על איך קמה ונהייתה תערוכת "הנעור"

מאת: עמליה זנד

על איך קמה ונהייתה תערוכת "הנעור" ועל תובנות כלליות והארות מזדמנות

יש פעמים שאנחנו יכולים להסתכל אחורה בזמן ולזהות מתי ואיפה התחילו תהליכים ולעקוב אחרי רצף הארועים שהובלנו בו או שהובלנו אותו, עד הגיענו למפנה. או למהפך. או לשינוי גורלי. מה שזה לא יהיה ,אותו רגע בזמן הוא תוצאה של רצף ארועים קודם. ויש רגעים, נדירים יותר, שבהם אנחנו עוקבים בהתפעלות ,אחרי סדרת ארועים שמתרחשת בזמן הווה,זמן העכשו,ואותם ארועים כאילו "הודפים" אותנו קדימה אל עבר המפנה .השינוי. הגורל. אותם ארועים נושכים בעקבינו ומאיצים בנו להתקדם ,שלא נאחר את התחנה הבאה ברצף הזמן שבו נקבעים הדברים לכאן או לכאן.
וכך קמה ונהייתה לה התערוכה.
כמה רחוק אחורנית בזמן אפשר למתוח את חוטי ההקשרים…אפשר להתחיל במושבה חופשית ובדיונים הרבים על השפע, אפשר להתחיל מהסרט "הסוד" שיש לי הרבה הסגות עליו ועדיין הוא חלק מהתהוות התערוכה. אפשר להתחיל מכפפה שזרקה יעלה זלאיט ואני הרמתי אותה כהזדמנות לעבד עם אדם זר את הביוגרפיה האישית שלי ואפשר להתחיל בנסיעה לתל אביב לשנקין להתחיל לעבוד שם כמקעקעת בחנות האקסטרא יוקרתית "גובינו".

(לחצו להגדלה)

כל אחד מהקצוות האלה מוביל אותי בשביל פתלתל אחר לאותה המסקנה- השפע נמצא באמנות שלי. שם נמצא החיבור .שם ,בתחום האמנות ,אני במקום של האמת הנקיה ביותר שלי הפרטית ומתוך כך השפע חייב להיות שם. אז למה זה לא קורה? למה ,אני שואלת את עצמי,למה אין שפע, למה המיסכנות ,למה הריק??? ובהסתכלות ביוגרפית התשובה המתבקשת היא –כי את עוצרת. עוצרת עוצרת עוצרת. בכוונה. בכוח .בהשקעה מטורפת של מאמץ-עוצרת הכל. כל כך הרבה מאמץ מושקע בלא לשחרר את כוח היצירה. אז כמו כל אדם בר דעת יש את הרמאויות הקטנות..כי כמו כל עצירות אי אפשר בלי קצת לשחרר מדי פעם ,אז כן,יש תקופות קצרות של פרצי יצירה ,המכחול משתולל מוציא מוציא ועוצר שוב. ויש את היצירה הקעקועית שנמצאת כל הזמן .האמנות הזאת ,המאגית, האפלולית, הכוחנית, הקסומה שממכרת אותי אליה ,כובלת אותי אל מכונת הקיעקוע, אל התדר המופלא של כאב ויופי.

ויש את מצעד התרוצים המוכר כל כך..אין לי זמן..אין לי כסף…מי צריך את זה.. בשביל מה זה טוב..אף אחד לא מתעניין באמנות יותר..תסתכל באינטרנט יש שם מיליונים כמוני אז למה שאני אצליח…כבר אמרו הכל ,האמנות שלי ממש חסרת יחוד… זה לא שווה כלום זה רק חתיכת נייר….אוי אוי ,כמה תרוצים…אני מקבלת ציון 100 ובגדול ביכולת ובהתמדה במתחם התרוצים.

יעלה ,אשה קוסמת,כמוני אבל אחרת, נוסעת להודו באמצע התהליך. נסיעה ידועה מראש ועדיין נסיעה. וגם עוברת בית ומנקה את המחסנים ומשאירה לי ,בדרכה הרכה והבלתי מתפשרת שני קנווסים משובחים נקיים שמחכים לצייר. וגם שני אוגרים מקסימים ושובבים –אבל זה כבר סיפור אחר. יש לי דיבור עם הקנווסים האלה על בסיס יומי. הם נחים במרפסת . עוברים מפינה לפינה. כל בוקר אני עוברת לידם ואומרת להם ..כן ראיתי אתכם..לא שכחתי… וזהו. הם עדיין שם.

המסע אל "סטודיו" הוא מסע יסורים אמיתי. מסע שרק מי שעצר כל כך הרבה זמן יכול להבין כמה יסורים יש ברכישת דיקט וחיבורו לקיר-חודש עבר.להוריד את הניירות מהארון למעלה-עוד שבוע. מכחולים –לחטט בכל המגירות ולמצא את המכחולים הישנים-שבוע שבועיים, וללכת לקנות צבע… אני מתביישת לספר כמה זמן. והזוועה הזאת,הליכלוך ,ריח הטרפנטין בסלון סטודיוחדר שינהחדר מחשבפינת עבודה. החלל האחד שהוא הכל אצלי.
אבל כמו מכונית מדגם משובח שעמדה שנים בחניה ,קשה קצת להניע ,צריך להתרגל שוב לרעשים לכוון קצת את המנוע ולצאת אל הכביש. ככה זה . לצאת
לדרך . הידיים זוכרות העיניים מכוונות והציורים מתחילים להתגלגל החוצה .

לא אלאה את הקורא ואותי בכל הפרטים של תהליך היצירה. זהו מסע קסום שמילים רק מפחיתות מערכו .כל אמן רוצה להציג. כל אמן רוצה להיות מוערך ע"י הציבור . כל אמן רוצה להיות מתוגמל על יצירותיו. מהמקום הזה אמר אוסבלדו רומברג-אנחנו יוצרים אמנות למען התהילה.

כפפה נוספת נזרקת ואני שוב מרימה- בית הראשונים יוצא בפניה אל אמני המושבה להציג בגלריה. האמת,אפילו לא ידעתי שיש מקום כזה אז באתי ראיתי והופס ,סגרנו על תערוכה .חלל יפה לא גדול או מאיים. ביתי .פרדס חנאי. שיש בו נעימות ותחושת פעלתנות שקטה.אנשי נשות העמותה עוסקות בענינייהן ,משמרות מסמכים ותיעוד משנים ראשונות ואני כבר חולמת תערוכה.
אז מה יש לנו
ציורים יש
מקום יש אוצרת יש תאריכים יש ויש את רותי יושבת ראש העמותה שדואגת לכל הפרטים ועוזרת ומיעצת
והזמנות וספונסרים והחלטות ואילנה קושרת קשרים ושולחת מיילים בין טלפון לטלפון ואחד צבעי שמסייד שיהיה נקי ויפה והמון הזמנות לחלק ולשלוח והנה זה מגיע.
"הנעור" נעור-בואו לראות- בית הראשונים מה 15 עד ה-29 בפברואר.

(ופה עמלמל חתכה את הטקסט בלי להוסיף על המכירה 200X200 שתתקיים בפלסטיק פלוס, באותו סופשבוע. בואו בהמוניכם!)