב ומשם לשדרות רוטשילד בין תל אביבים ששותים קפה, שנינו מרוכזים בנסיעה, לשמור על איזון טוב – תנועה אחת לא נכונה של אחד מאיתנו ושנינו נופלים. התחיל טפטוף גשם שהלך והתחזק, חשבתי שאם הייתה לי מטריה הייתי מחזיקה מעל שנינו – יש יתרונות בלנסוע שניים, אבל אין לי. הגענו לחנות כשהתחיל מבול. הוא החנה את הקורקינט באזור מקורה, ואני קניתי נעליים. כשיצאנו חזר טפטוף קל . פתאום מול עיניי מטריה בודדה זרוקה על המדרכה, עפה עם הרוח וכנראה הלכה לאיבוד. לא האמנתי למראה עיני. ממוגנטת התקרבתי והרמתי אותה, כשהוא הגיע עם הקורקינט עליתי מאחוריו ביד אחת החזקתי אותו חזק, וביד השנייה את המטריה כמו מרי פופינס. אין תמונה מהרגע אז מציירת אותו כאן במילים: זוג לא צעיר מחובק על קורקינט חשמלי עם מטריה צבעונית גדולה מעל הראש, גולש בגשם ברחובות תל אביב בין מכוניות בפקקים, ומתפקע מצחוק.

    הגענו לסושי, אכלנו, והרמנו כוסית קטנה של סאקה. כשגלשנו משם חזרה לכיוון האוטו חשבתי לעצמי שכשנמצאים הרבה זמן יחד, טוב לרקום זמן איכות זוגי שהוא הרפתקה. הכל כל כך שגרתי וידוע מראש בחייו של זוג: הריבים, המין, השגרה. כשיש זמן מחוץ לזמן שמלא בהרפתקנות ובלא נודע, אנחנו הופכים מזוג משמים מלא אבק, לסופר-זוג! כזה שמעז (קורקינט במקום אוטו!), מתגבר על מכשולים (רכישת קסדה!), צוחק מול הסכנה (נסיעה על קורקינט אחד!), וגולש על הקסם (מציאת מטריה!) .

    הגענו לאוטו, התנענו הביתה בול על השעה של הפקקים. הסתכלנו על טור המכוניות הארוך לפנינו, וחייכנו: העיקר שאנחנו ביחד. כשהלב פתוח זה לא משנה איפה – בהרפתקה, או בפקק. שמנו פינק פלויד, שרתי לו לתוך האוזן את הטרק החביב עלי.

    אני שוב ושוב מגלה שהתאהבות היא לא רק מנת חלקם של צעירים. אם שומרים על הניצוץ שמיגנט את הלבבות אפשר להרגיש אותה פועמת במלוא הדרה קסמיה ויופייה גם בעצם היום הזה. הנסיעה הזאת יחד בגשם עם מטריה גדולה על קורקינט בלב תל אביב נכנסה לי עמוק ללב. בהמשך החיים כשנריב או נתעצבן או לא יהיה לי כח אליו, אזכר בה אחייך לעצמי בשקט ואשלים איתו מהר.

    בנר שמיני של חנוכה אנחנו חוגגים 8 שנים למופע "באושר ועושר" שנולד בנר שמיני של חנוכה בשנת 2012. לכבוד זה מרימים שידור זום מיוחד, עם מערכונים מצחיקים מהמופע, קטעים מרגשים מהספר, וגם כמה מפתחות מההרצאה על איך להפוך את המינוסים באתגרים הזוגיים לפלוס של העמקת הקירבה והיחד.

    הצטרפו אלינו בנר שמיני של חנוכה לשידור הזום המיוחד:

    " קפסולת 'באושר ועושר' – אהבה מאירה את החושך "

    17/12

    בשעה 21:00

    השתתפות: 60 שקלים

    או לכו על המזל, 2 כרטיסים יוגרלו בין משתתפי האתר. הכניסו תגובה למטה, רישמו את שמכם המלא, ושלבו אצבעות.

    לינק כאן


    להגיב
  • המשפחה המעורבבת שלי

     

    [טלי קבין כהן]

     

    שלום. שמי טלי קבין כהן.

    אני שומעת את הביטויים "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה", ורואה את השסע, הכעס וההקצנה. לכן אני רוצה לספר לכם על המשפחה המעורבבת שלי.

    נולדתי בישראל. גם הוריי נולדו בישראל. הורי אמי עלו לארץ ממצרים וממרוקו. הורי אבי עלו לארץ מרומניה ומגרמניה. יוצא שאני:  רבע מרוקאית, רבע מצרייה, רבע רומנייה ורבע גרמנייה. והילדים שלי, הם כל אלה וגם חצי תימנים!  כי הורי בן זוגי עלו לארץ מתימן.

    אז מי אני?

    ישראל הראשונה או ישראל השנייה?

    אליטיסטית או מקופחת?

    את מי אני אמורה לאהוב? ואת מי אני אמורה לשנוא?

    אבל גדלתי במשפחה חמה ואוהבת, ומאז ומעולם חייתי בהרמוניה ובשמחה עם כל החלקים שבי. יותר מזה. בורכתי!  זכיתי ליהנות ממגוון עשיר של מסורות, תרבויות, טעמים, ריחות, שהתערבבו זה בזה ויצרו עבורי את הקסם המיוחד של המשפחה שלי.

    את ליל הסדר התוסס והצבעוני שלנו, אנחנו חוגגים כל השנים, בנוסח העדה המרוקאית.

    אצל סבתא ברטה ממצרים אהבתי לאכול פול מצרי, צלי בתיבול מזרחי עשיר ועוגיות מעמולים נפלאות עם קישוטים של סבתא. סבתא ואני היינו צופות יחד בסרט בערבית בטלוויזיה, והיא הייתה מתרגמת ומוסיפה פרשנויות אישיות משלה. הייתה קוראת לי: "יא בינתי, יא רוחי, יא עייני", כינויי חיבה מרגשים שמעלים דמעות בעיניי גם היום. וכשהייתי חולה, הייתה מורחת אותי בערק ועוטפת סביב בצמר גפן שיחמם ויגרש את ההתקררות.

    אצל סבתא אניוטה מרומניה אהבתי לאכול  גפילטע פיש, מרק עוף צח ולטקס משובחות, וחטפתי על הראש בכל פעם שלא סיימתי לאכול את כל מה שהניחה אצלי בצלחת. כשהשתעלתי הייתה משקה אותי בגוגל מוגל מצהוב של ביצה עם סוכר, והצלילים שהתנגנו אצלה בבית היו של יידיש מעורבת בגרמנית מהשיחות שלה עם סבא. כשבאו לבקר אצלנו, תמיד ביקשה שאנגן לה את ה"פור אליז" של בטהובן בפסנתר. למענה למדתי אותו.

    המשפחה המעורבבת שלי היא הבסיס שלי, העוגן, התמיכה.

    כמו המשפחה המעורבבת שלי יש עוד משפחות רבות, אולי רוב המשפחות בישראל.

    אז נכון, השנים הראשונות להקמת המדינה היו שנים קשות. נעשו גם טעויות. אני מבינה ומכבדת את כל מי שנפגע. אבל אחים אנחנו!  ועברו שבעים שנה. מדוע שלא נוכל לחיות בשלום ואהבה בינינו?

    לקראת השנה החדשה המתרגשת עלינו לטובה, מי ייתן ויתגשם בנו הפסוק:

    "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן".


    להגיב
  • רני יקיר – מטפל זוגי בפרדס חנה והסביבה

     

    [רני יקיר]

     

    איך לשמור על הזוגיות במהלך משבר הקורונה?

    זוגיות היא מערכת יחסים שזקוקה מצד אחד לגמישות ולשינוי ומצד שני ליציבות וביטחון. כדי להתמודד עם משברים, זוגיות כמו עץ, זקוקה לבסיס עמוק ומסועף ולענפים ולעלים שיכולים להתאים את עצמם לסביבה. הענפים צריכים להיות חזקים וגמישים מספיק כדי להתמודד עם סערות קשות וגם לתת מצע לעלים שבסופו של דבר מזינים את העץ באמצעות פוטוסינתזה.

