השימושון

גלו כותבת על אהוד


גלו גלו אחותי שרופה על אהוד בנאי. כבר שנים. בכל אוסף מוזיקלי שהיא רוקחת יש תמיד לפחות אהוד אחד. השותפות האנרגטית שלה איתו כל כך עמוקה – למשל – פעם באמצע לידה של חברה בא לה רעיון לשים את "אל תפחד אתה לא לבד" באמצע צירים כואבים, מהלך שהוביל את היולדת מפתיחה 7 ל- 10 של הרחם והלב. ככה היא, קוסמת, ואהוד בנאי הוא אחד משיקויי האהבה והכאב והתקווה והאמונה שבארגז הכלים שלה. בקיצור – הבנתם. מדובר באהבת אמת.
כדי לתחזק את האנרגיה, גלו מקפידה ללכת להופעות של אהוד על בסיס קבוע. ביום חמישי היא היתה בהופעה במקום הרחמי והעגול והנה – זכיתם בטקסט גלו-גלואי משובח. שבוע טוב!

***

מאת: גלית שביב

אני זוכרת את זה כמו היום. יום שישי אחרי הצהריים, גלי צה"ל מרדיו קטן על שידת עץ ישנה. הרמתי את הראש מהדלי של הספונג'ה, ניגבתי את הידיים במכנסיים ועצרתי. אתם יודעים מה זה לעצור אשה מזרחית באמצע שוונג של ניקיון יום שישי? לרוב העולם אין סיכוי. בהיתי בחלון הענקי של חדרי החדש בשכונה הקטנה ברמת גן, הלב לא יודע מה לעשות עם עצמו. כמו לזהות אהוב ישן מגלגול אחר. זהו זה, אמרתי. סוף סוף יש כאן מישהו אמיתי. מחשבה בהירה כמו המים והאקונומיקה שבדלי הירקרק.
זה היה ב-1987, רק השתחררתי מהצבא ובאתי לעיר הגדולה. והשיר שגנב לי את המוח היה "עיר מקלט" של אהוד בנאי, בגירסת די.ג'יי לרדיו. אפילו העיבוד של האייטיז, מכונת תופים וקלידים מסונתזים, לא הצליח לקלקל לי . התרגשתי כל-כך בלי לדעת שהבנאדם גר שני רחובות ממני. לא שזה היה משנה. הייתי בת עשרים ובאתי מהפרברים.
יומיים אחר-כך כבר הייתי בהופעה במרתף העליון בבית ליסין. אהוד בנאי ונעם זייד הלוי, יצור מכוכב אחר ופרקשניסט סוף הדרך, בעיניים עצומות שנפקחות לפרקים מול עשרים וחמישה איש אולי, כלי הקשה וגיטרה ומפוחית ואני מתחת לבמה, עם דפיקות לב ותאי מוח מורחבים. הכל טבעי לגמרי, רק מהמוזיקה.
עברו עשרים שנה ומאז פעם בשנה לפחות אני הולכת לראות את האיש הזה. תרומתי הצנועה לפרנסתו, שרק יהיה לו בשפע הלוואי אמן. ראיתי אותו בכל הרכב אפשרי, באולמות גדולים וקטנים, באמפיתיאטרון ובמרתף, בצוותא בתל אביב ובגליל. הוא כבר בן 55, אתם יודעים, אבל תמיד עולה לבמה ויורד ממנה אחרי שלוש, שלוש וחצי שעות. בא לעבוד הבנאדם. ככה זה כשאתה שליח ציבור. שליח אמיתי, שעמל על מלאכתו באמונה. מביא אור עצום, מסר עמוק ואהבת ישראל אמיתית, פשוטה, כרוכים במוזיקה מתחדשת ומעניינת ומשובחת, חלב-אם סמיך מהול בדילן וביטלס, בתפילות ירושלמיות ובשירי עם, בג'ון מרטין ובתחתית של לונדון. וטקסטים שלא נראו כאן מעולם. מלים פשוטות ונוגעות בדיוק, שנראה כאילו לוקח שנייה לחבר אותן מרוב שהן מסתדרות בטבעיות אחת ליד השנייה, כמו סיפור ששמענו אלף פעם, כמו לחם לבן וקוטג' טרי ומלפפון.

