השימושון

בוא אלי פסוק נחמד / דרשה לפרשת נֹחַ מאת באֵרי צימרמן

בארי צימרמן מפרסם כל שבוע דרשה על פרשת השבוע, מאוד פרי סטייל ותמיד מעניין. לכבוד הקריאה המחודשת אני שמחה לארח את הטקסט המקסים הזה, שמדבר אלי היום מאוד:


בוא אלי פסוק נחמד / דרשה לפרשת נֹחַ מאת באֵרי צימרמן

הופיעה לראשונה ביום ה' 11/10/07 ב"הדף הירוק" בעריכת אורית פראג
"וַיֹּאֶמר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה" [ברא', ז', 1] "וַידַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר. צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ." [ח', 15-16]

בדרך מן התנ"ך לתלמוד הפכה "תיבה" מקופסא

למלה [word]. בתנ"ך נוח ומשה נמצאים בתוך תיבות; בתלמוד תיבות, כלומר, מלים, כבר יוצאות מן הפה או נכתבות עלי ספר. למה חשבו אמותינו ואבותינו שהמלים דומות לתיבות? אולי כי הן מונחות זו ליד זו כשורה של קופסאות? אולי כי כל מלה היא מעין קופסא סגורה, שעליך לפותחה כדי שמשמעותה תגיח מתוכה? בכל אופן, השתנויות במובנן של מלים הניבו מאז ומתמיד יבול מדרשי מתוק, ובתוך התיבה שלנו, שהפכה מקופסא למלה, נחבאים מדרשים נאים, כמו זה שלפנינו, אותו מנסח מרטין בובר בספרו "אור הגנוז":

אמר הרבי מקוברין [ביילורוסיה, 1783-1858]: כתוב: "בוא אתה וכל ביתך אל התיבה", היינו, כשאומר אתה תיבה [ = מלה] לפני השם יתברך, היכנס בכל איבריך לתוך התיבה.
שאל אחד מן השומעים: איך יוכל אדם גדול להיכנס לתוך תיבה קטנה?
השיב הרבי: מי שרואה עצמו גדול מן התיבה אין לנו עסק עמו.

אדם צריך לקחת את המלה שלו, הדיבור שהוא משגר אל אלוהיו, ולהיכנס בתוכה משל היתה קופסה: כל כולו, מראש לרגל, כמו שהמילוי נכנס לקרעפל. הקרעפל, הכיסן הקדוש, הוא ההפך ממה שקרוי אצלנו בלה-בלה-בלה, כלומר, מלים שנותקו מאומרן: הוא שמאלה והן ימינה, הוא ריק והן, כביכול, מלאות. הרי לפעמים אדם מברבר בנוסח וולטיר, שקבע, כזכור, שאנשים משתמשים במלים כדי להסתיר את מחשבותיהם, ולפעמים הוא משחרר אותן סתם כך, שתלכנה לטייל בעוד הוא טרוד בענייניו. אבל אדם שמדבר אל אלוהיו צריך לבוא אל התיבה עם כל ביתו.
ואחרי שהתכוונתי ובאתי והעמסתי אל תוך התיבה את כל כולי, על איכותי וקלקולי, והמלה מלאה אותי – עכשיו, כמה לא מפתיע, מוטל עלי לעשות את ההיפך: "צא מן התיבה…".
מה רב הפיתוי להיוותר בתוך המלים! מסביב סואן המבול ואני, בקליפת מלותי, צף על פניו, מתרגם סערה לאותיות, ממיר סופה בהברות, הופך את המלים לבית-קבע, תולה תמונות על הקירות, מרהט סלון, מניח כורסא, מתמכר. באתי אל תוך התיבה אך בעצם היא בלעה אותי כבלוע הדג את יונה. ולכן, באותו כוח בו דרש ממני לבוא, עכשיו אלוהים דורש ממני לצאת, להיקרע, להיוולד מחדש אל תוך העולם המבולי, להיות בלי תיבה, בלי מלה, רוטט
ורועד.
אנחנו הרי יודעים: המבול לא באמת פסק. היונה לא באמת מצאה מנוח והתיבה ממשיכה להיטלטל על פני מים זועפים. מתוך מערבולת חיינו, מן המיצר, אנו מביטים במלים כאילו יש בכוחן, בצר לנו, בהגיע מים עד נפש, להצילנו. אנחנו באים אל התיבה, מייבשים את עצמנו במטליות-מלים, כורכים רטיות-אותיות על פצעינו, מתנחמים בחלקת הלשון הקטנה השמורה לנו בלב הסערה, מדמים בלבנו שחזרנו אל גן העדן הקדמון, לשורשים. ואז נשמע הדיבור ואנו שוב מגורשים.

הראה עוד

כתיבת תגובה

Close