השימושון

אימון ביוגרפי – טור חדש ליעל זלאיט

(הקדמה קטנה):
מכל התורות, השיטות, המורים להתפתחות שפגשתי, תפסו אותי ביותר העבודה הביוגרפית האנתרופוסופית ומיכל צור האגדית, מורתי לשעבר. כולה למדתי שנת מבוא אבל עד היום מה שקבלתי שם, גם אם הוא קצה הקרחון של הידע הזה, יושב בי חזק כמו איזה פילטר להתבוננות.

יעל ואני היינו נוסעות ביחד כל יום שישי בבוקר למרכז ההנצחה בטבעון, וחוזרות נסערות. יחד איתנו בכיתה ישבו כארבעים אנשים בגילאים 35 עד 70, שסיפור החיים הפרטי של כל אחד מהם המחיש בצורה פלאית את החוק הקוסמי של הביוגרפיה.
לא המשכתי ללמוד ביוגרפיה כמקצוע, יעל כן ועדיין. אולי כי זה פגש אותה בגיל 40 – הגיל הראשון עליו היא כותבת בטור החדש שלה, שאני מאושרת לארח כאן במושבה חופשית.
אתם מוזמנים לקרוא, להגיב ולהעלות שאלות מהחיים על הגילאים השונים.

———————————————————————————————————-

יומולדת 43 דצמבר 2006 / יעל זלאיט

באוקטובר 2004, לקראת גיל 40, עקב נסיבות חיי ואישיותי "הגבולית" וכמו גם יהירות מסוימת של "מחפשת דרך" ביקשתי מתנה: לראות את האמת על חיי כפי שהיא (לא פחות ולא יותר), ואת האומץ לשחרר אשליות המצטברות כאבק ברגע שאני מעיזה לעמוד רגע ולשאוף אוויר. אם הייתי בעלת אמצעים בוודאי הייתי מבקשת סוף שבוע מדהים בהרים הפראיים עם אהובי, אבל האופציה החסכונית יותר היתה כאמור לבקש את האמת..
המסע החל (שוב)… הרגשתי נוהגת ברכב שאיבד את הברקסים המשימה היתה להשאיר את הידים על ההגה ואת הנפש בחתיכה אחת.
בדצמבר, כשמלאו לי 40 הרגשתי שאני מגיעה לפסגה ומיד לאחר מכן – בינואר, כשהגעתי אליה, נשמתי עמוק ו..נכנסתי חזק בקיר מזכוכית. מבלי לדבר על המיגרנה שתקפה אותי הבנתי (ולא שנסיון חיי לימד אותי אחרת), שההקלה המיוחלת והמדהימה, נחלתו של מי שהגיע לפסגה כלשהי – היא רגעית ביותר וכעת מתחילה (שוב?) העבודה.
הבעיה היא, שבעוד אני תוהה על מהות העבודה מסתבר שמה שהיה שם בשבילי עד כה אינו בתוקף וכל זאת מהעובדה הפשוטה, שמה שהיה שם שייך ל"היה היה פעם" וכיום אני אמורה להמציא את עצמי בכל בוקר מחדש.
הביוגרפיה – החוקיות הקוסמית של התפתחות האדם – ידע אותו אני מנסה להפנים מאז אותו אוקטובר, מציעה הבנות של האתגרים ההתפתחותיים העומדים בפני הישות האנושית.. פתחתי את הספר כדי לנסות לשאוב ממנו מעט עידוד ונחמה לקראת שנות ה-40 וקראתי:
"אלה שנים המציינות תקופה של ספק בלבול ונטיות לפתרונות אשליתיים עם תקופות קצרות של אושר.. מאבק בריקנות תחושה של אובדן הבסיס הישן כולו…" (ברנרד ליווכוד – "שלבים" ).

???????

החוק אומר שבגיל 42 נולדת תודעה חדשה המכונה "תודעת האדון" או תודעת "בעל הבית", חוק יפה במיוחד, לא כולם כאלה…
זו תחושה משכרת של אוויר פסגות, של חופש ממשי של יכולת להתנתק מדיסיפלינות מבלי להעלם – לרגע יכולתי להרגיש – אני המאסטר וגם להתכוון לזה לרגע.
תודעה חדשה זו שנולדת מביאה בעקבותיה את "שנות ה-40 " המתוארות לעיל, לצד החוק גם עבודה: בשנים אילו יש להעביר את כל הנכסים שצברנו כולל הבעל/אישה והילדים כולל כל האחיזות הדעות, כולל כל נים ותא בגוף – כולל מעמ ואין הנחות ומבצעים – להעביר את כל המטען הזה דרך האור של אותה תודעה, שיש המשווים אותה לקוף המחט או לגשר רעוע מאוד. תודעתינו חצתה אותו אבל "אנחנו" עדיין לא. בכל מקרה, אלו אינן מקומות נוחים לשהות בהם. גם לא בוויקאנד אתגרי.

