השימושון

אסתר: פרק רביעי

פרק ראשון | פרק שני | פרק שלישי

מאת: עמליה זנד

I am the goddess
Ever living
I am the goddess
Ever loving
I am the goddess divine
I am the goddess
Mother of life
I am the goddess
Bearer of life
I am the goddess divine

כוהנת

מעטים מכירים אותי בשמי המלא. השם הנוסף, הסמוי, שניתן לי, הוא על שם האלה. אותה אלה חובקת כל, אדמה, שמים, שמש וירח, לידה ומות. אותה אלה שלימים הפכה סמל לפריצות מינית, עבודת אלילים, זנות. אותה אלה שנרמסה, נבגדה ונאנסה על ידי אלוה אחר, אכזר ונוקמני ממנה.

שמי נקרא אסתר, עשתורת, עשתר, עישתר, איזיס, מינרווה. בוראת האדמה. יוצרת ברחמה את החיים החדשים, מפרה את סביבתה, מרפאה כל כאב. שם זה לא בכדי ניתן לי. שם זה חובר אל גוף, שהוא גופה של האלה, כמו האדמה והשמיים, עגול ואינסופי. מפחיד, מאיים ומרגש, כמו הלידה והמוות. כמו השמש והירח, זכר ונקבה מעורבבים בו. עוצמה ורוך, ידע ואינסטינקט, מסתורין וחומר.
האלה באה ודיברה אלי. האלה באה ופקדה עלי להיות נושאת כליה, להיות שליחתה על הפלנטה הזו. האלה בחרה בי להיות לה לדגל, לנס, לבבואה, ואני מתחמקת מתפקידי כבר שנים, עידנים. אני בורחת לי אל מלחמות לא לי, חומקת בתירוצים קלושים מחובותיי, ומתנערת מכל קשר. אך האלה אינה ממהרת. יש לה זמן אינסופי, וסבלנותה נובעת מן הזמן האין סופי הזה. היא מחכה לי עוד מימי אטלאן. היא מחכה ויודעת שאני בדרך, שאני בדרך אליה. דרכינו מצטלבות שוב ושוב. היא יודעת שאני מיתממת כשאני מסבה פני ממנה כאילו זר אני פוגשת. היא יודעת שכל גלגול נוסף מתחזקת בי הידיעה שאין לאן לברוח. על האדמה אני דורכת, והיא קוראת אלי משם. אל השמיים אני עולה, והכוכבים כולם שלה. השמש והירח זורחים במועדם, והיא- הם.

אני הרה ויולדת וממיתה, הכל בזכותה, בגללה, למענה. היא אני, ואני אני לשרתה. היא זוכרת זמנים בהם שירתתי אותה בכוח כשפי וקסמי. היא זוכרת ימים בהם שירתתי אותה ביצירותי, במיניותי, בכוח ההרס והמוות שבי. היא זוכרת ימים בהם ננטשתי, נבגדתי ונאנסתי בגללה. ימים בהם הושפלתי, עוניתי והועליתי על המוקד למענה, היא זוכרת שרקדתי ביערות, שזניתי במקדשים, למענה. היא זוכרת שבגדתי בה והפכתי שפחה לכוחות אחרים, משתמשת בכוח ובידע שהעניקה לי למען צבא אחר, למען אל אחר, והיא יודעת לחכות לי עדיין. שאגיע אליה תמימה ויודעת כל כמותה. אני אסתר אני עישתר, הנה אני שוב כאן, אינסופית וחובקת כל, מביאה חיים לעולם. בוראת את צלמי ודמותי למענה.

אימהות התדפקה על דלתי שוב ושוב ואני פתחתי לה פתח צר, שתחמוק פנימה. אורחת מסתורית בבית לא לה. אימהות שוב עומדת בפתח. כאב ,שיעבוד, חרדה ודאגה, צללים כהים על פתח ביתי. אושר גדול היא מביאה כהבטחה. פתחי לי את הדלת, היא אומרת, הבאתי מתנה. האבטח? האפתח? האם לא אמצא את עצמי, שוב, לכודה בביתי שלי עם אורחת לא קרואה, לשארית חיי? אימהות, נציגת האלה, שגרירה חרוצה וחכמה, שלוש פעמים דפקה על דלתי ולא פתחתי, וברביעית פתחתי. שלוש פעמים שלחתי אותה לדרכה, בלי צער, והיא חוזרת אלי. צעירה כתמיד, זקנה ויודעת, תמימה וערמומית.