ביום חמישי האחרון אחרי הצהריים חיפוש בייביסיטר קדחתני. לנ' חברתי האהובה יש יומולדת ואני בעניין של להוציא אותה. שתי אימהות טרוטות עיניים במכונית בעשר בלילה. השומר בשער הכניסה ללהבות חביבה מחייך אלינו ומכוון. נוסעות ישר. הכביש לברל'ה מקושט בטורי מכוניות מכל הסוגים; ג'יפים וג'אסטים, משפחתיות ומפונפנות, שישים ושבע ועד אלפיים ושמונה. חנינו רחוק והלכנו ברגל מחובקות. כניסה יפהפייה למקום, עגולה ומוארת וירוקה. ישר הרגשתי שכאן נותנים כבוד למוזיקה. וכשאת לא בתל אביב, זה לא מובן מאליו. בכניסה חבורת צעירים עם תקווה ופרפור. אולי מישהו יבטל, אומרת הכרטיסנית. הכרטיסים נגמרו כבר לפני שבועיים. שמחתי שאני לא במקומם, נזכרת בשלוש פעמים לפחות בהם נשארתי בחוץ. פילסנו דרך אל מרגלות הבמה, מוצאות מקום נוח לשני ישבנים על הסטנד של הרמקול.

תמיד הערכתי את הכבוד שאהוד בנאי נותן לזמן של אחרים. עשר וחצי זה עשר וחצי. הבנאדם עולה על הבמה עם חולצת כפתורים בהירה וג'ינס שחורים וכיפה שחורה ונעליים שחורות, נראה מקסימום כמו פקיד של מע"מ. אף טיפה של זוהר כוכבים. בא לעבוד. נעמד מול אולם עגול ואדמוני, רחב ידיים ומלא מקצה לקצה בזוגות ובחבורות, מעשרים מינוס פלוס ועד חמישים ועוד, כולם מחכים בשקט. לא נשמע קרקוש מזלג או שקשוק כוסות. העיניים נשואות אל המלך הכי צנוע בישראל.

עשרים שנה אני רואה אותו בהופעות ואף פעם הוא לא מתחיל אותו דבר. מתחיל לנגן קטע לא מזוהה, מין תו השעה למתקדמים. ואני טובה בזה, לכל הרוחות, ומכירה מתוך שינה כל שיר בכל גירסה אפשרית, אבל גם אותי הוא לוקח לסיבוב ניחושים פרוע. אחרי דקה שתיים מגיע הרמז. אני קופצת כמו ילדה כשאני מזהה. הוא הולך במעגלים ובסיבובים, שומדבר שמכירים מהביצוע המקורי מהאלבום. תענוג. קרועה על החידות האלה.
בן 55 כבר אמרתי? אז לאט לאט הוא גולש פנימה. נותן לעצמו להתרגל אלינו, לנו להתרגל אליו. אחרי שיר שניים אומר ערב טוב. ואז נכנס לקצב, כמו תמיד, תופר את השירים אחד לשני בלי לעצור. בשיר הרביעי כבר כולם שרים, כולם. הסתכלתי על האנשים. לא רק הצעירים שמשוחרר להם לשיר את המלים. גם אלה שנראה שקשה להם לשיר או לזוז. הוא פשוט ועמוק וקרוב ואינטימי, ואי אפשר שלא להרגיש מולו בנוח כמו בסלון שלך, עם התקליט במערכת.

