טורים אישייםכלליכתיבה פרטית

אילו הייתי יודע…

אחרי חצות. זמן להעלות פוסט חדש למושבה חופשית. מחפש את המילים הנכונות. רונית סיפרה לי, בחפיפה הקצרה שעשינו, שכדי להעלות פוסט אישי, היא חייבת שהמילים ינבעו ממנה, מבפנים.

ואז אני יודע על מה לכתוב. בשבוע הקרוב אקח חלק בשתי אזכרות של אנשים שהיו לי מאוד קרובים. אבא של אשתי אמיל וסבתי היקרה שושנה. כשהיא נפטרה, רק לפני 3 שבועות, בדיוק בערב בו גלעד שליט חזר הביתה וכל העם ואני בכינו משמחה, עברתי את כל מנעד הרגשות לצד השני. בשיחת טלפון מנחמת נאמר לי שמשתתפים בצערי על שאיבדתי את סבתא שלי. ואז הבנתי שלא איבדתי אותה ובכלל אני מאמין שאפשר לאבד אדם רק בעודו בחיים. בביקור האחרון אמרו לי שאין טעם לנסות ולדבר איתה (אלצהיימר) כי היא לא זוכרת, אבל אני זכרתי, את השיר ששרה לי כל הילדות, והתחלתי לשיר: "על הגדר ישב אנקור" ולפתע היא הצטרפה אלי, הזדקפה והרימה ידיה ורוח חיים אחזה בה. שמחתי שלא ויתרתי עליה.

עכשיו אני נזכר בטקסט המדהים של מארקס, שקראה אשתי על קבר אביה בשלושים ומקווה שאני אצליח ליישם לפחות חלק עם בני משפחה וחברים שבחיי:

מארקס/ מכתב פרידה

"אם לרגע אלוהים היה שוכח כי אני רק בובת סמרטוטים, והיה מעניק לי במתנה פרק חיים, הייתי מנצל זמן זה עד כמה שהייתי יכול.
יתכן שלא הייתי אומר כל מה שאני חושב, אבל בוודאות הייתי חושב על כל מה שאני אומר.
הייתי מעריך את הדברים, לא לפי שווים, אלא לפי ערכם.
הייתי ישן מעט, חולם יותר. אני מבין שעל כל דקה שאנו עוצמים עיניים, אנו מפסידים שישים שניות של אור. הייתי מתהלך במקומות בהם האחרים נעצרו, הייתי מתעורר בזמן שהאחרים ישנים.

אם אלוהים היה מעניק לי במתנה פרק חיים, הייתי מתלבש בפשטות, הייתי משתרע מול השמש, חשוף לא רק בגופי אלא גם בנשמתי.
הייתי מוכיח לאנשים עד כמה הם טועים בחושבם שהם מפסיקים להתאהב בהזדקנותם מבלי לדעת שמזדקנים ברגע שמפסיקים להתאהב!
לילד הייתי נותן כנפיים, אבל משאיר אותו ללמוד בכוחות עצמו לעוף.
לזקנים הייתי מלמד שהמוות לא מגיע עם הזקנה אלא עם השכחה.

כל -כך הרבה דברים למדתי מכם, האנשים, למדתי שכל העולם רוצה לחיות על פסגת ההר, מבלי לדעת שהאושר האמיתי טמון בצורת העלייה במעלה ההר.
למדתי שכשתינוק תופס בידו בפעם הראשונה את אצבע אביו, הוא מחזיק אותו לתמיד.
למדתי שלאדם יש זכות להביט כלפי מטה בזולת רק כאשר הוא עומד לעזור לו להתרומם.

כל -כך הרבה דברים הצלחתי ללמוד מכם, אבל באמת – הם לא יעזרו לי , משום שכשישימו אותי בתוך הארון, למרבה הצער כבר לא אהיה בחיים.

אילו הייתי יודע שאלו הם רגעי האחרונים לראותך, הייתי אומר "אני אוהב אותך" מבלי להניח, בטיפשות, שזה כבר ידוע לך.
תמיד קיים המחר והחיים נותנים לנו הזדמנות נוספת בכדי לעשות את הדברים היטב, אבל במקרה שאני טועה והיום הוא כל מה שנשאר לנו, הייתי רוצה להגיד לך עד כמה אני אוהב אותך, ושלעולם לא אשכחך.
המחר לא מובטח לאף אחד, צעיר או זקן. היום יכולה להיות הפעם האחרונה שתראה את אהוביך בגלל זה אל תחכה יותר, עשה היום, כי אם המחר לעולם לא יגיע, בוודאי תתחרט על היום בו לא הקדשת זמן לחיוך, לחיבוק, לנשיקה והיית עסוק מכדי להגשים להם בקשה אחרונה.
שמור את אהוביך קרוב, תלחש באזנם עד כמה אתה זקוק להם, תאהב ותתייחס טוב אליהם, תקדיש זמן להגיד להם "אני מצטער", "תסלח לי" , "בבקשה" , "תודה" , וכל אותן מילות האהבה שאתה מכיר.
אף אחד לא יזכור אותך בשל מחשבותיך הנסתרות. בקש מאלוהים את הכוח והחכמה לבטא אותם.
תראה לחבריך ולאהוביך עד כמה הם חשובים לך."

לילה טוב.

תגיות
הראה עוד

4 thoughts on “אילו הייתי יודע…”

כתיבת תגובה

Close