מה זה אומר העבודה: להתעורר כל בוקר מחדש ולהמציא את הגלגל וגם את הרזרבי.
כדי לברוא את עצמינו מחדש אנחנו צריכים לחיות בשאלה תמידית ובהמתנה ערה לתשובות חדשות שיגעו מהעתיד. התשובות מהארסנל המוכן יביאו אותנו לאותו מקום.. התשובות הישנות נובעות מתודעה המחוברת לגוף (שהיה) צעיר ואמין. כן, התשובות האלה שיכות לעבר שנגמר.
/ Past completeׂ/passé compose
משלב זה אנחנו נדרשים לרוחנו – ליצירתיות שלנו, לכושר ההמצאה והמחשבה העצמאית והייחודית.
לא שכחתי שכל זה נופל עלינו בדרך כלל בשנים הכי עמוסות: בזוגיות הדורשת שנמציא אותה מחדש, בהרבה הסעות, כמו גם בהתמודדות עם ילדים מתבגרים המציבים בפנינו סימני שאלה וקריאה חזקים ומפתיעים יותר ממה שנוכל לעיתים להציב לעצמינו.

שנות ה-40 מאופינות בתרבות שלנו ע"י "משבר גיל ה- 40 " – מי אני ומה השגי, מי זאת/זה שנוחר לצידי עם כרס קטנה ושורשים שצריך (מי אמר?) לצבוע… שנים אילו מאופינות אצל הגברים בעליה בחשק המיני לתדהמת בנות הזוג המבקשות אינטימיות / חיבוק ורומנטיקה ועדיף בחושך מוחלט. אצל הבנים יש נהירה למכוני כושר חלקם רוכשים ג'יפ ובלונדינית חלקם שוקעים עוד יותר לקריירה/ אלכוהול/ או ישיבה פסיבית מול הטלוויזיה… כלומר נאחזים בגוף המאותת .
– הכי נפוץ – החיפוש אחר שעיר לעזאזל או שעירה….במיחוד אם לא עשית "שחי ושפם"…
– "מה שהופיע כספק בעמידות הערך של גישת החיים הממוקדת ב"אני" לקראת סוף שנות ה-30 הופך כעת לבעיה קיומית" (גם זה ציטוט)
– זה גיל ההתבגרות השני רק בלי ההישענות על כוחות החיים המתפרצים של גיל העשרה.
– וכמו בגיל ההתבגרות – יש לעצב מחדש את תפיסת העולם שלנו רק עם נתוני פתיחה פחות מרשימים בהיבט הפיזי אך למרבה הנחמה אינסופיים מבחינת הרוח :
– זהו גיל התבונה, גיל החכמה הגיל בו בכל תרבות אדם יוצא למסע אל מחוזות הסוד והרוח.
– ביהדות – הגיל בו מותר רשמית , אם עשית את העבודה הנכונה , להכנס לפרדס – אל עולם הסוד אל מה שמעבר לנגלה.
– ההינדי עוזב את ביתו ויוצא למסע בעקבות הגורו, נכנס למנזר או הופך סאדו ,קדוש ונזיר הלוקח שבועות ונדרים.
– אצל הסינים… גם

– בגיל 42 אפשר לומר שיש לך ביוגרפיה שניתן להבין ממנה את מסע החיים והמשימות של הנשמה הזו שאתה/ שאני. העומדת ממול.

מה עושים??

– הביוגרף מתבונן ומצליב את החוק הקוסמי עם ארועי החיים הפרטיים של כל אדם:

אפשר לשרוד, אפשר לחיות, אפשר לנצל את הרגע לקפיצה התפתחותית, אפשר להתכסות בשמיכה עבה של אשליות. אפשר הכל – אנחנו חופשיים לבחור- זה הענין. למבקשים להתאמן עם נסיבות חייהם הפרטיות מתוך מודעות הבנה ובחירה. לחיות חיים ערים במתח שבין נסיבות הגורל והבחירה החופשית.
נתנחם במה שמשותף לנו ולחברינו בני האדם, מתוך אחווה והבנה, מתוך ריכוך והגמשת תחושת הבדידיות ונגלה מחדש את הייחודי הפועם בנו. זו עבודה עם פרטים ותמונות אוביקטיביות המוכרות של חיינו, ללא פרשנות ושיפוט.
ניתן להתכונן לעבודה הזו ולדעת שאחריה מחכה שער הרוח ( נו כבר..), שער ההתבגרות השניה.