אני זוכרת פעם אחת, אחרי הלידה של יהלי. היא היתה בת שבועיים והוא הופיע במבצר שוני והייתי חייבת ללכת. נכנסתי עם עוד אלפיים איש לאמפיתיאטרון, היא ישנה במנשא בד על לבי המפרפר. ומה אם תתעורר מהרעש? ומה אם תיבהל ויהיה לה חזק מדי הגיטרות והתופים? זה היה באוגוסט ומטאורים לא הפסיקו ליפול מאחורי הבמה. המופע התחיל ולתדהמתי גיליתי שזה מופע אקוסטי, בלי עניינים חשמליים. והוא אמר: אני מקדיש את ההופעה הזו לכל אחד ואחד מכם באופן אישי. דמעות עלו בעיני ההורמונליות. כל ההופעה המדהימה ההיא עמדתי שם, באינטימיות גדולה עם עוד אלפיים איש. יהלי לא התעוררה אפילו פעם אחת.

ובברל'ה הוא מחמם אותנו על אש קטנה, לאט אבל בטוח. פקיד המע"מ הופך (שוב) לקונדסון. בכל השנים האלה כמעט שלא שמעתי שיר שמבוצע פעמיים באותו האופן בדיוק. האינסוף אפשרויות ברור ופשוט כשרואים את אהוד בנאי. שפתיים קו דקיק מתיישרות לחיוך ואז דוד ושאול מגיעים מאחורנית, בגלגול אחר מתגלגל לדואט של כינור וקונטרבס, ילדי הלילה מקבלים טוויסט א-לה בוב מארלי. העיניים מתחילות לזהור, הוא והחבר'ה שלו מתחילים לחייך קטנות אחד לשני, לגעת בכתפיים ולטפוף קדימה ואחורה בריקודי בנים של בית כנסת.

אפרופו החבר'ה, מיטב בחורינו, יש לציין. גיל סמטנה, נאמנות בסיסית יוצאת דופן, על קונטרבס חשמלי, מימי מאמי והפליטים ועד עכשיו. מוכשר ומדויק שזה תענוג לדעת שהוא שם, במקום של האדמה. ניצן-חן רזאל הוא כנר צעיר שמנגן איתו כבר כמה שנים. כיפה וחיוך מסתגר ואצבעות מלהטטות ואוזן קשובה וקול רך ונעים. ונושי פז, אקס להקת פורטרט, גיטריסט שמאלי שלא הופך את המיתרים, ושמועות מספרות שהוא מתופף סוף שערק. ישבתי ממש מתחתיו ונהניתי לראות איך הוא מתפנן. בקלילות, בלי מאמץ, בהקשבה. והסגן של המלך הוא בעיני המתופף התותחי ערן פורת. איזה תענוג. איך הוא ממציא המצאות ומתעלל תעלולים ישרים והפוכים, עושה עם המערכת מה שעושים מתופף וכלי הקשה גם יחד. רואים שהם מנגנים יחד כאילו מיליון שנה, כמו מולטי-זוגיות. מחייכים ומאלתרים ומבסוטים מעצמם כמו משפחה בשבת אחרי הצהריים. מין הנאה מוכרת שאליה נמזגות הפתעות של הרגע, כמו קינוח מרענן אחרי חמין משובח. כמעט שלא היה לי חסר שם נעם הלוי. כמעט אמרתי.

בנאי הוא סטורי-טלר סוף הדרך. זה תמיד באגביות, בפשטות, כמו שיקוי קסמים שמחבר בין קודש לפלאפל, בין דילן לפועלי בניין. אני לא רוצה לחזור על עצמי אבל נשבעת שלא שמעתי את אותו הסיפור פעמיים. והפעם היי-לייטס מהמאבק עקוב הסביח בין רמת גן לגבעתיים. הפרשן כמובן רמת-גני, ואובייקטיבי כמו מבקר מסעדות בדוכן סושי של הבת שלו. וכל זה כדי להציג מחרוזת פשוטה ומקסימה של שירי-עם שבנאי תרגם מכל מיני שפות, מיידיש ועד פרסית. ותמיד תמיד קטע תפילה בתוך שיר, כזה שמזכיר לנו איפה אנחנו ולמה, או זוהר ארגוב, או ביטלס. תמיד אני מתפעלת מהמקום שהוא נותן לאחרים על הבמה. יונתי למשל, זה שמסדר את הכלים, עולה לשיר איתו את ניצוץ האהבה. או מלווה בקולות רקע ביצוע מתוק לגמרי של נושי פז לעיר מקלט, השיר מתחילת הקטע. וראיתי אותו עושה מקום לדודי לוי וליהודית תמיר, ולאשתו אודליה ולזמרת אחת עיוורת ולג'ורג' סמעאן וסאלם דרוויש ולעוד רבים אחרים. מפנה מקום כמו מלך שמכיר היטב את הכס.

