אז שיהיה בתנועה

מאת: ורד לב

בפוסט הקודם שלי התחלתי לעסוק בנושא התנועה, או יותר נכון בחוסר התנועה שיש לנו בעולמנו המערבי. איך אנחנו מבלים את רוב היום מול מסך כזה או אחר, מול מכשיר חשמלי כזה או אחר עם מעט מאד קשר למה שקורה בחוץ, למזג האוויר, לעונות ובמיוחד ליכולות הגופניות שלנו.
נושא התנועה הוא משמעותי ביותר בעיניי, כי לא מדובר רק בתנועה פיזית (החשובה ביותר), אלא גם ביכולת שלנו להתנועע ולזוז בחשיבה שלנו, בדפוסים שלנו, בעולמות הרגשיים והרוחניים שלנו. ואלו המקומות החשובים באמת בעיניי. אם שם לא קורית התנועה, היא לא תקרה גם בעולם הפיזי. כך אני מאמינה.

הזמנתי את נוגה סיני לשוחח אתי על נושא חשוב זה.
נוגה היא קודם כל חברה ומעבר לכך מלווה אותי (ולא רק אותי) מן ההיבט התנועתי מזה מספר כבר לא מבוטל של שנים (כן ירבו!). היא מורה לשיטת "מחשבת הגוף" המספקת תובנות חשובות על הפן התנועתי של חיינו וכמעט מכל שיעור אני יוצאת עם תובנות גופניות ואנרגטיות חדשות (זה מדהים אותי תמיד מחדש כמה עמוק עוד אפשר ללכת…). לאחרונה נוגה החלה ללמד גם את שיטת "המעברים הקסומים" המגיעה מהעולם התנועתי השמאני. מאחר ויש בינינו הכרות רבת שנים, יש לנו כבר שפה מובנת השגורה בפינו ואנחנו מרבות לשוחח בעניינים תנועתיים כאלה ואחרים. מעט מהשיח הזה ברצוני לחלוק עמכם פה.

נוגה: בשבילי הגוף הוא התגלמות כוח החיים, אני למדה על האופן בו המציאות נרקמת ונעה מתוך הבנת המבנה הגופני. תנועה היא חיים, היא שינוי מתמיד. כוח החיים הוא תנועה מתמדת. מי שלא יודע לסגל לעצמו את התנועה הפנימית שלו ולהיות שרוי בה בלב שלם, אינו יכול, על פי הבנתי, לחוות את החיים במלואם.

ורד: את נפגשת עם אנשים רבים החווים חוסר תנועה ביומיום שלהם, מה המחיר שהם משלמים לפי הבנתך?

נוגה: מבחינת הגוף, חוסר תנועה פיזית מספקת משמעותה ניוון והאטה, אבדן אנרגיה ופתח לבעיות פיזיות. הבנת הגוף הפיזי והמבנה האנטומי מצביעה על אפשרויות תנועה ופעולה עצומות. חוליות הגב למשל מאפשרות תנועה מגוונת וגמישה וזקוקות לה. אורח החיים המוגבל מבחינה תנועתית שהוא אורח החיים הנפוץ בתרבות שלנו מקשיח את הגב וגורם לכאבי גב כרוניים. התבוננות במערכות הנשימה, הדם, העיכול, ההורמונים והשלד מצביעות על מסר חשוב ביותר- כדי שהכלי הפיזי בו אנו מתממשים בעולם ישמש נכון את רוחנו עליו לנוע. אני פוגשת אנשים שרוב תנועתם הפנימית היא במחשבות טורדניות- לופים אינסופיים של התודעה. זוהי תנועה שוחקת וממיתה שלא ניתן לשנותה מבלי לבחור בתנועה הפיזית. המחיר שהם משלמים? מחיר חירותם ואושרם. לתנועה נדרש מרחב, לאהבה נדרש מרחב. המלכודת של חוסר התנועה והמלכוד הנובע ממנה משמעותם סגירת המרחב להתפתחות ולאיחוד המציאות הפנימית עם הסביבה כלומר אבדן היכולת לאהוב.

