אליחי וידל כותב בקפטן אינטרנט, שהרשת העברית לא מציעה אלטרנטיווה לתקשורת הממוסדת. "רוב הסרטים והקולות מגיעים ממצלמות מטוסי הקרב ואין ניסיון להשקיע בעיבוי הארסנל טכנולוגי"
מלחמה. כולם רוצים לדעת מה קרה, היכן וכמה בדיוק. בטלוויזיה מטרטרים הפרשנים ואלופי הבדימוס, הרדיו הוא עדיין הפלטפורמה של הפוליטיקאים הקטנים ועסקני המפלגות, והעיתונים ברוב המקרים לא רלוונטיים בשנייה שהם יורדים לדפוס. מה נשאר? האינטרנט כמובן. כולם מתדפקים על פתחיו בניסיון לגרד עוד פירור מידע המסתתר מאחורי הסיסמה האיומות "חילופי אש כבדים", או "קרב קשה".
והוא לא רק מקטר אלא גם מציע:
ימי המלחמה הם גם בדיוק הזמן לרתום את המגה-אירוע התקשורתי כדי להטיל לזירה כלים חדשים בארסנל: יותר וידאו, יותר מצגות מולטימדיה, או כל יישום אינטרנטי חדש. עשרות אלפי אנשים שובתים מאונס, אלפי ילדים ובני נוער מקורקעים לבתיהם והרייטינג באתרים המקומיים מעולם לא היה גבוה יותר.
והנה הבוקר גלש התחקירן כ' לנענע, פורטל התוכן של נטוויז'ן והחל לצחקק בעליזות מול הסדרה החדשה "חיים במונית". ראינו את כל הפרקים ברצף וזה קורע!
(עכשיו באו אורחים אז נמשיך בהמשך)
