כללי

אסתר: פרק שלישי

פרק ראשון | פרק שני

מאת: עמליה זנד

השהייה הלילית המתמדת ב"גן החלומות" האדירה את עוצמתנו, חידדה עד כאב את מודעותנו והאירה לנו באור חדש את קיומנו במקדש. פעמים רבות, אחרי לילה בגן, ישבתי ובהיתי במראת הקריסטל שלי, רואה רק ענן עכור של לא כלום, חלביות ריקנית וחסרת משמעות שהשאירה אותי מרוקנת. חסומה לאינפורמציה שהייתי רגילה להעביר, פרוצה לחלוטין למחשבותי ותהיותי, חסרת יכולת להתרכז בדבר פרט לעצמי. אותו צינור צלול ודק שהיה אני נסתם על ידי גושים של מחשבות, שאלות וספקות.

התייעצות לילית עם מבקרות הגן הביאה לי את הידיעה שכולן חוות את אותה חסימה, ורבות מהן מעבירות כבר שנים אינפורמציה חלקית, מוטעית, דמיונית או סתם חסרת ערך. למדנו לשקר בקלות רבה. למדנו להשמיע הבלותות תקשורתיות בהבעת פנים רצינית ומעמיקה מבלי להניד עפעף. למדנו ליצור אמינות, ובתמימותנו האמנו שאיש מיושבי המקדש אינו יודע ואינו מנחש שאין ולא כלום מאחורי הסיפורים שלנו. אף כוהנת לא רמזה לנו ששקרינו ידועים לה. אף מדריכה לא עימתה אותנו עם אי הדיוקים של תקשורנו. ייתכן שבהתחלה אפילו הן לא ידעו ששקרים לפניהן. כל זה היה חדש כל כך גם להן. שיקרנו במצח נחושה, מתוך אמונה כנה ששקרינו יתקבלו כאמת אם רק נדבק בהם בעקביות. שיקרנו כמו ילד המאמין ששקריו יהפכו אמת אם רק יתעקש מספיק. שיקרנו בהנאה גוברת והולכת. נהנינו מכל רגע. פחדנו, התרגשנו, נפגשנו לתיאום עמדות. הסרנו מעלינו כל אחריות אישית. אחריותנו נהייתה קולקטיבית, זו לשקריה של זו וזו ליוזמותיה של זו. נשבענו להיות נאמנות לאחרות בתוקף השקרים האלה, ונאמנות זו היא שמחזיקה אותנו יחד עד עצם היום הזה.

השלב הבא בסיפור קשה לי במיוחד. אינני זוכרת את הפרטים, והמעט שאני זוכרת מטושטש. ייתכן שהפחד לעמוד מול האמת הוא שמעמעם את זכרוני. ייתכן שחלקים עמומים אלה הם רק שבבים מאמת איומה יותר שאני מסתירה מעצמי, חסרת אונים לבוא ולומר – אני נטלתי חלק ביצירת המפלצת הזו, אבל כפי שהתחייבתי בתחילת דברי, עלי לספר את הידוע לי, ולספר את האמת כפי שהיא בשבילי.

"גן החלומות" נהיה מוכר מדי, חסר עניין וצפוף כמו אתר תיירות בשיא העונה. מיצינו עד תום את תחושת ההרפתקה שבו, וחיפשנו לנו ריגוש חדש מעבר לתחומי הגן. ריגוש זה נמצא באותו חלק נטוש ועזוב של האי שאיש לא ביקר בו. באותה תמימות שאפיינה את מעשינו עד עתה, הרחבנו את תחומי השוטטות שלנו לחלק האפל הזה והתחלנו לחקור גם אותו.

מכאן והלאה השינויים קרו בקצב מהיר שקשה לתארו. ההחלטות נפלו בזו אחר זו, בלי יכולת לשנות את כיוונן ההרסני, בלי אפשרות לחרטה, להכאה על חטא ולחזרה למקומות הבטוחים והמוכרים של סטיותינו הראשונות. עזבנו את המקדש. עזבנו את הגן. קמנו ונטשנו הכל במין תעוזה של מגלי עולם. כל מה שהיה מוכר, ידוע ובטוח נעזב לטובת אותה חלקה עכורה של אדמה שמעבר ל"גן החלומות". לא ידענו לקראת מה אנו יוצאות, לא ניסינו לתרץ לעצמנו את העזיבה, ולא להסתיר אותה. היינו שיכורות מהעוצמה שספגנו במשך שנים, מכורות לכוח הפנימי שצמח בנו, מוכנות להתמודד עם כל דבר מבלי לתת את הדעת על הדברים שעליהם נצטרך לוותר, מבלי לתפוס את המעשה הזה כמשהו בלתי הפיך. פשוט קמנו לילה אחד, כמעט ללא תיאום בינינו, ועברנו את גבולות הגן לארץ הלא נודעת.