ורד: אני מרגישה שיש חשיבות עליונה לגירויים התנועתיים ברמת היומיום, בכדי להחזיר לעצמנו גמישות פיזית ומחשבתית, בכדי שנוכל לנצל את מלוא הפוטנציאל הגופני שלנו. זה כולל את כל מערכות הגוף, אין מערכת שלא תהנה משיפור התנועתיות שלנו, אין מערכת שלא תתחזק מכך. אז מה יכול לגרום לאנשים להתחיל לזוז? מאיפה מגיע השינוי?

נוגה: כשאדם מתנגד לכוח החיים ומנסה לאחוז במצב המקובע יופעל עליו לחץ מתמיד לשנות את דרכיו. אפשר לקרוא ללחץ הזה- קריאה של הרוח לשינוי.השינוי מגיע מאמונה, מהבנה מעמיקה, הרבה פעמים לא מודעת, שיש רוויה מהסבל, שיש רצון בגאולה ובתקומה. לעיתים קרובות זה מגיע רק כשאדם מיצה לחלוטין את יכולת ההסתבכות שלו, את האבדן, את הייאוש ואת התסכול. אדם מגלה את עצמו בסיטואציה שהיא מספיק לא נעימה לו, מספיק בלתי נסבלת כך שהוא אינו מסוגל לשרוד אותה. לעיתים מדובר בתהליך ארוך טווח ולעיתים בגילוי פתאומי אך ההבנה ברורה לאדם- אני לא יכול להמשיך ככה יותר. כשהוא מוכן לשלם מחיר על תהליך השחרור והתנועה שלו, קולו הפנימי מזכיר לו מה עליו לעשות. פתאום הוא נזכר בשיטה מסוימת, ספר, אדם, זרע שנזרע בו בעבר ועתה מתעורר לחיים ומוביל אותו לצעד הבא. לעיתים יכולות לעבור שנים אבל המידע נמצא שם. בהרבה מקרים הגוף לוקח על עצמו את מלאכת השיקוף- כאב, מחלה או מוגבלות מכריחים את האדם לצאת מדפוסיו ומהתנהגותיו הרגילות. אני מאמינה שאין צורך במחלות כדי למלא את התפקיד המעורר הזה, מדובר בסבל מיותר. אני מאמינה שאפשר לשים קץ לתפיסה הזו שהשינוי יכול לבוא רק מכאב. השינוי יכול לבוא מאהבה. אם אדם בתהליך מודע מטיב עם עצמו, מטיב עם גופו, הוא מסמן ומאותת לכל אדם סביבו שהטוב אפשרי. כשאדם אחר שהגיע להבנה שברצונו לנוע אל הטוב חש בתדר שמפיץ האדם שנמצא בתהליך כזה, חלה התעצמות בשני הצדדים. זה אחד הקסמים שנמצאים בתנועה ובאור- הם קורנים ומעוררי השראה.

ורד: אני מסכימה איתך לחלוטין ומכירה מעבודתי את אותם אנשים המוּנעים להיטיב את מצבם מתוך הסבל והקושי ואת אלו המגיעים מתוך מודעות ורצון להתפתח. מתוך ההתבוננות הזו תמיד מעניין אותי לראות מה קודם למה, התנועה מהחוץ אל הפנים, או מבפנים החוצה?