    משבר הקורונה, תופס את הזוגיות כמו סופת חורף קשה באמצע חום יולי – אוגוסט. תנאי המחיה של העץ משתנים מיום ליום ולכאורה, אין לעץ איך להתאים את עצמו לחום הדורש מצע עלים שיאגור מזון לחורף ובאותו הזמן, סופות החורף הקרות שנכנסות באמצע הקיץ ומאיימות לשבור את הענפים שאינם בנויים להתמודד איתן.

    בחורף העץ משיר את העלים ונכנס לתרדמת. הזוגיות לא יכולה להיכנס לעולם לתרדמת. זו פריווילגיה שלא יכולה להתקיים ביחסים בטוחים. המצע הבריא של זוגיות, הוא עבודה מתמדת על היחסים. העבודה על היחסים מתאפשרת בשגרה, אבל במשבר הקורונה אין שגרה. המציאות החדשה היא, שחוסר הוודאות הוא השגרה החדשה. לכן, זוגות רבים חווים משבר קל עד אקוטי ביחסים.

    מה יכול להיחשב עזרה ראשונה ליחסים הזוגיים?

    כל זוג נכנס למשבר הקורונה במצב שונה של היחסים. חלקם נכנסו אליו בתקופה של "ירח דבש", חלקם בתקופה רגועה, חלקם במשבר נקודתי וחלקם במהלך משבר אקוטי. ככל שנמשך משבר הקורונה, כך כל זוג צריך להתמודד עם הפער בין היחסים שהיו בתחילת המשבר, לבין מצב היחסים היום. זאת, כשהמשבר נמשך ואין צפי מתי הוא יסתיים.

    הכלי הזמין לכאורה לכל זוג, שאינו דורש מיקור חוץ, הוא שיחה יומית. מניסיוני בטיפול זוגי במהלך הקורונה, למדתי שככל שבני זוג מקיימים יותר מפגשים אישיים ביניהם, כך יש הפחתה בסימפטומים של משבר. הכוונה היא בין השאר ליכולת לקיים יחידה הורית עם מסרים משותפים מול הילדים, הפחתת ריבים בנוכחות הילדים, מציאת זמן התאווררות לכל אחד מבני הזוג ועוד.

    כלי נוסף, במהלך השיחה היומית, לברר מה המצוקה האישית של כל אחד מבני הזוג. לפתוח באומץ את השאלה, מהי הציפייה של כל אחד מכם מבן/בת הזוג שלו/ה באותו היום. למדתי במהלך שיחות בייעוץ זוגי, שחלק מהאנשים נוטים להיזהר מביטוי של מצוקה ועוד יותר נוטים להסתיר מה הציפייה מבן/בת הזוג, בשעת משבר.

    כשזוג מצליח, גם אם הוא במהלך משבר אקוטי לשתף את האמת על המצוקה האישית ועל הציפייה מבן/בת הזוג, הסיכוי להפחית את המצוקה והיכולת לתת מענה לבן/בת הזוג עולה במידה משמעותית. זאת, מאחר ואלו נתונים מעשיים שניתן לעבוד עליהם, כאשר המענה הוא בין השאר רגשי.

    איך אפשר לייצר שגרה ויציבות במשבר הקורונה?

    נסו למפות את היחסים שלכם מינואר ועד היום ולדרג את היחסים ממעולים למשבר אקוטי בסולם של 1-10. רישמו בנפרד, באופן אישי על דף מה הדירוג בתחילת החודש. בהמשך, הוסיפו תאריכים משמעותיים למשל תחילת הסגר, מישהו נכנס לבידוד, יציאה לחל"ת, אובדן פרנסה, פתיחה וסגירה של מערכות החינוך ועוד.

    עכשיו השוו את הרשימות. יש לשער שתגלו פערים ביניכם ואולי גם יתגלו אירועים משמעותיים שלא היה ברשימה האישית. כאן מתחילה המשימה הקשה והמשמעותית, שיתוף איך נראה משבר הקורונה בהיבט האישי של הזוגיות. מניסיוני, המשימה היא קשה לא בהיבט הטכני, אלא בהיבט הרגשי. כאן תוכלו מצד אחד לחשוף את הקשיים ומצד שני לגלות את החוזקות שלכם.

    אפשר לייצר שגרה ביחסים הזוגיים, כשאתם קרובים לאמת של היחסים ביניכם. כשהאמת גלויה, תוכלו לבנות שגרה המבוססת על הצורך האישי שלכם, תוך התבססות על המגבלות האישיות. מרכיב חדש במשבר הקורונה הוא חוסר היציבות בשגרת החיים. אם לפני משבר הקורונה, ניתן היה לתכנן פחות או יותר את מהלך השבוע, הרי כיום הדבר הוא לא מציאותי.

    נסו להיפגש כל יום, אפילו לרבע שעה. להיפגש, כוונתי במובן העמוק של המילה. לשתף בכנות, גם אם יש חשש לפגיעה בזולת מה מצבך היום, מה הציפיות שלך ולהתעניין מה המצב של בן/בת הזוג. נסו לתכנן את היומיים הבאים, עם מספר חלופות לתרחישים שכבר צפויים בתקופה זו. גלו גמישות ונסו ככל יכולתכם ליצור יציבות על ידי שיתוף ברגשות ובמחשבות שלכם. המפגש היומי, הוא אחד הכלים הנגישים והיעילים, לשמור על הזוגיות בשגרה ובעיקר בתקופה של חוסר וודאות.

    ליצירת קשר: רני יקיר 050-2461341   |  yakir10@gmail.com   |   אתר   |   פייסבוק   |   שלחו לי ווצאפ

    רני יקיר – מטפל מוסמך שמתמחה בטיפול זוגי, משפחתי ואישי. בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה בהצטיינות ותואר שני בעבודה סוציאלית. בעל ניסיון רב בתיאום הורי, משבר גירושין, טיפול זוגי ממוקד רגש ועוד


    להגיב
  • חופשי זה לגמרי לבד…

     

    מה שלומכם? הכול בסגר?…

    כתבתי המון על חופש באתר הזה. על שגיליתי שהייתי עבד לחופש שלי ועל מובנים רבים של חופש. אבל מעולם לא חשבתי שאוכל להרגיש חופשי יותר מתמיד דווקא עכשיו. זה בטח קשור לזה שאני חופשי מרגשות אשם שאני עושה את הסגר לבד. ושיש סדר בדברים שהחופש שלי הוא רק לקבל אותו ולנוע בתוך מגבלותיו.

    זהו ליל סדר מאוד סמלי ומיוחד – מצד אחד יש את אלו שלבד (בעיקר מבוגרים). או אלא שהביחד הוא מלכודת אימה עבורם. זה מכווץ את הלב והלוואי שהיה אפשר לעזור ולהיות איתם יותר.
    מצש שני הרבה אנשים יוכלו לחגוג כמו שממש בא להם, אולי ידברו על חופש ואולי יראו סרט ביחד כל המשפחה. יש שיעשו מדורה וכמובן שיש כאלו שיעשו סדר כהלכתו ובשמחה רבה. כולם חופשיים הערב מכבלי המשפחות. עכשיו נשארו הכבלים הפנימיים…

    על הפוליטיקה אין לי מה לומר, רק תחושת גועל עמוקה. שנראה לי שחולקים אותה מילונים ברחבי העולם. תחושת ביאוס שעוברת משם אל הבנקים, שלא עוזרים בכלל למצב אלא מנצלים אותו להרוויח ולכבול אותנו עוד (אל תקחו הלוואות אלא אם ממש חייבים).

    ולגבי המגיפה (של פחד, פאניקה, שחיתות וגם קורונה):

    כמו תמיד מציע להטיל ספק. בהרבה ממה שאומרים/כותבים/שומעים. אולי כדאי לאסוף נתונים ולהגיע למסקנה לבד.
    הנה שני גרפים מעניינים בנושא (מתוך מאמר בשם 'מגיפת הקורונה – תת ניצול של עקומת ההכלה' – נכתבה ע"ח עו"ד רואי קידר):

    בראשון אפשר לראות את התחזיות הקודרות (האם אובייקטיביות?) שהיו לעומת המציאות המטיבה, ובשני שאיכשהו מתו פחות אנשים השנה בשבוע במרץ מבכל השנים הקודמות (פחות מתאונות ובעיקר פחות הגיעו לבתי חולים וחטפו זיהומים שם).

