השימושון
אימון ביוגרפי גיל 9-12: פרק שני
מאת: יעל זלאיט
The twilight zone
לב השבעיון השני.
השנים שבין 9 ל- 12 בביוגרפיה האישית מקבילות לסיפור גן העדן בביוגראפיה הגדולה של האנושות. אם לא ציינתי עד כה, יש בין שתי הביוגראפיות זו הפרטית וזו "הגדולה", קשר הדוק משולב מצטלב מקרין משפיע מכונן….בעל השפעות מרחיקו===========ת לכת לעיתים ברמה של מה שנראה כמדע בדיוני.
ר. שטינר אמר – (ציטוט חפשי )- אם אתה רוצה להכיר את עצמך תתבונן על העולם ואם את העולם אתה מבקש לדעת דע את עצמך…
ההתבוננות על התמונות הגדולות של גן העדן עוזרת לנו להבין את המסע של היחיד ולהפך…
גיל 9 – מקביל לרגע אכילת פרי עץ הדעת : "ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם" (בראשית ג'). לא "הבנה", לא "ראיה" – ידיעה! תודעה נולדת, נהיה רווח – סדק זעיר באמונה הודאית שאני ואמא אחד הם, ההבנה לגבי ההבדל בין המינים קימת עד כה "מבחוץ", כעת מתגלים לנו ההבדלים "מבפנים", ידיעה פנימית, נוצר "פנים" לעומת מה שבחוץ – זה ראשוני מאוד, ניצנים.
בין 9 ל-12 – דימדומי גן העדן: אדם וחווה שומעים את "קול ה אלוהים מתהלך בגן לרוח היום ..ויתחבא…" מתחבאים מאלוהים השואל "אייכה" – אלוהים לא רואה את אדם וחווה ?! – ברור שהוא רואה אותם, אבל מערכת היחסים של אדם וחווה עם הכוח האלוהי הבורא ועם הגן, השתנתה לנצח, אדם וחווה בגן אבל רוח הגן אינה שורה עליהם. (יש הרבה מה להוסיף על התמונה המדהימה הזו, אולי פעם אחרת).
אדם מנהל משא ומתן עם אלוהים – זה לא אני זו היא, והיא – זה לא אני זה הנחש… טכסט מוכר מכיתה ג' ד' ה' – יש אותי ויש את האחר – ויש רווח בינינו ויש שוני – לאחר שנפקחות העינים באה הבושה ההסתרה והכיסוי ("ויעש אלוהים לאדם ולאשתו כותנות עור"…ורסאצ'ה , פראדה, פוקס…)
[עבודה של יעלה, אקריליק ועט פרמננט על בד, 25×25]
גיל 12 מקביל לרגע בו אדם וחווה מושלכים מגן העדן ומוטלת על כל אחד מהם "הקללה" או נתיב התיקון לחיים של בני תמותה.(תלוי איך בוחרים להתבונן בכך).
מדוע היה העונש כה חמור מדוע מנע אלוהים את עץ הדעת ועד היום את עץ החיים ?
הבעיה היתה עם הפרי שהתכנית כנראה היתה שהוא יאכל בשלב מאוחר יותר נגיד מנה שלישית – שידיעת טוב ורע תתחבר עם הרוח בעלת האיכות האוביקטיבית , ולא כפי שקרה. את זה כנראה יש לתקן: ידיעת טוב ורע חדרו אל ישות האדם ביחד עם הפרי, לצערינו לתוך המערכת הרגשית – כלומר נעים לי ובא לי = טוב , לא נעים ולא בא לי = רע.
כלומר חיבור עם האנטיפטיות והסימפטיות או בשפה של גואנקה (ויפאסנה) עם ההשתוקקויות והדחיות – מתאים לגיל, אבל סליחה- ככה כולנו – היכולת האמיתית לדעת טוב ורע היא של תודעה גבוהה מפותחת אוביקטיבית שיודעת שלעיתים מה שנראה "רע" הוא טוב. גם אנחנו יודעים את זה אבל לא קל לישם – תודו !!! אני אישית – מודה באשמה!
