fbpx
זוגיות ומשפחהטורים אישייםילדיםסביבה וקהילהשיטוטים

אמא של חייל: אזנים לכותל

יעלה (אמא של חייל) בעקבות אמירו: והפעם (שומו שמיים) לכותל.

[מאת: יעלה זלאיט]

שלוש פאקינג שעות נסענו לכותל, אותו זמן מפה לירושלים ומהכניסה לירושלים, עד שרגלינו דרכו במקום הקדוש ההוא, אמנם לא אלפיים שנה אבל זה היה ארוך.

מאות ואולי אלפי אנשים, אבא שלו, אמא- אני ו"סיסטר" אחת, מפלסים דרך בין המוני כמוני- כמונו, התמזל מזלנו והבן יקיר לנו , גבוה משכמו ומעלה, עמד במסדר, בדיוק על הגדר – זו שהוא היה מעדיף לשבת עליה רגל פה, רגל שם.
ראיתי עורף מוכר אבל היססתי, כי אולי כל פיקוד העורף הרך הזה, עם התלתל, הוא דומה. שריקת הבית גרמה לו לסובב מהר את הראש, עם חיוך קטן, כן זה התלתל שלו. הצלחתי לחדור את חגורת האמהות והחזקתי לו את היד מאחור, כל פעם שעמד "נוח" . ליטפנו את גבו והקשבנו לנאומים.

היה שואו – פרוז'קטורים ומצלמות, הטכס הוקרן על מסכי ענק, ואפשר היה לרכוש את הדיוידי, כפי שהכריז מנהל הטכס, קבל עם ומול הכותל– ראליטי כותל. האמת – ליד הכותל, כי הכותל עצמו כבר מזמן לא "שלנו", מנוכס. עזרת גברים עזרת נשים ודרך המוגרבים – העלייה לאל אקצה – אז זזנו קצת, גם נוסח הנאומים נשמע שהוא זז קצת.
ראיתי במסך הגדול את המפקדים – שמעתי במערכת ההגברה המטורפת את הנאומים ונמעכתי.

מצד אחד, כן – עמישראל בארץ ישראל, כיסופים של 2000 שנות גלות, סבל ומרדפים ואני חושבת על סבא וסבתא שעלו, הגשימו ובנו בשביל להציל את עצמם ובשבילינו, והלב רועד – הכל נכון. והנה אנחנו בירושלים ליד הכותל המואר בתאורה עצומה שמשטיחה את כל קמטיו ואולי קצת את ההיסטוריה, ואנחנו לא יכולים לגשת כי אנחנו לא לבושים ולא מתנהגים בהתאם וגם היינו רוצים להיות ביחד ליד קיר הכיסופים ולא להיפרד על פי מין או משהו אחר..

אז היה נאום ואני שומעת: "על הסיפא" – הסיף זה הרובה ו"על הספרא"- זה הספר- התנ"כ שכמו שאמר המפקד – זו הנפש. חטפתי שוק – הנפש!!? אותה נפש מסוכסכת של סמפטיה ואנטיפטיה, של השתוקקות ודחיה של "בא לי לא בא לי" – כן זה הסביר לי הכל – לא אוהבים ערבים אז נהרוג אותם…אוהבים חומוס אז ננגב אותם.

אולי לא הבנתי נכון כי המפקד אמר נפש ואם המפקד אמר, מי אני, אמא שכמותי, שתגיד אחרת מול מלח הארץ, המפקד הגדול. אבל האמת שאם הוא היה אומר רוח היה צריך לסגור את כל בסטת הכותל הזו וללכת הביתה כי הרוח, אמיתית היא והיא שם, הרגשתי אותה אפילו שהיה חמסין והאוויר עמד, יהודית נוצרית מוסלמית, אפילו קצת מזרח רחוק בריח שהיה שם. משהו אוניברסאלי, מטא זמן. הרגשתי אותה חגה, ממתינה מעל ראשינו – מעל לכנסיות, אלאקצה, מסגדים ובתי כנסת, עיר מעורבבת שאם לא היה בלאגאן –אני אומרת, ככה אני אוהבת את זה, מעורבב, כולם עם כולם. מואזין וצלצול הכנסיות ושמע ישראל מתערבלים לזעקה אחת גדולה – יהי שלום על האדמה הזו – אבל הרוח לא יכולה להיכנס כי היא צריכה הזמנה ומקום, איזה הבהוב, ניצוץ קטנטן והיא תבוא מיד. פועלים בשמה יעני, אבל מכחישים אותה.