אישה ציפור

כל הלילה שוטטנו במתחם העצום הזה. הירח האיר שם כפי שהאיר ב"גן החלומות", ובכל זאת עמום יותר. האדמה הצמיחה אבנים ועצים שונים מאד מאלה המוכרים לנו. פראות ראשונית שררה שם, שלא היה לה דבר עם יד אדם מכוונת. החיות שם היו כל כך שונות מהחתולים בגן, שלא עמדתי בפיתוי, מיד עזבתי את גופי והכנסתי את התודעה שלי לחיה הראשונה שפגשתי, חזיר בר גדול. העוצמה הפיזית שלו התאימה בדיוק למידת העוצמה הפנימית שהרגשתי. גופו השרירי התאים בדיוק לכוח שידעתי שקיים בי. הכוח שלא התאים יותר לגוף האשה הסתמי שלי. הוא פעם בחיות מופלאה, ואני הייתי בו, ערה לכל תנועה, מודעת לרעב, לצמא, לצורך שלו להשתין, לחרבן להזדווג. הוא היה נפלא כל כך בעוצמתו, חסר תודעה, חסר מחשבה, מחובר לצרכיו הגופניים ומקיים אותם ברגע שקם בו הצורך. דוחף את חוטמו מתחת שורשי העצים מחפש לעצמו מזון, משתין בזרם עז מתחת לעץ אחר, רץ בטרוף אחרי נקבה שנותר בה שמץ ריח ייחום, מנסה לעלות עליה למרות חוסר העניין שגילתה, נדבק אל אחוריה בנחרות וקולות משונים שלא שכנעו אותה לוותר על התנגדותה.

לילה שלם הייתי חזיר והנאתי הייתה מושלמת. כשעזבתי את גופו על מנת לחזור לגופי שלי, נפל החזיר "שלי" באפיסת כוחות גמורה ותוך דקות ספורות מת. כך גם קרה לשאר החיות שאחיותי "ביקרו" בהן באותו הלילה.

הבוקר עלה ואנחנו, בתחושת חופש מוחלטת, המשכנו להסתובב ולחקור את האזור. הוא היה פראי, חשוף, סלעי ולוהט. השמש קפחה על הגבעות ומעט הצמחייה שגדלה שם לא סיפקה קרירות. היינו צמאות. חיפשנו מקור מים. נביעות קטנות מתוך הסלעים הרוו את צמאוננו. היינו רעבות וחיפשנו מזון. העשב שמצאנו היה מר וגרם לבחילות, והפירות על העצים היו חמוצים וקשים. לא יכולנו לאכול אותם ונשארנו רעבות.

מדי פעם הייתי נזכרת במקדש, מעיפה מבט אל השמש ואומרת לעצמי: עכשיו הזמן לטהרה, עכשיו זמן להתכנסות היומית באולם המתבוננות. אבל מחשבות אלה חלפו במהרה. היו כל כך הרבה דברים מעניינים לעשות.

ראיתי ציפור גדולה עם מקור עז ועיניים רושפות דואה מעלי. מיד ניתקתי את תודעתי מהגוף הקטן והרעב שלי וזינקתי לתוכה. תנודות קלות בקצות הכנפיים, המרחבים המופלאים של האוויר. עולה עם האוויר החם, רואה את כל האי פרוש תחתי, רואה כל עכבר בשדה, כל ארנבת חמקנית. לפתע צללה הציפור לקרקע, שומטת את גופה, סוגרת את כנפיה, מאבדת גובה במהירות. מול עיני רצה חולדה מנסה לברוח מהציפור אך לא מוצאת מסתור על הסלע החשוף. תוך שניות אני והציפור אוחזות בה בציפורניים, לוקחות אותה איתנו אל מרומי סלע מבודד. החולדה צווחת כשמקור הציפור מבתר את גופה ואני מרגישה גושים גדולים של בשר ודם, פרווה ועצמות, נעקרים מהחיה, החמה עדיין, אל תוך לוע הציפור. לא נשאר מהחולדה דבר, ואני, תודעתי לכודה בתוך הציפור, מרגישה עונג חדש של טרף. גופי הרעב נשאר על הקרקע ותודעתי הציפורית שבעה.

