2012 זה עכשיו

אסתר: פרק שני

פרק ראשון פרק שני | פרק שלישי | פרק רביעי

מאת: עמליה זנד

Spirit of the land
Hold me in your hand
Spirit of the earth
Help me with my birth
Spirit of the wind
Carry me
Spirit of the wind
Carry me home
Spirit of the wind
Carry me home to myself

ימים אחרונים של לפני לידה. אני מוצאת את עצמי מוכנסת לאחוות נשים. שיחות, עצות, הוראות, רמיזות וצחקוקים. התרגשויות שאין חלק בהן לאף גבר בסביבתי. אני מנסה לתאר לגבר שאיתי את התחושות הפיזיות המוזרות שנמצאות בי, ויודעת שניסיוני נכשל. אני רואה כיצד נשים מתקבצות סביבי במעין מתח כבוש, והגברים נסוגים, מפנים מקום. מחווירים בפינות. עמומים.

נשמה חדשה עומדת להגיע. נשמה חדשה תתחבר כאן לגוף ותתחיל כאן את המסע שלה, ואין היא חדשה, ואין היא מתחילה מסע. נשמה זו מוכרת וידועה לי ומסעה ומסעי החלו לפני עידנים רבים. נשמה שבחרה בי להיות לה אם, להיות לה לשובך, למערה, למזווה, לשמיכה חורפית של פוך לישון בה. נשמה שבחרה לשאוב ממני את מזונה ואת חיוניותה. בחירה קשה בחרה, לשים אותי במרכז מהומה של נשים נרגשות, בחרה לעזור לי לראות את חלקי הנשיים הקפואים והמשותקים, בחרה לנער וללמד אותי, ראשית כל, על גופי. הגוף הזה, שמזה שנים רבות אומר לכל מי שפוגש בו – הנה לפניך אם, הנה אשה כפי שלא דמיינת שתהיה, הנה אדמה וארץ ומזון, הנה חום והבטחה, הנה המיכל האבסולוטי לכל כאב וצער – הגוף הזה הוא אני.

אני שוהה ממושכות במחשבותי על מושג הגוף. כל מה שיש בי, בימים אלה, הוא גוף. אני נושאת בתוכי גוף, פיזיות בתוך פיזיות, יוצרת ממזון וממשקה בשר הנושא נשמה, נושא זכרונות, נושא ייעוד. בשר מבשרי שאינו שלי והוא כולו אני. גופי מייצר ברגע זה בית חדש לנשמה עתיקה, עתיקה וחכמה ממני.

לא תמיד היינו כאלה. לא תמיד גרנו בתוך גוף, לא לנצח נצטרך לסבול את מטענו, לא לנצח נוכל להתענג על מנעמיו. בחרנו לעבור דרך חוויה גופית זו בזמנים כלשהם, וגם אם לעיתים אנו תוהים על בחירה מוזרה זו, הנה אנו כאן, פיזיים, ארציים, כבדים, עיוורים לעברנו הבלתי גשמי, דורכים בצעדים מגושמים בכסות הבשר הזו, עד שנהפוך שוב לתודעה ואור בתום שיעורנו כאן.

אי שם, בתחילת הזמנים שמחשבתנו המוגבלת מסוגלת לתפוס, היינו אור ותודעה. חסרי בשר, חסרי גבולות. זמן ומקום לא היו קיימים. המסע שלנו לתוך הקיום הפיזי, המעבר מתודעה מוחלטת לארציות, היה ארוך. שלב אחר שלב עברנו מאור לחומר, מחומר לאור, משנים צורה שוב ושוב. ממלאים גופים שונים לתוך התודעה שלנו. בוחרים לבוש ופושטים אותו, עד שהפכנו לבני אנוש. שלב אחר שלב שינינו את עוצמת התדר שלנו, עמעמנו את האור, על מנת לחדור לגופים הפיזיים שנבחרו עבורנו. אני ניצבת מלאת השתאות אל מול המורכבות והחוכמה שבה כל חלק בכל מקום ובכל זמן הוכן ליעוד הזה – לתת בית פיזי למודעות הנזקקת לשיעור ארצי.