ואז ממשיך המפקד בנוסח השבועה: במשימה על הגנת המולדת, בשרשרת הדורות שאנחנו כאן הקצה שלה- עומדים במעמד המרגש (כן?) ונשבעים להגן על מדינת ישראל, לציית ללא סייג למפקדים לצבא ולכל המערכות ואפילו להקריב את חיינו והחיילים צועקים בקול גדול – אני נשבע ,אני נשבע ,אני נשבע, והקהל, מוחה כפיים וכומתות מועפות באוויר יחד עם הלב שלי וגם המוח, שלא יגידו שאמא מדברת רק מהלב. או מהבטן ומהצידנית.. ואני כמו בסופר איפוזישן רואה את התמונה ומלבישה עליה את הרב גורן עם הצנחנים ליד הכותל בששת הימים, לזה המפקד כנראה התכוון.
המסך, שאגב, הסתיר קצת את הכותל…התרוקן מהקלאוז -אפ של המפקד – אבל תמונתו וקולו חוזרים כמו הד מהקירות.

ואני לוחשת – למה אתה לא אומר את האמת, אדוני המפקד – למה אתה לא אומר – שהאתגר הוא מסובך מאי פעם, שיש סתירות ודילמות מוסריות וערכיות שאנחנו נקראים להתמודד איתם כבני אדם קודם כל וכמפקדים וחיילים – אם היית אומר את האמת אולי יש סיכוי שטובי בנינו יאמינו לך ואולי גמני ,אבל כשאתה מצטט אמרות שמתרוקנות מתוכן מול השוקת השבורה שנקראת הנהגת מדינת ישראל, הנהגת הצבא- אם היה למי מהחיילים האלה ספק – עכשיו הוא מתעצם – בהנחה שהוא באמת הקשיב לך.

שמעתי על חייל מורעל שהעלה פרופיל וה"הלך לקרבי" ואחרי ההשבעה- נפל לו איזה אסימון והוא פרש בשיא – שם הוא התהפך, מול הכותל, מול שרשרת הדורות, מול האמרות שהפכו קליפה, ובטח כשהתהפך סינן משהו על המקום הספציפי שממנו כולנו יצאנו …..

מה אתה מיצג אדוני המפקד? את מי שהולך כצאן במדים לטבח, מוסרי ערכי נפשי וגם פיזי, או את מי שבאמת רוצה לחיות כאן כמו בנאדם עם התקווה – בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו – ואני ממלמלת את ההמנון ואומרת לעצמי בלב- אנחנו לא יודעים להיות עם חופשי בארצנו כי החופש שלנו לא יכול להיות במחיר החופש של האחר. ואת האחר הזה צריך לשאת בלב. כי האחר הזה הוא באחריותנו – (אותו שורש, שאי אפשר לתלוש, גם לא אחרי הגשם).

האם אנחנו יכולים לבקש מהבנים שלנו למות בשביל איזה ציניקן עם סיגר שיש לו מניות בתעשיית הנשק? ! ללכת אחרי המפקד המהולל שהטלפון הראשון שלו הוא לבנק, ממהר למכור את מניותיו רגע לפני שנכנסים ללבנון…
או שאנחנו יכולים לבקש מהם יפה – בשביל להגן על מדינת ישראל, אל תסכימו לעשות כל דבר שאינכם יודעים מדוע אתם עושים אותו, אל תסכימו! בשביל להגן על המדינה שלנו, על צלמה ודמותה אל תסכימו! כי הרוח מבקשת שלום והרוח מבקשת לקבל את הזר את הגר כי הרוח מבקשת אחדות, כי עם כל הכבוד, לא בטוח שהמפקד שלכם מדבר אמת, לא כי הוא שקרן כי הוא אולי שכח כי אולי גם הוא כבר לא יודע מה נכון ומפחד להודות בזה..

ואל תספרו לי את סיפורי הגבורה והמופת – גדלתי עליהם, אותם הרחתי ובכיתי ברמת הגולן רגע אחרי יום כיפור, ריח אדמה חרוכה וחברים דוממים של אחי .. ספרו את הסיפורים שאין להם מילים ואין להם מקום באתוס הגדול , ספרו גם את הסיפור של הנכבה שנכיר את הסיפורים, שהלבבות יפתחו ..

