התפתחות האתרטורים אישייםכלליכתיבה פרטיתמהעולםסביבה וקהילה

איטליה שלי # 3 / ניר ג'רבי

החיים בצל הקורונה

 

[ניר ג'רבי]

 

[לחלק הראשון: סוף אופטימי]  /  [לחלק השני: סוף לשבוע רביעי בהסגר]

 

עוד שבוע עבר, לצערנו שבוע קשה. למרות ההנחיות הנוקשות של ההסגר (בצדק) עדיין המספרים מסרבים לרדת, מחוז לומברדיה ממשיך לאבד כמות קורבנות בלתי נתפס. המראות של משאיות צבא עמוסות בגופות קשות מנשוא. הלב יוצא אל כל המשפחות שאין להם אפילו את היכולת להיפרד מהיקרים להם, אין להם אפילו אפשרות לעשות להם הלוויה ראויה. מבוגרים ערירים שנפטרים לבד בביתם. זה כ״כ עצוב ושוב – ממלא אותנו עם כ״כ הרבה שאלות.

איטליה מדינה מאוד פטריוטית. לכל הווי הביחד פה תמיד היה משקל חיובי על המורל הכללי וברגעי משבר או שמחה ארציים – נעלמים בין רגע כל המחלוקות בין דרום וצפון, עשירים ועניים וכולם בין רגע הופכים לשווים.
בתוך כל העצב פה יש אין ספור מקרי סולידריות מחברות שונות וגם מהפרט. כל עניין שירת המרפסות שהתחיל פה זאת רק דוגמא אחת.

כתבתי לכם בעבר שאני עובד בחברת תעופה קוראנית פה במילאנו. בשבוע הבא נבצע שתי טיסות בשיתוף עם הממשל הקוראני והאיטלקי בכדי להחזיר הביתה כ-600 קוראנים שעדיין ״שבויים״ פה ולא מצליחים לחזור הביתה כי אין טיסות וכל התנועה מוגבלת. על המטוס הראשון, יגיע גם צוות רפואי ומשלחת ממשלתית ממחלקת הבריאות, כדי לפקח בשיתוף עם האיטלקים על נהלי הבטיחות. כל נוסע, מעבר לבדיקה רפואית (שכוללת בדיקת חום וראיון קצר עם הצוות) יחוייב לחתום על הצהרה אישית לגבי מצב בריאותו.
אלה טיסות מאוד מורכבות, דורשות המון זמן (שבדר״כ אין), ונהלים מיוחדים כמו ריסוס המטוס בחומר מחטא ועוד. לא פשוט להפעיל מערכת גדולה של שדה תעופה ש-90% ממנו סגור כרגע. כוחות ביטחון, הגבולות, המכס, ועובדים מכל המחלקות (מטען, צ׳ק-אין, כבודה, מכונאים וכו') – כולם מגוייסים למטרה. כולם ללא יוצא מן הכלל יעבדו עם מסיכות וכפפות. אין ברירה ואני כולי תקווה שהכל יעבור בשלום. יש פחד והדאגה בעיקר לבריאות של כולם.
בטיסה הראשונה נשלח מפה כ-350 נוסעים והטיסה השנייה (בשילוב עם רומא) נשלח עוד 280.
רוב הפיקוח מצידנו בהכנה לטיסות מתבצע בישיבות וידאו (תקופה טכנולוגית – צריך לנצל את זה), מה שלא היה קורה במצב רגיל. מתרגלים להכל. אלה יתרונות שחייבים לנצל ותקופה כזאת זה בהחלט תומך – מבתי הספר ועד לעבודה היום יומית.
תחזיקו לנו אצבעות – שהכל יעבור בשלום.

בבית המצב דיי רגוע. הילדים לשמחתי, למרות כל המצב ולמרות שכבר חודש שלם הם כמעט ולא יצאו מהבית (יוצאים למרפסת וממש קרוב פה מחוץ לבית – אבל בלי יכולת ללכת לפארק לשחק או מעבר לזה). הם עדיין שומרים על שפיות.
האמת היא שהפכנו גם אנחנו להורים קצת יותר מתירנים… מאפשרים להם קצת יותר חופש אבל שומרים על מעקב חשוב. לא פשוט לייצר שגרה באין שגרה, במהלך השבוע היות ושנינו עובדים (חלקית – ומהבית) אנחנו משתדלים לשמור על מסגרת מאוזנת. לפחות סביב הארוחות ושעות הפעילות עם הטכנולוגיה.
העיסוק בלימודים קיבל תנופה חיובית – השבוע שניהם התחילו שיעורים אונליין עם המורות שלהן וזה עובד נהדר. לא קל לשמור על ריכוז אבל מעבר לשיעורי בית שנשלחים דרך אפליקציית בתי הספר שלהם – גם ההקשבה לשיעור בוידאו תומכת.
הבת הגדולה שלי מתעמלת קרקע – ואפילו הן התחילו לבצע אימון קבוצתי ב-זום (אפליקציית וידאו שאני מניח שאתם מכירים).

החיים בצל הקורונה לא פשוטים. התקופה הזאת תשאיר צלקות לכולנו. כלום לא יחזור להיות כמו שהיה. אני חושב שהרבה מזה ישתנה לטובה. בכל זאת – בחוסר ובקושי – לומדים להעריך יותר.
בחיים – בדיוק כמו באהבה – לומדים להעריך כשאין. מצרף לכם שיר ישן למטה שמשקף בדיוק את המצב.

זהו, יש עוד דרך ארוכה לפנינו. תהיו תמיד בטוב ותשמרו על עצמיכם.
באהבה מאיטליה – ניר.

[המשך: בשבוע הבא…]

 

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close