lady unicorn

אטלאן והמקדש היוו תחנת מעבר לנשמות העושות צעדים ארציים ראשונים, למקום מפגש בין תודעה לגוף. כרית בלימה מפני ההלם של המעבר לארץ. נמצאו שם כל מצבי התודעה השונים, הרוחניים ביותר והארציים ביותר. בימים המוקדמים ההם, בטרם שכחנו את המטרה שלשמה באנו, לפני שהתחלנו להתרחק מהאמת הגדולה ולחשוב שיש בכוחנו לשנות אותה בכוחותינו הדלים, בזמנים ההם עוד זכרנו שיש כאן שיעור לעשות. דבר מה ללמוד ולדעת לאסוף למאגר הידע ולהמשיך לשיעורינו הבאים. בימי אטלאן הראשונים חווינו את גופינו בין תודעה לפיזיות בלי רצון אישי, בלי אגו אנושי, בלי הצורך לשלוט בעתידנו, ביעודנו או בתודעות האחרות שמסביבנו. באותו הזמן צייתנו בנאמנות ללוח הזמנים והשיעורים הקוסמי שלנו. השלמות נשמרה בזכות הצייתנות ובזכות העובדה שאף נשמה לא העלתה בתודעתה האינסופית להפר אותה. אף נשמה לא ידעה, עדיין, על האפשרות הטמונה בה להוליד מרדנות, בערות, שכחה ומוות. אף נשמה לא הכירה,עדיין, בתודעתה את אותו הדבר הנקרא כוח, שליטה, אגו, רצון והטלת ספק. אף נשמה לא הכירה את האפשרות, הבלתי הגיונית, של בחירה.

בכותבי את המילה "בחירה" אני יודעת שאני נופלת במלכודת התפיסה האנושית. אותו כוח בלתי מוגבל המתכנן את שהותנו כאן על הפלנטה, אותה עוצמה אינסופית ויודעת כל, תכננה גם את הבלתי מתוכנן. כפי שקיימת בי הידיעה שכל עץ שגדל ביער תוכנן כך שיגדל בצורה ובזמן מסוימים, כך קיימת בי הידיעה שכל מחשבה אנושית, כל השתלשלות המחשבות האנושית שיצרו את התוהו אותו אנו חיים היום, מתוכנן וידוע מראש. עדיין קיים בי החלק העיוור לתוכנית הגדולה, אותו חלק שטוען שהכל קורה במקריות. שייתכן בהחלט שדברים יכלו לקרות אחרת. חלק בי יודע שלא ייתכן שהדברים היו יכולים לקרות אחרת, וחלק בי מורד ואומר שאנחנו "קלקלנו" תוכנית מושלמת.

תרגלנו באטלאן את הגשמיות שלנו במשך עידנים כפי שתרגלנו את הרוחניות. עסקנו רוב הזמן בניסיון לחבר בין שני הכוחות האלה. אנו, כוהנות מתבוננות, שהינו בתחום הביניים בין גשמיות לרוחניות רוב הזמן. לא ניתנה לנו ההזדמנות לחוות פיזיות טוטאלית, מין, דם, לידה, ולא הגענו לרוחניות טוטאלית. זכות זו נשמרה לכוהנות הגדולות ולמדריכינו העל גשמיים. כך שאומר שוב – הייתי תמימה. כולנו היינו תמימות. פעלנו מתוך דחף רגעי, תום לב וטיפשות כשירדנו לגן הלילי שלנו. כולנו הגענו לשם מתוך תהיות וספק, מתוך רצון לבדוק האם באמת אין בכוחנו לשנות את חוקי המשחק מבלי לפגוע באיש. חרגנו מהכללים מתוך אמונה שאין בכוחנו חסר החשיבות לשנות דבר בתוכנית הגדולה. לא ידענו, לא הבנו, לא יכולנו לראות מספיק רחוק אל העתיד. לא יכולנו לדעת שמעשים פשוטים, חטאים שוליים, יולידו ייאוש, כאב וזדון . האם אנחנו במעשינו היינו חלק מהתוכנית הגדולה? נבחרנו לשאת על מצפוננו את תוצאות החורבן, את האשמה? חלק מאיתנו היו אנושיות, ארציות וגשמיות מספיק בשביל לכמוה לילד משל עצמן, חלק עצמאיות דיין על מנת לשאוף לכוח, פסקניות מספיק בשביל לרצות דבר מה לעצמן. הכל חבר יחד למערבולת מסחררת של אירועים נפלאים בפשטותם, נוראים בתמימותם והרסניים עד אימה בתוצאותיהם.