כלומר הזוג המלכותי מהגן דילג על מנת הבינים, זלל את המנה העיקרית (עץ הדעת) והיה חשש שיעבור ישר לקינוח (עץ החיים)– מוכר מהגיל הזה?? סליחה שוב – כולנו – או לפחות אני, כושלת לעיתים בזלילת הקינוח לפני הארוחה (ורד אמרה שזה אפילו רצוי לעיתים) וגם בין הארוחות, אבל המשמעות תכלס היא, שאנחנו רוצים את מה שנעים לנו, תוצאות עכשיו! וכאן! ומה שלא נעים הוא רע. דחיית סיפוקים, תהליכים, התחנכות הכרוחה בהמתנה סבל וריסון התשוקות והדחיות – עם הדחיות יותר קל לנו – תודו, בכל זאת זה נראה ענין למתקדמים, ל"רוחנים", לבודהיסטים יוגיסטים וכל מיני "איסטים" (מזרחיסטים עם שרוואל לבן),
האמת שגם אם אנחנו בהי טק, ו/או גרים ביובלים, ו/או לא מאמינים בכלום ונפרסים לטובת המדע והחילוניות וגם אם אנחנו מכיכר המדינה או מקומונות איזוטריות או לא איזוטריות, גם אם היינו בצבא גם אם אנחנו אוליגרכים ו/או לא או כן מאמינים בגלגולים בתורות עתיקות בעקרון הרצף או עקרון הניתוק התכנית היא אחת. אחרי שאולי נצליח בכמה אלפי שנים לעשות את העבודה הזו נקבל את הקינוח – כלומר פרי בארוחת 4 – חיי נצח .
בנתיים יש כמה שהיו שם אכלו מעץ החיים וחוזרים לתת לנו כל מני כלים – מדע בדיוני – אמרתי.
בכל מקרה אם נחזור לקרקע / למציאות הפחות או יותר מוכרת לנו –
9 ו 12 : סביב הגיל הזה האירועים מכוננים וקריטיים לקריאה והבנה של כל ביוגראפיה והקטע האחרון הנוגע לאמונתינו עיסוקינו או מקום מגורינו רלוונטי גם פה- כלומר הי – לא ממש משנה כרגע מה האג'נדה שלי או שלך. לשנינו יש ביוגראפיה, לכולנו בוקעות שינים ומיניות באותו זמן בערך כלומר כולנו כפופים לאותם חוקי התפתחות – פחות או יותר …
אז כולנו מסכימים שיש גיל התבגרות ואנחנו עוסקים במבשריו.
נראה כי כל מה שביקשנו מהילדים זה פשוט להמשיך ולגדול ולהתאמן בעזרה בבית לימודים חוגים חברים הכל נראה בסדר. טיפחנו את העץ התגברנו על גיל 4-5 יצבנו את הילד בכיתה א ועכשיו תגדל יפה בבקשה.
גם אנחנו נשבים באשלית השגרה, הכל בערך על מי מנוחות.
אנחנו מתורגלים בהצבת גבולות מכירים כבר פחות או יותר את הטריקים את קבוצת החברים, אין בעיה לקנות להם בגדים או להעביר שקיות, את נושא הגבולות שחלקינו הקזנו בו דם בגיל הצעיר נראה לנו שלמדנו ואנחנו די גאים בעצמינו.
נכון שיש ילדים שקשה להם דווקא בשלב הזה, מתגלים קשיים ליקויים ואפילו משברים בלימודים – אבל כשהתמונה היא כזו אנחנו ברצף בדרך כלל מהגיל הצעיר בטיפול/ טיפוח השגחה.
אבל יש לזכור מה שהופיע בגיל הצעיר כזרע, נובט עכשיו.
הם פרועים שובבים לפעמים יש ענינים עם המורה, לפעמים הם אצל המנהלת, אבל הם כל כך חמודים … אנחנו פונים לעיסוקינו ולהסעות האין סופיות במיוחד אם אנחנו גרים בפרדס חנה – כרכור.
