בילוייםגם וגםטורים אישייםכתיבה פרטיתמהעולםמוזיקהשיטוטים

אחרי (כמעט) 20 שנה… תמונות

ספטמבר 1994, מלצר במלון ספורט באילת: "תביא לי עוד כוס וויסקי", ביקש הגברבר מהשולחן העגול. קראו לזה עבודה מועדפת של אחרי הצבא, עבודה בשכר מינימום, בטח מועדפת… בסוף הערב קיבלתי ממנו טיפ של 20ש"ח (איזה אושר!)… היה זה היום הראשון של מלצרות בחיי. החזקתי מעמד ארבעה ימים… ביום הרביעי התקשר אלי בן דודי איתי והציע לי עבודה בארה"ב. למכור שם את מקלדת קומפי. אחרי 3 שבועות הייתי על המטוס ללוס אנג'לס. ילד בן 21 שמדבר קצת אנגלית, עם חליפה שגדולה עלי במידה ועניבה שלא ידעתי (ועדיין לא יודע) לענוב. הטיול הראשון של אחרי הצבא. חלומות על עבודה בארץ חדשה.

22 לינואר 2013, בדיוטי פרי ב-22:00: קונה וויסקי בדיוטי פרי ושומע במדגם שארץ חדשה אין כרגע. שלפיד אולי ראש ממשלה. עולה לטיסה. "Good Evening Sir" מברך אותי אמריקאי חייכן בדרך למושב שלי במטוס. ומייד נזכר כמה נחמדים הם האמריקאים. יושב בשורה המרווחת ליד זוג דתיים שחזרו מחגיגת 61 שנות נישואין (!) בארץ. בהתחלה קצת חרד מכל הדת לידי אבל בסוף הטיסה עוזר לאיש הקשיש לנעול את נעליו. נעים לי שכולם מנומסים. לא קראו לי אדוני בשנה שלמה בישראל כמו בטיסה אחת.

אוקטובר 1994, LA Baby: מגיע לעיר הגדולה. מוצא דירת חדר בבוורלי הילס ב-250 דולר לחודש (!). קונה הונדה ב-900 דולר ממקסיקני. חי את החלום. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. סופסוף הגיע החבילה מישראל עם המקלדות בפדרל אקספרס. בתוכנה יש עדיין הרבה באגים וכל התקשורת בפקסים (כי אין אימיילים או אינטרנט!) אז מתקשה. מתחפש ומוכר. אחרי ניסיון אחד מוותר לעד על עניבה. חי חיים של מישהו אחר. חולם שאני חי.

24 לינואר, 2013, טרמינל בלוס אנג'לס: וואו, איך שדברים השתנו. 14 שנה. פעם לטוס בארה"ב היה כמו לעלות על אוטובוס. עכשיו, אחרי פיגועי 11 לספטמבר, צריך להוריד את הנעליים, לתת טביעות אצבעות (לישראל לא תהיה בעיה לעשות מאגר ביומטרי) וצילום פנים. ולא להעיז להתחצף לפקיד כי זה פדרל אפנס.

נובמבר 1994, עומד על מדרגות היציאה מהאולם הביתי של הלייקרס דאז, הפורום: "Sir, Please don't stand on the stairs" פונה אלי שומר באולם. "There are 4 seconds left" אני עונה לו. לא עוזר. נאלצתי לחזור למושב שלי. חוקים הם חוקים. ארה"ב. "The land of the free to do as we say".

25 לינואר, 2013, NAMM – תערוכת המוזיקה הגדולה בעולם, Anaheim, קליפורניה:

Namm1Namm2Namm3
מה שנשמע בהתחלה כהצעה חלומית של יריב גולדמן במקום בזמן מוביל לכאן. נותן ייעוץ עסקי לחברה אמריקאית שמייצרת מצילות לתופים. מרכז כנסים בגודל של 5 מגרשי כדורגל מטר וחצי מדיסנילנד. מלא כולו בכלי מוזיקה מכל העולם. מאות סטים של תופים מכים בעת ובעונה אחת. הדוכן שלנו הוא הצלחה גדולה. המתופפים של אדל, בלק אייד פיז ופרינס מתלהבים מאוד. אני נשאב אל עולם המיוז-ביז.