אז בבקשה אדוני המפקד דבר אמת, דבר לשם שינוי מהלב, כי אתה לא יודע עד כמה האמת הזו תציל אתכם ואותנו ואני יודעת בלי להכיר אותך שאתה איש מדהים וערכי, אז דבר את האמת הזו בקול גדול. תעזור לכולנו לעצור את מטחנת הבשר הזו., אז אולי נחזור להיות צבא הגנה , אולי יהיה לנו צבא עם נוצה ויודל.ואולי רק צבע הישועה.

בדרך חזרה אחרי שהתחבקנו ודמענו קלות והלבבות שלנו לחשו זה לזה סודות ללא מילים, ושלחנו אותו לאוטובוסים , ,טילנו בעיר העתיקה ולפתע חלף לו גבר צעיר אולי באותו גיל, בגלימה, דמות מהאגדות ברחוב הראשי של הרובע הארמני . סאלאם עליכום, ערב טוב, ישתבח שמו לעד.

(וליתר ביטחון חמסה חמסה חמסה – נשים פתק).

**

[בתמונה: חיילים בכותל. שם היוצרת: ליה. למקור]

תגיות
הראה עוד

10 thoughts on “אמא של חייל: אזנים לכותל”

  1. אנחנו לא מלנו אותם ותמיד שואלים אותנו בהקשר הזה מה יהיה כשילכו לצבא ואני עונה – זהו, שהם לא ילכו… אבל כמובן שאני בעיקר מנסה לגדל ילדים עם חשיבה ביקורתית ועצמאית, והבחירה ללכת לצבא יכולה להיות חלק מהבחירות העצמאיות שלהם כשיגיע הזמן.
    ויש גם כמה ילדים של פציפיסטים גדולים שדווקא התגייסו ואפילו לקרבי – כמו הבנים של גדעון לוי ושל רלי אוזולאי ועדי אופיר. זה לגמרי יכול לקרות. וזה כל כך מפחיד אותי.
    גם אני בחרתי ללכת לצבא, למרות שסרבתי לשרת בשטחים, ולקח לי כמה שנים עד שהבנתי עד כמה 'צבא ההגנה' הוא לא מה שהוא מתיימר להיות.
    כל כך משונה לחיות בארץ הזו, שהיא כל כך בית בשבילי ויחד עם זה אני כל כך זרה בתוכה וצופה באימה בהידרדרות היומיומית אל מעמקי הפאשיזם והגזענות. משונה לחיות כאן כשמהיום שנולד לי בן אני כבר דנה אותו לחריגות כשאני לא מלה אותו ומאחלת לו לא להיות כמו כולם על ידי הבחירה שלא ללכת לצבא. אתגר אימהי מורכב…
    ומי יודע אם לא אחטוף על זה מהם כשיגדלו…

  2. הברית זו סוגיה כל כך עמוקה וקרמתית , אי אפשר להתכחש לזה שאנחנו חלק מ.. השאלה איזה חלק וומאיזה המ…
    הסרט הנפלא עידן הקרח – 1 !!! מראה יפה איך קהילת הרוח נבנת , איך דייגו הנמר מגיע מקהילת הדם – התורשה , השייכות ה"גזעית" ומגלה ערכים כמו חברות נאמנות מבחירה
    ובמסע שהם עושים – כמה סימבולי- להציל את האדם – הם מתחשלים להיות קהילת רוח – מבחירה עם קבלת השונות של כל אחד מחברי הקהילה…
    אני מסתכלת על העובדות – שילדים של משפחות "לוחמות" לפציפיזם וסרבנות ברובם לא מתגייסים, אנחנו ששמים שם בחירה- אני לפחות "אכלתי אותה" מבחינתי – אולי הייתי צריכה להיות נחרצת יותר – ולאמר לצבא כזה לא הולכים ובצורה חד משמעית שלא משאירה מקום לדיון – מעניין מה היה קורה אז כי בוודאי שהדברים האלה נאמרו .
    תמיד היה דיבור על שרות לאומי על תרומה לקהילה באופו אחר , הבחורציק עשה שנת שרות
    …. אבל הם לא רוצים להיות שונים במובן של להיות מחוץ למהלך , הם (מי זה הם ..) רוצים להיות שונים מבפנים…
    אמר פעם נער אחד שהוא רוצה לעבור לבית ספר רגיל כי כשכולם מיוחדים הוא לא מרגיש את הייחוד שלו ובביס רגיל הוא מרגיש ומבין וגם יכול מבחינתו לבטא את הייחוד שלו בצורה טובה יותר- משהו לחשוב עליו גם אם אנחנו לא מיד מסכימים…
    יש לצעירים האלה מהאידאליסטים שבינהם את התחושה שהם יעשו את הדברים אחרת שהם יכולים לשנות את הדברים מבפנים ובכל זאת להיות עם החבר'ה שלהם…
    אפשר לנאום להם נאומי אמא נאומי אבא נאומי דלאי למה נאומי דלאי ככה
    הם צריכים להצמיח את ההבנות שלהם מתוך עצמם גם אם הם צריכים לעבור בלב המאפליה
    אמיר אמר לי פעם – אמא בשביל לראות את האור צריך ללכת קודם כל באפלה – הוא היה בן 15…
    כמו גם בענינים אחרים יש לנו יכולת מוגבלת אם בכלל , לעשות להם "קיצורי דרך"
    גם אם הם יודעים שאנחנו "צודקים" הם רוצים שהידע והתובנה תהיה שלהם
    והם צודקים .
    והאמת אולי ברגע מסים קורה הנס ואחד- לפעמים צריך רק אחד, מצליח לעשות את השינוי ולהוציא אותנו ממצרים -שוב