    Makes you think…

    הפער בין ההערכות המפחידות למציאות
    הפער בין ההערכות המפחידות למציאות
    מתברר שבמרץ השנה מתו פחות אנשים מבשנה שעברה...
    מתברר שבמרץ השנה מתו פחות אנשים מבשנה שעברה…

    הפוסט הזה הוא גם הזמנה לחשוב על מהו חופש בשבילכם. ולתרגם דווקא עכשיו תחושת חופש.

    תחזיקו מעמד

    חג שמייח!


    להגיב
  • איטליה שלי / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    שמי ניר,
    מתגורר באיטליה כבר 19 שנה כמעט, הרבה קורה בתקופה כזו והדרך היתה רצופת יופי.
    תמיד בחרתי לראות יופי ולנשום אותו – ולא – לא בגלל שקל לחיות פה, גם אם נדמה לאנשים מישראל שכשאתה מתגורר בחו״ל אתה כל הזמן בחופשה.
    כיום אני עובד בחברת תעופה קוראנית (באמת !!) וזה בהחלט מוסיף עוד קצת צבע לחיים.

    מעבר לזה האהבה הכי גדולה שלו נמצאת בין הסירים – אוכל.
    איטליה ידועה כממלכה קולינרית, לא בגלל שהאוכל פה מורכב ומיוחד, נהפוך הוא, הפשטות וחומרי הגלם המצויינים שזמינים תמיד וכל זה לצד יצירתיות ומסורת.

    ק ו ר ו נ ה – בימים אלה, העולם עובר ניעור בריאותי, נפשי וחומרי.
    אתמול נכנסנו לשבוע הרביעי של הילדים ללא בית ספר.

    איטליה מדממת. איטליה שלי. 19 שנה אני חי פה וזו הפעם הראשונה שהרחובות נראים פה כמו יום כיפור (רק בלי האופניים).. זה עצוב. זה מתסכל.
    זה משאיר את כולנו עם הרבה שאלות בעיקר.
    אין תרופות קסם למצב. בולעים את הרוק וממשיכים הלאה.

    לקח לאנשים זמן להבין, לעכל ובעיקר להפנים שהמצב חמור יותר ממה שחשבו.
    זה תהליך. זה לא פשוט להכיל.
    לראות שדה תעופה שעוברים בו 21 מיליון נוסעים בשנה מתרוקן זאת תמונה אפוקליפטית.
    הסופרים מלאים – בעיות אספקה של אוכל – אין כרגע – אפילו נייר טואלט יש!

    אני כותב היום כי אני חושב שזה חשוב.

    אני חושב שיש זלזול וקלילות יתרה ביחס של אנשים לסוג הווירוס, למהירות ההתפשטות שלו ובעיקר להשלכות שיש לו על מערכת הבריאות שכדאי שתפנימו – יש גבול ליכולות שלה וכשזה מגיע – יש סלקציה (מילה נוראית). בוחרים במי לטפל, למי יש יותר ערך או סיכוי לחיות. מצב סוריאליסטי.  זה המצב.

    אין לי כוונות להטיף מוסר לאף אחד.
    כולכם גדולים ונבונים.
    זה שיעור מעולה בחיים. שיעור על ערכים, על זמן, על חומריות, על הישרדות (נפשית בעיקר).
    אני אדם אופטימי כרוני. אני וחצי הכוס המלאה שלי.

    הבטחתי סוף אופטימי..

    היו לי הרבה תמונות אוכל מהתקופה האחרונה (תתכוננו כי זה יקרה גם לכם ) אז למען הסר הספק, הנה אחד – מתוק!

    אולי אחד המתוקים שמזוהים הכי הרבה עם המילה איטליה !!  ג ל י ד ה !

    עשינו אתמול גלידה בבית (ללא מכונה). צד ימין נוטלה (איך לא!) וצד שמאל… קרם לוטוס, תמרים וביסקוויטים פלאסמון (של תינוקות – ואל תשאלו למה אני מחזיק בבית את הביסקוויטים האלה !! בכל זאת הילדים גדולים !!).

    אז שיהיה לכולנו שבוע מעורר! תהיו בטוב ותהיו טובים!

    עוד מעט זה יהיה מאחורינו…

    ניר

    [המשך: בשבוע הבא…]


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 12 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור האחד עשר: ללכת לישון כועסים]

     

    הוא מספר לי אתגרים מהעבודה שלו, משתף במחשבות, ספקות, מורכבויות.
    פתאום אני מרגישה ניצוץ של תסכול, חוסר נחת וקושי להקשיב.

    בדרך כלל יש לי איזו עצה חכמה, דחיפה, תמיכה או חיזוק.
    היום, נאדה.

    מקשיבה לו ומרגישה שידי רפו.
    כאילו אין לי איך לעזור עם התסכול והבלבול שלו.
    מרגישה איך הגוף שלי מתמלא אנרגיה קרבית שהיא לא שלי, לצד אנרגיה של חוסר אונים – איך אני יכולה לעזור עם זה בכלל? מה אני מבינה בזה? זה לא העולם שלי?…

    מרגישה כאילו פג תוקפה של הוויזה שלי להיכנס לעולמו.
    יש רגעים כאלה.

    בדיוק אז, ראיתי מול עיני את הפח שאני עומדת לפול אליו.
    פח של אדישות מטובלת בציניות. מתרחקת ממנו כדי לא להגיד דברים מטופשים.

    והנה עוד פח מוכר עומד פה לפני… פח של עודף עצות, הצפה במידע ופתרונות. הצגת כל הכלים ועקרונות לחיים באושר שאני יכולה להציג על חלון הראווה שלי כרגע.

    שני הפחים האלה הם מתכון לריב בטוח.

    שניהם מרחיקים אותי מהכוונות העמוקות שלי: להיות לו יד ימינו.
    להיות לו קיר תומך ויציב.
    להיות עבורו מעקה בדרך שיוכל להישען עליו ובעזרתו להתקדם.
    להיות עבורו משקפת נקייה להתבונן דרכה במודעות ובתשומת לב.

    אז עצרתי שנייה והרגשתי את כל אותם רגשות.
    חוסר אונים, בלבול, ספקות, תסכול, עצבנות, חוסר שקט וקושי להתרכז בדבריו.
    עצרתי והרגשתי.

    נשמתי ודיברתי את עצמי פשוט. כמו שזה.
    "איזה באסה. אני מרגישה שאין לי איך לעזור לך כרגע, מרגישה שממש אין לי מה לומר או להציע. סליחה. מרגישה שאני לא מבינה בזה ופשוט לא יכולה לעזור."

    הוא הסתכל עלי בהפתעה ורוך… שתק…. וחייך.

    אז במקום ליפול לפחים המפתים,
    ובמקום לשאול בחוסר סבלנות "אז מה אתה רוצה ממני??"

    שאלתי בפשטות ובסקרנות כנה:
    "מה אתה צריך ממני עכשיו? איך אני יכולה לעזור לך?"

    אמר שלא זקוק לשום דבר מיוחד.
    שאם הוא מדבר הוא זקוק להקשבה, וזהו פחות או יותר.

    אוטומטית רגשות האשמה שלי כבו. הבנתי שלא נדרש ממני כמעט דבר, מעבר להיותי אתו כפי שאני כרגע.
    להיות עבורו משענת, קיר תמך ומשקפת נקייה אני יכולה די בקלות, בלי להתאמץ יותר מדי.
    רק מעצם היותי מרוכזת וקשובה. נוכחת.
    ובמקום לנסות למצוא פתרונות שרחוקים ממני כרגע, ולהיות מתוסכלת שאני לא ממלאת את "התפקיד" שלי כמו שהייתי רוצה.
    אני פשוט יכולה להיות. להיות. להיות.