באהבה ואמונה – יעל אורן זלאיט

הסיטואציה הזו יכולה להזכיר לך במשהו את עצמך, יכולות לעלות שאלות – לגבי גילאים או מצבים שונים – את/ה מוזמנ/ת לכתוב לשתף לשאול לחלוק או לדון! כאן (עדיף) או באימייל.

הראה עוד

20 thoughts on “אימון ביוגרפי – טור חדש ליעל זלאיט”

  1. פינגבאק: נכנעת לשניצל
  2. קלי קלות. פשוט הייתי שם בבקתת העץ הנמוכה והאפלה וראיתי את כל הגברתנים הנורדיים
    האלה מושכים בכל הכוח את העץ הזה פנימה. איזה צחוקים היו שם.ואיזה סירחון…נו טוב לא כולם יצאו החוצה לקור לעשות את העניינים שלהם…

  3. אגב מדורה חגיגית ,בארצות הצפון בהן ,בימים אלה ,החושך שורר פול טיים, ארץ המומינטרולים והגרוקים והדינורות ,היה מינהג קדמוני שבלילה הארוך בשנה מכניסים למדורה קצה של גזע עץ ענק שיבער כל השנה-עד ללילה הארוך הבא.איזו מדורה עוצמתית זאת ואיזה גזע עץ רב צמרת ואיזה אור נדלק שם בחושך…יא חביבי…

  4. מה אנחנו צריכים לעבור כדי לגלות את "האחרים" שלנו ,כמו שהאח הביולוגית כתב לגלו – לעולם לא ניתן לך למעוד…. אנחנו כנראה מועדים כדי לגלות מי נמצא שם מבפנים ומבחוץ- , לפעמים זה אפילו נהג מונית ירוק עיין שמגיע אחרי שגלולית התגליתית גילתה את הצעידה, בפעם הבאה- שתבחרי לצעוד- אני גרה ממש בדרך אפשר לעצור להפוגה גם בחושך השחורלקבל תה חם חיבוק ואולי אפילו הקפצה ….

