השימושון

דברים שקורים ביום חמישי 31/5/07

שיחות מתוקשרות על החיים עם אילנה בן דור
פגישה שתחילתה מדיטציה קולית, ובהמשכה יועלה נושא המתוקשר בראיה רוחית. נשאל על רוחניות, זוגיות, כסף, קריירה, בריאות, אהבה, ילדים וכל נושא חיים שיתבקש. בסוף המפגש, יהיה משך זמן שבו אפשר יהיה לשאול שאלות הקשורות לנושא הנלמד. המפגש יהיה אחת לשבועיים, אצל שרית ב"מקום קסום", בימי חמישי בשעה 11.00 בבוקר, ויעלה 80 שח' למפגש, בערך כשעה וחצי. אמהות מניקות, או הצמודות לתינוקות עד גיל זחילה, מוזמנות עם תינוקותיהן. פרטים נוספים בטלפון 050-4113198 וגם כאן.

הרצאה: מעברים ושינויים בחיי ילדים
במהלך גדילתם חווים ילדינו מעברים ושינויים רבים, כמו לידת אח/אחות, גירושין, או מעבר מגן לבי"ס. כיצד מכינים ילדים למעברים ולשינויים? מה נדרש מהם ומה מאיתנו? על כך ועוד, בהרצאה שתיערך בשעה 20:30 במרכז "בצווטף" במתנ"ס זכרון יעקב. מרצה: מוטי גלעם – יועץ לנישואין ומטפל משפחתי . פרטים נוספים אצל דגנית, בטלפון: 050-5668645

מופע:"ספונג'ה בעיר הגדולה "
בהשתתפות: חני נחמיאס, אירית ענבי, ציפי שביט. 21:00 במרכז לאמנויות הבמה פרדס חנה. כרטיס (90 ש"ח) בטל' 04-6271420

ערב מספרי סיפורים: פשוט סיפור אהבה
כל אוהבי הסיפור שביניכם מוזמנים לערב בלתי נשכח, של סיפורי אהבה וזוגיות ביחד ולחוד…
ערב סיפורים עם בוגרי קורס "מספרים על הבמה" ב' , בהנחיית שרון אביב. 20:00 בבית יד לבנים פרדס חנה. הכניסה ללא תשלום. לפרטים נוספים: 04-6378551 שלוחה 3 / 050-6661177

ירח מלא השראה בראגה
מ- 22:00 ערב יצירה אקסטאטי, מוזיקה חיה -"נשאמנטרי", פואטיקה ושירה, ריקודים וקונטאקט, מוזיקה פסיכדלית מה-'70. נגנים: יפעת כהן, חן ארנון, אפרת פרלמן, יואב קלי, לאון ספונר. 15 ₪ כניסה. ומחר בצהריים – הופעת בכורה להרכב הדרוזי יהודי ע"ש פריד אל אטראש……
ראגה – בדרך המובילה מפרדס חנה למשמרות, פניה שלישית ימינה (מתחם הידית) לפרטים: 054-5971131

מפגש בנושא: מה היית רוצה שיכתבו על המצבה שלך?
מי שמעוניין יכול לכתוב גם הספד.
הרעיון: האם מה שהייתי רוצה שיכתב מנהל אותי?
האם הוא בעל ערך בעיני?
האם חיי מתנהלים בהתאם ליעדים הערכיים שלי?
האם אני כבול בהם או חופשי מהם?
האם אלו יעדים מבחירה חופשית?
בהנחיית ישראל דיטל. 21:00 ב נירוונה חממה לצמיחה במושב עין עירון 077-7944443 0505-708476

יום חמישי בפצולי – מסע אל לב הקצב השחור!
מסיבת פאנק-שואי מיוחדת עם d.j עידן k בסט של- Afro Latin Funk
מהשעה 22:00. כניסה 10 ₪. לפרטים: יפתח 052-8481848, פצ'ולי 04-6373992

תזכורת:
יום אחרון להרשמה במחיר מוזל לקורס יוגה ושפות אחרות עם שרית זר אביב. הקורס עצמו יפתח ב- 8/6. הפרטים המלאים – כאן.

הראה עוד

21 thoughts on “דברים שקורים ביום חמישי 31/5/07”

  1. נגיעות עמוקות , אישיות, בשיחות מתוקשרות- מתוקשבות.
    נוצרת קבוצת עבודה מתוך המפגשים.
    במעגל, אחרי מדיטציה קולית, עולה נושא כללי, ואחריו הנחיה להתפתחות וגדילה מתוך השאלות האישיות.
    המעוניניםות להשתתף בקסם התהליך- מוזמנים.
    להתראות, אילנה .
    נ.ב. תודה על הדיוק הדיקדוקי לגבי "מתוקשבות".
    נראה, השם המדוייק עוד יגיע ויצביע בדיוק על ההתרחשות , והרי היא רוקמת עצמה מפעם לפעם….

  2. המעמד הזה, בשיחות המתוקשרות, שבו אנו שואלים והרוח עונה, הוא מעמד של סקרנות אנושית.
    יש לנו , בני האדם, את אמות המידה שלנו. זוהי האמת שלנו והיא יחסית.
    זוהי אמת מידה מסויימת,מוגבלת, כפי שנאמר כבר "שתכלית הידיעה שלא ידע".
    כל אחד יקח מכאן, את מה שמהדהד כאמת עם הסרגל הפנימי שלו, עם אמת המידה שלו.

    שיחות מתוקשרות על החיים 16.5.07

    הנה שיח, מסוג קצת אחר, על דברים שנוגעים בכולנו.
    שאלות ותשובות, לשיחות מתוקשבות.

    לבריאות, ואינשללה שתהנו , ויביא תועלת.

    שאלה:

    מהו תיקשור?

    תשובה:

    קישור.
    (רואה כמו כתובת באינטרנט)

    הסבר:

    פעולת התיקשור דומה לכניסה לכתובת באינטרנט.
    זהו האמצעי הפותח "קובץ" חדש. היוצר קשר עם מקום חדש, ידע, עולם.

    בהקשר זה אנו מקבלים אזהרה להיות מודעים עם מי אנו יוצרים קשר.
    כמו שבאינטרנט יש אתרים רצויים ובלתי רצויים, כך בעולם התיקשור, כל כתובת מכניסה לאתר מסויים.
    צריכים מודעות לבחירה לאיזה כתובת נכנסים ומה התוצאות של הכניסה לשם.

    שאלה:

    מהי האמת?

    תשובה:

    א.מ.ת = אמת מידה.
    (רואה כל מיני סוגים של סרגלים, מכל מיני צורות ומידות.)

    הסבר לתשובה :
    בורא עולם ברא את המציאות שלנו, וכולה אמת.
    האדם יוצר לעצמו אמות מידה, באמצעותן הוא בוחן את המציאות, ולפי אמות המידה שהוא משתמש בהן, הוא קובע לעצמו מהי אמת ומה אינו אמת.
    באמת הקוסמית המושג אמת אינו קיים מעצם העובדה שאין שקר.
    אין אמת, והכל אמת.
    כשמציאות נבחנת נכנסת בתואם לסרגל של אמת המידה שיצרנו, אנו נכנה זאת כ"אמת".
    ככל שהסרגל מכיל חלקים יחסיים שווים, (כמו מטר, סנטימטר ומילימטר), נוצרת תחושה של הגיון צרוף והקשר רציף בין החלקים היחסיים, המבסס את תחושת "האמת."