    תקשורת מקרבת זה לא רק לדבר צרכים ורגשות של עצמי.
    תקשורת מקרבת זה לעזור לאחרים לדייק את הצרכים שלהם ממני, ברגעים שונים בחיים.
    תקשורת מקרבת זה לעזור לאחרים להבין איך אני יכולה לעזור להם.
    תקשורת מקרבת זה לשאול- "מה אתה צריך ממני עכשיו? למה אתה זקוק?"
    תקשורת מקרבת זה גם להצליח לומר בכנות-
    "אינני יכולה להיות עבורך כרגע. אני לא פנויה." /
    "מרגישה תסכול כי לא יכולה לעזור." /
    "אני מבולבלת כי אין לי מילים. מרגישה חוסר אונים מול מה שאתה מביא ולא נראה לי שאני האדם שיכול להועיל לך כרגע."
    תקשורת מקרבת זה לעזור לאהובים למלא את הצרכים שלהם, בעזרתך או בלעדיך

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, מאמנת זוגית ומנחת תקשורת מקרבת. אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות אומנות מערכות היחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 11 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור העשירי: השקעות בבורסת הזמן]

     

    הכי שונאת בעולם
    ללכת לישון כועסים.

    זה שורף אותי מבפנים,
    מרגישה חנוקה,
    לא נוח לי בשום חלק בגוף.

    עצם הרעיון פוגע בי
    יותר מכפי שהייתי פגועה קודם לכן.

    זה גורם לי להרגיש עצב, בדידות, תסכול מאוד גדול.
    אני מרגישה חסרת אונים.

    אני רואה את החומה בינינו נבנית
    אבן על אבן,
    מכל נשימה שלך אחרי שהצלחת להירדם
    כשאני בצד שלי עדיין מתהפכת בחוסר שקט.

    חוסר שקט… כן.

    הצורך הכי חזק שלי לשקט, הרמוניה, שלווה
    נפגע בבטן הרכה.

    חסרה לי תחושת הביטחון הזו,
    לדעת שגם אם רבים אנחנו יחד.

    אבל עם הזמן אני מצליחה להבין,
    צעד צעד,
    לאט לאט…
    שהרעיון הבלתי מתקבל על הדעת הזה:
    *ללכת לישון כועסים*
    פשוט מאוד
    מבוסס צרכים אחרים,
    שאינם שלי כרגע.

    צרכים כמו:
    אמת, ביטוי עצמי, נפרדות, מרחב, שקט.

    לפעמים מדהים להבין את ההתנגשות הפשוטה ביותר-
    מה שגורם לך לשקט, הוא בדיוק מה שמפר אצלי את השקט.

    כדי לחזור לעצמי אני זקוקה לחיבור
    ויש אנשים
    שכדי לחזור לעצמם הם זקוקים אך ורק
    לעצמם.
    בשקט.

    ובמקום לראות את החומה נבנית בינינו,
    הוא רואה אותה מתפרקת באותם רגעים בדיוק.

    ולכן הוא מצליח להירדם.
    כשאני לא.

    זו אמנם שפת התמודדות אחרת לגמרי משלי
    אבל אין לי ברירה אחרת
    מאשר לנסות להבין, לתרגם לשפתי,
    ולחכות בסבלנות שיבנה כאן עולם
    אחרי סוף העולם שלי.

    אף פעם אין דרך אחת.
    ותמיד
    האמת נמצאת במפגש הדרכים.

    שם אני רוצה לחיות את חיי,
    במקום בו הדרכים נפגשות.
    במקום בו אין מנצחים וצודקים,
    במקום בו יש רק
    אנשים.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, מאמנת זוגית ומנחת תקשורת מקרבת. אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות אומנות מערכות היחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 9 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השמיני: שיעור על כוחה של פגיעות]

     

    *סיפור כנה וחשוף על טעויות הוריות, קשב ושפת ההתנהגות*

    היום גיליתי בעצב שיש שפה שלמה שאני לא שומעת.
    שפה שלמה שאני ממש חירשת אליה, למרות שהיא כביכול הכי בולטת.

    שפת ההתנהגות.

    ***
    סיפור שהיה כך היה:
    אתמול היה יום מבוזבז.
    האמת, גם מתסכל ומכאיב.

    ציפיתי למשהו אחר לגמרי: יום מנוחה זוגי אחרי שבוע מילואים, זמן איכות של ארבעתנו אחר הצהריים, וניחוח של חזרה לשגרה ששבועות כבר לא הרגשנו. איזה כיף.
    אבל למרות הפוטנציאל המרגש, הוא הסתיים בכישלון.
    כואב לי בבטן ועצוב לי בלב לומר את זה.
    אבל ככה זה, לפעמים בחיים יש הפסדים. קטנים וגדולים.

    כבר בצהריים היא חזרה בוכה מהגן. לא נרגעה עד שפרקה כל עול על כל טריגר קטן.
    אחר הצהריים רצינו לצאת לבילוי משפחתי באווירה פרדסחנאית בשוק האיכרים. ממש התחשק לי!
    אבל מהבית בקושי הצלחנו לצאת.
    כל דבר הכעיס אותה או הוציא אותה מאיזון. העייפות גמרה על כוחותיה ועל יכולתה לשמור על אורך רוח. אנחנו ממש השתדלנו לא לעבור את הגבול, כבר כמעט שנשברנו. כבר אז הרגשתי די חסרת אונים.

    ירדתי לגובה שלה שוב ושוב ופניתי אליה כמו מתחננת שתקבל החלטה ותעמוד מאחוריה (בקשה מגוחכת מילדה כה צעירה).
    כביכול, העברתי אליה אחריות.
    "את רוצה להישאר בבית או שנצא כולנו לשוק, לשמוע מוסיקה, לראות הצגה ולפגוש ילדים?"

    *** ופה, מבחינתי, יש צומת קריטית של הקשבה (או חירשות) אימהית.***

    לכאורה, שאלתי שאלה ונתתי לה את החופש לבחור;
    האמנם?

    בפועל, עשיתי את זה כשהיא תוך התקף של פורקן רגשות, בכי ועצבים ולכן, היא בכלל לא הייתה פנויה לשיח כזה של קבלת החלטות.

    בפועל, רציתי שהיא תענה תשובה מסוימת ולא הייתי פתוחה לאף תשובה שונה מזו. (כמו שאתם רואים כבר בניסוח השאלה, טמונה התשובה המבוקשת)

    בפועל, הבכי שלה (כשהוא נתפס בעיני קורבני ומוקצן) הוא כמו עינוי סיני בשבילי. האינסטינקט שלי הרבה פעמים הוא למצוא לו מענה מהיר ולכן אני קצרה בתגובותיי, לחוצה ולא תקשורתית כמו שאני רוצה להיות.

    בפועל, הקשבתי רק למילותיה הספורות שהצליחה להוציא (גם מהם לא הבנתי הרבה) ולא הקשבתי להתנהגותה המובהקת שכאילו זעקה לי: "'אני רוצה שקט. אני רוצה בית. אני רוצה להיות עם שניכם אחרי הרבה זמן. לכן אני לא מסוגלת לצאת מהדלת. לכן אני נלחמת כך."
    את אלה לא שמעתי בזמן אמת.

    בפועל, שאלתי שוב ושוב עד שקיבלתי את התשובה שחיכיתי לה ובקושי רב הגענו לרכב.
    כצפוי, גם אז, המאבק לא הסתיים.

    כשהגענו לשוק, לא רצתה לצאת מהאוטו. חצי שעה של בכי תמרורים ושכנועים מכל סוג. חוסר אונים משתק, לא רוצה ללכת ולא רוצה לנסוע הביתה. לא רוצה לצאת מהאוטו ולא רוצה להישאר בו. לא רוצה חיבוק, לא רוצה להירגע, לא רוצה מים ולא מוכנה לדבר.
    נותנים לה המון צ'אנסים וניסיונות הרגעה, וכשכמעט חתכנו את הסאגה ועלינו לרכב חזרה הביתה, היא החליטה להירגע וללכת לכיוון ההמון.

    הייתה הופעת קרקס – נהנתה. בזה הסתיים החלק החיובי היחיד.

    ברגע הראשון אחרי ההופעה, כשברחה לה מחשבה חופשית ראשונה – ביקשה לימונדה שידעה שנסרב לה. כאילו חיפשה עוד תירוץ למאבק.

