יום לוהט אחד בקיץ האחרון. מיכל ואני יושבות בגן שעשועים, ערן ופוטי מתזזים על המתקנים.
יש לה ברק סודי בעיניים, כמו תמיד כשהיא מבשלת, מה אחותי? אני מתעניינת בעדינות, מה קורה? היא לוקחת לגימה מהקפה הקפוא ומספרת שהיא ויוגי הציעו לדיאדה להיכנס לחלל שמתפנה במילגה בסוף החוזה עם שומרת הזורע, ושזה מתרקם.
– מה-את-אומרת !
– כן, תקלטי, זה יכול להיות להיט! והיא עוברת לתאר את התמונה: אפשר ללכת עם הילדים למשחקיה, להשאיר אחד מהם בחוג, לקפוץ לעשות קניות, לחזור לאסוף והופה – 7 בערב וחוזרים הביתה אחרי יום מהנה ויעיל. גדול לא?
– פששש אחותי.. מרגיש נכון….
במקביל, בדיאדה פרדס חנה מתגבש לו צורך זהה. הסניף המקומי קטן וצפוף, המדרגות בכניסה מאתגרות, "היה קטן ברמה שהדברים שהם ב DNA שלנו כמו אירוח, לתת תחושה של בית, מרווח, שיכול להכיל את האמהות, מקום לשבת ולהניק בשקט ולקבל תמיכה וליווי לא התאפשר שם, ברמת המבנה" מספרת ענת גושן קלעי, שמנהלת את הסניף המקומי, ומניחה את העובדות על השולחן:
"כשנכנסתי לתפקיד לפני שנה ו- 8 חודשים היה לי מהר מאוד ברור שהמקום כבר מאוד מיצה את עצמו מבחינה עסקית. דישדשנו באותו מקום כמה שנים. לא היה שום כיוון חדש לצמיחה ושיגשוג ברמה שהיינו זקוקים לה כדי להישאר בחיים מבחינה כלכלית. אחת הסיבות שבחרו בי לתפקיד זה כי אני מאוד מעורה בקהילה המקומית, יש לי קשרים עם מוסדות וארגונים ויש הרבה חיבורים עם הקהילה, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא זה. בסופו של דבר – והיא מראה על טבלת הפעילויות החודשית – כעסק, אנחנו חיים מהרשמה לקורסים ולחוגים ובזה אנחנו מצטיינים. בפרדס חנה הרבה אנשים חיים בפשטות מרצון, עם מה שיש. אני מאוד מעריכה את מה שקורה פה, אבל מתוך הרגישות וההכלה שלנו ירינו לעצמנו ברגל – היו לנו המון המון המון לקוחות יוצאי דופן ואני כמנהלת הייתי צריכה לעבוד ולהרים עסק ואי אפשר לבנות עסק מהיום להיום, צריך תכנית כלכלית שנתית לפחות. הגענו למצב שאו שהמקום נסגר מכיוון שאין לו זכות קיום, או שפותחים אופק חדש. אמרתי לאבי אלקלעי, המנכ"ל, שיתן לנו הזדמנות לחפש מקום אחר. ואז התחלתי לנסוע עם המכונית שלי ולשוטט בכל רחבי פרדס חנה וכרכור וזכרון ובנימינה – לא היה לי בראש גן שמואל. בחלום שלי ראיתי בית מקסים עם פרדס מסביב, את יודעת, כמו שכולנו רוצים.."
ובמקביל לחיפוש: יום אחד ג'ולי שור, יועצת ההנקה של דיאדה, מקבלת טלפון מזוג מאחד הכפרים בואדי ערה, רופאה ועו"ד, שמבקשים פגישה דחופה. הם נוסעים אליה הביתה (היא גרה במודיעין) יושבים איתה עד הלילה ומקבלים ייעוץ הנקה. כשג'ולי מציעה להם לבוא למחרת לדיאדה פרדס חנה להמשך תהליך הם מסרבים, בטיעון שבקרב העדה יש המון כבוד לסבתא ואין מצב שאישה ערבית עם בעיה בהנקה לא מקבלת את התרופה והייעוץ מהסבתא, ולא משנה מה היחסים בתוך המשפחה. בסופן של דבר למחרת בבוקר האישה אוזרת אומץ ומגיעה לברסטורנט – מועדון ההנקה בדיאדה בפרדס חנה, עם עוד חברה, ואומרת: "אנחנו חייבות לעשות מהפכה בכפרים. אנחנו פוחדות לעשות צעד בלי לפגוע באמא ובסבתא ואנחנו רוצות לקבל עזרה מעוד מקומות" .
