השימושון

גשם במומבאי

מאת: שלי מרכוס

אני קמה בבוקר ומביטה החוצה מהחלון. יש סימנים של גשם שירד בלילה , אבל משהו בלב נחמץ.
צריך גשם במומבאי, שישטוף את הדם, את השנאה, את המחסניות הריקות שמפוזרות על המדרכות המלוכלכות של העיר ההודית.
צריך גשם במומבאי, שיפייס, שינחם, שיתערב במסע ההרג, שירים את עיני הטרוריסטים מעלה לשמיים ויזכיר להם ריח ישן נושן של בית חם ורחוק.
משהו שיגרום להם לעצור , להפסיק, להתחרט.
יש שם קבוצה של אנשים שמלוכדת על ידי שנאה לאחרים ואני מנסה לחשוב מתי נובטת בלב אדם שנאה כה יוקדת, מתי מתיישבת בתאיו האפורים מחשבת איבה שמביאה רצון ופעולות של טרור והרג. בשם אל, בשם דת, בשם מחשבה אירעית, חולפת, נוטעת ציפורניים בעצבי המוח ולא מרפה.
איך נקלעים כל כך הרבה אנשים למצב של הרס ותוהו? יש שם כנראה עשרות ישראלים, בני עמי, ששבויים שם בבית חב"ד – בית שמחבר דתיים ולא דתיים בתת יבשת , שקולותיה וריחותיה הזרים מושכים אותם אל המוכר , אל בית, שעכשיו עולה בלהבות. יכולתי להיות שם בעצמי כעת.
זה שמושך בחוטים מלמעלה , משך חוט אחד חזק מדיי והכל כאן למטה התהפך וטוב רע התערבב. התחושה שלי היא שתפילה עמוקה מלב טוב , ימשכו את החוט שהתקצר ויאזנו את הצגת הטירוף שמתרחשת בהודו.
צריך גשם בישראל. צריך גשם אצלינו , שיפייס, שינחם, שיתערב בלבבות המבולבלים, הכואבים, האטומים. גשם שירים את עיננו מעלה בהודיה , בהרגשת הרווחה שהעולם סובב על צירו, שהכל בסדר, שנסלח לנו.
היום, ראש חודש כסלו, חודש שאמור להיות גשום, חורפי, מעונן ובתוך כל החורף הזה מפציע באור יקרות של חנוכה. אני נזכרת בחורפי ילדות גשומים , מין תחושה של תיבת נוח בתוך מבול של ארבעה חודשים, כמעט ללא הפסקה, חוץ מ " ובשבט חמה הפציעה ליום אחד". היום הגשם מפציע ליום אחד של חודש שבט ומייד מתייבש בשלולית מלאה ביתושים ויבחושים.
כשסדר העונות מתערבב , משתנה ויוצר חורף טרופי בכפכפי הוואינה ברזילאיות- משהו כאן לא בסדר.
שוב נמשך כאן איזה חוט חזק מדיי והתקצר בצידו השני. הפעם ממעשה ידי אדם, מעשה ידינו, הלך רוחינו, מחשבתינו, ליבנו ואם כך הדבר, גם נוכל לשנותו במעשה ידינו, הלך רוחינו, הגיגינו ומילותינו. תפילתינו.
עדיין לא מאוחר להתפלל לגשם, לחורף מבורך, מגשים , לממטרים מורידי מטרות לטובת הכלל , לגשם שיטע זרעים של אהבה בלבבות עמים וירגיע וישטוף שמש יוקדת ואש טרור.
יום שישי היום, ערב שבת מתקדם אלינו , ערב של ראש חודש כסלו, חודש ניסים ואור.
בואו נתכוונן, בנשימה עמוקה, בלב פתוח, בתפילה אמיתית לגשם ואהבת עמים.
כשתרד השמש ויכולו השמים והארץ וכל צבאם , השבת תכנס ויהיה זמן קסום של שקט ובזמן הזה- החוטים יכולים להתאזן ולהשתוות והשכינה תביא איתה גשם מפייס.
שבת שלום
חודש טוב.

הראה עוד

15 thoughts on “גשם במומבאי”