(כל הזכויות שמורות לעמליה זנד. פרק ראשון פרק שני | פרק שלישי | פרק רביעי )

תגיות
הראה עוד

16 thoughts on “אסתר: פרק שני”

  1. זה מדהים, בסופשבוע שעבר נסעתי לשם, הסתובבתי וחיפשתי את
    הכניסה ולא יכולתי לקבל שום אות איפה זה.בסוף ישנתי בערוץ שכן.
    בבקר התעוררתי בידיעה שיש עוד משהו להעירלהאיר בתוכי,
    כדי שאהיה בשלה ומוכנה לפגוש את עוצמת המקום המקודש ההוא,
    ואת מה שהוא יעורר בי.
    אז הנה, את שבהרבה מפגשים ביננו אני נמנעת מלשתף בזכרונותיי,
    ודוקא כאן מעל דפי העולם כולו יש את המקום להכיל ולחבק,
    את ההבשלה שקורת בימים אלה, לקראת איזשהי פתיחה מחודשת
    של הידע .
    תודה לך דובה , תודה.

  2. כוהנת, מה דעתך לחזור למקום ההוא שבוא איבדת את ההכרה מעוצמת פתיחת העין שהייתה לך. הכוהנת הגדולה אמנם סרגהסגרה את הכל בחזרה למקומו,אבל שם ,שם קיבלת את ההזדמנות הגדולה.אני מאמינה שאם תחזרי לשם תוכלי לזכרון ולידע. בברכה.

  3. האמת? ואני הרי חוייבתי לאמת ב15 01 1995 בלי ששאלו אותי יותר מדי, אז האמת היא שהכוהנת עסוקה בדברים אחרים, כפי שאת וודאי יודעת. אני העלתי את זה כפנטזיה ,כאפשרות שעבר זמנה.וטוב שכך. אני חושבת שהתחזקנו ,אוי מילה לא מוצלחת, התעצמנו די להתמודד עם הזכרונות ,עם האשמה ,ולהמשיך לתיקון. אני זוממת מפגש ביום שחרבה אטלאן ורוצה לפתוח אותו לכל המעוניינים בדבר.זה לא עוד הרבה זמן.

  4. כן, אני כוהנת מתבוננת.הזיכרונות שלי מאטלאן ,רובם הם מתהליך החניכה
    שלי כמתבוננת,הרבה מגילאים צעירים מאוד, וחלק קטן מתקופת המרידה.
    את המעבר לאי השחור אינני זוכרת בגוף ראשון, כנראה שרק בתבוננתי בכן.
    אני זוכרת שהיה מין טלסקופ מיוחד במקדש החושך איתו התבוננו למקדש האור.
    מאז שהתחלת לכתוב את הסיפור צפים ועולים בי עוד ועוד זיכרונות, רגשות,
    ריחות, הרבה מלפני רגע הקריסה הגדולה, אני עוד אכתוב את זיכרונותיי פה,
    כרגע הכל כל כך רגיש וטעון, אני בוכה בקלות, אני מרגישה שיש בתוכי עוד
    מידע קונקרטי בקשר לייעוד שלי היום שמחכה לעלות, לאט לאט.
    אבל את ההתפלחויות בתקופות שהיה עלינו לרדת לימה לדוג, אני זוכרת.
    הגן הקסום שעד היום חשבתי שהוא פרי דימיוני, את הפגישות החשאיות בגן,
    אני זוכרת אותנו שלוש בנות, שהעזנו בפעם הראשונה להתגנב לגן,
    אחת מהן זיהיתי בחודשים האחרונים.הרגשת החמימות הנעימה בכל הגוף, רגעים
    גנובים שהחיים מלאים הפתעות וסודות.חלק גדול מההזדהות העצומה שלי
    כיום היא שאני זוכרת את הקריסה הגדולה מלווה ברגשות אשם שמלווים אותי
    עד היום.

  5. היקרה בנשים שאלה אותי היום אם גם את כוהנת מתבוננת,אז הנה הבהרה קטנה. ישנן עוד קבוצות של אנשים, גברים ונשים, שהיו בתפקיד הזה במקדש. קבוצות אלה נפגשות ומקבלות אינפורמציה ויש להן עבודה לעשות כאן על פני כדור הבוץ המופלא . כפי שניתן להבין מהסיפור רק חלקינו נטש את דרך האור- רבות נשארו במקדש הראשון וממשיכותממשיכים גם היום בעבודה רוחנית מוארת.תפקידים רבים היו בשני המקדשים.תיכנות קריסטלים,ריפוי מסוגים ואופנים שונים,יצירת מוסיקה ,יצירת חפצי ניבוי וחיזוי-בלעדי למקדש השחור,ועוד.אז איזו מישהי אחת – האם את כוהנת מתבוננת?? את יודעת יותר טוב ממני. אולי כוהנת מסוג אחר? מישהי סיפרה פעם את זכרונותיה מהמקדש..מנקודת מבט של שפחה..זה היה מאלף.מכיון שילדת את ילדייך לידות טבעיות ,את לא שייכת לקבוצה המיוסרת שלי- אנחנו -כולנו -זקוקות לסכין המנתחים ללדת!

