זוגיות ומשפחהטורים אישייםילדיםנשים

אמא של חייל

יעל זלאיט נהייתה אמא של חייל. היא כותבת נימים של מחשבות אמהיות טבולות בראיה ביוגרפית, ובדמעות.

טריפטיכון קייצי

1.קיץ קשה | 2.שתיקת הכבסים | 3.שעה ביציאה
* חריגה מהטריפטיכון
** הגיג ביוגרפי

1.
קיץ קשה

היה קיץ קשה, כן זה ברור, אבל אני ביקשתי שיהיה קשה עד מאוד, להיות עסוקה, מאוד עסוקה, ביקשתי להזיע מכל נקבובית אפשרית, את כל משקעי הגוף, את כל המיץ המלוח מריר הזה. ביקשתי עומס בל יתואר, ביקשתי לפנות, לאוורר, לסחוב, לפרק, לצבוע, לכבס הכל, לראות את תחתית הסל בכל מקום אפשרי, מתכוננת…..

רציתי לעבור על כל המדפים, הארונות, הספרים, להוציא כל פרור אבק ואבל, לנער, לקפל ולקלוף מעצמי שכבות אבק וזעה, הצטברויות של רגע, הצטברויות של שנים. לגדל אולי סוף סוף איזה שערה אחת או שתיים לבנות, לדמיין גלי חום.
ביקשתי לישון רק בצלילה, כמו אבן, לישון מעט וחזק, ליפול מהרגליים.
התחככתי בבוגנוויליות, תלשתי קוצים בידיים חשופות, עבדתי 3 שבועות עם 30 ילדים.
להיות מאוד עסוקה ולהרפות – רגע של כלום, במדבר מול הים….
ואז – באמצע הקיץ, לחגוג לו 19.

כשהוא וחבריו, גם הם עוטים טינופת, זעה ואבק בפרוק מחנה קיץ שהקימו מאפס – ה"גרנדפינלה" של שנת השרות.. בעיצומה של הפריקה, להגיע עם עוגה וגלידה, אבטיח ויין, לעצור את הטרוף המזיע הזה בקרירות מתוקה שנשאבת לגרונות ניחרים – רק 5 דקות נתנו לנו והילד, בן 19 , לקחת נשימה ולשלוח אותו לצב"הל…

הבטן מתהפכת ..יותר מדי יין…

אוגוסט נפרש לפני בצבע אבק וחאקי וחיוך של נער שבגר. האופק לא נראה, מרחרחת אחרי סימנים מקדימים של סתיו, מרגישה אותו לפני כולם (חוץ, אולי, מעמליה) יש נחמה רגעית מול החצבים, יש מרחב פנימי שנפתח במקום בו בני ואני נפגשים, בהתרגשות של אהבה, בפסגות הגבוהים של ההימליה המדומיינת הזכורה עם הבודהה העתיד לבוא, לו אני ממתינה מול הזוהר הנוצץ של ליבו של בני בכורי – חייל.


2.
שתיקת הכבסים

יציאה ראשונה, הילד שלי מגיע במדים וביד שמאל מתפתחת אצלי מיד פריחה מגרדת.
ומיד, הסל הריק מתמלא בירוקים כהים, מריחים ואני דוחסת מכונה, מהר שתספיק הכביסה להתייבש.
אני נבוכה מול הריחות, מול הזיכרונות שמציפים אותי מילדות מלאה במדים וריחות של אבא, של אחים שבים משדה קרב, מכניסה רגלים קטנות לנעליהם הגדולות שזה עתה פשטו, שחמימות גופם ספוגה בהם, עדיין חמימות, חלקות. לובשת את המדים שזה עתה פשטו, חובשת כומתה מגרדת, עטופה בריחם ובגעגועי ולא מבינה למה כולם צוחקים….

תולה שורות של מדים בריח מרכך מאוד לא אקולוגי שנבחר במיוחד ומדברת אליהם, והם שותקים.

נושמת עמוק (ריח אלוורה סינטטית היפו אלרגנית) ונכנסת הביתה לישר איזה מפית. מרחרחת את הפינה שלו בין הכתף לצוואר ויוצאת מהר שלא יראה את הדמעות וחוטפת שוק – אצלי בחצר שורת מדי חאקי מסודרת למסדר, נוטפת מים ושותקת.

