השימושון

גם יעלה עדיין כאן

בעוד אני מתחבטת איך להביא את סיפור הטיסה ליוטה, יעלה נסעה וחזרה מהודו.. וגם היא, כמוני, על הנייר. למי שהתגעגע (אני! אני!)

מאת: יעל זלאיט

1.

השאלה הנפוצה ביותר בחיי כרגע

מה. את לא בהודו..?
אז פורמלית אני כרגע בארץ (אולי אסע בקרוב.??).. אחרי שאני מסבירה לשואל/ת את הנסיבות והעיכובים, נשמעת אנחה וכמה משפטים שגורים :
"כנראה שלא היית צריכה לנסוע"
"כנראה שזה לא היה הזמן הנכון"
"החיים הם מה שמתרחש בעת שאתה מתכנן דברים אחרים"
"הכל לטובה"
"לא נורא תסעי לבד" , אחרי ש…..
"כולו מן אללה"
הכל תלוי בהשקפת המשתומם ובחומרים שלקח לפני שנפגשנו
קפה, תה צמחים, או ארוחת חג.
.
אחרי "גט לג " הפוך ושהות של 3 שבועות בסוג של גן עדן – כאן במרכז פרדס חנה אצל חברים , שיש לכתוב עליהם בניפרד
קבלנו את הבית הנוכחי בו נשהה כנראה עד שיאזל הכסף או עד שנמשיך לתחנה הבאה ..
(שומעים כאן את הרכבת, זה מעורר השראה)
המסע שלי הוא "בגוף נייח", שומעת את צפירת הקטר, רואה בעננים צורות של כביש ,גמלים וכינור. העננים נוסעים ואני כאן ,חוזרת לפרוק את מה שארזתי כל הקיץ מקימה קן למשפחתי, מנסחת אמנה חדשה עם עצמי, עם הביוגראפיה שלי, מנסחת אמנה חדשה עם הכוחות הפועלים בחיים שלי, אני רק מקווה שהפעם גם הם יסכימו לחתום.

אז מבלי להכנס לפרטים, כן ברגע שהסכמתי לצאת שוב למסע, הוא כבר החל מזמן , מסע על החבל הדק שבין קפיצת דרך נחשונית לבין שקיעה למצולות הכניעה למה שחזק ממני, כמו חוקי הקרמה, הביוגרפיה או פשוט – הכוח החזק מכולם – הילדים.
אבל הכוח שמתגלה כעת הוא מה שמכונה בפיזיקה, "הכוח החלש ", אותו אני מזהה בנפש כענווה – הכוח המאפשר לנו לפעול באופו עמוק אותנטי אמיתי ומחובר מתוך גרעין הישות האינדבדואלית והחופשית שלנו. הקשר בין הענווה לחופש הולך ומתבהר , הענווה יוצרת סדק, רווח בין מה שאני לבין מה שמצופה ממני, (מעצמי או מהסביבה,) מתקיימת יכולת רעננה לבחון מה הרצון הנקי גם אם הוא לא מתקיים במציאות הוא חי במעמקים כחוסן וידיעה עצמית , הענווה מפנה את עצמי מעצמי ומאפשרת ראיה בהירה יותר של המציאות המורכבת, של האחרים .

2.

מחכים ל(ה) נס – הצגות אחרונות

לקח לי זמן להתישב ולכתוב על ההצגה מחכים ל(ה) נס.
לא רק בגלל עומסי החיים אלא מכיוון שמה שחוויתי שם היה צריך להבשיל לכדי אמירה ועדיין לא בטוח שהיא מובנת , כשראיתי שמתקיימות עוד הצגות ,,,רציתי בכל זאת להוסיף את תשוקתי / תחושתי לאירוע.
פרט ל "לכו לראות" ומעבר לכל מה שניכתב, התשואות והמחמאות המגיעות לכל אחד ואחת באנסמבל המופלא הזה, לאישה שמנתבת את ספינת השוטים הזו בשולי העשיה התרבותית. עשיה מסוג זה היא בסופו של דבר, כך אני מאמינה, היא זו שמגדירה את המרכז, בכוונתי לאמר, שאנחנו כנראה נדרשים שוב ושוב ליצר את התרבות מההתחלה, מהשוליים והאירוע הזה הוא דוגמא חד פעמית מעוררת השראה ליצירה כזו.

מעבר לחוויה אמנותית , אסטתית ורגשית , מצאתי עצמי חלק מאירוע שנוגע בהבטים נשיים עמוקים ורלוונטים ולא רק אצל הנשים אלא נכונים לתקופה לזמן ולהתמודדות של מי שבוחר להתמודד עם המשמעויות של היצירה, של החיים מול הסתמיות המאימת לכסות את הכל.
המפגש עם הטקסיות השבטית ,ההופכת לזירת אסון ולתחיה מחודשת של השורדים אותו, המפגש עם הזמן על היבטיו האכזריים המתוקים הסנטימנטלים באופן מודע ומרתק, כזה שרואה את עצמו ומנתב את הצחוק והדמעות לאורך הערב. דרך "מסיבת יומולדת" של רויטל , מפגש עם העבר , עם האם האבודה, דרך המנהלת שהולכת למכון הכושר, החיפוש התמידי אחר אתו הגורו שיביא לנו את העתיד המושלם האישה הסוסה היוצאת לחופשי , "הערבי" ומוסיקה מעידן אחר שבו אנחנו זוכרים את עצמינו צעירים ומתקני עולם.
חמרי החיים הופכים לאירוע מטורף אבל יחד עם זאת אנין אסטתי ובעיקר נוגע בסריטה הפנימית, שלי לפחות.
מתוך אותן סריטות צומח אירוע שאינו רק תאטרון אלא אירוע חזותי תאטרלי מוזיקלי פרופומנס אמנותי ששם את הקהל בתוך החוויה, באופן שלעיתים הוא מצמרר –, מעביר אותנו מקום למקום כטיילים, כצאן לטבח, כתיירים במחוזות הנפש והזמנים המשתנים.

אנחנו פוגשים את השוליים של העולם שלנו במקום בו הקצוות פרומים או מתפוררים במקום שבו עדיין ניתן לחוש את הפעימה חשופה מתקיימת , המקום בו קיים פוטנציאל למטאמורפוזה,
ההמתנה לנס ברורה , היא שם , וכשהנס מופיע , מופיע הצחוק והפורקן – ואם זה לא נס אז מה כן?
זהו הנס הפרטי , הגאולה הפרטית של כל אחד ואחד .

תודה

יעלה

הראה עוד

3 thoughts on “גם יעלה עדיין כאן”

כתיבת תגובה

Close