התפתחות האתרזוגיות ומשפחהטורים אישייםיוזמות חופשיותכלליכתיבה פרטיתמהעולםשיטוטים

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 7

[אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 6]

מאז שהגעתי להודו, לא הצלחתי לשבת וממש לכתוב. מעבר להתכתבויות נקודתיות במסנג'ר ושיחות סקייפ עם משפחה.
רק כעת, ברגע זה, בגואה, אני מתמסרת.
זו הייתה חוויה חשובה עבורי להתנתק לפרקי זמן ארוכים מהפייסבוק ומהנייד.

אז איך היה לי בדרמסלה ומדוע לא כ"כ אתגעגע אליה? תיקון – לא אתגעגע למי שהייתי בדרמסלה

נהניתי מהנופים המדהימים. עצי ארז גבוהים. ערפילים על צלע הר. גוונים של ירוק שוטפים את העיניים מכל פינה.
אך לא היה לי – תיקון – לא אפשרתי לעצמי שקט נפשי ופנאי אמיתי לספוג בהנאה מלאה את הנוף.
אולי זה שלב כזה, עם 3 ילדים קטנים, שמה שבעיקר מהנה זה כמה יפים הם בתמונה על רקע הנוף, כמה טוב להם, איזה אוכל יותר מזין אני אשיג עבורם במסעדה או בחנות הבאה והאם לאנשים החדשים שפגשנו כעת, יש ילדים בגילם…

כל הזמן כתבו לי בפייסבוק שאנחנו נראים מקסימים בתמונות, והכול חלומי וקסום. אז אמנם יש המון קסם ורגעי חסד (ריקוד משותף לצלילי "הכבש השישה עשר", פטפוטים לפני השינה, לשמוע על הגעגועים של ליעם לבית הקודם) אבל הנה פירוט קטן מסדר יום די רגיל:

מתארגנים לצאת. שעה.
רגע לפני שמוכנים שואלים את לירי אם יש לה פיפי.
אין לה.
"בטוח"?
"בטוח"
יורדים למטה.
נזכרים ששכחנו את המטריות.
חוזרים.
באים לצאת שוב.
ליאו עשה קקי.
מחליפים לו. טוב שעשה קקי לפני.
יאללה זזים.
רגע ליעם עושה פיפי (לפחות על השיח בצד).
יצאנו!
ליאו עלי על מנשא וליעם על הכתפיים של רואי.
לירי נמרה, היא הולכת כ"כ יפה.
מגיעים לאמצע שומקום ובדיוק התחיל לרדת גשם.
ללירי יש פיפי.
דחוף!

במקביל  הגענו לשיא העונה והייתי חייבת לתת פול גז כדי לנצל את המומנטום לסדנאות שלי. אחת מהמטרות ליציאה למסע הזה, היי­­תה להסיר אבק מגלגלי ההנחיה שנזנחו בשש שנות הורות אינטנסיבית. כך יצא שבמקום לקחת לעצמי זמן פשוט להיות, הייתי עסוקה בלשווק את הסדנה. הדרך לשווק הנהוגה בדרמסלה היא מעט פוסטרים תלויים במקומות ראשיים והרבה חלוקה של פליירים לאנשים. ביישנית אני לא ועדיין היה לי קשה לפלוש למרחב של אנשים ולתת הזמנה לסדנה שלי.

ראשון הגיע תייר מהונגריה.  ביקש שאספר לו עוד על הסדנה. אז במקום לספר שאלתי אותו מה גרם לו לבוא. הוא השתתק, עיניו התמלאו דמעות והוא שיתף ישירות מליבו. המפגש בינינו היה מרגש ומעצים ונמשך כמעט חודש, במפגשים פרטניים המבוססים בעיקר על הגעגועים שלו – ואיך הם יכולים לשמש לו כמצפן פנימי שיאפשר סגירת מעגלים. הקשר איתו חיזק בי את האמונה בכוחו של הגעגוע.

העברתי 4 סדנאות שהיו מרגשות ומוצלחות אך הקהל היה רק ישראלים. בכל סדנה התחדדה תובנה חדשה וכך, באיטיות ובזהירות – רקמתי לי מחדש את הזהות החדשה שלי כמנחה כאן בהודו.

ולאורך כל התקופה, נמנעתי מלקחת פסק זמן לעצמי ופשוט להיות עבור עצמי. אמרתי לעצמי שאיהנה יותר מזמן לעצמי כשאדע שאני על המסלול. כמה צובט לפרגן לעצמי עם תנאים. אז כן, אני, גברת געגוע, התגעגעתי לזמן עבור עצמי. זמן נטול משימות, נטול דאגות, זמן פשוט להיות.

Beachזו הייתה עוד אחת מהסיבות שעברנו לגואה.

רצינו גם ים. ובעיקר שמענו על גן מדהים לילדים. הזהירו אותנו שהמונסון עוד לא נגמר והלחות והיתושות…

כעת אנו גרים 4 דקות מהים. ו-14 שניות מהגן… אחד מאיתנו כל יום עם שלושתם בגן (לֵיאו פורח). הים מדהים, היתושות עוקצות רק את רואי ולא לח כאן יותר מבת"א. ובערבים, כמו שני אומנים, אנו יושבים לסיעור מוחות ויצירה פורה ומרגשת. מגלים כל יום שותפים מרחבי העולם לחקר הגעגועים.

יש לנו שם חדש ועוד מעט דף פייסבוק ואתר. נהיה מוכנים בדיוק בזמן לעונה שמתחילה כאן עוד מעט. מתמקדים הפעם בדוברי אנגלית.

והזמן לעצמי? גדל. לאט אמנם. אבל גדל. נהנית לצאת לשיטוטים ולפגוש אנשים ובעיקר את עצמי.

מצפה בהתרגשות לסדנאות הקרובות וסקרנית לגלות אילו געגועים הפעם – יגעו בגעגועים שחבויים בתוכי…

רואי קורא לי אוצרת געגועים…

[אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 8]

תגיות
הראה עוד

3 thoughts on “אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים # 7”

  1. הי גילי! קראתי בשקיקה את מה שכתבת. האומץ שלך והחיפוש הבלתי נלאה אחרי מה מתאים לך ביותר מעורר השראה. לרוב יש איזה מין התפשרות כזו ולא להעיז (לפחות אני), ככה עם שלושה ילדים מקסימים עדיין לרצות לדייק בכל ולא להתפשר.
    מאחלת שבאמת תצליחי למצוא לאפשר לך עצמך את הזמן עבור עצמך, ולשלב עם הגעגוע של אחרים ושלך. בינתיים מסתפקים פה עם התמונות היפות שאת שולחת ושאימא ש לך כל כך גאה בהן . הכתיבה שלך ממש מהלב.

כתיבת תגובה

Close