ואני חוזרת ל"פרשת מים" הפקה שעשיתי עם תיאטרון "הידית", שם תליתי בהצגה, עשרות מטרים של כביסה ולקינוח, לכבוד חגיגות יום העצמאות בהצגה, הרקדתי את המדים הריקים, הנוטפים והריחניים על החבלים, את המארש הצבאי והנה זה כאן, אצלי בחצר.

האמנות לא דחתה את הקץ, לא שינתה את המציאות, אלא הגדירה אותה מראש.

אני לא מאמינה למראה עיני, ממלמלת מילים חסרות פשר לתוך הקפלים, מישרת צווארונים, מחליקה קמטים במגהץ (מי היה מאמין) ודומעת כולי, אולי מהספרי המיוחד נגד קמטים ואולי כי נגזרה עלי השתיקה ונגזרה האהבה בצורתה הנקייה והמגוהצת, לשים בכל קפל בכל תיפור את אהבתי לנער שהיה לגבר.

ואחת לשבועיים מגיעים המדים, חמוצים מאבק וזיעת מדבר ואני מפשפשת בכיסים מוצאת פיסות פלנלית עם שמן רובים, אותם אני מלקטת ושומרת כמו המוך שהייתי אוספת מבין אצבעותיו כשהיה תינוק. מוצאת פתקים קטנים ומברג שמתעקש לחזור לכביסה בכל שבועיים.

יעלה זלאיט מתוך פרשת מים, תיאטרון הידיתמוציאה חתיכות מחיים מריחים, גבריים, ישראליים – צבאיים שביקשתי לפדות אותו מהם ולא…
ומול סיבובי המכונה, נשברת זהותי לפתיתים ונתזים:
"הורים" – מושג צבאי המורכב מ3 חלקים: עננה אפורה, ערמת צידניות ושתיקה – כלומר, כן, אמר המ"פ ב"יום ההורים" אי שם במדבר – תעודדו, תפרגנו, תכבסו, תגהצו ,תכינו פירה, תאפי עוגיות, תשלחי חבילה ומעבר ל"יופי בן" "אנחנו גאים בך", ו"אתה בטח הרוס מעיפות" וכן, "אתה יכול לקחת את האוטו ולחזור במוצ"ש". מעבר לזה,
תשתקי.
תשתקי על האקדח (או יותר נכוןM16ׂ )שמופיע מהר מאוד במערכה ראשונה ויורה בשלישית,
תשתקי כשהדבר הזה נכנס הביתה, תשתקי כשאומרים לך שהוא יחזיק קו בעזה, עזאזל או כל מקום אחר, ובעיקר תשתקי כשהוא ישבע גם שהוא מוכן למות.

תשתקי !

ואני שמתאמנת כבר זמן מה בזכות השתיקה מרגישה כמה נלקחה ממני הזכות הזו ועכשיו היא בפקודה.

3.
שעה ביציאה

חשבתי על חירבון גדול עם ספר טוב או עם המוסף אבל טעיתי.
הנער, שכל חייו חונך להשתין בקשת מהרים וגבעות, קיבל על זה שעה ביציאה- וביחד איתו , גם אני …
שעה ביציאה על השתנה עם הרוח… שעה ביציאה, כי מעד בדרך למסדר..

חשבתי לעצמי שאם הוא לא יסדר את החדר לפני "היציאה" אודיע למפקד – שיש לו, אצלי, שעה ביציאה.. בשעה הזו הוא יכול ללמוד גיהוץ מדים – קודם צווארון , אחר כך עורף ,אחר כך שרוולים ושולי הכפתורים ורק אחר כך, המשטחים הגדולים ואני אעקוב ואדריך ואלטף אותו בעיני בדיוק באותו הסדר ובחום האימהי הנכון שלא יישרף.

שעה ביציאה, זה תמיד האיחור לאירוע משפחתי, הזמן שעובר מהרגע שצריך לצאת עד שיוצאים באמת.
שעה ביציאה זה עוד מושג חדש שנקלט בשפה.. שפה שהולכת ומשתבשת ומתרסקת במציאות שכפופה לנהלים של צבא. אני מכבסת מדים ובצבא מכבסים מילים …סיכול או סיקול, בחנוכה כבר לא נשיר "סביבון מעופרת יצוקה" ו"חומת מגן" לא יהיה יותר אתגר בלגו.