נוגה: התפיסה הלינארית של "קודם" ו"אחר כך" אינה ממין העניין כאן. תנועה מתרחשת רק בכאן ובעכשיו ובבו זמניות. כשאדם נמצא בתנועה יש תואם בין המציאות הפנימית והחיצונית. זו הרגשה טובה ומטיבה. במושגים החצויים שהזכרת אפשר לומר שלא ניתן להניע אדם מבחוץ, לא ניתן לשנות את המציאות הפיזית מבלי להיענות לתנועה הפנימית. כשאדם מעונין להישאר בחוסר תואם הוא לא יכול לשמוע את הקולות שמידפקים על דלתו, הם כלל לא במסגרת התפיסה שלו. הוא שרוי בהתנגדות. כדי שיחדור צליל בלתי מוכר למערכת התפיסתית חייב להתחולל סדק במודעות. בעיני, רגע ההיסדקות קסום כמו רגע הבריאה, כמו רגע ההפריה, רגע שבו אדם מצליח לשמוע את קול הרוח והאהבה שקורא לו לבחור בחיים. אני מבינה היום שכדי להיות במצב כזה צריך אדם להפסיק לאבד אנרגיה ולאסוף מספיק אנרגיה כדי להיות יכול להכיל יותר ממה שהמלכודת מציעה. המעברים הקסומים בעיני, הם דרך מופלאה לאיסוף מספיק אנרגיה כדי להיות יכול לסדוק את מערכת התודעה הרגילה ולאפשר לגוף להגיע לכיול אחר, אחרי שנים ארוכות של התקבעות ומאבק.

ורד: אני קוראת כל הזמן אינספור מחקרים ומאמרים שמראים עד כמה חיונית התנועה לפעילות המוחית שלנו, להפגת מתחים ולחוסן נפשי. ואני חושבת שאת האדם הפשוט לא מעניינים המחקרים, אפשר להרגיש את זה לבד. כשאנחנו בתנועה מייד משתחרר משהו, אנחנו קלילים יותר, יש תחושה טובה יותר בגוף ובלב, דברים קורים, נפתחים, מתפנים, מתפתחים, זורמים.

נוגה: הידיעה שהתנועה היא נכונה עבורנו היא תחושה של שמחה, הנאה, חשק והתמסרות. רצון להמשיך ולגדול, תחושה של שערים שנפתחים. סימנים פשוטים ובהירים לתנועה שטובה לאדם הם הטבה במצב הבריאותי וביכולת הגופנית. תנועה נכונה לאדם תטיב עם גופו בפשטות ותחסר לו אם יפסיק לעשותה (ורד מהנהנת בהתלהבות וזוכרת כל פעם שלא הצלחתי להגיע לשיעור ואיך הגוף הרגיש את זה…)

ורד: אני יודעת שתנועה מקושרת אצל הרבה אנשים למאמץ, ואני גם יודעת שיש לך הרבה מה לומר על תנועה נטולת מאמץ…כזו הקורית מאליה…

