*
בשנה האחרונה רענן עובד על הספר שלו, בשקדנות של גנן יפני.
מגיח עם דיווח על התקדמות, קופץ למרפסת עם הטיוטות,
משתף בדקיקויות, למשל – הילת צבע כמעט בלתי מורגשת בהדפסים,
וזה לצד סתם פיטפוטונים של יום חול, שבגלל היחס שלו לשפה הופכים לפעמים לרגעים בלתי צפויים של קודש.
את ספר השירים שלו, "לעת אתה" שמו, רענן מימן לבד ובחר להפיץ דרך אתר מימון ההמון "מימונה". הקונספט של מימון המונים מלהיב אותו. ואכן, הפרוייקט שלו מלהיב. ולא כי יש פה איזו המצאה טכנולוגית שמצליחה כלכלית בענק, לא. ספר שירים זה לא עניין כלכלי, הוא מעיד.
הספר הזה הוא דרך חדשה בשביל אדם למצוא עניין מחודש בחייו. ככה, בישירות. ומציאת העניין המחודש בחיים שוב ושוב היא עניין, שאם נהיה כנים נראה שכולנו נדרשים אליו כבני אדם, המצויים במסע (במשא?) המעגלי של חיים-מוות-חיים, כמו שהוא מתבטא בעבודה, ביצירה, בחיים עצמם.
אבל כמה אני מקשקשת, קבלו את המקור:
לעת אתה – ספר ביכורים – ספר שירים מאויר
מאת רענן פרומן
אתה – בנוסף לציון הגוף השני, משמעו, (אָתָה, בקמץ קמץ, מופיע גם אָתָא), פריצת דרך, והגעתו של דבר חדש.
"אָמַר שֹׁמֵר אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה…" (ישעיהו כא יב),
בחד גדיא – הגדת הפסח – אָתָא שונרא וגו'
הלכתי שבי אחרי הרעיון של לפנות ולבקש מהציבור לסייע בהפקת ספר שירים שהחלטתי להוציא. הרעיון לפנות לגיוס קהל לתמוך בהוצאתו, פגש אותי באמצע הפקת הספר והלהיב אותי מאד.
מצאתי כי מסגרת זו פורצת ומלהיבה, ויוצרת אפשריות למרחבים חדשים, של פיתוח והתפתחות, של הדברות ומפגש עם אנשים.
זאת הזמנה לתמוך ביצירה ועשייה שיתכן שלא היו פורחות ללא תמיכה זו, קול חדשני, קול קורא של ציבור, קול המבקש להבטיח ולראות כי דברים חשובים ויפים שהוא רוצה ימשיכו לפרוח בגננו.
ספר השירים הזה, הוא גני הנסתר, נכתב כחלון, הנותן הצצה לרגשותיי, ונותן ביטוי לפריצת דרך למחוזות חדשים בחיי. השירים עבורי הם כפרחים שונים מהעץ, עץ חיי – מתוך הענף המחוספס, בין העלים, משהו יפיפה, לא דומה לכל השאר ומפיץ ריח. זו הזמנה לדברים חדשים להתקרב אליו. מצאתי לנכון לחלוק את חווית השירים הללו עם אנשים נוספים.