4.
החלק הרביעי והחורג של הטריפטיכון

מזל שהוא הלך לשנת שרות, כמו שגם הוא אומר, הוא לא "שוקיסט" ולא "מורעל".
עמדת המתבונן שעשתה לו צרות צרורות כל חייו, היא עכשיו מתנה – היכולת להביט ממעוף הציפור
ואני גאה במבט הרחב של הבן שלי…

ואז טלפון – אמא …"הגעתי לקצה גבול היכולת", אני מאומנת בזכות השתיקה אבל לא מתאפקת – אחרי רגע של חמלה אימהית אין סופית, אני אומרת – בן שלי, זה מדהים, חשוב שתכיר את המקום הזה. ומבפנים, מקווה שנקודת ה"אל חזור", תעשה את שלה ואסור לי לפרט.

ואני שוב מרוקנת את סל הכביסה והכביסה צבעונית ולבנה – אוסף בדים לבנים, טולים בצבעי חלום, בדי סוכה שקופים, בדי זהב וכסף, מפנה לקראת סופ"ש של חאקי, החוזר על עצמו ,דהוי יותר, משתפשף בקצוות …

וטלפון ….
עונש קולקטיבי – אחד קשקש בשירותים אז כולם נשארים שבת
עונש קולקטיבי זה מה שעושים לפלסטינאים לא?
ומי יעשה את זה מחר?

קיץ קשה העברתי את עצמי, ואם היה יותר חם, היה יותר טוב ….רק לא לחשוב.
ואיך שאני לא אחשוב ? .. מחשבות בצבע חאקי עושות לי מיגרנה.

לקחתי עבודה כזו, שאי אפשר לנוח בה לרגע, לקחתי עבודה לכל השנה, אני עם חיי הפנסיה גמרתי, צריכה להיות מאוד עסוקה. התחלתי לקרוא שוב סיפורת, כי העיוני הזה עושה לי מחשבות על עולם מתפתח, אידיאלי, מוסרי ועל הפער הבלתי נסבל…על מהות האדם, על האדם החופשי, על הרוח והמוסר ….אבל גיבורי הספרים רודפים אותי בלילות וחודרים לי מתחת לעור, הקוסם מארץ ים, שחרר את הצל ועסוק כל חייו להחזיר אותו אל המתים, באפריל השבור מסתובב ג'ורג' ומחכה לנקמת הדם, בקולה של הרוח, בבדידותם של המספרים הראשוניים …הכל מקרין ומוקרן מה"שינוי של המצב" .

והחצב?
בדרך מהרכבת, עם גבר הורס במדים, אני מראה לו חצבים, שלא ישכח.
מזכירה לו להרים את הראש אל נוף הגבעות לחפש שם נסיכים קטנים ואת עצמו, לזכור להרים את הראש בלילה אל הכוכבים לזכור שיש מערכות גדולות מאיתנו שהם שם בשבילו תמיד.
וכמו תמיד להזכיר לו שהעולם כמעט גדול מספיק בשבילו.
שרק לא ישכח
שלא ישכח לשאוג אל השמש
ואני אשתוק ואבין (אולי).

***
ביוגראפיה:
חלקיק מהשבעיון השלישי בו מתעצבת הנפש.
ההבדל הבלתי מובן בין 18 ל 19

בן ה18 על סף הילדות, הנעורים, מבטו כבר מתרומם אל השמש או אל החשכה – מביט אל העולם ומזהה נבט פנימי של אישיות מתבהרת – מחפש את האמת הגדולה של חייו גם אם היא אידיאליסטית ונשגבת וגם אם היא הרסנית ואפלה.
ברגע הזה הם נלקחים לצבא, הנבט נחמס ומעוצב במערכת צבאית כזו או אחרת. מעבר מחיק הבית ובית הספר לחיק חאקי מזיע.