אימהות בפתח ביתי ואני חסרת אונים. כרסי תפוחה, שדי מלאות, ערוותי דואבת. גופי עמוס אימהות ונפשי אינה עימי לחזקני. גופי גדוש אימהות, מחכה בחרדה לכאב שיפרוץ את הדלת. עלי לסבול את הכאב הזה. אריזה טבולת דם חובקת את מתנת האלה. אריזת כאב ופרש ודם למתנותיה. האם אקבל את המתנה? האדחה אותה שוב לימים אחרים? האדע מה לעשות במתנה הזו? נפשי אינה עונה. אין לה תשובות, ואין לה עניין כרגע לחפש אותן. היא ממתינה, חיוורת ותשושה, בפינת הבית המלא, מרגישה זרה בביתה שלה בנוכחות האימהות. נדחקה לפינה נידחת, נשמתי, נבוכה לנוכח הגוף הזר הזה הממלא אותי יותר ויותר.

עוד שבעה ימים נותרו, ושבעה לילות, בהם אוכל לברר את התשובות. האם יספיקו? האלה מחייכת. היא יודעת כמוני שמזה תשעה חודשים הדלת פתוחה, השער פרוץ. אימהות כבר דיירת בביתי מזה זמן. תהיותי לשווא, אין לאן לברוח. מתנתה מונחת בקרבי, בועטת, ורק את האריזה טרם פתחתי.

האלה מחייכת. היא יודעת, כפי שאני יודעת, שהאי אטלאן שקע בגללה. היא יודעת, כפי שאני יודעת, שכוחה היה רב מכל הידע והאור והחוכמה שצבר המקדש הראשון, ושבגללה, ורק בגללה, הקמנו את המקדש השני, השחור. למרות שניסו רבים להשמידה, להסתירה ולהגלותה, לא יכלו לה. היא יודעת שנציגותיה הרבות מתחזקות והולכות, אימהות, נשים, ילדות, נערות, כולן בשירותה. תפקידה לא תם, פולחניה עדיין מתקיימים, מקדשיה עדיין מוארים. מתנותיה המדממות נולדות יום יום. היא יוצרת חיים חדשים, המשכיות, תקווה ואור גם במקומות החשוכים ביותר. נציגותיה הנאמנות מקיימות את פולחנה גם במקדשי אויביה האכזריים ביותר, יולדות לה ילדי חסד.

אני אסתר, משרתת לאלה רבת הפנים, נקראת שוב אל המקדש. עוד שבעה ימים אפתח את מתנתה. עוד שבעה ימים נותרו לי להסב פני ממנה.

אימהות הכניעה את האי אטלאן, ואנחנו, כוהנות מתבוננות, מנועות מכל העושר שבארציות, ברחנו אל מעבר "גן החלומות" והקמנו מקדש שכולו ארציות. דם, בשר ומין הניעו אותנו, כוח, ידע ומניפולציות באו רק מאוחר יותר. סגדנו לארציות ושכללנו אותה. הבאנו את עצמנו למקומות חדשים בזכותה. לא הרגשנו געגוע למקדש ממנו ברחנו. לא הרגשנו מנושלות מדבר. המצאנו את פולחנינו יש מאין, יצרינו מובילים אותנו למחוזות חדשים שלא נלאינו מלחקור.

