[עמית נויפלד]
“לפעמים, כשממש משעמם כבר בפייסבוק, אני מורידה את העיניים מהמסך, לוקחת את האייפון ביד, ונכנסת לפייסבוק." (נועה א.)
כשקראתי את הסטטוס הזה, שהעלתה חברה טובה שלי לפייסבוק, לא יכולתי שלא לחייך. גם לי קרה בעבר, ויותר מפעם אחת יש להודות, שלאחר שיטוט משעמם במיוחד בפייסבוק, סגרתי את מסך המחשב ובאופן אוטומטי שלחתי את ידי אל הגלקסי II ונכנסתי, שאנן כולי, חזרה היישר לפיד העדכונים. לפי כמות הלייקים שהצטברו בסטטוס באותו יום, יכולתי לנחש שלא מדובר באירוע נדיר, ושלא מעט אנשים מוצאים עצמם, מבלי משים, נוהגים בצורה דומה בעת שהם משתעממים.
נזכרתי בכך דווקא כשישבתי במטוס בדרך לזאגרב, עם ספר לא מעניין במיוחד על הברכיים ומערכת בידור שמיצתה את עצמה אחרי חמש דקות. בשעה הראשונה לטיסה לא עשיתי דבר למעט לבהות החוצה דרך החלון הקטן, ולהניח למחשבות שונות ומשונות לחלוף בעצלתיים בראשי. בשעה השנייה מצאתי את עצמי רכון על מחברת הרשימות שלי, מעלה על הכתב שברי רעיונות בזרם תודעה, שהלכו והצטברו לעמודים שלמים בכתב יד צפוף. כשהרמתי לבסוף את הראש והבחנתי על המסך הקטן במיקומו של המטוס על המפה, נתקפתי לרגע בהלה. לא בשל הקלסטרופוביה שנוטה להזדחל במעלה גבי בכל פעם שאני נהיה מודע לעובדה שאני סגור ונעול בקופסת שימורים הנעה בגובה של 10,000 רגל ובמהירות עצומה, כמו בגלל המחשבה שבקרוב החיבור לאינטרנט יהיה זמין בכל מטוסי הנוסעים.
פחות משעה נותרה לנו לנחיתה כשהבנתי שטיסות מהוות איים אחרונים, הזדמנויות אחרונות ליהנות משעמום איכותי, יצרני, ושבאותו סטטוס קצר הצליחה נועה לזקק את אחד האתגרים הגדולים ביותר עימם עלינו להתמודד כיום – להשיב לחיים את האמנות האבודה של השעמום – שהולך ונרמס על ידי אינספור מקורות מידע ותוכן הזמינים ומתעדכנים כמעט בכל רגע נתון.
אני לא יודע באיזה שלב בדיוק התחלנו לברוח מהשעמום, אבל אני די בטוח שכשהייתי ילד הוא היה מניע את ההרפתקאות הכי מוצלחות שהיו לי. ביקורים בבתים נטושים, שיטוטים לצד מסילת הרכבת ומציאה של קברים עתיקים, חפירות במטווחי ירי עזובים, חבורות סודיות שהוקמו חדשות לבקרים או סתם מעקבים אחר חשודים אקראיים בשכונה, שלוו בסיפורי רקע מתאימים שקרמו עור וגידים תוך כדי תנועה.
אני גם לא יודע אם אנחנו באמת מפחדים להשתעמם או שפשוט הגענו למצב שאין לנו כמעט הזדמנויות לתת לו סיכוי – במסלול היומי שאנו עושים בין אתרי חדשות, לאתרי כלכלה, לרשתות חברתיות וחוזר חלילה (ואם אלה מאכזבים למרביתנו יש כמה עשרות ערוצי טלוויזיה שרק ממתינים להזדמנות להאביס אותנו בתכנים למשך כמה שעות) כמעט שלא נותר לנו זמן לבהות.
חסרונו של השעמום מוביל לשתי תוצאות שליליות: הראשונה היא שפחות ופחות מאיתנו הופכים ליצרני תוכן פעילים, למעט אולי סטטוסים אקראיים, וזאת מאחר ואנחנו לא מאפשרים לעצמנו את השקט והשלווה הדרושים לחשיבה עמוקה אודות דברים ופיתוחם של רעיונות חדשים (נסו לשבת היום בפרהסיה ולהרהר למשך יותר משתי דקות, ובדקו כמה אנשים בודקים מדוע שקעתם בדיכאון קיומי). שנית, מאחר ומרביתנו חוששים להשתעמם ומוצאים מפלט בפיד הקרוב, אנו למעשה ובפועל תורמים להפיכתו למשעמם עוד יותר מאחר ואיננו מביאים שמץ של חדשנות או מקוריות אליו – הדבר קשה מאחר וגם כך מעגלי החברים ברשתות נוטים להיות הומוגניים מבחינת דעות.
אם כל אחד מאיתנו היה מפנה זמן מה במהלך היום לטובת שעמום איכותי, סביר להניח שהוא היה מסיים אותו עם כמה רעיונות מעניינים או תובנות מוצלחות. מהסיבה זו ממש תנועת ההאטה מעודדת פעילויות חסרות תכלית לחלוטין כגון שוטטות או בהייה, ואלה בהחלט דורשות אימון, שכן התרגלנו, כאמור, לברוח מההזדמנויות הללו בכל עת שהן נקרות בדרכנו.
***
בכל הנוגע לנושא השעמום, נראה כי תנועת ההאטה אינה ניצבת בדד. לפני כמעט שנתיים פרסמתי באתר את הפוסט “מדוע השעמום טוב לילדים“, בו סקרתי בקצרה את מאמרה של ג’וליה רובינסון, מנהלת בכירה באיגוד בתי הספר היסודיים בבריטניה, שטענה כי השעמום הוא חלק חשוב בהתפתחות התקנית, שכן הוא מאפשר זמן למנוחה, רפלקסיה והירגעות, מסייע לפתח את הכישורים היצירתיים של הילד, וכמו כן מכין אותו לחיים הבוגרים, שהם לעיתים קרובות משעממים ומשמימים. מילוי שעות הפנאי של הילדים בפעילויות מתוכננות עלול להפוך אותם לחסרי שקט וחרדתיים, כמו גם לטעת בהם את התחושה המוטעית כי החיים צריכים להיות רצף בלתי פוסק של עשייה תכליתית וברוב המקרים גם תחרותית.
מי שמחפש מקורות מעט יותר רשמיים יכול למצוא אסמכתא בערך הויקיפדי שמוקדש לנושא: “השערה מקובלת היא שתפקידה האבולוציוני של תחושת השעמום היא יצירת דחף להכרת הסביבה, לשיפור התנאים המאפשרים הישרדות ולמניעת סטגנציה.”
אם אנו רוצים להימלט מחיים פאסיביים המבוססים על קליטה אינסופית של תכנים מבחוץ, ולהשיב לעצמנו משהו מרוח ההרפתקנות הילדותית, או אפילו סתם את היכולת לחשוב מחשבות רעננות ומקוריות, אנחנו ללא ספק זקוקים לכמה רגעים מוצלחים של שעמום. כשאלה יגיעו, אל לנו להבריח אותם מפנינו באמצעות משימות יזומות, פעילויות או הסחות דעת כאלה ואחרות. במקום זאת עלינו לאמץ אותם בחוזקה אל לבינו, ואז, להמתין בסקרנות ולהיווכח מה שעמום מוצלח יכול לעשות…
———————————————————————————
פורסם במקור באתר "Slow"
יפה מאד. אהבתי מאד.