    מחלוקות לגבי האמת נובעות מכך שיש אין סוף אמות מידה.
    ואז לדוגמה, קבוצת אנשים שביססו את האמת שלהם על פי עיקרון "עשרוני", לעומת קבוצה אחרת, שביססה אמת מידה בעיקרון של "חמש" וכו' יתקלו בשאלה של "מהי האמת?"
    כשהקבוצה הראשונה מודדת את המציאות שלהם עם הסרגל של האחר, זה לא תופס, וכשהאחרים מודדים את המציאות שלהם עם סרגל אחר, זה נתפס בעיניהם ,"כלא אמת".
    אנחנו מתבקשים לשים לב שיש פה מודעות למשהו שהוא מעבר לראיה סובייקטיבית אישית, אלה לקריטריון, לכלי, שיוצרת חברה, שהוא הסרגל שלה, אמת המידה שלה.
    חברות יוצרות כלים עקרוניים כלליים, שמתייחסים לכלל הקבוצה, ולדבר הזה הם קוראים "אמת". האמת מתייחסת לתפיסה האנושית, הנעזרת בכלי, שהוא אמת המידה הנוצרת על ידי האדם עצמו. האמת הוא הסרגל שנכון לקבוצה מסוימת.
    ככל שהסרגל משוכלל ומדויק, ומכיל חלקים יחסיים שווים שיש בהם רצף והגיון, תחושת האמת מתחזקת.
    כלי שרירותי, שאין בו הגיון וחלקים יחסיים הנמצאים בתואם זה עם זה, ייתן תחושה של חוסר אמת בעת שנבוא לבחון באמצעותו את המציאות.

    שאלה:
    מה קורה לחברה שלנו בארץ. כולנו מרגישים אנרגיה לא טובה שעוברת במדינה , המון אנשים הולכים עם הרגשה קשה וכבדה. משהו לא זז, לא הולך, כל ה"שיט" עולה למעלה בכל תחום, ותחושה של חוסר אונים, אין מנהיג, אין מי שיוביל, והכי מפחיד שאומרים, מה אפשר לעשות, וזה לגיטימי עצוב, לגיטימי למות, לגנוב, לאנוס. אווירה נורא קשה. שזה לא היה אף פעם.

    תשובה:

    עולה המילה : מחבר. (mehbar)

    את שואלת על החברה, והתשובה מדברת על "מחבר." (זה אותו השורש, אבל מיקוד אחר)

    מה שמראים לנו הוא שחברה זה כמו שרשרת. קבוצה היא כמו שרשרת – ויש סוגים שונים של חיבורים בין חוליות.
    מה שקורה לנו עכשיו הוא שכעת נעשת עבודה של זיכוך וצריפה בחברה, כמו בצריפה של מתכות.
    בתוך השרשרת הקבוצתית, הקהילתית, היו סוגים שונים של מתכות.
    בשלב הראשון השוני הזה לא היה נראה, גם אם היה מורגש, ולכאורה היו לכידות וחיבור. כעת, בגלל שמזקקים את החומר, ומכיוון שעושים צריפה של החומר, חלק מן המתכות "לא עומדות" בתהליך. מלכתחילה לא נועדו לעמוד בתהליך. קיומן כחלק מהשרשרת היה זמני.

    במקום שבו הן מותכות ויוצאות מן המערכת- נוצרים נתקים.
    מצב זה, של חתיכות חוליות שאינן מחוברות זו לזו, הוא זה שיוצרת את תחושת החרדה שעולה בתוך הקבוצה, שהייתה רגילה להיות מחוברת, בין אם על ידי חומר זה או חומר אחר.
    ההתנתקות של החומרים הנמוכים והנחותים יותר, נועדה לכך שהזיקוק בסופו של דבר, אמנם יצור שרשרת קצרה יותר, אך רהוטה יותר, מזוקקת יותר, ובסופו של דבר עמידה יותר.
    וזה קשור לחוזק של העם הזה , כעם שיש לו את היכולת להאיר כמו שהברק מאיר, כמו שהזהב משפיע את אורו.

    שאלה :
    למה זה קורה עכשיו.

    תשובה:
    התבגרות- התגברות

    לכל עם יש את תקופת ההתבגרות שלו.
    וכפי שבתוך הנפש, ישנה זמנים בהם יש הסכמה לעמימות- גם מבחינת ההתפתחות של עם יש התפתחות בזמן כמו בנפש.
    כעת יש נחיצות כללית עולמית להנהגה רוחנית שאינה דתית.
    במקום הספציפי שלנו בארץ ישראל, מכיון שהוא שמחבר כמה יבשות, והיו כאן הרבה התגלויות, גם דתיות, התרחשויות פה משפיעות על כלל העולם.
    ומבחינת העיתים זה הזמן לצרוף ולזכך.
    ומן הסתם, התהליך קשור בסבל וכאב. אנחנו נצרפים ונשרפים.
    אנחנו עוברים את התהליך הזה כשהוא קשור גם בפחד וגם בכאב. לעיתים אנו "מאבדים" אנשים שהיו קרוב אלינו, או שחשבנו שאנו קרובים אליהם. הגילוי כי לא כך הדבר במהות הוא שמזעזע ויוצר את תחושת חוסר הודאות.

    שאלה:

    האם הדברים ישתנו, ילכו לאיזה כיוון.

    תשובה:

    האצה

    ובואו נפתח את המשל. אנחנו בשני שליש התהליך. יש לנו עוד שליש.
    תהיה האצה לתהליך. יש קצב לדבר, וככל שרמת הזיכוך עולה יש האצה בחום , וגם בזמן.
    לאן זה הולך? יש לנו עוד שליש ללכת בתוך התהליך.

    שאלה:

    האם זו התחדשות?

    תשובה:

    התמרה.

    זה לא התחדשות, זה לא מביא משהו חדש, כי אם התמרה.
    כמו בזיכוך. תחשבו על זהב. יש 14 קראט, יש 18 קראט ויש יותר. הסיגים, החלקים של המתכות הנמוכות, אלה שאינן מצליחים לעמוד מול אמות המידה.
    מחליפים סרגל, יש אמות מידה אחרות, אנו מודדים אחרת זהב 14 קראט או 18 קראט.
    וכל אלה שלא יעמדו בקריטריונים החדשים בין אם זה בהנהגה, או בקהל העידה, הם נעלמים, נמסים. ואלה כל מה שאנו קוראים להם "הגילויים של הרע."
    אנחנו רואים ממש איך המתכות הנמוכות ביותר אינן מחזיקות מעמד בתהליך.
    זה דורש לכידות חברתית והתגייסות.
    למשל פונים אל אחת הנשים ושואלים אם תרצה לעשות קבוצה של אנשים לעצמם רשימה של מטרות התנדבותית. האשה הזו מטיבה להטיב. זה יעזור לה שהיא עושה משהו.
    הכותרת של העשייה היא "אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך".
    זה ינחה את כולנו כחברה.
    זה רומז לקונפליקט הקיומי האישי של כל אחד, ועקרוני לאומי. אם אנחנו רוצים לדעת איך לצרוף את עצמנו לפי אמות המידה הכלל עולמיות המתהוות על פני הפלנטה:
    "אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך". זה צריך להיות עיקרון של רצף, לעומת לצרוף, שהן אותיות צ.ר.ף
    ברצף, אם אנחנו נכבד את אמות המידה הללו יווצר איזה שהוא תואם.