ענת בשוונג. בין יתר המקומות שעולים בדעתה קופצת כמובן גם זכרון יעקב, הדובדבן-המסודר-כלכלית שעל ראש ההר. תחנה הכרחית שעוברת בראש של הרבה עסקים מקומיים שרוצים להתרחב, אחותה המסויימת של קיסריה. ענת: "התחלתי לחפש מקום ולדבר ולעשות שת"פים, בזבזתי חודש ימים בחיפוש ובשיחות עם אנשים אבל בסוף זכרון ירדה מהפרק כי האוכלוסיה שם קטנה יותר מפרדס חנה בחצי, משהו כמו 15,000 תושבים. בדקתי וגיליתי שלמרות התדמית, גם שם דפוס המשתתפים הקבועים בחוגים דומה".
עוד נקודת ציון בתחום חיפוש הפיתרון שמתחת לפנס, היה פרוייקט יובלים. השכונה הצבאית החדשה והעשירה, הקובייתית, שבמזרח המושבה. ביחד עם פרוייקט חלומות כרכור, צפויות להגיע למקום עד 2009 עוד 2400 משפחות, מספר משמעותי, אבל בסופו של דבר גם הרעיון הזה יורד מהפרק. ואז יום אחד, אחרי שענת מסתובבת עם האוטו ושולחת לעולם את תדר החיפוש, המסר נקלט.
במילגה גן שמואל בדיוק מגיע הגיע לסיומו החוזה עם שומרת הזורע. מיכל ויוגי מתחילים לחשוב על השותף הבא לחלל המרווח. דיאדה! מיכל מציעה. וואללה? בטח יוגי שאל, כן! תקלוט.. והיא מתחילה לתאר את הרעיון…. אחרי כמה ימים יוגי זרק את הרעיון לאודי הולצר, סמנכ"ל דיאדה.
ענת: "יום אחד ואני אגיד לך איך זה היה, מתקשר אלי אודי והוא אומר: 'תשמעי, אני הולך לזרוק לך משהו אין לי מושג אם זה טוב או רע מתאים או לא, אני זורק לך את זה תעשי מה שאת רוצה, מה דעתך לעצור את הטיולים שלך בגן שמואל?' כשהוא אמר לי גן שמואל התגובה הראשונה היתה: מה, אתה מטורף? לא יכולתי לחשוב על המעבר הדרסטי הזה! אמנם חיפשנו ריכוז אוכלוסיה של שפע אבל עדיין, ראיתי את הבית שלנו נח לו בלב הפרדסים עם ארגז חול בחוץ ומתקנים מוטוריים בסבבה לגמרי, בטבע.. אמרתי לו: אודי, אתה מטורף וסגרתי את הטלפון. וכמו שסגרתי את הטלפון, בדיוק הוא אמר לי את זה כשעצרתי את המכונית, התיישבתי על אבן גדולה בחניה שמול דיאדה ואמרתי לעצמי: זה הוא מטורף או שאני מטורפת? ובאותה שניה התחלתי לחשוב חיובי. ועוד משהו שהוא אמר לי זה: את מכירה את מילגה, נכון? יש אופציה להשכיר חלק מהשטח של מילגה.. לא יכולתי לעבוד באותו יום מרוב המחשבה הטורדנית כן או לא. הלכתי הביתה וחשבתי על זה עם האיש שלי, שאמר לי שחייבים ללכת על זה. הייתי בלא מוחלט ותוך 24 שעות אמרתי לו כן! אני קופצת למים!
את יוגי הכרתי באופן שטחי, היה בינינו קריצה תמיד, סימפטיה הדדית בלי קבלות. את מיכל הכרתי כי אנחנו עושות פילאטיס ביחד אבל לא ידעתי שהיא ממילגה, הכרנו רק כחברות להתעמלות עד שהסיפור עלה, ואז בפעם הראשונה ממש דיברנו".
