גם וגםוידאוטורים אישייםטיפוליםכלליסביבה וקהילהסדנאות, קורסים, חוגים

דיאלוג פתוח בישראל – שינוי מהותי בבריאות הנפש בארץ

בואו לתמוך בקמפיין ההדסטארט!

כניסה להדסטארט >

 

[מאיה לילה חפר]

 

מי רוצה לדבר על שיגעון שירים את היד.
דיכאון? אובדנות? פסיכוזה?

לא אה?

לא. אנחנו לא רוצים לדבר על זה. וגם לא לשמוע. וזה משונה מאד כי על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי אחד מכל ארבע מבוגרים במערב יחווה משבר נפשי שידרוש התערבות פסיכיאטרית ודיכאון זו המגפה השלישית בגודלה במערב.

אז איך זה שאנחנו לא רוצים לדבר על זה? הרי אחד מארבע אומר שכל אחד מאיתנו נפגש עם הכאב הזה, והשאלה מהו ואיזה מין סיפור מסופר עליו זו שאלה חשובה מאד.

הסיפור שאנחנו מספרים על מחלות נפש (שם גרוע. נפש? מה זה? זה מונח רפואי? ואם כבר מאמינים שיש נפש, זה מה שחולה? אותו יסוד נצחי שיש המאמינים בהישארותו או בגלגולו) – חשוב מאד. כי ההסבר שאנחנו נותנים לעצמנו על המהות של המשבר הזה מכתיב את דרכי ההתמודדות שלנו איתו, את הטיפול שאנחנו מציעים ואת התפיסה של האדם המתמודד את מה שעובר עליו.

אנחנו חיים בתקופה בה המשברים הנפשיים עברו מדיקלזציה, הם יצאו מתחום סמכותו של איש הדת או השמאן, הם יצאו מתחום סמכותה של הפסיכותראפיה והם תחום סמכותו של הרופא. רופאים מערביים אמונים על טיפול במחלות שנמצאות בגוף בעזרת כדורים ולכן זה הטיפול המרכזי שאנחנו מציעים בישראל מרפאות, בתי חולים ותרופות.

אל תבינו אותי לא נכון, אני לא נגד פסיכיאטרים ולא נגד תרופות. יש לי פסיכיאטר נחמד מאד ותרופות הצילו את חיי בשלבים מסוימים. נגד מה אני? אני נגד פרוטוקול. אני נגד היותן של התרופות מענה מרכזי במקום כלי נוסף בארסנל התשובות שלנו.

אני נגד התשובות המוחלטות על משהו שבסופו של דבר הוא מיסתורין.

מדעי המוח לא פתרו את תעלומת המשברים הנפשיים. עוד לא נמצאה בדיקת הדם שתראה שאדם בדיכאון ואף אחד עוד לא הבין מה גורם לפסיכוזה.

אובדן השאלות בתרבות שלנו הוא אחד הדברים המצערים, משום שאין דיאלוג אמיתי בלי היכולת לשאול שאלות. שאלת הטיפול, כן או לא תרופות, איזה ז'אנר של טיפול נפשי, התנהגותי או דינמי, כל הבחירות האלה צריכות לבוא רגע אחרי השאלה, מה קורה במערכת הגוף-נפש שלי?

אבל לא בכל העולם זה המענה שניתן בשעת משבר.

בפינלנד למשל פיתחו לפני 30 שנה גישה בשם דיאלוג פתוח. הגישה נשענת על הסתכלות מערכתית ורואה את המשבר מתוך הקשר רחב יותר ומתוך הבנה שהקהילה בה חי האדם היא מקור כח לחצוב מימנו פתרונות למשבר.

הגישה מציעה שיח של ריבוי קולות, גם עם כל הקולות שנמצאים באדם וגם עם כל הקולות של האנשים שהוא אוהב. הגישה נשענת על סבילות לאי ודאות, למצב בו אני המטפל לא יודע את הפתרון מראש אלא יוצא למסע חקר עם כל אדם אחרי המשבר הפרטי שלו.

לגישה הצלחות יוצאות דופן במחקרים, היא הורידה את אחוזי האשפוז ואת כמויות התרופות. 70 אחוז מהאנשים שטופלו בה בהתקף פסיכוטי ראשון לא חזרו למערכת בריאות הנפש (!).
ויותר מכל, היא שנתה לחלוטין את החוויה של מטופלים, בני משפחה ומטפלים כלפי תהליך ההתערבות לחוויה הומאנית, מכבדת, וטרנספורמטיבית.

יש תנועה מבורכת בבריאות הנפש בישראל בשנתיים האחרונות. הבתים המאזנים (חלופות האשפוז) שנפתחו מראים לנו אופק חדש, אולם הם עדיין צעד אחרי הישארות האדם בקהילה.

בימים אלו עו"ס איתי קנדר וחבריו בדיאלוג פתוח ישראל מגייסים מימון המון להבאת ההכשרה למטפלים לארץ הכשרה כזו תשתית דור של מטפלים שיוכל לתת מענה חדשני למשברים נפשיים בקהילה.

כולנו צריכים לשאול את עצמנו איזה טיפול אנחנו רוצים לקבל אם נקלע למשבר, איזה טיפול אנחנו רוצים עבור יקירנו ,כי אחד לארבע זה לא משהו שקורה אי שם. זה משהו שצריך להעסיק אותנו.

כניסה להדסטארט >

(התמונה בגוף הטקסט: שיר מתוך האנתולוגיה "בקצה הנפש" אחת התשורות המוצעות בהדסטארט של דיאלוג פתוח)

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close