השימושון

אסתר: פרק ראשון

במסגרת המחקר איפה היינו ומה עשינו, אני שמחה לארח את עמליה זנד – הדובה הגדולה – אסתר, עם סיפור אמיתי מאטלנטיס. עמליה מבקשת להדגיש:

הציורים הם מונופרינטים וצוירו לפני, כן לפני שכתבתי את הסיפור. השירים באנגלית אינם שלי ומקורם לא ידוע לי. הם מתוך קלטת לבנה שקיבלתי לפני עשרים שנה בערך ממישהי שבעצמה לא ידעה מי שר".

הסיפור נקרא אסתר, והוא מתוך ספר בשם "שקיעתו של האי אטלאן", שנכתב על ידי שישה מתוך 12 האנשים שמדובר בהם בטקסט. במהלך השבוע הקרוב יובא פרק חדש מדי יום. אתם מוזמנים לעקוב.

אסתר / עמליה זנד

.
I am the weaver
I am the woven one
I am the dreamer
I am the dream

במרחבים האינסופיים של הזמן אנחנו נאספים שוב ושוב. עלינו לספר סיפור, ועלינו לספר את האמת. אנחנו מכים בסיפור זה על חטא, ואנחנו מתקנים, בו-זמנית, טעות איומה שעשינו, שרובצת על מצפוננו זמן רב כל כך, שאיננו יודעים איך לחיות בלעדיה. אנחנו מכירים זה את זה מכל כך הרבה זמנים וגלגולים, שאין לנו קירבה גדולה יותר, אין לנו שנאה גדולה יותר, ואין לנו אלא להמשיך בדרך, אחד עם האחר. שנים עשר אנשים כבולים יחדיו בידיעתם, במעשיהם, במחויבותם ובעתידם.

הסיפור שלפניכם הוא הסיפור שלנו, והוא גם הסיפור שלכם ושל כל בני האנוש. הוא סיפורה של אטלנטיס, היבשת שהתהוותה יש מאין, רוח אל חומר, ושקעה ונעלמה בלי להשאיר לנו את ודאות קיומה. הסיפור הוא סיפורנו האישי, אך גם סיפור המיתוס הקדום של היווצרותנו על האדמה הזאת הנקראת ארץ. כולנו שירתנו יחדיו במקדש האור באטלנטיס, וכולנו בגדנו בידע ובאמון שניתנו לנו שם. בחרנו בדבר שנראה לנו היום כה מובן מאליו – בחרנו לעבור את הגבולות שהציב לנו תפקידנו. בחרנו בסימן השאלה. בחרנו להטיל ספק, לבדוק, לא לציית, לשחק, להתמרד, ובעיקר – בחרנו בזכות הבחירה. אותו דבר מובן מאליו, לו אנו קוראים היום בשם חופש.
אנחנו מתגלגלים שוב ושוב יחד, שתים עשרה נשמות עם גורל משותף. עלינו לספר לכם את האמת על עצמנו ועל מעללינו. וכמו תזמורת זייפנית, שתים עשרה האמיתות שלנו ינגנו כאן יחד, לא תמיד בהרמוניה מושלמת, לא תמיד בצליל זהה, אך את אותה המנגינה.

קשה לדעת מאיפה להתחיל. הידע שלנו מתערבב עם זכרונות, הזכרונות עם הדמיון, הדמיון עם המציאות, והמציאות, שוב עם הידע. צורת המחשבה ה"לוגית, סיסטמטית, ליניארית" אותה למדנו, לא תשרת אותנו כאן. יותר מדי דברים בסיפור הזה יישמעו בלתי אפשריים, לא הגיוניים וחסרי הוכחה. יותר מדי חורים קרועים ברשת הזו של הסיפור. אני משוטטת במחשבותי אל כל אותם מקומות שבהם היינו בעבר. אני מדפדפת בזכרונות קדומים כל כך, מוחשיים וערטילאיים כמו אורות על הווילון במיטת ילדותי, משתנים, מהבהבים, מתחלפים, בלתי נתפסים. לרגע אחד – אטלנטיס, מקדש האור, ילדות צועדות במין מחול מקרטע שנראה כעווית, מבטן בוהה ומרוכז בנקודה כלשהי באוויר, ואז – גן פורח, בריכת מים, דגים קטנים צבעוניים וחתולה לבנה קטנה משחקת, מנסה לתפוס דג קטן בכפתה. אני מכירה את החתולה הזאת.. היא שלי, היא מתה. נטרפה על ידי כלב לפני שנה. האם גם היא הייתה איתי שם במקדש?