והאימהות הייתה חדשה ומרגשת יותר מכל שאר תגליותינו. החזירות, השועלות, הדובות, לימדו אותנו, בגופן, כיצד להיות אמהות. כיצד לגדל את גורינו, לטפל בהם עד שבגרו. גידלנו את ילדינו למופת, גידלנו אותם ללא העדפה מינית. לימדנו את הנקבות והזכרים כאחד את כל הידע שלנו, לא העדפנו את הנקביות על פני הזכריות כפי שעשו במקדש הראשון. שמרנו את גורינו/ילדינו לעצמנו, וכשבגרו, הזדווגנו איתם להמשיך את הידע והכוח בתוך השבט. גילוי עריות לא היה קיים בשבילנו כפי שאינו קיים בטבע. מין נועד לצורכי הנאה וצרכי התרבות. עדיין לא קם הכוח שיחוקק חוק או גבול או סדר כלשהו בבחירה המינית. מין לא היה המטרה, אימהות הייתה המטרה. הריון היה ניצחון. ניצחון על כל מה שגדלנו וחונכנו לו במקדש הראשון. כוהנת מתבוננת הרה הייתה האשה המאושרת ביותר במקדש.

הייתי האשה הזקנה ביותר במקדש החדש כשעזבנו את האי בסירות. ראיתי את ההכנות. הייתי הראשונה שצפתה את האסון. ידעתי, ואחר כך כולנו ידענו, שבמקדש האחר מתכוננים לעזוב את האי. במשך שנים הם הכינו את העזיבה, וגם אנחנו התכוננו. לא ידענו בדיוק איך ומתי ניאלץ לעזוב, אבל ידענו שהרגע הזה מגיע. ואני הכנתי את עצמי, את אנשי מקדשי הקטן, את משפחתי ואת נחשי הרבים. עיוורת למחצה, משותקת בחצי גופי הימני, מצולקת מאינספור הכשות נחש, עדיין היה בי כוח להציל את עצמי ואת הכפופים לי.

שנים רבות לא היה לנו קשר עם המקדש האחר. ככל שניסינו, הם בנו חומה בלתי נראית שלא אפשרה לנו לדעת מה באמת קורה שם. לא הצלחנו לחדור את מעטפת האור הקורנת שבה הקיפו את מקדשם.

ידעתי שהסוף קרב. המעשים שעשינו במקדש שלנו היו גדולים בהרבה מאותם ניסיונות ראשונים בחיות ובני אדם. הכוחות שהפעלנו היו מזעזעים. מעטים במקדשנו היו מאושרים, מעטה הייתה השמחה. היינו שטופות בתאוות עזות מכל הסוגים, והראשונה שבהם – תאוות העוצמה. רצינו שליטה בכל מחיר ועל כל דבר. רצינו שיעבוד מוחלט של אדם וחי לרצוננו, והצלחנו להשיג אותם. הצלחנו מדי, כנראה, לשלוט בבני אדם, הצלחנו מדי לשעבד חיות, צמחים וסלעים לרצוננו.

ואני, כוהנת מתבוננת זקנה, מגדלת נחשים במרתפי המקדש מיום הולדתי, בת לאם מגדלת נחשים כמותי, ידעתי לפענח את הסימנים המקדימים. אטלאן עמדה לשקוע.
מזג האוויר החל להשתבש. שריפות ענק השחיתו את רוב צמחיית האי. גשמים עזים שטפו וכיבו אותן. גלי ים אדירים עלו והציפו את החוף והשמידו כפרים רבים. רעידות אדמה הפילו את מבני האבן שלנו וגרמו לגל חדש של שריפות. זה היה הסוף. רבים מאיתנו מתו עוד לפני שקיעת האי, בשריפות, בשטפונות וברעידות האדמה. רוח עזה נשבה שלא אפשרה לאיש לצאת משטח המקדש. הנחשים שלי, המעטים שלא ברחו או מתו, היו עצבניים כל כך שרק אני יכולתי להכשותיהם. עוזרותי במרתף הנחשים מתו מוות מהיר כשנחשים רבים מדי תקפו אותן. רק אני, שחוסנתי בגיל כה צעיר, רק אני, שעריסתי נחשים, שכסותי וידיעותי היו נחשים, יכולתי להם.

