מאת: דורית בר
בטח שמתם לב שבשנים האחרונות יש אופנה כזו של אימון – אימון אישי, אימון עיסקי, אימון לחיים, אימון בריקוד, אימון בצחוק…..ועוד רבים וטובים.
כמי שמתנסה בשדה הזה של אימון הייתי מסכמת ואומרת שכל מה שאדם שמגיע לאימון מבקש הוא לעבור ממצב של פסיביות למצב של אקטיביות בחייו. כולם מבקשים את אותו הדבר. להיות יותר פעילים, יותר יצרניים, יותר יצירתיים – המאומן מבקש להיות יותר מעורב בחיים. מעניין לבחון מדוע מופיעה הנטייה הזו ל"מחלת הפסיביות" דווקא בעידן הנוכחי.
אנחנו חיים בעידן כל כך מהיר, שבו אנו נדרשים להיות יותר ויותר פעילים בחיינו, ורבים מאיתנו קורסים תחת הדרישה הזו של החיים.
האם זה קשור לעובדה שככל שהטכנולוגיה מתפתחת בעולם המערבי המניע לפעולה הוא כבר לא הישרדותי? – נניח לפני חמישים שנה ויותר, אנשים עבדו הרבה מאד פשוט כדי לשרוד, אם הם לא היו עובדים – אז לא היה להם מה לאכול. כיום זה לא כך. אדם יכול לא לעבוד ועדיין צרכיו הבסיסיים יסופקו בדרך כזו או אחרת. כלומר, המניע לפעולה כיום, בהכללה, אינו הישרדותי. אז מהו?
מה גורם לאדם לקום בבוקר ולהחליט שהוא מחפש את ייעודו ומגשים אותו? מה גורם לאדם לוותר על עינוגים כדי לגלות מהו אושר אמיתי, למשל לוותר על שינה מרובה כדי לכתוב מאמר חשוב או לקדם סדנה שהוא רוצה להעביר.
כשאני בודקת בתוכי מה מניע אותי לפעול בתוך החיים – התשובה הישירה שעולה היא שהחיים עצמם הם המנוע, התנועה, הכיוון והתכלית. כלומר כשאדם קם בבוקר ומתחיל ליצור, אין זה משום שהוא מנסה להשיג משהו, אלא משום שזהו טבע האדם העמוק ביותר. לחיים עצמם יש טבע של פעולה.
אם כך מה קרה? מדוע יש צורך היום בכל כך הרבה מאמנים שיזכירו לכל כך הרבה מאומנים מהי פעולה, מהי יצרנות, מהי יצירתיות, האם האדם שכח? או שמא המניע עצמו לפעולה נמצא בתהליך של התפתחות? האם ייתכן שבתקופות קודמות – המניע האמיתי של האדם לפעולה היה הישרדותי, ממש כמו אצל חיות, וזו היתה הרמה ההתפתחותית שבה היתה מצויה האנושות (בהכללה כמובן ), ואילו היום אנחנו נמצאים בפיתחו של עידן חדש – עידן שבו על האדם לגלות מניע עמוק יותר לפעולה.
כשאני פוגשת מאומן חדש שמבקש שאסייע לו לעורר אנרגיה יצירתית בחייו – אני רואה אותו במצוקתו, הוא באמת רוצה, אחרת הוא לא היה מגיע, בתוך הכאב הזה שהוא חש אני כבר רואה את הפוטנציאל לפעולה. יש ידיעה שביחד נוכל לחשוף מניעים נעלים למעורבות בתוך החיים – ואכן אלה לא מאחרים להיראות: הרצון להגשים את ייעודי בחיים, הרצון לפרוח, הרצון להעניק לאנושות את מתנותיי וכשרונותיי, ומתחת לכל מצוי דחף עמוק ופשוט להתבטא, לחיות במלאות את מה שרוצה לפרוץ החוצה.
מהו הלהט הזה שמתעורר בנו להתבטא בתוך החיים, להגשים את עצמנו?
כאשר אנו מונעים בחוזקה לעבר יצירה של דבר חדש בחיינו – עבודה חדשה, יצירת אומנות, כתיבה, או כל פעולה אחרת – ישנה התחושה שהחיים עצמם פועלים דרכנו. זה בכלל לא אנחנו שפועלים – אנחנו יכולים להיות אלה שמתנגדים לעתים לפעולת החיים שנעה קדימה כל הזמן – ההתנגדות יכולה ללבוש פנים של פחד או חרדה – 'אולי זה לא יצליח', 'אני לא בטוח שאני מספיק מוכשר', ' איך אדע אם זה הצעד הנכון, אולי עדיף לחכות'. במקרים אחרים – אנחנו 'עולים על הגל' של החיים, שלוקחים אותנו עמוק עמוק אל תוכם, אל תוך טבעם הסוחף, המשכר, החיוני ומלא ההפתעות.
אם נלך עוד צעד אחד נגלה שאין באמת הפרדה בינינו לבין החיים – הרי הסיבה לסבל שלנו כשאיננו פועלים היא למעשה ההפרדה מן החיים עצמם, למשל, החיים מביאים אותנו להבנה שעלינו להתפרנס כעת ואנו מסרבים, תקועים במקום, לא זזים – והמרחק הזה מרצון החיים הוא שגורם לנו סבל.
האם ייתכן שכשנתבונן ממש עמוק אל תוכנו ואל תוך הרצון והדחף לפעולה נגלה שאין אותנו ואת החיים? נראה שכל מה שיש הוא רק חיים שרוצים להתפתח, לגדול, להתנסות, לגלות עוד ועוד צורות לאהוב ולהיות אהבה.
זהו רגע אקסטטי הרגע הזה של הגילוי שהאש שתוביל אותנו לבנות צורות חדשות בחיינו היא אש החיים עצמם, היא מה שהניע את אלוהים לשאול 'מי אני' ומתוך כך להתחיל לברוא את הכל. יש בהבנה הזו גם הקלה מאד גדולה – אפשר להרפות מכל הרעיונות לגבי מהי הפעולה הנכונה עבורי לעשות עכשיו, או מהו הייעוד שלי – אפשר להרפות ולהקשיב, מתוך אמון מלא בחיים עצמם שהם כבר ייראו בפנינו במלוא הדרם. אם נהיה פתוחים וריקים בשבילם הם ייצקו את עצמם אל תוכנו – ואז נוכל לעשות איתם אהבה בלהט בשם אש התמיד שהיא אנחנו.
————
דורית בר היא מאמנת לחיים, עוסקת בניהול, שיווק, אימון אישי ועיסקי. בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה ועבודה סוציאלית, בוגרת לימודי טיפול משפחתי וזוגי. תלמידה של שי טובלי – איש חזון, פילוסוף, סופר, עיתונאי ומורה רוחני. ההוגה והמפתח של הארגון החברתי 'שמש חדשה'. להתקשרות: 04.6372714, 052.3622506 | אימייל | אתר