זכרונותי ממשיכים לשאת אותי למקומות נוספים, נעימים פחות, מרתקים יותר. אפלה רבה ותחושת מחנק וכובד. גופי אינו רק מחשבה, הוא מכוסה דם ושיער, הוא פועם בהתרגשות. אני חזיר, אני חיה, יש בי תשוקה אחת ויחידה ,נקבה מיוחמת של חזיר לפני… הזמנים מסתחררים להם, אין אני יכולה להחליט מה ראשון ומה אחרון… פסלי האבן הענקיים האלה, מעגלי האבן הקדמוניים, האם ייתכן שהייתה לי יד בהקמתם? בבנייתם?בתכנונם? האם באמת סגדתי כאן בעבר כלשהו לכוח אחר, רב משלי? אני מסתכלת בעיני שותפיי, מוצאת בריכות עמוקות של תימהון, ספק ואימה, המשקפות לי את עיניי שלי.

צחוק עוויתי, אווילות, הבלות חברתית וכנות מוחמצת הם נשק עלוב לעומת האויב שבנו – אשמה, אשמה… אחד אומר לי: תארי את זה כמו לידה, כי כך זה היה, הלחץ, הכאב, התזמון הבלתי הפיך. ואני יושבת לי בכורסתי, חובקת את גופי העצום, המלא באותו דבר מסתורי הנקרא הריון, וחושבת: איך תעז לבקש ממני לתאר זאת כלידה?

אחר אומר: עזבי,זה חסר כל חשיבות. כל מה שתיארת חסר ערך. מי יכול לספר את האמת? מי יכול לומר לך שזה שקר?

כולנו יושבים במעגל ושותקים. אין לנו מה להגיד זה לזה. נראה שהכל כבר צפוי כל כך וידוע. מישהו צריך לקחת את הצעד הראשון על שביל הלבנים הצהובות הזה לעבר משהו, שאולי הוא חשוב באמת, כפי שהובטח לנו, ואולי הוא ערפילית חסרת משמעות בקצה גלקסיית החשיבות העצמית שלנו. אני מודעת לנטייתי לקחת על עצמי צעדים ראשונים. יש משהו חסר אחריות והרפתקני בצעד ראשון שתמיד משמח אותי. כמו "השוטה" מקלפי הטארוט, רגל אחת כבר מעל התהום ורגל אחרת עדיין על האדמה. שיווי משקל שמופר לטובת הלא נודע, דחיפה קלה של גלגל הגורל המדומה שלנו. האם שוב אקח על עצמי את הצעד הראשון? האם שוב אסחף להתרגשות הילדותית הזו?

שנים רבות אני מסתכלת, מחפשת את המסרים החבויים בכל דבר, מחפשת מה סביבי הקדים לדעת את המציאות ומה יכול היה לספר לי סוד, לתת לי הסבר, לעזור לי לפענח את המערכת המורכבת הזו הנקראת מציאות יומיומית. אטלנטיס לא הייתה שם מעולם, או לפחות, כך נדמה לי. אבל כל השאר היה – החושך והאור, השקר, הבשר, השמש, הרוחות. העיניים הענקיות האלה שצוירו שוב ושוב, שאת תעלומתן לא הצלחתי להבין אף פעם. המסרים היו שם, כל פעם מפוענחים מחדש רק על מנת להיות מוצפנים שוב בצופן בלתי חדיר.