ביום בו שקע האי הכנסתי את מעט הנחשים הנותרים לתוך סלים וקשרתי אותם לגבי המצולק. צולעת ועיוורת, מועדת בדרכי אל מחוץ למרתף הנחשים הצטרפתי למעטים שנותרו בחיים. הסירות היו מוכנות. מרחוק נראה המקדש עיי חורבות. הרוח שרקה בעוז ורק משקל הסלים על גבי ייצב אותי נגדה. וילונות הגשם הצליפו בנו והים היה מפלצת משתוללת של קצף ומים מלוחים. עליתי על אחת הסירות. ידעתי שלא אשוב לראות את אטלאן, לא בחיים האלה ולא באחרים. לא היה בי עצב או צער. רציתי להתרחק.

לא ראינו את האי שוקע. היינו כבר רחוקים מדי. כל מה שראינו היה ענן של עשן ואור חזק בקצה האופק. אור שדעך במהרה. גלים ענקיים הדפו את הסירה רחוק יותר ויותר. אטלאן איננה, שקעה, הושמדה, נעלמה. לא נותר לי ממנה אלא נחשי הרוחשים בסלים מוגנים מפני הגשם והרוח. הם הדבר היחיד שנשאתי עמי משם פרט לזכרונות.

ימים רבים שטנו בסירתנו הקטנה, שנים עשר איש פליטי המקדש. כל אחד ומעט חפציו אותם שמר מפני האחרים. ידעתי שכל אחד מחזיק בכוח השווה , לפחות, לעוצמת הנחשים שלי. כוח מהיר, רצחני וצייתן אך ורק לבעליו, כך שלמעשה היינו מוגנים זה מזה רק מתוך הידיעה שכולנו רבי עוצמה.
לא ידענו לאן אנחנו שטים ולקראת מה, אבל ידענו בבירור שגורל משותף לנו, ושעלינו להיעזר זה בזה, להיזהר זה מזה ולהישמר בכל מחיר מלעורר מחלוקת בתוך הסירה. יבשה נצפתה מהסירה מספר פעמים, אך הבנו שאל לנו למהר ולרדת אל האדמה הראשונה שנראה. בטחנו בעצמנו ובכוח שמוביל אותנו, ולמרות שהייתי הזקנה מכולם ידעתי שעוד מעשים רבים לפני.

נולדתי בלילה של ירח חסר לפני שנים רבות כל כך שחדלתי לספור. הייתי האשה הזקנה ביותר במקדש האחר באי אטלאן. ראיתי את חורבנו. ראיתי את כוחות הטבע שהשמידו אותו. הייתי באחת משתיים עשרה הסירות שהצליחו להימלט. אני עומדת למות בקרוב. בלילה של ליקוי ירח. בלילה אביבי של ירח מלא אשחרר את הגוף התשוש הזה מן הנשמה ואתן לו לנוח. אתן לו לחזור ולהתפורר אל האדמה, להישטף בגשם, להיאכל על ידי ציפור או תן. אפשוט את המעיל הבלוי הזה על מנת לחזור בבגד אחר. בזמן אחר.

עיוורת למחצה, משותקת בחצי גופי מוכשת נחשים ומצולקת עזבתי את אטלאן. בניי ובנותי מתו במקדש… נחשי… הצלתי מעטים… מחשבותיי נודדות… אינני מרוכזת כבעבר… עיניי עיוורות ואני מוצאת את דרכי באפלה בעזרת הידע העתיק. אין לי צורך בתנועה. אני יושבת בפתח המערה שלי על קצה המצוק, לא הרחק מהחוף בו עצרנו אחרי מסע ארוך על הים. אינני זוכרת כמה זמן שטנו מאותו האי עד שהגענו… חורף בחוץ…אני מריחה את ריח הגשם.. ואת ריח הים מולי…

