השימושון

בין לבין

שמתי שעון לעשרים לשש בבוקר.
התעוררתי שעה קודם בבומס. כל השבוע זה ככה.

במקום לארוז קראתי "מעיין"
(אולי בגלל זה יוצאות שורות קצרות)
סיפור ארוך של צ'יקי על חבורת משוררים מעצבנת.
לא רציתי שהרעשים של הסלוטייפ יעירו את ינאי.

ואז הוא קם, מתוק כמו סילאן. חיבוקים בספה (נו מה עם הספה? מישהו צריך ספה? אין לי מקום בשבילה בבית החדש, שהוא קטן בשלושים מטר מהבית הזה) ויש לו רעיון: "אמא אמא, אני צריך בד כזה, מרובע'.

בוא.

אנחנו הולכים למגירה עם חפצי היצירה הפוטנציאליים ומחפשים בד.
' בצבע חום בהיר', הוא מבקש.
במגירה יש בדים, שרוולים, יתרת מכפלת, הבד הירוק שחשבתי לתפור ממנו תחפושת של עץ, ואי אפשר להחזיר את הכל למגירה בסוף החיפוש. ככה זה עכשיו – כל מגירה שנפתחת כבר לא תיסגר. זה נשמע דרמטי אבל זה באמת ככה, בכל עזיבה של בית יש סוף מוחלט. כמו קלף המוות בטארוט, במובן הסמלי.

חלקיקי משחקים מאחורי המיטה,
ספרי ילדים בכל מיני פינות,
יש לי סוג של דיסלקציית אריזה – מתחילה ארגז נשאר בו עוד קצת מקום קופצת לארגז אחר. בגלל זה לא הייתי מלצרית יותר מידי – משהו בראיה הכוללת של המשימות במרחב קצת מחורבש אצלי.
ובתוך הבלגן חומקים החתולים בהילוך גמיש, כמו צללים.
ואפילו הם צובטים לי בלב (מי יאכיל אותם?) במיוחד האפור שמזכיר את החתולה שאהבתי ונעלמה.

פרפרים בלב.

***

צהריים

המלצרית מתזזת בין שני בתים, אחד בכרכור אחד בפרדס חנה. שיט, שכחתי משהו בין לבין. בנסיעות אני רואה משאית מנוף של נחמיאס, טרקטור כף של בן עזרי, ערמות חול בניין ברחוב הדקלים, והמון המון ארגזים פנויים שכבר כתוב עליהם: מטבח, תקליטים, ואני אוספת. אין ספק, תנופת הבניה מורגשת בכל סנטימטר במושבה. או שאולי זה רק אני שרואה את זה עכשיו, בגלל השיפוץ.
השיפוץ יצא מצויין. כל הכבוד לאדם שפירא הצבעי המצויין! 10 שעות אתמול צבענו ביחד את הבית תוך שהוא מסביר לי: "תערבבי את הגבס כמו שאת מכינה אוכל לילד שלך, באהבה, ככה תיקשרי לבית". 60 מטר הבית הזה, חתיכת ריצה.

בעלי הבית החדשים הם שלושה אחים. זה בית ילדותם והם קשורים אליו בעבותות. שמואל צובע את מסגרת החלון בסבלנות מדיטטיבית. יפה שופכת אקונומיקה בפינות. אנחנו עובדים ביחד וזה מאפשר לי להכיר את ההיסטוריה של הבית. לא יאומן, פעם גרו פה ביחד 7 נפשות.

***
ערב

הבית החדש בוהק בנקיונו. אני חוזרת לתוך הבלגן ועוד לפני ששמה מים לקפה כבר ממלאה שתי שקיות איזבל בלי רחמים. הלילה עוד ארוך… ואני מתכוונת לבלות אותו בגזירת חוטים אחרונים של אטצ'מנט לבית הזה, המתוק, המיטיב, שיש לו סגולה מדהימה: בכל פעם שחשבתי על משהו – הדבר היה צץ כבמטה קסם. רק ריכוז ורגע שקט והופ – הנה זה. מחר בבוקר יבוא המוביל וזהו. הבית הזה ישאר זיכרון. הסגולה תמשיך איתי הלאה, ככה נראה לי. הבנתי את הפרנציפ.