אטלנטיס – שם שהשימוש שנעשה בו רוקן אותו מתוכנו, מקסמו ומהמסתורין שבו. אנחנו קראנו לאי שלנו "אטלאן". כך הכרנו אותו אז, בתחילת כל הזמנים, וכך קוראות לו אותן הוויות חסרות גוף פיזי, המנחות אותנו ומלוות אותנו מאז הנפילה.
כולנו גדלנו באטלאן. חלקנו נולדו במקדש האור עצמו, וחלקנו מחוצה לו. כולנו נקראנו לשרת ככוהנות מתבוננות במקדש האור. לא מתוך בחירה, לא מתוך שאפתנות, כי אותם מושגים לא היו קיימים באותם זמנים. היינו בעלות יכולת מולדת לכך, מיועדות כולנו לתפקיד הזה… צמרמורת עוברת בי.. חסרות אונים לחלוטין לבחור אם להגשים את אותו יעוד או לא. לימדו אותנו צייתנות, איפוק, שתיקה, הינזרות, שליטה עצמית. לימדו אותנו לנוע בדרך מיוחדת, לאכול, לראות, לשמוע בצורה מסוימת. להתייחס אל גופנו כאל מכשיר מורכב, שיש להפעילו בדייקנות על מנת שייתן תוצאות רצויות. עד היום, גלגולים רבים עברו, בגדים לבנים גורמים לי סלידה. עד היום תנועה של גוף גורמת לי אי נוחות. כמה משקעים עדיין יש בי מאותם זמנים קדמונים, מאותם אימונים אינסופיים של הגוף? כמה כעס יש בי ,עדיין, על העוול שנעשה לי? כמה ממני עדיין זוכר את המקדש, את החינוך, את הבריחה, את הידע, את הטעם הראשון של דם ושל מין ושל גוף ושל חופש? כמה ממני מכיר את הכוח שניתן לי אז למשמרת? כמה ממני עדיין שטן, וכמה עדיין קוסם? האם אני באמת רואה? האם לא עיוורתי את עצמי פיזית, רגשית ורוחנית, מספיק כדי לשכוח?
לא הכרנו את האי אטלאן. הכרנו רק את תחום המקדש. לא הכרנו את הורינו הביולוגיים. גודלנו על ידי חונכות, בבית שיועד לכל הילדות שנבחרו לתפקיד ההתבוננות. קשה לי לתאר ילדות במקום הזה. קשה לי לדמיין רעש והמיה ושובבות ילדותית במקום הזה. אני ממשיכה לשמוע את הדממה המאופקת של אחיותי למסדר, עיניים בוהות באוויר, מחול עוויתי, קיפאון אנושי רוטט. מחשבותי חומקות אל הגן, אל הבריכות, אל החלומות, שהרי חולמת דגולה הייתי. "גן החלומות" קראנו לו, והייתי מוסיפה לו כינוי של היום – "הגן שומר השפיות".

גמד חלומות

משעות האור ועד רדת החשכה ניתן היה לגשת אל הגן. כל אחד ואחת מתושבי המקדש יכול היה לבוא ולנוח שם. לישון, לחשוב ולהמציא את עצמו מחדש. בגן נאספו הכוחות. בגן מותר היה להרפות מהמשמעת הנוקשה של המקדש, להרגיש, לגעת, ללטף גור חתולים. להתחבר לאותו חלק פיזי של המציאות הארצית שהיינו מנותקות ממנו רוב חיינו. הגן שמר על שפיותינו,והחתולים שבו שמרו על שפיותי, כפי שהם עושים היום, מלמדים אותי לחלום ולאהוב, מלמדים אותי על אימהות, על דאגה ועל משחק ושובבות. החתולים של "גן החלומות" חוזרים אלי היום כדי להזכיר לי שבדידותי עמוקה פחות עימם, להזכיר לי שתקשורת ניתן ליצור עם כל דבר, דומם או חי, להזכיר לי שיש בי תמיד מספיק אהבה לכל מי שזקוק לה.