אני עומדת למות בקרוב ועלי לצאת למסע, למצוא את מקום מותי. מכיוון שעיוורת אנוכי, אין לי צורך באור יום על מנת למצוא את דרכי. אוכל ללכת בלילות. אוכל להימנע ממפגשים עם אנשי הארץ הזו. הם נרתעים ממני באימה כשהם פוגשים אותי. רק מעטים מוצאים את האומץ לבקש את עזרתי בשעת הצורך. הם מתקרבים למקום מגורי בחשש ונסים אל בין השיחים כשאני יוצאת אליהם. הם מבקשים מרפא למחלות, שיקויי אהבה או מוות, ואני… אני עוזרת להם בתמורה למזון ומשקה. רק מעטים באו במהלך השנים לבקש את הידע, להיות תלמידי. לשמוע את סיפורי. שלוש תלמידות יש לי, והן הדואגות לי בזקנתי. אליהן העברתי את כל הידע שלי, את ניסיוני, את סיפורי. הן מטפלות בנחשים הרבים, הן רוקחות את השיקויים, הן רוקדות בלילות לירח, הן המקימות את מעגלי האבן. הן הקוראות בעצים ובאבנים את גורלם של האנשים, הן המיילדות,הן הקוסמות. הן המורשת היחידה שאשאיר.

הייתי זקנה ולא נטיתי לנדוד, כאחרים. לא ישבתי בוהה ומנותקת על החוף. לא שקעתי בשתיקות, לא שיחקתי במאבקי כוח. היה עלי להתמקם ולטפל מיד בנחשים, למצוא מחסה מהשמש שפגעה בעיני ובעורי. עזבתי את שאר פליטי הסירה ודאגתי למחסורי. פעם בשנה אני נפגשת עם אלה שנותרו בחיים. פעם בשנה בירח מלא של תחילת הקיץ, ביום בו שקע האי, אנו נפגשים על החוף שבו נחתנו. בשנה הקרובה איעדר והם ידעו שהזקנה מתה.

פסלי האבן שיצרנו ברחבי הארץ הזו עוד יזכירו להם את כוחי. מעגלי האבן שהקמנו עוד יקראו לאנשים לחגוג בלילות. הידע שהבאנו יתפזר בין תושבי המקום. אני יושבת במערה שלי, מקשיבה בעיוורון לריק שלפני. יש בכוחי לזכור את כל הגלגולים שעברתי, יש בכוחי לדעת את כל גלגולי העתידיים. אינני פוחדת למות. המוות הוא מעבר קצר, מנוחה, הפוגה לפני השיעור הבא. ראיתי רבים מתים. עזרתי לרבים למות. מותי ישחרר אותי לזמן קצר מהצורך לזכור.

I give away this blood of life
To all my relations
And I open my womb to the light

הלילה בו נולדה היה קר וגשום ורעמים עזים בישרו את בואה. לא שמעתי אותם במרתפי בית החולים, כשאורות הניאון עוברים מעלי, מובלת במסדרונות ומעליות לחדרי הניתוח. לילה ללא ירח. גופי הבוגדני ללא תחושה במחציתו התחתונה, שומעת את שיחת הרופאים. חבל הטבור כרוך פעמיים סביב צווארה. מעל יממה הוא והיא ואני נאבקנו להשלים את מעגל הלידה, ובסוף נכנענו לאיזמל. כולנו מותשים.

פרצופה הקטן מוכר לי מן הרגע הראשון. גופי לא יכול לכאב, סירב לשאת את התקווה והאופטימיות שציפיתי ממנו. בוחר כאילו מעצמו את אפשרות המוות והלידה. מותה של הבנה, מותה של תפיסת עולם שלמה, בלידתה של זו.

כשכתבתי כאן, בביתי הרגיל והמוכר, כי אימהות הרסה את אטלאן, טרם הייתי אם. והיום, שני ירחים חלפו מאז אותו לילה, אומר זאת שוב, ואחרת: אימהות טיבעה את האי והמקדש. רק היום מובנת לי עוצמתה של האלה. רק היום אני יכולה להגיד לעצמי שייתכן שאני מבינה את עוצמתה של אהבה ללא תנאי. אם אהבה היא הכוח המניע את היקום, על אימהות להיות אלה.