עזבתי את גוף הציפור והתעוררתי בתוך גופי הקטן, הרעב והחלש. תחושת גועל עזה תקפה אותי. הגוף הזה, שמעולם לא אכל אלא ירק, פרי, מעט דבש ודגים, חווה לראשונה את עוצמת הבשר. ועדיין לא בא המזון הזה לתוכי באמת.

עברו מספר ימים. גופי נחלש מרעב, צמא ותשישות. אבל לא עצרתי לרגע. וכך כולנו בודקות חיות שונות, נכנסות ויוצאות מסלעים עצומים בניסיון להבין איך מרגישה אבן בשמש, חשופה כולה. חיפושית מטיילת עליה, נחש מסתתר בחריץ חבוי בצידה. נכנסות ויוצאות בעצים, מרגישות איך צומח אותו פרי קשה ומר בקצה הענף, בודקות את החרדונים הענקיים בעורם העבה, חסרי תנועה בשמש. הכל בדקנו שם.

למרות שהיינו רגילות למעט מזון, עבר זמן רב מאז אכלנו. גופנו החל לבגוד בנו. חלקנו שמטו את הגוף לטובת מגורים בתוך חיה זו או אחרת. חלק הסתפקו בעשב המר ומעט מים. אך אני, בזוכרי את טעם החולדה בגוף הציפור, הזמנתי את אחיותי לנסות בעצמן את החוויה. התרגשותן הייתה כה גדולה כשחזרו מטרף ראשון אצל הציפור "שלי" שמיד קמנו כולנו לצוד לנו חולדות. אכלנו אותן כמו הציפור. תולשות איבר אחר איבר, בולעות את הדם, הפרווה, העצמות והבשר, הכל בבליעות מהירות. באותו רגע חשתי גועל, דחייה, עוצמה, סחרור וריכוז, יחד בגל עצום. זעזוע רב עוצמה שגרם לי להרגיש כל תא בגוף החלוש הזה, כל שערה, כל מחשבה ברורה וצלולה כפי שלא הייתה מעולם.

גופי בער. גופינו בער. אכלנו כל חיה אפשרית עד שלמדנו איזו חיה מעניקה לנו את העוצמה הרצויה. אכלנו נחשים ולטאות, חזירים, חיפושיות, ציפורים ותולעים. אכלנו שועל ואכלנו דובה. בדקנו את כל האפשרויות. הרגשנו איך אנו לומדות כל שניתן ללמוד על החיות האלה, מתוך גופן מתוך בשרן, מתוך כוחן, ולבסוף מתוך מיניותן.

כל חודשי החום בדקנו בתודעתנו כל חיה, כל עץ, כל סלע באזור. השארנו את גופינו הקטנים במערות חשוכות, מוגנים מהשמש, והמשכנו לחקור. למדנו להיות דוממות כמו סלע, לוהטות בשמש וקפואות בלילה, ללא תנועה במשך ימים. למדנו להיות עצים, לשאוב ממעט מים ואדמה חיוניות מצמיחת פירות. למדנו להיות שועלות, חומקות בשעת שקיעה לצוד חיות קטנות, לברוח מחיות גדולות. למדנו את הכמיהה העזה של נקבה מיוחמת לגורים ולמדנו את הטירוף חסר ההיגיון של זכר הנלחם בזכר על מנת לזכות בנקבה. למדנו להתמלא ברחם רוחש תנועה ולמדנו לרבוץ במחבוא קש ולכאוב עד פליטתם של גורים קטנים מגופינו. למדנו להגן עליהם, להזין אותם, למדנו לאהוב אותם ולנטוש אותם כשבגרו.