    עשתה את זה בדרך שהיא מבינה ובהתנהגות שלה המשיכה לומר: "תחזירו אותי הביתה. אני לא מסוגלת להיות כאן איתכם כרגע. אני זקוקה לשקט. אני לא אהיה נעימה ולא יהיה לכם כיף איתי כאן. הכי טוב שנחזור הביתה".

    שם חתכנו. זהו, גבו של הגמל נשבר.
    אמרנו סוף סוף אמירה ברורה, והלכנו הביתה.
    בלי מוסיקה חיה, בלי מלאי כופתא, בלי עוד בירה, עם רעב בבטן ועם תסכול, אכזבה וחולשה.

    ***

    עכשיו, מכאן מתחילה התובנה שלי.
    הדבר המדהים היה שברגע שהתחלנו לנסוע התחילה להירגע. האנרגיה מיד הרגישה אחרת.
    ועוד יותר מדהים זה שברגע שנכנסה הביתה קרה שינוי דרמטי עוד יותר. *פוף!* מטירוף של בכי שלא נגמר שעות היא הפכה למלאכית קטנה ורגועה, שמחה וקשובה, משתפת פעולה. ברגע אחד קטן.

    לכאורה לא עשינו שום דבר למען זה.
    בפועל, סוף סוף הקשבנו לשפת ההתנהגות שלה. הבנו שבהתנהגות הזו היא פשוט ניסתה למלא את הצרכים העמוקים והשקטים שלה – לשקט, לבית, לחום.

    ועכשיו אני מבינה – שאני צריכה הרבה יותר להקשיב להתנהגותה מאשר למילים שלה. זו האסטרטגיה שהיא מכירה כדי למלא צרכים שאיננה יודעת עדיין לומר במילים.

    אבל מה בעצם קשה בזה?
    זה לא רק שאיננו מקשיבים לשפת ההתנהגות, אלא שאנחנו הרבה פעמים נלחמים בה. ובכך, מחמירים אותה.
    ההתנהגות שלהם (בין אם זו תוקפנות, אדישות, בכי, התעלמות, חוצפה) הרבה פעמים מדליקה אצלנו נורות אזהרה, ולוחצת לנו על כל הכפתורים הרגישים. בתוכנו נדלקות כל נורות החיווי שמשהו לא בסדר ואנחנו מיד נחטפים למצב הישרדותי. כמו מלחמה.

    בפועל, הייתי רוצה במצב כזה להצליח לומר לה שאני רואה שקשה לה לצאת מהבית. הייתי רוצה להצליח להיות פתוחה גם לאפשרויות שלא תכננתי. הייתי רוצה להצליח לנחש ניחושים אמפתיים ולשאול האם היא זקוקה לשקט ובעצם הכי רוצה להיות איתנו כאן בבית?

    אני, בתור, המבוגר, יכולה לעזור לה עם מילים שאינן נגישות עבורה עדיין. אבל כשתשמע אותן, היא תתחבר והגוף שלה יגיב מיד עוד לפני התודעה.

    ***

    עוד דבר, שאותי אפילו מעניין יותר:
    גם מבוגרים עושים את זה. אצלנו זה בדיוק בדיוק אותו סיפור.
    גם אנחנו הרבה פעמים לא יודעים לזהות את הצורך הפנימי שלנו ולפיו לקבל החלטה. כמה פעמים אנחנו מקבלים החלטה לפי ציפיות חיצוניות, ערכים ועקרונות נוקשים?
    הרבה פעמים אנחנו לא מודעים לצורך הרגשי שלנו. וגם אם אנחנו כן מודעים אליו, לפעמים נחליט להתעלם ממנו למען נהיה "בסדר" כלפי חוץ.

    אבל מה שבטוח הוא ששפת ההתנהגות תוציא החוצה את מה שלא קיבל מקום בתוכנו. בסופו של דבר, נוציא החוצה באופן לא מודע ציניות, תוקפנות, תלונות, אדישות, עצבנות (כל אחד והעדפותיו  🙂 ) ואת הריקושטים נקבל קודם כל מהסביבה.

    והנה לנו עוד סיבה "נפלאה" לריב.

    שוב, כמו שכתבתי למעלה, כמו עם ילדים כך גם עם מבוגרים – ההתנהגות היא זו שעליה נלחם. נריב על איך התנהגנו, איך דיברנו, למה שתקנו… מי אמר למי כמה ולמה. מכירים?
    ההתנהגות גורמת לנו להתנגש, ולא הצרכים העמוקים שלנו.

    לכן, גם בין מבוגרים עלינו להקשיב לשפת ההתנהגות. לא מיד להתנגח מולה אלא לשאול – מה עומד מאחוריה?

    אנחנו מדברים הרבה ללא מלים. בעיקר כשזה נוגע לצרכים העמוקים שלנו, אותם אנחנו בעצמנו מתקשים לשמוע ובקלות מתעלמים מהם.

    גם לשם כך אנו חיים זה לצד זה. לעזור אחד לשני להקשיב לקולות פנימיים דרך ההתנהגות החיצונית.
    כלומר, לפעמים אנחנו יכולים לעזור לאדם אהוב שלצדי, כאשר ההתנהגות שלו מרמזת משהו על כך שהוא אינו קשוב לעצמו. אני יכולה מבחוץ להציע הצעות שהוא אינו מוכן להעלות מתוך עצמו ולתת להן תוקף וקבלה מבחוץ אשר יעזרו לפתור את הקונפליקט הפנימי שהוא שרוי בו.
    זו עזרה נדירה שיכולה להינתן בתוך מערכות יחסים קרובות ואינטימיות.

    ***

    מי שקרא עד לכאן, שאפו.
    אני לא כותבת המון פוסטים כל כךךךך ארוכים. עושה זאת רק כשבאמת מרגישה שנוגעת במהות קריטית עבורי שאולי גם תהיה משמעותית לאחרים.

    התובנה הזו מלווה אותי כבר זמן מה, ומפעפעת בתוכי לצאת.

    הצרכים שלנו הם כמו הכחול הדומם והעמוק של האוקיינוס. הם המעמקים שבתוכם מתחולל עולם שלם, מסתורי ועוצמתי.
    אפשר בקלות להתבונן רק בקצף הגלים, אבל, כדי להכיר אותו באמת כדאי שנבין אילו כוחות תת קרקעיים מייצרים אותו.

    אחת ממטרות חיי הם להכיר את אותו אוקיינוס, אני מנסה לעשות זאת בחרדת קודש ובאהבה גדולה.
    אני מבינה היום שאי אפשר להכיר את האוקיינוס מבפנים בלי להתבונן בו מבחוץ. בגליו, סערותיו ותנועתו המשתנה. דרך הפנים שלו נוכל להבין את עומקו.

    ***

    תודה לסבלנים שקראו.
    כנראה שיש בכם משהו שמאוד רוצה להשכין שלווה ושקט באוקיינוס שלכם.
    אשריכם.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, מאמנת זוגית ומנחת תקשורת מקרבת. אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות אומנות מערכות היחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 8 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השביעי: על פרידות וחרטה שמחליפה צבעים]

     

    אתמול נלחמתי עם עצמי.

    לפתע התגברו בי כמה רגשות חזקים
    קשים
    שלקחו אותי למטה ברגע.
    השתלטו על כל ההוויה שלי.

    הרגשתי
    פחד עמוק, מהמסע המתקרב.
    בדידות, כאילו אני לבד בעולם.
    עצב, כזה שמרגישים אותו בבטן.
    חולשה, אל מול כל אותם רגשות מטלטלים.

    בהתחלה הרגשתי שכל מה שאני מסוגלת כרגע לעשות הוא לשכב במיטה ולבכות.
    לנקות את עצמי מהרגשות האלה.
    שיצאו דרך העיניים. שיעברו מהר מהר.
    שהכל יחזור להיות בסדר מהר,
    כמו תמיד.

    אבל אפילו לבכות לא הצלחתי. הייתי משותקת. שותקת.
    אחר כך הבנתי שהם (הרגשות) מבקשים ממני משהו,
    הם לא רוצים שאבהל מהם כל-כך.
    הם פה כי יש להם תפקיד.

    הם לא באו לעשות לי רע,
    אלא לעורר אותי, לנער אותי,
    לשאול אותי שאלות חשובות.

    אז וויתרתי, נכנעתי להם
    נתתי להם להשתלט עלי
    וניסיתי לבדוק איפה כל אחד מהם מתמקם לי בגוף.