נראה שיופי, העץ הצעיר שצמח יציב רק יש להשקות ולדשן בקצב קבוע והכל יהיה נפלא…
הילד עדיין בסביבה, נענה ליד מלטפת גם אם הוא קיפוד, ונראה לנו שאם ככה זה נראה עכשיו, גיל ההתבגרות, אצלינווווווו.. יהיה "אחרת" או שאנחנו פשוט מדחיקים.
בתור הורים זה ענין אחד, מה לטפח, למה הם זקוקים בגיל הזה, אבל השאלה כידוע היא- מה אנחנו זוכרים מהגיל הזה??? את מה שההורים שלנו זוכרים?? לא בהכרח.
מה הארוע אותו אנחנו זוכרים מגיל 9 שקשור במפגש עם האחר כשמשהו בסיסי משתנה לעד. ארוע שקשור בלידה של תודעה שמפרידה אותי מהעולם או בשפה אחרת אם עד כה היו עיני עיני העולם כעת המבט נהיה פנימי. העולם שעד עכשיו נראה כך – נראה פתאום אחר. הוא יכול להיות לפתע זר, מקום או אדם שהיה מטיב או טבעי יכול להתגלות אחר, מאיים, האווזים של רונית הפכו לכלבים מבהילים, שגרמו לה לגלות יכולת פנימית של תנועה מהירה בעולם.
יש את העולם ויש משהו פנימי צעיר ירוק – בוסרי שמהדהד מבפנים תחילת הוצרותו של מעין חלל. כמו כלי שמשהו מהדהד בתוכו מול העולם עין פנימית – תודעה עצמית צעירה. הכל עדיין בדרך כלל עמום ראשוני אבל בלתי הפיך אחרי שנולדת התודעה הזו העולם משתנה. יש נחש בגן העדן יש מיניות יש רגש בושה שמפריד אותנו לפתע, יש משהו שאנחנו יראים אותו ומסתירים ממנו. כל זה נשמע נורא לחלקינו ההורים רכי הנפש, השאלה איך לשמר את גן העדן עבורם עולה, האם יש צורך?
לא, אבל יש ליצור את "ההולוגרמה של החלק החסר" (להשלים דרך החינוך והיחס ההורי את הפער ההולך ונפער, מה שנוכל לבחון בתהליך הביוגראפי האם היתה עבורינו באותה עת הולוגרמה ומה היתה איכותה, מה היה המזון שקבלנו שם ומה היה חסר – על זה בהזדמנות אחרת) ובקצרה – לעטוף את הילדים – זה נכון עד גיל יותר מאוחר ממה שנדמה או מקובל לחשוב (ענין של השקפת עולם)..
אבל לא להזדעזע לגמרי – יש רווח. צריך לזכור שהאנושות והפרט (אנחנו ) נמצאים במסע אל החופש – אני, לא תמיד זוכרת … כדי להיות חופשי עלי לכונן נקודת מבט עצמאית אינדבידואלית – אמנם יחסית, סוביקטיבית ומוגבלת אבל, שלי.
כולנו אינדיבידואלים וחפשים?? האם?? אבל לפחות אנחנו חושבים את עצמינו כך ושואפים ליותר חופש. רגע לידת התודעה והאופן הפרטי והיחודי שבו זה קורה, מה שמעצב את אותה נקודת מבט מחייב את ההפרדות מהשלם, מגן העדן.
אם נמצא אותו בעתיד – הוא יהיה מתוך תודעה וחופש.
בנות יקרות שמתיחסות לפרק הראשון אתן מוזמנות לפרק 2
אשמח ואפשר להביא סיפורים גם מגילאים אחרים , אפשר לשאול על אירועים של הילדים , אני מזמינה להתאמנות על סוג מסוי של ראיה / התבוננות על ומתוך חיינו על עצמינו על התקופה על העבודה ההתפתחותית
יעלה, עכשיו אני צריכה לחשוב על זה. תודה בינתיים
זו בהחלט תמונות אופיניות לגיל בשתי מערכות היחסים:מיצגות את החוק
אמא יכולה ללות עד גבול מסוים ומאותה נקודה הענינים יעלו רק בין החברות.
עם החברה- את מזהה מבפנים (משהו בי) שמשהו ביחסים חייב להשתנות.
