כתיבה פרטית

אסתר

הבוקר הילד קם מוקדם ונרגש אל התחפושת, שהמתינה כל הלילה על כסאות המטבח, צבעונית בטירוף.
אמא קומי אמא קומי אמא בואי, הוא מעיר אותי לבוא ולעזור לו להתקין אותה, כמו קינוח מורכב.
ואני חולמת.
חולמת שאני רוצה לנסוע להודו לפני הלידה, כי זה משהו שלא עשיתי עדיין. ואפילו התנאים נכונים – יש מישהו חזק שיעזור לי לסחוב, והחברים שמחכים לי שם (צוות הפקה של סרט) אומרים בוידאו קונפרנס שלהודים אין בעיה עם לידות במטוס. ואני מתלבטת.
אמא קומי,
אני קמה,
באמת קמה, השמחה שלו מדבקת.
ואנחנו יוצאים מהבית מוקדם יחסית, לדרך הבנים הריקה משום מה. חשבתי שכל המדרכות תהיינה צבועות באיפור ופאות, אבל הכביש פתוח ואין זכר לפקק היומי הקבוע. ומלבד כמה ילדים מחופשים וגבר אחד בחליפה שחורה וזקן ומגבעת, שהולך ופניו נעוצות בספר תפילה, אין אף אחד בחוץ.
אולי טומן את עיניו בספר כדי לא לראות את הפריצות הפורימית .
אתה חושב שהוא מחופש או אמיתי?

 

ואגב זה –
כרמלה כהן שלומי‎ המופלאה, חברתי בפייסבוק, כתבה הבוקר יפה את מה שזועק מכל קרן רחוב וזוית עין:

'איזה יופי, שמלה של סבתות', ציינה בהתפעלות הצעירה היפה שדפדפה בקולבי הבגדים בחנות יד שניה. 'אבל למה אפשר להתחפש אתה?'
'לסבתא של כיפה אדומה', שלפה המוכרת הממזרית.
עיני הצעירה התרחבו בהפתעה. 'וואללה,' הפטירה. 'מדליק, על זה לא חשבתי'.
'תוסיפי משקפי סבתא ואולי מסרגות ואת מסודרת. תחפושת קולית לאללה.'
הסתכלתי על הצעירה. עוד לא נתפרה השמלה שתעשה ממנה סבתא. כל כך יפה שזה כואב.
היא הצמידה את השמלה לחזה והתבוננה בדמותה במראה. 'אני אצלצל לחבר שלי. נראה מה הוא יגיד', אמרה וחייגה והצמידה את הסלולרי לאוזן ויצאה לדבר ברחוב אבל הדי הדיון הגיעו אל תוך החנות. כשחזרה חייכה במבוכה. 'הוא לא מסכים', סיכמה בקצרה.
'בואי', נאנחה המוכרת. 'יש לי גם כיפה אדומה. עם אזיקים. הוא ימות עליה.'

שעה קודם לכן התקשר ש'. קבענו שיאסוף אותי. 'איפה אתה?'
'אני בדרך', יש כאן איזה קבוצה של חבר'ה צעירים שהתחפשו.
הוא צוחק. 'את לא מאמינה, כל הבנות התחפשו לזונות. כל הבנות'
'מהז'תומרת?' התקוממתי בשם בנות מיני. למה מי הוא, אלן דלון?
'תקשיבי', הוא פורט באוזני את החיזיון: 'יש כאן אחות זונה, פרפר זונה, מלאך זונה, דבורה זונה, אפילו מטאטא רחובות זונה. עם מיני ומטאטא.'
'אידיוט, זו בטח מכשפה'.

מחשבות על פמיניזם, החופש המוחלט לבחור, ומגילת אסתר. הזונה.

כוהנת, ציור של עמליה זנד

אבל היא לא היתה זונה. למרות שהיא בטח שימשה את יצועו של המלך הנהנתן, שהתפרסם במשתאות הפאר שנהג לערוך, במתנות יקרות הערך שנהג לפזר ובריבוי הנשים אשר אהב.
אולי היא היתה יותר אחות, יותר מלאך, יותר מכשפה. אפילו לוחמת.
בזכות בקשותיה להצלת היהודים, אליהן נעתר אחשוורוש – כמידת יכולתו נעתר, הרי אין לבטל את ספרי הגזירה שנחתמו בטבעת המלך, מה שכן אפשר זה לעשות תיקונים בחוק – כלומר, המלך מציע לכתוב חוקים חדשים, אשר יתירו ליהודים להתגונן מפני שונאיהם, וכך נעשה;

בהגיע היום, י"ג באדר, אשר אמור היה להיות טבח ביהודים, מתהפכות היוצרות והופכים היהודים לשולטים בשונאיהם. היהודים נקהלים והורגים בשושן הבירה חמש מאות איש מאויביהם ואת עשרת בני המן, ובשאר המדינות שבעים וחמישה אלף איש. אסתר מבקשת יום נוסף, ובאותו יום (י"ד באדר) נתלים עשרת בני המן שנהרגו ביום אתמול, ונהרגים בשושן שלוש מאות איש. על אף שבצווים המלכותיים הותר במפורש שלל האויבים, המגילה מדגישה ש"בביזה לא שלחו את ידם".

לפחות זה.

שוב ושוב היא סיכנה עצמה בפניה ישירה אל המלך הגחמן, ושוב ושוב היא קיבלה את מה שהיא ביקשה, וזה הצטבר לחגיגת דמים. בלי להיכנס לדיון על הרקע ההסטורי של סיפור המגילה, יש בסיפור הזה משהו שלרגעים נראה לי כמו נבואה עתיקה על תפקידו של האיום האיראני בעיצוב דמותו המוסרית של העם היהודי כאן ועכשיו. הסברות המקובלות כיום הן שאם מדובר באירוע היסטורי, הרי שהוא שהתרחש לאחר שיבת ציון – זמן שלטונו של המלך אחשוורוש.

"נראה לך שאחשוורוש חשב על זה כשהוא הסכים לה? כלומר, שבעקבות הבקשות שלה העם היהודי יוסיף עוד דם על הידיים, כמו קארמה לדורות הבאים?" אני שואלת את אהובי אתמול בדרך, בעודנו משוחחים על תענית אסתר.
"מה פתאום. לא נראה לי" הוא מיד פוסל את הרעיון. "תיכנסי לראש שלו – אוהב שעשועים ותענוגות, רודף שררה וכבוד, רצה שאשתו תרקוד ערומה מול החבר'ה שלו, מי ששואל אותו שאלה שהתשובה עליה היא "לא" ראשו נערף, ואפילו אסתר, מספרים שהיתה צריכה לשרות חצי שנה באמבט שמנים חצי שנה באמבט בשמים כדי להתכונן אליו".
"אוי, מסכנה".

אגב אסתר, פמיניזם ובחירה חופשית – הותיקים פה וודאי זוכרים את אסתר, הסיפור המופתי של עמליה זנד. הציור, פרי עטה, הוא משם. 

הראה עוד

1 thought on “אסתר”

כתיבת תגובה

Close