    בשלב הבא עלה בי צורך גדול
    לשתף את השותף שלי.
    הרי הוא כאן מעבר לקיר, מתעסק בענייניו, עובר איתי הכל
    אז למה הוא לא יודע דבר על מה שקורה לי כרגע?
    ושאלה גדולה יותר- למה זה כל כך מפחיד לשתף אותו עכשיו?
    עכשיו, עם כל מה שחי ובוער בי.

    כי מה יקרה?
    אם ידע, יחשוב שאני חלשה? שאני לא דואגת לעצמי?
    אולי ירגיש שאני מאשימה אותו ויהדוף, יגן על עצמו? יתקוף אותי?
    אולי מתוך רצון לעזור או פחד להישאב
    יתחיל לשטוף אותי בהצעות ייעול, פתרונות
    או יותר גרוע מזה: קלישאות שהכל יהיה בסדר?

    ובעצם כל מה שאני צריכה עכשיו זה
    שיצטרף אלי, יהיה איתי, יעטוף אותי
    לא ייבהל ולא יהדוף.
    פשוט יהיה וינסה עד כמה שהוא יכול
    להבין אותי.
    או כמו שקוראים לזה מומחים: אמפתיה.

    היה לי ברור כשמש מה אני צריכה ממנו.

    אז בשלב האחרון
    קפצתי ראש לבריכה המפחידה הזו
    הבריכה של הכנות, החשיפה,
    הבריכה של הפגיעות.

    החלטתי להאמין, בלב ובראש.
    להאמין שאשרוד את זה, ולקרוא לו.
    אמרתי לו שאני צריכה אותו כאן לידי.
    ושיתפתי. ובכיתי.
    והייתי חלשה כל כך.

    מהרגע הזה צמח כוח אדיר.

    ומהרגע הזה חזרה לי האמונה.

    אמונה בו- שמצליח להקשיב לצרכים שלי, שהוא אמיץ, ויש בו מכלים של אמפתיה.

    אמונה בי- שיודעת להביע מה אני צריכה, לא לוותר על זה, ולא רוצה להישאר לבד.

    אמונה בנו- שיודעים להתחבר לחוויה אחת, גם משני מקומות שונים לגמרי.

    כמה כוח צמח מאותה חולשה עמוקה שהרגשתי.
    כמה זה היה קשה לקלף את קליפות הפחד ולהיחשף.
    כמה אנחנו רוצים להיות תמיד חזקים כלפי חוץ, כדי לשכנע את עצמנו שאנחנו חזקים גם מבפנים.

    אנחנו לא מבינים שההתמסרות לחוויה האנושית המלאה שלנו,
    על כל הספקטרום שלה (ובעיקר בקצוות הרגש)
    היא זו שתקדם אותנו קדימה לאן שאנחנו רוצים להגיע.

    מיד לאחר מכן כבר התפנה מקום גם לרגשות אחרים
    רוגע, תקווה, התרגשות, גאווה, הודיה,
    ואהבה גדולה.

    בתמונה: אנחנו, קצת לפני שאנחנו לומדים לפחד מהרגשות של עצמנו.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 8 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השביעי: זהירות הצפה בבית]

     

    לא מזמן הייתי בהופעה הכי טובה שהייתי בה בחיים.
    אסף אבידן לבדו על במה מפעימה ודרמטית. לא חשוב איפה.
    הוא כמובן סיים את ההדרן עם השיר "Reckoning song", שיר שמדבר על תחושת הפספוס והחרטה שמצטברת לנו אחרי פרידה מאדם יקר.

    תוך כדי השיר הוא דיבר קצת… הרבה…
    וביקש מאתנו לעצום עיניים ולדמיין.
    לדמיין ממש,
    מישהו.

    אחד כזה שכבר לא בחיים שלכם,
    וכשאתם חושבים עליו מתעוררת בכם חרטה.
    אחד כזה שנעלם לכם.
    אחד כזה שהייתם אומרים לו כך וכך, אם רק הייתם יכולים.
    אחד כזה שהיה חשוב לכם פעם, ואולי עדיין.
    אחד כזה שהולך אתכם עד היום, וחוזר בחלומות.

    אז אסף ביקש ממני לדמיין פרצוף.
    לדמיין אותו יושב מולי.

    עלו לי כמה פרצופים
    יקרים
    ישנים.

    הם עלו שם לידו, ליד אסף,
    והם הזכירו לי כמה אהבתי אותם וכמה הם היו עבורי משענת וחיבוק.
    כמה הם הצליחו לאהוב אותי כמו שאני,
    וכמה הם מילאו את ימיי בשמחה וצחוק.

    אסף גרם לי להיזכר ברגעים של חברות פשוטה כזאת,
    שאפשר לדבר בה על הכל.
    להיזכר בימים של ילדות, של תמימות.
    להיזכר בניסיונות ראשוניים של בגרות והתבגרות.
    הפרצופים האלה הסתכלו עלי בחמלה ובגעגוע.

    החרטה החליפה צבעים.

    מאשמה וטינה
    לתובנה,
    להשלמה,
    לאחריות.

    הבנתי
    שהם לנצח יהיו חלק ממני,
    לא רק מהעבר שלי אלא הם חיים כאן איתי, בתוכי.
    הם הפכו אותי להיות מי שאני.

    הבנתי גם את עומק האחריות שיש לי על פרידות מאנשים והתרחקות טבעית,
    אבל גם על הקשרים שעדיין קרובים ופועמים בחיי.

    הבנתי כמה אני מודה להם.
    ולי.

    אם הייתי יכולה לומר להם משהו שלא אמרתי,
    זה את כל זה. ככה.

    אז הנה.

    ואם הייתי רוצה ללמוד מזה עוד משהו,
    זו ההבנה:
    שגם אם כדרך הטבע אנשים יוצאים מחיי, אשתדל תמיד לוודא שאני עושה הכל
    כדי שהם ידעו מה הם בשבילי,
    מה הם מאפשרים לי,
    מה הם גורמים לי להרגיש ולהיות,
    מה אני רואה בהם,
    על מה אני מודה להם.

    ואשתדל לעשות זאת
    בזמן אמת.
    בחיי.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • נאום הגבר

    *****

    גבר יקר,

    אם אתה רוצה לשנות את העולם… אהוב אישה. אהוב אותה באמת.

    מצא את זאת שקוראת לנשמתך, שאין בה הגיון;

    זרוק את רשימת הדרישות, שים את אוזנך על ליבה, והקשב.

    שמע את השמות, את התפילות, את השירים של כל יצור מכונף, פרוותי או קשקשי, של כל מה שמתחת לאדמה ומתחת למים, של כל דבר ירוק ופורח, של כל דבר שעדיין לא נולד – ומת.

    שמע את ברכותיהם המלנכוליות למי שנתנה להם חיים.

    אם לא שמעת את שמך שלך, לא הקשבת מספיק.

    אם עיניך אינן מתמלאות בדמעות, אם אינך כורע לרגליה – סימן שלא התאבלת על שכמעט איבדת אותה.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם… אהוב אישה.

    אישה אחת מעבר לעצמך, מעבר לתשוקה והגיון, מעבר להעדפותיך הזכריות לנעורים, ליופי, למגוון ולכל התפישות השטחיות שלך לגבי חופש.

    הענקנו לעצמנו כל כך הרבה אפשרויות, ששכחנו שבחופש האמתי זוכים רק כאשר אנו עומדים בתוך אש הנשמה, ומבעירים את התנגדותנו לאהבה.

    יש אלה אחת בכל אישה. הסתכל בעיניה וראה. באמת ראה אם היא האחת שתניף גרזן על ראשך.

    אם לא – לך מייד. אל תבזבז זמן ב"לנסות".

    דע שההחלטה שלך לא קשורה אליה, מכיוון שבסופו של דבר ההחלטה איננה *למי* אנו בוחרים להכנע, אלא *מתי* אנו בוחרים להכנע.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם… אהוב אישה.

    אהוב אותה לכל חייך, מעבר לפחד שלך ממוות, מעבר לפחד שלך להיות מתומרן על ידי האֵם שבתוך ראשך.

