התפתחות האתרטורים אישייםכלליכתיבה פרטית
בוא כבר חופש גדול בוא / שלי מרכוס
[שלי מרכוס]
בוא כבר חופש גדול, בוא.
בוא רענן וטרי,
מהיר ובטוח בעצמך,
שטוף ממני את השגרה.
בוא והבא איתך יקיצה טבעית,
התבטלות, שעמום אין קץ,
שעות בריכה, שעות-ים ושעות כלום.
בוא עם כל מה שיש לך לתת לי-
עם אמא-משעמם-לי,
אמא-מה-עושים-היום
ואמא-הוא מעצבן אותי.
תהיה חופש,
תפרוץ גבולות,
תעוף על החיים שלך,
תרקוד כאילו אף אחד לא רואה,
ג'אסט דו איט,
תעמיס לי ביסלי,
סתם כי בא לי לדבר,
אם לא תתעורר איך תקום?
תתעורר, חופש גדול.
אמרו עליך שהכל אתה יכול,
בעיקר עם אלכוהול,
יושב מתחת גשר, מוצץ איזה גבעול,
מרים את המוראל ומוריד כולסטרול.
די ליקיצה בשש בבוקר!
די להכנת סנדביצ'ים!
די לנער את הילדים שלי מהמיטה!
הם אוהבים לקום בעשר,
איזו מין אמא מעירה ילדים שאוהבים לקום בעשר?
די לבית ספר!
הייתי כותבת די לשיעורים ולמבחנים,
אבל אין להם שיעורים ומבחנים,
אבל לטובת הכלל- די לשיעורים ולמבחנים!
די לקבוצות וואטסאפ של הכיתות!
אני חייבת חופש, חייבת.
יש לי שלושה עובדים בזול בבית,
כל יום בחופש הגדול הם מקבלים רשימת מטלות קלות
המותאמות לגיל שלהם: נקיון, איבוק, פנלים,
קיפול כביסה, שמירה על שקט, שמירה על סטטוס קוו קיים
ושמירה על האיזון העדין בין אוכלוסיית ההורים לאוכלוסיית הקטינים בבית.
בוא חופש גדול, בוא!
תגרום לי להתגעגע לשגרה,
לרצות אותה בחזרה,
לערוג לקיומה,
ללחוש חסרת כוחות עת ראשי נוגע בכרית בסוף יום באוגוסט-
שגרה…איפה את?
עכשיו היא כאן.
קטלנית, מונוטונית ומפרקת אותי לחתיכות
קטנות
כמו
שחותכים
שניצל
לילד
אז בוא, בוא, בוא עוד היום,
אני עוד כאן אז בוא אמור שלום.
אני עוד כאן, שורדת, אפשר לראות את היד שלי
מבצבצת מתחת לשמיכה אחרי שזרקתי את השעון המעורר לרצפה.
* שלי מרכוס, כותבת הבלוג שלי מרכוס סיפורים, הוציאה לפני שנה בהדסטארט את "עיניים שלי"- קובץ סיפורי שכונה קצרים המתרחשים בשנות השמונים. נשואה +שלושה ילדים, שני כלבים ושני חתולים. מעבירה סדנאות כתיבה לנוער בשם "לכתוב זה להיות אלוהים", עובדת בימים אלה על ספרה השני "ואם מחר תמותי" ועל פרוייקט סודי נוסף.