    שאלה
    האם הכוונה היא כי האינדיוידואל הפך להיות העיקר, מה שלא היה פה פעם, וכל אחד דואג לעצמו. אם נדע לעשות טוב לאחר, כמו שאנו עושים לעצמו, אז נהיה בתצריף הטוב הזה.

    תשובה:

    אנחנו עושים לזולתינו מה ששנוא עלינו

    כשקבלתי את התשובה, שאלתי בו זמנית למה לא אומרים לנו "ואהבת לרעך כמוך".
    והתשובה אמרה שזה לא תופס לגבי עכשיו, כי העיקרון של מה שאנו צריכים לשים לב, זה להיות מודעים לכך, שאנו עושים לזולתנו מה ששנוא עלינו. מה שלא היינו רוצים לעשות לעצמנו.
    כי מן הסתם, אנחנו לא יודעים לעשות עדיין ו"אהבת לרעך כמוך". המשפט הזה הפך להיות קלישאה שאין לה כיסוי.
    כשהרוח מדברת היא מאוד מדוייקת, ואם יש דגש לא לעשות מה ששנוא עלינו לזולתנו, המשמעות היא כי אנו עושים לחברנו מה ששנוא עלינו, גם לקרובים וגם לרחוקים.
    שם לשים את המודעות, מכיון שכולנו בין ביודעין ובין שלא ביודעים עושים זאת.
    אנו אומרים לעצמנו, זה קורה שמה, רחוק, אני לא עושה את זה. אבל אנו עושים זאת.

    שאלה.
    האם הכוונה לעם שלנו, או לפלשתינאים.

    תשובה:
    כפי זה – גם זה.

    זה לא משנה, כהוא זה ולו במילימטר, לפי אמת המידה של "מטר סנטימטר מילימטר". למי עושים את זה, כולל עצמך.
    מתריעים כנגד הזרות, וכבר מכירים אנו כי זרות, היא "אח- זר". אתה בזרות מול האחווה, מול אחיך, מול עצמך.
    אנו נמצאים במדרגה יחסית נמוכה מבחינת היכולת שלנו. וגם גבוהה.
    אתה צריך להיות מודע למקום בו אתה עושה משהו ששנוא עליך. לא משנה למי. אם זה העצמי שלך, או השכן שלך בבית, או השכן שלך בגבול.

    שאלה:
    מעניין אותי מה אומרים לנו מבחינת התפקיד שלך בעולם, מהו הסוף בכלליות, מהו תהליך, ומה שואפים להגיע אליו. לאן אנחנו שואפים בסוף התהליך. האם יש סוף ומהו הסוף.

    תשובה :
    סוף? אין- סוף.

    המחשבה הליניארית של התחלה אמצע וסוף, או קו הנמצא על רצף באה לאפשר לנו תחושה של זהות והזדהות.
    מבחינת היקום והקיום תפיסה זו אינה קיימת.
    השאלה הזו לא תענה, מכיוון שאינה קיימת כממשות.

    הכוונה היא כי הרצון שלנו כבני אנוש להבין את משמעות החיים דרך ההתבוננות הלינארית תקפה לחיים ולחיים בכלל.
    האם רוצה לשאול לגבי הרצף הלינארי? האם מבינה את הנאמר?

    שואלת:
    כן מבינה.

    כל אחד כמוהו כנקודת אור שיוצאות ממנה המון קרניים כמו שמש קטנה.

    אם נסתכל על עצמו כהוויה כזו, נבין שאנו לא הולכים מנקודה לנקודה, אלה הוויה המתקימת באין סוף צורות, קרניים, קיומים, תודעות. וזה מצב שהדעת האנושית לא יכולה לשאת.
    הרצון שלך לקבל את התשובה הלינארית קשור לבדיקת היכולת של ההוויה האנושית לשכלל את עצמה, לקדם את עצמה.
    אך ההוויה האנושית מתקיימת ומתקדמת מעצמה מאליו.
    המחשבה האנושית כי אנו "עושים" את זה היא כמו תפיחה על האגו שנותנים משמים, אך כפי שהעץ צומח מתוך הכוחות הקיומיים שלו, כך אנו צומחים מתוך הכוחות הקיומיים האלוהיים שלנו. אנחנו לא באמת צריכים לעשות משהו, מה דעתכם על זה?

    שאלה
    כל אחד נולד עם הדרך שלו? לכל אחד יש את הגורל שלו?

    תשובה
    גורל= הרגל.

    תראו. אומרים לנו שמה שאנו קוראים גורל אישי, הוא הקו הלינארי.
    התפיסה הזאת אינה קיימת בנצח. והשאלה הזאת לא תענה, מכיוון שהיא כלל אינה קיימת כממשות.

    "גורל" מבטא את הצורך שלנו האנושי, להרגיש כמו החוליות, את הרצף והמשמעות הנובעת מתוך הרצף, ולזה אנו קוראים גורל.
    זה הרצון שלנו כבני אדם להבין את המשמעות של החיים שלנו דרך ההתבוננות הלינאירית, והיא תקפה לחיים ולתחושת החיים בכלל.

    גורל במובן מסויים הוא הרגל. תבנית החיים הנרכשת במשך קיום זמן רצף חיים אחד. ההרגל הוא צורת החיים שקבלנו עם התגשמותנו. הוא המקום שהגענו אליו, האוכלוסיה שסובבת אותנו שאותה אנו מתרגמים כגורל, ואליה הנפש מתרגלת.
    התקיימות "יחדיה" זו הנה יחסית לסך כל ההתקיימויות הבו- זמניות של הווית נשמה.

    שאלה:
    מה שאני מבינה, הדברים היו צריכים לקרות, אם אני צריכה להכיר את האדם הוא יגיע אלי. הכל כבר קיים, האם זה נכון.

    תשובה:
    גורל הוא ההרגל חיים שלי, קטע אחד של הוויה אין סופית.

    גורל הוא מה שקבלתי בחיי אלו ואליו אני רגילה.
    דוגמה: אם הייתי נולדת בסין, הייתי מתרגלת למשהו אחר, והייתי אומרת שההרגל הזה שלי לחיות בארץ סין זה הגורל שלי. אבל זה קטע. קטע אחד של הוויה אין סופית.