חלק מאיתנו עזבו לחלוטין את גופן לרעב, לצמא ולבסוף למוות, והשאירו את תודעתן בתוך חיה, או עץ, או אבן. חלק חזרו מדי פעם אל הגוף המוכר על מנת להשאיר בו מעט חיים. חלק ניסו, ואף הצליחו, לשלב את הגוף הישן הידוע עם חי או דומם שאיתו בחרו להזדהות. ניתן היה לראות בשטח יצורים מוזרים, חציין אשה חציין חיה, חיות בלהקות, מזדווגות עם הזכר המוביל בעדר, מגדלות יחד את גוריהן, חורשות עצים מפטפטות בתנועות ידיים נמרצות, סלעים נרגזים מוחים על כך שישבו עליהם. כולם היו אנחנו, כוהנות מתבוננות הלומדות מערכת חוקים חדשה. היינו מצטיינות בלימודינו. רק אז הבנו כמה כוח וידע, כמה עוצמה צברנו בלילותינו ב"גן החלומות".

לא עצרנו לרגע לחשוב מה קורה במקדש שעזבנו. אם דואגים לנו. אם תוהים מה עלה בגורלנו. חיינו את חיינו הפראיים, חסרי הרסן, הנפלאים, ולא דאגנו למחר. הזדקנו מהר. גופנו הותש מהחיים שבחרנו. אכילת הבשר, העשב המר והפירות הקשים הביאה בלאי מהיר של הגוף. היינו מזוהמות, שערנו פרוע, ציפורנינו מגודלות. זכר לא נשאר מבגדינו. ידעתי שאני עומדת למות בקרוב. ידעתי שאשוב למקום הנפלא הזה. רציתי לשוב בכל תנאי.

ואכן חזרתי. שוב ושוב התגלגלתי לשם, ממלאת כל פעם תפקיד אחר, לומדת קסמים חדשים, מקבלת כוחות נוספים. הייתי שם כשנוצרו הקשרים הראשונים עם יושבי האי, אלה שפרנסו אותנו כשהיינו במקדש. הייתי שם בחגיגות הירח החסר הראשונות, כשהאכלנו והשקינו את גברי האי, מכשפות אותם ובועלות אותם על מנת להרות מהם. הייתי שם כשהפכנו את תושבי האי עבדים מרצון, עושים כל דבר למעננו כי ריפאנו אותם, והייתי שם כשהתחלנו לבנות את המקדש שלנו – העתק מושלם של המקדש אותו עזבנו.

זהו החלק הקשה והאיום ביותר בסיפורנו. המקדש שבנינו הוא החלק האפל החשוך והמשלים של המקדש אותו עזבנו. זה היה מקדש אדיר, רב עוצמה כמו מקדש האור. הידע שהיה בו אינסופי, כמו במקדש האור. בנינו את המקדש הזה בכוחן של החיות שהכרנו, ובכוחנו אנו הכרחנו את החיות לעבוד בשבילנו. הקמנו את המקדש מאבנים עצומות שאותן הצלחנו להזיז בזכות ההכרות שהייתה לנו איתן. הבטחנו הבטחות לאנשי האי והם עבדו בשבילנו. בנינו מקדש נפלא ואימתני שממנו יכולנו לצפות בכל המתרחש במקדש האור.

דם רב נשפך בבניית המקדש. חיות ואנשים נפחו את נשמתם בעבודה הקשה. את כולם העלינו באש, אכלנו את בשרם והתמלאנו כוח להמשיך בבנייה. כולנו טעמנו את טעם הדם, שיכרון אחז בנו באוכלנו מהבשר. אש בערה תמיד ברחבה הגדולה של המקדש וריח בשר חרוך היה תלוי באוויר. הסלעים נערמו זה על זה והפכו תוך זמן קצר למבנה יפיפה, שחור, אפל ושלם.

חגגנו את השלמתו של המקדש בטקס שהתמשך שלושה ימים. לא הפסקנו להפגין את יכולתנו בקסמים וכשפים. שוב מצאנו את עצמנו בדמות חיה או עץ, מפתות את גברי אטלאן לתענוגות חדשים. הייתי שם נחש, הייתי שם סופה, לבשתי דמות ציפור, לזכר אותה ציפור שלימדה אותי את הבשר.