    אל תאמר לה שאתה מוכן למות למענה. אמור לה שאתה מוכן *לחיות* איתה. לשתול איתה עצים, ולתבונן יחד בצמיחתם.

    היה הגיבור שלה בכך שתספר לה כמה היא יפה בפגיעותה המלכותית, בכך שתעזור לה לזכור שהיא אלה על ידי ההערצה והמסירות שלך אליה.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם … אהוב אישה בכל פניה, בכל עונותיה, והיא תרפא אותך מהפיצול שלך, ממחשבותיך הסותרות, מלבך החצוי, שמפרידים את הגוף מהנפש, שמשאירים אותך בודד ועסוק כל הזמן בלהסתכל מחוץ לעצמך אל משהו שיהפוך את חייך לבעלי ערך.

    תמיד תהיה אשה חדשה. תוך זמן קצר, האישה החדשה והנוצצת תהפוך לישנה ומשופשפת, ואתה תהפוך שוב לחסר מנוחה, מחליף נשים כמו מכוניות, מחליף את האלה במושא השתוקקותך הבא.

    גברים לא זקוקים לעוד אפשרויות. גבר זקוק לאישה, לדרך של הנשיות, של הסבלנות, של החמלה, של *אי*-החיפוש, של *אי*-העשייה, של נשימה במקום אחד, של שורשים משתרגים עמוק מספיק כדי לאחוז היטב את האדמה כשזו מנערת מעצמה את המלט והברזל.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם… אהוב אישה. אישה אחת. אהוב אותה ושמור עליה כאילו הייתה הכלי המקודש האחרון, אהוב אותה עם פחד הנטישה שהיא נושאת עבור כל האנושות.

    לא, היא לא צריכה לרפא את הפצע לבד. לא, היא אינה חלשה בתלות ההתמסרותית שלה.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם…. אהוב אישה עד הקצה, עד שהיא תאמין לך, עד שיחזרו אליה האינסטינקטים שלה, חזיונותיה, קולה, אומנותה, תשוקתה, פראיותה, עד שתהיה לכח של אהבה שיהיה חזק מכול מלאכי החבלה של התקשורת הפוליטית, שמנסים להמעיט בערכה ולהרוס אותה.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם, הנח את מטרותיך, את כלי הנשק, את שלטי המחאה.

    הנח למלחמה הפנימית ולכעס הצדקני, ואהוב אישה מעבר לכל שאיפותיך לגדולה, מעבר לכל חיפוש בלתי נלאה אחר הארה.

    הגביע הקדוש עומד מולך – אם רק תקח אותה בזרועותיך ותשחרר את החיפוש אחר משהו שהוא מעבר לאינטימיות.

    ומה אם שלום הוא חלום שיכול להתגשם רק דרך לב הנשיות – בגבר או באשה?

    ומה אם אהבת גבר לאשה, לדרך הנשית, היא המפתח שיפתח את ליבה וליבו?

    אם אתה רוצה לשנות את העולם…. אהוב אישה עד עומקי צלליך, עד לשיאי מרומי הוויתך, לאותו גן שבו פגשת בה לראשונה, לשער ממלכת הקשת, שאתם עוברים דרכו יחד, כאור אחד, לנקודת האל-חזור, לסופו ותחילתו של עולם חדש…


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 7 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השישי: קירות]

     

    למה דווקא כשאנחנו הכי זקוקים זו לזה, אנחנו לא יכולים להיות שם אחד בשביל השנייה?
    פתאום האהבה הזו שתמיד חשבנו אותה למיוחדת, כמעט אלוהית, כל יכולה…
    פתאום היא לא מספיקה כדי למלא אותנו.

    בדרך כלל זה קורה, באופן טבעי, בתקופות מעבר, שינוי, התפתחות, אינטנסיביות.
    אז אנחנו מתמלאים
    עד כדי
    הצפה.
    עד כדי חנק.
    ואולי טביעה.

    בתוך ההצפה הזו אנחנו נאבקים,
    שוכחים איך לשחות.
    לא מוצאים פתחי ניקוז.

    אנחנו מצפים זה מזה לאוויר, לפתרון, לניקוי, להצלה.
    אבל דווקא בתוך אותן הצפות לא נותר לנו כוח להציל גם מישהו אחר.

    כי אנחנו יצור סופי, עם גבולות ומשאבים מוגבלים של זמן, סבלנות, מקום להכיל.

    המלכוד הוא שכשאני זקוקה ממנו לפרגון, תמיכה, דחיפה
    אני לא מצליחה לתת לו את כל אותם דברים
    להם הוא זקוק בדיוק בדיוק כמוני.

    אז בראשנו מסופרים סיפורים של חוסר-אכפתיות, דחייה, ריחוק,
    "השגרה ניצחה אותנו"
    "אנחנו כמו כולם"
    "אין מה לעשות"
    "אולי הוא לא אוהב אותי כמו פעם".

    נדלקים צרכים שלא מקבלים מענה לקרבה, לנראות, להערכה, להקשבה, לאהבה, לביטחון.

    ואז
    מתעוררים רגשות של עצב, תסכול, מרמור, כעס, אשמה…

    ומעל הכל קם לו הפחד,
    אפשר אפילו לקרוא לו…

    בהלה!

    מה אם היא לא תהיה כאן תמיד?
    מה אם הוא לא באמת אוהב אותי כמו שהוא אומר?

    מה אם האהבה שלנו היא "כמו של כולם": פגיעה, שברירית, חשופה לנזקי החיים.

    בשורה התחתונה-
    האהבה שלנו זקוקה לחמלה שלנו.
    היא זקוקה לנו,
    שנדע ונבין עמוק בבטן-
    שהיא אנושית

    בדיוק כמונו!

    גם היא טועה ומועדת,
    גם לה יש גבולות,
    גם לה לא תמיד מסתדר,
    וגם היא לא תמיד מנצחת הכל.

    אם נדע את זה ונסלח לה,
    יהיה לה מקום בטוח יותר לגדול בו
    להתפנק בו
    להתעמק בו.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • צהרון "גן בית" – בפרדס חנה, לגילאי 4-10

    נכון לתאריך 01.07.2022 שהגן/צהרון נסגר 

    ל"גן בית", הגן החדש והקסום בפרדס חנה יש גם צהרון.

    מוזמנים לחגוג את שנות הילדות בחצר ובית קסומים.

    הצהרון ממוקם ברחוב הראשונים ליד הדמוקרטי.

    מאמינים בעיקר בלהעניק תחושה של בית.
    ליצור קשר, קרבה ודיאלוג מהלב בו יהיה אפשר לשתף (אם רוצים) במה שהיה נעים במהלך היום ובמה שלא.
    יש פעילויות שקשורות בבישול (עם מטבח חוץ אמיתי לילדים)
    יש מרחב לרקוד (גם עם מוזיקה חיה)
    המון מתקנים ובתי עץ
    דום מטריף וטרמפולינה ענקית
    מדורה
    ופיתות על הסאדג'
    ועוד…

    יש מקום להניח ראש, לנוח, לבהות, להאזין לסיפור.
    תפריט מזין, טרי, מגוון וטבעוני.

    צהרון "גן בית" ברחוב הראשונים, פרדס חנה
    ימים א'-ה' – 13:30-16:00
    הצהרון יפעל עד סוף יולי (ותהיה קיטנה באוגוסט)

    לעוד פרטים: גיל  054-2358883


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 6 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור החמישי: מר אמון וגברת אמונה]

     

    שירו איתי:
    איך קיר נולד?
    כך פתאום
    בהתחלה זה חונק
    ואז הוא עומד בינינו,
    וכולם שותקים
    ופתאום-
    איזה קושי
    לפרק אותו,
    איך קיר נולד
    כך פתאום?……

    כל יום נולדים מאות קירות בעולם.

    בין חברות טובות שלא דיברו זמן ארוך,
    בין אחים שפספסו יומולדת,
    בין אמא לבת שכבר גדולה מספיק כדי להיות מראה.

    בין בני זוג סתם כי שגרה,
    או לא חיבקו כמה ימים,
    או אין סקס,
    או יש ילדים,
    ועבודה וכביסה וכלים.

    כך לפתע,
    נולדים קירות בין אנשים
    בין אנשים קרובים ואוהבים.