  6. כל הכבוד שאת זוכרת. אני ממש העלמתי את הזיכרון הזה למעמקי תודעתי.
    האמת, גם אני לא ידעתי שיש לי את היכולת, לא הבנתי איך הוא לא ראה אותי,
    4 מטר ממנו. נער החרבות שלך שאל אותי אינספור פעמים בימים אחר כך,
    אם באמת הייתי שם…"אתה צוחק עליי? איפה יכולתי להיות?" אז באמת הייתי קלולס לגביי היכולויות שלי.

  7. אם כבר מדברים על קארלוס אז את זוכרת איך הוא מחפש את האוטו שלו מתחת לאבנים ודון חואן ודון זאנרו נקרעים מצחוק כי הוא לא מאמין להם שהם " הזיזו" לו את האוטו למרחקים. אז אני נקרעתי מצחוק כשאת עשית את "תרגיל ההעלמות" שלך בלילה על החוף והרב מג חיפש אותך שעות אפילו שהיית שם. זה היה פשוט סוראליסטי לחלוטין.הוא דאג לך כל כך ואת פשוט" הזזת" את עצמך לכמה שעות. אני חושבת שהוא לא הבין שיש לך את היכולת.ונער החרבות הפרטי שלי..טוב הוא בכלל לא ידע למי להאמין. שוס אסטרלי משובח. כן ירבו אחותי.

  8. את צודקת צייד הוא. צייד חזירים, בעברו הרחוק צייד נשים,
    צייד עוצמה. הוא הוא הצייד שדון חואן אימן את קסטנדה להיות.
    אני זוכרת שאחרי שהפגיש אותנו, בהתחלת תקופת הגילוי שלי
    את קסטנדה, רציתי שאת תקעקעי על ידי השמאלית ציור עוצמה,
    כשהגעתי לסטודיו, ביום שלך שם, והוא ישב על כסא המקעקע,
    " ידעתי שתבואי היום , חיכיתי לך " . הוא קעקע את השאמאן ,
    "זו מתנת ראש השנה שלך ממני."- אז לא ידעתי שזו תהיה
    השנה המשמעותית בחיי, השנה בה גרעין המודעות נזרע ונבט.

  9. הרב מג הביא לי אוזן של חזיר והניח אותה על שולחני כמתנה וכאות ללילה של צייד מוצלח אחרי שבועות של יובש. ואני העזתי להגיד לו יום קודם שהציד יחמוק ממנו שוב.אני אראה אותו לנצח וקשת הצייד על שכמו…

  10. אני לא יודעת אם אי פעם סיפרתי לך, על הקשר הרב שנים שלי עם אותו רב מג.
    בשנותיי הראשונות בחיי היום, אימי הצעירה מאוד היתה משאירה אותי לעיתים
    עם בחור צעיר שחנות דגים היתה לו מתחת לבניין מגורינו.
    הייתי בת שנתיים, אולי שלוש, אמא היתה עושה את סיבוב הסידורים שלה ,
    ואני יושבת על הדלפק, עם אותו הבחור שלימים יפגיש בינינו.
    את תפקידו המוגדר במקדש עדיין איני זוכרת במדויק, אך את עיניו, או יותר נכון עיניה, אני זוכרות במיוחד בשלבים המוקדמים יותר של החניכה שלי.
    אחרי פגישתינו המחודשת בסוף שנות העשרה שלי, כל פעם מחדש חיפשתי אצלו
    הגנה , בטחון, כמו מאבא.כמו מאותה חונכת גדולה באטלאן.
    רק בשנים האחרונות הגיעה ההבנה הצלולה, שלא כאבא חיפשתיו,
    אלא כזיכרון בהיר של חונך, מורה, מדריך.
    שוב תודה לך, סוף סוף כל ההצפה בתוכי מתחילה להתגבש למהות ברורה,
    לפחות מתחילה.

כתיבת תגובה

שווה לראות גם

Close
Close