ברל'ה מקום מרווח, עגול ורחמי, ולא גדול יחסית להופעה שיכולה לפוצץ. אבל בנאי משחרר עלינו חשמליות ולהיטים וכולם נעמדים, שרים את המלים בקול רם, את כל המלים, לא רק פזמון ושורות מחץ. בצד רוקדות נערות, ברווח שבין שני שירים מתגבשת קריאה רועמת: הוא הא מי זה בא, ראש הממשלה הבא! וגם: אהוד! אהוד! אהוד! אולמרט יכול רק לחלום.
יחסית היה רגוע. הרבה שירים לא הגיעו לכאן הערב. בחירה קשה, אני מתארת לי. אין כמעט שירים לא-מצוינים בכל האלבומים. ירדו ומיד חזרו להדרן ארוך ומספק כמו גלידה עם מלא תוספות. הייתי בטוחה שעברו רק שעתיים אבל אין, הבנאדם עובד במשמרות של שלוש שעות מינימום. לא שוכח להחמיא לצוות של ברל'ה, שהם מארחים נהדרים ושתמיד נעים לחזור לכאן. וגם להודות מכל הלב לאנשים שבאו לראות אותו. אפשר להרגיש שזה אמיתי לגמרי. מסתכלת שוב על האנשים ורואה פנים פתוחים ובהירים, חיוכים, תנועה.

בפעם המי-יודע-כמה אני מודה לו בחזרה. שליח אור אמיתי, שבא להדליק ניצוצות בחושך של הקיום שלנו כאן, על השפיץ של כדור הארץ, הרדוף והמלחיץ והקשה. ואיזה אור שהוא מביא איתו. לרגע אפשר להתרווח ולשמוח במקום ובזמן, בעברית של הקודש ושל החול, בלילה ובכוכבים, במיתר ובתופים. סתם לשמוח, כמו אנשים שחיים בסבבה, רק בעברית. נזכרת בקטע שהוא כתב ואייר בעטיפת אלבום ההופעות המשולש, על פגישה בינו לבין המפנה של פחי הזבל, לפנות בוקר ברמת גן. הוא אחרי הופעה מול קהל אלפים מריע והפועל מהזבל מתלונן שחוסמים לו עם המכוניות, ברגע של אור ראשון. "אל המקום אליו אתה הולך, כן גם אני אגיע", הוא מצטט שם את עצמו, "אך בלי ניצוץ האהבה שום דבר לא יתניע".
אוח איך שאני אוהבת אותו.

***
(וביום חמישי הקרוב יש בברלה הופעה אקוסטית של הבנות נחמה! ללוח ההופעות המלא >>)

הראה עוד

23 thoughts on “גלו כותבת על אהוד”

  1. גלי גל (נשמע לך מוכר?) קול מן העבר אהובה. בדיוק היום כשגילינו שהדיסק קופץ ברמה שכבר אי אפשר להאזין לו באוטו, הילדים שחקו אותו עד אין קץ. ואמרנו שבאמת הגיע הזמן לקחת אותם לאיזו הופעה שלו, רק שתהיה במקום פתוח. נכנסתי "במקרה" לאתר הזה שלא הייתי בו שנים, סתם כי חשתי געגוע לרונית שגם איתה לא דיברתי יובלות… אז כמו תמיד היקום מספק לנו הפתעות וחיבורים למקומות לא צפויים. מדהימה כתמיד. אהבה מרורס

  2. זאת החברה שלי שאני גאה בה
    איזו כתיבה קולחת ומרגשת מלאה טעמים, ריחות וצלילים. ממש אפשר להרגיש.
    שנת 87 הדירה ברמת גן…..
    מה עשיתי כששמעת את אהוד בנאי? חלמתי על פיני?
    אוהבת מאד גם אם מרחוק!!!!!