    וקיר מטבעו לאט לאט
    צומח לגובה,
    שורת לבנים ועוד שורה,
    לא רואים רגליים
    ואז בטן
    ואז בסוף נעלמות העיניים.

    וכך לא רואים זה את זו,
    לא שומעים
    נחבאים
    שותקים.

    כל כך קשה לפרק קיר!

    כי הקיר מהר מאוד מתכסה
    כעסים, עלבונות, כבוד,
    דברים שלא נאמרו ונחנקו בגרון
    דמעות שירדו בסתר ולא קיבלו הכלה
    מילים שלא התכוונו אליהן, רק יצאו בהתרסה
    ציניות שמנסה לקרב, אבל פוצעת נורא.

    הזמן עושה את שלו.
    עובש
    יובש
    מרחק

    הקיר מרגיש "כאילו היה כאן תמיד וחיכה שנבחין בו"
    (למרות שלפעמים הוא ממש בן יומו.)

    אז איך בכל זאת מפרקים קיר?

    קודם כל מעזים לראותו,
    אז להצביע עליו,
    לדבר עליו,
    לספר אחד לשנייה את סיפור הלידה שלו
    בלי פחד.

    לאחר מכן, רגע לנשום ולהפסיק להכות בו בכוח.
    לא כך נופלים קירות.

    רק אם נגע בו ברכות, נתרפק עליו,
    כל אחד מצדו השני,
    ונטמין בו פתקי משאלות ותפילה.
    כך נפשיר את קרירותו המקפיאה,
    נצליח ליצור בו חורי הצצה,
    ולפרק בו עוד לבנה.
    אם נאחד כוחות וננער אותו בעדינות
    יחד.

    והכי חשוב-
    לסלוח לעצמנו עליו
    כי לא רק בינינו הוא נולד
    הוא תופעת טבע.
    כל יום נולד לו
    עוד קיר.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 5 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור הרביעי: סלפי (וידוי) של אישה רגילה – 2019]

     

    אז זהו הסיפור על מר אמון וגברת אמונה.

    תכירו, אדון אמון.

    אמון הוא תחושת רפיון, שחרור, התמסרות לתוך זרועותיו של משהו תוך ידיעה שהוא רוצה בטובתך, יהיה שם עבורך, ימלא צרכיך כל שיוכל. אמון הוא תחושה בראשיתית של ילדות, הזדקקות, פגיעות.

    אמון הוא היכולת להראות חולשה, לחשוף ולדעת שתשרוד.
    כמו התינוקת הרכה שמתכדררת לי על הבטן עכשיו, כמו מנסה לחזור לרחם שרק הגיחה ממנו לא מזמן, סומכת עלי בעיניים עצומות. היא בטוחה, אין לה צל של ספק. כל תינוק נולד עם אמון בסיסי ביקום, בסביבתו, בהוריו, באימו- שהביאו אותו כמו שהוא אל העולם, ושיטיבו עמו תמיד, ללא תנאים.

    לאדון אמון יש אהובה– ?גברת אמונה.

    אמונה היא צמודתו הקבועה של האמון.

    אמונה היא אופטימיות, תקווה, לדעת ללא *דעת*. אמונה היא החלטה, היא איננה מקרית או תלויית נסיבות. אמונה מאפשרת לנו לצלול אל אתגרים, לעשות שינויים, להכיל חוסר ודאות- כי אמונה נמצאת, אז יהיה בסדר.

    אמונה – מחזקת – אמון – מחזק – אמונה.

    מהרומן הגדול של השניים, נולדת שלווה.

    שלווה היקרה היא רוגע, שוויון נפש. שלווה מאפשרת לנו להיות חכמים יותר, מאוזנים יותר. היא מאפשרת לנשום לפני תגובה. מאפשרת לנו להתקדם, לא להיתקע, משחררת מכבלי הפחד. שלווה מאפשרת להתקרב זה אל זה, להסתכן זה עם זה.
    כשהתינוק עוצם עיניים, משחרר אחיזה לתוך הרגע, לתוך הכאן והעכשיו- זוהי שלווה.

    והשלווה, היא מולידה חופש.

    חופש להיות אני, על כל גווניי ורגשותיי. להיות אותנטי. חופש לתת מילים למה שחי בתוכי. להיות בקצב שלי. חופש לבקש, ולמלא בקשות. לתת, ולאפשר קבלה.
    החופש הזה, מאפשר לתינוק להביא את כולו, להיות מה שבא לו, לחיות ולהביע רגשות בלי חשבונות. לצרוח, להתרפק, להתפנק, לכאוב, לישון.

    כמה המשפחה הזו קריטית במערכות יחסים – אמון, אמונה, שלווה, חופש!

    אם יש תחושת אמון עמוקה באחר,
    וישנה אמונה בבסיס הקשר שלנו (גם ובעיקר בתוך משבר),
    אז נהיה שלווים יותר, מווסתים יותר. קצוות העצבים יהיו פחות רגישים.
    וכך נהיה חופשיים זה עם זה. נצליח להביע את צרכינו בכנות, לדבר ולהתנהג רגשות, לתקשר על הכל (אבל גם לשתוק יחד), לדבר על מה שחי בינינו בין אם הוא כואב ובין אם מרומם נפש.
    עם כל אלה נצליח לא רק לחיות טוב יותר את השגרה, אלא גם לצלוח מהמורות ומשברים ביחד. לא לחוד.

    כמה יש לנו ללמוד מתינוקות רכים שזה עתה נולדו.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • סדנת "בידייך" – עם שחר בסטקר

    [שחר בסטקר]

     

    אם הייתי איתך עכשיו, הייתי אומרת לך שהכל מתחיל ממך.
    שביום שבו תראי כמה כוח יש לך בידיים,  פתאום יפתח לך עולם חדש של אפשרויות.

    פשוט תראי:

    כמה עוצמה יש במילים שאת בוחרת,
    כמה רחוק את יכולה להזיז הרים,
    כמה רגישות יש בלב שלך,
    כמה דברים את יכולה לעשות במקביל,
    כמה עומק יש בנפש שלך,
    כמה ניסיון חיים צברת,
    כמה טוב את מכירה את האהובים שלצדך,
    וכמה חוכמה את מעניקה במגע ידייך ונוכחותך.

    פשוט תדעי:

    שזה לא חייב להיות כ"כ קשה לפעמים,
    שההקלה טמונה בחיבור שקט לעצמך,
    שהתשובות המקרבות כתובות על לוח ליבך,
    שהוא לא כועס ושהוא פשוט מאוד זקוק לך,
    שאת יכולה לטעות ולהישבר וזה בדיוק מה שהופך אותך גדולה יותר,
    שיש דרכים חכמות ופשוטות להבנה שיעשו לכם את החיים נעימים ורגועים יותר,
    שאת יכולה לשבור מעגלים כואבים בכוחות עצמך,
    שאת יכולה לקחת אתכם למסלול חדש רק באמצעות שפה ומבט אחרים,
    שאת יכולה לעורר השראה באמצעות סימון הדרכים החדשות שבהן תוכלו לצעוד יחד.

    וגם – שאת לא צריכה להיות בכל זה לבד.
    יש מעגל נשים מחבק שמחכה לך.

    יקרה,
    בואי ל"בידייך" – סדנה נשית מעשית ליצירת שינוי במערכות היחסים שלך בכוחות עצמך!
    שבעה מפגשים בימי שלישי בבוקר, מלאים בפרקטיקה, תובנות וחוויות שבעזרתם תוכלי להביא בשורה חדשה הביתה – בשורה של אותנטיות, נינוחות, רוגע, קרבה והתמודדות אמיצה.

    זה ממש בידייך.

    עוד פרטים כאן >

    ***

    שחר בסטקר – עו"ס, מגשרת ומאמנת זוגית.
    מלווה זוגות בצמתי חיים ומשברים אל עבר דיאלוג בונה קרבה ושותפות.
    סדנאות על חיזוק מערכות יחסים, התמודדות מצמיחה עם קונפליקטים ויצירת שלום בין לבבות.
    Shachar.basteker@gmail.com   |   054-5601746
    עוד עלי בעמוד העסקי >


    להגיב
Close