השימושון

אחה"צ שכזה

היום שאחרי ניוזלטר זה כמו אחרי הפצצה: אור בוקר בוהק מסנוור את עיני התשושות מהלילה הלקטני ושקט ענוג מסתדר לי בתאים. האם אזכה לבהות במשך שעתיים? לאאא, מה פתאום! הילד התעורר בתשע והכריז על יום חופש. תקראו לי סמרטוט אבל הסכמתי.

אז מה עושים בבוקר?
ארוחת בוקר ,
ואז קצת מַסַכים ,
ואז מזמינים חבר מכנופיית ההומסקולינג ,
ועוד קצת נישנושים, ולגרד סבון בפומפיה ולטפס על העץ תות גבוה מאוד, וכשאנחנו שם אני שולחת SMS טלפטי ליעל והנה היא בדיוק עוברת בכביש עם (חלק מ)הבנים שלה ושואלת: אתם באים לסיבוב עם האופניים בשכונה החדשה?

-que??
– כן! רעיון של יודה. .. (שיהיה בריא יודה!)
– הממממ, אבי האינסטלטור צריך לבוא אז אולי אחר כך.

ואחר כך אנחנו באמת מצטרפים אליהם, וזה ממש סהרורי!
השכונה הזאת החדשה בכרכור – יובלים – זאת שמיועדת לעורכי דין ורואי חשבון (שמישהו יסביר לי בבקשה את הרציונל) מוכרת לי מבחוץ, אנחנו עוברים שם הרבה פעמים בדרך לגן אם יש יום יפה. "תיכנסו לרחוב האחרון, בשורה שלפני השדות, איפה שיש הרבה טרקטורים!" יעל מנווטת אותנו טלפונית בעליזות. זו פעם ראשונה שלי בפנים וזה ממש עיר קטנה וצפופה יחסית, עם פרצופים מגוונים כמו במגדל בבל, אוטו שכתוב עליו "בובקט עסלי" (גדול!!) והנה סתוי לוי דוהר על אופניים בין הצינורות החשופים עם בלוריתו המתנפנפת ואחריו אישה רזה ומצחיקה, הולכת יד ביד עם ילד זעוף. (בשביל להיות אמא ליותר מאחד צריך להיות מתאמת הפקה של מצבי רוח וסוגי מזג, נכון?)

רק חול וחול

בשביל הילדים זה יופי טופי. תוך דקה הם מתיישבים על ערמת חול דקיק וחופרים ומתחבאים. השמש מתחילה להווריד וההסעות שלוקחות את הפועלים הביתה מתחילות להתמלא בפרצופים גבריים, גולמיים, עייפים מיום עבודה פיזי ארוך. רכב מטורזן מאט לידנו, בתוכו אדם חשוב כך נראה, אולי מנהל עבודה. הוא רומז לנהג שלו לעצור, פותח את החלון וממטיר עלינו אזהרות: מבורות ביוב חשופים ועמוקים, מברזלים חדים ומעוד דבר, שלוקח לו רגע להחליט אם לומר: "יש פה פועלים מהשטחים שישנים פה בלילה". הוא ערבי בעצמו אבל כנראה ישראלי. אנחנו משחררות אותו לדרכו בקלילות קוסמית אבל המילים שלו בכל זאת מתגנבות פנימה ומעמעמות את זיקוקי השמחה. אחרי שהאוטו שלו מפליג לדרכו נותרת בנו דריכות קלה, ואיך שהשמש נכנסת לכיס שלה אנחנו מדרבנות (זה מהמילה "אודרוב"?) את הבנים הביתה. נשאר עוד שמץ של אור וקריר ואפשר לשנות את הסט.

מה עכשיו?

טיול פנסים (עוד רעיון של יודה!) די ארוך, עם התחבאויות מצוחקקות בחוביזות וקור שמתחיל להיכנס דרך הפליז. לילדים לא קר – הם חזק בתזזית מושכים לכאן קופצים לשם. אחרי שהקפנו חצי מושב, כולל דרכים לא סלולות, יש כבר חושך מוחלט. משתרכות לאיטנו אנחנו מציצות בשעון, שמראה 17:50. לא יאומן. עכשיו *באמת* הגיע הזמן ללכת הביתה להתחמם.

אם הייתי רואת חשבון או עורכת דין בטח לא היה לי זמן לכל השטויות האלה.

הראה עוד

3 thoughts on “אחה"צ שכזה”

  1. אם היית רואת חשבון או עורכת דין בטח לא היה לך זמן —–
    מי מצלם את התמונות לאתר, שאלתי. אני, אמרת. עם אור טבעי וראיה של ניסים.
    מעגלים מתרחבים ומקיפים אנשים אהובים, אוספים זרים ממקומות לא-מוכרים, מכניסים ללב הילה של אור. וראיה של ניסים.

כתיבת תגובה

Close