אני מסתכלת היום בקבוצה זו. אותם שנשארו מתוך השנים עשר. גלגולן הרחוק של שתים עשרה כוהנות מתבוננות. נאמר לנו שאנחנו דומים זה לזה מבחינת מבנה האישיות. האם גם הם תוהים מה נמצא בתוך המראה כשהם מביטים בה? האם הם מרגישים את עיניהם הופכות, לפתע, לכלים מתוחכמים כל כך? חדים, מסוכנים. עיניים אחרות משל כולם. דווקא אותה יכולת שהביאה את כולנו, בעבר, למעמד כוהנות מתבוננות, אותה יכולת המשותפת לכולנו עד היום, נסתרת ממני. אנחנו תקשרנו. תפקידנו העיקרי, שלמענו עברנו את כל תהליך החונכות המיוחד שלנו, היה ליצור תקשורת. בעידן הלוויינים והטלפון הסלולרי המלה "תקשורת" נשמעת מעט יותר מנבובה. היא הפכה למטבע שחוק וחסר ערך בשוק העמוס של מוצרים לצורכי הידברות. אבל אנחנו תקשרנו. תקשרנו מודעויות ממקומות אחרים ברחבי היקום, תקשרנו ישויות חסרות גוף פיזי, ותקשרנו ידע מהפלנטה אל היקום. היינו מעין תחנות ממסר. תחנות מעבר לאינפורמציה שזרמה דרכינו ושירתה את המקדש. את האינפורמציה הזו לא תמיד הבנו או ידענו לתרגם, אך היא הועברה דרכנו כמו קול דרך מרכזיית הטלפון. תפקיד זה דרש מאיתנו ויתור על הכל – על הורים,על חברות, על אהבה, על מין, על מזון ועל כל דבר אנושי שיכולנו להעלות על דעתנו. לעיתים ויתרנו על יכולת הראייה הפיזית שלנו, ויתרנו על קולנו, אלא כשנזקקנו לו להעברת ידע. לעיתים קרובות למדי ויתרנו על שפיותנו. ויתרנו על האפשרות להיות נאהבות, אמהות, אנושיות.

אני כותבת את המלה "תקשרנו" וחושבת לעצמי: כמה פשוט וקל. פשוט "תקשרנו"… כמה מאיתנו הפכו עצמן לקרחונים חסרי רגש בתהליך הזה? כמה מאיתנו עזבו את גופן הפיזי, מתו, שוב ושוב, ביודען שגם בגלגול הבא לא תוכלנה לחמוק מהתפקיד הנורא הזה. כמה מאיתנו לא יכלו לדבר יותר או לראות בעיניהן הפיזיות? כמה מאיתנו מילאו את תפקידן מתוך השלמה, הבנה או הסכמה אמיתית? תהיות אלה לא היו אפשריות לנו בתחילת הדרך. היינו מחוסרות אגו לחלוטין. אותו חלק בנפש, שנדמה לנו שהוא תמצית האני,לא היה קיים בנו בכלל. היינו צריכות להמציא אותו. היינו צריכות להמציא אותו כמו שהמצאנו את הסיפורים הטיפשיים שלנו. כמו שהמצאנו את השקר והאשמה ואת אלוהים.

קיבלנו על עצמנו את תפקיד הכוהנות המתבוננות ומילאנו אותו כמיטב יכולתנו. התרגול היה קשה ויומיומי. קמנו לפני אור ראשון, נטייה מחורבנת שיש לי עד היום, מורשת מאטלאן. לא אכלנו ולא שתינו עד שעות הבוקר המאוחרות. עסקנו במדיטציה, ברחצה וטהרה של הגוף. תרגלנו את תנועות המחול המרטיטות את איברינו הפנימיים, בהינו שעות לתוך מראות עשויות קריסטל והעברנו כל אינפורמציה שהתקבלה מהמראות. שתקנו הרבה, נחנו וחלמנו ב"גן החלומות", קיבלנו הדרכה מהכוהנות האחראיות עלינו. חיינו חיים מנותקים, ענייניים וחסרי סימן שאלה. תפקדנו. כל אחת ואחת מאתנו, עם סיום חניכותה וקבלתה המלאה למסדר הכוהנות מתבוננות, החלה את עבודתה באחד המקדשים שהרכיבו את מקדש האור. היו שנים עשר כאלה פרט למקדש המרכזי. כל מקדש עסק בתחום אחר, כמו פקולטות בתוך אוניברסיטה. לעיתים נשארנו כל חיינו בשירותו של מקדש אחד בלבד, לעיתים עברנו ממקדש למקדש לפי הנחיית הכוהנות האחראיות או לפי תוכן הידע שעבר דרכנו. לא בחרנו לעצמנו את המקדש שבו נעבוד. לא ניתנה לנו זכות כלשהי בעניין הזה. כפי שאמרתי קודם, מרכז התקשורת האנושי הזה, המכונה כוהנת מתבוננת, פשוט הועבר מדי פעם למקום המתאים ביותר. אני תוהה אם גם היום הייתי יכולה להעביר ידע כפי שעשיתי אז. ממקום של מודעות אנושית, שיפוטיות ודעתנות, סביר להניח שמעט מאד ידע אמיתי היה עובר. ענן קטן של קנאה עובר בי למחשבה על יכולת כזו שהייתה ואבדה. האם אכן אבדה? האם שוב אצטרך לאבד את כל אותן תכונות אנושיות על מנת לשוב ליכולת הזו? לחיות בשליטה עצמית וביטול עצמי מוחלטים על מנת לזכות שוב בידע?