  5. תודה רונית , עברו 3 שנים מאז הגשר והתהליך מתפרש לו מבחינת החוק על פני כל השבעיון – אני על סיפה של שנת השמש של השבעיון מה שמאפשר איזה אתנחתא לשיזוף קל עם אפקט גלוס חזק.
    אני אשמח להענות לאתגר ולספר – כי יש מה – משהו מהאיכות הזו נמצא בסיפור המהמםםם של גלו – ואיך שהיא מביאה את זה – זה עונג ביוגראפי צרוף- רגע של סף הטרנספורמציה מבצבץ שם..יש לי כבוד לסיפור הזה שהתחבר לו דרך התגובה הזו שלך לטור הקדמוני שלי- ותודה גם על זה… ועכשיו יש לתת לתמונה הזו שגלו הביאה את המקום המלא לזרוח ולחלחל , את הסיפור שלי אניא אביא בהמשך בשמחה…ובכל זאת , 3 שנים אחרי-על קצה הג'וי סטיק –
    כרגע – אפרופו התאטרון, אני לפני סיום הסדנה הראשונה שאני מעבירה- מחקר מרתק על הידע הביוגראפי בשרות האדם היוצר – עם חבורת חוקרים מדהימה מאתגרת המביאה את החיות הדיוק והקסם של הידע הזה- גם כשאני לא מדייקת , אני חשה את הפעולה המסתורית הזו..לפחות עבורי…..הידע עולה חי וחזק ביתר שאת מתוך התמונות הביוגראפיות שהאנשים המופלאים האלה מסכימים לשתף בהן ולהתבונן בהן.
    חלק מחצית הגשר היא המעבר מהמקום של התלמידה למקום של המורה , של היועצת , של הכרת החלק היחסי שבי שמתבקש לעשות עבודה ולשתף אחרים במשהו מהנסיון שלי .כל מפגש הוא חד פעמי מעיר מלמד עבורי ואם בדרך נתתי משהו למישהו האושר הוא עצום.
    אני מזכירה לעצמי שעברתי דרך בטן הלוויתן – דרך הבית של יונה, שאני סקארלט שחוזרת שוב ושוב לטארה שיודעת לתפור שמלה מוילון ותודה לאל שנילי עשתה את זה הפעם בשבילי
    -שמלת מעצבת והנה אני לרגע הגבירה בחום
    מתעוררת בי אהבה גדולה לאין שיעור בתנועה על הגשר.. אני רואה את הנסיבות שהביאו אותי כמו שאני לנקודה הזו ואני מאושרת על כל נסיבה ומסיבה..
    ובמקום בו אני משתחררת מהביוגראפיה שלי – כלומר אין בי את האחיזה או הדחיה מהתמונות האלה – הן פשוט מונחות להן שם זמינות לאילתור תאטרוני- אני יכולה להיות עם מקטרת ומגבעת כי זה חומר שזמין לי – כל כך זמין אחרי שנים שברחתי ודחיתי וחס וחליליה שאהיה מזוהה עם דבר כזה או אחר שקשור בתורשה , בקרמה, במשפחה..בצלחת הפטרי עליה גודלתי
    יותר ויותר התמונות האלה צפות ממני ונהיות זמינות לעבודה מסוג אחר..
    …אני עוצרת כי רציתי את הסיפור של גלו והנה אני גונבת רגע.. הנה בא בקלות מה שהיה צריך לבוא וכל השאר – מגיע ויגיע שבוע נפלא- שבוע שגלעד חוזר הביתה והמלחמה מסתימת וכולם יוצאים בהתפעמות לרחובות לראות איך אחרי לילה הארוך בשנה, הארוך בעידנים , חוזר לו אט אט האור ואיתו השמחה הנדיבות והמקסם והעולם הזה שלנו משנה צורה לעולם שהוא התגשמות וביטוי של אהבה במובן האינטימי ביותר והרחב ביותר כולל לילית וחשכה במטיבה.. (זה בשבילך עמלמולית שלי) .

  6. אני ממליץ גם על שנת מבוא באנתרופוסופיה המתקיימת בירושלים. חוץ מקורס ביוגרפיה ישנם עוד קורסים אומנותיים (ציור, פיסול, אוריתמיה, דרמה ודיבור ועוד) וגם קורסים עיוניים, למשל ידע האדם והתפתחות התודעה האנושית.
    לפרטים פנו 5342384-052, איתי.

  7. הידע הביוגרפי תומך בנו – אם נבחר- בכל רגע – מול שאלות החיים שלנו מול הילדים ההורים בן /בת הזוג – אם נבין מה החוק לגבי ילד בן 3 או מהו החוק במפגש הזוגי- מה זה אומר – מה ההתחייבות שנלקחת או לא.
    מה קורה אם אין בן זוג- איזה אחריות נלקחת במקרה זה. כל אלה שאלות גדולות שהתשובות להן נמצאות בכל אחד מאיתנו באופן פרטי- כמו שאומרת המורה הגדולה (תודה תודה) מיכל צור- אתם תביאו את התוכן – אני אתן לזה צורה.
    אם נבין את הבחירות שלנו בכל שלב בחיינו ממקום של התבוננות אמפטיה ופליאה או ממקום של ביקורת השוואה ותחושת החמצה. כן זה אימון חדש קודם כל עבורי אולי אפשר להניח לידוע ,לשיפוטים . לפרשנויות וניתן לתמונה להתגלות לפני שנפעל שוב במתכונות הישנות.
    זו שאלה טובה – האם אין אנו ממציאים עצמינו מההתחלה ומה מקור נאושר מה תפקיד הסבל
    אין זה תפקידי וביכולתי כרגע לתת תשובות כלליות – אילו תחומי חקירה שניתן לבחון אותם מבחינתי בצניעות מול העובדות הביוגרפיות הנריות.
    אוכל לחזור על דברי מורים גדולים וחכמים ממני :האם מה שגרם לנו סבל הוא לא מה שנברך עליו כנפתחה פרספקטיבה(כן ישכאן גם שאלה של גיל) – כמה שבנה אותנו עיצב אותנו חינך אותנו העיר אותנו הוציא אותנו אל הדרך??- ומה שנדמה היה שגרם לנו אושר ובעצם הרדים אותנו ועמעם את חושינו??? מה היחס הנכון שיש לפתח מול התחושות הללו בעכשווי בעבר ובמה שעתיד לבוא.?
    לשאלת ההמצאה העצמית מהראשית – למדתי אצל ד"ר ואן דר ואלד – כי הפעולות הראשונית שלנו כעובר ראשוני (10 שבועת ) הן מחוות שדרכן הרוח מנכיחה עצמה בפיזי – יש תהליך התפתחותי שלם שאנו עוברים מתוך הוצאה לפועל של מה שהעבר "שמעבר" מביא
    כשתהליך זה מסתיים – בהדרגה מאמצע שנות ה30 – הרוח מזדקפת – כהד להזדקפות העוברית, להזדקפות בגיל שנה, הזדקפות הנפש בגיל ההתבגרות …הרוח מתחילה להשתחרר- מעט מכפי שנדמה ואולי הרבה יותר מכפי שנדמה.. מהאחיזה בגוף – מהעבר מכל מה שהתורשה מביאה- אושר וכאב שזורים זה בזה – בחיי האישיים – תחושה של שחרור ומצד שני איבוד הקרקע ודחיפות מסוימת לקראת גיל 37-8 להשלים מספר ענינים .כדי לנסות לפגוש נכון (לי) את הרגע הזה שאוכל לאמר בו שוב ושוב- העבר ניגמר.