  3. זה מתחיל בברית מילה.
    ברגע הזה אנחנו מוסרות אותם להיות חלק מ… הקשר תרבותי שחותך בבשר החי..
    מעניין יהיה לחקור עוד עשור האם הילדים היהודים הלא נימולים יהיו יותר חופשיים בבחירה הערכית שלהם אם לתרום לקהילה דרך שירות בצבא, או באופן אחר. חופשי יותר. כמו שאני מאחלת לבני היקר ואף מציעה לו חלופות כבר מגיל צעיר: במקום צבא – התנדבות בקהילה. ולא חסר איפה לתרום.

  4. אפרת זאת שאלת השאלות – את מחנכת ילד להומניזם לאהבת אדם באשר הוא, גוררת אותו למסע בעולם שבו הוא פוגשאת האחרים בגדול , מתוך סקרנות מתוך עניין ולא מתוך פחד או דחיה, מעודדת אותו לפרויקטים שקשורים בדיאלוג עם ערבים ישראלים ופלסטינים, חיה ומנהלת חיים בבית בצורה מסוימת , ונראה לך שהוא דווקא שם , מבין מפנים מצמיח מתוך עצמו הנהדר תובנות עמוקות ואז מגיע הרגע – וזה מצמרר- בתור אמא ואני מבינה את ההכחשה או את הקושי כבר כשהם קטנים להתבונן בזה- אנחנו שומעים מהילדים משפטים כמו – אני לא אלך לצבא או שאלה- אמא אני חייב ללכת לצבא?
    והרגע הזה שהם הולכים…גם אם נשכב על האדמה בכניסה לבקום הם יעשו צעד גדול ויכנסו
    כי יש בהם גם את המשהו התמים שמבקש להיות חלק מ…אני מדברת עם מבוגרים שהיו בצבא והתהפכו – זה לוקח לעיתים שנים
    תודה אפשרת על מילותיך – זה בינגו- זאת אמירה מסוימת על החיים שלנו כאן ובטח כאמהות
    תחי המהפכה- אבל מי לעזאזל יעשה אותה?

  5. לקח לי זמן לקרוא כי פחדתי ממה שיעלה בי. ועלה בי. ביקשת תגובה ואני נענת עם הרבה קושי, דווקא בגלל שנראה לי שיש ביננו הסכמה והבנה גדולה על החיים כאן. פחדתי לקרוא כי ידעתי שמיד ארצה לצעוק אלייך – איך לא מנעת ממנו להתגייס? איך לא תפסת אותו חזק ולא נתת לו ללכת? אולי רצית ולא יכולת כי הוא פשוט לא שאל אותך…?
    אני עדיין לא שם. בני קטנטנים. וכבר עכשיו אני מפחדת מזה – מה אם הם יחליטו להצטרף לאטימות הזו? לשטיפת המוח הזו? לצבא של מדינה שמדברת על שלום וכל רגע ורגע פועלת בדיוק הפוך, ומקריבה אם לא את חייהם אז את נפשם של ילדים שעוד רואים את העולם בשחור ולבן ומאמינים למה שמספרים להם כבר מהגן.
    אני מקווה שלא פגעתי. אני בטוחה שעברת עם זה ואת עוברת דברים קשים. ויש סיכוי די גדול שעוד כמה שנים אהיה גם אני במקום הזה.