עוד מספר שבועות אני עומדת לעבור את מה שהובטח לי כחוויית חיי. אותו דבר בלתי נתפס, נשגב, מופלא ומדהים הנקרא לידה. אני מוכרחה להודות ביני לבין עצמי שאני חשה רתיעה עמוקה מכל אותם סופרלטיבים שבהם עושים אחרים, ובעיקר אחרות, לתיאור התהליך הזה. תשעה חודשים הירח מתמלא ומתרוקן לכבודי ואני, לכבודו, רק מתמלאת ומתמלאת. מרגישה כמו אפרסק בסוף העונה, כל נגיעה בבשרי יוצרת מכאוב ומגירה ממני דמעות מתוקות ותוססות, שיעלו עובש תוך שעות מספר. האימהות אינה מובנת מאליה, ומקורות הספק לוקחים אותי שוב לאי הגדול ולמקדש.

בטקסים שנערכו במקדש, בירח מלא, לא הורשינו להשתתף. מעמד הכוהנות המתבוננות היה מעמד שנאסר עליו לקיים יחסי מין, מעמד נזירי. חלק מהטקסים שנערכו במקדש הוקדשו לתהליך הפריון. כך לפחות סופר לנו. את צלילי החגיגות שמענו גם על שפת הים, מקום שם סולקנו אליו בזמני הטקסים. היינו יורדות במורד אלף המדרגות לבקתות הקטנות שעל שפת המים. שם היינו יושבות בחול, מדברות זו עם זו, רוחצות בים ומנסות לדוג. היינו היחידות במקדש שאכלו דבר מהחי. פעם בשלושה חודשים אכלנו את אותם דגיגים קטנים שהצלחנו ללכוד. היינו יושבות שם בשמש – ילדות, נערות, בוגרות וזקנות. בגדינו הלבנים רטובים ממי הים, שערנו פזור, חופשיות לעשות כאוות נפשנו… אבל "נפש" לא הייתה שם לרבות מאיתנו. היינו יושבות ומקשיבות למוסיקה שהגיעה מהמקדש שעל ההר ומנסות לא לחשוב על הנעשה שם. מספר ימים לאחר תום החג, כשהיינו חוזרות במעלה אלף המדרגות, היה איזה אור אחר על פני הכוהנות האחרות, כאילו כל המשתתפות בחגיגה זוהרות בגוון ירחי. חיוכים קטנים חלפו על פניהן, הרציניות בדרך כלל, ומבטן נדד בחוסר ריכוז אל מקומות בחצר הגדולה כאילו ראו שם חיזיון ישן. חלקן התעברו. מגדלות את כרסן, מהלכות בשטח המקדש בזהירות שלא להיתקל במכשול, לא ליפול במדרגה. מנהלות את גופן במין שלווה בלתי ניתנת להפרה, ישנות בערנותן וערות בתנומתן, זוכות לכל תשומת הלב והאהבה של שאר תושבי המקדש.