    אנחנו קוראים "גורל" שלנו, לחיים שלנו, ההיסטוריה האישית שלנו. "נולדתי פה, אלה היו ההורים שלי, אלה תולדות חיי"- לזה אנו קוראים גורל. וזה מתייחס לרעיון של הרצף, הקו הלינארי.
    זוהי התבוננות על מקטע מסוים בתוך סך כל ההוויה שלי.
    כי ההוויה שלי כתודעה האלוהית או חלק ממנה הרבה יותר רחב. ומה שאני קוראת לו גורל הוא הרגל החיים שלי.
    והרגלי החיים שלי, האמונות, הדעות, הערכים- קובעים את הגורל שלי.

    שאלה :
    שואלת על עקרון הבחירה. לפעמים מרגישה שהדברים פשוט מגיעים. אני רוצה משהו והדברים קרו. השאלה האם לכל אדם יש את הדרך שלו והיא קיימת מראש? האם אפשר לשנות אותה .

    תשובה:

    בחירה מתייחסת לבכורה. בקשה מול השמים

    מה אתה שם בקדימות, זו הבחירה שלך.
    וכאן וזה קשור למצב תודעה הרגלית (איזה גורל יש לתודעה שלך)
    גם התודעה, יש לה גוף חומר, גוף רגש, וגוף רוח -כדרך המשל.
    ויש כמו דלתות לכל נשמה ואדם. יש אדם הרוצה שהקדימות שלו תהיה במישור חומר, יש אדם הרוצה שהקדימות שלו תהיה במישור רגש, ויש אדם הרוצה שהקדימות שלו תהיה במישור רוח.
    ומה שאנו קוראים לו "בחירה" הוא המקום של ההשפעה.
    לאן אני רוצה שהשפע האלוהי יגיע.

    כל הרעיון של בחירה, הוא בקשה מול השמים.
    לדוגמה: אני מבקשת מהשמים שהשפע יגיע אל המקום הגשמי. אני עושה "בחירה" על ידי שאני שמה "בכורה" לעניין אחד או שני. זוהי הבחירה השלי.
    איזה נושא אני שמה בקדימות מול השמים, ומה אני מבקשת מהם בעניין השפע.
    שפע יכול להיות בחירה גשמית, נפשית או רוחנית.

    שאלה:
    האם יש לי דפוס קבוע, או תחנות שנקבעו מראש בתוך טוואי החיים,או הגורל שלי.

    תשובה:
    מפות וצמתים – במקום דרך.

    יש לנו מפה. לא דרך אחת. יש מפה. כולנו מקבלים מרחב שלם.
    בתוך המפה הזו יש אין סוף תרחישים, אין סוף תסריטים, שהם תרחישים אופציונליים, ממשיים, קיימים.
    במישור נשמה אנו עושים סלקציה לכלל אין סוף התרחישים לפני ההתגשמות בגוף, וכשאנו מתגשמים בגוף אנו משאירים כמה אפשרויות המסונכרנות ביניהן.
    מפות אלה הן מקשה אחת, מרקם אחד, שיש לו תכלית, ערך והשפעה בתוך סך כל ההתפתחות האישית סובייקטיבית נשמתית , וכללית עולמית.
    זה שעון בתוך שעון, הקשר בתוך הקשר, יחיד בתוך מרובה.

    בתוך המפה הזו שאנו מקבלים, יש לנו כמה הסתברויות וברירות לדרכים מסויימות, ויש בהם גם כמה אירועים מרכזיים עליהם הייתה הסכמה מראש.

    משמעות הדבר כי גם אם אלך ימינה או שמאלה, למעלה או למטה, תמיד אגיע אליהם. אעבור בצומת זו ויהי מה, והדבר המסוים הזה יקרה. אלו בדרך כלל אירועים דרמתיים הרי- גורל שמשנים לחלוטין את פני הדברים כפי שהיו קודם לכן.

    לגבי דרכים אחרות, יש את האפשרות לבחור בדרך זו או אחרת, אך לא להימנע מן הצמתים המרכזיים.
    זהו מעין מבנה של כמה מפות זו על זו, שיש בהן חלקים זהים ושונים, והאדם נע בינהן.

    שאלה:
    מה עם הסברה או הדיעה שכל אדם בא לעולם עם תכלית מסויימת, יעוד מסויים, לכולנו אותם הכלים ובעצם האדם בוחר ויודע להשתמש בהם לתועלתו, לרע או לטוב, להעביר הלאה או לא. האם אדם היודע את זה יכול להתחבר אליהם?
    אם כל אדם מגיע עם יעוד מסוייים עד ליום מותו?

    תשובה:
    יעד = י'
    עד = דע י'

    לוקחים את המילה יעד ומחלקים לשניים: י'- עד.
    ומה שאני שומעת אלוהים לעד.
    הופכים "עד" ל- "דע"
    עכשיו קוראים: דע- י'.

    כל הרעיון של התגשמות בחומר היא: ידיעת האלוהים.
    אין לנו משהו שנדרש מאיתנו. זה כמו שיש לך ילד, ואת לא רוצה ממנו כלום.
    זוהי אהבת חינם. הבריאה שהביאה אותנו לעולם, אינה מבקשת מאיתנו מאום.
    כמו כשאתה יולד ילד ואינך מבקש ממנו כלום, אתה רק שמח על הרגשת האהבה אין סופית שיוצאת ממך כלפי הילד שלך.

    אלא מה? הילד צריך לעבור את ההתפתחות שלו, את הלמידה שלו, ואז נדמה לו שאתה דורש ממנו דברים, כי אתה אומר לו "אתה צריך כך וכך לטובת ההתפתחות שלך".
    ואז הוא שואל: "מה, אני לא מושלם כפי שאני?",

    וזה הפער שבין ידיעת האין- סוף וידיעת- והאלוהות, ובין הצורך האנושי להגיע ולהגשים יעד מסוים.
    וכפי שיש כמה ערוצים בו זמניים, ובערוץ אחד נדמה לנו שיש תחנות ודרך והתפתחות והגשמה, ישנו עוד ערוץ, בו התכלית העליונה של הקיום הוא ידיעת האלוהות, במובן של אהבה טהורה.
    אנחנו לא צריכים להגיע לשום מקום, לא צריכים להשיג שום דבר, לא להביא תוצאות ולא להגשים כלום.
    אם בכל מעשה שאנו עושים אנו יודעים, במובן של ידיעה אינטימית, במובן של אהבת חינם, שאין לה תכלית מעבר להיותה, את הנוכחות של האלוהות הנצחית- הגשמנו את היעוד שלנו.

    שאלה :
    אנחנו חיים בתקופה שיש בה האצת תהליכים, בשני סרטים רוחניים שראיתי דיברו על שלב חדש באבולוציה האנושית.
    זה בא גם ממקורות מדעיים, עתידנות, שאנשים מרגישים שיכול להיות עוד שלב שאנחנו לא מודעים לו, אבל זה הולך לאיזה שהוא כיוון.
    אז השאלה, האם אנחנו הולכים למצב שבו האדם יהיה אחר, האם הולך להיות עוד שלב כזה, ואם כן, מהו.
    אנחנו רואים שינויים בחברה ובטכנולוגיה מאוד מואצים, ואין שינוי בנו, בהתנהגות שלנו, האם משהו יקרה לנו ויהיה מעבר לסוג שונה של אדם?

