כתיבה פרטיתשיטוטים

אורי, מיכאל, נגה

[נגה סיני]

החוף שטוף עכשיו בצדפים, הם נערמים זה על זה, משחקים ביניהם. חופפים ומתחככים במין משחק מעודן של גיוון ועושר שמתחבר לתמונת פאזל אחת. החורף מתקרב.
אני ואורי שיחקנו במשחק 'מצא את הצדף המושלם'- ללא סדקים, פינות חסרות, שריטות, כתמי צבע לא ברורים. כזה שניתן להעביר דרך החור שבקצהו את שרשרת הזהב הדקה שעל צווארי ולקחת איתי. ניסיון לאגור משהו מרגע קסום שיישאר איתי גם כשהרגעים לא יהיו קסומים כלל.
פעם זה היה נראה לי ערך עליון- להסתובב ולחפש את המיוחד, השונה, הפחם שאפשר להבהיק לכדי יהלום. נוצות מיוחדות, ובחורים מיוחדים וזכרונות ססגוניים, שיבעירו רגעים שקופאים בהם מול אתגר כלכלי או רגשי שממתין בפינה .
ואולי כל זה שייך לסיבוב שאמאני שהסתיים כבר לפני כמה שנים ונעלם יחד עם המשמעויות הנסתרות במציאות והניסיונות לחפש רגעים קוסמיים כדי לסמן דרך התפתחות ברורה כמו מפה עם נקודות מובחנות, אותות משמיים. זמנים בהם חשבתי שהיקום מדבר אליי בסמלים והיום הוא נראה לי אדיש וממש לא פרסונלי.

אורי הביא עוד ועוד צדפים, מתאכזב שאני לא רוצה את כולם. אני אקח אחד, אמרתי וחיברתי את הצדפה לצד תליון המלאך שקנתה לי חברה ביום הולדתי, יום לאחר שתליון המלאך שהיה לי קודם התנפץ על הרצפה.( זה היה מקרי, אמרתי לה, לא יכולת לדעת, והיא צמצמה את עיניה בזעף של מי שלא אוהב מציאות לוגית מדי, ללא ניחוחות מתובלים של מיסתורין וחיבורים טלפתיים בין נשים חברות.)
מה תזכרי בעזרת הצדף שלי? שאל אורי.
'אני לא יודעת', אמרתי והבטתי בקעקועים שלי ובכל דבר אחר שניסיתי אי פעם לקבע ולקעקע וגיליתי שנשטף בתוך זרימה יוקדת של אירועים. 'אולי את המהות של תום ומשהו טבעי. עמוס לי בפייסבוק ובכל הטכנולוגיה הזו.'
'כן, אני יודע,' אמר. 'בגלל זה אין לך סמארטפון.'
'לא, אבל יש לי צדף.'

כשעברתי מבית לבית, כמות החפצים ירדה, כמות הכלבים ירדה. גיליתי את הקלות של מחשב נייד, את כובדן הרך של מילים מועטות שנאמרות בעיתן ומשאירות רושם נכון ומעורר , את החוכמה שבזוג נעליים אחד מצוין ואדם או שניים שהם כמו נוף מולדת שלעולם לא יתיישן בלב.
והיום הסתכלתי במראה, בקמטים האלה שלא הרווחתי ולא ביושר, אלא הם פשוט שם ואמרתי לעצמי, זה לא רק לא לסחוב אלבומי תמונות אלא זה במוח. אל תאגרי זיכרונות, הם רק יחלחלו לכל רגע חדש שלך ויכתימו אותו….וירחיקו אותך מחוויה ישירה. יצירתית.
מיכאל
טוב לאגור אבק פיות, הסברתי פעם לילד חולה כשהייתי גננת לעת מצוא- אולי תוכל לעזור למישהו אחר עם הקסם שלך.
הוא הסתכל בצנצנת הקטנה והמנצנצת. אבל אין לי קסם, הוא אמר. אני ילד רגיל .
ילד רגיל עם אבק פיות מיוחד, נבוכתי והתבוננתי בפיכחון השקט שהמחלה נטעה בו. יכולת לזהות את הכוח החד כתער של המציאות גם כשהמבוגרים ממתיקים אותה במתנות שלהם והסיפורים שהם בוחרים לספר.
אתה רוצה שאספר לך שוב את הסיפור על ה…
לא נגה. ספרי לי סיפור שאת ממציאה עכשיו ושאני לא אזכור בכלל.
הגוף היה קטן ומרוט, העיניים נצצו והסיפורים נבעו כמקלחות שאיש לא ניסה לאגור, להדפיס, להקליט , לצלם.
וזה היה הקסם האמיתי של סיפור אמיתי וחי שגם מחלות קשות לא יכולות לקלקל.

ופתאום היה נצנוץ של חורף, גל ואוושה עזה בים שהיה כה חלק עד שגם אני וגם אורי חשבנו שאין לו עומק. הוא רק פורטל בדמות מראה לצד השני של הדברים, שם אין חלל, ואין זמן ואין מחשבות.
ובלי שאפילו נדברנו ביננו, פתחנו את השרשרת והסרנו את הצדף הנבחר וזרקנו אותו חזרה, מקפץ עד שנעלם בתוך המים האפורים כחולים.
יותר טוב ככה.

על כותבת הפוסט:
נגה היא מנחת אור לבן בכירה,
מורה למחשבת הגוף
ואוהבת לכתוב, ולגעת.
מאמינה שהתודעה היא המפתח לטרנספורמציה ושלהנחות אנשים באור לבן זה כמו לפגוש מרבצי יופי חבויים.
www.whitelight.co.il

הצילום של אלונה להב, מתוך האלבום: "ים.. עד הקיץ הבא"

הראה עוד

כתיבת תגובה

Close