שנאתי אותן. שנאתי אותן עגולות ומדשדשות. שנאתי את הירידה המאולצת הזאת אל החוף, את הדגים החיים המפרכסים, שנאלצנו לאכול שם. שנאתי וכעסתי וזעמתי כמו שמי שאין לו זכות להשתתף, ולעולם לא תהיה לו הזכות, יכול לכעוס. והכעס היה דבר חדש. דבר שמעולם לא היה שם לפני כן. לא ידעתי לזהות אותו ככזה אלא שנים אחר-כך, במקדש השני. הכעס היה שם כמו נחש במרתפי המקדש באפלה, מתנועע בקול רחש קשקשים, מקיף אותי במגע קר, חלקלק ומוכר, נכרך סביבי כשלשונו מרחרחת אותי ואני חסרת תנועה אך ערנית למגעו. מושיטה יד לתפוס בראשו – כעס פתלתול, רב עוצמה, רצחני. ואני אילפתי את הכעס הזה כפי שאילפתי את הנחשים שלי, ושלחתי אותו לכל מקום, כפי ששלחתי את נחשי המובחרים. כעס שאת הדי עוצמתו אני חווה עד היום, ואני עצמי מסתובבת לי עגולה ומלאה, נזהרת במדרגות, ישנה בערנותי וערה בשנתי, זוכה לחום, אהבה ותשומת לב שמעולם לא היו מובנים מאליהם…

אותו כעס לא היה נחלתי בלבד. רק שנים אחר כך, כשהתחלנו לתכנן את התוכניות האפלות התמימות שלנו, הבנתי שכעס היה אצל רבות מאיתנו. כעס, קנאה ותסכול נבטו בנו, צמחים חדשים וזרים על אדמת אטלאן. צמחים שאת זרעיהם נפזר ברחבי כדור הארץ, רק על מנת לנסות ולכרות את היערות העצומים שגדלו מהם. צמחים תמימים, חלושים וחיוורים, שגדלו והתעצמו והחריבו את המקדש, את האי, ואת כל האור והידע שהיה בהם.

החיבור הזה בין פריון וכעס עתיק כל כך בתודעתי, סבוך ובלתי נתפס. שוב ושוב אני מתעמתת עם עצמי ועם הסובבים אותי בעוצמות הכעס שבי. שוב ושוב אני עומדת מול המראה ואומרת: "אבוי, גוף של אלת פריון בחרתי לי. למה? למה?". לא רציתי להרות שם במקדש. רק רציתי, כמו כולן, להשתתף בחגיגה. רק רציתי להיות כמו הכוהנות האחרות, לא לובשת לבן, מפרכסת בעיניים קרועות, מעבירה מסרים לא מובנים מתוך מראה קריסטלית. לא הייתה בי כמיהה למגע שהיה שם, הייתה בי כמיהה לידע שהיה שם. רציתי לדעת מה הן עושות שם, בימים שאנו רובצות לנו בחול. רציתי לדעת מדוע מתנהגים הנחשים שלי בעצבנות כזאת בימים שאחרי החגיגות. חסרי שקט ותוקפניים הם נכרכים סביב ירכיי ומפשעתי. רציתי לדעת מה מעבר את אותן כוהנות, ומה היה חשוב, נסתר ואסור כל כך, שגרם לנידוי הזה שלנו, במורד אלף המדרגות.

מה שקרה אחר כך היה פשוט ותמים ולא מתוכנן כמו כל הדברים המופלאים שקרו בחיי. נשארתי לישון ב"גן החלומות", למרות האיסור, למרות שאיש לא ישן בגן או נשאר בו אחרי שעות החשכה. חמקתי לגן בגלל החתולה. בגלל שידעתי שהלילה היא תמליט ובגלל שרציתי להיות שם כשקורה הדבר הזה, שלא ידעתי בדיוק מה הוא. הדבר הזה שסיקרן אותי לפחות כמו הטקסים במקדש.