    תשובה:
    "הספרים הפתוחים"

    יש יותר הדרכה ישירה.
    מה שמשתנה באבולוציה האנושית הוא שאנחנו יותר מקושרים להדרכה ישירה, כמו במעמד הזה למשל. אנחנו לא פותחים ספרים כתובים או משהו כזה, אנחנו מקושרים ישיר, ומה שישתנה, קוראים לזה "הספרים הפתוחים."
    מראים לי תמונה ובה ילדים קטנים שהם כמו אינציקלופדיה מהלכת. ואומרים לי לשים לב, לבן הקטן שלי, ולבת שלי בת ה- 16, ולשים לב שהם יודעים יותר ממני, ושיש להם בהירות מחשבתית שאין דומה לה.
    אומרים לנו שזה לא קורה רק במשפחה שלנו, אלא שהאבולוציה הגשמית שאתה שואל עליה תהיה דרך הולדה.

    זא' נולדים ילדים "שיודעים לקרוא- בלי ללכת לבית ספר "- במובן שהתודעה שלהם, פתוחה לגמרי, והם לא מתקשרים דרך מתווכים.

    תיקשור כעיקרון, הוא סוג של תיווך: כשיש תודעה נמוכה ויש תודעה גבוהה, צריך מישהו שיהיה "מתקשר"-זא' מתווך בין שתי הרמות, מקשר בין שני סוגי התודעות.
    והסגולה האוולוציונית של הנשמות שיורדות עכשיו, שכבר קיימות בחלקן מוגשמות בחיים, היא שהם לא צריכים תיקשור, הם לא צריכים תיווך. הם "יודעים לקרוא בספרים."
    מה שאומר, שהאינטליגנציה הקוסמית שלהם היא כל כך ממשית ומוחשת, שהם במידה מסויימת יהיו המורים של מי שהוליד אותם.
    זוהי ההתפתחות האוולוציונית שלנו.

    תוך כדי זה קבלתי הנחיות לגבי אנשים שהם מורים, גננים ומדריכים.
    מציעים למורים ולהורים "לא להתאכזר אל הילדים", ומסבירים מה הכוונה:
    בגלל שיש פער בין התפישות, בין התפישות של הדור שלהם לדור שלנו, הם באו אחרים. יש להם הרבה פעמים תחושה שהם לא מובנים.
    ויש איזה פער בינינו. ואם אנחנו מתוך הכוח הסמכותי של הבגרות שלנו עונים להם בקוצר רוח, או מבטלים את זה, יוצרים אצלם קצר רגשי.
    מבקשים מכל הורה בבית, וכל מורה, ואנשים בעלי השפעה- לשאת את המסר.

    הכלי הוא קשב.
    אני יכולה להגיד לכם שכשאני שאלתי על הבן שלי, נאמר לי לא ללמד אותו כלום. פשוט לא לעשות את הדבר הזה, שהוא האינסטינקט ההורי הבסיסי, ללמד את הילד שלך את החיים.

    שאלה :
    ולעומת זאת את האחרים כן ללמד?

    תשובה :

    אני לא שאלתי על ה"לעומת זאת".
    אני יכולה להגיד , אם אני מסתכלת על הרצף, אז יש הבדל בין מי שנולד והוא בן 20 16, ו-7 (הגיל של הבן שלי)
    המסר הזה מאשר לי את התחושות, כי יש לי הרבה פעמים תחושה מוזרה, שאני לא מול ילד, אף פעם לא קבלתי את המסר כך, כמו לראות עכשיו בבירור איזה סוג של תודעה יש לו לעומת התודעה שלי.

    שאלה :
    זה נכון לגבי כל מי שנולד עכשיו?

    תשובה :

    אני רואה קהל, שחלק ממנו גבוה יותר, וחלק נמוך יותר. אלה רמות שונות לפי תפקידי חיים ולפי המפות חיים שכל נשמה קבלה.
    זא' יש מצב כללי, ובתוך המצב הכללי יש פרטים מסויימים שהם ברמת מודעות "עשירה" יותר, ויש כאלה שקיבלו קצת "פחות קבצים", שאני רואה את זה כך כאילו הם בגובה קצת פחות משהאר.

    שאלה :
    אני רוצה לשאול על יובל (בן 4)

    תשובה :

    שיעור של הנהגה.

    סליחה על הסטיה. אני קשורה לילד הספציפי הזה.
    אני רואה שהוא מאוד גבוה, הוא "עבר את הגובה של הבית שלכם."
    הוא מסתכל על שכונה שלמה, הוא מנהיג של שכונה שלמה. מה שאומרים לך (לאבא) בקיצור: כשהוא משחק עם הילדים ברחוב, תאפשרו לו את שיעור ההנהגה.
    הוא קטן, הוא בן 4 ונמצא בתוך קבוצה של ילדים, אבל צריך לשים לב אל הילד הזה, ולאפשר לו שיעור של הנהגה.

    שאלה :

    נאמר שאני מסוג האנשים האחר, נאמר שאני שואלת… יכול להיות שאנחנו דור שגדל לא עם כל כך הרבה גירויים, להבדיל מהילדים עכשיו שיש להם חומר מכל מקום, הרצאה, ספר, טלויזה…עכשיו אנחנו יודעים הכל, און ליין, באותה הדקה, מה שלנו לא היה- אולי בגלל זה חלק מהם מפותחים יותר…

    תשובה :

    "הסגולה הרגשית."

    יש תפקיד לדור שלנו. אנחנו קבלנו את הסגולה הרגשית, ויש לנו גוף רגש מאוד- מאוד עשיר. וזה גם תשובה בשבילך לשאלה, איזה סוג של אינטראקציה יש בינינו לבינם, ואומרים לנו שזאת אינטרקציה של "האצלה." (עולם האצילות).
    והמקום של התפקיד שלנו הוא ללמד אותם ברגש.

    זא' זה לא שהם יותר מפותחים מאיתנו במובן התפתחותי לינארי.
    הם כמו, מראים לי אותם "עשויים משבבים אחרים", "חומר אחר", והאינטראקציה המקודשת בינינו לבין הזרע שלנו, הוא האינטרקציה שבין הלב- שזה הגוף רגש, לבין התבונה.
    וזו "מלחמה" שיכולה להיות בהסכמה, אך יכולה לגלוש למלחמה.

    כסיכום לכל מה שדיברנו הם אומרים לנו שכל הרעיון של מלחמות או קונפליקטים הוא בנתק שבין השכל לרגש, שבין הידע לרגש.

    לדור הזה (הבוגר) שהוא כביכול פחות "נחשב", יש תפקיד קריטי, מאוד משמעותי בהתוויה באשר לאיזה סוג של מזיגה תיווצר מתוך החומרים האלה שבאים, ואסור לנו לחשוב שהערך של מה שיש בנו הוא נמוך יותר או "הולך לקראת מוות" או משהו כזה, אלא להתעקש מול הנוער, מול הדור שנולד, לגבי הנושא של זיכוך רגש, וזה בעניין של "אל תעשה לחברך מה ששנא עליך".

