זוגיות ומשפחהטורים אישייםילדיםנשים

האומץ לשמוט

[אילת מלמד]

אז אחרי שאכלתי לעצמי את הראש וחסכונות ולפרקים גם את הלב, אני קוראת את הפרשה ומבינה שזה בדיוק מה שהייתי אמורה לעשות. לשבת על התשתית הבסיסית של הקיום שלי ולהיות מוזנת רק ממנה. אפילו אלוהים אמר: "והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה"

"ובשנה השביעית שנת שבתון", ככה כתוב בפרשה. לי לקח 20 שנה להעז ולצאת לשבתון. האמת שיצאתי לשבתון במטרות יצרניות של הקמת עסק ובדיקה של האופציה להיות עצמאית ולא לקבל משכורת חודשית מעליבה ממשרד החינוך על אינסוף שעות עבודה וחזרות ליליות לקראת בגרויות קסומות ומתישות בתיאטרון.

בסוף השנה הזו אני מבינה את כוחו של הריק. את השקט שמביאה היכולת להניח לשיגרה ולהתכנס פנימה. היקום, כמו היקום דאג למלא לי את החלל, פיגוע, שהכניס אותי לבית חולים להתמודדות עם ילד בן ארבע עשרה שצריך לשכב חודש בלי לזוז. ראיתי אותו בורח ללפ טופ וגם מתחבר לעצמו ולכוחות שלו. הצורך למלא את החיים בעשייה מאפשר להמעיט בעיבוד פנימי. לעומת זאת, התחושה ששום דבר לא קורה מבחוץ פותחת חיבורים ותנועה עצומה וסוערת של נפש בתוך גוף שנח.

אחרי הגירושין, מצאתי את עצמי יושבת שבתות שלמות בסבל נוראי. פחדתי מהשבת השקטה בלי הילדים והאינסוף התעסקות ושמחה והתמודדות שהם מביאים, ובאמת שניסיתי לשבת. חיפשתי את השבת שלי. את השבת שאוכל בה להניח ראש באמת. בתוך דיאלוג נוקב עם הדת בדקתי עד כמה אפשר למתוח את גבולות השבת ועדיין לשמור על המהות שלה. כמו בת ערובה ישבתי בבית הקסום הפונה לאגם דייג ולעמק יזרעאל וחיכיתי שיבוא מישהו להציל אותי מעצמי.

בפרשה הזו שנאמרת "בהר", מפרספקטיבה גבוהה, כתוב "והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה", אז אחרי שאכלתי לעצמי את הראש וחסכונות ולפרקים גם את הלב, אני קוראת את הפרשה ומבינה שזה בדיוק מה שהייתי אמורה לעשות. לשבת על התשתית הבסיסית של הקיום שלי ולהיות מוזנת רק ממנה. להתחבר לבסיס, ולחזק אותו.

שמיטה היא לא מנוחה, היא עבודה קשה, המאמץ הנדרש על מנת לא לעשות, לא להציל, לא לחשוב אפילו, הוא כמעט בלתי אפשרי, אבל זה המנוע לשש השנים הבאות. כל פתיחת זווית בתוך התודעה פותחת נתיב אחר לגמרי של התכוונות והתקדמות בחיים. אני קוראת כאן אמירה ברורה על חסכונות. כל הכסף הזה הוא לא שלכם. אתם עובדים כדי לעבוד ונחים כדי לחיות. כל שבע שנים או יובל שנים עבדים יוצאים לחופשי ונחלות חוזרות לבעליהם המקוריים, כל מה שהרווחת מתבטל. היציבות היא לא הכסף שחסכת (להבנתי, הצורך לחסוך משאיר אותנו בחסך מתמיד), היא לא הקרקעות שרכשת או אפילו הילדים שגידלת, היא הארץ, צ'אקרת הבסיס שלך. מי אתה בתוך כל המערכת האינסופית הזו של התבססות לכאורה.

אתמול הסתכלתי על הגבר שלי ותהיתי באיזו יוהרה אני מספרת לעצמי שהוא שלי, הרי יש פה נפש עצומה ואינסופית, ולהגיד על משהו שהוא שלי זה להתיימר להצליח לתפוס אותו בשתי ידיים, ואני, את האיש, כמו גם את הילדים שלי, או את עצמי, לא יכולה לתפוס אפילו במבט.

הכל זמני, גם אם קידשת אישה, היא לא באמת שלך, גם אם צברת נדל"ן האדמה לא מפסיקה לזוז תחתיך ואין חיסונים מפני איבוד נכסים או דאגות (ראבאק, אפילו אגרות החוב, שסיפרו לנו שהן "הנתיב הבטוח", מאיימות לאכול לנו חצי מהפנסיה), אין ביטחון חיצוני שירגיע את החרדה הקיומית הפנימית מפני אובדן. מה שיפה זה שההיפך מהישרדות זו התמסרות. מול תנועת האחיזה הקפוצה של ההישרדות, ישנה תנועה של שחרור. התמסרות חייבת לשבת על אמונה ועל עוצמה פנימית, של בסיס מוחזק, של הבנה שמה שלא ירגשו עלינו החיים האלה, נמצא את הכוחות לחיות ולשמוח, ושאין סיבה להיאחז כי אי אפשר לאחוז בשום דבר ממילא.

הפסוק המקסים שהפתיע אותי לגלות בפרשת "בחוקותיי", מופיע בהקשר של איום היציאה לגלות, המקרא מתאר את אחת הסיבות לגלות והיא: "אז תרצה הארץ את שבתותיה", לארץ יש רצון. היא רוצה שבת. ואם לא שמרתם על השבת של הארץ שלכם, החיים ירחיקו אתכם ממנה כדי שתוכל להחזיר את כל השבתות שנלקחו ממנה. צ'אקרת הבסיס שלנו זקוקה לחיזוק. החיזוק יבוא מתוך האכילה, לא מתוך העבודה. אתה מוזמן להתמסר לכל השיירים שהשאירו נטיעות השנים הקודמות וללקט ביחד עם העניים מכל השדות, לאו דווקא מזה שלך. כי אין באמת "שלך" או "שלי". כולנו שייכים לארץ. היא לא שייכת לנו.

שבת פרשת "בהר-בחוקותיי" תשע"ג

אהבת אמת

אילת.

הראה עוד

7 thoughts on “האומץ לשמוט”

  1. רק על הפיסקה הזו אפשר לכתוב מגילות:

    אחרי הגירושין, מצאתי את עצמי יושבת שבתות שלמות בסבל נוראי. פחדתי מהשבת השקטה בלי הילדים והאינסוף התעסקות ושמחה והתמודדות שהם מביאים, ובאמת שניסיתי לשבת. חיפשתי את השבת שלי. את השבת שאוכל בה להניח ראש באמת.

כתיבת תגובה

Close