חתולה ממליטה

נשארתי כל הלילה בגן, עם החתולה. רואה כיצד נפלט גור אחר גור מתוך הפתח שבין רגליה האחוריות. רואה כיצד היא גונחת ומתפתלת, מלקקת כל גור מהריר והדם שבהם הוא עטוף, מכרסמת את החבל הקושר אותו אליה, מניחה אותו רטוב ומיילל לצידה ולצד אחיו החתולים, עד שחמישה יצורים חדשים מצווחים, מייללים ורועדים בקור הלילי נולדו לנגד עיניי. חמקתי וחזרתי לחדרי בזמן לטהרת הבוקר, לתפילה ולתרגול, והרגשתי ערנית ונמרצת כפי שלא הרגשתי מזה שנים. שלווה ועניינית נעתי במסלול שלי ברחבה המרכזית לקראת המקדש שאותו שירתתי. שלווה ועניינית בהיתי במראה שלי כל שעות הבוקר ואחר הצהריים. שום אינפורמציה לא התקבלה. מחשבותי נדדו לחוויית הלילה. רציתי להתפנות מתפקידי על מנת לראות את הגורים. רציתי להיות שם עם החתולה האם, לשכב לצידה במחבוא שהכינה וללטף אותה.
רק לקראת הערב יכולתי להיכנס לגן. השמש כמעט ושקעה. היה עלי להזדרז. הבאתי לה מעט אוכל וקערת מים והיא הסתכלה עלי בעיניים רכות ודואגות עד שליבי נצבט.

הגורים גדלו, ואני מצאתי את עצמי מתגנבת לגן כמעט בכל לילה, משוטטת בשבילים לאור הירח המתמלא והמתרוקן. עברו חודשים. עברו שנים. התרגלתי לגן הלילי שלי. אהבתי את השקט שבו, את היעדר האנשים, ואהבתי את תחושת העוצמה שחשתי אחרי לילה שלם בגן. חוויתי את העוצמה הזאת כריחוף, חיבור, הרגשה חזקה של "אני". לא הכרתי את ה"אני" שבי עד לביקורים בגן. עד אז היה ה"אני" שלי חלק בלתי נפרד מהמקדש, מהכהונה, מהתפקיד, מסדר היום הקבוע ומהצייתנות האין סופית שלי. ה"אני" היה שבר אור קטן מסך האור האינסופי שמקיים את האחד שאני חלק ממנו. והנה פתאום, תחושת "אני" אחרת. עובדת היותי אינדיבידואל, ישות נפרדת ועצמאית, היכתה בי. היה לי סוד, היה לי משהו שהוא שלי בלבד, שמייחד אותי מכל הכוהנות במסדר. כך לפחות חשבתי באותו רגע. אבל הייתה זו עוד טעות לחשוב שהמצאתי משהו חדש ושהעזתי לעבור גבול שלא עברו בו קודם, לפני.

האשליה התנפצה לילה אחד בהיותנו יושבות, שוב, על שפת הים, אחרי שירדנו יומיים קודם לכן במורד אלף המדרגות. התעוררתי באמצע הלילה מלאה געגועים לגן שלי, הגן הלילי שכה רגילה הייתי לבקר בו. התלבטות קצרה, מבט חטוף בירח המלא, והתחלתי לטפס בחזרה את כל המדרגות. חשבתי שאספיק עוד לטייל בגן ולחזור עד הבוקר. ומשום שחובות המקדש לא חלו עלינו בהיותנו על שפת המים, ידעתי שיש לי די זמן לשוב לפחות עד אור ראשון.

הגעתי לגן. הסתובבתי בו כהרגלי. משהו היה שונה. הרעש? החגיגות שנשמעות ברקע? הגן רשרש ופטפט… אחיותי למסדר היו שם! עשרות מהן!! יושבות בפינות אפלות, משוחחות, עיניהן מבריקות, חלקן חולם וחלומן רוקד לפניהן בעננות צבעוניות. הן הסתכלו בי ואני בהן. הן לא נבהלו, הן לא נרתעו. שום תחושת אשמה לא הייתה בהן, לא בשלב הזה. האשמה באה רק אחר כך. הן הכירו את הגן הלילי טוב כמוני, והיו מחוברות לתחושת העוצמה שבאה אחרי לילה שלם בגן. חלקן כבר מבקרות בגן שנים. הן ידעו שאני שם ועקבו אחרי כבר מהלילה הראשון שלי שם. הן באו לגן בקביעות בכל פעם שהמקדש המה צלילי חג וטקס. כל אחת ואחת מהן הגיעה לשם מתוך תחושת מרד, באופן עצמאי, מבלי לדעת שהיא אינה הראשונה, וכל אחת מהן נתקלה במפתיע בשאר מבקרות הגן הליליות כשהגיע זמנה. לא ידעתי אם לשמוח או להתעצב. הרגשתי שכל תחושת הסוד והייחוד שלי נגזלה, הרגשתי נבגדת ובו זמנית מוכנסת לאחווה חדשה. הייתי תמימה מספיק לחשוב שאיש מאנשי המקדש אינו יודע על ביקורינו הליליים.