    כי זה דבר שאנחנו זיקכנו- הדורות.
    זה לא רק הדור שלך. זה דורות, יש מקבץ של דורות, שכל דור עשה את הזיקוק- זיכוך הזה, ויש נחיצות מאוד מאוד גדולה להשפעה של הגוף רגש הזה, כי יש פחות ופחות מהסגולות האלה, של הגוף רגש הזה.
    כמו שאת אמרת "דור הולך ונעלם"- אז לשים לב, ממש לשים לב ליהלומים האלה שיש בכל אחד מכם, מאיתנו הבוגרים, ולהתעקש, ויש דגש על המילה להתעקש, להתעקש, על הערך של הדבר הזה.

    כל אחד מהאנשים פה יש לו "שק עם זרעים של טוב" והוא צריך לשים לב איפה הוא זורע אותם.
    אם הלכתם לבית קפה, ואם מישהו עשה משהו, או העיר הערה, ולמרות שזה נראה מחוץ לכל הקשר- תרשו לעצמם בצורה הכי נעימה לזרוע שם זרע של רגש מזוכך.

    בזה אנו מסיימים את השיח שלנו, כי זה המקום שאליו כל ההתכנסות- התוועדות הזו הולכת, כדי שכל אחד יראה את עצמו כשליח של טוב.
    ושכל אחד ידע שהוא עבד המון גילגולי חיים, וביקש להיוולד בזמן מסוים, בקש להתקשר לתרבות מסויימת, בקש להוולד כאן ועכשיו, כי אנחנו ה"מלאכים" של התקופה הזאת.

    יש תפיסה האומרת שלהיות צעיר זה יותר טוב, ולא משנה למה, ואנחנו כאילו מסכימים לזה, ויכולים לפתח איזו תחושת נחיתות שתוביל אותנו לשוליים. ולכן יש הדגשה שאומרת שלא תחשבו שיש לכם את הרשות לזה, לוותר.

    וזה מיתקשר לכל השאלות ששאלתם, כולל השאלה של- מה המטרה לשמה באנו לעולם, ומה התכלית שלנו כאן.
    יש תכלית להתכנסות הזאת , ואומרים לי שאם אני חושבת שבאתי לעשות "שיחות מתוקשרות", אז אני חולמת. כי זה לא בעצם זה, זה לא הרעיון הזה, זה התירוץ.

    יש פה רעיון אחר, של ההתקבצות על מנת להוציא את הטוב, לפתוח את הקובץ של הטוב, להעיר אותו אצל כל אחד מכם, ולהגיד לכם שיש לכם שליחות בתוך ההוויה החברתית שלנו, לזרוע את הטוב בכל הקשר.
    יכול להיות בשוק, בסופר, עם הילדים שלכם- יש לכם לנו אחריות.
    כי ההתעסקות עם הרגש מסובכת יותר מאשר התעסקות עם הידע, ומראים לי את הרגש כמו כספית שקשה לתפוס אותה ולהחזיק בה, ואתם וצריכים לראות עצמכם כמורים המוארים של העניין הזה.

    שכל אחד מכם יראה עצמו כבעל זכות להיות כשופר של חסד ומעשים טובים, ויהיה לו את האומץ להפוך מחשבה לפעולה.

    תודה רבה.

  3. מיכל יקרה

    החוזים האלו הם בדיוק החוזים, כי כל קשר, כל חיבור, הוא חוזה ביננו לעצמנו, ובנינו לבין אחינו בני האדם באשר הם.

    אם אתם לא אוהבים את החוזה עם בעל הבית, מן הסתם אתם חשים שהוא לא לטובתכם.
    האם הוא לטובת בעל הבית?
    האם מה שאתם לא אוהבים זה את בעל הבית?

    כל הסכמה שלנו למציאות קיימת, בין אם חשבנו שבחרנו בה במודע, ובין שלא במודע , משקפת את המצב שלנו באותו הזמן.

    נראה שאתם רוצים- ויכולים לשנות את החוזים שלכם.
    עצם ההתבוננות במה שעשיתם קודם, מביאה למבט חדש על העצמי.
    כמו להגיד, משהו שפעם הסכמתי לקבל, היום אני לא מסכים.
    זה לא בהכרח אומר שצריך לעזוב את הבית.

    זה יכול להיות תהליך של התבגרות לפעם הבאה, ולשחרר את בעל הבית מן התודעה , כי התפקיד שלו הושלם.
    הוא הראה לכם את החוזה שלכם עם עצמכם, מה אפשרתם לכם.
    בפעם הבא, תאפשרו לעצמכם בית טוב, וחוזה טוב, ויחסים טובים.
    וצריך כמובן לזכור, שלא קרה כלום גרוע, זו הייתה תחנה בדרך, או קטע מהדרך.
    והקטעים תמיד שווים בערכם.

    אני לא יכולה להגיד לכם אם לעזוב את הבית, שעכשיו אתם אוהבים, בגלל בעל הבית, שכל תפקידו לשקף לכם את החוזים שאתם עושים עם העולם, אבל המבין יבין….

    ואולי… לפעמים, יש גם ניסים.
    אם בעל הבית יתפש כמורה ומראה, אולי אפשר להדבר איתו? אולי הוא יסכים לשיפור תנאי החוזה?
    אולי עצם הלמידה על חוזה חדש עם העצמי יפתח משהו חדש ביקום?

    בהצלחה
    אילנה

  4. אילנה תודה על התשובה, ושאלה רלוונטית לגבי חוזים. אנחנו מאוד מתלבטים אם לחדש חוזה על הבית שאנחנו שוכרים. אנחנו אוהבים את הבית או יותר נכון למדנו לאהוב את הבית, זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. אנחנו לא אוהבים את החוזה עם בעל הבית. ברור לנו שתנאי החוזה לא ישתנו אבל אנחנו לא רוצים לעשות שינוי כל כך גדול שידרוש המון אנרגיה והמון כסף רק בגלל חוזה. אני משערת שהתכוונת לחוזים עמוקים יותר אבל זה החוזה שממש מעסיק אותנו בשבועות האחרונים.
    ובכלל אנא כתבי מתי יהיו המפגשים הבאים.

  5. ועוד משהו…

    חשבתי, שמכיון שהאמצעי בו אני פועלת הוא קשב וראייה, הייתי רוצה לשנות את השם ל"שיחות מתוקשבות על החיים".

    וגם לספר, ששינינו קצת את הפורמט, ויהיו במפגשים גם התיחסויות אישיות לשאלות אישיות. מסתבר שלדבר רק על דברים עקרוניים של החיים, היא גזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה, ומהשיעור השני שלנו, שהיה כולו אישי, ראינו שזה לא משנה, זה נוגע בכולם, ועונה על שאלות של כולם.

    אז בקרוב, נשכתב ונשלח אחת השאלות והתשובות.