אני מסתכלת בעיני ילדתי הקטנה. עברו רק חודשיים והן איבדו את חלק מתמימותן המושלמת. חלק מהביטחון והאמון אבד. כמה מהר מתחיל צל קטן של חרדה, פחד, אכזבה להעיב על העיניים הנפלאות האלה. כמה זמן אוכל להגן עליה? כמה זמן אוכל להדוף את הכאב, הצער, האכזבה וחוסר הוודאות? בכמה אהבה ואור עלי לעטוף אותה שיישאר בה אותו מבט ראשון? עיני מתבוננת עיני, ועיניה אינן עיני


Into thy love
Into thy light
Make us strong
Make us fearless
May all of our power
Be the power of light
May all of our power
Be the power of love
Make us strong
Make us fearless

שלום

(זה הוא הפרק האחרון, אם אפשר לקרוא לזה האחרון….כל הזכויות על הסיפור ועל המונופרינטים שמורות לעמליה זנד. הדובה הגדולה. אסתר)

הראה עוד

41 thoughts on “אסתר: פרק רביעי”

  1. בלילה אני מקבלת פס מהצאצאים וכפי שכבר כתבתי- עושה פעולות שמתאימות לגילי, על חלק לא ארחיב את הדיבור בניגוד להווית השיתןף , והשאר- פעילות בנאלית של כתיבה ולימוד , במקום פאוזות לסיגריה, אני משוטטת לרגע בסייבר ספייס

  2. למה"עבורה"??? רציתי לערבב את הבריאה בין שתינו. או שתיהן למעשה. כי למרות שהאלה היא היוצרת בהיותנו כולנו נולדים מכוח הבריאה שלה, הרי שבכל זאת יש מצב של בחירה בגוף הפיזי שהוא מהצלם אל האלה . סוג של היפוך על היפוך.אם את יצרת אותי אני יכולה להכיר בכך על ידי בריאה של עצמי בדמותך…או אולי אם את בראת אותי אני יכולה להכיר בכך ע"י יצירה של עצמי בדמותך. וחוצמזה שלי בכלל אין ממש אפשרות להסביר כי דברים לא נכתבים מהשכל או האינטלקט או מתוך כוונות ברורות,אחרת זה היה יוצא דידקטי ומשעמם נורא.אז תגידי את…

  3. "בוראת את צלמי ודמותי למענה".
    אני חושבת שעליתי על משהו , אין להתחמק יותר אלא לפעול באופן מלא מתמסר ליעודך , אחרי שאפשרת לאמהות להגיע , העשיה כמובן היא אי עשיה אך אי העשיה אצלך היא הציטוט ההוא משמתי – מה את אומרת??

  4. יעל אשה יקרה,דבר אחד בבקשה- בלי לחץ. יצא לך,יגלוש טוב לתוך ארועי היום -נהדר ,ולא ..לא קרה כלום.יש מעגל קריסטאלים . החלטתי עליו ממש לפני שקראתי את תגובתך והוצאתי את הקריסטאלים לשטיפה וניקוי אנרגטי.למי שיש קריסטל בבית לצרכי תקשור או טיפול מוזמן להביא. למי שאין ומעוניין יהיו אצלי קריסטאלים. מומלצים- טורמאלין ,טורמאלין קוורץ ,רוזקווארץ,רודונייט, קוורצים מתקשרים למיניהם וקריסטאלים ירוקים קריסוקולה, אוונטורין מלאכיטקריסוקולה.

  5. למיטב ידיעתי ירח מלא זה גם י"ד וגם ט"ו בחודש,ואני לא חושבת שזה נורא משנה אם יום לפני או אחרי. יצא יום חמישי ואפשר גם להגיע בחצות או כשהסרט והאיחולים והברכות מסתיימות להגיע. רעיון מצויין ,כשאני חושבת על זה. " הילינג פלאנטארי " אפשר לשלוח ליקום במהלך הלילה בהתאם לעניין ולרצון. אני מקווה שהאובך יתפוגג לו עד הערב ונזכה לירח מאי מעורר השראה.