הראה עוד

18 thoughts on “בין לבין”

  1. היא ידועה גם בראשי התיבות פר"ח ולא בכדי.
    וגם… פרד"ס חנ"ה ראשי תיבות של: פשט רמז דרש סוד, חכמה נסתרת והרבה!
    (הברקה של מוישלה שכביץ ממשמרות שקראתי לפני כמה שנים בטור שלו ונחרתה לי)

    ואייל, רואים שאתה לא זז מכרכור אם נדמה לך שהיופי מתחלק 9 / 1 לרעת פרדס-חנה! איפה אתה חי?! (אה כן, בכרכור)

    (גם אני כמו רותות גרתי בשתיהן וחושבת שאין כמו פרדס-חנה.)

  2. רותה, פספסת. הפעם אין כוונתי למלחמה בקידמה. את הדיון הנדלנ"י- חברתי הזה מיצינו (או לפחות אני מיציתי). התכוונתי לפצע הפעור בליבותיהם של תושבי כרכור, שערכו הלוויה בעת שחוברה לה יחדיו המושבה.

    כמי שלא זז מכרכור, כפי שציינת ובצדק בבחינת "באה לקלל ויצאה מברכת" כאתונו של בלעם .."הם גרים באותו בית מאז שהגיעו לכאן", ליבי כואב את כאבם של אלו מאיתנו שנאלצו לעבור לצידה השני של המושבה. שהרי ברי לעין כל כי אם "עשרה קבין של יופי ירדו בואכה כביש 65, תשעה מהן נטלה כרכור, ואחד לקחה פרדס חנה, הידועה גם בראשי התיבות פ"ח, ולא בכדי.

  3. מותק, הגיהנום לא מפחיד את שכמותי ובנווה אשר, שקיבלה אותי בשבע מתוך העשר, אין לזלזל (וזאת יאמר לך כל סוכן נדל"ן..). וגם ברור לי שמחרחרי כמוך, נהנים מכל משב רוחה של מלחמת נדל"ן פה. ל-68 כבר אי אפשר לחזור, יאמרו לך גם בהוד השרון שהייתה פעם רמתיים, מגדיאל, נווה נאמן, ירקונה ועוד מגוון מושבים קטנים ושכונות נפרדות, וגם בקריות היית יכול פעם להסתובב ולהבין מתי דילגת מקריה לקריה. הקידמה… אבל אתה אינדיבידואליסט, לא אקח זאת ממך. חכך..חכך..

  4. רותות, זה היה מעליב. כל מה שמערבית למייסדים הוא מבחינתי "מעבר לנהר", גג יד לשילוב, את יודעת מה? עד אילנה פלדה והסטודיו של דגנית. אתה ממש יכול להרגיש את המעבר האנרגטי, וואנס, המשכת מעבר לכיכר כרכור מערבה. וחוצמזה בארבע אחרי הצהריים שצריכים לנהוג, לכיוון פ"ח, יש שמש בעיניים וזה מעצבן.

    מבחינתי, אפשר לחזור לימי 68 העליזים ולא רק בגלל דני האדום ושיר שחלמתי על פראג, אלא בגלל שאז פ"ח וכרכור לא נקראו בנשימה אחת עם מקף באמצע, אלא כל אחת לחוד. אינדיבידואליזם.

    והנה, יש לי תחושה שתיכף תתרחש כאן מלחמה קטנה, אני כבר מחכך ידיים. וכמובן שלאלו שהמירו את דתם, (תזזנים סטייל שבטוחים שראו את האור בנווה אשר), שמור מקום שי נאה בגיהנום (תשאלו את דנטה).

  5. זהו, כבר לא כרכורית יותר? מבחינתי את שחקנית בית שנשלחה לשדות זרים ועוד תשוב. "דיסלקצית אריזה"- זה ביטוי שצריך להכניס לזרג'ון של המוברים. "האגודה הכרכורית של חסרי הבית", תחסר בהחלט את אחת מטובות בנותיה, ומצד שני גם בירושלים יצאו בסופו של דבר מהחומות. תהנו בנווה החדש שלך. ובתור מלצרית- תזזנית, אני מקווה שנמשיך להנות מהקפיצות שלך גם מזרחה לנהר המייסדים.

כתיבת תגובה

Close