ב19 – עוד שנה של עיצוב עצמי, וחזרה על מערך הכוכבים שהופיע בלידה – מה שמכונה – סיום הקרמה הראשונה האוחזת את הילדים בכוחות משפיעים מהעבר שמעבר לסף… הנבט קצת חזק יותר – הנער מתחיל לחשוב את מחשבותיו ולא רק מהדהד את הסביבה, ביחד עם זה, האני המתגבש גם חושף את הסדקים במבנה האישי – את מה שיש לתקן, את מה שבגיל 21 יוליד אפשרות להחלטת חיים מעצבת.

כשאנחנו מסתכלים אחורה בפרספקטיבה של זמן אנחנו יכולים לשאול את עצמנו מה קרה לנו בגיל 18 וחצי ומה בגיל 19? נשים את זה על רצף האירועים הביוגרפים המשמעותיים מלידה, נראה איזה החלטת חיים נלקחה בגיל 21 וממנה שוב נביט חזרה אל ה- 19.
אם היה גיוס חובה בגיל 21 מי היה מתגייס?

המבט הביוגראפי מתבונן דרך הכרונולוגיה וגם ממבט הציפור על מפת החיים. הידע הזה עוזר לנו להבין את עצמנו וגם להבין קצת יותר מה עובר על הילדים שלנו במובן העמוק המהותי ההתפתחותי ובאיזה אופן אנחנו יכולים לתמוך בהם. ההזכרות שלנו באירועים המכריעים של חיינו פועלת ככוח ריפוי לעצמנו וגם על ילדינו.

עצם העלאת הסיפור בכלים של הייעוץ הביוגראפי – מזווית חדשה שאינה שיפוטית ואינה ביקורתית – יוצרת שינוי – האירועים לא משתנים אבל היחס שלנו אליהם משתנה וכך האנרגיה שנלכדה באירוע משתחררת ומאפשרת שינוי.

אני מספרת את סיפורי שאינו מסתיים, הזיכרונות מקבלים משמעות אחרת, המבט המחודש אל העבר מאפשר לי התבוננות מפוכחת על ההווה מזווית הראיה של העתיד- קצת כמו מדע פופולרי אישי.

יעל אורן זלאיט, נשואה ואם ל 3 ילדים. עסוקה בלימוד והתפתחות אישית כ 20 שנה בדיסיפלינות שונות מתחומי האמנות וידע התפתחותי. בשנים האחרונות עוסקת בלימוד הידע הביוגראפי הנשען על ידע האדם – ר. שטיינר. טלפון: 050-7822525  | אימייל

תגיות
הראה עוד

18 thoughts on “אמא של חייל”

  1. איזה אוצר זה הפוסט הזה, יעלה. אם הייתי העורכת של מושבה חופשית הייתי מזמינה את פרקי ההמשך…

  2. באמת התפלאתי גלולו… 🙂 ולא רוצה להפחיד אותך אבל בכותל היו כמה בנות ואי ואי ואי לוחמות שחבל"ז

  3. ואי ואי ואי איך הפוסט הזה נעלם מעיני עד לרגע זה יעלת.
    אין, כשאת כותבת בדמעות וזיעה זה הכי.
    וגם, ברוך שעשה לי רק בנות. מניעשה, הלחצת אותי.
    🙂

  4. כמה שגיאות הגהההה ככה זה כשאני כותבת בעיוורון מתגבר והולך ובלי משקפיים
    אבל כל השגיאות האלה מעכבות את הקריאה , אולי משהות את העין לפענח מה באמת היה צריך להיות כתוב שם , אולי מאפשר לקורא הנדיר לחשוב ברווחים את מחשבותיו , אולי השגיאות והדילוגים משקפים את השבירה של השפה בנסיון לתאר את המציאות את הממשי – האם אפשר בכלל לתאר? ואולי אני ממש מגזימה וזה סתם טואח מעצבן – מה לעזזל היא רוצה ואולי נעבור לצד השני של המדרכה כי אי אפשר כבר לשאת את המלל הזה בעוד היא בכלל מדברת על שתיקה- שתשתוק כבר.

  5. כן נכון נדרשים קסמים מאיתנו. להוציא את השרביט וליצור מציאות אחרת.
    מציאות של שלום ואהבה. יעלה תכתתבי עוד. שבת שלום בואכם לשלום מלאכי השלום.