והנה עכשיו זה קורה.
במקום קופסת גפרורים של 220 מ"ר כולל האולמות והחנות, של הסניף בפרדס חנה, דיאדה גן שמואל היא מרחב של 380 מ"ר למעלה ועוד חנות של 115 מ"ר בקומת הכניסה. יש מדרגות נעות, אולמות מרווחים, ספסלים נוחים, תכף יפתח בית הקפה, אשכרה מקום בילוי מגניב ואקספירימנט מעניין. ענת והצוות מתזזות ומסדרות ומתקתקות, מותחות את הקונספט על מרחב גדול יותר, גדלות כמו הריון. מחממות את הקירות, שמות עציץ רקפת, מוזיקה פורטוגזית, מסדרות פלאיירים, מנחות את הפועלים, חושבות על הגובה של המדפים. מקננות.
איזה תגובות אתם מקבלים?
"יש כאלה שאומרים וואו איזה יופי! תחושה של ספייס! ויש כאלה שאומרים איפה האינטימיות, נעלמה, קשה עם שינוי. יש כאלה שנראה להם נורא שעברנו למרכז מסחרי ו"נורא לא דיאדי". ויש כאלה שמבינים את הסיבה שעברנו לכאן. זה מרכז העצבים האולטימטיבי של האזור, שוקק חיים כל ימות השבוע, מקום מפגש בין תושבי פרדס חנה כרכור, חדרה, בנימינה קיסריה, זכרון, עמק חפר, ישובי אלונה, המועצה האזורית מנשה, וישובי ואדי ערה".
איך את רואה את שיתוף הפעולה עם הערבים?
"בבטן העמוקה אנחנו רוצים קשר איתם. רוצים לראות פה אותם משולבים בקורסים ובהכנות ללידה ובמועדון ההנקה ובמשחקיה ובהכל. אבל התהליך צריך להיבנות בצורה מאוד עדינה והגיונית. ביום שלישי שעבר היתה פה סיטואציה – יש לנו חוגי ריקוד לילדות ובאותו יום הגיעו לחוג 5 ילדות ערביות שלא מדברות עברית, והמורה היא אנגלוסקסית, ובאמצעות שפת הגוף הן משתלבות והמשפחות מחכות פה באזור הציבורי והמשחקיה פתוחה. הנשים הערביות יבואו, זה תהליך. אני רוצה שזה יהיה אמיתי, איטי, יש פה חזון, אנחנו מארחות אותם מעל ומעבר. בקורס עיסוי תינוקות משתתפות כרגע שתי נשים ערביות. בהמשך יהיו פעילויות במיוחד להן – נגיד הצגות ילדים בערבית ויהיה כאן סינמה קיד עם סרטים לא רק בעברית אלא גם בערבית. כשיהיה קורס הכנה ללידה מעורב אנחנו נהיה פה בטופ של הסיפוק. כרגע הגברים הערבים ממש לא בקטע, מקסימום מקפיצים את האישה אבל להשתתף במעגל גברים….עוד לא.
בהגדרה המילונית – כל קשר משמעותי בין שניים הוא דיאדה. עד עכשיו, הקונספט הדיאדי הראשוני התכוון בעיקר לקשרים בתוך משפחה, והנה בא הסניף החדש בגן שמואל ומציע דיאדה בריבוע: דיאדה בין מחסור לשפע, בין יהודים וערבים, בין שני עסקים מקומיים. וכמה מתבקש שדווקא כאן זה קורה, בפרדס חנה כרכור, מקום עם אוכלוסיה מתקדמת מבחינה קהילתית ותפיסתית. כמו פסטיבל "מן הון להון" המקסים שיעל זלאיט ואילנה פלדה הפיקו פה כמה שנים – רק שבמקום אמנות, הפעם זירת המפגש היא הפרקטיקה של החיים. תמיד אומרים שאם העולם הזה היה מנוהל על ידי נשים היו פחות מלחמות. אז הנה לנו מרחב מחיה והנקה משותף, לפגוש בו שותפות למהפכה ולהחלפת חיתולים ורעיונות. כולם מוזמנים ומוזמנות!
