אדמה ואויר

[מאת: רות שר שלום]

במנוחת הצהריים, שכבתי לכמה דקות על המיטה והרגשתי את הבטן עולה ויורדת עם נשימותי. נזכרתי בליל אמש, כשהקטן התעורר וביקש כמו בהרבה פעמים אחרות לישון על אימא ("שון אימא" בשפתו המתוקה). ואז… מתחולל איזה ריקוד מופלא כזה בין בטנו לבטני, הנשימות מתאימות עצמן זו לזו, הבטנים מתקמרות ומתקערות בדיוק מושלם וגם אם יש פה גוף קטנטן עם בטנונת קטנה וגוף גדול ואימהי זה בכל זאת מתואם. והלב, או הלב ממש מתרחב ומקבל קומפרס מהחיבור החמים.

במנוחת הצהריים הקצרצרה (באמת! לא יותר מ 10 דקות) הספקתי לנמנם ולעוף:

אני שוכבת על האדמה על ביטני כך שיידי פרושות לצדדים וכל גופי מונח, כבד מתמסר לאדמה שתחתיי.
בכל נשימה אני מרגישה את ביטני עולה ויורדת והתחושה היא שגם האדמה נושמת ונעה ביחד עם תנועת גופי.
אני מנמנמת ומדמינת שחמש ציפורים גדולות ולבנות מגיעות אלי, מרימות אותי ונושאות אותי מעלה אל השמיים הרחבים.
4 ציפורים אוחזות בגפיי והחמישית אוחזת בראשי כך שיישאר ישר.
אחרי המנוחה הכבדה על האדמה, התעופה נעימה לי, מרחיבה את נשימתי ויוצרת תחושת קלות גדולה בגופי ובמצב רוחי, צהלות שימחה יוצאות מפי ממש ללא שליטה ואני חשה כמו במחול עליז ואוורירי.

ערפל סמיך ועוטף שמייד חולף ("אהה, חצינו ענן" המשפט חולף בראשי כמו כתובית בסרט).
הציפורים, משדרות חשיבות ונאמנות לתפקידן, מסתוריות גדולה ונחישות, הן יודעות מה הן עושות, לאן הן נושאות אותי ומה מטרתן.
אני, בתוך הקלות הבלתי פוסקת לא עסוקה בכלום, בטח לא במטרת התעופה.
רק קלות וקלות, אווריריות והנאה צרופה.
הרוח שורקת באזניי ולרגעים מתחזקת כך שקשה לי לשמור את עיניי פקוחות, אני עוצמת אותן ופוקחת חליפות עד שיש רגיעה.
ואז, שקט וצלילות חדה ולעיניי נגלה מחזה שגורם לתחושת עיקצוץ בכל גופי וכובד בחזה.
אני לוקחת נשימה רחבה, נלחמת בכובד הזה בחזה ומחליטה באומץ רב להסתכל (אבל באמת להסתכל!) על מה שניגלה לעיניי.
תחתיי, רחוק שם למטה אני רואה את עצמי כמו שחקנית ראשית בהצגה, אני רואה אנשים שקשורים בי, את מערכות היחסים איתם, אתגרי חיים ממן זה ואחר, הכל כ"כ ברור, הסיפור של חיי ניגלה לפני ונפרש לו כמגילה צבעונית. ("זה מה שמתארים שקורה כשמתים" אני מהרהרת "במה זכיתי שאני רואה את זה עכשיו?").
שאלות רבות בגוון הירהור מציפות את ראשי ובתוך התעופה נדמות השאלות למשפטים כתובים בתוך בלונים בצבעים שונים שעפים ומתנגשים בי קלות. הבלונים כמו מתדבקים על דלתותיי ומבקשים את תשומת ליבי.
"מה יכול לעזור לי בקושי איתו?" מופיע בבלון אחד ובאחר "איך ליצור יותר שקט בחיי?" והינה בלון מעט כבד :  "מה מהות החוזה הנשמתי שלי ושלה?"  ו"מה הוא בא ללמד אותי בחיי?" ועוד ועוד בלוני שאלות סובבים אותי. ואני, לא נלחצת ועם כל בלון שפוגשת כמו נפתח חלון נוסף ("ממש כמו במחשב!" אני מצינת לעצמי).
חלון למחשבה, הקשבה, התבוננות, חקירה…
אני מתפללת שאותם מרחבים שנפתחו יישמרו בי גם כשהציפורים יורידו אותי חזרה לאמא אדמה, שהדחיסות תניח עוד רגע קט לבלונים להיות קלים, אווריריים, עם משפטי שאלה מעוררים ומחדדים.
בשנייה שחולפת בראשי המילה "אדמה" אני חשה חבטה עזה ומוצאת את עצמי מוטלת על האדמה עם כל כובד גופי. צער גדול מציף אותי עם איבוד הקלות העליזה אך אני מייד מתמסרת שוב לאימא אדמה ומחליטה להניח להכל לרגע ולהכנע לכוח המשיכה.

"אמא, נגמר לי הסרט" אומרת בתי שניצבת פתאום לידי וכך גם אני נוחתת מתעופת הצהריים הקצרה חזרה אל הבית, אל אמא אדמה.

***

סדנת מסעות עם רות תפתח בסוף נובמבר בכרכור. לפרטים נוספים >>