  3. ממש עשית לי חשק לראות את ההופעה המדהימה הזו שוב.
    כיף היה לקרוא, איך שמת לב לכל הפרטים, השכלת לראות מה יצר את המופע המשובח הזה, והצלחת להעביר את התחושה המחשמלת, אפילו דרך מסך המחשב.

    בסוף נגלה שאת כותבת לא פחות טוב מאיך שאת מטפלת 😉

    יישר כח גלו !

  4. גם אני מאוד נהניתי מן הכתבה היפה,הייתי בהופעה ואני חייבת לספר לכם שכשהוא שר
    על פרדס חנה כרכור,הרגשתי כאילו שרים את התקווה בברלה,כאילו זה צריך להיות ההימנון שלנו
    באזור.כל הקהל שר איתו,כאילו כולם גרים שם,ואנו נמצאים בברלה שזה חלק "מהאזור" שרים על הבית,היתה מן אווירת קודש בקהל,גם מפני שהיו המון דתיים חביבים,וגם כי כולם הכירו המילים.
    כיף גדול,אני אלך גם להופעה הבאה.

  5. כן ראש הממשלה הבא- איש רוח ולא גנרל , אהוד בנאי ולא אהוד ברק… מי שדרכו שלום ואהבה
    ואינו מבין את שפת המלחמה – משורר כמו בצכיה שהסכילה לבחור סופר ואיש רוח.. ככה אני רוצה גם אפשר להרים עצומה?1

  6. מעולם לא נסחפתי לכתבה כפי שקרה לי הפעם,בדרך כלל אני מרפרף בכותרות ומסתפק בשורה אחת,אלא שהפעם משהו ברגישות ובדרך הכתיבה העגלגלה,בפשטות המחוכמת,בקיצוניות המילים
    (מתחיל ב-ספונג'ה פשוטה,ומסתיים ב-ניצוצות מילים בחשכה….) גרם לי להשאב לכתבה להתעכב על משפטים שלמים ואף לחזור עליהם,לסיים עד תום,ואז לקרוא שנית,ולהנות פעם שניה.
    ועיקר עיקר,אני חדש באזור ומייד הזמנתי כרטיסים לקובי אפללו בברלה.
    תודה.

  7. טרובדור של הזמן אמרה מורתי , אהוד בנאי כמו חבר קרוב אמיתי שנע בין קודש לחול באותה אמת נוגע ומספר את שבלבבות כולנו , 3 ילדים אני מגדלת וחץ מכל המוסיקה שיש בבית הזה תמיד אהוד בנאי, כולנו מכורים , מהגאזים של הילד שכבר מתקרב ל17 – ששחרר על הכתף של אבא שלו לצלילי הדיסק-קרובו דרך המסע להודו שלקחנו אותו קרוב ועוד מעט וטיפטיפה , פגשנו אז את ג'ורג' סמען מוסיקאי מדהים וחבר שלנו ושל אהוד שהתרגש כל כך שיש ילדים ששרים את השירים ועד הקטן שיודע לזהות אותו מהצליל הראשון . כל פעם מתאהבים בשיר אחר ,הדיסקים שחוקים ואיתם ליבינו שחוק ומרוכך באהבה הגדולה שהאיש הזה מצליח להעביר בכל מילה וצליל
    מדבר אותנו מספר לנו סיפור פשוט מתובל ברוח הגדולה אמן
    תודה גלו תודה אהוד

כתיבת תגובה

Close