בימים א'-ד', 27-30.1 יתקיימו אירועי פתיחת מרכז דיאדה החדש בגן שמואל:
הצוות שמח להזמין אתכם לבקר בבית החדש, להתנסות בפעילויות וליהנות ממבצעים והנחות:
50% הנחה על מגוון פעילויות
10% הנחה על הרשמה לכל הקורסים, החוגים והסדנאות
10% הנחה על מוצרי החנות.
ההשתתפות בפעילויות בהרשמה מראש, בטלפון: 04-6272172
אני מאלה שיגידו וואו איזה יופי! אשמח להיתנסות בפעילות..
רוניתי אחותיתי
הישארי ממורכזת אל קו האמצע הערכי, המחשבתי, היצירתי שלך.
ואם את רוצה אני אראה לך את המשובים של הסטודנטים שלי מאתמול. רובם אהבו את השיעור, אבל מה שחלקם כתב גרם לי להיזכר בעמוד שידרה שלי ולברך אותו שהוא שם, קבוע, מייצב, מזקיף את קומתי.
אפשר לגדול ולהישאר בקשר עם עמוד השידרה, אפשר להיות ממש גדולים, לעשות כסף, להיות מפורסמים – ועדיין שהלב יישאר מהדהד אל העשייה החיצונית.
הקיצר, עזבי אותך מחארטות ותמשיכי. אין כאן אף אחת שעושה את זה טוב כמוך, בינתיים.
לרגע לא הטלתי ספק ביושרה שלך, רונית, כשהערתי לגבי אורכו וסגנונו הדרמטי של הפוסט. זו הייתה הערה סגנונית גרידא. מאד חשוב לי לומר את זה. גם ההערה לגבי הבאנר היא סגנונית. משהו באתר משתנה, וניסיתי לשים עליו אצבע. שינוי סגנוני, שינוי אנרגטי, שינוי מהותי? זה מעניין אותי.
להגיד לקוראים שאין להם זכות, וזה לא מעניינם, ושיעשו בעצמם ושיעברו לאתר אחר? תמוה בעיניי.
ראשית, כי קוראים מקיימים אתרים לא פחות ממפעיליהם ובעליהם של האתרים. עד כמה שמורה להם זכות הדעה – זו שאלה מרתקת בפני עצמה ואין עליה תשובה חד משמעית.
שנית, כי הדיונים האלה, השוצפים והקוצפים, הם חלק מרוחו של האתר. במידה רבה, באתר כמו זה, שיש לו נתח עסקי מוצהר, הם אף משרתים את מטרותיו הפרסומיות. האם את באמת מעוניינת בשקט תעשייתי ובלוח תגובות שכולו חיפושי בתים?
ושלישית, אני לא מפקפקת בכך שתחזוקת האתר ו"האכלתו" גוזלות ממך כוחות ומשאבים. אבל אני משערת שהוא גם מספק לך כוחות ותמיכה רצופה – ולא רק כלכלית. את זוכה כאן לכך כך הרבה הערכה והכרה – ובצדק, גם אני מן המעריצים –
שאין להם שווי אקטוארי. אל יהי הדבר קל בעינייך.
רונית את צודקת בכל מילה, האתר שלך ואת מחליטה
אני לא מאשימה אותך בצרות עין כי זה לא מתפקידי ולא מענייני. אם עינך צרה, את ודאי יודעת איזו מהן היא. כן מפריעה לי הטלת הספק הזו במניעים של מישהו אחר, שגם הם לא מעניינו של אףאחד, ומי את, או כל אחד, כדי לומר מהו האיזון? כל אחד רואה איזון בצורה אחרת. לפעמים אני נכנסת לכאן ולא מעניין אותי מה שנכתב, בין אם זה פשוט לא מעניין ובין אם זה מסחרי ובין אם זה מתנחמד פרדסחנה, ואז אני פשוט יוצאת. לפעמים אני כמובן גם שופטת, אבל זה שלי ואני משתדלת להשאיר זאת לעצמי. וביקורת.. נו, אני גם בנאדם ביקורתי לאללה ויש לי ביקורת על דיאדה ועל מילגה (ומי כמוני יודע..) מה שלא מפריע לי לפרגן למה שבאמת חיובי שם. גם עלייך ועל אילנה שמעתי לא מעט ביקורת בזמנו, עם מוכנות להשבע בכלמיני מעשים לא כשרים. כמו שכתבתי, אף אחד לא נקי. אבל בגדול, עשיתן משהו גדול וחיובי לאללה ולא קל בכלל, אז מה זה משנה מה אומרים, ביקורת הרי תמיד תהיה. אני במקרה חושבת שלא צריכה להיות סתירה בין לחם לבין תורה, גם אם נדמה למישהו שחושב שהוא יודע שכן
למען הסר כל ספק – הכתבה הזאת נעשתה ממקום רענן וחופשי, ואפילו מזדהה. המהלך שדיאדה עשו הוא אכן דרמטי, גם בעיני. אחרת לא הייתי כותבת כמו שכתבתי.