דצמבר 1994, לאס וגאס: אחד ממקומות המפלט האהובים עלי. כדי לא להסתכן, לוקח שטר של 50 דולר ומשאיר את הארנק בתיק במלון. נגנב לי התיק מהמלון. אומר למשטרה שיש שם את המפתחות של האוטו השכור ומבקש שיבואו. צוחקים עלי "פחות מרצח אנחנו לא באים". בבוקר רואה שאין אוטו. הולך לתחנת המשטרה לבקש דו"ח לביטוח. "It will cost you 10 dollars Sir" אומרת הפקידה בחלון. מוציא מארנקי ומבקש לשלם. "Oh Sorry, We can except the payment only after the police raport is ready". אבל אני עוזב היום, עניתי. נאלצתי לחזור חזרה ללוס אנג'לס ולשלוח את הכסף בדואר רק למחרת… אוי, כמה שאני שונא את החוקים האלה…

27 לינואר, 2013, Venice Beach: אחרי 14 שנה. לחזור לחוף הזה. החול האינסופי. וכל הדוכנים. ממשיך לכיוון מאליבו ועולה על דרך מס' 1 המדהימה. כאילו כלום לא השתנה. אבל כ"כ הרבה. מתגעגע לשנים ההן. אבל הרבה יותר למשפחה שלי.

ינואר 1995, סן פרנסיסקו: אחת הערים היפות שאני מכיר. נוסע אליה דרך Road Number 1 האלמותית. נוסע בחשמלית התלולה וחושב לעצמי כמה אני אוהב לטייל. מזמזם את "יושב בסן פרנסיסקו על המים". וקצת נשבר.

Big Bear City28 לינואר, 2013, Big Bear City: מגיע לבית של עמיתי קרלוס. משפחה מקסיקנית אוהבת ישראל (על הקיר תלוי שופר). גרים בעיירה מדהימה לצד אגם, בגובה 2062מ' וצבועה בלבן. כמה יפה כאן. אבל כמה קר… רק שעה וחצי מלאס וגאס. אם רק היה לי זמן… איתי מגיעים חואן ופדרו, מתופף וזמר מלהקה ארגנטינאית. חואן מתופף בלי רגליים (!) אבל עם לב ענק.

פברואר 1995, עוזב את ארה"ב: אחרי 4 חודשים נגעל מהצביעות האמריקאית. יש להם צבעים בכרטיסי האשראי ככה שכשאת יוצאת לדייט עם מישהו, את יכולה לדעת מצבע כרטיס האשראי שלו כמה הוא מרוויח. נמאס כבר לשמוע בכל מקום "Have a Nice Day" בלי להתכוון לזה. לא יכול עם החוקים המשוגעים (4 דו"חות חנייה בחודש). מוכר את ההונדה המפורקת שלי ב-950 דולר. עוצר בדרך לוויקנד של האולסטאר בפיניקס (ופוגש את מג'יק ג'ונסון!) ושב ארצה.

29 לינואר, 2013, על המטוס חזרה לישראל: הרבה זמן לחשוב. על העבודה. על הבחירות. איך אני חוזר. לאן. ועל הבחירות. בעצירה בפילדפיה קורא ששוב מדברים על שוויון בנטל. ברור לכולם שיש נטל. אז כולם יידפקו (ולא שאני לא בעד גיוס חרדים, פשוט המינוחים צריכים להיות אחרים). אה וגם על "יום לימודים ארוך". למה לא "יום עבודה קצר" לעזאזל? למה שההורים לא יעבדו פחות ויהיו יותר עם הילדים בבית? הטיסה ריקה אז הישראלים הטובים נשכבים על כל הכיסאות עוד לפני שהטיסה ממריאה. מבין מהר שכלום לא השתנה ועדיין אין לנו ארץ חדשה. אבל אולי אם נשאיל קצת מהנימוס והכבוד הזה שיש באמריקה זו תהיה התחלה טובה (על הנוקשות בחוקים אוותר, עדיין מעדיף את ה-Common Sense שיש בארץ…).

תגיות
הראה עוד

1 thought on “אחרי (כמעט) 20 שנה… תמונות”

  1. טוב, אז אחרי הסיבוב בהלסינקי עם גלו, באתונה עם איתי קן תור, הגיע הסיבוב הכפול בעבר ובהווה עם רואי לקליפורניה. תודה על התובנות. ארץ חדשה לא בונים ברגע וגם לא בשניים. אולי הגיע הזמן שלי לצאת לסיבוב. לצאת קצת מהכפר אל הכפר הגלובלי. אין ספק שמושבה חופשית בשבועיים האחרונים מיטיבה לתאר את הגלקסיה.

כתיבת תגובה

Close