בתום שלושה ימים היה שטח המקדש החדש זרוע גופות של חיות ואנשים שלא עמדו בעומס ההתרחשות. את הגופות שרפנו, כהרגלנו, ואת הנשמות אספנו לתוך גושי אבן ענקיים שעמדו בכניסה למקדש. גושי סלע אלה נראו אנושיים כמעט, על סף תנועה, מרוב נשמות שרחשו בהם. הם רטטו ורעדו, השמיעו קולות עמומים, רחוקים כרעם. הם היו מלאי חיים, פשוטו כמשמעו.

המקדש הזה דמה מאד למקדש הראשון. חקרנו בו תחומים שונים של קסם וכישוף, את השפעותיהם של כוחות הטבע על חיות וצמחים. עשינו הכלאות של חיות ובני אדם. יצרנו יצורים בלתי אפשריים, חציים נוצות חציים פרווה, דרקונים מכונפים, מפלצות ים ואריות נחשיים. ניסינו כוחנו בשליטה באיתני טבע, הורדנו גשמים פתאומיים, הבאנו רוחות שיילחמו זו בזו, העלינו אש מתוך האדמה. המצאנו רעלים, לחשים וחפצי ניבוי וחיזוי העתיד. המצאנו אין סוף אמצעים לשלוט על תמימים, בורים וחלשים. נלחמנו זו בזו וניסינו לגנוב כשפים אחת מהאחרת על מנת להאדיר את כוחותינו. תאוותנו לכוח ושליטה הייתה עזה כל כך, שלא בטחנו יותר זו בזו. המקדש רעד מתככים.

(כל הזכויות שמורות לעמליה זנד. פרק ראשון פרק שני | פרק שלישי | פרק רביעי)

הראה עוד

13 thoughts on “אסתר: פרק שלישי”

  1. פינגבאק: אסתר: פרק שני
  2. ורד איך זה לפגוש את הסיפור מחדש?בהקשר המקומי פרדסחנאי שלו? את מזהה אנשיםמצבים מקומות שאת היית בהם??? הקשרים שלי עם הקבוצה הם חברתיים אקראיים. נראה היה שעם סיום העבודה על הספר משהו נסגר.

  3. ליבי,אני מחכה מאד לעוד אנשים שיזדהויזהו את הסיפור. השארתי טלפון למי שלא מעוניין ליצור קשר בפורום הזה. אני מקוה שיגיעו עוד תגובות ,וכן, יהיה מפגש .אני נושמת עמוק וסופרת עד עשר להזכיר לעצמי שלא לדחוק בדברים ,לתת זמן להחלטות.
    מורלה זה סוג של צמח,די קטן אפרפר עם פרחים לא מרשימים שיש לו ריח מאד חזק.הוא שימש כצמח מרפא אבל בהקשר הנכון כמקשר בין עולמות.נקראת על שמו.

  4. התקשרה אלי אותה חברה יקרה לי שאותה זיהיתי ,
    צמרמורות וזיהוי גדול בקולה השקט.
    " לאן אנחנו לוקחות את זה מפה? אתן לא רוצות להיפגש?"
    מה את אומרת דובה גדולה , הרי עוד נשים בטוח קוראות
    והזיכרון עולה ומציף אותן בחלומות מדיטציות ועירות.
    גם אני מזמינה אתכן אחיות יקרות להיזכר ולתת סימן שאתן כאן,
    עולה בי התרגשות עצומה כאילו דלת חיי נפתחה.

  5. אז אחרי מפגש מרגש ומקרקע עבורי,
    הבנתי שבאמת הגיע הזמן לבחור לעצמי שם.
    אקרא לעצמי ליבי, שקרוב לשם שהורי קראו לי.
    אני שמחה ומודה על ההזדמנות להעלות ולשחרר
    דפוסים וזכרונות שעדיין מתנהלים בתאי גופי.

  6. עמליה, יש לנו את הספר בבית וקראתי בו לפני שנים. הוא ממש הדהים אותי! כמובן שלא ידעתי שאת אחת מהחבורה. מעניין לגלות.
    את הספר קיבל בעלי מרני שעבד איתו בעבר. בעקבות הטור שלך הוצאתי את הספר מהמדף לשולחן ודודו ככה נזכר ברני. ותהינו, האם אתם עוד בקשר- הקבוצה הזו?
    אגב, גם את עמוס אני מכירה מעברי הרחוק (היה מנהל להקת המחול בה רקדתי), איזה עולם, אה?
    נפלא כ"כ כל מה שכתבתם ושכתבת….

כתיבת תגובה

Close