  1. הו שלי.. שאלת השאלות…מתי אנחנו פאסיביים ומתי אנחנו רספטיווים..כל אחד בליבו יודע ורק שם מתגלה לנו האמת. גלעד שליט זה דוגמא מצויינת כי אני חושבת עליו המון בעיקבות התנועה הרבה ששמתקיימת למענו. אני שואלת את עצמי בדיוק את אותן שאלות שהעלית כאן.ואין לי תשובות מוחלטות לשמחתי.גם אם ברור לי שנשמתו בחרה להיות במקום שבו היא נמצאת כרגע וגם אם אין לי ספק שזה שיעור שהוא צריך לעבור עם עצמו עדיין אין זה מבטל את העובדה שהנשמה שלו בחרה לעזור להרבה מאד אנשים להחליט אם ואיך הם מגיבים .כך שגם אם בחרנו לא לעשות דבר בעניין גלעד,כמוני,מה שחשוב הוא שב ח ר נ ו להתנהל בצורה הזאת. וכמו תמיד הבומרנג הפילוסופי חוזר אלינו בצורה של אחראיות אישית. אני אישית משתדלת לפעול במקומות שבהם המאמץ האישי שלי עושה שינוי אמיתי וניכר לעין.אני פועלת בתחום המעגל שלי שנוגע באופנים שונים במעגלים של אחרים. והמעגל שלי מתחיל בי ואני משתדלת בו לקחת את מיירב האחריות ועדיין לשחרר מקומות שכרגע אין לי את הריכוז והכונה הטהורה לשנות.
    והגשם..הגשם שאינו מגיע..גם לתופעה הזו אני מקדישה הרבה מחשבה. כחקלאית צעצוע שאוהבת את גינת הירק הקטנה שלה משגשגת כמובן שאני מצרה על האינגשם. זה מהמקום האגואיסטי שלי הפרטי. אבל אני זוכרת תמיד שעד לא מזמן הסהרה היה מקום שבו התרוצצו גירפות וקרנפים[ 8000 שנה או פחות] ושאירופה הייתה מכוסה קרח וששינויים אקלימיים קורים. ואם אנחנו כאן הופכים את עצמנו למדבר אז בואו נתאים את עצמינו למה שקורה כי גשם, לצערי ,עדיין לא למדתי להוריד. [מבלי לזלזל בכלל בכוחן של תפילות.כוונות.ושאר קסמים].
    הייתי יכולה להמשיך עוד בעניין אבל כבר גולש לשיחת ודיון פנים אל פנים. אז אולי על כוס קפה קבלנים ושקית של בקבוקי אקטימל ריקים נמשיך את השיחה הזו…

  2. תגובה לעמלמול- אני חייבת להודות שהתגובה הראשונה, הארוכה שלך גרמה לי לחשוב הרבה ועכשיו לאחר יום של הכלה אני רוצה להתייחס. קודם כל תודה, גם על הצד החדש שלא ראיתי בעצמי של קבלת הדברים כפי שהם מתוך הבנה שיש סיבה בלתי נתפסת לדברים וגם על ההתיחסות האמיתית למה שכתבתי.
    התגובה שלך פתחה אצלי מקום לקבלה מה שקורה בעולם, בארץ,ללא צורך לשנות ולשפר. ואם ההתיחסות היא כזאת לעולם, אז כמובן גם לעצמי- קבלה ללא צורך לשנות או לשפר.
    אבל כאן נכנס עוד משהו עדין שיש לתת עליו את הדעת- המצב של קבלה כזאת מאיך להעלות אצל כל אחד את השאלה אם הוא מקבל את המצב כפי שהוא מתוך הרעיון הנשגב שהכל בסדר והכל סובב על צירו ויש סיבה לכל מסובב ומסתובב, קבלה שהיא מתוך אמונה , כמו שאמרת, שהכל בסדר. או קבלה מתוך אדישות, מתוך אי נקיטת עמדה. לדוגמה- דוגמה שהיא מאוד רגישה ומעוררת- האם גלעד שליט צריך לשבת בשבי כך וכך שנים, כי יש לכך סיבה טובה והכל בסדר, אולי הוא צריך לחוות את זה וללמוד משהו ואנחנו נשב ונחכה ונקבל את המצב כי " ככה זה" ולא נעשה דבר….אני מעלה כאן את התחושות שלי בעקבות מה שכתבת, האם יש גבול בין קבלת המצב לבין אדישות אליו, מין סוג של ויתור והרמת ידיים.?
    איך אפשר להבחין בין קבלה אמיתית שיש בה אמון וראיית התמונה הרחבה של היקום ובין קבלת " זה מה יש" ו " אין מה לעשות" אז בואו נשב בבית ונראה את ההרוגים/ השבויים/ הבצורת בטלוויזיה.
    לגבי הגשם- אם היה אפשר ללכת להפגין מול בית ראש הממשלה לגשם, אז הייתי ראשונה בשיירת המכוניות, אבל במקרה הזה אני יכולה להתפלל ולבקש מאחרים להתפלל. אל תהיי צינית לגבי תפילה אמיתית, יש לזה כוח גדול, אמיתי, מחזק ממש כמו הכוח שיש בקבלה עצמית וכלל יקומית. ותפילה אמיתית גם משנה , גם פותחת, גם מיטיבה ומחברת.
    ובאותו נושא, הייתי רוצה לדעת מה זה גשם בשבילך? בתור מישהי ששותלת, נוטעת, קוצרת ואוספת, לא בציניות, באמת, מה זה גשם?
    ויום טוב (וגשום?)
    שלי

  3. התגובה שלי נקטעה משום מה..ההמשך היה שהייתי מצליחה לשחרר את נשמתו מהגוף באיזה אופן לא ברור ועושה לו "קיצור תורים" בעניין המוות.נראה לי שגם אז לא היה לי משעמם.
    ובעניין הרכבת,למיטב זכרוני לא הייתי על הרכבות האלה..