ובאשר לבאנרים – עינת, כן, זאת אני שפעם כתבתי את זה. ואם תציצי בטקסט שמדבר על פרסום באתר תגלי את הפסקה הבאה:
שנתיים אני מסתובבת עם המחשבות הקסומות שלי ומוציאה פוסטים אישיים להנאת הקהל. ועוד הלוואה מהבנק, ועוד קומבינה ועוד בוסט של אופטימיות, אבל מה לעשות, זה לא עובד נכון מבחינה כלכלית. ואם זה לא כלכלי – כמו שענת גושן אומרת – אז אין לזה זכות קיום. אז אם למישהו הדעות שלי מפריעות, או המינון של הכתיבה האישית מול הכתיבה השיווקית, או הסגנון, או מינון האסקפיזם, או וואטאבר – אין לי מה לעשות עם זה חוץ מאשר להמליץ על פתיחת בלוג עצמאי משלכם (בואו נראה אותכם מאכילים בלוג שנתיים בהתמדה ואז נדבר) ו/או על מעבר לאתר אחר. לא חסרים אתרים מדליקים ברשת.
רות , את מאשימה אותי בצרות עיין ? איזה מהן בדיוק צרה?
הורסת אותי לפעמים צרות העין של כלמיני אנשים שמלווה תמיד, איך לא, בביקורתיות יתר. מעבר לזה שהאתר הזה, עם כל הכבוד לכל מי שמרגיש שהוא גם מאוד שלו, כי הוא כ"כ פרדסחנה, הוא קודם כל בלוג של אדם אחד ורק אח"כ של כולנו, ומעבר לזה שכל אדם זכותו להחליט מה הם מינוני ההתפרנסות שלו, גם אם נראה לכלמיני אנשים שזה "על חשבונם" ועל חשבון האלק אינטגריטי שלהם. במקרה הספציפי הזה, רונית היא חברה מספיק טובה של יוגי ומיכל בשביל לפרגן להם ולמהלכים שהם עושים, ומספיק פרדסחנה בשביל להכיר את דיאדה ולפרגן להם. ביקורת וצרות עין יש מכל עבר על כל יוזמה שקורית פה, כולל על הבית הפתוח, דרך האמן ומארגניהם, שיקשוק, מעגלים, הכל הכל. קל להצר עין על כל מה שמריח אפילו קצת מהצלחה, ובעיקר בגלל שבאמת אף מקום לא נקי לגמרי ותמיד יהיו תלונות ועניינים. זו עדיין לא סיבה מספיק טובה בשביל לא לפרגן. ואני מאמינה שאם רונית הייתה מוצאת שזה לא אתי או שאין סיבה לפרגן או שהיא לא שלמה עם זה, אין מצב שהייתה מפרגנת, ולא משנה המחיר. אז נשמות טובות, אין ספק שיש פה התחסדות. יש לכן השגות לגבי מילגה או דיאדה, תגיבו לעניין, לא על איזון או חוסר איזון של רונית, היא, סביר להניח, כתבה ממקום שלם. והדרמטיות של להגיד שזה נשמע דרמטי כמו אילנה דיין, נשמעת מאוד דרמטית.
עד כדי לכתוב באופן לא מאוזן על מי או מה , לעצום עיין אחת ולחשוב שאתה רואה נכון.. אפשר לכתוב כתבת תדמית על בית ספר ולא לעורר דיון אמיתי כי מישהו משלם..