  6. כן נכון רונית זה ככה ובכל זאת… מנסה להעיר אולי גם מתוך געגוע לשרשראות של תגובות פנינים וחרוזים של כל היקרים הסמויים והגלויים במושבה החופשית, ההתרגשות של לפתוח את המחשב ולקרוא עוד הגיג עוד מילה … לפגוש חברים מכאן ומשם לפינגפונג של מילים.

  7. יעלה אהובה שכמותך, תודה. אני כבר מזמן לא מצפה לתגובות על כתיבה פרטית שלי במושבה חופשית כי הבנתי כבר: הן באמת מגיעות בעיקר במישור הפיזי, עושות את דרכן בהבנת לב מחוץ לשער של בית ספר, במכולת, בסופר, מחוץ לחוגים.
    מסתפקת בידיעה הברורה שהמילים מגיעות.

  8. כמעט אין תגובה, קצת בפייסבוק , מפגש עם אנשים ברחוב בקהילה , כן קראנו ואיזו אמירה אישית ,אפילו חיבוק ודמעה, גם בפוסט הקודם , תגובות אישיות למייל לטלפון בפייסבוק ,וכאן כמעט ולא.. אבל בכל זאת קודם כל תודה על תגובות מאוד מרגשות!
    ואחר כך תמיהה , במקביל נערתי הצעירה שינתה לאבא ואמא את הסטטוס בפייסבוק- סוף סוף קבל עם ואינטרנט אנחנו נשואים , על שינוי הסטטוס קיבלתי המון תגובות – מזל טוב וסוף סוף ואתם יוצאים שנים הגיע הזמן – זה גרם לי ללא מעט מחשבות , על מה מגיבים ואיך
    אין זו תלונה על "חוסר התגובה" אני יודעת שלפחות 5 קראו את הפוסט ואולי יותר ,אני יודעת שהוא נוגע כי הוא נכתב מאיזורים כאלה בגוף – חושבת לעצמי באמת בלי יומרה ובלי צפייה- למה זה כל כך קשה להגיב לפוסט כזה כאן במילים , החוויה היא קולקטיבית גם אם עדיין חלקינו לא פגש אותה אישית. האם קשה מדי לדון ולהגיב לתכנים האלה , ? אמרה לי מישהי שבנה הבכור בכיתה א- שהיא מדחיקה היא לא יכולה להכיל ולהתמודד עם מה שהיא יודעת שאכן צפוי שיגיע כך או אחרת … גם את זה לא כותבים , אומרים בלחישה בסתר ב4 עינים – האם לא כדאי ש"נחשוף את הפצעים לאור?" רק כך הם אולי יאבדו את הכוח הזה שיש לסוד עלינו – השיתוק האחיזה.. וגם האור , השמש מרפאה אולי אם נחשוף וניגע אחד בלב של השני נתחבר מחדש לרגע או יותר באחווה בשיתוף ואולי גם באי הסכמה אבל הדיאלוג יתרחש….
    אני שמה קצת יותר מדי על הפוסט הזה אבל תופסת טרמפ גם בקשר לפוסט של רונית – לפני 100 שנה… גם לפני 13 ו10 שנים היינו סוג של פרדס חאפלה- מפגשים שיקשוק עשיה קהילתית , מדורות – שבט של כל מני , חלקינו פליטים חלקינו חלוצים ..
    כל זה כמעט נעלם , כולם עושים יוצרים פועלים נחבלים , נעצרים , נתקעים מתגברים אבל אין חאפלה…
    ובמושבה הוירטואלית שרונית סדרה לנו אנחנו בכל זאת יכולים להפגש ולדבר ויש לזה המשך במציאות הקונקרטית שגם היא זורמת בחזרה לכאן.
    אז ככה הרהור בוקר בהמתנה לדיווח מהמוסך על הנזק שעשתה לי משאית באחוריים של הכחולה החמודה…

  9. ראשונה!!!
    איזה כיף
    זכיתי

    באמת זכיתי
    לקרוא את זה
    וגם את הקודם
    🙂

    ברכות
    שלמות ומלאות
    על כולנו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close