התמונה הפרטית – קשורה כנראה ביחסים עם אמא (עם אמא זו תמיד תמונה מורכבת מאוד וארוע יחיד לא בהכרח משקף)
בקשת מאמא ללות אותך
תשובתה (כנראה)- "ממה יש לפחד.?" העובדה שאת מתארת היא ,שפחדת
וביקשת עזרה, מה שחששת קרה,
אמא משאירה אתך להתמודד כפי שאת מגדירה- שהיא חזקה וסומכת עליך , בנקודה מסוימת זו האם את "ננטשת לכוחותיך" או שזה בא בזמן ? – אל תתני תשובה מהירה
מה המשמעות עבורך של – "אמא צדקה"?
אני מדגישה את המשפט שהוא שלך לגמרי מבחינת השפה בסיפור- "אישה חזקה שסומכת על ביתה" אמא היא החזקה , סומכת עליך , אין ממה לפחד- אבל את פוחדת
כשהתחזקת מול החברה יכולת לעזוב "כשאני "החזקה""(לשם רצית להגיע?), יש כאן ענין להיות חזקה , מה הקשר בין להיות חזקה- לאמא(אמהות), או לעמדה מול האחר, ביחסים??
התהליך הוא פרוק התמונה ואיתור שאלת המפתח
את יכלה לבחון עם מה מתוך השאלות מהדהד כנכון מכונן – מה באירוע ההוא ממשיך לפעום עד היום?
בתהליך ,לעיתים זה מאוד ברור ,לעיתים צריך לחקור ולהציף עוד פרטים מהאירוע , לשמוע עוד אירועים כדי להבין את הקפסולה הזו ככוח מניע בביוגרפיה שלך, מקוה שעזרתי , אשמח לדיאלוג
יעלה, מאוד מעניין האימון הביוגרפי הזה.
לי יש גם זיכרון מהגילאים האלה בערך ; הייתה לי חברה, מה שנקרא "החברה הכי טובה" אבל בעצם פחדתי ממנה קצת כי היא הייתה בוסית ואני יותר ביישנית ושקטה. אני לא זוכרת על מה רבנו, אבל קבענו להפגש בקרן הרחוב הקבועה שבין הבית שלי לשלה, שהיו מאוד קרובים, אגב. אני זוכרת שממש פחדתי להפגש איתה, ידעתי שהיא תגער בי, ממש חששתי אבל הייתי חייבת ללכת, אז ביקשתי מאמא שלי שתלווה אותי, והיא הסכימה, למרות שזה קצת הצחיק אותה ("ממה יש לך לפחד?" הייתה בטח התגובה). הלכנו לשם, ממש כמה מטרים, והיא חיכתה שם, איריס, וכשאמא שלי ראתה שהכל בסדר, כי לא באמת התחלנו לדבר כל עוד היא שם, אמרה שלום והלכה, כאישה חזקה שסומכת על בתה ויודעת שאין לה ממה לפחד. ובאמת קרה מה שחששתי ממנו וברגע שהיא נעלמה איריס ממש כעסה עליי, גם על הריב וגם על זה שבאתי עם אמי, בטח גם נראה לה ילדותי, והיא ממש גערה בי והקטינה אותי. אחר כך המשכנו להיות חברות טובות, אבל מאותו יום האיזון הופר. אם אני זוכרת נכון זה היה ארוע מכונן וכנראה לטובתי, כי משהו בי סירב לזה שזה יקרה שוב ושיתייחסו אליי כך ובסופו של דבר הקשר בינינו הסתיים (כעבור הרבה זמן)
כשאני ה"חזקה". הזכרון עולה יותר ויותר ככל שאני מגוללת את הסיפור, מדהים, וכך גם התחושות, שאולי חלקן כבר מעובדות ממרחק השנים.
אני מניחה שבטח תמצאי פה הפרדות גם מאמי, שביקשתי שתלווה אותי כמגן וחלק ממני ומצאתי שיש לה תפיסה משלה ושהיא לא צד בעניין (וגם לא מגן גדול). מצד שני, היא צדקה.
אז סיפרתי, וגם ניתחתי, מעניין מה דעתך.