  6. האם הירח המלא ממשיך גם בחצות?? זה לא היה אתמול ?? היתה זריחת ירח מופלאה כך שמעתי
    אפשר להתחיל מהסוף – קודם ההווה המציאות – כלומר הסרט הזה, אחר כך העבר הקרוב – זהו ירח בודהה בלילה של ירח מלא של מאי הגיע בודהה להארה ואחר כך להתרחק עד אטאלן

  7. ירח מלא של חודש מאי,חורבן התרבות הגדולה באטלאן. מוזמנים המעוניינים למפגש היזכרות ,התייחסות לסיפור "אסתר" או כל סיפור אחר מהאי הגדול. סביב מדורה ,קפהתהתה מצמחי הבית. כסא נוח או שמיכה יתקבלו בברכה.בסיום-"הילינג פלאנטארי".יום חמישי 2100בסוף רחוב מגד.אני מודעת שבמקביל תהיה הקרנת סרט במתנ"ס אבל ירח מלא של חודש מאי זה יום חמישי או שנה הבאה אז עמכם ההחלטה. להתראות

  8. אני חושבת שחלק גדול מהתשובה תמצא לך ב"הנסיך הקטן". במפגש שלו עם הנחש.שני מפגשים למעשה.אפשר לכתוב כאן מאמר ארוך ומייגע על סימבוליקה של נחשים-וזה בלי לערב את פרויד.אבלתאכלס- נחשים שימשו בכל התרבויות הקדומות את הכהונה כי הארס שלהם במינון הנכון יקח את הנשמה למסע האולטימטיוי-אל האינסוף ומעבר לו…חה חה. תודה לבאז שנות אור…ישנו פסלון מדהים של אלה ,מכרתים או יוון, של כוהנת מושיטה ידיים ועל כל זרוע שלה מלופף נחש.וכמובן ,נחש הנחושת של משה-סמל הרפואה.אין על נחשים -הכי חכמים ,הכי רוחניים, הכי מסוכנים..לא פלא שהמילה "ניחוש"מקורה בנחשים..

  9. אני מתקשה לקבל את התפיסה שהעבר האפל שלנו יהפוך ל"כדור קטן של אור" אבל גם אשמה אני לא מרגישה. זה כמו להרגיש אשם שהיית הילד הכי מרביצן בגן או הילדה הכי מתעללת בכתה ב. והדילמה נשארת דילמה כל פעם מחדש,לעשותלשנותלתקן או לתת לדברים לגלגל את עצמם ולחכות בסבלנות. פעם שאל אותי איש אחד "עמליה, במה את עוסקת?" ואני פשוט נמסתי מהשאלה..לא,מה את עושה?, לא, במה את עובדת?, אלא "במה את עוסקת?". אז במה אנחנו עוסקות? אני עוסקת בבהייה ברוח ,ואני מאד עסוקה כל הזמן. ואני מכינה "קפה קבלנים" הורס לגמרי, את מוזמנת.

  10. בגלל שאם עושים את המשהו הנכון בכיוון, העבר שלנו יכול להתכווץ עכשיו מגלגלי ענק מלאים בפחדים ובניתוק ובאשמה – לכדור קטן וזוהר של אור. ואז אנחנו כבר לא העבר שלנו. מה שאנחנו ומה שנהיה, אינו עוד עברנו.

  11. בתור אשה שקוראים לה עמליה (דרך אגב, זה השם של סבתא שלי מצד אבא שלי, קראו לה לילי אבל תמיד כשאבא שלי היה עם שפעת במיטה הוא היה קורא עמליה, עמליה), אז בתור עמליה אחת זה מצחיק שאת אומרת לי לא לעשות כלום…
    עקרונית אני מאד מסכימה איתך. בין התרוצצות אחת למשנהה בבבילון אני משתדלת לתפוס כוס קפה עם שמש ותורמוסים סגולים. ולחכות בשקט לתשובה.
    ברמת הבעירה הפנימית, אני יושבת על איזה 15 שנה טיפולים בעיקר בנשים. מזמן זה כבר הפסיק להיות מה שהיה יכול להיות כתוב על הכרטיס ביקור, אם היה לי. אני שמחה על הזכרון האל-זמני, על ידיעת המקור, על היכולות שטמונות, על האזהרה. אם היו יותר נשים ערות הייתי שמה עוד מים לעוד קפה בשמש. אני דווקא מרגישה את הדחף לפעולה, כמו זרע שנבט ומתחיל את מסעו הקשיח אל קרן האור. אני שואלת את השאלה כי לפעמים מרגיש לי שחבל על הזמן. שיש דחיפות. שיש צורך לעשות עוד משהו.