    שבת שלום לכולם
    אילנה

  6. הגשמת יעוד-

    מיכל יקרה, היעוד תמיד בתוכנו. כמו תוכנה מולדת.
    התנאים הם החוזים שחתמנו עליהם.
    יש חוזים עם עצמנו, ויש עם הסביבה שלנו.
    סבלנות לא תעזור במקרה זה, אם כלום לא משתנה.

    מה שכדאי לעשות זה בדק בית. לגלות את החוזים הסמויים והגלויים שעשינו עם כל אדם, כל דבר, וגם את אלה שעשינו ביננו לבין עצמנו.
    גילוי החוזים יחשוף את התנאים הלא מתאימים, או המגבילים ששמנו לעצמנו.
    עכשיו מגיע השלב הבא: להפר חוזים שלא מטיבים איתנו, ולבקש חוזים חדשים, שתומכים בגרעין, בזרע.
    רוב האנשים צריכים תמיכה בשלב הזה, כי זה מפחיד להפר מצב קיים, גם אם סובלים בתוכו, רובנו מושכים עד שהסבל בלתי אפשרי, ואז, שבירת המצב הקיים נתפשת כגאולה מסבל.
    מומלץ לכולנו לא לחכות עד אז…..

    שבת שלום
    אילנה

  7. אילנה, אהבתי מאוד את מה שכתבת על היעוד שנמא כבר בתוכנו ורק צריך לחכות שהתנאים יבשילו. ובכל זאת מה שמעסיק אותי הוא הסבלנות. ועוד שאלות כמו מתי יגיעו התנאים המתאימים? איך אדע שהתנאים מתאימים? אולי בעצם אני כבר עכשיו חיה את היעוד שלי ובעצם אני לא יודעת? האם כל עשייה יכולה להיות יעוד?

  8. הפעילות (במובנה הרחב ביותר) שלנו היא ביטוי לרצון העמוק ביותר ,זה הסמוי המצוי בדם במין בגפיים – אלו המוליכות אותנו – רגליו מוליכות – רגליו של הרצון , אנחנו ביטוי של הרצון , מי שעושה סלטים זהו ביטוי של רצונה באופן מורכב ועמוק , הרצון שלא מתממש הוא פוטנציאל תמידי ניצחי תמיד יש שם פער- עלינו להגשים את תשוקותינו אמר אושו ושנים נתקע לי המשפט הזה בראש , אולי אמר את זה כדי שנכיר את החוויה שלנו בתוך גוף – אך תמיד יחה הפער ולתוך הפער ניצוק תסכול או מואטיבציה או תערובות אחרות.
    הרצון שעל פני השטח שיך להשתוקקויות והדחיות שבנפש
    גם התנאים הם מה שיצרנו לנו על מנת להתחכך בהם כדי שנוכל לגדול מעבר לכוחות הגורל כדי שברגע מסוים אותה תודעה חפשית אותה ישות עם נבט של חופש תוכל לקחת החלטה מהספרה הגבוהה ביותר החופשית ולגבור על כוחות הקרמה ,ישנן כוחות הפוכים שפועלים ,כוחות הקרמה והכוחות המנצים של הבחירה החופשית , יש מי שיסביר טוב ממני את הכל צפוי והרשות נתונה על שלל מורכבות המשפט , לאמר :התנאים לא מאפשרים, כשהילד הוא קטן, מתעוררת האמפטיה שלנו , כשאדם בן חמישים אומר את אותו משפט אנחנו שואלים כמה שאלות לגבי התנאים ומענינים לדעת – המתענינים שבינינו , ומה הוא מבקש לשנות , איזו קליפה להשיל , מהם הכוחות הזמינים לו לשינוי מהי השאלה המרחיבה את היריעה שניתן ללכת איתה דרך , הוא או היא מתבקשים לקחת אחריות מלאה כאחד הכלים החזקים ביותר , מתוך אותה אחריות , על החלק "צל" לפגוש את ההיבט החופשי הגבוה ולשאוב משם מה"אני" הזה את הכוחות היחודיים לו לעשות שינוי מתוך תודעה ותנועה, אחריות ומתוך הסכמה ללכת מכל אשר ידעת . "אמן אני אומר לך אתה תהיה נמדד בפעימות הדופק האחר "(ח. גורי)

    הערה: איזה סלט עשיתי אבל בשעות כאלה – תודה לאל שאני מרשה לעצמי – תודה אורנה מקווה להמשך

  9. אנשים יקרים,

    אז… התחילה פגישה ראשונה של שיחות מתוקשרות על החיים .
    אני מצרפת לכם שאלה ותשובה אחת, עם קצת הרחבות , כדי שתרגישו את הטעם, וכדי לחלוק אתכם את החומרים בתקווה שיביאו תועלת .

    אתם מוזמנים להיות איתנו, ביום חמישי הקרוב, 14.6.07 ב"מקום קסום", רח עמל, פרדס חנה.

    שאלה:
    איך אפשר לעזור למצוא את היעוד, מה לעשות, איך לממש את ההתפתחות האישית מבפנים.

    את שואלת לגבי היעד, או יעוד או הגשמה אישית.

    התשובה מאוד מאוד פשוטה.
    זה לא תלוי בך בכלל. בכלל.

    ואני אסביר.
    את צריכה ללמוד להסתכל על עצמך- כעל זרע.
    זרע של מהות מסויימת בעולם, ביקום.
    הזרע, מצמיח את עצמו בכל מצב, ולא שואל: "לאן אני פונה?, ימינה? שמאלה?, למעלה או למטה? ומה אני אהיה?". הוא לא שואל את השאלות האלה.

    כדי שהזרע יוכל להתגשם, מה שצריך זה תנאים. וטוב לשאול על התנאים.
    זא' :מה שתהיו, ולאן שתפנו מולד בתוככם. הדבר הזה כבר הוכרע. כבר נבחר. דבר זה הוא זרע בתוכך, הזרע הזה, רק צריך לצמוח.

    מתי קורה שאנו שואלים את השאלה הזו?, כשאין תנאים לצמיחה.
    כשאין תנאים לצמיחה , הזרע מאבד קשר עם המהות שלו.
    זה לא שהוא לא יודע מי הוא ומה הוא, אבל אין לו גילוי וגילום בעולם, מצד הכרה שמחוץ למהות.

    כשיש מהות שאינה מגולמת, זה לא אומר שאין שם מודעות או תודעה- אך זו לא זמינה לך.
    את שואלת, מה אהיה? מה אעשה?, האם המסלול שאני בוחרת הוא טוב?, האם הדרך נכונה לי?
    התשובה נמצאת! אם אני זורעת זרע של קלמנטינה, הוא לא יכול להיות שום דבר חוץ מאשר קלמנטינה. האמת הזו נוכחת בתוכו.

    מתי הוא מאבד את הידיעה הזו? כשהוא לא נובט.
    עכשיו, הוא לא באמת מאבד את הידיעה. היא כמוסה בתוכו, אבל היא רוצה להתגלות בעולם, דרך זה שהוא צומח ומתממש.
    וכשאנו שואלים את השאלה, זה סימן בשבילנו, שיש איזה שאלה לגבי התנאים.
    תנאים זה מקביל לאדמה, מים ושמש. התנאים הקיומיים.

