אוכלגם וגםטורים אישייםכללי

הבּורֵק הראשון שלי

מאת: גלית שביב

לאט לאט נכבש הלב שלי הילדותי בידי החיים. זה קורה לי כל-כך לאט, שאפשר להגיד בלי הגזמה שבשנות העשרים שלי הייתי עוּבּר. ועדיין, בגילי המתקדם, אני מרגישה כמו ילדה קטנה במשחק של גדולים. למשל, כשאני נוהגת במכונית חדשה עמוסת ילדים, או אוכלת במסעדה יקרה מאד. או מבשלת צלי.
זה קצת מוזר כשחושבים על זה. אחרי הכל וכמו שאומרים, עברתי הרבה בחיים. אבל ככה זה ברגשי. ובשבוע שעבר שוב הפכתי לאשה: הכנתי, לגמרי בעצמי, בורקס ותבשיל של בשר אדום.

ובכן, השמועה המרושעת שאני חצי תורכייה – נכונה. מכאן שהסטנדרט של הבורק גבוה, עוד מהימים שהייתי מטפסת במדרגות האבן הצרות אל המטבח של סבתא שלי רבֵּקה ופותחת את התנור, מלוחים למעלה ומתוקים למטה. הם היו שם תמיד, אווריריים, קלילים, עם פֵטה בפנים ושומשום ממעל, כאלו שאפשר לשרשר בעונג בלי להרגיש.
הבנות מתות על זה. ומה לעשות שהקופסאות הגדולות מאמא נגמרות אחרי שבוע. ואני בורקס לא קונה. רק אצל סמי התורכי הקשיש בכרמל, בפנייה השנייה מימין. הוא היה מצביע על הבורק באצבעות גרומות ואני הייתי מהנהנת, ואחר כך הוא היה פותח אותו באמצע, מכניס חמינדוס ופרוסת עגבנייה דקה ומלפפון חמוץ רצועות ומושיט לי בחיוך ובידיים רועדות מזיקנה. מעניין אם הם עדיין שם, הוא והמאדאם שלו והעגלת-מתכת.

ובשר אדום… ובכן, זה לא קערת החסה שלי. רק שהגוף צריך את זה בשביל לייצר מה שהוא צריך כמו שצריך, אם אני רוצה לשמור על צבע עור חייכני. עוף אני מכינה יופי וכבר ניכסתי לעצמי מעשיוּת מרוחקת כשאני משדכת פולקה לריבת אוכמניות ויין, או מכינה לילדות שניצלונים דקיקים בשומשום. אבל מה לעשות וגזירה חדשה נחתה עלי: בשר אדום פעמיים בשבוע או שאין לך דם. אללי.
יצאתי מאצל אברם עם קוביות רכות אדמדמות. אחרי כמה גיגולים שהעלו חרס הבנתי שוב שהכי אני אוהבת להמציא לבד. מאליהם הסתדרו על השיש רכז רימונים ושזיפים שחורים ובצל טבעות ופטריות טריות ויין.


[והשיר הזה של אמינם מצחיק אותי. חוצמזה, אפרופו תוכן פוגעני על אמא, צ'ק דיס אאוט]

שישי בוקר יריד בבצפר של הבנות ובו הדוכן המסורתי שלנו, כבר שנה שלישית, לחמניות חמות עגולות מהממות עם חמאה או עם נוטלה, שלושה שקלים חיוך ומפית. הקופה תמיד ריקה, כי הן מיד לוקחות את השלל והולכות למצוא מציאות בדוכנים האחרים.
חמש בבוקר ואני על הרגליים, כמו שאמא שלי אומרת, ועל הדרך יחד עם שישים וחמש לחמניות אני כבר מתקתקת את כל האוכל לשבת. מרק עוף ואת בכור צלי-הבשר ברימונים שלי, ואורז ואפונה וארטישוקים, ובורקס גבינה ועוגת תפוחים. והכל לאט, בשקט, חלון פתוח מכניס ריח של בוקר חדש.

וככה כמו שאני פותחת את הבצק שנמרח ימים מראש אני מרגישה את הסבתות שלי שפתחו בצקים בשישי בבוקר מאד מוקדם, וטעמו את הגבינת עזים עם האצבע לפני שערבבו בקערה, וסגרו משולשים נחמדים כאלו ופיזרו שומשום מלמעלה. ותוך כדי הופכת בקלילות את הפילה שיתחבר עם המיץ רימונים והשזיפים והבצל, ומרגישה איך עוד ילדה אחת קטנה שחיה בתוכי הופכת ברגעים אלו לאשה. אין מה להגיד. בורקס וצלי זה עניין רציני.

לקום לפני חמש תמיד הופך את 11 בבוקר לצהריים. זה נעים כל כך להיות מעבר למשימות ולתפוס מנוחה מרוכזת, כשכולם בחוץ בשיא הטירוף לפני השבת. איך שאני מניחה את עצמי על הספה בשמש הטלפון מצלצל. אמא.
אני מתרגשת ומתה לספר לה, כמו תמיד. איך לא נגמלתי עוד מההרגל הזה, מהלך מאכזב וידוע מראש.
"צלי זה לא בעיה", היא פוסקת, "צריך קודם…."
"רגע אמא", אני קוטעת אותה, "הכנתי כבר, תשמעי… סגרתי את הבשר…"
"נו?" (נו זה האהה של התורכיות. אין זמן. נו).
"אחר כך הוצאתי וטיגנתי רצועות בצל ותבלינים…"
"לא לא לא…" (הלאווים תמיד באים בשלישיות), "פפריקה נשרפת, צריך לשים בסוף…"
"לא נשרף כלום אמא", ילדה אחת ממשיכה להתעקש, "שמתי רימונים ופטריות שלמות וגם שזיפים שחורים ואז…"
"יותר מדי טעמים! הם סותרים אחד את השני…"
"הם דווקא התחברו יפה", אני מתחילה לוותר, "יצא מאד מאד טעים אמא".
"לא חשוב", היא מעבירה, "עשית בורקס?"
"כן אמא".
"פתחת את הבצק דק כמו שאמרתי לך? ערבבת פטה עזים עם גבינה לבנה וביצה? אני מקווה שלא יצא דליל…"
"יצא מעולה, אמא. אבל שלך", אני מדגישה לאט, "שלך הם הכי טעימים בעולם".

אני סוגרת ומחייכת לעצמי. כבר שנים שאני המבוגר האחראי בשיחות עם אמא, לא משנה על איזה נושא. אז מה זה כבר בורקס וצלי. קטן עלי.

תגיות
הראה עוד

6 thoughts on “הבּורֵק הראשון שלי”

כתיבת תגובה

Close