  12. חנה פרדס,בימים אלו בהם אני עסוקה עד מעבר לגבולות הזמן בהכנות לארועי דרך האמן,הכנת המשתלה בשתילי קיץ,השחזת מחטים לקעקועים חדשים ועוד כהנה וכהנה,התשובה המתבקשת למה לעשות עכשו היא -לא לעשותכלום. או אם לדייק-לעשות כלום. לא נבלום ,לא נעצים,לא נביא את האור.אני אנסה להיות בהירה בדברי, אי עשיה זה הדבר שהכי חשוב כרגע ללמוד אותו.אם יש משהו שאני יכולה להגיד לך לעשות אותו זה לא לעשות כלום. מהמקום ההפנמה המוחלט של אי העשיה תבוא התובנה של העשיה הנכונה.אני מתאמנת כבר שנים וזה עדיין נורא קשה.פעם ,מזמן, למדתי שיטת טיפול מסויימת,ובסוף שלוש השנים נשאלתי איך אני רואה את עתידי כמטפלת,אמרתי אז, וזה תקף גם היום שאני רואה את עצמי מלמדת אנשים אי-עשיה.אז מה בכל זאת תעשי??שבי בגינה עם כוס קפה ותסתכלי ברוח שעוברת בחרציות..זה מספיק לגמרי..

  13. תודה אשה אהובה,
    גם אני אסתר המוסתרת, שפחדה עד לימים אלו ממש להתגלות מפחד להיאנס, להיסקל, להיות מגורשת, להיות מנודה. ועכשיו מתנה גדולה נתת לי ודמעות מציפות את עיני כמו אגלי זיכרון. אז מה נעשה עכשיו? איך נבלום את השקיעה הבאה? איך נעצים את הידע ונביא את האור כבראשונה, מבלי לעשות בו שימוש נלוז? האם יש דרך לעשות את זה?
    שיהיה לך יום שמח ושקט.

  14. אוי עמליה, מצמרר… פשוט מצמרר…הפסקה האחרונה, בעיקר- צובטת, נוגעת במקום הכי עמוק וקמאי שלי, של הלביאה שבי שרוצה לגונן, לסוכך, לעטוף, לשמור מכל רע…
    ומתחבר לאותו תיאור מופלא, בפרק השני, נדמה לי, של האם כשובך, כמערה, כמזווה, כשמיכת חורף חורפית…כמזון ומשקה, אדמה ושמיים…. כמה מדויק, צלול וברור ומרגש כל כך …ומזכיר נשכחות…
    הסיפור הזה עושה לי משהו מאד חזק שאיני יודעת להסביר או להגדיר… עד היום רק ריפרפתי בכל פרק, נמשכת כל פעם לתיאורים מסוימים… עכשיו לראשונה קראתי אותו מתחילתו ועד סופו(?) והוא רוחש בי מבפנים בתערובת של פחד, מסתורין, עצב, סקרנות, התרגשות, קסם…
    אז גם ממני, תודה לך!

  15. או, עמליה. איזה שקט נהיה פה. עכשו אני מבינה קצת איך נהיית אמא אדמה, דובה גדולה. תודה שאת משתפת אותנו בדבר הזה שמתחבר אצלי לכל ספרות הנשים הגדולה, מעגל האבנים, האוהל האדום, ערפילי אבלון, ואף הקוסם מארץ ים (שכתבה קוסמת) עוד עדות לתהליך, לתחושות, למעגלי הקימה והנפילה שכולנו עוברות מתוך התמסרות לתהליך שכנראה בחרנו, וכנראה אנחנו עדיין בוחרות, מתוך שרות של מטרה, שהיא לרוב נעלמה, ולעיתים נדירות ידועה.
    למרות שאני חווה הרבה צער מן הכתוב, הוא מחזק אצלי את תחושת קיומם של הכוחות הנעלמים, החומקניים, אלו שצריך להמציא מחדש בכל רגע.
    נראה לי שעוד אחזור אל הטקסטים האלו.
    תודה.

כתיבת תגובה

Close