    אם כן, השאלה שכל אחת צריכה לשאול את עצמה היא: מה קורה עם התנאים שלי לצמיחה. לא- "לאן אני אמורה ללכת". את תדעי לאן ללכת מכוח עצמך, מכוח השתוקקות. לזרע יש השתוקקות. כוחות הבריאה יוצרים בתוכו את התשוקה להתגלם. הוא יודע את הדרך.

    אם איבדנו את הדרך, אנחנו צריכים לשאול לגבי התנאים.
    ואנחנו צריכים להיות מאוד כנים וישרים עם עצמנו לשאול את השאלה הזו.
    כי שאלת התנאים משמעותה בדיקת כל החוזים שעשינו עם הסביבה שלנו ועם עצמנו.

    וברגע שאנו שואלים את שאלת התנאים, אנו בעמדה של הפרת חוזים- וזה המקום שהכי מפחיד אותנו. המקום של הפרת חוזים.

    דוגמה לתנאים : נניח שאישה רוצה לפתוח עסק להובלה. ובעלה? הוא נורא רוצה אישה "מרוקאית" שעושה מיליון סלטים בערב שבת, והיא רוב היום בבית, ויודעת לבשל.
    נניח שנוצר ביניהם איזה שהוא הסכם, חוזה, גלוי או סמוי.
    אם כך, מבחינת התנאים, אין לה שום סיכוי להגשים את הזרע הזה בתוכה. היא הרי צריכה להישאר בבית.

    עכשיו, מה רובנו רוצים לעשות?
    לשמר את החוזים, ולגדל את הזרעים. וזה לא הולך. פשוט לא הולך.
    לא נכנס עכשיו לשאלה למה היא חתמה על חוזה כזה. זו שאלה אחרת. אבל אם היא תבוא ותגיד: "אני רוצה להגשים את עצמי". -זה הזרע שאלוהים שם בתוכה, והוא לא נתון לדיון או לשיפוטיות. הוא קיים. כולנו קבלנו…אם היא תבוא ותגיד- "אוקיי, אני רוצה עכשיו להצמיח ולהגשים את הזרע שבתוכי. זה החזון שלי, הרעיון שלי, זה הרצון שלי, זו התשוקה שלי".

    נצטרך לשאול אותה לגבי התנאים האפשריים לה להצמיח את הזרע הזה בסביבה בה היא חיה.
    וזו שאלה מאוד מפחידה. היא שואלת ובודקת את החוזים אחורה, וקדימה.
    כדי להגשים צריך לפעמים לעשות חוזים חדשים. ולפעמים אפשר לעשות חוזים חדשים שהם לא בהכרח מפרקי עולם, או חס וחלילה אין הכוונה כי כולם צריכים להתגרש, או לעזוב את הבית.

    אבל כולם צריכים לעשות בדק בית, ולהיות במצב של יושר מול הנשמה שלהם ומול אלה שאוהבים אותם, מתוך בטחון גמור באהבה. זאת שאלת הבטחון באהבה.

    כי אם יש אהבה גמורה, היא או משחררת, או מאפשרת. אין אפשרות אחרת.
    ושאלה זו, של בטחון באהבה, היא השאלה שמפחידה אותנו, כי לרובנו- אין ביטחון גמור באהבה.
    והיא באה לחזק בנו את הביטחון באהבה.
    כן זה אפשרי.
    כי איזה כוח מצמיח את הזרע אם לא כוח האהבה?. אין כוח אחר. הכוח שמקיים את הכל הוא כח האהבה.

    שאלה:
    מה עם החוזים שלנו עם עצמנו?

    אומרים לי שעם עצמנו- עדיף שלא יהיו חוזים. עדיף שתהיה שירה.
    שירת החיים היא החוזה היחידי שיש לנו עם עצמו.
    אנו לא באמת נדרשים להגשים , לספק את עצמנו, או את האחרים.
    אלה פונקציות שאכן קיימות בתוך המציאות שלנו, אך הן אינן מממשיות, במובן שהן לא התכלית העליונה.
    הן מאפשרות לנוע בתוך החיים, לחיות בתוך החיים,ליצור את התפקידים,ליצור את הסיטואציות, אך אינן תכלית החיים.
    התכלית העליונה של הקיום שלנו- הוא שירת החיים.

    אנו מוזמנים, בכל רגע, להיות מאופשרים- ומורשים- וממומחשים לחוש.
    ובשל זה קבלנו את החושים, על מנת לחוש את הקסם האין סופי שקבלנו במתנה מעצם היותנו חיים.

    אך מה שקורה לנו הוא שאנו הופכים טפל לעיקר, הופכים את החוזים, התפקידים, וההגשמות לעיקר, ואלה- כמו רעש בתחנת רדיו, ממסכים את השקט שאנו צריכים כדי להיות בחווית חושים עילאה.
    זה החוזה שלנו עם עצמנו.
    המקום הזה מדהים. המלאות הזו של חווית החיים היא אין סופית. ומלאת קסם.

    זה "בסדר" לנוע בין הדברים. מראש לא נוכל להיות כל הזמן שם, אך אם זה בא למודעות שלנו, שזו התכלית העליונה של כל נשמה ונשמה שירדה, אנו יכולים להביא את זה, ולזמן את זה יותר. וזה כבר מצידו יצור הרמוניה ביחס לתפקידים, למשימות ולהשגים.

    שאלה:
    איך מטפחים את שירת החיים?

    השירה קיימת.
    אנו לא צריכים לעשות כלום . לא בראנו את זה, אנו לא אחראים על זה, לא מקיימים את זה, אך כן צריכים- לקדש את זה.
    התפקיד שלנו הוא ביכולת להכיל את הקודש בכל. בכל הקיום.
    ברגע שאנו לא מקושרים לזה, אנו לא מקדשים את זה, מה זאת אומרת? מזהמים את הכדור, מנצלים את האדמה, מרעים איש לרעהו, פוגמים ופוגעים. אנחנו ברעש ובאל קשב לתחנה. לא במודעות.
    אך המקום הזה, של קסם, קיים שם כל הזמן. ומה שאנו יכולים לעשות, זה אחד להתפלל. לבקש עזרת שמים, כל אחד באופן שהוא יודע להתפלל.
    כי תפילה היא כמו מצפן, כמו כוכב הצפון, כמו מכשיר שמכוון את הדרך במכונית.
    כך כשאדם מתפלל, הוא שואל בעצם על הכיוון, מבקש לחזור אל הדרך.
    וכל אחד על פי דרכו מבקש על המקום הזה.

    ועוד משהו.
    בכל פעם שאתה שם, ספר לחבר שלך. זה עצם קידוש המקום והרגע.
    ונזמין אנשים, כמו הזמנה לקידוש.
    אתה אומר לעצמך, רגע, זה קיים, זה קורה לי עכשיו, הקסם. ודרך זה שאתה נמצא שם לרגע אחד, או שני רגעים, ויש נוכחות של אדם נוסף לידך, זה קופץ, זה עובר גם אליו.

כתיבת תגובה

Close