יש לכל דבר מחיר, אפשר לחשוב שמישהו הוא נגד הדרך שמישהו אחר עושה.. חס ושלום רק יש מי שרואה מהצד את המחיר , אם האתר יהיה פחות מעניין לעיון , פחות אנשים יכנסו
יש לי אינרס לש מור על רוחו , אני מכורה, למרות שלאחרונה אני פעמים רבות פותחת מסתכלת מתלבטת אפילו אם להגיב, כמו שרונית בהתחלה כתבה- האתר הוא ישות מתפתחת , יש את רוחה המופלאה ודרכה המדהימה של האישה החד פעמית הזו ויש את האתר שיש לו מהות משלו , הוא מחוברת ושקורה ברונית אבל אין ספק שהיא עיצבה משהו בכיוון מסוים , גם אם יש מקום לשינוי כדי שהוא יהיה רווחי, רצוי שהוא ישמור על איכויותיו.
רוחו של האתר … האתר הזה הוא אתר של רוח אחת, שהחלה להניע את כל המיזם המדהים הזה. רוח אנושית. וכבת אנוש, אין אפשרות להיות תמיד באיזון. אין אפשרות תמיד לכתוב כתיבה רעננה וחופשית, אלא ממקום רענן וחופשי.
אני כלך כך מעריכה את המאמצים שאת עושה בדרך לשם, רונית.
תיארתי לי שהסיבה כלכלית – הקמח חשוב לא פחות מן התורה. ואני לא מתחסדת. אבל הפוסט הזה הזכיר לי במשהו את סגנונה העיתונאי של אילנה דיין. דרמטי נורא. ליווי סינכרוני ודיאכרוני של התרקמות מעבר הדירה של דיאדה. וואו. כאילו מדובר בהתרקמותה של תכנית מדעית, אמנותית או תרבותית מהפכנית. יעלה צודקת: זה עניין של פואטיקה. וכאן יש פואטיקה של עודפות…
בקשר לבאנר: נדמה לי שפעם היה באתר לינק לפוסט קצר שהסביר למה אין כאן באנרים. הלינק נעלם, ואולי זכרוני מתעתע בי וזה היה באתר אחר?
ובאופן כללי: אהבתי להרגיש את טביעת אצבעך האינטימית באתר, והיא מטושטשת בזמן האחרון. ראי זאת כמחמאה ולא כביקורת, בטח לא קיצונית. לא נראה לי שלשאלה הסרקסטית על קשיי ביחס לשינויים יש כאן מקום…
אני מצטרפת לעינת , הבעיה רונית יקירה, שהמינון בין כתבות מוזמנות , (מענינות, מכניסות וחשובות לקיום ראוי של האתר ומפעילותיו ) , לבין כתיבה חפשית מושחזת מרתקת פיוטית ומעוררת מחשבה- השתנה לטובת הראשון באופן דרמטי, אין רע בלהתפרנס אבל הנפח שהאתר תפס מבחינת הענין של הקוראים והקוראות, הוא בגלל רוחו של האתר שלעניות דעתי, צריכה להשמר , יש מקום להכל רק לשמור על האיזון והפואטיקה… – את חסרה לנו עם הכתיבה הרעננה והחופשית שלך.
עינת, מה לא פרופורציונלי בעינייך? ההתלהבות שלי מהמקום החדש? היא אמיתית. אני מלווה את העניין הזה עוד מהקיץ ומעריכה מאוד את הצעד שנעשה בדיאדה. לעשות שינוי, כי אם זה לא רווחי אז אין לזה זכות קיום. מה לעשות. זה המצב וכן, זה שונה. כמו ששונה באנר בדף הראשי של מושבה חופשית. הם שלחו באנר מהבהב וביקשתי גירסה בלי הבהוב. לקחתי את הסיכון שזה יצרום לכמה אנשים אבל בחרתי בזה ולו כדי לשלם את חשבון החשמל. יש לך בעיה עם שינויים?
יש משהו מוגזם בפוסט הזה, לא פרופורציונלי לחדשה שהוא מדווח עליה. והפרסומת בראש הדף הראשי של האתר – לראשונה בתולדות האתר, נדמה לי – משנה את אופיו הוויזואלי ובכלל.
ענת יקרה
בהצלחה גדולה גדולה במקום החדש.
לא היה לי שום ספק ביכולות שלך.
אוהבת אותך.
חיבוק
מימי
בהצלחה !