  6. היינו בכותל וואו איזה שואו והכי קשה- היפא והספרא- הנשק והתנכ – ומה יש להם לאמר – בגוף ובנפש- ואיפה הרוח שתגאל אותנו ותעיף אתת כל המוץ
    אנמי עוד אכתוב על זה ככה אני מבטיחה לעצמי , נראה כמה זמן זה יקח.
    האם אני בוחר בדבר או הדבר בוחר אותי ואולי הדבר הוא האברא כדברא- אברא בדיבור?
    קסמים נדרשים גאן קסמים ואורות לבנים

  7. את מדי השומר הצעיר שלי גיהצתי עם אמונה ועמילן המדים שאני מגהצת עכשיו מדי שבועיים שלושה עם התפכחות ועם הראש מתחת לכרית. רק שיעבור כבר

  8. "אבל האמת היא שכאשר כוחו האמיתי של האדם גדל וידיעתו מתרחבת, הדרך שבעקבותיה ילך תמיד נעשית צרה יותר, עד כי לבסוף הוא אינו בוחר בדבר, ומבצע בשלמות רק את אשר חייב הוא לעשות.." (אמן הזימון)

  9. יעל אמא של חייל, אהבתי כל כך איך שכתבת..הרבה נשימות יפות..שתיקה שנוגעת בלב כצעקה.. יש נחמה רגעית מול פריחת החצבים ממתינה מול הזוהר הנוצץ של הלב

  10. ואני התעלפתי על המשפט הזה:

    ואני מפשפשת בכיסים מוצאת פיסות פלנלית עם שמן רובים, אותם אני מלקטת ושומרת כמו המוך שהייתי אוספת מבין אצבעותיו כשהיה תינוק.

  11. יעל יקרה, קראתי והתרגשתי..כי פגשתי אותך כבר בין צבעי החאקי, עם כביסה וריח של מרכך לא אקולוגי .. כביסה נוטפת מים ששותקת זכרונות ילדות ומדים של אבא ועכשו עם בנך שהתגיס. ותמיד אמרת לי שהיה לי תפקיד עבורך בפרשת מים כשהייתי במדי החאקי של הצופים… שולחת חיבוק והרבה אהבה לך ולבנך לימים טובים. תמר

  12. מצמרר כמה שטיינר מודע גם לתהליכים וגם חגה את האצתם , וכמה המהלכים כמו גיוס בגיל 18 תואמים את תפיסתו של שטיינר- לא סתם מגיסים בגיל הזה כמו שכתבתי..
    ואני -הכרזתי על שתיקה הרבה לפני שהתגייס – זה אחד המבחנים הקשים ובטח ל"גילג'ה" (פטפטנית בעירקית) שכמוני.. השתקה היא כוח , אבל כאן גם השיבוש. לגבי הדיבור- נו… מי שכיר אותי יודע… קשה לשתוק וקשה לדבר ..השאיפה היא לדיוק@! והנה השתנתה לי השתיקה.
    נראה לי שקל לי יותר באיזשהו מובן כי מהרגע שהוא נולד הבנתי שהוא לא שלי- אף ילד מילדי לא שלי- זה כמו פקדון שכזה. זו דרכו אבל לשמחתי אני גם זוכרת את דרכי ולשמחתי הגדולה דרכינו מצטלבות לא פעם

  13. באמת תהיתי /טעיתי לאן נעלמת/נאלמת, והנה נמצאה האם העובדת /אובדת. יפה כתבת. מנימי,הרהורי ליבך וטיפות עינייך, או אולי זה גרגר אבק שנכנס לשם….

    נסיכים קטנים הופכים לגברים , זו דרכו של עולם ובישראל ,הדרך הזה נעשית בהליך מזורז, שספק אם שטיינר היה מודע לו. הדרך אל קצה גבול היכולת שאני בטוח שהגבר הצעיר שלך יוכל לה.

    ואת אמא זלאיט , אל תשתקי, וגם אם תביני וגם אם לא. זו הדרך שלו.

  14. כתוב חי כל כך ומרגש. הרבה אומץ לשלוח אותו, אמאל'ה!… לי לא יהיה, אני כבר יודעת את זה והוא רק בן 4 אוטוטו.

    מאחלת שיעבור מהר, בשלום וללא שריטות גופניות ואחרות. שיעבור בקיצור, ושהגבר ההורס ירד מהמדים ולא ילבש אותם שוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שווה לראות גם

Close
Close