  8. האם איננו ממציאים את עצמנו בכל רגע מההתחלה ועד
    ואם הישן נכון
    להמציא חדש כדי להמציא כדי לבדוק כי עכשווי 🙂
    ישן – יצירה מתוך כאב התפתחות מתוך הסבל
    חדש – מה שעושה אותנו שמחים עושה אותנו חכמים
    יופי את שוזרת מילים לשיר זורח

  9. מזל טוב על הטור המעניין והמקסים.
    חשבתי לעצמי… האם באמת חייבים להגיע לגיל 40 כדי באמת ובאומץ,
    להשתמש בטכניקה של אימון ביוגרפי?
    שבלי כל קשר, כל הנושא מהדהד כל כך נכון ומדויק.
    אשמח אם תוכלי להרחיב בנושא .
    תודה ונשיקות היערית

  10. חנה יקרה – הרווחת כל קמט וכתם ביושר- הן ההתגלות בפיזי של הפעולה שלך בעולם , עיגולים שחורים הן סימן שאת אינך שבעה מהחיים – שאינך ישנה אותם
    לכל קמט וקפל – לבטן הרפויה מגיע כל האהבה שבעולם – הם מפת חיים מסתורית מתגלה
    השאלה היא אם ידיינו מלטפות מספיק, לשות וממוללות – מקפלות באהבה בגד
    חותכות פרי, הידיים של סבתא ריבקה היו פתוחות,וראשונות לקבל תינוקות, למה ידיינו פתוחות?
    איכות הילדה שעדיין לא ראתה דבר – זאת מתנה שיש לפתח, התום והפליאה הן המתנות שאותן אנו מבקשים כדי להזכר ולעבוד עם איכות הקוסמת שבנו.
    היאם – בני , אומר לסבתא – איזה ידיים רכות יש לך וכולו פליאה והתרגשות מהרוך.
    כולנו גם אני, נפרדות בגיל הזה מהעריצות של הגוף – הסבל ישנו , התזכורת לגוף המתכלה נמצאת מולינו בכל רגע- לא כדי שנתאבל , אלא כדי שניזכר בתפקיד שלנו – בשביל מה הגענו לכאן
    חוצמיזה – יש לזה איכויות סקסיות חבל על הזמן…. אני מעודדת את עצמי….
    תודה על השיתןף – כולנו קמות בבוקר אל המראה.

  11. ינואר. גיל מעליב, ארבעים. אני קמה בבוקר ועיגולים חדשים מתחת לעיניים מחתימים את פני בארשת עייפה מהחיים. הידיים מתחילות לקבל קמטוטים ובהרות חומות קטנטנות, בדיוק כמו הידיים של אמא ושל סבתא שלי רבקה המיילדת החצי עיוורת. כפות הרגליים שתמיד נראו לי ילדותיות נחרצות עכשיו בעדינות, ואני מדמיינת לאן יעמיקו החריצים ואיך ייראו הפנים של כפות הרגליים שלי בעוד עשרים שנה. הפער הזה בין התחושה שלי כילדה שעוד לא ראתה כלום מהעולם, מול האשה שממתינה ומתבוננת ולומדת. מול האשה שקולטת לאט איך חצי עבר. חצי כבר עבר.

כתיבת תגובה

Close