נוגה: התרבות בה אנו חיים מקדשת את המאמץ וההתנגדות. בעולם המושגים שאנשים סיגלו לעצמם, אני פוגשת את הביקורתיות, את הציפיות, את הניסיון לשלוט בגוף ולהכתיב את המציאות בהתאם למערכת חיצונית של נכון ולא נכון. הכאב נחשב כמדד לעשייה שיש בה ערך, אנשים נלחמים במה שהם כדי להגיע לאיזון לכאורה שיאפשר להם לגיטימציה. בהרבה מקרים מתייחסים לבריאות הגוף כמו מתוך התבוננות בתמונה- צריך להיראות כך וכך, לשקול כך וכך. עולם המדיה משפיע כאן מאד על התפיסה. ההתבוננות אינה רב מערכתית ועמוקה אלא מבחוץ בלבד. דו- מימד בעוד הגוף מתקיים ברבדים ומימדים מגוונים.
כדי להגיע לשקט פנימי חייבים לוותר על עולם המושגים הזה ולהרפות ממנו. עודף הלחץ והמאבק משרה על הגוף הלך רוח של קרב. רואים זאת במידת הכיווץ בשרירים, בחוסר הגמישות של הגידים, בקשיות של העורף, בנשימה שטחית ומהירה, בארשת פנים קפואה, בגב נוקשה ובכתפיים שמוטות, במערכת עיכול עמוסה ועצבנית. כל אלה סימנים של חוסר תנועה וזרימה. אפשר לדמות זאת לזיהום שחל בנחל, פגיעה בזרימה הטבעית של המים. במצבים האלה אנשים מגיעים אליי כועסים ומתוסכלים. מאשימים את הגוף שהוא איננו מתפקד בהתאם לציפיות שלהם ומתקשים לראות את הקשר בין ההזנה שהם מספקים לו לבין המצב בו הוא נמצא. הזנה ברמה התזונתית, הנשימתית, התנועתית, הרגשית והמחשבתית. יש כאן קצר תקשורתי בין האדם לגופו. תפקידי כמורה להציע לאנשים דרך תקשורת אחרת. עדינה, קשובה, מקבלת, רגועה, שלמה. ליצור הקשרים נכונים של המודעות, לחבר ניתוקים. זה נעשה תוך כדי הבנת רצף ותנועה. כשאדם פוגש את התנועה בגופו הוא מבין כמה אין קשר בין תנועה וחיים לבין מאמץ והתעקשות. המאמץ אינו חובק את השקט, הוא מחובר לרעש. אנו חיים בסביבה רועשת ומוצפת. כדי לנוע בתוכה בחן ובשמחה צריך להיות חלוץ מסוג מסוים. חלוץ שאינו נותן לתרבות להשפיע עליו, שמודע לנסיבות שגורמים לו לאבד אנרגיה ולהיתקע במאבק ובהתנגדות. כשאני מתבוננת על הכבישים, על המדיה, על מערכות השיווק והצרכנות, על חללי העבודה, על המזון המעובד והכימיקלי, אני רואה מגמה שאומרת דבר אחד- עצרו במקומותיכם ואגרו רכוש. כדי להיות מחוץ לתפיסה הזו ובכ"ז לחיות בתוך התרבות שלנו צריך לאפשר מערכת שהיא בעלת חוסן פנימי ועוצמה. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא דרך תנועה גופנית ואנרגטית עם הבנה מעמיקה . הבנה שנשארת נאמנה לאמת הפנימית- לשמחה הקלילה והקסומה. אם תהיה לך יציבה שונה ברובד הגופני חייך ישתנו בכל מובן. אני מקפידה לחזור ולחבר בין המודעות לתנועה בפועל כדי שהאמת שעומדת מאחורי התנועה תעבור אל התלמידים ותהיה שמישה להם ובאחריות שלהם ולא שלי. זה ידע פרקטי בעיני ולא התפלפלות גרידא. זה לא מספיק לדבר, לשינוי צריך להיות ביטוי במעשה ובגוף.

ורד: אנחנו יכולות להמשיך ככה שעות…הנה משהו אחרון לדרך- איך משפיעה התנועה הפיזית על התנועה הפנימית בעינייך, איך מזיזים דברים, דפוסים, הרגלים?

נוגה: הזכרתי קודם את השקט שבהרמוניה- שבתנועה נטולת ההתנגדות. כשנעים כך התנועה הפנימית נעה מאליה. אין צורך להזיז דברים, הם זזים לבד. המיותר והעודף נפרד מהגוף שנאסף אל מהותו, הדפוסים שקודם היוו את המלכודת באופן יומיומי מאבדים משקל וחשיבות. הקשב מתעדן, יכולת הבחירה מתעצמת. מרגישים לבד רצון לצמוח ולגדול ולשמוח. הריפוי וההתעוררות של הטוב עושה את העבודה מתוך הפיזי ובתוכו ומהדהדת לכל עבר באדם ובסביבתו. חשוב לציין כאן את חשיבותו של המורה לתנועה. המורה צריך להיות מעורר השראה חיובית, לגרום לתלמיד להתחזק בכוח האמונה שלו בעצמו ובאהבה שלו להוויתו ולגופו. מורה שמקרין אהבה ואמת יעורר זאת גם אצל תלמידיו. התנועה הפיזית שהוא מלמד תאפשר ותעודד את ההתפתחות הפנימית אצל התלמיד ותעצים את שניהם.
נאחל לכולנו חיים מלאי תנועה והתפתחות.