הייתי תמימה. כולנו היינו תמימות כשחשבנו שאנו חורגות מעט מהכללים, שזה בסדר, שזה לא נורא. לא ידענו ולא הבנו. לא יכולנו לראות רחוק מספיק אל העתיד. עוצמת השהייה בגן הייתה ממכרת. למדתי לזהות את המבקרות הקבועות לפי הטשטוש בעיניהן. לא ידעתי שגם עיניי נהיות עכורות, כהות ועמומות כעיניהן. לא הבנתי שזהו רק צעד ראשון בדרך ארורה שאני עושה… והן עושות… והמקדש… והפלנטה… הייתי תמימה. תמימות שלעולם לא תהיה עוד. תמימות של חוויה שמעולם לא נחוותה קודם, שאינה רשומה על הסרט הנע של זכרונות קארמטיים, תמימות של דף ריק לפני שנקבע לו ייעודו.

דווקא אנחנו, שידענו שאין מקריות בעולמנו, שכל עלה נושר בתזמון מדויק ומתוכנן בקפידה, דווקא אנחנו, שידענו לקרא את צופן ההווה ולתרגמו לעתיד, דווקא אנחנו, ברגע זה, היינו עיוורות לחלוטין מלראות את תוצאות מעשינו. לא יכולנו להעלות בדעתנו שמעשים קטנים כל כך, חטאים שוליים, יובילו לאלפי שנים של זדון. האם ניתן היה למנוע את התהליך? האם יכולנו לא לחמוק לגן, לא להתמלא עוצמה? לא למרוד? לא להמריד?

(כל הזכויות על הסיפור שמורות לעמליה זנד. המשך יבוא)

פרק שני | פרק שלישי | פרק רביעי

הראה עוד

10 thoughts on “אסתר: פרק ראשון”

  1. פינגבאק: אנרגיה חדשה
  2. פינגבאק: גיזום ורדים
  3. מישהי אחת יקרה מאד,אני מקוה שתהיה לנו הזכות לקרא כאן את זכרונותייך שלך, ושל אחרים ,שהסיפור הקוסמי שלי העלה . אני תוהה אם גם את חושבת על ה"רב מג" שבזכותו נפגשנו -ואיזה תפקיד היה לו במקדש…חומר למחשבה.

  4. הדף הזה תפס אותי לפני עלות השחר,מתחילתו ועד סופו לא הפסקתי לבכות.
    כמו נכנסת לתוך זכרונותיי והעלת אותם על הכתוב. פה לעיניי כולם.
    זה השאיר אותי מאושרת ומבוהלת באותה עוצמה. קיבלתי אישור ממשי שחור על גביי לבן שאני לא מדמיינת.שהזכרונות הם שלי. שהם ממשיים כמו כל זכרון מחיי היום.
    ומצד שני הגיעה ידיעה ברורה, יש מה לתקן, יש תיקון גדול לעשות.
    תודה גדולה לך דובה גדולה שלי, שיש לי ממך עוד כמה זיכרונות ממשיים כמו זה ,
    מחיים אחרים שמעולם לא סיפרתי לך עליהם. ושוב בוכה.
    זה כמו לחזור הביתה….

  5. שלום עמליה, אני מוקסמת. מזה שהקדשת אנרגיה למשהו כל-כך … אני מרגישה חופשיה: לאותו דבר שכל-כך מעסיק אותי, ההוויה הזו, ה-לספר סיפור, ובלשון נקבה. אני מאד מזדהה (אני גם כותבת בלשון נקבה, בטור שבועי במקומון "כל הפרדס" ובהודעה הטלפונית שלי מוקלטת ההודעה "אתן מוזמנות להשאיר הודעה", שגובה הרבה הערות). עדיין לא קראתי הכל, רק רפרפתי אבל אקרא יותר מאוחר. תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close