  4. אבי ,אתה יודע שבאחד מגילגולי הקדומים היה לי מיקצוע מופלא..הייתי ..אינסטלאטור…ללאאא סתאאאם בדיחה. אבל ברצינות היה לי מקצוע מופלא באמת, הייתי עוזרת לאנשים למות. אם רצה מישהו למות מסיבות כאלה ואחרות ,היה בא, והייתי …

  5. עמלמול ממש נשמתי לרווחה
    את מביאה את ה"שלוף" הזה שלך ואני מרגישה את המורה הדובה הגדולה מימי עתיקות העולם מניפה את גלימתה על פני תבל רבה בראיה חודרת אך גם חומלת עורו עורו או תשנו והגשם הוא גשם ועולם נעלם ומתגלה

  6. המוות כועס – מענה לשלי מרכוס

    שנאה כעס פנאטיות דתית מחסור בגשם. רצח דם חפים ושלום עליכם מלאכי השבת.
    העולם סובב על צירו והכל בסדר.
    אף אחד ,אבל ממש אף אחד לא משך מושך או ימשוך את החוטים קצר מדי. החוטים,יהיו אשר יהיו נמתחים בדיוק במידה הנכונה.
    ויש לזכור שגשם במוממבאי אולי ישטוף את שלוליות הדם אבל עלול באותו מתך לעלות על גדותיהם ביובים בעיירות השאנטי ,להציף את הזוהמה שהצטברה בסמטאות ולהשמיד בדרך עוד יבולים של חקלאים הודים .
    והעולם סובב על צירו והכל הכל בסדר.
    להתפלל בלב שלם זה תמיד דבר יפה וטוב ולהאמין שבעזרת הגשם נוכל להרים עיניים מפוייסות בהרגשת רווחה שהכל בסדר ושנסלח לנו –נוגע ללב ומלא חמלה.
    אבל אולי נסתכל פעם אחת בהתרחשויות ה"איומות" ..המזעזעות, הכואבות, המחרידות האלה- לא כחוט שהתקצר, לא כמאזן שהופר אלא כחלק מדוייק ונכון של השלם . אולי נגיד שגם באימה יש את אותה מידה של חסד אלוהי כמו בחמלה כי מי אנחנו שנדע להבחין או לשפוט מה באמת נורא.אולי במקום לשאת תפילות להחזרת איזה איזון-שהוא אותו איזון שנוח לנו באותו רגע לחיות איתו- נגיד תודה למי שמייצר את "חוסר האיזון" כי הוא מכריח אותנו להתמודד ולצאת מהאדישות . להחליט אם יש מקום שבו נוכל כאינדיבידואלים לצאת מהכורסא ,נעלי הבית והמזגן ולעשות מעשה.
    אולי עדיף שנראה בכל " האימה והטירוף " הזדמנות,מתנה, קרן שפע שמימית שניתנה לנו , הקוראת להתבונן מחדש בתפישות הטוב והרע.
    העולם סובב על צירו והכל הכל בסדר.
    יש או אין גשם , הכל בסדר, אנחנו לא נענשים ואין צורך לבקש סליחה.כולה קיבלנו איזה צ'פחה קטנה מהיוניברס שמזכירה לנו שקצת נהיינו מקובעים עם "עונות השנה" וה"גשם בעיתו" שלנו ושאם נדמה היה לנו לרגע שאנחנו כבר מבינים את הסדר "הנכון" אז הנה לנו משהו חדש ללמוד. כולה באו להזכיר לנו שהדבר הכי יציב הוא השינוי ושנמנמנו קצת בשמירה והגיע זמן להתעורר.

    ואם אנחנו בוחרים להסתכל על היקום שלנו כמקום שלם שהכל בו קורה כסדרו, שלכל דבר יש כוונה ומשמעות, הרי שגם למותם האכזרי של חפים מפשע יש מטרה וסיבה.
    עלינו להחזיר את המוות לחיינו.
    גרשנו את המוות ממחוזותינו ,או שניסינו לפחות לסלקו. הפכנו אותו לנורא למאיים למפלצתי למבהיל. הפכנו אותו למלא צער למכאיב לערמומי.הכנו לו תחפושת עילגת של שחור וחושך וקור וגולגלות חייכניות.שלחנו את אהובינו לפגוש את המוות לבד.
    וגזלנו מהמוות את המשמעות.ניתקנו אותו מהשלם, מהחיים,מהמעגל . והמוות כועס. הפכנו את המתים לקורבנות ואת המוות לישות נבזית שמתגנבת לה ומחכה להזדמנות לתפוס אותנו עם איזה מחלה או מכונית דוהרת או מטען חבלה. והמוות מאד כועס. והגיע הזמן ששוב נזמין אותו הבייתה .גם אם לא אהוב אז לפחות מכובד ומוערך כמישהו, שממלא תפקיד לא פשוט, בנאמנות ודייקנות. שנזכור להגיד לו תודה על האפשרות להיות שלמים בזכותו.
    והעולם סובב על צירו והכל בסדר. גם המוות.

כתיבת תגובה

שווה לראות גם

Close
Close