כתיבה פרטיתנשים

בפנים אני שומעת אותה צוחקת

רונה רענן שפריר קראה את הפוסט על החיים ועל זקנה, והתחשק לה לשלוח אלי קטע מטקסט שהיא כתבה פעם ולא פורסם.
"מי יודע למה לא פירסמתי? ככה קרה. אז לפחות את תראי". היא כתבה. כמו חתימה של שוקולטייר על ממתק.

[רונה רענן שפריר]

ברחוב עדיין מתייחסים אלייך כאל כּוּּסית, לפעמים. כּוּסית. שם מעניין. כינוי של הערכה שאומר שהכּוּס שלך עדיין מעניין גברים.
ואת מוחמאת, "כן!" את מתריסה מולי, קצת כועסת על המבט המפקפק, "זו מחמאה. זה אומר שעדיין לא נכנסתי למסלול ה"זקנה", וה"דודה"". זה אומר גם שהצוף שלך עוד מזמין ומעניין גברים, וזה נעים לך, במיוחד בגילך. את כמעט בת 45.

האם מדובר כאן רק על ברירת המחדל הביולוגית, המיושנת, שאומרת שנקבות צריכות לשמור את הזכרים בסביבה, כדי לזכות להגנה ולפריון? האם זו הסיבה שהשתגענו? האם רק בגלל זה אנחנו עובדות בשיפוצים מתמידים?
ביחס לאמהות שלנו אנחנו מתחתנות בגיל הרבה יותר מאוחר, ועושות ילדים עוד כמה שנים אחר-כך. אז אולי זה כל העניין: פעם הנעורים הביאו איתם את כל הגברים שצריך כדי לבחור מתוכם את האחד שיפרה אותנו. היום אנחנו צריכות את הגברים כשהנעורים מאחורינו, וכדי להצליח לפרות ולרבות למלא את הארץ, אנחנו מתייפות ומייצרות "נעורים בכאילו".

"שטויות", את אומרת. "זו תזה מופרכת. התחלנו כשהיינו כל כך צעירות ויפות. התחלנו עוד לפני שידענו. ותראי את הבאות אחרינו. תראי את בנות השש, את בנות החמש: לובשות מיני וחולצות בטן, ומתאמנות במבטים מפתים עוד לפני שהן מבינות את מי צריך לפתות. תראי אותן משחקות בבארץ' , התחליף הפרחי של הבארבי. התחליף המיני יותר, העסוק בפתיינות. תראי את הבארץ'", את אומרת.

אני לא עונה. מה יש לי להגיד.

Big-Bronze-Wind-th

ועכשיו נדבר על הסימנים הראשונים של הזקנה. מתי הם מופיעים? את לא יודעת. פתאום הם כאן, רגע היית בטוחה שהנעורים כאן לתמיד, שהקרמים עוזרים, שהשיעורי הזעה משתלמים, וברגע הבא גילית. מה גילית? את הכתמים על הידיים ועל החזה, את אומרת. אני מסתכלת על ידייך: יפות, לבנות, כמעט מושלמות. את מראה לי את הכתמים. נכון. זה לא שמש, זה איתות של הזקֵנה, הזקֵנה שחיה בתוכך כל הזמן, מחכה לצאת.
ואז את מספרת על שערות לבנות למטה, איפה שלא צובעים. שלוש שערות, אבל זה מספיק. עוד ניצחון של הזקנה. היא שם, היא עובדת כל הזמן. נמאס לה מהמאמצים וכל השטויות האלה. נמאס לה להוכיח להראות ולנסות. הזקנה שבתוכך, את אומרת לי, היא שפויה יותר מכולנו. היא נראית משוגעת, אבל היא הכי בסדר. היא רוצה לזרוק את כל ערכות הצבעים, את כל המכשירי העינויים, היא רוצה ללכת לאט, לראות פרחים, להאנח כמו משוגעת בגלל מוזיקה שצורבת את נשמתה.

אז את מחכה כבר, להיות זקנה? אני שואלת, מאמינה, לא מאמינה.

"מחכה ופוחדת, פוחדת ומחכה. המלחמה עכשיו בעיצומה", את אומרת. "זה שיא הקרב. מבחוץ אני בג'ינס צמוד וטי שירט, כאילו לא עברו השנים. בבקרים מותחת את קמטי הצחוק, קמטי העצב, בתרגילים מיוחדים של יפניות. בלילות מותחת את הגוף על סד בג'ים, ונהנית ממין, כי אומרים שזה טוב לעור הפנים. אבל בפנים אני שומעת אותה צוחקת. את הזקנה שאהיה. היא צוחקת בפנים. היא יודעת שתנצח, ויש לה סבלנות. היא לא מתאמצת אפילו. רק מציצה: כמו שערה לבנה, כמו עוד קמט בסנטר, כמו להביט על אמא שלי, או על תמונות של סבתא שלי, ולראות אותי".

ואם הגוף הוא מפה
ואם אלה הסימנים הטמונים בה
לאן תוביל הדרך?

אף פעם אין רק דרך אחת. את אומרת. זה מה שיפה בכל הסיפור הזה.

אָמַר:
הַמִּלִּים הֵן חָלָל רֵיק
שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהָכִיל אֶת הֲדָרוֹ שֶׁל הַגּוּף
(אדוניס)


רונה רענן שפריר היא מורה בכירה להתמקדות, Coordinator מורשית להסמכה בהתמקדות, מחברת רב המכר "איש לומד לעוף", מפתחת מודלים חדשים לעבודה עם התמקדות בשדה היזמות, היצירה והבאת החדש.

הצילומים בפוסט הם עבודות של זוג פסלים ממסצ'וטס, שמצאתי באינטרנט. עוד עבודות (היה קשה לבחור) כאן.

הראה עוד

2 thoughts on “בפנים אני שומעת אותה צוחקת”

כתיבת תגובה

Close